אתן להורדוטוס לדבר:

"מזאת יכול אדם לראות איזה דבר נאצל הוא השיוויון המדיני: האתונאים בשלטונה של עריצות לא היו טובים במלחמה משכניהם, אבל כאשר נפטרו ממנה נמצאו טובים בהרבה מכולם. מכאן ברור כי כאשר היו נתונים לשלטונו של אדון לא עשו שום מאמץ, כדרך בני אדם העמלים למען הזולת; אבל כאשר היו בני חורין עשה כל אחד כמיטב יכלתו למען עניינו שלו" (נילקח מתוך פריקלס ואתונה, א. ר. ברן, עמ' 25, סדרת ספרי מופת להיסטוריה, הוצאת  "הדר", תשכ"ז)

והנה דברים של ברן (הכותב של הספר הנ"ל) על היחס שבין דמוקרטיה נציגית והדמוקרטיה הישירה של אתונה:

(שם, ע"מ 58.)

שלום לקוראי הבלוג,

ענת כהן הכותבת על ניהול עיסקי, פירסמה פוסט על הקוד הפתוח והשפעתו החיובית על החברה, הפוסט שבעיניי מלא הוא תחושת יופי ושינוי. שינוי אמיתי שמגיע מלמטה. שינוי שאין מאחוריו תנועה, אלא רק הרבה אנשים שפועלים ביחד, מתוך הסכמה ורצון לשתף פעולה. השינוי הזה מגיע מתוך מאות ואלפי דיונים היוצרים חשיבה אבסטרקטית הפרושה על פני הרשת. חשיבה שבה לאט לאט מתגבשות הסכמות ועל בסיסים לנרקמים שיתופי פעולה ויצירה משותפת.

בכתבה הזאת מופיעים ד"ר אורי אמיתי, בני דאון, וכותב בלוג זה, וכן טוייזר-לומברוזו ושדה-סעדון. את אורי אמיתי הכרתי לפני שנתיים וחצי בהתכתבות בבלוגים, כאשר חיפשתי מישהו בעל רעיונות דומים לשלי. מאז אנו חברים טובים. אנו פעילים בתנועה לדמוקרטיה ישירה, וגם באופן עצמאי. את בני הכרתי דרך אודי באומן (אדם מקסים). בזמנו חשבנו על כוס בירה איך להקים את כנסת פתוחה (מי שהיה בסוף הרוח היוצרת הוא עופרי רביב, שבני כותב יחד איתו קוד).  שלושתינו חברים בתוך קהילות אבסטרקטיות גדולות שבהן החברים מכירים אחד את השני, ויכולים להרים טלפון ולהתארגן במהירות. לכל אחד יש את רשת החברים שלו, ולחברים שלו יש את רשת החברים הבאה. אנחנו רק דגימה מתוך הרשת הענפה הזאת. וברשת הזאת לדעתי אין קטן וגדול. כל מי שהשתתף ברשתות הללו, רואה איך כל אחד מאתנו, בעל רצון לעשיה, יכול לקום ולעשות, והוא ייתמך על ידי עוד חבר או שניים שיעזרו. ביחד אני מאמין שכולנו (כולל אתם, קוראי הבלוג), נוכל לעשות את המקום הזה טוב יותר.

במהרה בימינו, אמן

בשאלון שערכנו בעקבות פרשת נווה-קם, עמדות הגולשים בנושא פרשת ענת קם, מצאנו את הממצאים הראשונים שמוזכרים כאן. ניתוח מאוחר יותר שערך טל גלילי, מצביע על מאפיינים מעניינים יותר של התפלגות הקהל. הניתוח של טל, הצליח להראות שניתן לאפיין את הקהל על פי מספר תת-מאפיינים שלא חשבתי עליהם קודם לכן. המאפיינים הללו, מצטפרים למסע בעקבות ההבנת הפוליטיקה הישראלית שניצן פוקוס, ירדן הוכמן ואני התחלנו כאן וכאן.

הניתוח שבו השתמש טל גלילי להבנת המשיבים, נקרא ניתוח קלאסטרים. בניתוח הזה נותנים לסטסטיקה ליצור תת-קבוצות מקרב המשיבים, על פי מאפיינים דומים. ההתפלגות לתת-קבוצות אינה נוצרת על פי מאפיינים שהוגדרו לתוכנה מראש, אלא שהיא מוצאת אותם לבד על פי מידת הדימיון בין תת-הקבוצות. ההסתכלות הזאת יכולה לסייע לנו להבחין קבוצות חדשות שלא חשבנו עליהן קודם. עלי לציין שלא הצלחתי למצוא תיאור ברור לכל אחד מהקלאסטרים, במציאות הישראלית, אך הם עזרו לי לבחון ולהוציא תובנות חדשות לגבי ציבור המשיבים.

הסבר על קריאת התוצאות

כך נראה הניתוח שטל הכין:

הסבר קצר:

הריבוע בטבלה השמאלית למעלה הוא מקרא לרמת ההזדהות של הגולשים עם כל עמדה (ליברלית-לאומית, ליברלית-אוניברסלית וסמכותנית-לאומית).

כל עמודה בריבוע הגדול מייצגת משיב:

המספרים למטה מציינים את המשיבים שמיוצדגים בעמודה.

שלושת השורות מציינות את מידת ההזדהות של אותו אדם, אל כל אחד מהערכים "ליברל-לאומי, ליברל-אוניברסלי, סמכותן-לאומי). כך לדוגמא, שני האנשים שסומנו בעמודה השמאלית מציינים אנשים שלא כ"כ מזדהים עם הליברליות הלאומית (ורוד=2), מזדהה קצת עם סמכותניות-לאומית (תכלת=4), ומתנגד לגמרי לליברליות-אוניברסלית (אדום=1). ניתן לומר אנשים אלו נמצא היכן שהוא בימין-מרכז.

הקוים למעלה מציינים את ההתפלגות לקלאסטרים (לתת-קבוצות).

