מאמר חשוב שכתב ניר סוכן, מתאר כיצד החברה האזרחית תקום מתוך חלקי הפאזל השונים הבנויים מהתנועות החברתיות הפועלות למען שינוי. ניר מציג מבט-על שמאפשר לנו לראות את כיצד חלקי הפאזל מתחברים לכדי פעולה אזרחית רחבה, שיכולה בבוא הזמן ליצור שינוי חברתי משמעותי.

בעיני, התמונה הזאת היא אכן הדרך, על פי הבנתי, בה תבנה החברה האזרחית, או הדמוקרטיה היותר ישירה. כדי להשלים את חלקי הפאזל אני מציע עוד שני רכיבים חיוניים הדרושים ליצירת דבק טוב יותר שיאפשר לחלקי המכונה להסתנכרן בצורה יעילה וליצור תוצר-דמוקרטי יותר. שני החלקים הללו הם תרבות הדיון והתרבות הפוליטית.

תרבות הדיון

תרבות הדיון מכירה בכך שכדי ליצור חיבור בין שני אנשים ויותר, צריך להיווצר גשר יעיל בין העולמות. משתתפי הדיון צריכים להבין אחד את השני, להבין את העולם כמו שכל אחד מהצדדים רואה אותו, וביחד לייצר פתרונות שיהיו מוסכמים על כמה שיותר מחברי הקבוצה. פתרונות שלא יפגעו בחברים שאינם מסכימים עם הפתרון. פתרונות מוסכמים אלו, הם שיהוו בסיס לצמיחתה של תנועה הזוכה ללגיטמיות מקהלים הולכים ומתרחבים.

הדרך לעשות זאת עוברת בשינוי מחשבתי עמוק. אולי בגלל ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, אולי בגלל תרבות הרחוב הישראלית, אנו רגילים לחשוב מתוך נקודות מבט לוחמנית. אנו בונים את העולם כמלחמה בין רעים וטובים בין שקר לאמת. יש את בעלי ההון הרשעים והציבור הטוב. יש את המתנחלים הפושעים והשמאל הטהור, ולהיפך. יש את החרדים האיומים והחילונים המתוקים. הציור הזה של עולם טוב ורע מתאים לסרטי הוליווד ולמהפכות שתמיד נכשלו. הוא מעולה בלהניע עוד כמה חבר׳ה לוחמניים, אך לא כדי להניע מאות-אלפים. תרבות שיח לוחמנית, היא תרבות שבה איננו מכבדים את האחר. נקודת המבט שלנו תמיד נראת נכונה יותר מנקודת מבט של אחרים. כתוצאה מכך, איננו יכולים לקבל את דעתו של האחר, ולא יכול להיווצר הסכם בין קבוצות רחבות.

כדי להניע מאות אלפים, יש צורך במעגלי שיח שייצגו נאמנה את דעותיהם של מאות-אלפים.  על תוצרי השיח שלנו להיתפס כליגטמיים ולהיות לגיטמיים בעיני ציבורים רחבים, ולכן עלינו לשנות את תרבות הדיון מדיון לוחמני, לדיון מושכל. עלינו להגיע למקומו של האחר. לחשוב ביחד על העולם, על מקומות שבהם אנו יכולים להסכים ועל מקומות שעדיף שנפתור בהזדמנות אחרת. עלינו ביחד למצוא פתרונות אופטימליים, ולכבד איש את רעהו. אולי לא רק לכבד, אלא ממש לאהוב.

רק כדי להדגים זאת, אתאר בקצרה תהליך שהתרחש בשתי קבוצות בהן אני חבר. שתי הקבוצות  "ואהבת" ו"מפגשים-טובים" מחברות בין חלקים באוכלוסיה שבעבר לא יכלו לפעול ביחד, אנשי-שמאל ומתנחלים, ולאחרונה גם חרדים. סוג השיח שיצרנו מפיל חומות, ויוצר חיבורים אנושיים וערכים בין הקבוצות השונות. אנשי השמאל לא הפכו לימניים, וגם המתנחלים לא הפכו לשמאלנים. אך נראה לי כי חברי הקבוצות גילו עד כמה יש בינהן קרבה ערכית, וכמה משותף יש, ושמתוך המשותף הזה ניתן לבנות כאן חברה הרבה יותר דליברטיבית, עם ערבות הדדית וצדק-חברתי. בסופו של דבר את המחלוקות הפוליטיות (וכאלו בוודאי שנשארו) הסכמנו להשאיר לקלפי. השיח הזה, יוצר תחילתו של בסיס טוב לפעולה אזרחית משותפת, בין קצוות של הציבור שלפני כן לא נפגשו.

