ענת כהן הכותבת על ניהול עיסקי, פירסמה פוסט על הקוד הפתוח והשפעתו החיובית על החברה, הפוסט שבעיניי מלא הוא תחושת יופי ושינוי. שינוי אמיתי שמגיע מלמטה. שינוי שאין מאחוריו תנועה, אלא רק הרבה אנשים שפועלים ביחד, מתוך הסכמה ורצון לשתף פעולה. השינוי הזה מגיע מתוך מאות ואלפי דיונים היוצרים חשיבה אבסטרקטית הפרושה על פני הרשת. חשיבה שבה לאט לאט מתגבשות הסכמות ועל בסיסים לנרקמים שיתופי פעולה ויצירה משותפת.
בכתבה הזאת מופיעים ד"ר אורי אמיתי, בני דאון, וכותב בלוג זה, וכן טוייזר-לומברוזו ושדה-סעדון. את אורי אמיתי הכרתי לפני שנתיים וחצי בהתכתבות בבלוגים, כאשר חיפשתי מישהו בעל רעיונות דומים לשלי. מאז אנו חברים טובים. אנו פעילים בתנועה לדמוקרטיה ישירה, וגם באופן עצמאי. את בני הכרתי דרך אודי באומן (אדם מקסים). בזמנו חשבנו על כוס בירה איך להקים את כנסת פתוחה (מי שהיה בסוף הרוח היוצרת הוא עופרי רביב, שבני כותב יחד איתו קוד). שלושתינו חברים בתוך קהילות אבסטרקטיות גדולות שבהן החברים מכירים אחד את השני, ויכולים להרים טלפון ולהתארגן במהירות. לכל אחד יש את רשת החברים שלו, ולחברים שלו יש את רשת החברים הבאה. אנחנו רק דגימה מתוך הרשת הענפה הזאת. וברשת הזאת לדעתי אין קטן וגדול. כל מי שהשתתף ברשתות הללו, רואה איך כל אחד מאתנו, בעל רצון לעשיה, יכול לקום ולעשות, והוא ייתמך על ידי עוד חבר או שניים שיעזרו. ביחד אני מאמין שכולנו (כולל אתם, קוראי הבלוג), נוכל לעשות את המקום הזה טוב יותר.
קבוצת אקלי מחפשת אנשים, קבוצות ואירגונים שיהיו מוכנים להתנסות במערכת דיון מזן חדש לגמרי. מערכת הדיון שאקלי מפתחת, נועדה לאפשר דיון משותף על מטרות, פתרון בעיות וכיוב'.
אם אתם מעוניינים להשתתף בגרסאת הניסיון, או שאתם קשורים לקבוצה שתהיה מוכנה להשתתף בשלבי הניסוי של הפרויקט, אנא פנו אלי. אשמח אם תוכלו להפיץ את המידע זה הלאה.
ובקצרה על אקלי:
אקלי, היא פלטפורמה ליצירת דיונים אפקטיבים ופעילות משותפת של קבוצות בהן כל המשתתפים שווים, או באירגונים שבהם רוצים להביא את כלל הידע האירגוני לסיכום ברור, המאפשר קבלות החלטות מיטביות. את אקלי מפתחים חברי קהילת דג'נגו-ישראל, בשיתוף התנועה לדמוקרטיה ישירה.
לאקלי יש דרכים רבות להגיע לפתרונות. זאת אחת הדרכים בהן אקלי משתמשת:
בשלב ראשון, מעלים את השאלה.
לאחר מכן, כל אחד יכול להציע פתרון:
בשלב הזה מתחיל דיון על כל אחד מהפתרונות. ניתן להוסיף יתרונות, וחסרונות לכל פתרון. ניתן לציין השלכות נוספות של כל יתרון, והאם הפתרון ריאלי:
לאחר כל השיקולים הללו, שמתווספים בצורה כמעט אוטומטית, מתקבלת תמונה ברורה, בין האלטרנטיבות השונות, על פי מידת היתכנות של הפתרון, והיתרונות של הפתרון לקבוצה ולסביבה:
לבסוף נערכת הצבעה קבוצתית על הפתרון, והפתרון המתקבל מהווה יסוד להמשך פעילות הקבוצה.
מה דעתכם?
וכמובן, אנא הפיצו זאת הלאה. אנו זקוקים למתנדבים שיבדקו את המערכת.
באחד הימים האחרונים, קיבלתי לתיבת הדוא"ל שלי מכתב מאחד מחברי הפורומים הדמוקרטיים, שבהם אני שותף. המכתב מנוסח כך:
"חשוב לזכור להחליף אדם בשמירה ,בזמן . לא תמיד האדם יכול להתעכב, אפילו
את הכמה דקות הבודדות.
ישנם תושבים מקסימים, שמגיעים בזמן , אז ישר כח להם!!!"
חשבו, על אותו אדם, היורד משמירה. הוא אמור לסיים את השמירה בשלוש לפנות בוקר. המחליף שלו מאחר. האדם יודע שהוא צריך לישון כדי להגיע מוכן ליום המחרת. השמירה עצמה, אינה תענוג גדול כלל ועיקר. ובאופן טבעי, מתגנבות אל ליבינו מחשבות שליליות על המאחר, על האנשים הללו שמאחרים, ועל העולם הגרוע שבו אנו חיים, שבו אנשים מרשים לעצמם לאחר. וככל שהזמן מתאחר, כך הכעס גובר.
לעומת זאת, כותב השורות, עשה עם עצמו עבודה. הוא לא נתן לכעס ולמרמור לגבור עליו. הוא פונה אל כלל הקהילה. הוא הסביר בלשון הבהרה ובקשה את אשר הוא מבקש שיקרה. והוא מחזק את הציבור שמקפיד להגיע בזמן.
באופן טיבעי, יש לבני אדם את הנטיה להמשך לרע. את הרייטניג גבוה מקבלות הטלה-נובלות, שעוסקות ברשע וברכילות, וחדשות היום יום שלנו מלאות ברצח, אונס גניבה, שחיתות וכיוב. זה לא קורה סתם. זה קורה כי יש לנו, הקוראים/צופים משיכה פימית וטבעית לראות את הרע. וכאשר דבקים ברע, שמחת החיים נעלמת, היחס בין אדם לחברו מתערער, וההון החברתי המקשר נחלש.
אנשי העידן-החדש מכירים בבעיה הזאת, ואומרים דבר מה בנוסח הבא: "אל תשא מחשבות שליליות. תחשוב טוב, יהיה טוב".
בתורה זה נאמר כך" לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט, י"ז).
בגלל הנטיה הזאת לרע, אנו מתקשים לעשות שינוי בחיינו. אלא שכאשר אנו חברים בפורום דמוקרטי, הדוגל בתרבות הדיון ובהתרחקות מלשון הרע, אין האדם יכול בקלות להתבטא בלשון מרה, ולפנות אל הרע. גם אני כחבר בפורום, למדתי שאנשי הפורום אינם נהנים לשמוע קיטורים. הם מצפים מדוברי הפורום להיות חיובים, ולהביע את בקשותיהם בצורה חיובית. יש משהו בפורום קהילתי דמוקרטי, שיוצר תקשורת אחרת. אנשי הפורם מקפידים על "הוכח תוכח את עמיתך" (שם, שם, שם), ודורשים שיח חיובי. מכתבים אישים לאחר התבטאות מרה, עוזרים להבין שהדרך להניע דברים היא בדרך החיוב. אנשי הפורום הספציפי הזה, חוללו אצלי שינוי גדול בדרך בה אני מתבטא (ואני עדיין עובר שינוי). הם עזרו לי לראות את העולם בצורה יותר חיובית (כמו גם אנשי פורומים נוספים, הדוגלים בערכים של תרבות הדיון והמנעות מלשון הרע).
אני מניח שגם אותו כותב, עבר את אותו תהליך שאני עברתי. אם בוחנים את ההתבטאויות שלי ושלו בעבר, רואים כי חל בשנינו שינוי לטובה. אנו מקפידים יותר על אמירת הטוב, והוכחה מדודה ולא אישית.
אני חושב כי תהלכים מוסריים, שחלים בתוך קהילות דמוקרטיות, יש בידן כדי לבנות חברה טובה יותר חברה שבה מתקיים הכלל "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (שם, שם, י"ח). חברה שבה ההון החברתי הולך וגדל. חברה שבה אנו מחזקים את עצמנו ואת הסובבים אותנו. ומשפיעים מטוב השם.
אני מוצא כי בדמוקרטיה קהילתית, יש כוח משנה לטובה, בחסדי הקהילה ובחסדי השם.
בתקופה האחרונה אינכם שומעים ממני רבות. זאת כיוון שאני עסוק בפרנסה, ובתהליכים דמוקרטיים אימפריים. בצד הדמוקרטי, אני מתנסה בדמוקרטיה שקמה במקום מגורי – קדומים, וכן בפרוייקט אקלי.
חלק מתושבי קדומים שאינם מכירים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, בה אני חבר, תמהו על פשר הפעלות בקדומים. במכתב המצורף, אני מסביר מהי התנועה לדמוקרטיה ישירה, ומדוע אני חבר בה.
המכתב המקורי, נכתב לקדומבע, והוא פורסם שם בגרסא מקוצרת. כאן אני מביא את הגרסא המלאה, ומכין מקום לשאלות ותשובות.
מוזמנים להתעניין, ולשאול שאלות.
——–
מהי דמוקרטיה ישירה, ומה היא עושה בקדומים?
שקיעה מעל תל אביב, כפי שהיא נראת מקדומים (התמונה מאתר המועצה)
לאחרונה קורה משהו חדש בנוף של קדומים. קבוצות של תושבים יוצרות התארגנויות ופעילויות הגורמות לשינוי והעצמה. חלק מהפעילות קשורה ל"תנועה לדמוקרטיה ישירה".
נראה שחלקנו מנסה להבין מהי דמוקרטיה ישירה, ומהי אותה תנועה לדמוקרטיה ישירה ש”פועלת” כאן בקדומים. אנצל במה זאת כדי להסביר במה דברים אמורים.