מבנה אוכלוסיית המשיבים

ניתן לראות שאפשר להגיע לתת התפלגויות רבות. בואו נתחיל מההתפלגות הראשונה:

הדבר שניתן לשים לב לגבי הקלאסטרים הגדולים שהם נבדלים בעיקר סביב הסוגיה של ההזדהות או אי ההזדהות עם הליברלים האוניברסלים. בעוד רוב המשיבים אינם מזדהים עם הסמכותניים-לאומיים (שורה שניה). הקלסטר הימני מזדהה או סובלני ליברלים-האוניברסליים, והקלסטר השמאלי, מתנגד להם מאד. לפי השורה התחתונה, ניתן לראות שרוב המשיבים מזדהים עם הליבראלים-לאומיים.  כלומר, החלוקה כאן היא בעיקר סביב ליברליים לאומיים שתומכים גם באוניברסליים, לבבין אלו שמתנגדים להם.

אם אני צריך לפרש זאת על פי השפה המקובלת. החלוקה כאן היא בעיקר סביב שמאל-ציוני שסובל או לא סובל את השמאל הלא-ציוני. העמודה הימנית שייכת בעיקר לאלו שסובלים את השמאל הלא-ציוני, בעוד השמאלית שייכת לאלו שלא סובלים את השמאל- הלא-ציוני. ניתן גם לראות שבעמודה הימנית, מתנגדים מאד לסמכותניים, בעוד שבעמודה השמאלי, מתנגדים אליהם או סובלים אותם.

ניתן כאן לראות דומיננטיות ברורה לליברלים הלאומיים. רק העמודות המוקפות בריבוע שחור מציינות ליברליים אוניברסליים, וסמכותניים-לאומיים: (עמודה ימנית היא ליברלים-אוניברסליים ועמודה שמאלית היא סמכותניים-לאומיים).

עד כאן, הכל טוב ויפה. הגולשים שענו על השאלון, הם ברובם ליברליים-לאומיים (נדמה לי שזה שמאל-ציוני). יש מיעוט קטן שהוא סמכותן-לאומי (ימין מדיני?). וחלק קצת יותר גדול של ליברליים-אוניברסליים (שמאל-א/פוסט ציוני?).

אבסולוטיזם ואידאות

עד כאן אינני רואה כל חדש. הדבר שעניין אותי לראות הוא את מידת האבסולטיסטים. כלומר, אנשים שחושבים שרק הם צודקים.

נראה שבסמכותניים-הלאומיים, יש יותר נטיה לאבסולטיזם:

המסגרת הירוקה מציינת את כלל הסמכותניים-לאומיים, והמסגרת השחורה מצינת את אלו שמנתגדים לגמרי לשאר האפשרויות.

באוניברסליים-אוניברסליים, יש פחות אבסולוטיסטים:

ואצל הליברלים-לאומיים, יש כנראה עוד פחות אבסולוטיזם:

דיון על התוצאות

אינני יודע כיצד להתייחס לכך. נראה לי שניתן לייחס את אחוזי האבסולוטיזם הגבוה בקרב הסמכותניים-לאומיים, למספר גרומים אפשריים: המצאותם בדעת מיעוט, תפיסתם את הפרשה כסכנה קיומית (ולכן הפעלת מנגנון Flight or fight), שמעצם טבעם של הסמכותניים, נוטים לקבל את המציאות יותר כנכון או לא נכון, ופחות מתחשבים באפרויות שונות.

המצאות של כמות גדול של אבסולוטיסטים בקרב הליברליים-האוניברסליים הפתיעה אותי. היינו מצפים מאנשים כאלו, שיהיו פתוחים לקבלת כלל הדעות. אלא שנראה שהאוניברסליזם אינו נשען על ניהליזם, אלא על פרדיגמה ברורה. כלומר, גם לאוניברסליסטים, יש אידאות ברורות, ו"טובים ורעים" ברורים. זאת בניגוד למקובל לחשוב עליהם בקרב הסמכותניים. יחד עם זאת, מעצם טבעם, הם כנראה פחות אבסולוטיסטיים, ויותר פתוחים לדעות אחרות מהסמכותניים-לאומיים.

מיעוט של אבסולוטליסטים בקרב הלואמיים-ליברליים, יכול להעיד על המצאותם ברוב, ולכן יכולת נינוחות גבוהה, שמונעת את כניסתו של מנגנון Flight or Fight לפעילות, ו/או לחלופין, היותם של הלאומיים-ליברליים במצב אידאולוגי כמעט בלתי אפשרי, היא הגרומת להם לפתח סוג של אי-אידאולוגיה. במיוחד לאחר השבר האידאולוגי במחנה השמאל הציוני, שמתחולל מאז 1967.

הממצאים הללו מחזקים תחושה שהלכה ותהבה לי במשך השנים. מאז היותי נער, חקרתי את החברה הישראלית. דיברתי עם אנשי חד"ש, מרץ, נוער גבעות, דתיים-לאומיים, חרדים, ימניים, שמאל מרכז, ערבים,אתיופיים, רוסים, בולגרים, צ'כים, מרוקאים וכיוב'. אחד הדברים ששמתי לב אליהם שאני מצליח להבין את הפרדיגמה של ההדתיים-לאומיים. את הפרדיגמה של אנשי חד"ש, את הפרדיגמה של החרדים. אבל המרכז, ובעיקר השמאל-מרכז היה נראה לי נעדר פרדיגמות לחלוטין. השמאל-מרכז והימין מרכז, נעו להם על פי תחושות פנימיות, ופחות על פי אידאולוגיות. כשניסתי לברר עם אנשי שמאל-לאומי, כיצד כל מיני דברים מתיישבים אחד עם השני, לא הצלחתי למצוא תשובות. המסקנה שלי הייתה, שהשמאל מרכז והימין מרכז, שונים אחד מהשני, בעיקר בתפיסת עולם כוללת, ופחות באידאולוגיה ברורה וסדורה. התוצאות הללו אוששו את ההערכות הקודמות שלי.