תרבות-פוליטית

הרכיב השני, הוא השינוי הפוליטי. באופן טבעי, מרבית הציבור לא משתתף בדיונים. תהליכי דיון דורשים משאבים רבים, ולא כולם יכולים להשתתף בהם. לכן, גם אם נוצרו קבוצות של כמה עשרות מתדיינים, אין לנו להשאיר את ההחלטה ביד הציבור הצר המשתתף בדיון, אלא לשאוף להסכמה-דמוקרטית בקרב הקהל הרחב. את תוצרי הדיון שמתקבלים בתוך קבוצות ההתדיינות, עלינו להעביר להצבעת ההמונים.

גם אם בהתחלה נקבל משובים שליליים, אין זה אומר שעלינו להפסיק. עלינו למצוא דרכים יותר ויותר טובות, ליצור פתרונות שיענו על צרכיהם של קהלים הולכים ומתרחבים, ולמצוא פתרונות שיערבו קבוצות הולכות וגדלות בתהליכים הפוליטיים.

מרגע שניצור פתרונות שיהיו מקובלים על יותר ויותר ציבורים, כך גם תזכה התנועה האזרחית ללגיטמציה רחבה יותר, ואיתה יותר כוח פוליטי לשנות את המציאות בהתאם לרצון הציבור.

—-

הכותב הוא חבר במפגשים-טובים, ב״ואהבת״ ובתנועה לדמוקרטיה ישירה.
חבר בקבוצה לחקר תהליכי דיון וקבלת החלטות בקבוצות גדולות.
תושב קדומים.

אתמול התכתבנו אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה על ההצהרה המשותפת של ה-99% מארה"ב, והתבסמנו מהיכולת של ארגוני ה- occupy להגיע לקונצנזוס בקבוצות גדולות. אלא שמי שנכנס אל ההצהרה הבוקר, גילה מחלוקות חריפות. מי שכותבים את המסמך טוענים לאוליגרכיה ולדיקטטורה של אנשי "כיבוש-וול-סטריט" (ראו ציטוט למטה).

אני מציע שכדי שנמנע אי פעם מאוליגרכיות (על אף חוק הברזל של האוליגרכיה), יהיה עלינו להימנע ממצב בו רק ארגון אחד הוא הדובר. לדעתי אירגונים דמוקרטיים-ישירים, צריכים להיות עצמאיים, ולפעול ביחד רק אם שיתוף הפעולה משרת את טובתם המשותפת.
כך יווצר איזון בריא בין הצורך להגיע לקונצנזוס, לבין הצורך של ארגונים ובני אדם לשמור על חרותם הפרטית, לפעול על פי דרכם. כך, תמנע האפשרות של היווצרות אולגרכיה-של-כוח, ותופיע אפשרות להתפתחות מנהיגות, המובילה מתוך בחירה חופשית, והטווית דרך אופטימלית עבור רבים או אף יותר טוב מכך, יופיעו תהליכי הסכמה שבהם הציבור יוביל את עצמו.

הנה ההודעה מהבוקר שהתפרסמה תחת ההצהרה.

As some of you may know, this Working Group started with seven people in Liberty Park. It was announced to the NYCGA on 10-15-11 at 7:45pm. Since then, the NYCGA has done everything it can to tear down this group because our goal of electing 870 delegates to a National General Assembly does not serve the interests of the oligarchy that runs #OWS in NYC. They seem to think #OWS is their movement to be controlled from NYC where it started. In any event, the NYCGA has now taken down our Working Group that was set up on the official NYCGA webpage. I have repeatedly asked for the admins of this website to restore the 99% Working Group that was deleted by Stand Ford. No one in the actual working group formed in Liberty Park on 10-15-11 ever had admin control of the Working Group webpage that was deleted by Stan Ford. We are waiting to see if NYCGA will reintroduce the 99% Declaration Working Group to this website so we can have our point of view heard and developed here. We are not holding our breath because our goals do not serve this small group of people who run the website and facilitate the NYCGA. I really have no faith in the NYC chapter of #OWS and have no desire to work with them again

ביום חמישי האחרון השתתפתי במפגש מרגש בין מתנחלים מאיתמר, מתנחלים מקדומים ואנשי שמאל מרחבי הארץ. המפגש היה במסגרת קבוצת ואהבת, ששמה לעצמה למטרה ליצור חברה המבוססת על אהבת האדם, ועל חיפוש המשותף, תוך ניסיון לחיות חיים פוריים בארץ הזאת.