את התחלתה של התנועה לדמוקרטיה ישירה מבחנתי, ניתן למצוא במלחמת לבנון השנייה. באותה מלחמה השתתפתי כקצין ולוחם. הרגשתי כיצד המערכת הביטחונית אינה מתפקדת. כיצד מערכות הפיקוד כשלו מסיאוב ופוליטיזציה. מרמות השטח, ועד ראש הממשלה ושר הבטחון, ניתן היה להרגיש, שהפוליטיקה המסואבת, ולעיתים אף המושחתת של מדינת ישראל מחלחלת לתוך צה"ל ופוגעת ביכולת התפקוד שלו.
התחושה הזאת, שאיננו חיים בדמוקרטיה, אלא נשלטים על ידי מערכות פוליטית מסואבות, ליוותה אותי מספר שנים לפני המלחמה. התהליך שקדם להסכמי אוסלו, הגירוש, וההטיה התקשורתית, לימדו אותי שאנו אומנם נקראים דמוקרטיה, אך בפועל איננו דמוקרטיה. כוחות פוליטיים נסתרים, הם ששולטים בנו.
מצאתי, כפי שמצאו אחרים לפני, שהשחיתות והסיאוב הפושות במערכות הממשל, הן פועל יוצא של אותם כוחות–פוליטיים. אותם גורמי כוח פוליטיים מאפשרים לאינטרסים הפרטיים שלהם לגבור על המקצועיות ועל המטרה הראשונית שלשמה הוקמה מדינת ישראל.
הייתה זאת מלחמת לבנון השנייה, שהעירה אותי מתרדמתי. הבנתי שאי אפשר עוד להמשיך כך. ההיסטוריה מראה שהסכנה הגדולה ביותר לקיומה של מדינה אינו אויב חיצוני, אלא השחיתות הפנימית הקיימת במדינה. אם לא נתעורר בזמן, ואם לא ניצור פוליטיקה נקייה, שמממשת את רצון הציבור, ואם לא ניצור שלטון נקי ויעיל, המדינה עלולה להתקרב לסופה.
הבעיה הזאת מטרידה כיום רבים במדינה. בחיפושים אחר פתרון, מצאתי שלמעורבות האזרחים בשלטון יש קשר שלילי לרמת השחיתות הממשלתית. במהלך החיפושים אחר פתרון, פגשתי עוד כמה אנשים שחשבו על פתרון דומה. התארגנו והקמנו את התנועה לדמוקרטיה ישירה .
אחת המסקנות שהגענו אליהן, היא ששינוי ברמת המדינה, יש להתחיל בשכונהובישוב. כדי ליצור דמוקרטיה ברמת המדינה יש קודם כל ליצור תרבות של דמוקרטיה והשתתפות אישית וחברתית, ברמה המוניציפלית. אי אפשר לדרוש שהציבור ישפיע על רמת המדינה, מבלי שהציבור יודע להשפיע ברמת השכונה או הישוב.
רצינו לראות האם הדבר אפשרי. האם יש דרך שבה הציבור יכול להשפיע על חייו ברמה המוניציפלית או השכונתית. פעלנו לטובת העניין בתל–אביב (התנועה לדמוקרטיה ישירה סייעה לפורום הדמוקרטי של"עיר לכולנו"),עזרנו לקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות לעצב תקנון דמוקרטי, והקמנו עוד מספר פרויקטים דמוקרטיים. את הניסיון להקים שכונה דמוקרטית וישוב דמוקרטי–ישיר אמרתי שכדאי לנסות בקדומים. מעבר לכך שקדומים היא המקום בו אני גר, ואותו אני אוהב, ידעתי כי כאן יש קהילה של אנשיי עשיה. אנשים בעלי מעורבות חברתית ואכפתיות. הצעתי את הרעיון לשכניי, והם הסכימו. כשהתחלנו את הפעילות בקדומים, הדגשתי, שזה תהליך התנסות חדשני, שאנו מנסים לקדם, וציינתי שאני חבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה.
התחלנו לפעול בקדומים צפון. הקמנו וועדים, ופורום שכונתי. המטרה הייתה לפעול ביחד, כדי לעצב לעצמנו חיים כפי שהיינו רוצים להגשים אותם. וועדת חינוך, וועדת תרבות, וועדת שיפור פני השכונה, וועדת גיבוש. התחלנו בטוב, וראינו גם טוב. הסיפור של קדומים צפון, הגיע לגבעה, ווגם שם שמעו על הפעילות, וביקשו עזרה בנושא הנוער. גם כאן, פעלנו באותה גישה. התקהלנו, וחשבנו מה אנו רוצים לעשות. הצטרפו עוד אנשים, ונוצרה הקבוצה למען הנוער.
כאשר בעיית המוגנות האישית נודעה, נשים אחרות ביקשו שנארגן פעילות ציבורית כזאת, באותה מתכונת. כאן לא הצלחנו. ולשמחתנו היה זה ראש המועצה שהצליח יותר והקים את הפורום למוגנות אישית.
פעילות כזאת, יכול/ה כל אחד/ת מכם לארגן, באם ימצא עוד "משוגעים לדבר". ניתן להתארגן על כל נושא ועניין.
אז מהי דמוקרטיה ישירה, וכיצד היא יכולה לעזור לנו כישוב וכעם ישראל?
דמוקרטיה ישירה, היא סוג של דמוקרטיה, השואפת למעורבות ישירה של האזרחים בכל רמות הממשל. מרמת השכונה, ועד רמת המדינה. היא נועדה לחזק את יכולת הציבור להשפיע, על חשבון יכולתן של קבוצות כוח מסורתיות, כמו בעלי הון, אליטות למיניהן, אמצעי התקשורת ועוד.
דמוקרטיה כזאת מאפשרת למנוע את אותם מחטפים, שהביאו עלינו החלטות נמהרות ללא קונצנזוס, כמו הסכמי אוסלו, והחזרת גוש קטיף.
דמוקרטיה כזאת, כאשר יודעים כיצד לפעול באמצעותה, מאפשרת לציבור להתארגן בצורה פעילה ולהיות שותף מלא בקבלת החלטות המדינה (למעט אולי החלטות ביטחוניות, שבהן אין אפשרות לציבור לקחת חלק, מטעמי בטחון מידע).
דמוקרטיה ישירה אינה חלום. היא קיימת בצורה כזאת או אחרת בשווייץ ובחלק ממדינות ארצות הברית וקנדה. מדינות אלו זוכות לשגשוג וצמיחה, בגלל שהפוליטיקה שלהן נקייה יותר. לאזרחים יש כוח להחליף מנהיגים סוררים, ולחוקק חוקים, ולדחות חוקים שהעבירה הכנסת. הן יציבות מאד מבחינה שלטונית, ויש בהן שאיפה לקונצנזוס.
העמים השווייצרים, הקנדים והאמריקאים, אינם מוצלחים יותר מאיתנו, ובכל זאת יש להם אמירה ברורה בפוליטיקה של מדינתם.
לדמוקרטיה הישירה, כפי שאנו מנסים לפתח (יש סוגים שונים של דמוקרטיה ישירה) יש יסוד חזק מאד בתורת נביאינו. היא מושתתת על ערכים של צדק ומשפט. על מעורבות חברתית וחסד. היא מחזקת את הקהילתיות, ואת הפעולה המשותפת.
אני מאמין, כי לקהילתנו יש אפשרות להאיר את הדרך לאחרים, בעשיה, במעורבות, וביכולת שלנו, לנהל את חיינו כקהילה אחת גדולה ודמוקרטית.
על פי התפיסה הסוציאליסטית הקלאסית, הכוח של של המעמד הפרולטריוני נבנה על ידי התודעה המעמדית, והמאבק. הערכה זאת אולי תאמה לעידן השלישי של התקשורת. עידן בו התקשורת נשלטה בצורה ריכוזית, והמאבקים היו צריכים להיות חדים וקיצוניים.
אלא שלשמחתנו, אנו בפתחו של העידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הופכת להרבה יותר מבוזרת. המסרים יכולים להיות יותר מורכבים, והכוח מתחיל לנבוע מתוך הציבור עצמו, ולא משלטונות מרכזיים. בהתאם לזאת, טענתי כי את הכוח הציבורי שנובע מלמטה, יש ליצור דרך אהבה, דיון וחיפוש האמת. עודד גלעד, כינה את השיטה הזאת "מַאהַב" זאת בניגוד ל"מַאבַק" הסוציאליסטי שמבוסס על הפעלת שינאה כנגד קבוצה אחרת, תעמולה ו"תפיסה סוביקטיבית של המציאות". ברוח הזאת של המַאהַב, אנו בונים כיום בקדומים את הקהילות הדמוקרטיות.
השבת אירגנו וועדת קליטה וועדת תרבות שבת משותפת. את פני השבת קיבלנו בשירים ונגינה של חמישה נגנים/זמרים מתושבי השכונה (ראו סרטון בהמשך). לאחר מכן התאספנו לקבלת שבת משותפת לכלל השכונה בבית הכנסת האשכנזי (בגלל שהוא הגדול שבבתי הכנסת). בבוקר השבת, וועדת קליטה אירגנה משפחות לארח משפחות אחרות שהן תרם הכירו. ובסעודה שלישית (הסעודה שלקראת צאת השבת) יצאו המשפחות לארוחות משותפות ברחובות השכונה. לאחר צאת השבת, אירגנה וועדת תרבות ערב מיוחד לנשים.
(בגלל מגבלת הזמן הפוסט נכתב ללא עריכה מספיקה. אם אתם מזהים שגיאות, או רוצים לשפר את הניסוח, אנא עשו זאת דרך דף הויקי. אני אעדכן מיד פעם על פי העריכה בויקי. תודה, ט.י.).
אוליגרכיה לא נבחרת
שיטת הממשל של מדינת ישראל נחשבת דמוקרטית. בכל אמצעי התקשורת מתייחסים אל ישראל כאל דמוקרטיה. אך האם ישראל באמת דמוקרטית?
