טוב חברים,

כבר הרבה זמן לא כתבתי. יש לי לכך הסברים טובים. אני עסוק מאד בתקופה האחרונה בשקוף ובתנועה לדמוקרטיה ישירה.שתי היוזמות הללו מעונינות לקדם ערכים דמוקרטיים בחברה הישראלית, ובזמן האחרון הקדשתי את רוב מרצי לקידום וסיועה לתנועות הללו.

בנוסף אני קורא ספרים רבים ולומד תוך כדי דיון עם אנשים רבים ברשת ומחוץ לרשת, על בעיות של קפיטליזם וסוציאל-דמוקרטיה. אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה הוא "ההיסטוריה העממית של ארצות הברית" מאת הווארד זין. הספר מתאר את היכולת של ארצות הברית לדרוס זכויות אדם, בגלל תאוות הממון של האולגירכיות השולטות בה. יחד עם זאת הספר מתעלם מחלק גדול מאזרחי ארצות הברית ורצונותיהם – קרי, המרכז והימין הפוליטי. ובכך הוא מפספס את האפשרות האמיתית ליצור שינוי. אם הזמן, והקב"ה יאפשרו לי, אשמח לרשום עליו יום אחד סיכום ארוך יותר. בינתיים, אני ממליץ לכם מאד לקרוא את הספר.

אבל הדבר שבגינו אני כותב את הפוסט הוא המשבר הפיננסי העולמי. כבר זמן רב אני גם לומד על כלכלה (בעיקר בגלל סוגיות של קפיטליזם מול סוציאל-דמוקרטיה). ושמתי לב שלאורך ההיסטוריה התחוללו משברים כלכלים, שכמעט תמיד יש להם תופעה מקדימה אופיינית. כמעט תמיד, לפני שהבורסה קורסת, הציבור נוהר להשקיע בבורסה. ב-1929,הייתה נהירה כזאת,כך גם ב-1983, במשבר אצלנו (למעשה הבנקים חייבו אז את החוסכים והלווים להשקיע בבורסה). כך גם בדוט.קום ב-2000. נדמה לי שגם במשבר של 1994 אצלנו, התרחשה אותה תופעה. הנהירה האופינית התרחשה גם בשנה האחרונה, לקראת המשבר הנוכחי. מתוך הספר של זין, אני גם לומד שאותה תופעה עם אותה נהירה אופיינית, התרחשה במחזוריות של 20 שנים לערך, בארה"ב גם במאה ה-19.

הסיבה לכך, לדעתי, היא שבמהלך הרגיל של הבורסה, רוב ההשקעות מתבצעות בדרכים סולידיות, הידועות ליודעי ח"ן בבורסה. אך כאשר מתחילות להסתיים דרכי גיוס הכספים הרגילות (קרי, כספים של בעלי הון ותאגידים) , מתחיל להיווצר צורך בעוד השקעות, שדורשות כספים ממקורות לא רגילים. אז ממוצאים כל מיני מינופים, הלוואות חובקות עולם וכיוב'. ובמידה וזה אינו מספיק,פונים בתי ההשקעות אל הציבור הרחב, כדי לגייס כסף מהציבור. הציבור עצמו כתוצאה מהפירסומות מתחיל להתעורר, ולהתחיל להעביר את המידע שהבורסה היא כלי בטוח להרוויח הרבה כסף. הציבור מזין את עצמו במידע בלתי אמין, ולבורסה זורם עוד ועוד כסף (בחזקת "שוחד יעוור עיני צדיקים"). בשלב כל שהוא, מסתבר שהציפיות הגדלות שבנו על הבורסה הן יותר דימיון ממציאות, ואז המשקיעים מתחילים לברוח. כשהמשקיעים מתחילים לברוח, נגמר הכסף הדרוש להשקעה, ועסקים מתחילים לקרוס. בשלב הזה, הציבור מבין שהבורסה עומדת להפסיד, ואז מתחוללת הדהרה הגדולה החוצה, שמביאה למשבר.

כאשר השוק נרגע, שוב מתחיל הטיפוס האיטי למעלה, כדי ששוב הגלגל יתהפך.
את החוויה של הבאז הציבורי יצא לי לחוות שלוש פעמים כבר. ב-1994, הייתי בקבע, ואת המשכורת שלי הפקדתי בקרנות סולידיות, לאור עצתם של יודעי ח"ן (נדמה לי שזה היה הבנקאי שלי). אני בד"כ אדם מאד זהיר, ולכן לא הצליחו לגרום ליי להשקיע בקרנות הסיכון. כאשר המשבר בבורסה פגע בנו, אני איבדתי רק 15% מערך הכסף שלי. חברים אחרים איבדו כ-50% מערך כספם.

