אתמול בערב התנהל דיון באחת הקבוצות בהן אני חבר.

אנו ביקשנו ליצור חוזה הוגן בינינו והצורך להחליט העל חלוקה הוגנת, העלה מתחים סביב עוגת המשאבים הסגורים.

כדי לפתור את הבעיה, אני מציע שיש להסתכל עליה בצורה של צדק. אם אתם רוצים להבין מדוע יש לפעול כך, המשיכו לקרוא. אם רצונכם בסיכום, קפצו ל"סיכום" בסוף.

אם אתם רוצים לשפר את הערך, אתם מוזמנים לשפרו בדף הויקי שפתחתי עבורו.

מהו צדק? זאת השאלה שעל פיה לדעתי, עלינו לפתור את הבעיה. התשובה הפשוטה ביותר היא לדעתי, על פי התרומה של אדם לקבוצה, כך צריכה גם להיות התמורה שהוא מקבל:

לכן, כלל יסוד: "תרומה = תמורה"

לפעמים, גם רוצים להוסיף למשוואה את כמות ההשקעה של אדם לקבוצה, כיוון שיש שמשקיעים הרבה, אך תרומתם קטנה. אנשים כאלו כדאי לפצותם על ההשקעה, אך בטווח הרחוק, יתכן והקבוצה לא תרצה להחזיק אנשים שהשקעתם גדולה אך תרומתם נמוכה. לכן, אני מציע שכלל היסוד ישאר "תרומה=תמורה", כדי להפריש החוצה אנשים שהשקעתם גבוהה, אך תרומתם נמוכה.

השאלה עכשיו היא איך מעריכים את תרומתו של אדם לקבוצה?

שאלה זאת קשה במיוחד. כיוון שלא כל אחד רואה את התרומה של אחרים בצורה אמיתית. ישנו הסיפור המפורסם על בקר-איכות שחקר את המפעל של פורד. יום אחד, הוא רואה אדם יושב בצד ומתבטל. הוא פונה למנהלים ומציע להם לפטר את אותו עובד. ואז המנהלים עונים לו "אתה מתכוון להוא שיושב וקורא עיתון בפינה?… אז האיש הזה אומנם מתבטל, אך פעם בכמה זמן, הוא פתאום בא עם רעיון גאוני, ונותן פתרונות השווים מיליונים לחברה".

כלומר, לא תמיד אנו רואים את התועלת של דבר בזמן הקרוב, אך לפעמים יש תועלת בזמן הרחוק.
אבל, לדעתי, בקבוצות קטנות, הדבר אינו בעייתי כלל. כיוון שבתהלכי הדיון והתיאום בתוך הקבוצה, החברים דנים על השלכות של דברים, וביחד הם כן יודעים להעריך את התרומה של דברים.

לכן, אני מציע שמי שיעריך, יהיו חברי הארגון.

כיצד יש להעריך?
אם נבקש מאנשים להעריך תרומתם של זולתם, כאשר ברור כי הערכה טובה, תביא לגריעת חלקם מהעוגה (משאב סגור), אזי הם יעדיפו להמנע מביקורת חיובית. לכן, יש לדאוג כי האנשים לא יתנו ציון לעצמם או לפרויקטים בהם הם מעורבים. הם יצטרכו לתת ניקוד חיובי לאנשים ולפרוייקטים שעוזרים להם לקדם את הפרויקטים שהם עצמם מפתחים, ובכך לעזור להם לתרום יותר. בכך אנו יוצרים קשרים של הערכה לאנשים ולפרויקטים שמאפשרים לנו להיות אפקטיביים יותר. כך אנו מגדילים את הערבות ההדדית בתוך הקבוצה.כדי למנוע אינטריגות, הרי שההערכות צריכות להיות חשאיות.

את מה יש להעריך?
בארגון גדול, אנשים אינם מסוגלים להכיר את כל האנשים האחרים, ולכן על האנשים להעריך בתוך ארגון גדול, מחלקות או תת-קבוצות אחרות. בתוך הקבוצה אליה שייך החבר, יש להעריך חברים אחרים, כל עוד גודל הקבוצה אינו עולה על 15. אם גודל הקבוצה עולה על 15, אזי יש להעריך את תת-הקבוצה עצמה.

הקבוצה עצמה תקבל הערכה, וחלוקת ההערכות בתוך הקבוצה, תתבצע על פי ההערכות הפנימיות.

הנושאים שיש להעריך עליהם:
ישנם נושאים רבים התורמים להצלחת הקבוצה. כמו תרומה מקצועית, עזרה לאחרים, תרומה למורל, תרומה לביצוע המשימה, תרומה לפתרון בעיות ומציאת פתרונות. יתכן שהצוותים יעלו עוד פונקציות חשובות הדרושות לתיפקוד הארגון.

לסיכום,
כדי להגיע לחלוקה צודקת, יש להעריך את התרומה של חבר לקהילה. ההערכה תתבצע בצורה הבאה:
אם מדובר בארגון הקטן מ-15 אנשים, הערכה תהיה אישית, תוך ציון תחומי התרומה של האדם. אם הארגון גדול מ-15 אנשים, ההערכה תהיה על בסיס מחלקות ותת-קבוצות בארגון.
החברים המערכים, יעריכו חברים אחרים, או תת-קבוצות אחרות. הערכה תתבצע על פי כמה פרמטרים כמו תרומה מקצועית, עזרה לאחרים, תרומה למורל, תרומה לביצוע המשימה, תרומה לפתרון בעיות ומציאת פתרונות. יתכן שהצוותים יעלו עוד פונקציות חשובות הדרושות לתיפקוד הארגון.

הבהרה

פוסט זה אינו מיועד לשקף את רוח כלל אנשי המפלגה הישירה. אלו דברים שאני רואה, מנקודת מבטי האישי, על מצבנו, ועל השאיפות לעתיד, כפי שאני רואה אותן.