הקבוצה מנסה לגשר על פערים אידאולוגיים, ומעודדת שיח מברר על תפיסות העולם השונות, ועל הדרך לחיות כאן ביחד. אלא שמסתבר שקיימים פערים גדולים בין תפיסות העולם. פערים גדולים, בין אנשי-שמאל, למתנחלים. בין אנשי-שמאל לפלסטינים (עוד לא התקיים דיון בין מתנחלים לפלסטינים, כך שאיננו יודעים האם יש פערים ומהם אותם פערים). הניסיון לגשר על תפיסות העולם הללו נראה מתסכל ביותר. לפעמים אף חסר סיכוי.

אני מציע, שאם נאמץ את כלי החקירה המתאימים אולי נצליח להתגבר על המכשולים העומדים בדרכנו. אנסה להדגים זאת באמצעות המחלוקת שהתגלתה במפגש האחרון של הקבוצה.

המחלוקת:

המפגש התחיל בשיח שיוויוני, על מה משמעות הפסוק ו"אהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), עבור כל אחד מאתנו. כל אחד מאתנו הציג השקפת עולם נפרדת על הפסוק, ודי ברור היה כי רוב המשיבים הדתיים רואים בצורה שונה את הפסוק, מאנשי השמאל. בעייני אנשי השמאל, הפירוש של הפסוק ואהבת לרעך כמוך היה "לאהוב את כל בני האדם", ובעיני הדתיים הייתה משמעות הפסוק "לאהוב את עם ישראל". הבדל פשוט זה, גרם למתח בין האוניברסליסטיים (שמאל) ללאומיים -הדתיים (מתנחלים). בעייני האוניברסליסטיים, המחשבה הלאומית, המקומית היא קשה מנשוא. מדוע, אין יכולים הלאומיים לצאת מגדרם, ולהושיט יד לעמים אחרים? האם אין סיכוי שמהמקום הזה תצא אהבה בין מתנחלים לערבים? הדבר תסכל חלק מהאוניברסליסטים. אולי אף יצר רגשות שליליים כלפי הדתיים.

הדתיים מצדם אמרו, כי הדרך היחידה עבורם לפרש את התורה (ששם מופיע הפסוק), היא על ידי  הפרשנים המקובלים, ועל פי אותם פרשנים, לא ניתן לצאת מגדר הפירוש, שאהבת לרעך כמוך, משמעו אהבה לעם ישראל בלבד. כדי לפשר, הציע מרדכי אשר, כי יש אפשרות לראות שני משפטים באותו משפט, והרב יצחק חמו, הציע פשרה, בכך שאין זה אומר כי שאר בני האדם אינם אהובים, אלא שהם "חביבים" שנאמר "חביב אדם שנברא בצלם". והציע חמו, כי יש פער בין הערבות ההדדית שבין אנשים מאותו העם, לבין היחסים שבינם לבין עמים אחרים.

אך נראה שהתסכול בין שני הצדדים נשאר. הצד הדתי כעס על כך שמנסים לאלץ אותו להענות לציווים שאינם נובעים מתפיסת עולמו, והצד האוניברסליסטי, נשאר מתוסכל מהראיה הצרה (לתפיסתו) של הדתיים, שלא נראה שניתן לשנותה.

והרי למסקנות השונות יש משמעות שונה לכל אחת מהקבוצות. עבור האוניברסליסטיים, אם המתנחלים לא יצאו מאהבת ישראל הצרה שלהם, לא יהיה ניתן להגיע לחיבורים אל הפלסטינים. עבור הדתיים, נמאס שהאוניברסליסטים מנסים לכפות עליהם עקרונות ושיטות שאינן מכבדות את המסורת, מתנגשות עם תפיסת עולמם, ודוחפות אותם למעשים שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם השקפת עולמם.

מה ניתן לעשות?

אני חושב שהדבר הראשון שאנו נזקקים לו הוא סבלנות, והרבה. כל התהליכים הללו דורשים זמן חיבור, והמון אמון בן בני-אדם. הדבר השני הוא פתיחות. לא יתכן שיגיע צד אחד הבטוח שהצדק אצלו, ויצפה שרק הצד השני ישתנה. צריך להיות מוכן ללכת לתהליך שינוי הדדי, ארוך שידרש לצורך חיים משותפים. ככל שהצד האחר יראה כי הצד השני לומד ממנו, כך יהיה מוכן ללמוד הוא בעצמו מהצד הראשון. הדבר השלישי, הוא חיים משותפים, פעילויות משותפות, ומחשבות משותפות על הדרך המשותפת. את זה ניתן להשיג במפגשים, ובמעשים משותפים, ובדיונים משותפים. לפעמים החיים המשותפים, יש להם כוח יותר מאשר לכל תיאוריה, והם מחברים בן בני אדם ומאפשרים את התזוזה הסמויה והטובה מהעמדות הראשוניות של שני הצדדים.