ב-2000 לקראת משבר הדוט.קום, התחלתי לשמוע שאנשים מדברים על האינטרנט הצומח במהירות ואת הכדאיות שבהשקעה בו. באותה תקופה ה-web2 עוד לא היה קיים, וגלשנו במודמים 56K. המתקדמים שבינינו גלשו בISDN. אני הכרתי את האינטרנט היטב, וידעתי שבאותה תקופה, הציפיות שאנשים תלו בו, לא התאימו ליכולות שלו. כל הניסיונות שלי להסביר לאנשים סביבי שאין כיסוי לציפיות שלהם באותה תקופה, נועדו לכישלון. כולם היו בטוחים שהם עומדים להרוויח מיליונים. ואז הבורסה נפלה.

בתקופה האחרונה, שוב שמעתי אנשים שמסבירים לי עד כמה ההשקעה בבורסה כדאית ואי אפשר להפסיד בה. ושוב הבורסה קרסה.
אבל בסה"כ, ניתן לאמר שהבורסה צמחה לאורך עשרות השנים.ניתן לראות זאת במדד הכללי של הבורסה בניו-יורק שעלתה מ-30 נקדות ב-1895, ללמעלה מ-10000 נקודות ב- 2008 (מדד דאו-ג'ונס). גם הקריסה הנוכחית כנראה תעבור בתוך תקופה מסויימת (אני מעריך שהיא תיקח חצי שנה), ולאחר מכן יתחילו עליות בבורסה. הפעם,תהיה צמיחה בשוק, בגלל הגדילה המשמעותית של הודו וסין, שיגרמו לגדילה מסיבית בשוק הצרכנים, ואיתם לגדילה במיזמים, במפעלים ובתאגידים.

היוצא מן הכלל הזה, יהיה אם ארצות הברית תקרוס.תיאוריות מדעיות או כלכליות, שוכחות להתייחס לארועים "לא צפויים". והסקלה של התיאוריות המדעיות, אינן מתייחסות לקריסתן של איפריות שלרוב דורשות מאות שנים.

אז אם אתם רוצים עצה חינם (שאני עצמי ממש לא עומד ליישם, בגלל הרגליי הזהירים) , אני ממליץ לכם לחכות חצי שנה עד שכולם ישכחו מהבורסה. אז תקחו חלק מסויים מהכסף שלכם (לא את זה הדרוש לקיומכם) ותשקיעו אותו במניות הון-סיכון מפוזרות. וכאשר שוב תשמעו שכדאי להשקיע בבורסה, בשקט בשקט תוציאו את הכסף שלכם החוצה. תשקיעו בתוכניות חסכון. תתאפקו ואל תשקיעו בבורסה, אפילו אם החברים שלכם עושים רווח של 10% ביום. כשיגיע המשבר הבא, תחכו שוב חצי שנה, ותתחילו עוד פעם מהתחלה.

ואולי, יום אחד כשתהיו עשירים, תזכרו מי נתן לכם את העצה, ותשלחו צ'ק עם מילת תודה

 

על החרות.

 

תרבות המערב היא תרבות של חרות. חרות אישית, שבאה לידי ביטוי ביכולת לבחור מה תעשה בחייך. היא מושתת על שלוש זכויות יסוד שהחברה המערבית מעניקה לחבריה. הזכות לחיים, הזכות לרכוש וחופש הביטוי. החרות היה הדגל שאיחד את ארה"ב ובריטניה במאבקן נגד הדיקטטורות של מדינות הציר, במלחמת העולם השנייה. מאות אלפי חיילים ואזרחים בבריטניה ובארה"ב הקריבו את חייהם כדי לשמר אותה. גם כיום, במלחמה בין האשׂלאם הרדיקלי והמערב, החרות היא נושא המאבק.

אחת הסיבות למאבק בין האשׂלאם הרדיקלי למערב היא תוצרי החופש המערבי. סעיד קוטוב, מהאידיאולוגים הראשיים של תנועת האחים המוסלמים כותב על אחד מתוצרי המערב:

The American girl is well acquainted with her body's seductive capacity. She knows it lies in the face, and in expressive eyes, and thirsty lips. She knows seductiveness lies in the round breasts, the full buttocks, and in the shapely thighs, sleek legs — and she shows all this and does not hide it.

