המונח הנכון לדמוקרטיה ישירה הוא דמוקרטיה, כלומר שלטון העם. המשטר שבו אנו נמצאים כיום אינו דמוקרטיה, כפי שרובנו חושבים. לנו אין שליטה באמת על המדינה, ולכן איננו חיים בדמוקרטיה. אנו מקבלים זכות מידי כמה שנים לבחור את הראשות המחוקקת (כנסת) ובצורה עקיפה את ההרכב של הרשות המבצעת (ממשלה). מעבר לכך מידת ההשפעה שלנו על השילטון נמוכה מאד. המונח הנכון יותר לצורת הממשל בה אנו נמצאים הוטבע על ידי ז'אן ז'אק רוסו והוא נקרא "אוליגרכיה נבחרת". כלומר, יש לנו זכות לבחור מידי כמה שנים מי יהיו האנשים שימשלו בנו. למעשה, מי שקצת מכיר את השלטון, יודע שאנו לא באמת בוחרים את האוליגרכיה. קיימות אוליגרכיות אחרות שמפרנסות ומריצות את האוליגרכיות הנבחרות. לנו רק נשאר לבחור את האוליגרכיות שעברו את הכשרתן של האוליגרכיות הקבועות. זה קצת דומה לדרך בה שולטים בילדים. מציעים להם לבחור בין שתי חלופות, שההורים מעוניינים שיבחרו בהן, או במידת מה דומה לדמוקרטיה באירן.

האוליגרכיות הקבועות כיום , מורכבות מבעלי הון, בעלי כוח פוליטי כזה או אחר (ההסתדרות לדוגמא), בעלי אמצעי תקשורת (שלרוב נמנים גם על בעלי ההון) ותת–אוליגרכיות של אנשי אקדמיה, משטרה, משפט ותקשורת. הן ממליכות בישראל מלכים ומפילות מלכים, כל אחת מהן, על פי כוחה ויכולת השפעתה.

משחקי הכוח שבאמצעותם שולטות האוליגרכיות במדינה, הם רבים ומגוונים. משחקי הכוח אינם מסתכמים רק בכסף, אלא נפרשים על תחומים נרחבים כמו יצירת תודעה ציבורית לגבי האוליגרכים הנבחרים, חשיפת שחיתות כדי להפיל דמות אחת והגנה מחשיפת שחיתות כדי להגן או "לשמור כאתרוג" דמות אחרת. אלו משחקי כוח מורכבים שמשפיעים על חיינו.

יש כאלו מתוך האוליגרכים הקבועים, שמאמינים שבאמצעות משחקי הכוח הללו הם "שומרים על הדמוקרטיה", אך למעשה כל מוסד שלטוני שמרכז בתוכו כוח רב, ללא בקרה ציבורית עובר השחתה, במוקדם ובמאוחר. האוליגרכיות הקבועות הללו, אינן ניתנות לפיקוח ציבורי, ולא יכולות להיות מוחלפות בידי הציבור. במוקדם או במאוחר הכוח הרב שיש בידהן, ומלחמות הכוחות הפנימיות הקיימיות בינהן, יגרמו להן להפוך למושחתות ומסואבות.

עד כמה חמורה השפעתן ניתן להבין כאשר לומדים כיצד הן ממנות את האוליגרכיות הנבחרות. כדי להיבחר לכנסת כיום, נדרשים כמעט כל המתמודדים לגייס סכומי כסף גדולים מאד. רוב המפלגות וחברי הכנסת אינם יכולים לממן בעצמם את הבחירות, ולכן עיקר הסיוע מגיע מבעלי הון וקבלני קולות (שתי קבוצות אוליגרכיה שונות). והמשמעות היא שנערכת ברירה מלאכותית לאלו שמוכנים לקבל כסף מבעלי כוח והון. סביר להניח, שלבסוף ירכזו בידהן עוצמה פוליטית רבה, ש שהדבר אמור בעיקר במפלגות הגדולות של המרכזנחוצה לאלויגרכיות הקבועות. חברי כנסת איכותיים שלא מוכנים לשחק את המשחק הזה, יתקשו מאד להיכנס לכנסת. אותם חברי כנסת שקיבלו סיוע מהאוליגרכיות הקבועות, יאלצו להיות "קשובים" יותר ללוביסטים של אותם בעלי כוח, ולכן ישמשו בידי בעלי הכוח, ככלי לעיצוב חוקי מדינת ישראל והחלטות מדינת ישראל, בהתאם לרצונם של בעלי הכוח.

לא כול חברי הכנסת הם כאלו, ולא כל בעלי הכוח משתמשים בכוח שלהם בצורה לא מוסרית כזאת. אבל אלו הם חוקי המשחק, ויש להניח שהם אפילו נחשבים חלק לגיטמי ממשחקי הכוח של האנשים שבאים בסוד העניין.

שלטון הפועל על בסיס אוליגרכיה קבועה, הינו שילטון מושחת. מדד דירוג השחיתות העולמי מדרג את ישראל בציון 6.0.  קצת מעל שכנותינו במזרח התיכון, והרחק מאחורי המדינות הדמוקרטיות באירופה המערבית, קנדה וארצות הברית. מי שניחן בראיה היסטורית, יודע כי לשחיתות יש גם קשר ישיר לחולשת השלטון. ככל ששלטון מושחת יותר, כך נחלשת אחיזתו בציבור ובצבא וכך המערכות החיוניות לתיפקודו הולכות ונפגעות. ישראל נמצאת היום במקום לא טוב. אויבינו הולכים ומתחזקים, ואנו במקום להתחזק, נדמים רק כנסוגים. האמון בצבא, במערכת המשפט ובשלטון יורד לשפל חסר תקדים.

יש הרואים בשלטון האוליגרכיות סוג של "חוק טבע" שאינו ניתן לשינוי. אבל אני מציע שאם נבחן את משחקי הכוחות בין בין קבוצות כוח שונות לאורך ההיסטוריה, נלמד גם איך לשנות את מאזן הכוחות לטובת הציבור. ההיסטוריה מלאה במשחקי כוחות שהובילו לשיפור השליטה של העם. כל שעלינו לעשות, הוא ללמוד מההיסטוריה, וללמד את עצמנו כיצד להניע את מאזן הכוחות, כך שיעמוד לטובת הציבור. כאשר מאזן הכוח יעבור לציבור, הציבור הוא גם זה שישלוט.
אם חפצי חיים אנו, אנו צריכים ללמוד כיצד לתקן את המצב, כיצד ליצור כאן שלטון מתוקן. שלטון כזה צריך להיות שילטון בו לציבור רחב יש יכולת בקרה יעילה ויכולת לניקוי עשבים שוטים. קיימות מספר חלופות ליצירת שלטון יעיל ולא מושחת. האחת היא לאפשר לעם לשלוט היטב בנציגיו, ולהחליפם במידת הצורך, כמו בשוויץ ובחלק ממדינות ארצות הברית (בז'רגון של התנועה לדמוקרטיה ישירה, זה נקרא דמוקרטיה מעורבת). השיטה השנייה היא שהעם ייצג את עצמו בצורה ישירה (דמוקרטיה ישירה). שלטון טוב, הוא שלטון בו הכוח מבוזר בצורה יעילה. בו האינטרסים של אלו הפועלים בשם הציבור, זהים לאינטרסים של הציבור עצמו. זהו שלטון בו קיימת דמוקרטיה מלאה וטובה.
בפרקים הבאים, אנסה לבחון כיצד משחקי כוחות שונים לאורך ההיסטוריה הביאו להחלשה או שיפור באחיזתו של הציבור בשלטון. אני מאמין שעל ידי לימוד ההיסטוריה, נלמד גם לשלוט טוב יותר בעתידנו, בע”ה.