אלו ההערכות שלי,

מה ההערכות שלכם? אשמח לראות זאת מפרספקטיבה אחרת.

סביב השאלה כיצד יוצרים שינוי בישראל, התעורר דיון בבאז. זהו ניסיון לענות תשובה ברורה יותר, על הדרך ליצור שינוי באמצעות גיבוש שלכוח  פולטי בעידן הרביעי של התקשורת.

אני מציג כאן העתק מהתכתבות באז ביני לבין אייל רוטברט. בהתכתבות הזאת, אייל שואל/אומר את המשפטים הבאים:

…השחיתות היא רק תוצר לוואי של הכוח הרב והלא מבוקר של אנשי הציבור בארצנו….

…צריך 'להכניס למערכת' את השינויים המדוברים. ובשביל זה צריך שהרשות המחוקקת תחוקק את החוקים המתאימים ותשנה את אלה שלא. בלי רעש ומחאה (ולא אלימות ונזק לגוף וקניין) אני לא רואה איך רה"מ בנימין נתניהו והקבינט המפואר שלו מוותרים על הכוח העצום שיש להם.

אייל,

מסכים עם ההגדרה הקולעת ששחיתות היא תוצר לוואי של כוח לא מבוקר.

דרך אחת להכניס את השינויים היא אכן לצאת להפגנות כדי "להכניס למערכת את השינויים המדוברים".
דרך נוספת היא להבין איך נוצר כוח פוליטי. ליצור את הכוח הפוליטי. ובאמצעותו לשנות את המערכת.

כוח פוליטי נוצר, כאשר הרבה אנשים מאמינים באותו דבר, ופעולים על פי אותו דבר. דמגוגים גדולים ניצלו זאת. הם שיקרו ורימו ואמרו חצאי אמיתות, כדי שהקהל שלהם יאמין שרק הם צודקים. כך הם יכלו להניע את ההמונים להצביע עבור מפלגה אחת.

בעידן הרביעי של התקשרות, הדבר הזה כבר לא יהיה אפשרי (לשמחתי).

כדי ליצור תאימות בין קבוצות גדולות, יש למצוא את האמת שעליה תהיה הסכמה הרחבה ביותר, בין קהלים רחבים ככל האפשר (זה נקרא אמת פרספקטיביסטית). הדרך להשיג את ההסכמה הרחבה הזאת, עוברת דרך הרבה דיונים שבהם מקפידים על תרבות הדיון, ועל שאיפה משותפת לחפש את האמת הרחבה. בעידן הרביעי, מרגע שתווצר הסכמה רחבה מאד בקרב האינטלקטואלים (זה גוף האנשים שאוהב לדון לעומק על דברים),  ההסכמה הזאת תחלחל לציבור הרחב, דרך הרשתות החברתיות. זה יקרה כמובן אם כל המשתתפים בשיח יכבדו את אלו שאיתם הם מדברים, ללא הבדלי השכלה, מין צבע או ריח. אקלי, היא כלי שאמור לאפשר דיון כזה ביתר קלות.

הדרך המשלימה, היא לבנות כלי שיכריח את הממשלה והכנסת לפעול על פי רצון הציבור. "כנסת פתוחה" עושה בדיוק את זה. היא אמורה ליצור תמונה ברורה ושקופה לכל הציבור, שבה הוא יכול לראות האם חברי הכנסת פועלים על פי מה שביקש מהם ביום הבחירה. ככל שכנסת פתוחה תהיה פופלארית יותר, ואמינה יותר, כך השפעתה תגדל. אם חברי הכנסת ידעו שהציבור מסתכל עליהם, הם ידעו שעליהם לציית לציבור. מי שלא יציית, מייד בוחריו יוכלו לדעת שהוא משרת ציבור גרוע. בפעם הבאה לא יבחרו בו או במפלגתו. מפלגות שישרתו טוב יותר את רצון הציבור, ייבחרו. וכך אני מאמין שתוך 2 – 3 מערכות בחירות, הריבון יהפוך להיות, סוף סוף, הציבור.

מה דעתכם?

ביקורות, הסכמות יתקבלו בברכה.

באחד הימים האחרונים, קיבלתי לתיבת הדוא"ל שלי מכתב מאחד מחברי הפורומים הדמוקרטיים, שבהם אני שותף. המכתב מנוסח כך:

"חשוב לזכור להחליף אדם בשמירה ,בזמן . לא תמיד האדם יכול להתעכב, אפילו
את הכמה דקות הבודדות.
ישנם תושבים מקסימים, שמגיעים בזמן , אז ישר כח להם!!!"

חשבו, על אותו אדם, היורד משמירה. הוא אמור לסיים את השמירה בשלוש לפנות בוקר. המחליף שלו מאחר. האדם יודע שהוא צריך לישון כדי להגיע מוכן ליום המחרת. השמירה עצמה, אינה תענוג גדול כלל ועיקר. ובאופן טבעי, מתגנבות אל ליבינו מחשבות שליליות על המאחר, על האנשים הללו שמאחרים, ועל העולם הגרוע שבו אנו חיים, שבו אנשים מרשים לעצמם לאחר. וככל שהזמן מתאחר, כך הכעס גובר.

לעומת זאת, כותב השורות, עשה עם עצמו עבודה. הוא לא נתן לכעס ולמרמור לגבור עליו. הוא פונה אל כלל הקהילה. הוא הסביר בלשון הבהרה ובקשה את אשר הוא מבקש שיקרה. והוא מחזק את הציבור שמקפיד להגיע בזמן.

באופן טיבעי, יש לבני אדם את הנטיה להמשך לרע. את הרייטניג גבוה מקבלות הטלה-נובלות, שעוסקות ברשע וברכילות, וחדשות היום יום שלנו מלאות ברצח, אונס גניבה, שחיתות וכיוב. זה לא קורה סתם. זה קורה כי יש לנו, הקוראים/צופים משיכה פימית וטבעית לראות את הרע. וכאשר דבקים ברע, שמחת החיים נעלמת, היחס בין אדם לחברו מתערער, וההון החברתי המקשר נחלש.