 בתרגום: "הנערה האמריקאית מכירה את יכולות הפיתוי של גופה. היא יודעת שהוא נמצא בפנים, בעיניים המאירות ובשפתיים הצמאות. היא יודעת שהפיתוי נמצא בשדיים עגולות, בישבן מלא, ירכיים מעוצבות ורגלים חלקות. – והיא מראה את כל זה ולא מסתירה את זה."

 תוצרי החרות המערבית אינם מרגיזים רק את המושׂלמים הרדיקליים. היא גם מרגיזה, להבדיל אלפי הבדלות, חלק מהוגי הדעות של הציבור הדתי-לאומי:

 "זו הצרה של הציבור הדתי (ואפילו חלק מהציבור התורני) מול התרבות המערבית-חילונית. האויב שלי לעולם לא יהיה סַפָּק התרבות שלי. זה שיש כאלו שעדיין קוראים "ספרות יפה" חילונית, זה שיש כאלו שעדיין קונים עיתוני "ידיעות אחרונות", "מעריב" או "הארץ", או מתעדכנים דרך ynet או nrg, זה שיש כאלו שעדיין מאזינים בקביעות לבלבולי המוח, שלא לומר לשטיפת המוח של שדרני הרדיו החילוניים-שמאלניים, וכמובן זה שיש כאלו שעדיין מחזיקים טלוויזיה בבית, כל הדברים האלו הם שגורמים לחדירתה הנוראה של הטומאה למחננו, וכולם נובעים מזה שתרבות המערב לא מוגדרת בצורה מספיק ברורה, היא אויב". שלום פרידמן, ערוץ 7

יש אולי חלק מהקוראים החילוניים של בלוג זה, שיגיבו באיבה רבה להתבטאויות אלו של הוגים מסוימים בציבור הדתי-לאומי ושל האשׂלאם הרדיקלי. אבל אני חושב שדווקא היכולת להירגע, ולנסות להבין את שורשי הביקורת, יכולה לפתור הרבה בעיות, ללמד אותנו דבר מה על החופש ואולי אף להחליף עימות מזוין בדיון תרבותי. לשם כך יש לדון עם האנשים שמתנגדים לך, ולנסות להבין את השקפת עולמם.

 כדי להבין את שורש הבעיה, דנתי עם חברי, עידו שטינברגר, אברך בישיבה בקדומים (בעיניי הוא תלמיד חכם, אך יש לשער שהוא יתנגד לכל תואר). שאלתי אותו, מה הבעיה עם החופש? האם לא יצאנו ממצרים כדי להיות עם חופשי? מה רע בחופש המערבי? ועידו ענה לי. האם מה שאתה מכנה אדם חופשי הוא אדם חופשי? האם אין הוא משועבד ליציריו? האין הוא משועבד לגחמותיהם של אנשי השיווק?

 וזה העלה אצלי שאלה מעניינת. האם אנו באמת חופשיים? ואם איננו חופשיים, כיצד עלינו להשתחרר.

 תחשבו על זה. עד כמה היצרים שלנו שולטים בנו? עד כמה הם יכולים לפגוע בשגשוג שלנו. קחו את הדוגמא הכי פשוטה של אכילה. חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה במערב סובל מבעיות של עודף משקל. אצל החלק הזה באוכלוסיה היצר לאכול חזק מכל תהליך הגיוני. למי מאתנו שסובל מבעיות משקל, ברור כי עודף המשקל מקצר את חייו, הוא מעלה את הסיכוי לסוכרת, לחץ דם ולאירועים מוחיים. אבל עדיין היצרים לא פעם ולא פעמיים חזקים מאיתנו.

 

תחשבו על סיגריות. מצרך יקר, שלא תורם כלום לאושרנו. אנשים מעשנים, אינם יותר מאושרים מאנשים שאינם מעשנים. מידי שנה מתים רק בישראל כ- 6000 איש מנזקי סיגריות. בגיל המבוגר מתחילות תופעות של שיעול קשה, אימפוטנציה, סרטן ריאות וסרטן גרון. ובכל זאת חלק לא קטן מהאוכלוסייה משלם הרבה כסף עבור צמח שמגולגל בתוך נייר, ובדרך הוא גורם לחברות הטבק להתעשר.