שתי דרכים שהן אחת

במהלך החודש וחצי האחרונים התמלאה הכוורת של המפלגה בהרבה עבודה והרבה דיונים. אנו יוצקים את התוכן, מעצבים את דפוסינו הדמוקרטים, מתכננים תוכנות ומתנסים בבעיות אותן מזמנת לנו הדמוקרטיה, כפי שאנו מעצבים אותה.

כרגע אני מבחין בשני כוחות הפועלים על המערכת המפלגתית.

כוח אחד, שאומר "תכלס". בואו נביא הרבה אנשים. בואו נסגור את הכל בהצבעות פשוטות. בואו נקים מפלגה כמו כל מפלגה אחרת, עם היררכיה ואוליגרכיה וכוח פוליטי מרכזי שמחליט מה עושים עבור כולם.

כוח אחר אומר שהיינו רוצים לנהל את הכול מתוך דיון, מתוך מחשבה, מתוך בחינה של הדברים.

לכל אחד מהכוחות יש יתרון וחסרון. ההערכה היא שמפלגה היררכית, המנוהלת על ידי מרכז-כוח קטן וברור, לא תצליח לצבור מספיק כוח להתרומם (אלא אם בעל הון כבד יפרנס אותה ויביא אותה לקלפי). סביר להניח שריכוז כוח בידי קבוצה קטנה, יביא למלחמות סכינאות, ועוד סביר להניח כי למפלגה כזאת, שתצהיר שהיא מעוניינת להביא לחקיקה שתוביל לדמוקרטיה ישירה כמו שוויץ, לא יהיה אינטרס אמיתי לחוקק חקיקה פרו-דמוקרטית-ישירה.

הסיבה לכך נובעת מ"כלל היפוך האינטרסים". כלל זה אומר, שמפלגה עולה לשלטון, כדי לשרת קודם כל את נושאי המשרות בה, ורק אחר כך את ציבור הבחורים. הדבר הזה נכון למפלגה, כמו שהוא נכון לכל ארגון.  ולכן יהיה אינטרס למפלגה, מרגע שתגיע לכנסת, לדואג למצב כזה בו המפלגה תהיה גדולה מספיק כדי לדאוג למשרות וחלוקת שלל לבעלי הכוח בה, אך לא מספיק כוח ולא מספיק חקיקה, שתממש את רצון הבוחר, ותביא בעקבות כך, לירידה במוטיבציה של הבוחרים להצביע שוב למפלגה.

לעומתם, לתומכים בתהליכי דיון יש שתי בעיות עיקריות. הראשונה היא שמטבע הדברים, תהליכי דיון הם ארוכים מאד, ולפעמים מתקשים להגיע בעמצאותם לתוצר מוגמר שניתן לעבוד איתו. הבעיה השניה היא אולי קשה יותר לפתרון, היא שנכון להיום, אין תהליכי דיון יעילים לקבוצות העולות על 15 איש, בזמן סביר.

בעיית הדיון, ככמגבלת הגדילה של מפלגה דמוקרטית

ואכן, ניתן לראות שאנו מתמודדים כרגע בדיוק עם תקרת זכוכית זאת. אנו מונים פחות או יותר 15 פעילים, ומתקשים לקבל החלטות בצורה ברורה.

לבעיה הראשונה של הקבוצה הדיונית, מתחיל להסתמן פתרון. אבישי ברודי, לימד אותנו לקבוע לעצמנו זמנים ויעדים. ובמפגשים שלנו אנו קובעים יעדים ומנסים לעמוד בהם. ואנו לאט לאט לומדים לנהל את עצמנו כך שנגיע לידי מעשה.

הבעיה השניה, שהיא הקשה יותר לפתרון, והיא אולי האתגר הגדול העומד לפתחנו. תהליך הדיון, הוא אולי לב ליבו של היכולת להניע ולחבר עוד ועוד אנשים לעשיה ולהתרוממות של המפלגה. ככל שיותר אנשים ירגשו שייכים, משפיעים, ושהמפלגה מתנהלת בחוכמה ובתבונה, כך תגדל המערובות והמוטיבציה לפעול. ככל שנבנה את תהלכי הדיון כך שישקפו את חוכמת ההמון יווצר מוצר טוב יותר, יותר אנשים ירגישו שהשני סנט שהם משקיעים הולכים למקום נכון, והמפלגה מייצרת את התוצרים הדרושים.

פיתוח תהליכי דיון המוניים

אלא שנכון לעכשיו, רוב תהליכי הדיון, מתקשים להגיע להסכמה בקבוצות העולות על 5 אנשים. שיטות מיוחדות שפותחו בשנים האחרונות, מאפשרות דיון אפקטיבי בקבוצות של 15 איש. קיימות גם שיטות דיון של אלפים באמצעות Open Space Technology, אך זאת שיטת דיון הדורשת מספר ימי עבודה, אולמות כנסים, וקשה מאד לעבוד איתה בצורה שיגרתית לאורך זמן. לכן, ככל הנראה יהיה עלינו לפתח כלים לדיון בקבוצות המונות עשרות ומאות אנשים, כדי לאפשר את הדיון היעיל בקבוצות הולכות וגדלות.

הפתרונות

כבר לפני למעלה משנה וחצי חזינו את את הצורך בתהליכי דיון יעילים בקבוצות גדולות, כדי להקים אירגון דמוקרטי אמיתי. ולכן הצוות של אקלי, הקים את אקלי. כרגע אקלי נמצאת בשלב בו היא מסוגלת לסייע בפתרון דילמה במהירות גדולה יחסית בקבוצות של עד 15 איש, אך היא עדיין דורשת שיפור רציני לפני שניתן יהיה להשתמש בה בתהליכים מורכבים ובקבוצות העולות על 15 איש.

במפגש האחרון של המפתחים השתמשנו באקלי, והיא סייעה לבחור באיזו שפה יש לפתח את התוכנה של המפלגה.