אנשי העידן-החדש מכירים בבעיה הזאת, ואומרים דבר מה בנוסח הבא: "אל תשא מחשבות שליליות. תחשוב טוב, יהיה טוב".

בתורה זה נאמר כך" לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט, י"ז).

בגלל הנטיה הזאת לרע, אנו מתקשים לעשות שינוי בחיינו. אלא שכאשר אנו חברים בפורום דמוקרטי, הדוגל בתרבות הדיון ובהתרחקות מלשון הרע, אין האדם יכול בקלות להתבטא בלשון מרה, ולפנות אל הרע. גם אני כחבר בפורום, למדתי שאנשי הפורום אינם נהנים לשמוע קיטורים. הם מצפים מדוברי הפורום להיות חיובים, ולהביע את בקשותיהם בצורה חיובית. יש משהו בפורום קהילתי דמוקרטי, שיוצר תקשורת אחרת. אנשי הפורם מקפידים על "הוכח תוכח את עמיתך" (שם, שם, שם), ודורשים שיח חיובי. מכתבים אישים לאחר התבטאות מרה, עוזרים להבין שהדרך להניע דברים היא בדרך החיוב.  אנשי הפורום הספציפי הזה, חוללו אצלי שינוי גדול בדרך בה אני מתבטא (ואני עדיין עובר שינוי).  הם עזרו לי לראות את העולם בצורה יותר חיובית (כמו גם אנשי פורומים נוספים, הדוגלים בערכים של תרבות הדיון והמנעות מלשון הרע).

אני מניח שגם אותו כותב, עבר את אותו תהליך שאני עברתי. אם בוחנים את ההתבטאויות שלי ושלו בעבר, רואים כי חל בשנינו שינוי לטובה. אנו מקפידים יותר על אמירת הטוב, והוכחה מדודה ולא אישית.

אני חושב כי תהלכים מוסריים, שחלים בתוך קהילות דמוקרטיות, יש בידן כדי לבנות חברה טובה יותר חברה שבה מתקיים הכלל "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (שם, שם, י"ח). חברה שבה ההון החברתי הולך וגדל. חברה שבה אנו מחזקים את עצמנו ואת הסובבים אותנו. ומשפיעים מטוב השם.

אני מוצא כי בדמוקרטיה קהילתית, יש כוח משנה לטובה, בחסדי הקהילה ובחסדי השם.

שבת שלום,

טל

אני מציע שתקחו לעצמכם 20 דקות לצפות בשרטון הזה ובהמשך שלו. זהו סרטון העוסק בחברה הניאו-נאצית ברוסיה. והייתי רוצה שננסה לענות על מספר שאלות.

מדוע יש כיום ניאו-נאצים ברוסיה?

מה מניע אותם?

כיצד ניתן לשנות זאת?

אנא צפו בסרטון, ונסו לענות על כך. אני מקווה כי בשבוע הבא, אוכל להציג תזה מעניינת בנושא זה, הקשורה לפרדיגמת התיאום.

תהנו,

טל

סרטון ההמשך

בעקבות הפוסט שכתבתי, ענה לי אבי. לצערי, אנו מהווים כבר שני דורות של ישראלים המתמודדים בדרכם הם עם הצורך להחזיק אוכלוסיה. אינני יודע מה הפתרון, וכיצד ניתן לפתור אותו. אני יודע שעל האדם, במצבים אלו, לחפש את הדרך המוסרית ביותר בה הוא יכול לפעול. מבחינת שנינו, המוסר כלל המשך קיומה של מדינת ישראל, מתן מקום לפוליטיקאים לבצע את מלאכתם, ושמירה על צלם אנוש שלנו ושל אותה אוכלוסיה. זה המכתב של אבי.

—-

קראתי את הפוסט המרגש והיפה של "כבשה שחורה". כן בעיניי הוא מרגש, למרות שהוא "כופר בעיקר" הציוני שבזכותו אנו חיים כאן. אינני חושש מ"כופרים". אני אוהב אנשים שמעיזים לחשוב אחרת. בין אם הם נוער הגבעות, או אנרכיסטים בבילעין. אני סולד מאלימות, גם של נוער הגבעות, וגם של חבר'ה בבילעין, אבל אני אוהב אותם כאנשים שאכפת להם, ומוכנים לפעול. דיברתי עם אלה וגם עם אלה, וגילתי אנשים מדהימים, אכפתיים. אולי הפרשנות של המציאות שלהם שגויה בעיניי, ואולי גם מעשיהם. אבל בתוך תוכם פועם לב אכפתי ומיוסר. "כבשה שחורה" הוא אחד מהם. מהמכתב שלו, אפשר להבין את לבו של זה שכפר בחברה ה"נורמטיבית". אפשר לקרוא, ולחשוב על מעשינו. עדויותיו אינן שגויות. אני הייתי בגבעתי, ואחר כך במילואים פגשתי חבר'ה סדירים, ומה ש"כבשה שחורה" מספר הוא אמת. אסור לנו להתעלם מכך.

במקום להתעלם, עלינו לחשוב כיצד למצוא פתרון למצב. אינני יודע עדיין כיצד ניתן לפתור את הסכסכוך שין שני העמים. אבל אני כן יודע, שבמקום שבו עברתי, השתדלתי להיות מוסרי, והמוסריות הזאת שמרה עלי, ועל החבר'ה שהיו סביבי, וגם על הפלסטינאים שבאתי איתם במגע. במקרים מסויימים, היא הורידה את המתיחות, ולפעמים, גם היתה בינינו חיבה גדולה.

בפוסט הזה, אנסה להסביר את החוויה שלי, בשרותי ביש"ע, ואת הדרכים שבחרתי בהם כדי להתמודד מוסרית עם השרות. אשמח לחשוב יחד איתכם על המסקנות שלי.