 

וזה מעלה את הסוגיה, כיצד הן הצליחו לגרום לנו להשתעבד לרצונותיהן. אחד הדברים המעניינים שראיתי בסרט The century of the self מוצגת היכולת של חברות יחסי ציבור להשתמש בחופש כדי לשעבד אותנו. בסרט מוצג גם הסיפור הבא על אדוארד ברנז, שהיה יוצר התחום של יחסי הציבור. בתחילת המאה ה-20, עישון נחשב מנהג גברי בלבד. אישה שנראתה מעשנת נחשבה דוחה. כאשר התחוללו בתחילת המאה ה-20 מאבקי הספורז'יסטיות בארה"ב, אדוארד ברנז יצר קשר עם מנהיגות הסופרז'יסטיות וסיפר להן כי הסיגריה היא סמל פאלי, ובעצם, על ידי דיכוי הנשים המעשנות, הגברים מסרסים ומדכאים את הנשים. זה כל מה שנדרש כדי להדליק את זיק המאבק לחופש נשי דרך עישון סיגריות. בתהלוכה שהן ארגנו ביחד עם אדוארד ברנז, הן צעדו כאשר הן מעשנות סיגריות, מול מצלמות התקשורת. בכך התחילה אופנה של עישון סיגריות על ידי נשים. בכך גם הצליחו חברות הסיגריות לשעבד אליהן עוד פלח נרחב באוכלוסייה שלא ניתן היה לשעבדו לפני כן.

 

מסתבר שהיצרים שלנו הם כלי מצוין בידי חברות שיווק ופרסום לשעבד אותנו לרצונות לקוחותיהן. וכך הרצון של החברות המסחריות גובר לא פעם על הרצון הפרטי שלנו.

 

אך גם ללא חברות הפרסום, היצרים שלנו גוברים לא פעם על רצוננו לשגשג. חיי נישואים תקינים דורשים נאמנות. אך ככל הנראה חלק לא קטן מהאנשים הנשואים לא עומד בפיתוי, ו"הולך לרעות בשדות זרים". הבגידה המינית, נרצה או לא נרצה, היא חלק לא מבוטל משרשת שבסופו של דבר, כנראה מביאה לגירושין. בכך אנו לא רק פוגעים בעצמנו, אלא בבן הזוג הנבגד, ואם יש לנו ילדים, אנו פוגעים גם בהם.

 

כמעט כל אחד מכיר את הצורך להתגבר על יצרים כדי להצליח. האם במקום לעשות עוד עבודה עבור הבוס שתגרום לבוס לקדם אותנו, לא העדפנו לשחק בסוליטר, לדפדף באינטרנט? האם לא העדפנו לעשות דבר מה חסר תועלת במקום לעשות עבודה שהייתה גורמת לנו יותר אושר בטווח הרחוק?

 

כדי לשגשג ולהצליח בטווח הרחוק, אנו נדרשים למשמעת עצמית. הנרטיב הנוצרי הקלאסי אומר שמספיק שתחליט להתגבר על יצרך, המאבק ביצרים יצליח. סרטי הוליווד מלאים בתרחישים כאלו, בהם הגיבור אינו מתפתה לרע (בין אם זו נערת יפה, או סכום כסף גדול), ולכן בסוף הוא מצליח ונעשה מאושר ואולי אף מעושר. אלא שהחיים אינם כאלו. בחיים, אנחנו מחליטים מיליון פעמים שהפעם נעשה את זה, וכל פעם אנו נכשלים.

 

היהדות הכירה בחולשתנו. אין היא דורשת שנהפוך לצדיקים ביום אחד. אלא מעדיפה לעזור לנו להבנות צעד אחר צעד, בדרך לשליטה ביצרים. זה מתחיל בהשכמה בה אתה "מתעורר לעבודת הבורא כארי". וכל מי שהתנסה בכך יודע שהיום הופך להיות הרבה יותר פרודוקטיבי, כאשר אתה מתעורר בשעה מוקדמת, ובזריזות. ביהדות, אינך מתעורר לקריאת עיתון או זוועות אחרות ברדיו או בטלוויזיה. אתה מתעורר למנטרה חיובית שמכוונת את שאר פעיליותך ביום. אני אישית אינני נוהג כך, ובמקום זאת אימצתי לעצמי מנהג, לחשוב על הדברים שאני אעשה היום, וכיצד אצליח לבצעם (וזה עוזר מאד). היא אוסרת עליך להיות עם אישה בחדר, בלא נוכחות אדם נוסף. זאת כדי למנוע "טעויות" או "גלישות". היא ממליצה לך לא להרבות שיחה עם האישה, כנראה בדיוק מטעם זה (בעניין זה אני מפרש זאת כשיחה עם אישה שאינה אשתך. יש כאלו שלצערי מפרשים זאת לא להרבות שיחה עם אשתך, שזה בעיני הוראה ההורסת את חיי הנישואין). ויש לה ליהדות עוד מסכת שלמה של עבודת "תיקון מידות" שבעצם עיקר תכליתן הוא לגרום לך לאט לאט להגיע למצב בו אתה שולט ביצרים שלך ולא הם שולטים בך.