חברים שלום,

חוץ מלסייע בסיכסוך בין עובדי ויצמן למכון ויצמן, אני משתדל לעסוק גם בפילוסופיה פוליטית (כמו גם צבאית,חברתית-כלכלית ופילוסופיה של הידיעה).

הפוסט הזה ואחרים, (שמיועדים לקוראים הקבועים של הבלוג) מנסה לתאר מערכת כללים על פיה תושפע יכולת הציבור להשפיע על המדינה.

זאת הצעה בלבד, וללא מחקר מעמיק מספיק. מי שרוצה לבקר, להוסיף מידע סותר או מחזק, מוזמן כמובן.

אגב אם אתם מעוניינים להיזכר מדוע חשוב להבין את המשחקים הפולטים, ומדוע חשוב שרצוננו יבוא לידי ביטוי ולא רצון הנציגים, אני ממליץ לכם לקרוא את הפוסט הזה של הני זובידה
על משחקי כוחות
בסדרת פוסטים, אני מבקש לבחון את משחקי הכוחות בין הקבוצות השונות בדמוקרטיה. אני מאמין שאם נבין את משחקי הכוחות, נבין גם איך ליצור מערכות שלטון דמוקרטיות יותר שייצגו טוב יותר את רצון הציבור. בכוונה תחילה אינני מגביל את עצמי למודלים של דמוקרטיה ישירה, אלה בוחן גם מערכות שונות של דמוקרטיית נציגים. זאת כדי ללמוד על ההבדלים בין השיטות והשפעתן על יציגות רצון הציבור.

בפוסט הנוכחי אני מבקש להציע כללים שעל פיהם משך הכהונה משפיע על יצוג הרצון של הבחורים. נתחיל עם מודל פשוט של דמוקרטיית נציגים אזורית, כפי שנהוג בארצות הברית ובארגוני העובדים הסקנדינביים.

במודלים הללו, כל קבוצה אזורית שולחת נציג או נציגים לאספת הנציגים. תפקיד הנציגים הוא לייצג את רצונותיהם של כלל חברי הקבוצות הבסיסיות. יש מספר אלמנטים, שלהערכתי יקבעו מה תהיה מידת ההשפעה של חברי הקבוצה, שנמצאים בקבוצות הבסיס, על התנהלות אסיפת הנציגים.

משכי הזמן בהם מכהנים הנציגים.

ככלל, ככול שקבוצה נמצאת יותר זמן ביחד, כך היא לומדת לעבוד כקבוצה, וכך בעלי יכולות פוליטיות לומדים לבסס את השליטה שלהם בקבוצה. אם ניקח ציר זמן שיתאר את משך הכהונה של נציג, נניח שככל שמשך הזמן יהיה קצר יותר, כך תפגע יכולת הקבוצה לעבוד במתואם, ולכן יפגע תפקודה. וככל שנאריך את משך הקדנציה, כך יגדלו יכולותיה של הקבוצה לפעול ביעילות ביחד. יחד עם זאת, מרגע שנעבור רף מיסויים, תתחיל הנטיה הטבעית של קבוצה להעדיף אינטרסיים אישיים ופנים-קבוצתיים. אנשים פוליטיים מוכשרים יוכלו לנהל את הקבוצה כך שתספק את צרכיהם האישיים. קבוצת הנציגים תוכל ליצור שינוי במערכי הכוחות או בחקים, כך שלדוגמא, חוזק קבוצת הנציגים תגבר. לדוגמא, הקבוצה תחוקק חוק המונע מחברי קבוצות הבסיס להדיח את הנציגים שלהם, או שהם יכולים להשתמש במשאבים שלהם כדי לחנך את אנשי הקבוצות להיות פחות ביקורתיים כלפי הנציגים. כתוצאה מכך קבוצת הנציגים תתחזק, ותהיה נוחה יותר להשחתה, והיא תייצג פחות את רצון אנשי קבוצות הבסיס.

זמן כהונה של שנה מקובל בכוח לעובדים, וכנראה בארגונים הסקנדינביים. זמן כהונה של שנתיים מקובל בבית הנבחרים של ארצות הברית. ארבע שנים בכנסת ישראל, שש שנים בסנאט בארצות הברית. שמונה שנים הוא זמן הכהונה במועצת החכמים באיראן. בד”כ לא קיימים משכי כהונה קצרים משנה אחת, כיוון שאז הכהונה אינה יעילה.

יחד עם זאת, משך הכהונה והיכולת של הנציג להמשיך לייצג את רצון בוחריו, תלוי בגורמים רבים נוספים. בגלל הבעיה של משך כהונה ארוך מידי, נהוג במקומות רבים להגביל את סך משך כל הכהונות המצטברות לשתי קדנציות. נשיא ארצות הברית אינו יכול להיבחר יותר משתי קדנציות. במועצות עירוניות בישראל אין מגבלה על כמות הקדנציות, אבל נדיר מאד לראות ראש עיר הפועל יותר מאשר שתי קדנציות. להערכתי זה נובע מכך, שהבוחרים מתחילים להרגיש שראש המועצה, אינו משרת את בוחריו. באחד הישובים בשומרון היה מקרה בו ראש מועצה נבחר לקדנציה שלישית, ולמיטב ידעתי הודח ממנה במהלכה, בגלל בעיות חוסר תקינות בהתנהלות ציבורית. ברוסיה, פוטין למעשה מכהן קדנציה שלישית, ולכן השליטה שלו במדינה היא כל כך חזקה, שרוסיה כיום, בפועל כמעט ואינה דמוקרטית.

גודל קבוצות הבסיס כגורם משפיע
ישנם עוד אלמנטים המשפיעים על משך הכהונה. לדוגמה, ככל שקבוצת הבסיס יותר גדולות ופחות הומוגנית, כך נדרשים המועמדים לתפקיד הנציג להשקיע יותר משאבים בפרסום. כתוצאה מכך יש גבול תחתון לאורך הכהונה, שמתחת לו, לא יהיה כדאי למתמודדים לנסות להתמודד. אם נציגים של מדינה גדולה בארצות הברית, היו נאלצים להתמודד כל חצי שנה, היתה ההשקעה הכספית יקרה מידי עבור רוב המוסדות הפיננסים.

גם זמן כהונה של שנתיים, בבית הנבחרים, נחשב כזמן קצר מאד. כיוון שהנציגים נדרשים לבזבז חלק גדול מזמנם בגיוס תרומות ובמסעות בחירות.

יחד עם זאת, ככל שהקבוצות היסוד קטנות, וההכרות האינטימית בין הציבור לנציגיו עולה, כך נדרשים פחות משאבים לשכנוע. במצב של קבוצות בסיס קטנות, לא נידרש כמעט מסע פירסום, והבחורים מכירים את נציגהם היטב. כתוצאה מכך ניתן להוריד את משך הכהונה, מבלי שהמעומדים יאלצו לעסוק בבחירות.

ישנה כמובן בעיה להקטין את גודל קבוצות הבסיס, כיוון שאז הן יצרו הרבה יותר נציגים. לכן בהמשך, אנסה לעסוק בדרכים שבהם ניתן להגדיל את קבוצות היסוד, מבלי לפגוע בהכרות האינטימית. בכך ניתן יהיה לקצר את משך הכהונה, לזמן האופטימלי של שנה, מבלי להפוך את תהליך הבחירה ליקר. 