באהבה, טל

——

גם אני כמו "כבשה שחורה", גדלתי בידיעה שאני רוצה ללכת לקרבי. התגייסתי לצנחנים, אך לאחר חודשיים הפכתי לג'ובניק לעשרה חודשים (ניתוח הרניה), חזרתי ועשיתי שוב טירונות בגבעתי.  רציתי אקשן. רציתי להראות לערבים הללו מה זה. באותה תקופה האינתפדה הראשונה הייתה בעיצומה. הטסטורון שלי היה במלא עוצמתו, ואני כבר רציתי להראות איזה גבר אני. כשסוף כל סוף הגענו למחוז חפצנו. ארץ החלומות הגבריים, התחילה המציאות להכות בפנינו. האלימות הפנים פלוגתית עשתה את שלה, ואיבדנו את אחד מחברנו. הקורבן היחיד שספגנו בעזה, בא מידינו שלנו. מתוך אלימות בין קבוצת חיילים, שהתעללה ב"כבשה השחורה" הפלוגתית שלנו (רק שהכבשה הזאת, הרגה את אחד התוקפים שלה).

בעזה, התחלתי להנות מהשרות הצבאי שלי. נחשבתי לחייל מצטיין, הייתי ערני מאד, דרוך מאד, מוכן למלחמה, אך לא הפעלתי מעולם כוח מיותר. הכוח היה מדוד. אני זוכר את עצמי צופה ומזהה כל מי שתצפת עלינו. מראה לו שאני רואה אותו, ושלא יתעסק איתנו. אני זוכר את עצמי רץ ברחובות אחר נער קל רגלים, כשאני חובש קסדה, אפוד כבד ורובה, וכמעט משיג אותו (אלא שאז, גילתי שאני לבד, עמוק בתוך מחנה הפליטים, כשאין אף אחד שעומד מאחורי – הייתי כנראה מהיר מידי ונסוגתי, כדי לא להסתבך). היכולת הזאת לרוץ מהר יותר מנער, כשאני לבוש באפוד קרבי, באה מהרבה אימוני ריצה.

המציאות ש"כבשה שחורה" שחורה תיאר, התחילה להופיע לעיני. אני זוכר את הנער התמים והמסכן, בן טובים שהיה ברור שלא היה מעורב בזריקת האבנים, חותף סטירת לחי מצלצלת מהסמ"פ. ידעתי שלא הגיע לו. ידעתי שהסתירה הזאת נצרבה במוחו של הנער, ויצרה לנו אויב חדש, שלא היה שם קודם.

אני זוכר את העצור שישב במרכז הפלוגה בעיניים קשורות, ואת החיילים עוברים ומשתעשים בהתעלוליות שונות בעציר. אבל הייתי חייל כמו כל החיילים, והיה לי ברור שעל פי חוקי המלחמה, אסור לגעת באסיר. אבי הוא זה שלימד אותי. הוא חינך אותי מגיל צעיר, שמרגע שחייל הרים ידים, יש להתייחס אליו כאל בן אדם שיצא ממעגל האלימות. האמירה המוסרית הזאת היתה כל כך ברורה לי, שהגעתי מייד, והודעתי לחיילים האחרים שאסור לגעת בו, והוא כרגע נתון תחת חסותנו. הסברתי להם את כל המשנה. הפגיעות בו פסקו.

אני זוכר את היום שעמדתי במחסום, וזיהיתי בתוך המכונית צעיר חשוד. היה משהו בהתנהגות שלו שתפס את תשומת ליבי. ביקשתי ממנו לצאת מהמכונית. אבל הוא התרחק, כשהוא מחזיק את ידיו מאחורי. קראתי לו לבוא, והוא התרחק. ואז ראיתי חבר אחר, שבדיוק עמד מהצד וראה שהבחור החזיק סכין גדולה בידיו, שועט אליו ומפיל אותו לאדמה. עצרנו את הבחור. וחיכינו עד שיבוא השב"כ לאסוף אותו. בינתיים ביקשו חבריי להתעלל בו קצת. גם כאן, הסברתי להם שהוא שבוי, ואסור לגעת בו. שמרתי עליו, למרות שרגע לפני כן, הוא יכול היה להרוג אותי. ידעתי שכך יש לפעול על פי חוקי המלחמה. ידעתי שחוקי המלחמה שומרים עלי, יותר משאני שומר על חוקי המלחמה. לא היה כל טעם בהתעללות בו. השב"כ עצמו הסביר שאחרי ההתעללויות של חיילים, קשה יותר להשיג מהאסורים מידע. פעלתי נכון, והדבר חיזק בתוכי את תחושת ההצלחה.

אני זוכר את הבחורות הערביות שפגשנו באמצע אחד ממחנות הפליטים. הן התקרבו אלי בצעקות ובמבט שינאה. אני איבטחתי את הכוח מאחור, והן באו וצעקו עלי באיבה. הסתכלתי עליהן בעיניים, במבט שאומר "מה לכן ולי… הרי בני אדם אנו… מדוע בצעקות… בא נדבר. בואו נכבד אחד את השני. לא ידעתי ערבית, והן כנראה לא ידעו עיברית. אבל המבט בעיניים אמר הכל. הן נרגעו, והתסכלו עלי בתחילה בפליאה, ואחר כך בהערכה. אם הינו יכולים לדבר, אני בטוח שהינו יכולים להישאר ידידים. הכוח המשיך הלאה והידידות הקצרה שלנו נשארה כזכרון.