אקלי כתובה בקוד פתוח, ואנשי-פיתוח המעוניינים להצטרף אליה מוזמנים.

אמצעי אחר שמיועד לסייע לנו בעיצוב התנהלות המפלגה והחוקים הוא הויקידיון. ויקידיון, הוא ניסיון ישן בתוך התנועה (ובמידה רבה גם קדם לתנועה), שנועד לאפשר באמצעות המדיה-ויקי, דיון מרובה משתתפים. לויקידיון היו הרבה מאד גרסאות, ולאחרונה פותחה גרסא חדשה, שנראה לי שתוכל להצליח במשימתה בקלות יחסית. היא עוד דורשת שיפור, והתרגלות של המשתמשים, אך היא מאפשרת צבירת ידע.

מי שמעוניין להצטרף לפיתוח של כל אחד מכלי הדיון, מוזמן להצטרף לפיתוח של ויקדיון על ידי מעקב אחר ף הויקדיון, ואם מישהו מעוניין להצטרף לאקלי, שיפנה אלי בדואל פרטי (tal.yaron@gmail.com).

סיכום

בכל מקרה, נראה לי ששני הכוחות חשובים במפלגה. גם אנשי התכל'ס, הרוצים תוצאות עכשיו, וגם אנשי הדיון. אנשי התכל'ס מדרבנים ומאתגרים את אנשי הדיון, ואנשי הדיון מנסים לבנות מנגנון טוב, שישמור את הדמוקרטיה ויאפשר למפלגה לצמוח כגוף דמוקרטי אמיתי. אם אנשי הדיון מעוניינים לשמור על הדמוקרטיה של המפלגה, יהיה עלינו לדואג שכלי דיון המונים יהיה מוכן בזמן הקרוב. יהיה זה ויקידיון, אקלי או אמצעי אחר, עדיין הוא התנאי, ככה"נ לשמירתה של המפלגה דמוקרטית בנשמתה.

בינתיים, נראה לי כי אנו עושים זאת בהצלחה רבה.

טל ירון

פרשת ויקיליקס האחרונה, היא אבן בוחן מרתקת בדרך של המערב אל נושא חופש הביטוי. מצד אחד, הפרשה חשפה את רשתות הקשרים התת-קרקעית שבין ארה"ב למדינות המערביות והערביות. היא חשפה שארה"ב ריגלה אחר האו"ם, ואחר הגרמנים, וגם קצת אחרינו. היא ממשיכה לחשוף סודות גדולים ואף אסטרטגיים. ומן הצד השני, היא הראתה ששליטי ערב המתונים למעשה מעונינים בחיסול האיום האיראני.

לעיתים נדירות בהיסטוריה, מעצמה עולמית מופשטת ערום ועריה בפני כל העולם, בצורה כה חושפנית בזמן אמת. הילד שחשף את ערוותה של ארה"ב ברבים הוא גיק מחשבים מטורף, שהכניס את עצמו לגוב האריות כדי לספר את האמת שבה הוא מאמין.  יש מבין מנהיגי המערב הקוראים לחיסולו הפיזי. אחרים פשוט מנסים לחסלו בתהליכים יותר "דמוקרטיים". ובעיקר בעלי הכוח מנסים לסגור עליו מכל הכיוונים. הוא עיצבן אותם כהוגן.

אסאנג' מעמיד אותנו בפני שאלה מעניינת. הפאניקה שהוא עורר בקרב הממשל בארה"ב ובמקומות אחרים במערב מובנת. חלק מהמחילות הסודיות שבאמצעותן הם ניסו לשלוט בעולם ולהופכו למקום בטוח, נחשפו. בטווח הקצר רודנים הם אלו שיהנו מפרותיה של החשיפה של ויקיליקס. משטר האיטולות באיראן יוכל להציג את ניסיון ההפיכה הירוקה כשיתוף פעולה בין המהפכנים לארה"ב וישראל, ובכך להחליש סיכוי למהפכה נוספת. שיתוף הפעולה של רודני ומלכי הארצות הערביות, נתפסים ככמשתפי פעולה עם המערב לחיסולה של אימפריה איסלאמית עולה, וכך שלטונם מתערער. האיסלאם הפונדמנטליסטי הרוויח מהפרשה בטווח המיידי.

אלא שלהערכתי אין הדבר כך בטווח הארוך. מהפכת האינטרנט הופכת את העולם למקום שקוף יותר. תעלולי יחב"ל עתיקים כמו אלו שהפגינו מנהיגי המערב, כבר לא עובדים יותר. עין הציבור הפכה חודרנית יותר ואפילו חדרי החדרים האינטמיים ביותר נחשפים באורה של תקשורת חדשה ועזה. העולם הוא שקוף יותר. התקשורת מבוזרת יותר, והציבור נחשף לעוד ועוד תעלולי ממשל לא לגיטמיים. המשטר הישן הולך ומאבד מהלגיטמיות שלו. ואי אפשר יהיה לעצור את זה (אלא אם כן, יכבו את האינטרנט).

בעבר העולם היה רגיל למרכזי כוח ולמניפולצית המונים. התרגלנו ל"נרטיבים" לאומיים. לעיתונות קנויה ונשלטת. הואבסנו בכחש על ידי אלו שחשבו שהחוכמה מרוכזת אך ורק אצלהם. בכך הצליחו שליטי המערב להשתיק ביקורת, ולמנוע התפתחותן של תורות חדשות שאיימו על כוחם. אלו שניסו לערער על כך, נדרשו למאבק חסר תועלת. המאבק הפך קיצוני וחסר מורכבות.