דמוקרטיה, במשמעותה המילולית, היא שלטון העם (דמוס = עם, קרטוס = שלטון). באתונה העתיקה, שם הומצא המושג דמוקרטיה, הייתה הכוונה לכך שהעם כולו (זכרים, אזרחים בוגרים), שולט. כל העם השתתף באסיפת העם (Ecclesia), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה למוסדות השלטוניים (Boule), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה כשופט או כמושבע בבתי המשפט היוונים. בבתי המשפט האתונאים, ישבו כ-200 עד 6000 מושבעים, ופסקו בעצמם את פסק הדין, לאחר ששמעו את הצדדים השונים מציגים את טענתם.
כאן בארץ, וכמו כן ברוב מדינות המערב, אין ה"דמוקרטיה" זהה לדמוקרטיה האתונאית. ה"דמוקרטיות" שלנו, הן למעשה אוליגרכיות נבחרות. אוליגרכיה, היא שלטון מיעוט. אנו בוחרים את האוליגרכים שלנו למשך קדנציה של 4 שנים, ויכולים להחליפם כל ארבע שנים. אין לנו השפעה ישירה, לא על ההחלטות שהאוליגרכים הנבחרים, ולא על הרשות המבצעת, ובוודאי שלא על הרשות השופטת.
כל יכולתינו להשפיע על ההחלטות המדיניות מסתכמת בהטלת פתק בקלפי, פעם בארבע שנים. כאשר ישנה חוסר שביעות רצון מהחלטת האוליגרכיה שנבחרה, יש בידינו כלים מוגבלים להשפיע על יכולתיהם. אנו יכולים להפגין. יש הטוענים כי מכתבים לחברי כנסת יכולים גם להשפיע. כל גיוס של הד ציבורי לבעיה או לחוסר שביעות רצון, דורש משאבים רבים, ומקשה על אזרחים רגילים למחות בצורה יעילה.
מול מערכת המחאה של הציבור, נמצא מערך השפעה טוב בהרבה בידי קבוצות כוח קטנות. הלוביזם הוא כלי חזק בהרבה, מהכלים האזרחיים והוא משמש בידי קבוצות כוח קטנות, להשפיע על מדיניות הכנסת. במיקרים רבים הכוח הכספי והמשפטי שנמצא בידי אותם קבוצות כוח גם משתק ביקורת ציבורית (ראו דוגמאות אצל עירא, וטל גלילי)
מערך הלוביזם, הוא כלי של אירגונים שונים המאפשר להם להשפיע על הכנסת והממשלה. לוביזם טוב, פועל עם חברי הכנסת, מציע להם הצעות חוק, מדבר איתם, ומשפיע עליהם לפעול בצורה כזאת או אחרת. ישנם אירגוני לוביזם, שככל הנראה משפיעים על חברי הכנסת, גם באמצעים פחות כשרים. כל אחד מכם יכול לברר כמה עולה פריימריס לחבר כנסת, או כמה עולה מסע בחירות למפלגה. הסכומים הגדולים הללו (מדובר בפריימריס על כמה עשרות עד מאות אלפי שקלים, ובמסע מפלגתי מדובר על כמה עשרות מיליוני שקלים), מגיעים מבעלי הון וגורמים אינטרסנטיים.
כך קרה שכספים רבים הגיעו למערכת הבחירות של ברק, מבעלי הון, ויש לשער שברק הוא לא הפוליטקאי היחיד שמומן על ידי בעלי הון. התוצאה של ההתנהלות הזאת היא שכדי לשרוד מבחירות לבחירות, חברי הכנסת והמפלגות צריכים לשמור על קשרים חיוביים עם בעלי הון. חברות הלוביזם, שהן במידה רבה המשכן של אותן התרומות, מנצלות את ה את הקשרים כדי להפוך את חברי הכנסת והשרים לקשובים הרבה יותר לרצונן. לפעמים, אפילו חברי הכנסת עצמם הופכים ללוביסטים. כך נוצר מצב בו קבוצות קטנות מאד שלא נבחרו, מצליחות להשפיע יותר על התנהלות המדינה מאשר הציבור.
המדובר כאן לא רק בבעלי הון. גם אירגוני עובדים היררכים וממושמעים כמו ההסתדרות, שמסוגלים לארגן מפקדי ארגזים, משפיעים על דעתם של חברי כנסת.
יש הטוענים כי באמצעות "החברה האזרחית" יכולים האזרחים להשפיע על המדינה. עמותות פוליטיות שקמות על ידי אזרחים, הן אלו שמאפשרות לאזרח להשפיע. אבל אם בודקים היטב את העמותות הללו, אפשר לראות שחלק לא מבוטל מהן, אינו מייצג רצון ציבורי אמיתי. אלו אירגונים קטנים מאד, שממונים על ידי קרנות בעלות עניין. באמצעות העמותות הגורמים הממנים יוצרים הד "ציבורי" כביכול.
קבוצות השפעה גדולות אחרות, יכולות להגיע גם מקבוצות שלטוניות שאין בהן תחלופה מספקת, והן אינן נבחרות. הפרקליטות ומערכת המשפט, הן דוגמא למערכת כזאת. זאת מערכת שלטונית לא נבחרת, שבה חבר מביא חבר. כך נוצר עם הזמן כוח רב. הכוח הזה יכול להשפיע מאד על חברי הכנסת והשרים. כך לדוגמא ניסיון של השר פרידמן לשבור את הכוח של הפרקליטות, זכה בתגובה קשה מאד ומאוחדת, שהקשתה על מהלכיו. במקרים אחרים, יכולה הפרקליטות ומערכת המשפט לנסות לחסל ח"כ או שר שאינו מוצא חן בעינהם מבחינה פוליטית. כך היה ככל הנראה עם השר אביגדור ליברמן. ממש ערב הבחירות החליטה הפרקליטות להוציא את תיקו הישן של ליברמן, לאור הציבורי. למרות ההכחושת, היה ניתן להריח בהחלט, שמישהו ניסה לפגוע ביכולת של ליברמן ו"ישראל ביתנו" להיבחר. רק שהם לא הבינו שהציבור כל כך מכיר את התרגילים הללו, עד שכוחו של ליברמן רק עלה, בתגובה למהלך הטיפשי הזה.
קבוצת התקשורת בישראל, שמנוהלות על ידי מעט מאד גורמים, גם הם בעלי יכולת השפעהעצומה על המדינה.יש בידי התקשורת הכוח לרומם או לחסל שר וח"כ. הן יכולות להוביל בצורה מניפוטלטיבית מהלכים פולטים, ולהשפיע על "רצון העם" במידה מסויימת.
קבוצות כוח אחרות ששולטות במדינה הם מוסדות כוח פנימיים, כמו המשטרה, השב"כ ואחרים. אלו מוסדות שיכולים להגיש או לא להגיש כתבי אישום. אלו מוסדות שיכולים "לחסל" באמצעים פוליטיים ח"כ כזה או אחר.
כל הקבוצות הללו, משאירות בפועל את השליטה בידי קבוצות אוליגרכיות את השלטון במדינה. לנו האזרחים יש מעט מאד השפעה. אנו כבר יודעים שרגע לאחר הבחירות ה"נבחרים" יעשו עם המנדט שקיבלו ככל אשר על רוחם. אלא שרובנו לא מבינים שחוסר השליטה שלנו נובע מכך שאנו לא חיים בדמוקרטיה, אלא בארגון שמנוהל כמעט ברובו על ידי אוליגרכיות לא נבחרות.
מה ניתן לעשות?
במשך שנים רבות התריעו ארגוני שמאל רדיקליים בארץ ובעולם על מנגנון השליטה המעוות הזה. גם פעילי ימין, ומצביעי ימין הרגישו במשך השנים, כי השליטה נמצאת בידי קבוצת כוח, ולא בידי העם.
אלא שמלבד למחות ולכעוס בחדרי חדרים, לא ניתן היה לעשות דבר. התקשורת דאגה להשחיר את הקבוצות שמחו על השיטה המעוותת, ולהציג את הארגונים הללו כרדיקלים ומסוכנים לציבור. הארגונים הללו, פנו בעיקר לכיוון אופוזיציוני. שיטות שונות שהתקיימו בארגוני אנרכיסטים, או בארגוני ימין, לא הבשילו לכדי יצירת שינוי אמיתי ובר-קיימא. כל מה שנותר לקבוצות הללו לעשות, זה לכעוס יותר, ולהקצין יותר, ובכך לשרת את המטרה הראשונית של קבוצות השליטה, להראות ש"קבוצות השוליים" הללו הן קבוצות מסוכנות, שאסור שקולן ישמע.
המצב בו אוליגרכיות לא נבחרות, שולטות במדינה, אינו בעיה של קבוצות השוליים. זאת בעיה שלנו. חברות תרופות משמשות במנגנוני השליטה הללו כדי לקדם מוצרים שלהם, ובכך עלולות לפגוע מאד בבריאותנו. חברות סלולרי, יכולות לדאוג לכך שלא יפגעו המחירים הגבוהים שהן דורושת, על ידי מניעת הכנסת גורמים מתחרים. חחברות שילוט חוצות מזהמות לנו את האויר במידע שגורם להנו להיות צרכנים כפייתים. סביר להניח שהעיר שלכם נשלטת על ידי אולגרכיות דומות, והחינוך ומראה העיר היה יכול להיות טוב בהרבה ללא אותן קבוצות. יתכן מאד כי אם הייתה לנו השפעה גדולה יותר על מע"צ, השלטים בכבישים היו טובים יותר, ולא היו כל כך הרבה מקומות מסוכנים בכבישים.
בסוף השליטה של הקבוצות הללו בחיינו, פוגעת ומסכנת כל אחד ואחד מאיתנו. היא הופכת מוסדות ממשלתים למסואבים ומושחתים. השחיתות והסיאוב הללו, שרבים מאיתנו מתחילים להרגיש את ריחם, עלולים להביא לחורבנה של המדינה. והמשמעות תהיה ישירה כלפי כל אחד ואחת מאתנו.