ההבדלים הפרשניים:

אך יש גם צד פרשני, אידאולוגי שאין להתעלם ממנו. צד זה הוא קשה לשינוי. ההבדלים הפרשניים יוצרים לכאורה מצב בו לא ניתן להסיק את אותן מסקנות משתי פרדיגמות שונות.  לכל מערכת פרדיגמתית (או תפיסת עולם), היוצאת מאותה מערכת ראיות, ינבעו הסקים שונים. כך למשל, אם נראה ברק, יאמר המדען כי זהו תוצר של הכוחות החשמליים, שהם פרי חוקיי הטבע הפסיביים, בעוד האדם הדתי יאמר כי הברק הוא תוצר רצון האל. הפסוק ואהבת לרעך כמוך, בפרשנות האוניברסלית משמעו אהבת כל בני האדם, ובפרשנות הדתית, משמעו אהבת ישראל.

הניסיון האינטואיטיבי הראשוני של אנשי-מדע, הוא בד"כ לקעקע את יסודות האמונה של האחר. השיטה המדעית נועדה כדי להפריך פרדיגמות שאינן מבוססות ראיות, ולהשאיר על תילן פרדיגמות שעומדות במבחן ההפרכה. אלא שבעולם הדתי אין זה כך. האדם הדתי, מבסס את משנתו על אמונה, על דבר שאינו מוכח. יתרה מכך, הסיבה שאדם בוחר להיות דתי (בהנחה שהוא בוחר) היא שהדת מעניקה לו חליפת כללים ואמונות המאפשרת לו חיים טובים ושלווים. הניסיון לקעקע את האמונה הדתית, יזכה מצד המאמין להתנגדות, שכן אין המדען מפריך רק את התשתית לאמונה הדתית, אלא לכל אורך החיים השלו של המאמין.

לעומתם, אנשים דתיים, המתמודדים עם הטענות המדעיות, מעדיפים פעמים רבות לוותר על דיונים אלו, כיוון שאין להם הכלים הידעתיים והדיונים להתמודד עם טענות אלו. גם הבקיאים שבהם, פעמים רבות מרגישים ששיח זה אינו מתאים להם.

לכן, מומלץ ואף כדאי (אלא אם כן הוגדר דיון תיאולוגי) לוותר על דיון מסוג זה.

הדרך האחרת, היא פשוט לבחון את המציאות, ולראות כיצד ניתן להגיע משתי הפרדיגמות השונות למסקנות שיאפשרו שיתוף פעולה.

הרי גם המתנחלים, וגם אנשי השמאל מבינים שיש מקום לחיים משותפים של ישראלים ופלסטינים ביחד. בין אם זה בפתרון פוליטי של שתי מדינות עם גושי התיישבויות, ובין אם מדובר על מדינה מעורבת. ולכן, כל צד, יצטרך להסיק מתוך הפרדיגמה שלו את המסקנות שיאפשרו פיתוח  דרכים לחיים משותפים. התורה הפרשנית, מראה כי הפרשנות היא גמישה ויכולה להתאים עצמה למציאות, גם בלי תהליך ההפרכה המדעי. כך יכול כל צדיק לחיות באמונתו,  שהרי "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה"  (מסכת אבות, א', י"ז). כפי שהציע יצחק חמו, חביב אדם שנברא בצלם, ויש בכך מספיק כדי לדרוש שלום גם בשכנינו הפלסטינים, שאין הם עובדי אלילים, אלא מאמינים באותו אל (על פי הרמב"ם). ומצדם לא יבקשו האוניברסליסטים לכפות תפיסת עולמם על כל באי עולם, ויכבדו תפיסות עולם שונות, וישאפו לשינוי על ידי המעשה של החיים ביחד.

ואם בכל זאת חשקה נפשכם בשינוי פרדיגמות?

א' המקום היאה לכך, הוא דיון תיאולוגי, שבו כל המשתתפים מעוניינים בכך. ואם דיון מעשי אתם מחפשים, הרי שפרדיגמה צריכה להביא לשגשוג המאמינים בה. חיי המעשה הם המשפיעים. לפי כך, יהיה על האוניברסליסטים להראות שהפרדיגמה שלהם מובילה את האדם לחיי שגשגוג ושלווה טובים יותר, וכך נכון גם לגבי הדתיים. ואולי הטוב יותר, הוא שילמדו אחד מהשני, את הטוב אצל השני ויקדמו ויעודדו שיפור באורחות חייהם, למען יטב להם, ומה שפסול יבטלו.

מה דעתכם? מה ביקורתכם? היכן עלי לשפר? האם יש לכם הצעה אחרת?