אבל המציאות היא מורכבת יותר מכל "חוכמה" שמרכזים השליטים, או של קיצוני שיחרור למינהם. החוכמה מפוזרת בין כולנו. כל אחד מאיתנו רואה את המציאות בצורה אחרת, ורק תקשורת מבוזרת בין כולנו, שהאינטרנט הוא האמצעי לצמיחתה, היא זאת שהולכת וחושפת את השקרים הישנים, ובמקומם היא מאפשרת לאמיתות חדשות לעלות. אמיתות מורכבות יותר. אמיתות שעוברות ביקורת peer to peer באופן ישיר וגלוי. ומתוך האמיתות הללו יעלו ויצמחו תורות מדיניות ומוסריות חדשות. התורות הללו יעלו ויצמחו בין אם שליטי המערב ירצו בכך ובין אם לאו.

אני חושב שהבסיס לצמיחת התורות הללו הוא הרצון לחיפוש האמת. הבלוגים מאפשרים לנו לעשות זאת. בלוג היא במה שבה כל אחד יכול לפתח נושא ולנהל דיון מחכים עם אחרים. אם נשכיל, גם להקשיב למתדיינים בבלוג וללמוד מכול המשתתפים, אז נצא מהדיונים חכמים יותר. אם נלמד למקד את הדיונים שלנו, ונמצא דרכים לגבש תורות חדשות וידע חדש לאור הדיונים, יצמחו כאן התורות החדשות הללו. לכל אחד מאיתנו יש את הכוח להצמיח את התורות הללו על ידי שאיפה לאמת המורכבת יותר. על ידי זניחת האגו האישי והעדפת האמת ומורכבותה האינטר-סובייקטיבית.

במציאות החדשה, שבה הידע יהיה הרבה יותר חשוף, יצמחו תהלכים לחקר האמת, ועל בסיסם נוכל לבנות מהלכים נכונים יותר לפתור את בעיותינו. ממרכזי החלטות הנמצאים בידי מעטים, ההחלטות יעבור יותר ויותר למעגלים הולכים ומתרחבים.

אולי ויקי-ליקס גרמה קצת רוח גבית לפונדמנטילסיטיים, אך זאת רוח חלשה ומתפוגגת. לעומת זאת ויקי-ליקס, נתנה רוח גבית עצומה לרעיון הדמוקרטיה החדשה, ועל כך לדעתי, עלינו להסתכל.

עד שהתורות הללו יצמחו, החשיפות יערערו את יכולתו של המערב לקשור קשרי צביעות, ובטווח המידי הדיקטטורים ירוויחו, אך לדעתי בטווח הארוך הדמוקרטיות ירוויחו ממהלכיו של אסאנג'. הוא ושכמותו יכריחו את המדינות המערביות לנהל דמוקרטיה נקיה. אם כך, בואו לא ניתן למרכזי הכוח שלנו, לחסל את אסאנג' ואתר ויקיליקס. בעשותם כך, הם פוגעים בהתפתחות הדמוקרטיה המלאה. אם אנו חפצי דמוקרטיה, באו נניף את דגל ויקיליקס ונעזור להם בכל דרך אפשרית. בואו נשלח מסר לחברי הכנסת שלנו, שאנו דורשים מהם להגן על חופש הביטוי. כל אחד ישלח לחבר הכנסת שהוא מעדיף בקשה לשמור על חופש הביטוי. בואו נעשה את חופש הביטוי בסיס לצמיחתה של חברה דמוקרטית יותר, חופשית יותר, אמיתית יותר ומעורבת יותר.

אני את הבקשה שלי שלחתי ליריב לוין ומיקי איתן (אבירי הדמוקרטיה שאני מאמין בהם). אפרסם תגובתם אם תהיה כזאת.

מאמר שפורסם בשבוע שעבר ב-Science Express מנסה להגדיר בפעם הראשונה מהי אינטלגנציה קבוצתית, ומה הגורמים שמשפיעים עליה (קישור ל-PDF המלא). החוקרים בחנו קבוצות בגדלים של 2 – 5 משתתפים, במשימות קוגניטיביות קבוצתיות.  הם מצאו כי אכן הקבוצות תפקדו טוב יותר מאשר כל אחד מחבריהם בנפרד, וגם טוב יותר מהחבר בעל ה-IQ הגבוה ביותר בקבוצה. הם מצאו כי סה"כ האינטלגנציה של המשתתפים בקבוצה, או האינטלגנציה של המשתתף בעל ה-IQ הגבוהה ביותר, השפיעו מעט על תוצאות הקבוצות.

Continue reading →

טל גלילי הפנה אותי לדיון מרתק שנערך בין אנשי אקדמיה בארץ. הדיון אינו מרתק, בגלל המידע הישיר שנגלה שם, אלא בגלל המידע שהוא חושף על צורת הדיון של אקדמאים מובילי דעות בארץ. והוא יכול להאיר פרקים נבחרים בתרבות הדיון, ומה המניעים שפועלים מתחת לדיון. לפני שנתחיל, ארצה להציג לפניכם את גיבורי הדיון.

ד"ר איריס אגמון – איריס היא מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון בבן-גוריון. היא גם מהמובליות של הפורום להגנת ההשכלה הציבורית בישראל. היא זאת שכתבה את הפוסט המקורי. כנראה בעלת דעות סוציאל-דמוקרטיות.

פרופ' עומר מואב – הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטה העברית.  כנראה בעל דעות ליברליות.

פרופ' עודד גולדרייך – חוקר בבמכון ויצמן במדעי המחשב. כנראה בעל דעות סוציאל-דמוקרטיות

ד"ר יעקב ברגמן – מרצה בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית. כנראה בעל דעות ליברליות.