כדי למנוע את זה, יש לייצר כוח אזרחי דמוקרטי אמיתי, שיאפשר לאזרחים לשלוט במדינה שלהם. כוח שיופעל על ידי האזרחים, יהיה קל להפעלה, יהיה קשה להשחתה וסיאוב, ויהיה אפקטיבי בהשגת מטרותיו.בנייתו של כוח כזה, אינה דבר טרוויאלי.
במחקרים שערכנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה, התברר לאט לאט כיצד ניתן להקים כוח ציבורי כזה. אחד הרעיונות שעלה, הוא להקים את את הכוח הציבורי מארגונים שכונתיים קטנים.
כדי להקים את הארגונים השכונתיים, היה עלינו להבין את הכוחות השונים הפועלים על קבוצות, וכיצד ניתן לנתבם לאפיקים של פעילות משותפת ואפקטיבית. אני מקווה בהמשך לחשוף לאט לאט את הכוחות והחוקים בהקמת קבוצות פעילות כאלו. ולהפיץ אותם כדי שכול אחת ואחד מכם יוכל להקים לעצמו קבוצה אזרחית כזאת אצלו בשכונה.
בינתיים אספר שיש כמה עקרונות ראשיים, שמהווים את הבסיס להקמת פעילויות כאלו:
אחווה ושיתוף – בניגוד למחשבה של אירגוני פעילים במאה ה-20, הכוח שגורם לאזרח מהשורה לקום ולפעול, אינה השנאה, אלא החיבור, החברות, החיבור לשלם יותר, לפעילות חיובית, המלווה באהבה ושייכות. כשאנו פועלים למען מטרה, איננו פועלים נגד המוסדות או נגד מישהו, אלא תמיד למען מימוש צורך ציבורי, וביחד עם כל הכוחות שיכולים לסייע בקידום המטרה. יהיו אלו ארגוני השלטון, תנועות אחרות, ואפילו תנועות שחלוקות עלינו בנושאים אחרים. בני מן הישוב, יוצאים לפעילות, כי הם נהנים לפעול ביחד ולעבוד למען הטוב, ובטוב.
שקיפות, שיתופיות, פגישות פנים אל פנים, לצד תקשורת אלקטרונית. בניגוד לארגונים ההררכים שאנו מכירים מהמאה ה-20, הארגונים האזרחיים צריכים להיות פתוחים ודיפוזיים. יש אומנם בתוך הקבוצות חברים אנרגטיים שמסייעים לתהליך לקרות, אבל לכל אחד יש אפשרות לכל פגישה שהוא רוצה, ולהשפיע ולשמוע בכל מקום שהוא רוצה. חשוב לגבות את הקשרים החברתיים באמצעים של web2.0 שמפחיתים משמעותית את העלויות של התקשורת ואת המשאבים הנדרשים לניהול התקשורת.
תרבות הדיון – יש חשיבות עליונה ליכולת לשמוע ולהשמיע. חשוב שלכל אחד יהיה המקום להתבטא. שהתקשורת בינינו תהיה תקשורת של הקשבה, ושל קבלה. תקשורת של דיון שמאפשר להגיע למסקנות, לאחר שקולם של כולם נשמע.
קיומו של צורך – אנשים מתארגנים בהתחלה כדי לפתור צורך משותף. ברגע שהצורך מספיק חשוב, הרבה אנשים יצטרפו לפעילות.
קדומים – דוגמא ראשונית לארגון אזרחי דמוקרטי
כיוון שמקום מגורי הוא קדומים, וכיוון שהקהילה הדתית-אמונית היא קרקע מעולה לפריחתה של תנועת אזרחים כזאת, את הפרויקט הראשון יזמנו בקדומים. כאן גם נבנו עקרונות תרבות הדיון, בעבודה משותפת עם עדו שטיינברגר.
לקהילה הדתית אמונית יש פוטנציאל גדול יותר להקים תנועות כאלו, כיוון שמראש יש בה מאפיינים קהילתיים ואידאלים של פעולה למען הכלל. אבל יש לשער כי בהתאמה מסויימת, ניתן יהיה ליישם את המודלים הללו גם בקהילות חילוניות, ואף בערים שיש בהן רוב חילוני.
הניסיון הראשון להקים קהילה כזאת נערך בשכונה שבה אני גר "קדומים צפון". בערב הראשון שערכנו התארגנו כ-50 תושבים (מתוך שכונה שמונה 140משפחות לערך). במהלך ערב של דיון שיוויוני נוצרה הדינמיקה לפעול. לאחר מכן הוקמו ציוותי עבודה (חינוך, שיפור פני השכונה, קליטה ותרבות), והתחלנו לפעול. בינתיים יש תוצאות ראשוניות יפות. אנו פועלים עם המועצה ובתוכנו כדי לקדם את השכונה.
הניסיון השני, נוצר בצורה לא מכוונת. דורית סוכר, אמא שהייתה מודאגת ממצב הנוער, חַברה לרב שי סמינובסקי. הם שמעו על הניסיון בקדומים צפון, וביקשו את עזרתנו. ביחד התחלנו להתארגן. בתוך פחות משבוע הרימו דורית ושי ערב שבו נכחו בסביבות שמונים תושבים. הערב נערך בצורה שיתופית, בה כולנו יכולנו להביע את דעתנו, ולחפש ביחד פתרונות. בעקבות הערב קמו צוותים שונים שנועדו להניע מהלכים שונים. הוקם צוות "סיירת הורים", שחיבר הורים לסיורי לילה וביקור אצל בני הנוער, כשהמטרה היא לשמור על קשר חם עם הנוער. צוות אחר עוסק בקידום מפגשי תמיכת הורים – מפגשים בהם הורים יכולו לדבר על מה שמציק להם, ולסייע אחד לשני. צוות אחר פועל כדי לחבר את הנוער למהלך ולהופכו לשותף מלא. שני צוותים הוקמו לעבודה מול המועצה. צוות אחת נועד לרכז את כל המידע ולתאם פעולות עם המועצה, וצוות אחר נועד לדאוג לבניית מערך עבודה של המועצה מול הנוער. צוות אחר מארגן "משפחות מאמצות". משפחות צעירות שיש להן גישה לנוער, והן יכולות לארח את הנוער ולחבר את הנוער.
רק כדי לטעום מהאווירה בצוותים הללו, צילמתי עבורכם מפגש כזה שנערך בין רכזי הוועדות וכל מי שרצה להגיע (במוצ"ש האחרון).
ממליץ לכם לצפות באווירה, ולהתרשם.
אני מאמין כי קדומים, הקהילה והישוב שספגתי מהם כל כך הרבה, יהוו חוד החנית והחלוץ לשינוי שילך ויתפשט בכל הארץ. אמן, כן יהיה רצון, מלפני ריבונו של עולם, ומלפני אזרחי מדינת ישראל.
כאשר אינני מאמן לאיכות חיים, אני חבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה. התפקיד של התנועה לדמוקרטיה ישירה, הוא לאפשר בעתיד הנראה לעין, מערכת שלטונית שתאפשר לציבור לקבל החלטות נבונות ביחד, ולפעול ביחד כדי לשנות את המציאות על פי רצונות כלל האזרחים.
אני עוסק בכך רבות, ומשתדל לתרום את תרומתי, הן בתחום אירגון בתנועה, והן בתחום הנעת פרוייקטים חדשים וחשובים בעיניי.
את התורות שאני מביא לתחום הזה, אני מביא על בסיס תיאוריות שלמדתי, או על בסיס תיאוריות שאני מפתח בתחומים הרלוונטים. אלו תיאוריות בתחומים רחבים כמו פילוסופיה של הידיעה, פילוסופיה של המדע, פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה צבאית, פילוסופיה של שלום ועוד.
עם הזמן, נוצרה אצלי התחושה שהבלוג אינו המקום המתאים לשפוך את התיאוריות הללו אליו. הרגשתי, שבגלל רוחב הנושאים, אני מאבד קוראים.
לאחר מכתב שקבילתי מאביב שחר, שהפנה אותי להרצאה של סט' גודין, הבנתי שהדרך בה אנו משנים את העולם צריכה להיות אחרת. סט' מדבר על כך שאנו פועלים בשבטים. שאנו פועלים בקבוצות שמקדמות נושאי עניין ואינטרסים קבוצתיים.
שיחה נוספת שהייתה לי עם יונתן שחם, מעיר לכולנו, עזרה לי להבין שאכן זה הכיוון שאליו אנו צריכים ללכת. עלינו ליצור קהילות שעוסקות בנושאים ספציפיים שמעניינים אותנו, ואת התחומים ההלו לפתח. יונתן דיבר בעיקר על קהילות פילוסופיה, אבל זה נכון כמובן לכל קהילה ולכל נושא רלוונטי. אם כל הקבוצות הללו ידעו לחבור אחת לשניה לצורך נושאים משותפים, יווצרו שיתופי פעולה רחבים מאד, סביב נושאים ספציפיים. כך לאט לאט, בע"ה, יווצר כוח ציבורי משמעותי.
לכוח הזה יש יתרון על פני כוח ציבורי מהסוג הזה. זאת כיוון שהכוח שנוצר בקהילות, מתגבש לאחר דיונים ארוכים, ולאחר קבלת הסכמה רחבה מאד בתוך קהילות רבות.
אם המסקנה שהוצגה כאן, היא נכונה, אזי אנו צריכים להתאסף סביב תחומי עניין, וכך גם הבלוגים שלנו. אולי הפרומט הנכון הוא להקים אגרגטורים של בלוגים, סביב נושאים מסויימים. וכאשר בלוג המקושר לאגרגטור, מציג תגית הרלוונטית לנושא האגרגציה, הפוסט יופיע באגרגטור. בעתיד ניתן יהיה גם לדרג איכות בלוג, כדי להציג בלוגים איכותיים (על פי הסטנדרט של הקהילה), במקום כבוד, ולהשאיר מקום לשאר הבלוגים במקום משני.