 

רגע לפני שיאשימו אותי בהחזרה בתשובה, אני רוצה לציין, שניתן להמיר את התהליכים הללו בתהליכם מקבילים, שאין בהן אוירנטציה דתית. וגם בחברה הדתית התהליך הזה אינו תרופת פלא. יש חלקים רבים בציבור הדתי-לאומי, שעושים את מה שהתורה והתורה שבעל-פה ציוותה עליהם, מכורח הציווי, ולא מהבנה. דבר זה יוצר עבורם עול ושיעבוד, ובמוקדם או במאוחר, הם או בניהם ינטשו את הדת, לטובת עולם חופשי יותר.

 

דבר זה מחזיר אותנו לדיון על חופש. המערב מאפשר לאדם להשתחרר מכל עול ומכול ציווי. אך החופש הזה הוא חופש ראשוני בלבד. בחופש זה, האדם משועבד ליציריו, או דרכם, ללקוחותיהם של חברות הפרסום והשיווק.

 

כדי להשתחרר עוד שלב, על האדם להגיע למצב בו הוא שולט ביציריו, ומגיע באמצעות רצונו, ויצריו הנשלטים, אל מטרתו. זהו השלב אליו חותרות הדתות המערביות. אך כל הדתות הללו, אינן מבינות כי השלב הראשון הוא בסיס הכרחי לשלב השני. בהעדר השלב הראשון, הציווי הדתיים הופכים לכפיה, וכשיש כפיה, האדם יבקש בסופו של דבר להפיל מעל עצמו את הכפיה. באישלאם הרדיקלי, מתקשים לקבל זאת, ומשתמשים באלימות כדי להכריח את האדם להיות "חופשי מיצריו". אך גם באישלאם המתון, ביהדות ובנצרות, בהם אין כופין על אדם את החופש באלימות, עדיין מצפים שהאדם יהיה חופשי מכוח ציווי. בכך הם מחטיאים את כל עבודת המידות, שאמורה לבוא מבחירה חופשית, מרצון פנימי. רק באמצעותן יכול האדם להגיע למדרגת שגשוג ומוסר גבוהים.

 

 

אך יש עוד שלב לחרות. השלב השלשי הוא השלב בו החברה עצמה הופכת לחברה מוסרית. בו תהליך תיקון המידות הוא לא רק של האדם הפרטי, אלא גם של החברה בה הוא חי. בה אין שרים מושחתים, נשיאים רודפי בצע ומין. בו האדם מזדהה עם החברה, בו הוא מרגיש שהיא חברה מוסרית, מצליחה ומשגשגת. אבל אלו עוד ימים רחוקים. בינתיים, אנו נמצאים בין השלב הראשון לשני.

 

 

במהלך החודש הקודם יצא לי לדון עם מספר בלוגרים [אליסה, חברי הקפיטליסט היומי, עופר סיטבון, וירדן] בנושאים של חופש הביטוי,  סוציאליזם קומוניזם וליברליזם. כדי לעשות לעצמי סדר בראש, ואולי להוות כר לדיון בהמשך, אני מבקש לסכם את מה שלמדתי, על בסיס מערכת הגיונית בסיסית ואחידה (פרדיגמה אחידה).

למרות שהמערכת הפרידיגמתית המתבקשת בנושאים כאלו, אמורה להיות מערכת שמדעי החברה יצרו, אינני יכול לבסס את הטענה על בסיס פרדיגמה ממדעי החברה, כיוון שלמיטב הבנתי, מדעי החברה תרם כוננו מערכת פרדיגמתית יציבה. במקום זאת, אתבסס על מערכת יצבה שמקורה במדעי החיים. הפרדיגמה שבה אשתמש תהיה המערכת הסוציוביולוגית שמתארת את החברה דרך הרכיב הבסיסי שלה: האדם, כיצור שהתפתח בברירה טיבעית.

התיאוריה שאנסה לבנות כאן, תהיה מטבע הכתיבה בבלוג, שיטחית למדי וממוקדת באספקטים מאד צרים של השפעות האדם על החברה ולהיפך. כמו כן ברור לי שמי שלמד במדעי החברה, יתקשה לקבל את הפרדיגמה שאני מסרטט כאן, ולכן אשמח לשמוע את הערותיכם ולדון על המקובלות של הפרדיגמה הסוציוביולוגית.

Continue reading →