(הערה: מי שאינו מעוניין לעקוב אחר הדיון הארוך, מוזמן לקפוץ ישר לסעיף המסקנות שנקרא "על הקהלת קהלים בסוציאליזם ובליברליזם)

הדיון מתחיל בפוסט ביקורת שאיריס כותבת על כתבה בה ראוין עומר. בתחילת הפוסט היא טוענת שלמרות שעומר הוא פרופ' לכלכלה, עדיין הידע שלו אינו מבוסס. כבר כאן, ניתן לצפות באבסורד מסויים בביקורת של איריס. , כיוון שהיא אינה מתמחה בתחום הכלכלה, אלא בהיסטוריה של המזרח התיכון. רצוי ואף ראוי לבקר כל טענה של אדם ללא קשר לרמת הבנת הטוען בתחום, אך כאשר תוקפים טענה של מומחה בתחום מומלץ לבסס את הביקורת בצורה ראויה, אם מעוניינים שהביקורת תשמע רצינית.

בהמשך איריס מבקרת לא רק את עומר באופן אישי, אלא את כלל המאמינים בשוק חופשי.  למשל היא קוראת למאמנים בהפרטה "מאמיני דת ההפרטה". כלומר, היא מרמזת לקורא שמדובר בדת, שהיא דבר לא רציונלי, מסוכן ושראוי לו לאדם המשכיל לרחוק ממנה.

איריס ממשיכה וטוענת כי האוניברסיטאות נמצאות במחנק, ומנוהלות בצורה תאגידית ואינה מציגה לכך סימוכין. היא מבצעת במואב אד-הומינם, לאורך כל הפוסט. לדוגמא הזלזול האישי שמתבטא בפיסקה הבאה: "שאליבא דמואב, לא היה ולא נברא!". ושוב, היא טוענת טענה שאין היא מבססת אותה, ונותנת למואב ציונים לא מחמיאים: "תקצר היריעה מלמנות ולנתח כאן את כל הקביעות נטולות היסוד אך עתירות הרהב ששופעות מן הטקסט הזה." לאחר מכן, היא מקנחת במכתב ביקורתי לגיטמי למדי, ונטול אד-הומינם של פרופ' יצחק נבו. המכתב של נבו אינו תוקף את הטענה הכלכלית של מואב, אלא את הטענה לבינוניות של האוניברסיטאות. המכתב הלגיטמי הזה, נועד לחזק את הטענה הכללית של איריס, כאילו עומר אינו אדם שניתן לסמוך עליו.גם זה סוג של טיעון פסול, להקיש מדבר על דבר, מבלי שיש קשר ברור בין השניים.

על רטוריקה פסולה

רגע לפני שנמשיך, מעט מילים על רטוריקה פסולה. את אומנות הרטוריקה, פיתחו  הסופיסטים, כדי לאפשר לתלמידיהם להניע את הקהל האתונאי לבצע פעולה בהתאם לרצון הנואם. ברטוריקה יש  חלקים שמסייעים לנואם לחשוף את המציאות בפני הקהל, אך יש גם חלקים המיעודים לעוות את תפיסת העולם של הקהל, ולבלבל את יכולת השיפוט של המאזינים. אירסטו ואחרים ביקרו את התורה הסופיסטית והצביעו עליה כדרך לעוות את תפיסת המציאות של הקהל. איריסטו כתב ספר (או שמא תלמידיו רשמו את הרצאותיו בנושא) שנקרא כיום "רטוריקה" ובו הוא מסייע לתלמידיו לזהות את העיוותים שיוצרים הסופיסטים. מפעלו של אריסטו לא צלח ואומנות ההטיה לא נעלמה. היא נמשכה אל ימי הביינים וממשיכה להוות כלי שכנוע עד היום, גם באוניברסיטאות. חלק מהתהליכים הלוגים הפסולים, הם התקפות אד-הומינם, שנועדה לערער את אמינות הטוען השני, או הפצצת הקהל במידע לא מבוסס, מלווה בקול סמכותי. מדע טוב, נמדד בהעלמותן של טענות פסולות והתפתחותה של מתודה אמינה לייצרית ידע, המבוססת על ראיות, דיון חופשי, שיוויוני ומכבד.

המשך הדיון –

בעקבות הפוסט מגיב עומר, ומציג ראיות מתוך הדיון המקורי, שמראות שאין קשר לדברים שאיריס טענה כלפיו. איריס שוב, מגיבה בהאשמות אישיות "בכל הקשור להתלהמות אני לא יכולה להתווכח עם מואב – אין ספק שבתחום זה הוא האוטוריטה". אם תשימו לב, מי שהתלהם עד כה, בדיון הנוכחי,  היתה איריס ולא עומר (שטען טענה עניינית). איריס שוב לא עונה בצורה עניינית, אלא רטורית-מעוותת, ושוב עושה אד-הומינם. היא  ממשיכה לנסות לברוח מדיון רציני  על ידי שימוש בתורת הפרשנות "אשר לעובדות שלא מפריעות לי – בעזרת ציטטות מהראיון אפשר לבסס מגוון רחב של עמדות. ככה זה כאשר מפרסמים טקטס שעליו מפזרים, כמו מלח, קצת מכל גישה, ואם גם מקפידים לנתק את הדברים מהקשרם, אפשר למצוא בהם סימוכין לכול עמדה.". וגם ההתחיסות ההמשך שלה לטענותיו של עומר הן זלזלניות, לא רציניות. היא אינה מתייחסת כלל לדבריו, ואינה מציעה פתח לדיון אמיתי. והרי דיון אמיתי על עובדות, היא מהות האקדמיה. מדוע איריס לא עושה זאת. אנסה להסביר בהמשך.

אז מצטרף לדיון עודד גולדרייך. עודד אינו מתמחה ברטוריקה כמו איריס, אך גם הוא תוקף בצורה לא עניינית את עומר.  הוא טוען כי כל הראיון הוא הבל אחד גדול, ולכן אין בכלל אפשרות להתייחס לטענות: "לטעמי הראיון מלא באמירות שגויות באופן יסודי וחלקן אפילו מהוות "לשון הרע" במשמעותו הפלילית. מכיוון שכך אינני רואה אפשרות לפרט את ביקורתי על הדברים שנאמרו: התקשיתי למצוא אפילו פסקא אחת שכוללת דברים נכונים וראויים". כלומר גם עודד אומר שעומר אינו בן שייח ראוי כלל לדיון, וגם הוא מאיים במרומז בתביעת דיבה. הוא מציע לנו להתעלם בכלל מעומר. עודד נוהג כאן בניגוד גמור לצורך האקדמי לנהל דיון ולברר את האמת, והוא אף מאיים על בן שיחו, במרומז.