פרוייקט שנועד להבנות ידע קהילתי, בצורה מאוחדת, ושיעשה אגרגציה של ידע למקום קהילתי אחד, הוא פרוייקט ה-Ecclesia שכרגע קבוצה של אנשי פיתוח מתחילים לאפיין. הפרוייקט נועד גם לאפשר לקהילות להתארגן ביעילות ובמהירות לצורך פעולות משותפות
אם כך, בינתיים, מה מקום הבלוג האישי? למה הוא צריך לשמש? לקשר עם ידידים? לקשר עם בעלי עניין משותף? האם הוא צריך לחזור להיות מה שהוא… יומן המפורסם ברשת?
אשמח לשמוע הגיגיכם בנושא. אשמח לשמוע מה לדעתכם השימוש הטוב ביותר שאני יכול לעשות בבלוג.
שלושת הפוסטים האחרונים שבהם עסקתי בשינוי על ידי אהבה, דיון וחיפוש האמת, הם בעצם
מהטמה גנדי
תירגום שלי, לסאטיאגרהא של גנדי, לחוכמה שנמצאת ביהדות העמוקה, וגם כלים שמצאתי במהלך חיי כיעילים בשינוי עמדות של כל הבאים דיון (כולל עמדותיי שלי).
עוד לא יבשה הדיו מעל הפוסט האחרון, וכבר הועמדתי במבחן, לבדיקת התיאוריה. לפעמים אני מתפלא, איך הקב"ה מזמן לנו התנסויות בדיוק כשאנו חושבים שהבנו משהו 🙂
האתגר הגיע לאחר התכתבות ארוכה עם ויקיפדיה, סביב הערך "יוזמה אזרחית" (קישור קבוע). יש שם בחור, שטען שהערך יוזמה אזרחית הוא תעמולתי. הבחור שימר בערך תבנית של "תעמולה", בטענה ששם הערך הוא תעמולתי. לא עזר לנו שהמונח באנגלית נקרא citizen initiative, לא עזר לנו שפנינו לאנשי אקדמיה בארץ, שעוסקים ביוזמה אזרחית, והם אישרו שזה מונח עיברי סביר בהחלט. גם לא עזר לנו שהמזכירות של האקדמיה ללשון כתבה שהמושג אכן סביר בהחלט. הבחור בשלו. בהתחלה חשבתי שהבחור, אכן שוחר צדק, אך עם הזמן, הצטברה אצלי התחושה שהבחור פשוט מחפש מלחמות. ככל שהתכתבתי עם יותר ויקיפדים, כך גיליתי שיש לבחור היסטוריה לא נעימה של ריב ומדון. אלא שלא רק שהבחור רב עם הרבה אנשים, גם יש לו קבוצה שמלווה אותו, ומגבה אותו במאבקים. כך, נראה לי שכאשר ניסינו ליצור בוררות בנושא, הסתבר שלויקיפדים הוותיקים יש סוג שיפוט דומה לדרך המחשבה של הבחור.
החלטנו להניח לעניין. אין לנו עניין בריב ומדון עם אף אחד. מלחמות בוקיפדיה לא יסייעו יתר על המידה, ביצירת דמוקרטיה ישירה.
אלא שעירא, שהתרגז מאד מהדרך ה"נהדרת הזאת" ליצור ידע, כתב על כך בבלוג שלו. 36 דקות לאחר שהבחור קרא את הביקורת עליו, הגיע הבירוקרט הראשי של ויקיפדיה, וחסם את עירא לצמיתות מהויקיפדיה. הטיעונים היו שעירא תקף ויקפד אחר מחוץ לויקיפדיה.
לא עזרו כל המחאות. לא עזר שאין חוק כזה, והבירוקרט חרג מכל חוק הקיים בויקפדיה. מישהו עיצבן את הבחור, והבירוקרט הראשי, ללא משפט סביר, פשוט חסם לצמיתות את עירא (ראו כאן את סיפורו של עירא, ועוד מידע על ההתנהלות).
אותי, הדבר הזה הרתיח כהוגן. אם יש דבר שמצליח להוציא אותי משלוותי, זה מה שנראה בעיניי, כדיקטטורים, אנשים שבשם האגו-מניה הפרטית שלהם מתעמרים באחרים, וקבוצה שהשתלטה על משאב לאומי, וסותמת פיות למי שקורא עליה תיגר. חשוב לי לציין, כי כך זה נראה בעיניי בשלב הכעס.
וכאן עשיתי טעות, בניגוד לחוקי "דבקות באמת". התרגזתי, ופעלתי מתוך כעס גדול. רשמתי בדיון, שהויקיפד הראשי הוא דיקטטור שאינו מוכן להקשיב לביקורת. ואופס… נחסמתי לשבוע….
יתרה מזאת, היה ברור לי ולאחרים שבויקפידה אין לנו כל כלים לשנות. גם בירור בנושא, במוסד הבוררות של ויקיפדיה, הניב תוצאות מוזרות מאד. למרות שהיה ברור לכל הנוגעים בדבר, שאין שום חוק שעומד מאחורי החלטת הבירוקרט, נדחתה הבקשה להסרת החסימה על ידי מוסד הברורים. ולי זה חיזק את ההרגשה שהמערכת כולה נשלטת בידי אותה קבוצה.
עכשיו, כבר היה קשה להתעלם. ויקפדיה היא משאב לאומי של ידע. ונראה כי כרגע שולטת בה קבוצה בעלת דפוס מחשבה מאד דומה, המרחיקה בפועל, כל מי שחושב אחרת. המשמעות היא אובדן חופש הביטוי, בכלי שאמור להיות הכי פתוח לציבור הרחב. המשמעות היא שיש כאן קבוצה ששוב יכולה להכתיב, מהו "ידע נכון" ומהו "ידע לא נכון".
הגרוע ביותר, שאם מה שאני חושב נכון, אז זה קורה במערכת שאמורה להיות חופשית, ולא נשלטת על ידי שום גורם ממסדי.
כיצד עלינו אם כן להתמודד על פי עקרון הדבקות באמת?
ראשית, אחרי שנרגעתי, הבנתי שלא פעלתי נכון. יש להימנע ככל הניתן מלפעול בעידנא דריתחא. השלב הבא הוא לא להניח שיש בקבוצה ההיא רשעים, אלא שהחברה הללו רואים היגיון מסויים במעשיהם.כלומר להניח שלאנשים יש רצון לפעול לטוב (אהבה).
כדי לברר את העניין הזה, פתחנו את משפט ויקידפיה, שהוא בעצם כלי לברר עמדות שונות, ושאלות שונות בקשר להתנהגות ויקיפדיה. חלק המטוענים בעד ההתנהגות הנוכחית, אפילו טוענים כנגד אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה, שהם באים לחבל בויקיפדיה (ולדעתם, אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה, יראו את עצמם מהר מאד בכלא על פעילות הרסנית זאת). הכלי הזה, מאפשר לנו להתחיל ולברר את הצדדים השונים לויכוח, ולנסות ולהציץ להגיון שמנחה את האחרים. היגיון, שנעלם מעיניי כאשר התחלנו את הדיון.
לאחר שפתחנו כלי לדיון, יהיה לעינו לדבוק באמת. לשאול את עצמנו, האם באמת כך צריכה להתנהל ויקיפדיה. לא לבוא מראש עם ההנחה שזה נכון, אלא להעמיק ולשאול ולברר. אולי במקרה אנשי ויקפדיה צודקים. המטרה היא לברר את האמת, ולצעוד על פיה. החיפוש צריך להיות יסודי, ולהגיע לתשובות שיהיהו ברורת לכולם. והוא צריך לעשות מנקודה מכבדת, ושיוויונית.
חלקכם יאמר, שדרך כזאת היא ביזבוז זמן, ושעדיף לתבוע את הויקיפדיה, להשחיר את פניהם בעיתונו וכיוב'. אנ טוען שזה לא יקדם כלום. נניח ובמקרה הכי טוב, לשיטת השונאים דיקטטורה שמחר בבוקר נעלמת אותה קבוצה שמנהלת את ויקיפדיה, אבל אם לא יבנה מנגנון דמוקרטי יעיל, שוב תופיע קבוצת אוליגרכיה ותדיר אחרים. לדעתי חיפוש האמת הוא תהליך ארוך יותר, ופחות סנסציוני, אבל בסוף הוא מאפשר לבנות מערכת מתוקנת שתחזיק זמן רב יותר. לאחר שנברר את כל הבעיות , ונבין כיצד יש ליצר ידע בצורה הטובה ביותר, נדע גם איך לבנות מערכת שתחזיק מעמד יותר זמן.
אירגונים דמוקרטיים מלאים, הם מצרך מאד נדיר. רוב רובם של הארגונים הם ארגונים היררכים שבהם מידת השפעת של החבר הפשוט נמוכה או לא קיימת כמעט. לכן מציאתם של אירוגנים דמוקרטיים משגשגים, היא כר מחקר חשוב, לכל מי שרוצה להבין כיצד לבנות חַבַרות דמוקרטיות. הבנה של המנגנונים והתהליכים שאיפשרו לחברות הללו לשרוד, אולי תאפשר לנו לנצל את המנגנונים הללו ליצירת אירגונים דמוקרטים וחברה דמוקרטית יותר.
גם אן פרגוסון חשבה כך, ולכן היא קיימה מחקר תצפית אנטרופלוגי (pdf) על קבוצה שיתופית דמוקרטית, שפעלה בהצלחה למעלה מ-14 שנים. במאמר הנוכחי אני מבקש לסכם את דבריה, ולנסות ללמוד מה הם הגורמים שמאפשרים לארגון להישאר דמוקרטי.
אן חקרה את המאפיה הקואפרטיבית Wholly Grains שפעלה במפרץ בקליפורניה. המאפיה הוקמה בשנות השבעים מתוך קבוצות של סטודנטים שהאמינו בחברה שיוויונית, והכינה מאפים מקמח מלא. המאפיה הצליחה לשרוד תקופות קשות ועדיין היוותה מודל לקואפרטיב שיוויוני.