לסיכום

משך כהונה קצר הופך את הנציג למחוייב  יותר לרצון הבוחרים, אך הוא מקטין את יכולת התיפקוד של הקבוצה הנציגית לפעול. הגדלת משך הכהונה תיגרום לנציגים להיות פחות קשובים לרצון בוחריהם, ותהפוך את קבוצת הנציגים ליותר אוטונומית ויעילה כקבוצה. יחד עם זאת, ככל שקבוצת הנציגים תשהה ביחד זמן רב יותרכך תגדל הדבקות הפנים קבוצתית,תגדל היכולת של קבוצת הנציגים לשלוט בבוחרים, וייצוג רצון הבוחרים ילך ויחלש. לכן יש צורך למצוא משך זמן אופטימלי למשרה, שבו קבוצת הנציגים תתפקד ורצון הבוחרים ייוצג בצורה אופטימלית.

כל מה שראיתם עד עכשיו בבלוג, הוא בעצם גל של דמוקרטיה ישירה. כוח לעובדים, הארגון שהעובדים של ויצמן מנסים להתארגן תחתיו, הוא אירגון שפועלים בו אלמנטים של דמוקרטיה ישירה פנימית. המשפט הציבורי שאנו מנהלים פה, הוא שוב אלמנט של דמוקרטיה ישירה, בה לעם יש זכות לשפוט בעצמו, והוא אינו ממנה מתווכים שישפטו עבורו.

לקראת הבחירות הבאות עלינו (לרעה? לטובה?), אני ממליץ לקרוא את המאמר של יואב גולדמן-שגיא.

להתראות,

טל

נ.ב.

אני מצרף את ניתוח מבנה הכוח בכוח לעובדים, ואת ההמבנה והתקנון של כוח לעובדים.

חברים שלום,

מקווה שעבר עליכם סופ"ש/שבת  מרענים וטובים.

מי מכם שקרא את המכתבים של נדב (עובדים) ודניאל (ויצמן), יכול היה להתרשם שאין מחלוקת בין השניים לגבי הטענה הבאה: מכון ויצמן אינו מוכן להכיר בהתארגנות העובדים.

דניאל זיפמן, נשיא מכון ויצמן, כותב כך:

עובדה היא כי העובדים בחרו לפנות לראשונה אל הנהלת מכון דוידסון באמצעות עורכי-דין ומעולם לא פנו לפני כן אל מנהל גן המדע או מנכ"ל מכון דוידסון בכל דרישה שהיא כמקובל ביחסי עבודה. בנוסף לכך, פניותיהם אלינו מתפרסמות במקביל באתר האינטרנט של מפלגה פוליטית. ראוי להדגיש כי קבוצה מעובדי הגן הביעה בכתב את התנערותה מקבוצה קיצונית זו. ניסיונותינו החוזרים ונשנים למנוע את השיבושים בעבודת הגן בדרך של הידברות ישירה לא צלחו.

נראה, כי דניאל רואה בכוח לעובדים "אירגון קיצוני", והוא מתרעם על כך שהפניות מפורסמות גם באתר אינטרנט של מפלגה פוליטית (עבודה שחורה, וכוח לעובדים).

מהשורות הללו ניתן להבין, שדניאל רואה פסול בכך שהעובדים אינם פונים ישירות להנהלה, אלא בוחרים לפנות ולהתארגן דרך ארגון עובדים "קיצוני".

אינני מומחה לפסיקה הישראלית, ואינני יודע האם כוח לעובדים נחשב ארגון לגיטמי על פי החוק. אני יודע, שמבחינה דמוקרטית, זה לגיטמי להתארגן בכל דרך שרק תראה לך. אתה יכול להתארגן דרך אירגון מגדלי הפטריות הצההובות, או דרך הכרות בפייסבוק. התארגנות היא נדבך יסוד בחברה דמוקרטית, וזכות כל אדם להתארגן בכל דרך שתראה לו לנכון.

מבחינת מנגנוני הכוח של הדמוקרטיה, זכות ההתארגנות עומדת בשורה אחת עם חופש הביטוי. חופש הביטוי נועד לגרום לכך שכל אדם החי בחברה דמוקרטית, יכול לבטא את דעותיו ורצונותיו, ובכך להביא אתכלל חברי הקבוצה להתנהלות סינכרונית, שמתמטב את כלל רצון חברי הקבוצה. חופש הביטוי והביטוי השווה לכל איש, נועדו לגרום לכך שהחברים בקבוצה יבינו איש את רצונו של האחר, וביחד יוכלו למצוא את הנתיב הטובים לכולם. ללא חופש הביטוי, יווצרו מתחים קשים בתוך חברה. החברים ידרסו זה את רצונו של זה, וכעסים רבים יהפכו בסופו של דבר לפרצי אלימות. לכן חשוב מאד לשאוף לזכות ביטוי שווה לכל חבר.

במציאות, השגת חופש ביטוי שווה איננה אפשרית. לא כל אחד מאיתנו ניחן באותה יכולת ביטוי. ולכן ניתן להתארגן כקבוצה, כדי להשיג כוח ביטוי טוב יותר לחברי הקבוצה. הקבוצה בד"כ תוציא מעצמה את החבר או חברה, המתאימים ביותר לדברר את הקבוצה. זה בדיוק מה שעושים במכון ויצמן. למכון יש מחלקת הסברה, שתפקידם לדברר את מכון ויצמן. מידי פעם גם יופיע הנשיא שגם הוא ידברר את מכון ויצמן. כך גם עושים בעלי הון, כאשר הם קונים אמצעי תקשורת, כדי להשיג יכולת ביטוי אדירה ביחס לשאר התושבים. כך הם בטוחים שהם יוכלו להניע את משאבי החברה לטובתם האישית. וכך גם ראוי שעובדים יעשו. ראוי שהם יתאגדו, תחת כל אירגון שבו יחפצו, ושהם מאמינים כי יסייע להביע את דעתם בצורה המיטבית. ויסיע לרצונתיהם לבוא בתיאום טוב יותר, ומנקודת חוזק גדול יותר, מול רצונותיהם של הנהלת מכון ויצמן.

זכות זאת היא אלמנטרית, ואינני מצליח להבין מדוע דניאל זיפמן, נשיא מכון ויצמן, מתרגש מהזכות הזאת. אם דניאל הוא חברה בחברה דמוקרטית, היה עליו לרצות מאד שעובדיו, יתארגנו בכל דרך שנראת להם. אבל אם הוא לא מרגיש שהוא חלק מדמוקרטיה, אזי הוא ידרוש מהם להתארגן בצורה שנוחה לו, כדי שיוכל לשלוט בהם טוב יותר.

אני חושב שהמאבק הזה, צריך להיות מאבק על הזכות להתארגן. אני בטוח כי דניאל זיפמן, ושאר חברי ההנהלה, לאחר שיבינו את טעותם, יתנו לעובדיהם להתארגן בכל דרך שנראת להם כנכונה.

דניאל, מח' ההסברה של ויצמן וכל קוראי הבלוג הזה. אשמח לשמוע השגות על הטענות שהעלתי כאןץ אשמח שתראו לי היכן אני טועה. הבלוג הזה לא נועד לשרת קבוצה זאת או אחרת. הוא נועד לשרת אותנו האזרחים, בדרך להקמת חברה דמוקרטית יותר וטובה יותר.

נ.ב.