אני זוכר את עצמי עומד בעמדה על בניין בגובה שלוש קומות. כשהחבר'ה מלממטה זורקים אבנים. לא ממש הרגשתי מאויים. הדבר שיעשע אותי. אכלתי בננה להנאתי,בעודי חומק בקלילות מן האבנים המתעופפות מימין ומשמאל. אני עומד שם למעלה, במבט משועשע, והם זורקים אבנים בחמה שפוכה. לבסוף המשחק נגמר, מישהו הצליח בכל זאת להשחיל לי אבן בברך. זה היה מאד לא נעים, אבל חלק מהמשחק. לא רציתי שיראה שפגע בי. המשכתי להיות אדיש, ואז הלכתי לאט לאט אחורנית, וכשהם לא ראו התקפלתי מכאב, ואמרתי למ"כ שימצא מישהו אחר שיחליף אותי. לא היה בי כעס… זה היה משחק.

באותו היום התחולל ארוע שלא היה משחק. לאחר מספר דקות חזרתי לעמדה. בצד ימין שלנו התפתחה הפגנה. כוח צבאי שלנו הגיע להתעמת עם המפגינים. אני הייתי בתצפית. הייתי ערני במיוחד, וזהיתי במהירות בקטביס"ט (אדם שמחזיק בקבוק תבערה). צעקתי מיד למפקד שלי, והוא הספיק להגיב מהר יותר (מדובר על שלוש שניות), ופגע בזורק, עוד לפני שהזורק הצליח לזרוק את הבקט"ב על הכוח. הוא נפגע בבטנו, וחולץ על ידי חבריו לאמבולנס קרוב. לא הייתי לי חמלה על אותו הבחור. הקם להורגך, השקם להורגו. שוב, המוסר הברור, הורה לי  איך צריך לפעול. המוסר שמר עלי, יותר משאני שמרתי על המוסר.

לא הייתי עיוור לסבלם של הפלסטינים. שנאתי את הפשיטות על בתים. שנאתי כשהערנו משפחה באמצע הלילה. כשהקמנו ילדים ממיטתם, כשהילדים ראו את הוריהם מבוהלים. שנאתי את הצעקה "ג'יש גי'ש, אפתח אל באב" (צבא, צבא, פתחו את הדלת). אבל באותה סיטואציה לא אני שלטתי, ודעתי שזה רע הכרחי, הדרוש למציאת אמל"ח (נשק חם). קיוותי שהשב"כ שולח אותנו לבתים הנכונים, וכי בכך אנו מונעים מהסיכסוך להסלים. בכך שאנו דואגים שהעימות ישאר אינתפדה של אבנים ולא אינתפדה של נשקים חמים, שהיתה הופכת את כל המצב לאלים הרבה יותר.

לאחר השירות בעזה, יצאתי לקורס מ"כים, ולאחר מכן לקורס קצינים. בסדיר, הייתי קצין גרוע. לא ידעתי להחזיק מחלקה. אז התדרדרתי גם מבחינה מוסרית. הייתי צריך להוכיח לחיילי שאני גבר-גבר. אז ביצעתי מעשים שהיום הם בעיניי לא מוסריים. לא עשיתי משהו נורא במיוחד. אבל בהחלט חרגתי מתחום המוסר שגדלתי עליו.

היום אני יודע שיש קשר הדוק בין רמת המקצועיות שלך כחייל או כקצין, לבין המוסר שלך. ככל שאתה יודע יותר את מלאכתך המקצועית, כך אתה יכול לשמור יותר על המוסר. מוסר ומקצועיות, הם שותפים הטובים ביותר של החייל והמפקד. ככל שהמוסר יתפתח כך גם תעלה המקצועיות, ולהפך.

במילואים שוב יצא לי לפקד על חיילים. הפעם כבר התבגרתי, ויכולת הפיקוד שלי השתפרה מאד מאד. את המבחן המעניין ביותר עברנו במבצע שלאחר חומת מגן. הייתי מפקד של צוות חיילים קטן, אך מפקד המוצב המחלקתי שבו שהינו, נעדר רבות, ואני החלפתי אותו. תפקידנו היה להטיל עוצר על כפר ליד טול-כרם. הימים היו הימים שלאחר פיגוע פארק. יכולנו בקלות לפרוק את זעמנו על האוכלוסיה. אבל דבר אחר קרה.

כשבאנו לבצע את המשימה שלנו, היו לפניי שני  עקרונות מוסריים. האחד הוא שעלינו להגן על תושבי נתניה מפיגועים, ממוות ושכול. העקרון השני, שעלינו לדאוג לכך שאוכלוסיה חפה מפשע לא תפגע מהמהצב עד כמה שניתן. והיה עוד עקרונות מלחמה. לתפוס מחבלים, ולשמור עד כמה שניתן על חיי החיילים.

בהתחלה התנהגות בטיפה יותר כוח מהדרוש. הינו צריכים להראות שאנו שולטים במצב. היינו ערניים, הסתובבנו בלילות בשעות לא צפויות, עצרנו אנשים שהסתובב ברחובות בשעת העוצר. הינו תקיפים, אך מאד אדיבים. אני זוכר בחור כבן 35, שרכב, יחד עם אשתו ואמו על עגלה, בניגוד להוראות העוצר. יצאנו מהמחבוא, וניגשנו אליהם לדבר איתם. האישה התחילה לבכות באיימה. קראתי לגבר בצורה המכבדת ביותר שיכולתי לגייס. היה לי חשוב שאשתו ואמו יראו שראש המשפחה נשאר אדם מכובד גם במגע עם הצבא. שאנו רוכשים לו כבוד. ביקשתי ממנו שיאמר לאישתו שלא תפחד. לא נעשה להם שום רע. הוא חזר אליה, והרגיע אותה. אמו של הבחור ניגשה אלינו וצעקה. לא דיברנו. נתנו לה לצעוק, וכיבדנו אותה, בהקשיבינו לדבריה (גם אם לא הבנו מילה). לאחר מכן היא נרגעה. ביקשנו ממנו בתקיפות אך באנושיות, שיחזור לביתו. הוא הסביר שעליו להביא אוכל. אמרנו לו שבשעה מסויימת תהיה פתיחת עוצר ואז תושבי הכפר יביאו אוכל. הוא הסכים, וחזר לביתו.