לאחר מכן, מציע עודד אמת שהוא אינה מבססה. "למרות מיעוט המשאבים, הוקמה בישראל מערכת השכלה מפוארת אשר אינה נופלת באיכותה ממערכות דומות במדינות מתפתחות ורבות משאבים ואוכלוסין בהרבה." הבעיה היא שמדדים אוביקטיבים אינם מראים כך. העיברית ממוקמת במקום ה-152 בעולם. אוניברסיטת תל-אביב במקום ה-220, הטכניון במקום ה-241, ויצמן במקום ה-335, ובן-גוריון במקום ה-472. בר-אילן אינה נכנסת ב-500 הראשונות. וישראל אינה מדינה מתפתחת אלא מדינה מפותחת.  המקומות הללו אינם נראים איכותיים או מפוארים, לפי כל קנה מידה שאני מכיר.

מיד אחר כך עונה פרופ' נינה תירוש מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, המתמחה בחינוך למדעים (דינה תירוש, זה השם היחידי שמצאתי בגוגל. אני מניח שנינה זה כינוי. אם טעיתי, אני מבקש מראש סליחה) "אני לא מבינה: האם יתכן שהאדון הנכבד המכנה את דבריה של איריס 'מתלהמים' לא קרא כלל מה שכתבה ולא ראה כלל שהעלתה בפועל את דבריו של יאני נבו? טיבם של נאו-ליברלים חסרי עמוד שדרה מוסרי וערכי שהם רצים לכנות את המתנגדים להם 'מתלהמים', 'פוליטיים' או 'דעתניים' וזאת משום שמבחינתם, ההתייחסות לאפשרות שאיכות השירות החברתי, במקרה שלנו, ההשכלה הגבוהה, מתדרדרת עם 'התייעלות' תקצובו, היא לא רלוונטית." גם היא משתמש באד-הומנים מזלזל (האדון הנכבד), וכן היא יוצרת הכללות על ה"נאו-ליברלים חסרי עמוד השדרה". שום עדות לראיות או עובדות. רק השמצות כלליות. כך בונים חינוך למדעיות?

מה מסתתר מאחורי הדמגוגיה הזאת? מדוע איריס, עודד ונינה פונים לדמגוגיה מכפישה ולא מבוססת, בעוד עומר פונה לראיות. אנסה להציע תשובה בהמשך.

עומר ועודד אחר כך מתכתבים. עומר דורש ראיות, עודד ממשיך להתעלם וטוען כי תשובה תדרוש הרבה עבודה (בגלל כל כך הרבה הבלים שעומר, לטענתו של עודד). זהו תרגיל ידוע ברטוריקה-מעוותת. התרגיל הוא לתת תחושה לקהל, כאילו בן שיחך אינו ראוי כלל לתגובה, כי כל דבריו הבל. אבל הדובר החסוד, מועיל בטובו לרחם על הדובר השני, כדי שהקהל ידע שיש להם עסק עם הטוען הראשון שהוא ארך אפיים ורב חסד, המוכן לרדת ממרום כיסאו ולדבר עם דוברי הבל. יחד עם זאת, הוא מבקש מהאוויל לא  לבזבז את זמנו היקר. יש כאן המון התנשאות, ומעט מאד ראיות אם בכלל. בכך הוא אמור לייצר דה-לגיטמציה ל"אוויל".

ואז לראשונה עומר מציע את סיבת המחנק האקדמי. סוף סוף, ניתן להתחיל להבין את העניין. אלא שעומר עדיין לא מציג ראיות לכך. את זה יעשה במהשך יעקב ברגמן.

"זו בדיוק הנקודה – אני יודע את העובדות. לא חל קיצוץ בתקציב ההשכלה הגבוהה, וגם שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים אינו אמת. האמת היא שכן חל צמצום בתקציב לסטודנט באוניברסיטאות. וחל צמצום במספר חברי הסגל. שתי הערות בעניין זה: 1. העלות התקציבית במספר חברי סגל נתון עולה כל הזמן עקב עליות שכר וגידול במספר הפנסיונרים (בעברית ולדעתי ברוב האוניברסיטאות, בשונה מויצמן הפנסיה עדיין תקציבית להוציא חברי סגל צעירים). 2. מוטב היה לו האוניברסיטאות לא היו מגדילות, ואף מצמצמות את מספר הסטודנטים, כך שרובם ילמדו במכללות."

מיד מופיעה קריאה של עודד לשיח שקט ורחוק מעיני הקהל. קל לפרש זאת, כאילו עודד אומר "בא לא נקלקל, ולא נאפשר לקהל להשתתף או לצפות בדיון. אולי הוא עלול ללמוד משהו שאנו לא רוצים שהוא ידע". אבל בכל זאת, עודד נענה לאתגר ומנסה לדון על הבעיה עצמה (לשם כך נתכנסנו… לא?). וכאן נכנס מהלך דיון לוגי סדור וללא הכפשות כמעט, שבו כל אחד יסיק את המסקנות שלו. הראיות לא מבוססות בהפניה למקורות.

למזלנו נכנס לכאן ד"ר יעקב ברגמן ומציג המון ראיות.

עודד שוב חוזר לביטול זמנו האישי וחוסר חשיבות הדיון. מיעקב הוא מתעלם במופגן "לאדון ברגמן לא אענה". שוב, חוסר דיון, חוסר חיפוש אמת, בטענות לא רציניות (כי עודד ממשיך גם ממשיך להתכתב). ברגמן טוען נגד עודד שהוא לא עונה לו כי את עודד לא מענינות העובדות.