יהיו בינכם שישאלו מדוע אני מכנה את פרופ' דניאל זיפמן רק בשמו "דניאל" או "דניאל זיפמן". הסיבה לכך היא כשאדם מחפש צדק עליו לנהוג על פי הפסוק הבא: "" לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון; לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים" (דברים א', י"ז).

השימוש בתואר פרופ', יכול להטות את הדין לטובת החבר בעלי תארי הכבוד הגדולים יותר. לכן יש לנו במשפט רק אנשים…נדב ודניאל… ללא משוא פנים, שנבחנים על דיבריהם,ומעשיהם, ולא על פי תארי הכבוד שבהם זכו.

טוב,

עד זמן כתיבת שורות אלו, מנהלי מכון וויצמן לא טרחו להגיב לבקשות לברור ציבורי.

בינתיים העדויות על האלימות של מכון וויצמן כנגד השובתים הולכות ומתחזקות. שתי התמונות הבאות שנלקחו מהאלבום של טל גלילי(שקיבל אותן מ – סילבי הוניגמן). מעידות על ארוע מאד בעייתי בלשון המעטה.

שומר משתלט על יוני וינרב

קצת קשה לראות, אך  אם תסתכלו טוב, הברך נפוחה מאד.

יש כאן כמה בעיות דמוקרטיות. האחת היא באיזו זכות אדם פרטי מכה אדם פרטי אחר? האם מוסד אקדמי או כל גוף מוסמך להפעיל גופי ענישה אלימה? האם על פי חוק, אין כאן עבירה שעונשה מאסר? האם מכון ויצמן לא צריך לפצות את יוני וינרב?

הבעיה השניה היא הזכות לרכוש מול הזכות לשבות ולהתאגד. התמונות אינן מספרות סיפור מלא. בא נניח שיוני וינרב וחבריו חדרו לשטח מכון ויצמן. האם הזכות הבסיסית בדמוקרטיה, לשבות, והזכות לשלמות הגוף, פחותות מהזכות לרכוש פרטי של מוסדות המעסיקים בני אדם?

זאת נקודה שאין עליה תשובה פשוטה לדעתי. בסוגי דמוקרטיות שונות, היחס בין הזכויות הבסיסיות הללו משתנה. אבל גם אם ניקח דמוקרטיה בה הזכות לרכוש עולה על הזכות לשבות, עדיין למיטב ידעתי עצם ההמצאות של הפעילים בתוך שטח מכון וויצמן, לא סיכנה את רכוש מכון וויצמן, ולכן יוני וינרב וחבריו מכוח לעובדים, יש לדעתי זכות מלאה לשבות ולהיכנס לתוך שטח מכון ויצמן. ובוודאי ובוודאי שיש להם הזכות לשלמות הגוף.

כמו כן נראה שהזכות לרכוש של גוף ציבורי או כל גוף מעסיק, שמעסיק עובדים , אינה כמו של אדם פרטי. אדם שמעסיק עובדים, צריך לדעת שהעובדים שלו יכולים ואף זכאים לשבות. זאת היא זכות אנושית בסיסית. מי שרוצה שהרכוש שלו לא יפגע בשביתה, שלא יעסיק בני-אדם.
האם לדעתכם מכון וויצמן אשם בפגיעה בזכויות דמוקרטיות בסיסיות? (משאל. יתכן צורך בהרשמה קצרה)

ושוב אני קורא להנהלת מכון ויצמן להתייצב למשפט ציבורי.

וכמובן:

 אנו קוראים לכולם להגיע ולמחות איתנו מול האלימות הקשה שמופעלת נגד העובדים והתומכים. אנו ניפגש ביום חמישי בשעה 14:00 מול השער הראשי של מכון ויצמן ברחוב הרצל ברחובות (5 דקות הליכה משער הרכבת)

ובנוהל, גם היום שלחתי מכתב לראשי מכון וויצמן:

חברי הנהלת מכון וויצמן שלום,
עד כה לא קיבלנו מכם שם תגובה להזמנה למשפט ציבורי.
נשמח אם תציגו את עמדתכם. אני מבטיח להציג את עמדתכם בצורה הוגנת, ובתנאי שתענו לשאלות הגולשים: http://talyaron.blogli.co.il/archives/75

בברכה,
טל ירון
—
חבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה (http://kol1.org)

בתקופה האחרונה אני פעיל בשני ארגונים חברתיים (שקוף והתנועה לדמוקרטיה ישירה). בשני הארגונים אני נתקל בבעיות ההנעה, ולכן  עולה הצורך להבין כיצד ארגון שבנוי אך ורק על מתנדבים יכול לפעול ביעילות.

בזמנו אורי אמיתי טען כי ישנם שלושה אלמנטים עיקריים המניעים אדם. שני האלמנטים החשובים ביותר הם,השתיכות חברתית והגשמה עצמית. האלמנט השלישי הוא שכר כספי. ארגונים מסחריים, מניעים את האדם קודם כל באמצעות שכר, ורק לאחר מכן באמצעות השתייכות חברתית והגשמה עצמית. לנו, כארגוני מתנדבים אין אפשרות להציע שכר (לפחות לא בשלב הראשון), ולכן אנו שמחים להציע שיוך חברתי והגשמה עצמית.

בשני הארגונים בהם אני פעיל, יש הגשמה עצמית בשפע, אבל הבעיה היא בהשתייכות החברתית, או בפעילות החברתית. כאן הבעיה היא שבשני הארגונים הללו, החברים פזורים ברחבי הארץ. כל התארגנות של קבוצות הפעילים דורשת נסיעות ברחבי הארץ בין תל–אביב, חיפה וירושליים. ולכן רוב המפגשים האפשריים מתבצעים בעולם הווירטואלי, או בשיחות טלפון. אלא שלאמצעים אלו כוח הנעה נמוך בהרבה. אולי ניצול נכון של המשאבים הווירטואליים העומדים לראשותנו יכול להביא לקידום היכולת שלנו לפעול כארגונים למען מטרות חברתיות חשובות. מתוך הניסיון שרכשתי למדתי שלכל אמצעי יש כוח הנעה אחר, וכדאי לאפיין אותו, אם רוצים לעשות בו שימוש יעיל.

כוח ההנעה בנוי למעשה משני אלמנטים. האחד הוא שיוך חברתי ופעולה על פי קודים חברתיים, והשני הוא הרצון החופשי. את השיוך החברתי אנו מעבירים על ידי רגשות. את הרצון החופשי אנו בונים על ידי העברת אינפורמציה, שמאפשרת למקבל את החופש להחליט האם הפעולה שאנו מציעים לו תתרום לאירגון ולמשימתו בארגון.

למרשל מקלוהן היתה שיטה לדרג את אמצעי התקשורת על פי מידת האינפורמציה שהם העבירו ל"חם" ול"קר”. אני מבקש לנסות לסדר את האמצעים השונים על פי מידת ההנעה שהם יכולים להעביר באמצעות שני האלמנטים. באופן כללי, ככל שנצליח להשתמש במדיומים המעבירים יותר רגשות ויותר אינפורמציה, כך נוכל ליצור התחברות חברתית גדולה יותר, ולענות על הצורך בשייכות חברתית, הדרושה להנעה חברתית.

את האמצעים השונים אדרג על פי מידת היעילות שלהם להעביר רגשות ומידע. מתחת לכל מוצר אשים איקון המסמל את התחום, ואת מידת היעילות שלו בסולם 1- 10, כאשר 1 זה הכי פחות יעיל ו-10 הכי יעיל. אשמח לשמוע את דעתכם והשגותיכם.