אן מציינת כי לקבוצה היו מרכיבי כוח פנימיים ומרכיב כוח חיצוניים שאיפשרו לקבוצה לשרוד ולתפקד ביעילות. היא מודעת לכך שרוב הקואפרטיבים האחרים שהוקמו בשנות השבעים התפרקו או שהפכו לאירגונים היררכים, לאחר שחברי הקבוצה נואשו מנהול מבוזר, ואיפשרו לאחד החברים לתפוס את המושכות של הארגון והשתלט עליו.
נקודות חוזק פנימיות
אן מציינת את הנקודות הבאות כנקודות החוזקה הפנימיות שאיפשרו למאפיה לשרוד:
מעמד בינוני, השכלה גבוה, לבנים
הארגון מורכב בבני המעמד הבינוני, בעלי השכלה גבוהה (שליש מהם היו סטודנטים שסיימו תואר ראשון במדעים פוליטיים או חברתיים, ובחרו במאפיה כמקום להתנסות בפוליטיקה שרצו לקדם). שחורים שהתקבלו למאפיה לא החזיקו מעמד זמן רב. יש לשער כי ההשכלה הגבוה, איפשרה לשמר את "התודעה" השיוויוניות, הדרושה לדבקות בעקרונות הקואפרטיב. כמו כן ההשכלה הגבוהה וחתך האוכלוסיה הזהה איפשר יצירת חברה הומוגנית למדי, שבה לחברים יש ערכים תרבותיים דומים. ההומגניות החברתית, כנראה הקלה על התקשות ומציאת הפתרונות.
מנגנון לקבלת החלטות
ארגון דמוקרטי דורש המון החלטות יום-יום. בד"כ החלטות דמוקרטיות הן איטיות ודורשות מאמץ רב. בזכות חברת יעוץ חיצונית, שסיעה למאפיה, הצליחה המאפיה לבנות מבנה דמוקרטי ששיפר את תהליך קבלת ההחלטות. הארגון בנוי כך:
לקבוצה יש שני מארגנים, שאחראים על אירגון המאפיה. שני המארגנים מקבלים שכר גם על שעות האירגון. השימוש בשני מארגנים מאפשר הן פיזור כוח והן חלוקה של המעמסה בין המארגנים.
במאפיה יש וועדות כלכלה, ביקורת וכיוב' (פורומים נושאיים, בלשון עיר לכולנו), שמתכנסות בכל פעם שיש צורך. במאפיה קיימים ארבעה צוותים (אפיה, עוגיות, אריזה ומשלוחים) – כל חודש הצוותים נפגשים לשיחה על ענייני המאפיה. ישנה וועדת תיאום שאליה מגיעים נציג מכל צוות, נציג מהוועדה ושני המארגנים. הוועדה נפגשת בתכיפות. אחת לזמן מה, נפגשים כל החברים ל- "אסיפה כללית", בה כולם נפגשים ושם מועלות נקודות החשובות לכל הקבוצה.
כל הישיבות מנוהלות על ידי מנהלי ישויבות מוגדרים, ובעזרת הקצבת זמן. כך מתאפשר לכולם להביע את דעתם, וסדר הדיון והפרודקטיביות שלו גוברת.
חלק לא מבוטל מהזמן של המאפיה מוקדש להתליכי הדיון, אך התהליכים הללו יוצרים מחויבות גדולה של העובדים. כל אחד מרגיש שהוא משפיע, ולכן השקעה גדולה מאד במאפיה. הדמוקרטיה המלאה במאפיה מבטלת במידה רבה את משחקי האגו, ולכן מתאפשרת חדשונות גדולה במאפיה. החידושים מאפשרים למאפיה, להתחרות בקלות במאפיות אחרות בסביבה.
תהליכי הדחה ופיטורין
במידה ואחד החברים נמצא לא מתאים לתפקיד שלקח על עצמו באחת הוועדות, הוא יכול להיות מודח על ידי החברים. במקרה וחבר נמצא לא מתאים, יכולים החברים האחרים לפטר אותו. תהליכי ההדחה הם רכיב הכרחי בכל דמוקרטיה. התהליך הזה מאפשר לקבוצה להוריד מתפקידו נציג שאינו מקיים את רצון החברים, או שמעל בתפקידו. כך יודעים הנציגים כי הם תלוים לאורך כל הקדנציה שלהם ברצון ובשביעות רצונם של החברים. בנוסף, הקבוצה יכולה להיפטר מחבר שפוגע בקבוצה, על יד פיטוריו. תהליך זה שנראה לא סוציאלי, הינו רכיב חשוב ביכולת של הקבוצה לשמור על תיפקודה.
בקיבוצים, בהם קשה היה להרחיק חבר, נוצרו משברים ו"רוחות רעות" בתוך הקיבוצים. אי ההתאמה בין החברים והימצאותם של חברים שפעלו בניגוד לטובת הקבוצה פגעו מאד בקיבוצים.
החלטות בקונצנזוס
רוב ההחלטות בקואפרטיב מתקבלות בקונצנזוס. הדבר מאפשר תיאום טוב יותר בין החברים. החלטות שמתקבלות על ידי רוב עלולות ליצור אנטגנוניזם בין קבוצות רוב לקבוצות מיעוט, בעוד שהחלטות בקונצנזוס, מחייבות את כל החברים למצוא אופטימים למכלול הרצונות. רק לעיתים רחוקת משתמש הקואפרטיב בהחלטות רוב.
גמישות, רב-גוניות ומניעת מעמדות
כדי למנוע מצב של יצירת מעמדות בתוך הקואפרטיב, כל חבר חייב לביות חבר בלפחות שני צוותים. מי שנמצא בצוות אריזה, צריך לעשות שעות גם בצוות אפיה וכדו'. המטלות הניהוליות והחשבוניות מפוזרות בין כולם. כך נוצר מצב שבו כולם לומדים לנהל חשבונות, לאורז, ולאפות עוגות. זה אולי פוגע בהתמחות, אך זה מונע מצב של היווצרות מעמדות בין בעלי המקצועות "העיוניים" לבעלי המקצועת ה"טכניים". כמו כן, זה מאפשר למאפיה גמישות רבה, ואפשרות שינוי. אחת הדוגמאות לשימוש הטוב שנעשה בגמישות הזאת התרחש כאשר באחד הלילות חברי צוות העוגיות גילו שצוות הלחמים שכח להכין 200 לחמים. צוות העוגיות מיד התגייס והכין 200 לחמים. לו חברי הצוות לא היו מכירים את עבודת האופים, או לא היו מרגישים שהעסק הוא שלהם, הם לא היו מצליחים להתגייס לביצוע המשימה או לא היו מעוניינים לבצע את המשימה.
העדר חוקים
כיוון שהחברים פעילים בוועדות השונות, ומנהלים דיונים על הנושאים השונים, רוב חברי המאפיה, פועלים מתוך קוד התנהגות שנוצר במהלך הדיונים הללו, ולא מתוך קוד כתוב. הדבר מאפשר גמישות רבה של הארגון. מעט החוקים שנכתבים, הם חוקים שנועדו לשמור על רכיבים הכרחיים בתוך הארגון כמו ניהול ישיבות וכיוב'. בשום מקרה אין החוקים מחייבים.
הדבר יוצר קושי אצל מתקבלים חדשים, שצריכים לעבור תקופת חניכה עד שהם לומדים מתוך הניסיון את חוקי המקום.
שימור התודעה
כדי להתמודד עם חוק הברזל של האוליגרכיה, ועם חוקי המשחק הקשים של השוק החופשי, יש צורך לשמור על העקרונות והרעיונות של שיוויוניות, וקהילתיות. לכן חשוב כי לקואפרקטיב יוזרם "דם חדש" של אנשים שמאמינים בדמוקרטיה. לקואפרטיב כל ההזמן נכנסו אנשים חדשים שדגלו בעקרונות, ושימרו אותם. כמו כן חשוב לרענן את העקרונות הללו, ולבחון את המציאות בהתאם לעקרונות. בתנועות רחבות יותר, זה תפקידם של האידאולוגים. ככל שכוחם של הללו נחלש, כך גם הולכת ומצטמקת האידאולוגיה. האידאולוגים מצדם צריכים להתאים את האידאולגויה למציאות.
חדשנות
אחת מנקודות החוזק של המאפיה היא החדשנות. כיוון שבהולי-גריין אין מוחמים ואין מנהלים שקיומם כמנהלים בנוי על הידע שהם רכשו, ידע חדש אינו מאיים עליהם. הדבר הזה יוצר פתיחות וחדשנות. אן מציגה מקרה שבוה היא היגע כעובדת חדשה למאפיה, והציעה הצעת יעול, ולתדהמתה החברים הוותיקים שמחו על ההצעה. החדשנות היא שמאפשרת למאפיה להישאר תחרותית. בנקודה זאת גם חשוב להזכיר את נושא היכולת של הרבה אנשים לחשוב ביחד. בארגונים בהם לא קיימת דמוקרטיה, רק מיעוט שלאנשים מעורב בקבלת החלטות
העצמה, שותפות, בעלות
ישנו שינוי מנטלי שכל הנכנס בשערי הקואפרטיב צריך לעבור. השינוי הזה הוא שינוי תחושת הבעלות. בעוד שבמקומות רגילים, העובד אינו מרגיש כבעלים של המקום, כאן העובד הוא הבעלים. התחושה הזאת שהעסק הוא שלך, כמו של אחרים, וכן התחושה שאתה מעורב בכל תהליכי קבלת ההחלטות יוצר תחושת העצמה. התחושה הזאת, היא זאת שיוצרת אצל העובדים את כוח ההנעה הגדול ביותר.
נקודות חוזק חיצוניות
מציאת נישה
המאפיה הצליחה למצוא נישה כלכלית שהלכה וגדלה עם השנים. ככל שעבר הזמן יותר ויותר אנשים גילו את המזון הבריא, ולכן למאפיה היו יותר לקוחות. בתקופה שאן עשתה את המחקר, המאפיה גם סיפקה לחמים מחיטה מלאה לרשת סופרמקטים גדולה.