הסיפור נמשך באותו סגנון לסרוגין. המון בוז מצד עודד ואיריס לעומר ויעקב. מן הצד השני יעקב ועומר שוב ושוב קוראים לעודד ולאיריס לפנות לדיון עובדתי.

עודד מסביר למה הוא מתעלם מהעובדות (תוך שהוא מעליב את יעקב) "לאחר שהשתחררנו, בשעה טובה, מחברתו של אדון ברגמן, נותר להדגיש שאין דעת הפורום גסה בנתונים עובדתיים, אלא שרוב קוראיו מבינים שאיסוף נתונים עובדתיים הוא רק חלק מניתוח של המציאות. האיסוף נמצא בהיזון חוזר עם תאוריות על המציאות (שקשה לכפור בחשיבותן גם אם מכנים אותן בשמות גנאי כגון "סברות כרס"): התאוריה מדריכה את האיסוף, והאיסוף מדריך את שינויי התאוריה. כל הנ"ל אמור להיות ברור לכל בר דעת שחשב אי פעם על יסודות המחשבה המדעית (או קרא משהו משל אחרים בנושא)."

הוא משתמש שוב בתורת הפרשנות, כדי להגיד שהעובדות אינן חשובות. לא יאמן!

מדוע נוהגים כך איריס, נינה, עודד, עומר ויעקב? מה מסתתר מאחורי הדיון הזה, ומדוע הוא כל כך לא פורה?

אנסה להציע הסבר

על הקהלת קהלים בסוציאליזם וליברליזם.

ניתן היה לטעון כי הסיבה להבדלי הסגנון, נעוצה בפקולטות בהן פועלים החברים השונים לשיח. איריס ונינה חוקרות במדעי החברה והרוח. מדעי הרוח והחברה הם מדעים שעוד לא התגבשו למדע יציב, ויש בהן מעט ראיות מדידות כמותית, ולכן לא פעם, כדי לשכנע, צריכים אנשי המדעים הללו לעמול קשה יותר על אומנות השכנוע. כתוצאה מכך, נראה שאנשים בתחומים אלו נוטים לפתח יכולות רטוריות טובות יותר. לעומתם יעקב ועומר פועלים בכלכלה ומנהל. אומנם אין כלכלה ומנהל מהווים מדע מדוייק, אבל לפחות ניתן להציג בו ראיות מדידות, ולכן אומנות השכנוע שלהם מוגבלת לראיות, ללא הזדקקות יתרה לאלמנטים רחבים יותר בתורת השכנוע.  אלא שאת המסקנה הזאת מקלקל עודד, שפועל במדעי המחשב. מדעי המחשב משתמשים בלוגיקה, וממעטים להשתמש בראיות. הם אינם נדרשים כלל לתורת השכנוע מלבד, להראות שהלוגיקה שלהם תקינה.  מדוע אם כן משתמש עודד ברטוריקה? ההסבר נמצא כנראה במקום אחר.

לפני שאמשיך, נראה שלהבדלים הללו יש כוח הסברי חלקי, כיוון שניכר שאיריס ונינה משתמשות ברפטואר רטורי רחב יותר מעודד, בעוד עומר ויעקב כמעט לא משתמשים ברטוריקה. אבל אני אציע כי יש כאן פרמטר חשוב יותר והוא תפיסת העולם השונה של הדוברים. הדוברים נחלקים כאן לשני מחנות. המחנה האחד הוא סוציאליסטי או סוציאל-דמוקרטי, והמחנה הליברלי (שמכונה ניאו-ליברלי, על ידי הסוציאליסטים).

הסבר קצר על ההבדלים בין סוציאליזם לליברליזם

כל אחת מהגישות מציעה דרך אחרת להגביר את אושרו של האדם. שתי  הגישות הן תוצר של עידן ההשכלה, והן אמורות להתבסס על ההבנה המדעית של המציאות.

הגישה הסוציאליסטית טוענת כי המדינות והעולם מנוהלים על ידי אוליגרכיות חזקות, ובד"כ עתירות ממון. האוליגרכיות הללו  שולטות בפרלמנט ובממשל, ומתעלות את ההתנהלות המדינית כך שהן תוכלנה להגביר את עושרן על חשבון האזרחים המפוזרים והמוחלשים. כדי להפר את שלטון האוליגרכיות, הסוציאליסטים מחפשים דרכים לאגד ציבורים גדולים לכדי כוח פוליטי. מהמהפכות של תחילת המאה ה-20, ועד היום, עוסקים אירגונים סוציאליסטים ביצירת איגודי עובדים גדולים ואיגודי אזרחים גדולים, ובאמצעות הכוח הזה, הם מקווים להטות את התנהלות המדינה לטובת כלל האזרחים.

הדרך ליצור ארגון כזה, כך נדמה היה לסוציאליסטים, הייתה ליצור הסכמה בתוך שדרת ארגון היררכי. את ההסכמה ניתן להשיג בקלות באמצעות שימוש בתהליכים פוליטיים ורטוריים שנועדו לחסל מתנגדים רעיוניים.  כל מי שמתנגד להלכי הרוח של המנהיגות, הופרש מהארגון. בראש הארגון נשאר קומץ חברים מאד מאוחד בדעותיו, וכך ניתן להוביל את הארגון בבטחה ליעדו, מתוך אחדות דעים.

אלא שלמנגון הזה יש כשלים פנימיים. מרגע שאין מקום לביקרות רחבה בתוך ארגון, הוא הופך לארגון שמרן, שאינו מסוגל להתמודד עם חידושים. נוצרת בראשו למעשה דיקטטורה שמבטאת את רצונה האישי, יותר מאשר את רצון המתאגדים כולם. לכן בשלב כזה או אחר, הארגון קורס מחוסר התאמה למציאות, ומחוסר עניין למתאגדים. זה מה שקרה לבריה"מ, וזה מה שקרה להסתדרות בארץ.