דואר אלקטרוני – דואר אלקטרוני הוא מדיום מצוין להעביר מידע. אך היכולת שלו לשדר חום חברתי, הדרוש להנעה חברתית היא נמוכה יחסית. לכן הוא יעיל ככלי ניהול שגרתי, אך לא ככלי מניע. ניתן שלפר במידה מסוימת את האינפורמציה הרגשית על ידי הכנסת ריגשונים.

9 2

שיחת טלפון/סלולר – שיחת טלפון יכולה להעביר הרבה רגשות, ולכן היא כלי הנעה חשוב. יש לה חסרון ביכולת העברת מידע מדויק, ולכן היא כלי שאינו מתאים ליום יום, אלא רק להנעת תהליכים כללים. לפעמים הוא גם כלי שניתן להשתמש בו כאשר ישנו מידע לא ברור, וקל לקיים על המידע הלא–ברור שיחה ולפתור את הבעיה במהירות יחסית. כמו כן, בגלל שהוא יכול להעביר רגשות, הוא כלי חשוב בשימור קשרים חברתיים באופן רציף. ההמלצה היא לכן, לשמור על קשר טלפוני רצוף לאנשי מפתח באמצעות שיחת טלפון או סקייפ, אחת לשבוע עד שבועיים.

5 7

סקייפ/גוגל–טולק – מבחינת רגשות ומידע, הם דומים לשיחות הסלולר והטלפון, אלא שהוא אינו עולה אגורה, ולכן אין לחץ של הוצאות כספיות. הסקייפ והגוגל–טולק מאפשרים לנהל כך את הקשרים החברתיים, ללא עלות וללא ניפוח חשבון הסלולר והטלפון. בנוסף, אתם יכולים להעביר מידע עשיר יותר דרך הצ'ט. לכן סקייפ הוא כלי עדיף על הסלולר. הבעיה שלו היא ששני המשוחחים צריכים להיות ליד מחשב. לאחרונה בעולם יש שיפורים ברשת הסקייפ וניתן להתקשר דרך סלולרי בעלות אפסית לבעלי סקייפ אחר. אולי זה גם יגיע אלינו יום אחד. אין לי מושג לגבי תוסף הווידאו. מן השימוש המועט שעשיתי בתוסף הזה, נראה שהוא מאפשר להעביר עוד קצת אינפורמציה רגשית ויוצר יותר חיבור. אני חושב ששווה לנסות להגביר את השימוש בווידאו.

5 8, (9 עם וידאו?)

תוכנות ממסר מידיים – למרות שיש בהן הכל, השיחות בהן מיגעות יחסית, ודורשות זמן רב יחסית לכמות האינפורמציה הריגשית והמידעית שהן מעבירות. נראה לי שזה מתאים יותר לבני נוער משעוממים, מאשר לעבודה סדירה באירגונים. יחד עם זאת, מידי פעם כאשר אני רואה שיש מישהו שאני צריך אותו והוא זמין, אני יכול לקרוא לו ולשאול אותו מספר שאלות קצרות. יתרונו שהוא קצת יותר מידי מדוא"ל.

5 5

טוויטר/פייסבוק/פליקר – לאחרונה נחשפתי לטוויטר ולפייסבוק. תוכנות מידע מידיות. לקח לי הרבה זמן להבין את התועלת האפשרית שלהן, עד שאישתי , בת הקיבוץ, ראתה את התוכנות האלו בפעולה. היא ישר אמרה לי "הי, זה כמו בקיבוץ…. כולם יודעים על כולם… כולם מיודעים". לאחר זמן מה, למדתי שאכן יש אנשים שאני בקשר רצוף איתם, אך אינני יודע על חייהם מספיק. הטוויטיר מאפשר לכל אחד לחשוף את כמות המידע שהוא מעוניין לחשוף, ולשתף בכך את חבריו. המידע הזה, בסיכומו של דבר יוצר קשרים חברתיים טובים יותר. או לפחות כאלו שנראים קשרים טובים יותר. הבחורה היחידה שרשומה אצלי בטוייטר היא פעילת זכויות אדם הפועלת דרך האינטרנט. לאורך כל הדרך, אני יודע מה היא עושה, אצל מי היא ביקרה. היא מזמינה אנשים לצפות באלבומים שלה בפליקר. לאחר תקופה מסויימת שאתה חשוף לכל כך הרבה מידע, אתה חש הכרות מלאה איתה, ואין לך בעיה להתקשר ולומר, ג'יל, את יכולה לעזור לי בכך ובכך… זה כנראה מה שיוצר חיבור חברתי חזק המאפשר פעילות אנושית טובה בסייברספייס. כרגע אני מנסה פלטפורמה שמשלבת את כל הרשתות החברתיות בשם Digsby. נראה איך זה יתקדם. מבחינת מידע, זהו כלי עם מעט מאד מידע תפעולי. עיקר הכוח שלו הוא ביצירת הקשר החברתי

3 9
בלוג – בלוג הוא כלי לא רע להעביר אינפורמציה מורכבת יותר ולקבל תגובות. הוא יכול לשלב רגשות, בעיקר על ידי עיצוב גרפי נעים, התואם את הרגשות. נדמה לי שהוא יוצר קשר טוב יותר לטווח ארוך, במיוחד, עם הקוראים שלך מחוברים לקורא RSS. כדי שבלוג יהיה טוב באמת הוא צריך להיות אקטיבי בפונקציות שלו. לדוגמה, הוא צריך שיהיה בו פיטצ'ר שמודיע לכותב תגובה שמישהו ענה לו, או שפוסט חדש התפרסם. לצערי בבלוגלי, אין כאלו פונקציות, מלבד קוראי RSS. הבעיה שרוב האוכלוסייה אינה משתמש בקוראי RSS.

9 5

קבוצות דיון – כלי מצוין לשמור על דיון ברמה אינפורמטיבית טובה. קצת יותר קשה להעביר דרכן רגשות. חסרונן הוא שהן אינן מאפשרות דיון מרובה משתתפים יעיל. הפתרון הטוב יותר הוא פורום.

9 2

פורומים – פרומים כמו בתפוז, מאפשרים דיון רב משתתפים. רובם מצוידים ברגשונים וביכולת להוסיף גרפיקה, ולכן יכולים להעביר מידע רגשי בצורה סבירה. במידה והם מצוידים במידע אקטיבי (כמו משלוח הודעות לדואל, על פי הגדרה), הם גם יכולים לשמור על קשר בין חברי הקבוצה.

8 5

ויקי – ויקי הוא כלי מעולה לאגרגציה של מידע ודיון מורכב על המידע. יש בו מעט מאד רגשות.ניתן לשפר זאת על ידי שימוש בתמונות המעבירות רגשות, ומשפרות את המראה היבששל הויקי.

10   1 , (2 – ניתן לשפר עם קצת תמונות המשפרות את האווירה)

מפגש מחוץ לאינטרנט – (תוספת של ירדן) פגישה ב”עולם האמיתי” היא שיטה עתיקת יומין. קבוצת אנשים מתאמת פגישה במקום מסויים למספר שעות. היתרון הוא שיחה שוטפת ובדרך כלל מהירה יותר ממעבר מידע אינטרנטי. לצד אלו יש את הקרבה הפיזית ואלמנט של קירוב נפשי – היכרות מחוץ למחשב היא במקרים רבים ראיה למעבר מחברות וירטואלית לחברות רגילה . מצד שני כמות המידע שעובר וההיקף שלו נחותים מאלו של הטכנולוגיות האחרות בשל הצורך להעביר את המידע בצורה ורבלית. גם העברת מסמכים היא פעולה שצורכת קריאה – פעולה אינדיבידואלית בבסיסה. בנוסף יש בעיה של קושי לקיים פגישה עם עליית מספרם של המשתתפים. ככל שמספר המשתתפים גדל כך היתרון החברתי יורד. ניהול חכם של קהל הנפגשים יכול להיות חלוקה של הקהל לקבוצות קטנות יותר אקראיות או לפי קטגוריות (למשל מיקום) כך שנשמרת הקרבה והיכולת לקיים דיון בו כולם שותפים.