היה מאד קשה לעבוד עלינו. הופענו ונעלמנו ברחבי הכפר, ויצרנו תחושה שאי אפשר לחמוק מאתנו. נהג מונית תחמן, ניסה לרמות אותנו, אך אנו תפסנו אותו בתוך שעה, בשלוש מקומות שונים. בכל פעם חשבנו שהצלחנו לנטרל את הרכב שלו, וכל פעם הוא מצא דרך להפעילו מחדש. לבסוף בפעם השלישית עמדנו ליד הרכב, ודאגנו שתצפית שלנו תלווה אותו כשהוא הולך ברגל לכפר השני. יתכן ששנא אותנו, אך זה היה משחק הוגן.

עם הזמן פיתחנו דרכים להיות יותר ויותר מוסריים ויותר ויותר מקצועניים. הבסיס להתפתחות המוסרית היה התדריך המחלקתי היומי. במהלך המפגש סקרנו סקירה יומית של הארועים, וצפי לעתיד. ולאחר מכן ישבנו לבדוק את עצמנו. כיצד אנו יכולים להתקדם. במחלקה היו אנשי שמאל ואנשי ימין. חילונים ודתיים. שיחות המוסר היו מרתקות. דנו בכל סוגיה מכל הבטייה. נתנו כבוד אחד לדעתו של האחר. הקשבנו. כיוון שהייתי מומחה בארבעת מערכות המוסר, יכולתי ליישב בקלות מחלוקות. לאט לאט התפתחה גישה מוסרית שהיתה מקובלת על כולנו. השתמשנו בתדריך גם כדי לדון בדרכי פתרון אפשריות לבעיות מבצעיות שניצבו בפנינו. הרעיונות שהלוחמים והמפקדים העלו, אפשרו לנו למצוא פתרונות חכמים ונבונים לבעיות. ההשתתפות בתהליך המחשבתי יצרה מוטיבציה גדולה בקרב האנשים לבצע את המשימות בדבקות ובנחישות גדולה.

זכור לי שאחד החיילים זכר שהוא ראה ביום שעבר מישהו חשוד. הוא זכר את שמו. ערכנו ברור עם השב"כ, והסתבר שהוא מבוקש. קיבלנו מידע על המקום שבו הוא גר. עוד באותו הלילה התארגנה המחלקה, מבלי לבקש אישור מאיש (הרגשנו שהכפר הוא השטח שלנו, ואיננו צריכים התערבות של איש בעניינו), הכנו מבצע צבאי. כוח פושט, וכוח חילוץ. ביצענו מודל. לפנות שחר פשטנו על הקארוון שבתוכו חיי האיש. הערנו את השומר משנתו, ובקשנו שיכנס איתנו בשקט אל הקרוואן. הערנו את האדם שנראה חשוד, ולקחנו אותו איתנו. הוא הועבר לשב"כ.

כך החיילים הרגישו שיש למילה שלהם משמעות מצד אחד, ומן הצד השני אנו פועלים במוסריות הולכת וגוברת.

אנשי השמאל שבינינו ביקשו לקחת את עודפי הדני-שטראוס שהיו במוצב, כדי להעביר אותם לשכנים הפלסטינים שלנו. הסכמנו במחלקה שכך יהיה, ועוד באותו היום הגיע לשכנים ארגז מלאי  דני טרי. החיילים ביקשו מהשכנים שבשעות שהעוצר מוסר, יחלקו השכנים את אוצר הדני בין שאר ילדי הכפר. כך נוצר מצב בו עודפי מזון הועברו לשכנים, ואלו סיפקו אותו לשכניהם. לאחר יומיים, ביקשו השכנים לתת לחיילים שקית גדולה של שקדים. החיילים סרבו. שוחחנו על כך בערב. סיפרתי לחיילים כי אצל הערבים אין כזה דבר לקבל מתנה מבלי להחזיר. מי שלא מקבלים את מתנתו נעלב, ומרגיש פחות-ערך ביחס לנותן. הסברתי שעצם היכולת להחליף את המתנות, נחשבת בעיניי הערבים אות לכך ששני הצדדים הם אנשים שווים. למחרת הטעות תוקנה, והמוצב קיבל שקית יפה של שקדים, בתמורה לאספקה של שוקו ודני לשכנים.

השתדלנו להתייחס לאנשי הכפר באנושיות, ובחברות. לא הינו רכים מידי. החברות היתה ממקום של בני אדם שצריכים להתמודד ביחד עם הסיטואציה הלא נעימה שנכפתה עליהם.

לא נחנו לרגע. תמיד חשבנו איך אנו יכולים לקיים טוב יותר את שני הערכים המוסריים של הגנה על תושבי ישראל, ואיפשור חיים סבירים בכפר, תחת העוצר. למדנו לאכוף עוצר, מבלי לעורר את איבתם של תושבי המקום. השתדלנו להיות קשובים הן לצרכיהם, והן לצרכי הבטחון. לאט לאט ראינו יותר חיוכים כשעברנו בכפר. אני זוכר שעצרנו את הנגמש ליד אחד הבתים, כדי לראות כיצד חופרים בבית בור אגירה. ירדנו מהנגמ"ש וביקשנו מבעל הבית להסביר לנו כיצד בונים בור כזה, ובאיזה טכנולוגיה הם משתמשים לאטימת הבור. היתה זאת שיחה ידידותית וכמעט חברית. הלכנו משם, כשהודנו לו על הידע שקיבלנו ממנו.