כדי לפתור את הבעיה, אימצו הסוציאליסטים את הסוציאל-דמוקרטיה. הם מנסים ליצור קצת יותר מקום לדיון וביקורת בתוך הארגונים. יש המדווחים שזה אכן מה שקורה במדינות הסקנדינביות. אלא שכל ניסיון לייבא גישה זאת לארץ נכשל. כאן עדיין נשארו הסוציאליסטים, עם מאפייני דיון דיקטטורים וממדרים. כוח לעובדים שהיה אמור להוות אלטרנטיבה, מתנהג כלפי חוץ, כארגון ממודר ולא פנוי לביקורת. בקשה שלי להציע ביקורת, נדחתה על ידי הארגון.

ליברליזם – ליברליזם פונה אל החרות האישית, ואל ההתאגדות על בסיס חופשי, כבסיס ליצירתיות, לצמיחה ולהתחדשות, שתביא בסופו של דבר אושר לכלל בני האדם. בליברליזם גם יש התאגדויות, אל  שהן נעשות מתוך רצון חופשי, וללא כפיה. עסקים וארגונים כלכלים אחרים הם דוגמאות להתאגדויות חופשיות, סביב משאבים כלכליים. על פי הגישה הליברלית המעסיק שוכר אנשים ומעניק להם חלק ממשאבי המפעל, כדי לקבל מהם עבודה. בתמורה הוא מקווה לזכות בחלק הארי של המשאבים ולהתעשר. יש כאן התאגדות חופשית של המעסיק, העובדים והלקוחות סביב המוצר. לא כופים על אף אחד דבר, וכל אחד מחליט האם הוא מעוניין או לא מעוניין להשתתף בהתאגדות.

הבעיה עם הליברליזם היא שמעבר להתאגדות על בסיס כלכלי, קשה מאד ליצור איגודים יעילים לאורך זמן. כך יוצא, שאכן התארגנויות הכלכליות הופכות גם להתארגנויות פוליטיות עבור ראשי הפרמידה הכלכלית (באמצעות משאבים כלכלים ניתן להשפיע על התקשורת הלאומית ועל מקבלי ההחלטות בממשל). והם אכן יכולים לנצל את המדינה להגביר את רווחיהם.

אחת הדרכים ליצור התארגנות על בסיס ליברלי, ולא על בסיס כלכלי, היא באמצעות דיון חופשי ושיוויוני, המאפשר לאנשים רבים להגיע לאחדות דעים, מתוך חופש מחשבה. כאשר נוצרות הסכמות כאלו, אנשים יכולים לפעול יחד בצורה מסונכרנת כדי להגיע ליעדים משותפים. אחד הפרויקטים שעומדים כיום בפני ליברליים , היא ליצור אירגוני המונים פוליטיים, על בסיס חברה חופשית ובחירה חופשית. אלו אתגרים לא פשוטים, אבל סנוניות שלהן ניתן לראות בקהילות הקוד-הפתוח. להערכתי, אנחנו רק בהתחלה של גל שיצמיח התארגנויות ענקיות, על בסיס בחירה חופשית, כפי שחזה זאת קליי שארקי.

חזרה לדיון

את הבדלי הגישות הללו, ניתן לראות באופן יפה בדיון שהינו עדים לו. איריס, נינה ועודד הם סוציאליסטים. הם פועלים בכל דרך רטורית, פוליטית ואישית, כדי לגרש את מתנגדיהם. הם לא פונים לעובדות, כי ממילא אין בכך טעם. ארגון שמרני, אינו מעוניין בעובדות, אלא בשימור עצמו. הם חומקים מדיון בעובדות פעם אחר פעם, בדיוק בגלל השמרנות הנדרשת מסוציאליסט. לעומתם, יעקב ועומר, מתבססים על הבחירה חופשית, שנוצרת באמצעות בחינה עצמאית של העובדות והמנעות מרטוריקה.

עד כדי כך פער התפיסות בניהם גדול, שיעקב אינו מבין מדוע הוא נדחה מהפורום להגנת ההשכלה הציבורית. בעיניו התאגדות של בני אדם נוצרת באמצעות דיון, ביקורת ובירור עובדות, בעוד שבעיני איריס, התאגדות נוצרת על ידי סילוק של ביקורת לא רצויה.

האם תוכלו להציע ביקורת לניתוח שהצעתי?  איך אתם הייתם מסבירים את הבדלי הסגנונות? היכן אתם רואים את עצמכם בסוגיית הליברליזם והסוציאליזם?

נ.ב.

גילוי נאות: אני ליברל, המבקש למצוא דרכים בהם בני אדם יוכלו להתאגד מתוך בחירה חופשית. לכן אני פעיל בתנועה לדמוקרטיה ישירה. לכן אני פועל בצוות אקלי, ליצירת דיונים אפקטיבים בקרב קבוצות גדולות, ולכן אני פעיל בכנסת פתוחה. אני מנסה לפתח מתודות לדיונים משכילים שיוצרים את הקונצנזוס הדרוש להתאגדות מתוך בחירה חופשית. חשובה לי התארגנות הציבור, ליצירת כוח פוליטי, שיאפשר את ביטוי רצונו. חשוב לי שהציבור יקבל את החלטות בצורה המושכלת והאמינה ביותר. הייתי מגדיר את עצמי ליברל-חברתי.

ביקורת, הארות והערות יתקבלו בברכה.

יש בעיני כמה דברים פסולים בחרם על היכל התרבות באריאל. קודם כל החרם הזה הוא נגד אנשים (כך הוא מתפרש, בכל מקרה). החרם שעשה מרתין לותר קינג, היה נגד חברת אוטובוסים, ולא נגד אנשים. את האנשים מכל השכבות ומשני צידי המיתרס, הוא השתדל לאחד.
Continue reading →