3 10

לבסוף, חשוב לזכור שמה שאנו מעבירים באמצעות הכלים הללו, הם רגשות ומידע. כדי שהמעברים הללו יהיו טובים, צריך שגם הרגשות והמידע שאנו מעבירים יהיו טובים, או כמו שאמר הרב קוק – את העולם משנים באמצעות אהבת הבריות, וחיפוש האמת.

הפוסט פורסם במקביל בבלוג של התנועה לדמוקרטיה ישירה

בתגובה לפוסט "על החרות" נדב פרץ (דרומי) שאל את השאלה הבאה:

מה הקשר בין חירות – במובן בו אנו רגילים להשתמש במושג – לבין היעדר שחיתות? יכול להיות ששחיתות פוגעת בחירות, במובנים מסויימים – אבל זה עדיין לא אומר ששחיתות היא ההיפך מחירות. מה נותנת לך ההגדרה הזו? מדוע לא להגיד שהתנאים לאושר הם חירות, שליטה עצמית, היעדר שחיתות ושלום עולמי?

כדי לנסות לענות לנדב (וגם לעצמי), אספר סיפור שהייתי עד לו:

כשהייתי תלמיד לתואר שני באוניברסיטת תל–אביב, נוצרה בעיית חניה. האוניברסיטה הגדילה את כמות הבינינים בתחומה, על חשבון שיטחי חניה, וכתוצאה מכך התרבו מספר האנשים שעבדו באוניברסיטה ובמקביל קטנו מספר מקומות החניה. כדי לפתור את הבעיה, הנהלת האוניברסיטה, ביקשה לקחת את זכות החניה מהחלשים ביותר, קרי תלמידי תואר שני.

תלמדי התואר השני, באוניברסיטת תל–אביב, כבקיאים בהלכות הסוציאליזם והכוח המאורגן, קמו והתארגנו סביב הנהגה מקומית, שהוקמה לטובת העניין. הנהגת התואר–שניים השמיעה איומים שאם לא יינתנו לנו מקומות חניה, יפסיקו תלמידי תואר שני לתרגל וללמד. הרוחות התלהטו, שיחות המסדרון גברו, והיינו בטוחים, שהנה עוד רגע הנהלת האוניברסיטה תתקפל, ותיכנע לדרישתנו. כוחנו הפנימי גבר, רוחנו עלזה, ואז לפתע נדמו קולות הקרב.

במשך כמה ימים תהיתי מדוע נאלם המרד. האם יכול להיות שהאוניברסיטה הסכימה לבקשתנו, וההודעה על כך תרם הגיעה אלינו? לאחר בירור קצר, גיליתי שהסיבה לכך היא שהנהלת האוניברסיטה הייתה בקיאה יותר מאיתנו בענייני ארגון מרידות. הפטנט שהיא מצאה להכנעת המרידה היה פשוט. היא העניקה לחבורת הצעקנים, ש"הנהיגו" אותנו מקומות חניה, וכך במחיר אפסי מבחינתה בא המרד לקיצו.

הפטנט הזה של ריפוד הצעקנים והמנהיגים הוא כנראה נפוץ מאד במחוזותינו. ויקי קנפו, שהיתה גיבורה לאומית במאבק החד–הוריות זכתה באופן לא מפתיע בהצעות עבודה מהממשל:

בהרצאה לפני סטודנטים באוניברסיטה העיברית היא אמרה:

"נפגשנו עם כמה שרים, מאיר שטרית למשל, וכמעט כל שר שנכנסתי אליו הציע לי ג'וב כזה שהייתי אמורה להגיד מה אכפת לי מהמאבק. שטרית אמר לי: 'תלכי הביתה, דיברתי כבר עם בזק. יפתחו שלוחה של 144 ואת תהיי המנהלת ותעסיקי אמהות חד הוריות'. אמרתי לו: 'אתה יודע מה? מתאים לי, אבל קודם נראה מה קורה עם המאבק'".

הדבר כל כך מקובל כנראה, שהדובר של השר שיטרית בניסוח פתלתל אכן מאשר את דבריה:

"השר מאיר שטרית מקיים מו"מ עם חברת בזק במטרה להעביר את אחד ממרכזי שירות 144 לדימונה. המו"מ נמשך כבר מספר חודשים, וכאמור לא הסתיים. בפגישה שקיים עם נציגות החד הוריות, הציע השר שטרית לויקי קנפו לגייס עשרות נשים חד הוריות לעבודה במוקד. השר לא שכח את הבטחתו, וכשיסתיים המו"מ ישמח לראות את ויקי וחברותיה מצטרפות למעגל העבודה של מוקד 144".

הלו, מה עם מבחני התאמה? מה עם שקיפות שלטונית בנוגע להעדפות אחראי כזה או אחר בשלטון הציבורי. כנראה שהשר שטרית וחברי הממשלה האחרים שכחו מזמן מהם נהלים תקינים בשירות הציבורי.

השיטה הזאת להשתקת מאבקים, היא בעצם תוצאה של חולשה אינהרנטית שקיימת בהתארגנויות ריכוזיות. היא מאפשרת לשלטון להשקיט בקלות התמרמרויות ציבוריות, במחיר אפסי מבחינת השלטון. היא מקדמת אנשים פוליטים, השואפים לכוח ולשררה ולשחיתות, על חשבון צרכי הציבור, כמו , שכנראה קרה גם במקרה של שונשיין.

המקרה של שונשיין, יכול להמחיש עד כמה המערכת הריכוזית פגיעה לשחיתות ולהגעה להסכמים נוחים לשלטון. להזכירכם, בסוף 2007, הסטודנטים יצאו למאבק לשיפור תנאיהם. בין מנהיגי המרד היה איתי שונשיין, יו"ר התאחדות הסטודנטים. בתחילה נראה ששונשיין הוא אביר אמיתי. לוחם זכויות בלב ובנשמה. הוא אפילו נפצע במהלך התקלות עם שוטרי היס"מ. אלא שלקראת סוף המאבק, נראה היה שלשונשיין היו אג'נדות משלו. שאותן הוא קידם, מול מחאה הולכת וגוברת של הסטודנטים. שונשיין וקבוצת ההנהגה הרשמית של המאבק חתמו על פשרה שלא התקבלה כנראה על ידי חלקים נרחבים של הציבור הסטודנטיאלי. ההערכה היא שלשונשיין היו אג'נדות פרטיות משלו, שלא תאמו את האג'נדות של כל האספסוף הזה שנקרא סטודנטים, שבשמם הוא הגרם נזק למערכת ההשכלה הציבורית, ולסטודנטים עצמם.

לשיטה האירגונית הריכוזית, יש יתרונות ביכולת שלה לארגן הפגנות ומחאות, אך היא גם נושאת את היכולת של השלטון לדכא את הההפגנות והמחאות הללו. במשך שנים אני שומע סוציאליסטים מתלוננים על כך שכל מחאה ציבורית מיד מושתקת, אך הם אינם מבינים, להערכתי, שהסיבה שהמחאות הללו מושתקות, נובעת מכך שהשיטה שבה נוקטים הציבורים הללו, מאפשרת מראש לשלטון לדכא את המחאות.

וכאן מגיעה התשובה לשאלה של נדב, מה בין חרות לבין אושר? או בקונספציה שתוצג כאן, מה בין חרות ליכולת של האדם הפרטי לקדם אג'נדות, שלדעתו ישפרו את חייו ויאפשרו את שגשוגו (וישפרו את היכולת שלו להיות מאושר)?

הבעיה באירגון ריכוזי, היא שלראשי האירגון יש כוח כמעט מוחלט על התנהלות האירגון. וכפי שאומר החוק, שבניצחיותו הוא כמעט מקביל לחוק הכבידה,"הכוח משחית". כדי להתגבר על כך, יש להעביר את הכוח למקומו הטבעי – לאנשים שבשמם המנהיגים מדברים.

יש לאפשר לאזרח להתארגן באופן חופשי, ולהתפזר באופן חופשי. יש לאפשר לחברי הקבוצה להיות הקובעים הסופיים לגבי קבלת ההחלטות, התנהלות האירגון, עיצוב הדרישות ועוד. המנהיגים יכולים לדון עם באי–כוח הממשל, אך את אישור ההסכם יש להפקיד בידי כל חברי הקבוצה. כך תינטל מידי המנהיגים היכולת הבלעדית להכריע בעיניני המאבק או ההתארגנות. וכך גם תעלם במידה רבה היכולת להשחית את האירגון (בוא לא נשלה את עצמנו, תמיד תהיה שחיתות, אבל היא לפחות תופחת). בנקודה זאת ד"ר אורי אמיתי העיר הערה נכונה. צריך שיהיה כוח בידי הציבור גם למנוע השבתה של האירגון, כדי למנוע ממנהיגות קיצונית ולא מאוזנת להוציא את האירגון לשביתה, שבסופו של דבר תגרום נזק לכל הנוגעים בדבר.

ניתן להשיג את חופש ההתארגנות המלא, אם יודעים מתי להשיג אותו. אם מנסים להשיג אותו לאחר שההכרעות הושגו, כמו במקרה של שביתת הסטודנטים האחרונה, יהיה זה כמו לנסות לסגור את שערי האורווה לאחר שהסוסים ברחו. אז כבר אובד העניין בקרב הציבור השובת. התיסכול והיאוש גדלים, והמנהגים קטפו כבר את הדיבדנדים שלהם. השלב הנכון הוא שלב הקמת ההתארגנות. כאשר המנהיגים מבקשים לרתום את הציבור. אז המנהיגים רגישים ופגיעים, והם יחתמו על כל מסמך סביר כדי לרכוש את אמון הציבור.

בשלב זה יהיה צריך להציג מסמך מחייב שעליו יחתמו כל באי ההתארגנות. מסמך זה ידרוש את חופש ההתארגנות. הוא ידרוש שכל החלטות של ההתארגנות יגיעו לאישור על ידי כלל ציבור המתארגנים, באמצעות הצבעות דמוקרטיות. הוא יאפשר לקיים הצבעת אמון ואי–אמון במנהיגים, ולהחליף אותם במידה שהציבור יחוש שהמנהיגים אינם משרתים את צרכיו. הכוח להתארגן לא ינבע מהמנהיגים אלא מהציבור המונהג. מרגע שיאסף אחוז מסוים של חתימות, תתאסף כלל הקבוצה לקבלת החלטות. כך ימנע המקרה שבו שונשיין ניסה למנוע את הדחתו על ידי אי כינוס הקבוצה המחליטה. באמצעות החוזה הזה, הציבור הופך להיות חופשי להחליט על הדרך הטובה ביותר המתאימה לו.

זאת החרות להתאגד, אך גם להתפרק, זאת החרות להיות שותף להתארגנות, אך גם חרות להשפיע על מהלך ההתארגנות והחלטות ההתארגנות. והיא נדרשת כדי שהתארגנויות ציבוריות יצליחו לטווח ארוך.

כיום ההתארגנויות הן בכפיה. לאזרח אין הרבה השפעה עליהן, כפי שמציין ד"ר עמי וטורי בגדה השמאלית:

"בניגוד לאיגודים מקצועיים דמוקרטים [, בהסתדרות] אין כל יכולת לאספת חברים במקום העבודה לדחות את ההסכם הקיבוצי המוצע להם או להאריך שביתה. כך יכול המרחב/האגף לאיגוד מקצועי לחתום הסכמים מעל ראשיהם. “ [מתוך תגובה שכתב וטורי בגדה השמאלית ]

כתוצאה מכך אובד אמון הציבור בהתארגנויות. הוא לומד כי כל ההתארגנויות הללו אינן משרתות את מטרותיו, אלא את מטרותיהם של ראשי האירגונים והבירוקרטים האירגוניים. מי שמעוניין להחיות את הסוציאליזם, אל לו להאשים את ה"שוק החופשי" בהתפרקות הסולידריות. עליו להבין שהסוציאליזם, נכון להיום במדינת ישראל, פועל בצורה ריכוזית שגורמת לשחיתות, סיאוב ואובדן האמון של הציבור בשיטה הסוציאליסטית.

כדי להחיות את הגישה הסוציאליסטית, עלינו להבין שללא דמוקרטיזציה של המערכות הסוציאליסטיות, עד כדי דמוקרטיה ישירה, אין לגישה החברתית סיכוי לתפוס חזקה משמעותית בציבור הישראלי.

רק כדי להמחיש עד כמה חשובה הדמוקרטיזציה להבראת הסוציאליזם נציין את המקרים הסקנדינבים. רבים מהדוגלים בסוציאליזם מציגים את הסקנדינביות כדוגמא לכך שסוציאליזם יכול להביא לשיגשוגה של מדינה. אך הם אינם מודעים לכך שהסוציאליזם של הסקנדינביות אינו מבוסס על ארגונים היררכים, אלא אירגונים שבהם מונהג סוצילאיזם מחרות, או סוציאליזם בדמוקרטיה ישירה, כפי שמעיד המאמר הבא של ד"ר עמי וטורי, שהתפרסם ב"העוקץ" [לא מצאתי דרך יעילה לקשר למאמרים בהעוקץ ולכן הנה קישור לעוקץ, או העתק של המאמר באתר של השכונה שלי (אם למישהו מהעוקץ יש התנגדות לכך, אוריד את המאמר מהאתר של השכונה)].

מי שחפץ בשגשגוג כלל האוכלוסיה, על פי השיטה הסוציאליסטית, נדרש להבין שעליו להעניק חרות גדולה יותר למתארגנים, וללמדם לשמור את החרות הזאת בתוך האירגונים.

בבלוג של ד"ר אורי אמיתי שעוסק בדמוקרטיה ישירה, אורי מציע שאנו צריכים להקים מפלגת דמוקרטיה ישירה שתרוץ לכנסת. במפלגה הזאת ההחלטות יתקבלו ע"י חברי המפלגה בתהליכים של הצבעות דמוקרטיות, וחברי הכנסת הנבחרים יחויבו לממש את החלטות חברי המפלגה. אני מציע כי רעיון המפלגה הישירה, הינו בוסרי מידי, ועלינו לצעוד דרך ארוכה לפני שנוכל לראות באופק קיומה של מפלגת דמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה ישירה במדינת ישראל.

מהי דמוקרטיה ישירה?

דמוקרטיה ישירה היא דמוקרטיה שבה כל האזרחים משמשים למעשה חברי כנסת. כל אחד יכול להעלות הצעות לחוק, וכל אחד יכול להצביע על הצעות החוק. המקום היחידי שבו מדינה (פוליס) התנהלה בצורה כזאת, היתה אתונה של המאה ה-5 וה-4 לפני הספירה. באתונה היו כעשרים אלף אזרחים זכרים וכמה מאות אלפי עבדים או זרים. רק עשרים האלף יכלו להשתתף בדמוקרטיה האתונאית. מתוכם בפועל כנראה השתתפו כ-5000 עד 4000 אזרחים. הם התכנסו באגורה, הציעו הצעות חוק והצביעו עליהן.

לדמוקרטיה של אתונה היו יתרונות וחסרונות. ראשית, הצורך להשפיע על ציבור רחב, הביא להתפתחות הרטוקריקה. בני העשרים שילמו למורים שהיו מומחים לרטוריקה ולידע, והמורים הללו יצרו את  הבסיס לפילוסופיה שאנו מכירים כיום. אפלטון ואריסטו כנראה לא יכלו להתקיים ללא הצורך במורי ידע ורטוריקה. החרות האתונאית איפשרה את התפתחותה של אומנות מרהיבה , שהשפיעה לאחר מכן על רומא ומשם על אירופה כולה. בזכות אלו, הפכה אתונה הקטנה למעצמה תרבותית שמשפיעה על העולם כולו, כ- 2400 שנה לאחר שחדלה להתקיים כדמוקרטיה. החסרונות של השיטה הם, שבמוקדם או במאוחר, תאבי הכוח באתונה למדו להשתלט על דעת הקהל, ובאמצעות רטוריקה, ומשחקי כוחות, הם הצליחו לגרור את אתונה למלחמות הפולופונזיות, וגרמו להטשת כוחה של אתונה, עד לשבסוף איבדה אתונה את חרותה תחת הכיבוש המוקדוני.

כיום, רוב ההוגים חושבים כי דמוקרטיה ישירה אינה אפשרית. רוסו בספרו "האמנה החברתית",  טוען כי הדמוקרטיה אפשרית רק בחברות קטנות מאד, בהן כולם מכירים את כולם (רוסו מכנה דמוקרטיה ישירה "דמוקרטיה", ואת הדמוקרטיה הפרלמנטרית שאנו נמצאים בה "אריסטוקרטיה נבחרת"). על פי רוסו, האריסטיקרטיה הנבחרת היא צורת השלטון העדיפה ברוב המיקרים (רוסו, האמנה החברתית, ספר ג', פרקים ג' עד ו', הוצאת רסלינג, תל-אביב, 2006).

רוסו מציג את הקשיים הבאים בפני הדמוקרטיה הישירה (כל הציטוטים נלקחו מספר ג', פרק ד'):

"לא טוב הדבר שמי שקבע את החוקים יוציא אותם לפועל, וגם לא שגוף העם [העם בכללו] יפנה את תשומת לבו מן הראייה הכללית ויעביר אותה אל היעדים הפרטיים. אין לך דבר מסוכן יותר מהשפעתם של אינטרסים פרטיים על ענייני הציבור…"

"לא ניתן לדמות מצב שבו העם מתכנס ללא הרף כדי לעסוק בענייני הציבור…"

"…כמה רבים הקשיים שצריך לזמן יחד לצורך הממשל הזה! ראשית, מדינה קטנה מאד שבה קל לכנס את העם ושבה כל אזרח יכול להכיר את כל האחרים; שנית פשטות רבה במידותיהם של הבריות המונעת ריבוי של מחלוקות טורדניות; מידה רבה של שיוויון במעמד ובעושר, שבלעדיו לא יתקיים לאורך זמן השיוויון בזכויות ובסמכות; ולבסוף מיעוט מותרות או היעדרם הגמור, שכן או שהמותרות הם פרי עושר המצוי במדינה, או שהם עושים את העושר להכרחי, [ובכך] משחיתים הן את העשיר והן את העני – את העשיר על שום שהוא מחזיק בעושר, ואת העני על שום שהוא חומד אותו"

רבות מהבעיות שהציג רוסו, מתחילות להיפתר בימינו. בפוסט שכתבתי על הכפר הגלובלי של מרשל מקלוהן והאינטרנט, הראתי באמצעות הרעיונות של מקלוהן, כי כדור הארץ מתחיל להיתכווץ לכדי כפר וירטואלי קטן. הדבר הזה מאפשר ליצור קהילות קטנות ואינטמיות, שבהן חברי הקהילות מכירים אחד את השני. כיום גם קל יותר לכנס את הציבור, מאשר בתקופתו של רוסו. הכינוס נעשה ממילא באינטרנט, בקלות ובשעות הפנאי. רוב העם נהנה היום מפריחה כלכלית שדורו של רוסו לא הכיר (יחד עם זאת, ככל שיותר חלקים באוכלוסיה יהנו משפע כלכלי, כך תגדל היכולת להקים דמוקרטיה ישירה יעילה). השינויים הללו, הם להערכתי הסיבה,שבגללה הדמוקרטיה ישירהמתחילה לפרוח באופן עצמאי. מובילי המהפך היו המתכנתים, שזכו למשכורות שמנות ויכלו להרשות לעצמם להתפנות לעזרה לציבור בשלל פרויקטים של הקוד הפתוח. אין זה סוד שאדם הנאבק על קיומו, אינו פנוי לסייע לציבור. גם החיבור הקהילתי שהאינטרנט מאפשר, יוצר מעצמו קהילות אינטמיות שבהן מתקבלות החלטות במשותף.

יחד עם זאת ישנם עוד קשיים רבים שרוסו ואחרים העלו (ראו מכתבו של אדם נבו), לפני שהדמוקרטיה הישירה תהפוך לרעיון סביר.

להערכתי הניסיון של ד"ר אמיתי ושל הלל קאופמן להקים מפלגות של דמוקרטיה ישירה הוא בוסרי מידי. עלינו למצוא פתרונות לבעיות שמציבה הדמוקרטיה הישירה, לפני שהציבור הרחב ישתכנע באיכות הרעיון. אני מציע שכל המעוניינים בדמוקרטיה ישירה, יתאגדו לרשת מרכזית, שתאפשר דיון פורה. צריך לרכז את הפורום של "כולנו נחליט", אתר הוויקי "קוד פתוח אינטלקטואלי", תחת אתר משותף. באותו אתר צריך ליצור לינקים לכל הבלוגים שעוסקים בדמוקרטיה ישירה, וביחד לדון על הבעיות ולבנות מודל פועל של הדמוקרטיה הישירה. אני מאמין שאנו צריכים להתנסות בבעיות של דמוקרטיה ישירה על ידי ניסוי, טעיה ולמידה במסגרות קטנות כמו ישובים או ערים. ביחד אנו צריכים ללמוד ולהסיק מסקנות מהניסויים בקנה מידה הקטן. מתוך הניסויים הללו נלמד כיצד לפתור את בעיות הדמוקרטיה הישירה, ורק לאחר מכן נוכל לפנות לקנה מידה ארצי. בנוסף, אזרחים שהששתפו בניסויים ,ויחושו שהדמוקרטיה הישירה מביאה ברכה, יהוו קול מבשר לציבורים רחבים יותר לגבי הכדאיות של דמוקרטיה ישירה.

אני מציע לא לרתום את המרכבה לפני הסוסים, אלא להתאזר בסבלנות, להתחיל מקטן, ולאט לאט, לגדול ולפרוח, בע"ה.