קהילה תומכת
המאפיה נמצאת באזור המפרץ בקליפרוניה. אזור הידוע באופיו הפולירליסטי והמיוחד. במקום יש קהילות רבות המקיימות עצמן כקואפרטיבים, ולכן יש קהל מועמדים גדול להתקבל למאפיה. בנוסף המאפיה משמשת כבסיס שרותים חברתיים. היא מכניסה ללחמים שלה כרוזים שמודיעים על ארועים חברתיים ופוליטיים קרובים. באחד המיקרים היא הודיע ללקוחות שהיא תאלץ להעלות בקרוב את מחיר הלחם ב-3 סנט, בגלל עליית מחירי הקמח. היא הסיברה כי העליה במחירי נובעת מהתחממות הגלובלית, והמריצה את הצרכנים לפעול בנושא.
עצם היותה של המאפיה קואפרטיבי מקנה לה רשת לקוחות המעוניינים בגישה הקופארטיבית.
המצאות של קואפרטיבים נוספים, מאפשרת התפצלות קלה של עובדים. כך שאם נוצר חוסר הסכמה, עובדים יכולים לעבור מקואפרטיב לקואפרטיב בקלות.
הריכוז של קואפרטיבים מאפשר קיומה של חברת היעוץ, שסיעה למאפיה לשפר את תהליך הניהול.
סיכום
המחקר של אן, כמו המחקרים על הירוקים בגרמניה ועל הטיפוגרפים מראים כי שוב ושוב ישנם קווים מנחים המאפשרים לאירגונים להישמר דמוקרטיים. את הניסיון למצוא את הקווים המנחים אנו עורכים כאן. נשמח להשתתפותכם ומחשבותיכם, בויקי וכמובן כאן בתגובות 🙂
אירגונים דמוקרטיים מלאים, הם מצרך מאד נדיר. רוב רובם של הארגונים הם ארגונים היררכים שבהם מידת השפעת של החבר הפשוט נמוכה או לא קיימת כמעט. לכן מציאתם של אירוגנים דמוקרטיים משגשגים, היא כר מחקר חשוב, לכל מי שרוצה להבין כיצד לבנות חַבַרות דמוקרטיות. הבנה של המנגנונים והתהליכים שאיפשרו לחברות הללו לשרוד, אולי תאפשר לנו לנצל את המנגנונים הללו ליצירת אירגונים דמוקרטים וחברה דמוקרטית יותר.
גם אן פרגוסון חשבה כך, ולכן היא קיימה מחקר תצפית אנטרופלוגי (pdf) על קבוצה שיתופית דמוקרטית, שפעלה בהצלחה למעלה מ-14 שנים. במאמר הנוכחי אני מבקש לסכם את דבריה, ולנסות ללמוד מה הם הגורמים שמאפשרים לארגון להישאר דמוקרטי.
אן חקרה את המאפיה הקואפרטיבית Wholly Grains שפעלה במפרץ בקליפורניה. המאפיה הוקמה בשנות השבעים מתוך קבוצות של סטודנטים שהאמינו בחברה שיוויונית, והכינה מאפים מקמח מלא. המאפיה הצליחה לשרוד תקופות קשות ועדיין היוותה מודל לקואפרטיב שיוויוני.
אן מציינת כי לקבוצה היו מרכיבי כוח פנימיים ומרכיב כוח חיצוניים שאיפשרו לקבוצה לשרוד ולתפקד ביעילות. היא מודעת לכך שרוב הקואפרטיבים האחרים שהוקמו בשנות השבעים התפרקו או שהפכו לאירגונים היררכים, לאחר שחברי הקבוצה נואשו מנהול מבוזר, ואיפשרו לאחד החברים לתפוס את המושכות של הארגון והשתלט עליו.
נקודות חוזק פנימיות
אן מציינת את הנקודות הבאות כנקודות החוזקה הפנימיות שאיפשרו למאפיה לשרוד:
מעמד בינוני, השכלה גבוה, לבנים
הארגון מורכב בבני המעמד הבינוני, בעלי השכלה גבוהה (שליש מהם היו סטודנטים שסיימו תואר ראשון במדעים פוליטיים או חברתיים, ובחרו במאפיה כמקום להתנסות בפוליטיקה שרצו לקדם). שחורים שהתקבלו למאפיה לא החזיקו מעמד זמן רב. יש לשער כי ההשכלה הגבוה, איפשרה לשמר את "התודעה" השיוויוניות, הדרושה לדבקות בעקרונות הקואפרטיב. כמו כן ההשכלה הגבוהה וחתך האוכלוסיה הזהה איפשר יצירת חברה הומוגנית למדי, שבה לחברים יש ערכים תרבותיים דומים. ההומגניות החברתית, כנראה הקלה על התקשות ומציאת הפתרונות.
מנגנון לקבלת החלטות
ארגון דמוקרטי דורש המון החלטות יום-יום. בד"כ החלטות דמוקרטיות הן איטיות ודורשות מאמץ רב. בזכות חברת יעוץ חיצונית, שסיעה למאפיה, הצליחה המאפיה לבנות מבנה דמוקרטי ששיפר את תהליך קבלת ההחלטות. הארגון בנוי כך:
לקבוצה יש שני מארגנים, שאחראים על אירגון המאפיה. שני המארגנים מקבלים שכר גם על שעות האירגון. השימוש בשני מארגנים מאפשר הן פיזור כוח והן חלוקה של המעמסה בין המארגנים.
במאפיה יש וועדות כלכלה, ביקורת וכיוב' (פורומים נושאיים, בלשון עיר לכולנו), שמתכנסות בכל פעם שיש צורך. במאפיה קיימים ארבעה צוותים (אפיה, עוגיות, אריזה ומשלוחים) – כל חודש הצוותים נפגשים לשיחה על ענייני המאפיה. ישנה וועדת תיאום שאליה מגיעים נציג מכל צוות, נציג מהוועדה ושני המארגנים. הוועדה נפגשת בתכיפות. אחת לזמן מה, נפגשים כל החברים ל- "אסיפה כללית", בה כולם נפגשים ושם מועלות נקודות החשובות לכל הקבוצה.
כל הישיבות מנוהלות על ידי מנהלי ישויבות מוגדרים, ובעזרת הקצבת זמן. כך מתאפשר לכולם להביע את דעתם, וסדר הדיון והפרודקטיביות שלו גוברת.
חלק לא מבוטל מהזמן של המאפיה מוקדש להתליכי הדיון, אך התהליכים הללו יוצרים מחויבות גדולה של העובדים. כל אחד מרגיש שהוא משפיע, ולכן השקעה גדולה מאד במאפיה. הדמוקרטיה המלאה במאפיה מבטלת במידה רבה את משחקי האגו, ולכן מתאפשרת חדשונות גדולה במאפיה. החידושים מאפשרים למאפיה, להתחרות בקלות במאפיות אחרות בסביבה.
תהליכי הדחה ופיטורין
במידה ואחד החברים נמצא לא מתאים לתפקיד שלקח על עצמו באחת הוועדות, הוא יכול להיות מודח על ידי החברים. במקרה וחבר נמצא לא מתאים, יכולים החברים האחרים לפטר אותו. תהליכי ההדחה הם רכיב הכרחי בכל דמוקרטיה. התהליך הזה מאפשר לקבוצה להוריד מתפקידו נציג שאינו מקיים את רצון החברים, או שמעל בתפקידו. כך יודעים הנציגים כי הם תלוים לאורך כל הקדנציה שלהם ברצון ובשביעות רצונם של החברים. בנוסף, הקבוצה יכולה להיפטר מחבר שפוגע בקבוצה, על יד פיטוריו. תהליך זה שנראה לא סוציאלי, הינו רכיב חשוב ביכולת של הקבוצה לשמור על תיפקודה.
בקיבוצים, בהם קשה היה להרחיק חבר, נוצרו משברים ו"רוחות רעות" בתוך הקיבוצים. אי ההתאמה בין החברים והימצאותם של חברים שפעלו בניגוד לטובת הקבוצה פגעו מאד בקיבוצים.
החלטות בקונצנזוס
רוב ההחלטות בקואפרטיב מתקבלות בקונצנזוס. הדבר מאפשר תיאום טוב יותר בין החברים. החלטות שמתקבלות על ידי רוב עלולות ליצור אנטגנוניזם בין קבוצות רוב לקבוצות מיעוט, בעוד שהחלטות בקונצנזוס, מחייבות את כל החברים למצוא אופטימים למכלול הרצונות. רק לעיתים רחוקת משתמש הקואפרטיב בהחלטות רוב.
גמישות, רב-גוניות ומניעת מעמדות
כדי למנוע מצב של יצירת מעמדות בתוך הקואפרטיב, כל חבר חייב לביות חבר בלפחות שני צוותים. מי שנמצא בצוות אריזה, צריך לעשות שעות גם בצוות אפיה וכדו'. המטלות הניהוליות והחשבוניות מפוזרות בין כולם. כך נוצר מצב שבו כולם לומדים לנהל חשבונות, לאורז, ולאפות עוגות. זה אולי פוגע בהתמחות, אך זה מונע מצב של היווצרות מעמדות בין בעלי המקצועות "העיוניים" לבעלי המקצועת ה"טכניים". כמו כן, זה מאפשר למאפיה גמישות רבה, ואפשרות שינוי. אחת הדוגמאות לשימוש הטוב שנעשה בגמישות הזאת התרחש כאשר באחד הלילות חברי צוות העוגיות גילו שצוות הלחמים שכח להכין 200 לחמים. צוות העוגיות מיד התגייס והכין 200 לחמים. לו חברי הצוות לא היו מכירים את עבודת האופים, או לא היו מרגישים שהעסק הוא שלהם, הם לא היו מצליחים להתגייס לביצוע המשימה או לא היו מעוניינים לבצע את המשימה.
העדר חוקים
כיוון שהחברים פעילים בוועדות השונות, ומנהלים דיונים על הנושאים השונים, רוב חברי המאפיה, פועלים מתוך קוד התנהגות שנוצר במהלך הדיונים הללו, ולא מתוך קוד כתוב. הדבר מאפשר גמישות רבה של הארגון. מעט החוקים שנכתבים, הם חוקים שנועדו לשמור על רכיבים הכרחיים בתוך הארגון כמו ניהול ישיבות וכיוב'. בשום מקרה אין החוקים מחייבים.
הדבר יוצר קושי אצל מתקבלים חדשים, שצריכים לעבור תקופת חניכה עד שהם לומדים מתוך הניסיון את חוקי המקום.
שימור התודעה
כדי להתמודד עם חוק הברזל של האוליגרכיה, ועם חוקי המשחק הקשים של השוק החופשי, יש צורך לשמור על העקרונות והרעיונות של שיוויוניות, וקהילתיות. לכן חשוב כי לקואפרקטיב יוזרם "דם חדש" של אנשים שמאמינים בדמוקרטיה. לקואפרטיב כל ההזמן נכנסו אנשים חדשים שדגלו בעקרונות, ושימרו אותם. כמו כן חשוב לרענן את העקרונות הללו, ולבחון את המציאות בהתאם לעקרונות. בתנועות רחבות יותר, זה תפקידם של האידאולוגים. ככל שכוחם של הללו נחלש, כך גם הולכת ומצטמקת האידאולוגיה. האידאולוגים מצדם צריכים להתאים את האידאולגויה למציאות.
חדשנות
אחת מנקודות החוזק של המאפיה היא החדשנות. כיוון שבהולי-גריין אין מוחמים ואין מנהלים שקיומם כמנהלים בנוי על הידע שהם רכשו, ידע חדש אינו מאיים עליהם. הדבר הזה יוצר פתיחות וחדשנות. אן מציגה מקרה שבוה היא היגע כעובדת חדשה למאפיה, והציעה הצעת יעול, ולתדהמתה החברים הוותיקים שמחו על ההצעה. החדשנות היא שמאפשרת למאפיה להישאר תחרותית. בנקודה זאת גם חשוב להזכיר את נושא היכולת של הרבה אנשים לחשוב ביחד. בארגונים בהם לא קיימת דמוקרטיה, רק מיעוט שלאנשים מעורב בקבלת החלטות
העצמה, שותפות, בעלות
ישנו שינוי מנטלי שכל הנכנס בשערי הקואפרטיב צריך לעבור. השינוי הזה הוא שינוי תחושת הבעלות. בעוד שבמקומות רגילים, העובד אינו מרגיש כבעלים של המקום, כאן העובד הוא הבעלים. התחושה הזאת שהעסק הוא שלך, כמו של אחרים, וכן התחושה שאתה מעורב בכל תהליכי קבלת ההחלטות יוצר תחושת העצמה. התחושה הזאת, היא זאת שיוצרת אצל העובדים את כוח ההנעה הגדול ביותר.
נקודות חוזק חיצוניות
מציאת נישה
המאפיה הצליחה למצוא נישה כלכלית שהלכה וגדלה עם השנים. ככל שעבר הזמן יותר ויותר אנשים גילו את המזון הבריא, ולכן למאפיה היו יותר לקוחות. בתקופה שאן עשתה את המחקר, המאפיה גם סיפקה לחמים מחיטה מלאה לרשת סופרמקטים גדולה.
קהילה תומכת
המאפיה נמצאת באזור המפרץ בקליפרוניה. אזור הידוע באופיו הפולירליסטי והמיוחד. במקום יש קהילות רבות המקיימות עצמן כקואפרטיבים, ולכן יש קהל מועמדים גדול להתקבל למאפיה. בנוסף המאפיה משמשת כבסיס שרותים חברתיים. היא מכניסה ללחמים שלה כרוזים שמודיעים על ארועים חברתיים ופוליטיים קרובים. באחד המיקרים היא הודיע ללקוחות שהיא תאלץ להעלות בקרוב את מחיר הלחם ב-3 סנט, בגלל עליית מחירי הקמח. היא הסיברה כי העליה במחירי נובעת מהתחממות הגלובלית, והמריצה את הצרכנים לפעול בנושא.
עצם היותה של המאפיה קואפרטיבי מקנה לה רשת לקוחות המעוניינים בגישה הקופארטיבית.
המצאות של קואפרטיבים נוספים, מאפשרת התפצלות קלה של עובדים. כך שאם נוצר חוסר הסכמה, עובדים יכולים לעבור מקואפרטיב לקואפרטיב בקלות.
הריכוז של קואפרטיבים מאפשר קיומה של חברת היעוץ, שסיעה למאפיה לשפר את תהליך הניהול.
סיכום
המחקר של אן, כמו המחקרים על הירוקים בגרמניה ועל הטיפוגרפים מראים כי שוב ושוב ישנם קווים מנחים המאפשרים לאירגונים להישמר דמוקרטיים. את הניסיון למצוא את הקווים המנחים אנו עורכים כאן. נשמח להשתתפותכם ומחשבותיכם, בויקי וכמובן כאן בתגובות 🙂
אמיתי הכרתי לפני שנתיים וחצי בהתכתבות בבלוגים, כאשר חיפשתי מישהו בעל רעיונות דומים לשלי. מאז אנו חברים טובים. אנו פעילים בתנועה לדמוקרטיה ישירה, וגם באופן עצמאי. את בני הכרתי דרך אודי באומן (אדם מקסים). בזמנו חשבנו על כוס בירה איך להקים את כנסת פתוחה (מי שהיה בסוף הרוח היוצרת הוא עופרי רביב, שבני כותב יחד איתו קוד). שלושתינו חברים בתוך קהילות אבסטרקטיות גדולות שבהן החברים מכירים אחד את השני, ויכולים להרים טלפון ולהתארגן במהירות. לכל אחד יש את רשת החברים שלו, ולחברים שלו יש את רשת החברים הבאה. אנחנו רק דגימה מתוך הרשת הענפה הזאת. וברשת הזאת לדעתי אין קטן וגדול. כל מי שהשתתף ברשתות הללו, רואה איך כל אחד מאתנו, בעל רצון לעשיה, יכול לקום ולעשות, והוא ייתמך על ידי עוד חבר או שניים שיעזרו. ביחד אני מאמין שכולנו (כולל אתם, קוראי הבלוג), נוכל לעשות את המקום הזה טוב יותר.
האדם יודע שהוא צריך לישון כדי להגיע מוכן ליום המחרת. השמירה עצמה, אינה תענוג גדול כלל ועיקר. ובאופן טבעי, מתגנבות אל ליבינו מחשבות שליליות על המאחר, על האנשים הללו שמאחרים, ועל העולם הגרוע שבו אנו חיים, שבו אנשים מרשים לעצמם לאחר. וככל שהזמן מתאחר, כך הכעס גובר.
אני מניח שגם אותו כותב, עבר את אותו תהליך שאני עברתי. אם בוחנים את ההתבטאויות שלי ושלו בעבר, רואים כי חל בשנינו שינוי לטובה. אנו מקפידים יותר על אמירת הטוב, והוכחה מדודה ולא אישית.
העתיקה, שם הומצא המושג דמוקרטיה, הייתה הכוונה לכך שהעם כולו (זכרים, אזרחים בוגרים), שולט. כל העם השתתף באסיפת העם (Ecclesia), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה למוסדות השלטוניים (Boule), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה כשופט או כמושבע בבתי המשפט היוונים. בבתי המשפט האתונאים, ישבו כ-200 עד 6000 מושבעים, ופסקו בעצמם את פסק הדין, לאחר ששמעו את הצדדים השונים מציגים את טענתם.
כך קרה שכספים רבים הגיעו ל
עצומה על המדינה.יש בידי התקשורת הכוח לרומם או לחסל שר וח"כ. הן יכולות להוביל בצורה מניפוטלטיבית מהלכים פולטים, ולהשפיע על "רצון העם" במידה מסויימת.
פרוייקטים חדשים וחשובים בעיניי.
אותי, הדבר הזה הרתיח כהוגן. אם יש דבר שמצליח להוציא אותי משלוותי, זה מה שנראה בעיניי, כדיקטטורים, אנשים שבשם האגו-מניה הפרטית שלהם מתעמרים באחרים, וקבוצה שהשתלטה על משאב לאומי, וסותמת פיות למי שקורא עליה תיגר. חשוב לי לציין, כי כך זה נראה בעיניי בשלב הכעס.
אירגונים דמוקרטיים מלאים, הם מצרך מאד נדיר. רוב רובם של הארגונים הם ארגונים היררכים שבהם מידת השפעת של החבר הפשוט נמוכה או לא קיימת כמעט. לכן מציאתם של אירוגנים דמוקרטיים משגשגים, היא כר מחקר חשוב, לכל מי שרוצה להבין כיצד לבנות חַבַרות דמוקרטיות. הבנה של המנגנונים והתהליכים שאיפשרו לחברות הללו לשרוד, אולי תאפשר לנו לנצל את המנגנונים הללו ליצירת אירגונים דמוקרטים וחברה דמוקרטית יותר.
במידה ואחד החברים נמצא לא מתאים לתפקיד שלקח על עצמו באחת הוועדות, הוא יכול להיות מודח על ידי החברים. במקרה וחבר נמצא לא מתאים, יכולים החברים האחרים לפטר אותו. תהליכי ההדחה הם רכיב הכרחי בכל דמוקרטיה. התהליך הזה מאפשר לקבוצה להוריד מתפקידו נציג שאינו מקיים את רצון החברים, או שמעל בתפקידו. כך יודעים הנציגים כי הם תלוים לאורך כל הקדנציה שלהם ברצון ובשביעות רצונם של החברים. בנוסף, הקבוצה יכולה להיפטר מחבר שפוגע בקבוצה, על יד פיטוריו. תהליך זה שנראה לא סוציאלי, הינו רכיב חשוב ביכולת של הקבוצה לשמור על תיפקודה.