היה גם ארוע אחר מעניין. באחד הסיורים המנוגמשים בשדות הכפר גילינו ברכת אגירת מים מקורה. היה זה יום חם, והחבר'ה ביקשו להצטנן ולהתרענן ממימי הברכה. הצבנו שני חבר'ה בשמירה מסביב, וחלק אחר הלך להצטנן במים. כדי להצטנן מהמים, היה צורך לשאוב את מי הבריכה. להערכתי שאבנו שניי דליים. בסיום הרחצה ביקשתי מאחד החיילים המתרחצים, שהיה דתי, להחזיר מים לבריכה ממיכלי המים של הנגמ"ש. אמרתי כי המים לא שלנו, ועלינו להחזירם לבעליהם. הבחור טען כי כל ארץ ישראל היא שלנו, ואנו הבעלים של כל מה שנמצא בארץ, ואין לנו שום צורך להחזיר את המים. התפתח בינו דיון תורני, על הגזל, והגֵר, ומהות הכיבוש. החיילים האחרים הצטרפו לעמדתי ואותו בחור התרצה והשיב את המים לברכה. ידעתי כי גם נהנו מארץ ישראל, וגם שמרנו על רמה מוסרית גבוהה.

לקראת סוף שהותנו, קשה היה שלא לראות זאת. חיוכי הילדים בראותנו, אמרו הכל. הם הסתכלו עלינו באהבה ובשמחה. בעיני המבוגרים נראנו כמשחררים, ולא ככובשים.

לאורך כל אותה תקופה, מחלקות אחרות, ששלטו על אזורים אחרים הותקפו בירי. אנו מעולם לא הותקפנו. הינו ערניים, ערכיים ודרוכים. שמחנו לצאת משם, כיוון שבכל זאת הייתה זאת מלחמה. אבל אני לפחות הרגשתי שעשינו את הטוב ביותר הניתן. שנתי ערבה עלי בלילות שלאחר מכן, ושום יסורי מצפון לא הציקו לי. הרגשתי שהיינו טובים.

—

לאחר מכן הייתי מפקד במקומות אחרים. לפעמים היתי טוב בתפקידי, ולפעמים גרוע. אינני מפקד צבאי מטבעי. אלא שבפעמים הבאות שפיקדתי, לא עסקתי בפעולות מול אוכלוסיה אזרחית. כישוריי המוסריים כלפי האחר לא נדרשו. ההשפעה של המוסר לא היתה עוד כה חשובה, כמו בתקופה בה פעלתי כחייל ומפקד עם אוכלוסיה פלסטינית.

—

לסיכום, אינני חושב שאנו הצבא המוסרי ביותר בעולם. מי שאמר דברים כאלו, הוא או אדיוט או שקרן. אם יש לי חולשה למשהו, זה חולשה לשקרנים. גם אם הם גנרלים עם דרגות גבוהות. איננו הצבא המוסרי ביותר בעולם, ואיננו הצבא הפחות מוסרי בעולם. אנו צבא מערבי, עם קודי התנהגות מערביים, שחייליו סובלים מחוסר הדרכה מוסרית. אני עוקב אחר הלחימה של צבאות הברית באפגניסטן ובעירק, ונראה שהם מנסים קצת יותר להיות מוסריים (אם כי מידי פעם גם להם קורות תקלות).

אני זוכר שפעם לפני אחד הקוים קיבלנו הדרכה להתנהגות לפני מצלמות. הראו לנו איך אנו נראים רע, כשמצלמים אותנו אלימים. זאת אינה הדרכה למוסר. זאת הדרכה לכסת"ח. ראיתי ושמעתי סיפור התעללות רבים. וראיתי גם חיילים שניסו לשמור על צלם אנוש. שירתתי בגדוד מילואים של אנשים מוסריים מאד. אנשי חינוך. אנשי הייטק. גדוד שמפקדיו הם מאנשים המוסריים בארץ (גיא גרדי, והושע פרידמן, ראשי מכינת "בית ישראל"). ראיתי איך מפקדים מוסריים, משפיעים על חייליהם. אך ראיתי מסביב גם חוסר מוסריות. בעיקר בסדיר.

אבל תמיד ראיתי, שככל שהכוח מוסרי יותר, כך הוא גם מקצועי יותר. השניים הולכים שלובים זה בזה. עדות השקר, כאילו צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, היא עדות שנועדה לכסת"ח את צה"ל. היא פוגעת בצה"ל, כיוון שהיא אינה מאפשרת לו ללמוד באמת איך להיות מוסרי. ומתוך כך גם איך להיות מקצועי.

השקר והכיסתו"ח, הם האויבים הגדולים ביותר של צה"ל. מי שלא מסוגל להסתכל לאמת בעיניים, הוא אויבה המסוכן ביותר של ישראל. את הלקח הזה למדנו בלבנון2.

אני רוצה לשמוע עוד סיפורים מהסוג של "כבשה שחורה". הם מעירים את עניניו. הם מראים לנו היכן אנו טועים. אם אנו רוצים לחזק את צה"ל, עלינו להקשיב לסיפורים הללו, ולראות איך מתקנים. איך משפרים את המוסר של צה"ל, ומתוך כך, איך משפרים את המקצועיות שלו.

שלכם,

טל

נ.ב.

את הקוד המוסרי שלי לא קיבלתי מפרופסור מהאקדמיה. את הקוד המוסרי שלי קיבלתי מאבי. אבי שהיה מפקד בגולני ולחם ביום ששת-הימים, יום הכיפורים ושל"ג, הוא שלימדני את אמות המוסר של הצבא והמלחמה. הוא לימד אותי שכשאני הורג חייל אויב, תהיה עכשיו אמא שאי שם תבכה את בנה, וכאבה אינו שונה מכאבה של אם יהודייה. זה לא אומר שאני לא צריך להרוג אותו. זה רק אומר שאני צריך לדעת שעשיתי הכל, כדי ששהניצחון במלחמה יושג על ידי הרג מופחת ככל הניתן. אבי לימד אותי מה עושים כשלוקחים שבויים. אבי לימד אותי כיצד לשמור על טוהר הנשק. אבי לימד אותי שאוכלוסיה, אינה צד במלחמה. מאבי ינקתי את הבסיס למוסר שליווה אותי בשרותי הצבאי. ויותר מששמרתי אני על הקוד המוסרי, שמר כך אבי עלי.

שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך (משלי, א', ח')

מודאגים מאובדן הזכות לפרטיות שלכם? לגוגל יש פתרון עבורכם: