חברים שלום,

מגיע לי מזל טוב! פתחתי בלוג חדש ועצמאי על תבנית וורד-פרס.

אתם מוזמנים לכוון אליו מחדש את קוראי ה-RSS ואת הסימניות שלכם.

לאט לאט אני מתכוון להעביר את כל הכתיבה לבלוג החדש. אני מקווה שהוא יאפשר דיון יותר מפותח ומתקדם, וכן יאפשר להעביר מסרים בצורה יותר ברורה.

את הבלוג אני פותח בדיון על היתרונות של החסרונות של אירגונים של דמוקרטיה ניציגית, ואני מתכוון לבחון מקרה של ארגון בו קיימת דמוקרטיה מלאה.

להתראות,

טל

יש כאן אחלה משחק.

ירדן מצא את המצפן הפוליטי הבינ"ל. אני מילאתי את השאלון וקיבלתי את מקומי על המפה הפוליטית. כך גם אייל ברק, ויונתן שחם. וכאן זה כבר נעשה מעניין.

יהיה מעניין לראות איפה כל אחד מכם נמצא על המפה הפוליטית.

אם בא לכם, ענו על השאלון, שילחו בתגובה את מיקומכם, ואני אפרסם… יכול להיות משחק נחמד

מאז שאני כותב בבלוגים, אנשים התקשו לזהות את הדעות הפוליטיות שלי. אנשי הימין תיארו אותי כשמאל, ואפילו שמאל רדיקל. אנשי שמאל טענו שאני נמצא בימין. גם אותי הפתיע לגלות כיצד אני פועל מתוך הסכמה גבוה עם כלל קצוות הקשת הפוליטית, החברתית והמדינית. אני פועל עם אנשי מק"י מצד אחד, ועם חבריי בהתנחלויות (התיישבויות בשפת הימין). אני בעד ניאו-ליברליזם מצד אחד, אך תומך נלהב של אירגוני עובדים.

נראה שזה מעולם לא הפריע לאף אחד מהצדדים לשתף איתי פעולה. כל הצדדים יודעים שאינני בדיוק מהמחנה ההומוגני שלהם. אינני טורח להסתיר זאת. אנשי ימין יודעים שאני עובד עם אנשי שמאל, ואנשי שמאל יודעים שאני מתנחל, ואוהב ארץ ישראל. אני חושב שהתגובות הרגועות של כולם, יכולות להראות על הגדולה של האנשים הללו.

יחד עם זאת, השאלה הזאת הציקה לי במשך זמן רב. לא הצלחתי להבין היכן אני ממוקם על המפה הפוליטית (החברתית והמדינית).

לאחרונה, פגשתי בשני אנשים שעזרו לי למצוא את מיקומי על המפה החברתית. הראשון היה עמי וטורי, יו"ר אירגון כוח לעובדים , והשני היה ירדן הוכמן.

כאשר התנועה לדמוקרטיה ישירה ביקשה ליצור שיתוף פעולה בין כוח לעובדים לתנועה לדמוקרטיה ישירה, נפגשנו כמה חברים מהתנועה עם עמי. עמי ואני הקדמנו, וניהלנו שיחה. תוך כדי השיחה הסתבר לעמי שאני מתנחל. זה קצת הפליא אותו בהתחלה, אבל אז הוא אמר, "בשבילי, כל מי שתומך באירגוני עובדים, ומאמין בדמוקרטיה רדיקילית (מילים של עמי), הוא איש שמאל".

לא כל כך הסכמתי עם עמי. בתוכי הרגשתי שאני גם איש ימין, אבל נתתי לדברים לשקוע. שבוע שעבר שוחחנו ירדן ואני על הויקידיון, ועל סוגיות שעלו בויקידיון. גם ירדן שם לב שקשה לתייג את הדעות הפוליטיות שלי. לאחר שיחה ארוכה, הוא טען כי אני ליברל-סוציאל וסוג של אנרכו-סינדקליסט.

כדי לברר את הטענה של ירדן, נכנסתי לערכים של המחנות הפוליטיים הנ"ל , הדפסתי  את הערכים הללו, כדי שאוכל לקרוא בשבת. כשהתחלתי לקרוא את הערכים, נדהמתי לגלות שבדעה בה אני אוחז, אוחז גם נועם חומסקי. אדם שאנשי ימין רבים למדו לשנוא. די הפתיע אותי, שאני אמור להיות במחנה של חומסקי, כיוון שכשקראתי את ספרו "For Reasons of state", לא הרגשתי מחובר לדעותיו. אני זוכר גם שסלדתי מהדרך החד צדדית בה הוא הציג את העימות בויאטנם. דרך, שבעיני, חוטאת ליושר האינטלקטואלי.

בכל זאת, כשהמשכתי לקרוא את הערכים הנ"ל, גילתי שאני אכן שותף לחלק גדול מהמטרות של הליבראל-סוציאלים, ולאנרכו-סינידקליסטים. גם אני, כמותם, חיפשתי דרך להפחית בכוחם של אירגונים המרכזים בתוכם כוח פוליטי שמשתק את כלל הציבור. גם אני, כמותם, מעדיף ככל הניתן למצוא פתרונות לא אלמים לקונפליקטים (אבל יחד עם זאת, כנראה בניגוד אליהם, אני יודע שכשאין ברירה, צריך להילחם). גם אני, כמותם, מאמין שאת הכוח של מוסדות כמו בנקים, מערכות משפט, מוסדות הכנסת, ניתן לאזן על ידי אירגוני עובדים דמוקרטיים וחזקים (זאת המשמעות של Anarcho-Syndicalism).וגם אני כמותם, מבקש ליצור דמוקרטיה ישירה. ואני חייב לגלות, שבעתיד המאד רחוק, הייתי רוצה לראות מצב בו נוצר שלום כלל-עולמי, שבו אין צורך במוסד המדינה.

אבל משהו בכל זאת הציק לי. היו כמה דברים שהבדילו ביני לבין הזרמים הללו, וההבדלים הללו היו מהותיים בעייני.

הבדל ראשון שגיליתי היה ההיתיחסות לרכוש. בעוד שהליבראל-סוציאליסטים מבקשים לבטל את הרכוש הפרטי (או להגביל אותו), אני, כמו ג'והן לוק. מוצא שהרכוש הפרטי הוא הבסיס לחרות האישית. כאשר יש לך כסף משלך, ורכוש משלך, אינך נזקק לאישור מאחרים כדי לפעול על פי רצונך. יחד עם זאת, אני יודע שעודף רכוש גם יכול לגרום לאדם להשיג יותר יכולת ביטוי מאחרים, וכך להקטין את יכולת הביטוי של אחרים. באמצעות כסף, ניתן לרכוש יח"צנים, זמן פרסומת ולוביסטים. ואם יש לך באמת המון כסף, אתה יכול לרכוש אמצעי תקשורת, ולשלוט במה שחושבים מאות אלפי בני אדם. כך יכולים בעלי ההון לשלוט במדינה במידה רבה, וכך נמנע מהאזרח הפשוט להשפיע באמת על התנהלות המדינה.
הפתרון שמציעים חבריי הסוציאליסטים לבעיה, היא למנוע ריכוז ממון, על ידי חקיקה סוציאליסטית, שתיצור שיוויון הכנסות גדול יותר. הסוציאליסטים מבקשים ליצור זאת על ידי מיסוי פרוגרסיבי. החברים הקומוניסטים ילכו אף מעבר לכך, ויבקשו להעלים כנראה לחלוטין את הרכוש הפרטי, ולהשאיר את הרכוש בידי המדינה.

כמישהו שגדל תקופה קצרה בקיבוץ, אישתו גדלה בקיבוץ, ויש לו חברים וחותנים בקיבוץ, למדתי שהרעיון של ביטול הרכוש הפרטי הוא רעיון מאד בעייתי מבחינת החרות האישית. מי שלא ראה פעם איך חברים חלשים אינם יכולים לממש את רצונותיהם בקיבוץ. מי שלא הקשיב לאמא שאינה יכולה לשלוח את ילדיה לשיעור חלילית, כי ה"קיבוץ לא הסכים", לא יבין את התסכול שבצורך לפעול על פי דעת הקבוצה. לקיבוצים זכויות רבות. אני כילד מאד נהנתי לגור בקיבוץ, וזאת זכורה לי כתקופה יפה. אבל הקיבוצים מעולם לא הצטיינו בחופש הפרט. הפרט תמיד היה צריך להקשיב לקבוצה. רק הפרטים הדומיננטיים ביותר יכלו לעצב את רצון הקבוצה על פי רצונם האישי.

ביטול מוחלט של הרכוש הפרטי, לכן כנראה כמוביל לשיעבוד לרצון הקולקטיב. גם הפתרון של חבריי הסוצליאליסטים, שמבקשים רק לצמצם פערים על ידי מיסוי פרוגרסיבי, נראה כפוגע ביוזמה החופשית, וביכולת של המשק להתפתח. כאשר מפתחים מפעלי הי-טק, החלום שעומד לא פעם מאחורי היוזמים, והמשקיעים הוא להרוויח כסף. הטלת מיסים פרוגרסיבים גדולים מידי, תמנע את פיתוח המשק.

לכן, לדעתי, אם יש להטיל מיסים פרוגרסיביים, יש לעשות זאת בתוך איזון בין התפתחות המשק לבין הגבלת יכולת ההשפעה הגדולה מידי של בעלי הון. עדיין, אני חושש שבישראל, על אף שיפור המיסוי הפרויגרסיבי, בעלי הון עדיין ישארו בעלי יכולת ביטוי גבוהה מידי ביחס לאחרים.

לכן הפתרון הסביר בעיני לבעיית שיוויון הביטוי, אינו נמצא בהחלשת בעלי ההון, אלא בחיזוק "האזרחים הרגילים". בשאיפותיי, וגם בפעילותי הפוליטית (כל מי שמנסה ליצור שינוי חברתי פועל פעולה פוליטית) אני מבקש למצוא דרכים לחזק את הציבור הרחב. זאת אחת הסיבות שאני דוגל בדמוקרטיה ישירה, שבה לכולם תהיה יכולת ביטוי שווה עד כמה שניתן. וזאת גם הסיבה שאני תומך באירגוני עובדים דמוקרטיים, מהסוג של כוח לעובדים. אני מחפש דרכים שבהם אירגונים אזרחיים אמיתיים, יכולים לצמוח באמצעות הרצון של האזרחים. בארגונים דמוקרטיים טובים, לכלל חברי הקבוצה יש יכולת השפעה טובה. ואם נוצר קונצנזוס בקבוצה, אזי גם לקבוצה יווצר כוח פוליטי הנדרש להשפעה משמעותית. אני מחפש דרכים לשמור את האירגונים הללו דמוקרטיים ויעילים. אני מחפש דרך שבה, כל אזרח, יוכל ליצור שינוי.

אני אכן דומה במטרות שלי לליבראל-סוציאליסטים ולאנרכו-סינדקליסטים, אבל שונה מהותית בדרכי הפעולה. במקום לבקש לבטל את הרכוש הפרטי, ולהחליש את בעלי ההון, אני מבקש לאפשר לאזרחים לשמור את הרכוש הפרטי שלהם, ולהעצים את כלל האזרחים.

אינני יודע כיצד לקרוא לזרם אליו אני משתייך.  בעיני נכון לקרוא לזרם שאני שייך אליו "ליברל-סוציאליזם-פויזיטיבי", בניגוד ל"ליבראל-סוציאל-נגטיבי". איני יודע בדיוק איך לכנות את תפיסת העולם שלי, אבל אני יודע שהיא מאפשרת לי לשתף פעולה במידה רבה עם אירגונים סוציאל-דמוקרטים, ליבראל סוציאלים, אנרכו-סינדקליסטים, ניאו-ליברלים, אנשי לסה-פר.

עם כל זרם אני יכול לשתף פעולה במידה המתאימה. עם ניאו-ליברלים, בתמיכה בשוק חופשי (אבל בשוק יותר מאוזן מזה שקדם למשבר הכלכלי). עם סוציאליסטים, בחיזוק אירוגני עובדים. עם דמוקרטים, ביצירת חברה מאד דמוקרטית.

כמו כל אדם שדעותיו פתוחות, אני מבין שאין מחנה שכל האמת נמצאת אצלו. לכל צד יש חלק מהאמת, והחוכמה היא לחבר יחד את  כל הדברים הטובים, וליצור חברה טובה יותר.

חברים שלום,

שבנו מארצות עזה המפציצה והמופצצת. לכולנו שלום.

כפי שחלקכם יודעים, אני חובב מושבע של דמוקרטיה ישירה. אני מאמין בבני אדם וביכולת שלהם לקחת אחריות על חייהם, וקצת פחות מאמין בפוליטקאים שמטפלים בבעיות "קשות" עבורינו, ה"מוגבלים".

אחת התופעות המרגשות בתחום זה היא התנועה התל-אביבית "עיר לכולנו". כתבתי היום טור עליה ועל מארג הכוחות שבתוכה. קריאה מהנה.

ובינתיים הנה קריקטוריה מקסימה בנושא, מהאתר FirstScience.com.

סתם, בשביל האיוורור, סרט וסדרת קריקטורות שמצאתי ואהבתי.

מוזמנים לצפות (בבלוג של טל גלילי), ולראות את הקריקטורות (תחשבו מה הן עושות לכם… אשמח לשמוע את תגובותייכם כאן למטה בבלוג).

להת'

טל

טוב חברים,

כבר הרבה זמן לא כתבתי. יש לי לכך הסברים טובים. אני עסוק מאד בתקופה האחרונה בשקוף ובתנועה לדמוקרטיה ישירה.שתי היוזמות הללו מעונינות לקדם ערכים דמוקרטיים בחברה הישראלית, ובזמן האחרון הקדשתי את רוב מרצי לקידום וסיועה לתנועות הללו.

בנוסף אני קורא ספרים רבים ולומד תוך כדי דיון עם אנשים רבים ברשת ומחוץ לרשת, על בעיות של קפיטליזם וסוציאל-דמוקרטיה. אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה הוא "ההיסטוריה העממית של ארצות הברית" מאת הווארד זין. הספר מתאר את היכולת של ארצות הברית לדרוס זכויות אדם, בגלל תאוות הממון של האולגירכיות השולטות בה. יחד עם זאת הספר מתעלם מחלק גדול מאזרחי ארצות הברית ורצונותיהם – קרי, המרכז והימין הפוליטי. ובכך הוא מפספס את האפשרות האמיתית ליצור שינוי. אם הזמן, והקב"ה יאפשרו לי, אשמח לרשום עליו יום אחד סיכום ארוך יותר. בינתיים, אני ממליץ לכם מאד לקרוא את הספר.

אבל הדבר שבגינו אני כותב את הפוסט הוא המשבר הפיננסי העולמי. כבר זמן רב אני גם לומד על כלכלה (בעיקר בגלל סוגיות של קפיטליזם מול סוציאל-דמוקרטיה). ושמתי לב שלאורך ההיסטוריה התחוללו משברים כלכלים, שכמעט תמיד יש להם תופעה מקדימה אופיינית. כמעט תמיד, לפני שהבורסה קורסת, הציבור נוהר להשקיע בבורסה. ב-1929,הייתה נהירה כזאת,כך גם ב-1983, במשבר אצלנו (למעשה הבנקים חייבו אז את החוסכים והלווים להשקיע בבורסה). כך גם בדוט.קום ב-2000. נדמה לי שגם במשבר של 1994 אצלנו, התרחשה אותה תופעה. הנהירה האופינית התרחשה גם בשנה האחרונה, לקראת המשבר הנוכחי. מתוך הספר של זין, אני גם לומד שאותה תופעה עם אותה נהירה אופיינית, התרחשה במחזוריות של 20 שנים לערך, בארה"ב גם במאה ה-19.

הסיבה לכך, לדעתי, היא שבמהלך הרגיל של הבורסה, רוב ההשקעות מתבצעות בדרכים סולידיות, הידועות ליודעי ח"ן בבורסה. אך כאשר מתחילות להסתיים דרכי גיוס הכספים הרגילות (קרי, כספים של בעלי הון ותאגידים) , מתחיל להיווצר צורך בעוד השקעות, שדורשות כספים ממקורות לא רגילים. אז ממוצאים כל מיני מינופים, הלוואות חובקות עולם וכיוב'. ובמידה וזה אינו מספיק,פונים בתי ההשקעות אל הציבור הרחב, כדי לגייס כסף מהציבור. הציבור עצמו כתוצאה מהפירסומות מתחיל להתעורר, ולהתחיל להעביר את המידע שהבורסה היא כלי בטוח להרוויח הרבה כסף. הציבור מזין את עצמו במידע בלתי אמין, ולבורסה זורם עוד ועוד כסף (בחזקת "שוחד יעוור עיני צדיקים"). בשלב כל שהוא, מסתבר שהציפיות הגדלות שבנו על הבורסה הן יותר דימיון ממציאות, ואז המשקיעים מתחילים לברוח. כשהמשקיעים מתחילים לברוח, נגמר הכסף הדרוש להשקעה, ועסקים מתחילים לקרוס. בשלב הזה, הציבור מבין שהבורסה עומדת להפסיד, ואז מתחוללת הדהרה הגדולה החוצה, שמביאה למשבר.

כאשר השוק נרגע, שוב מתחיל הטיפוס האיטי למעלה, כדי ששוב הגלגל יתהפך.
את החוויה של הבאז הציבורי יצא לי לחוות שלוש פעמים כבר. ב-1994, הייתי בקבע, ואת המשכורת שלי הפקדתי בקרנות סולידיות, לאור עצתם של יודעי ח"ן (נדמה לי שזה היה הבנקאי שלי). אני בד"כ אדם מאד זהיר, ולכן לא הצליחו לגרום ליי להשקיע בקרנות הסיכון. כאשר המשבר בבורסה פגע בנו, אני איבדתי רק 15% מערך הכסף שלי. חברים אחרים איבדו כ-50% מערך כספם.

ב-2000 לקראת משבר הדוט.קום, התחלתי לשמוע שאנשים מדברים על האינטרנט הצומח במהירות ואת הכדאיות שבהשקעה בו. באותה תקופה ה-web2 עוד לא היה קיים, וגלשנו במודמים 56K. המתקדמים שבינינו גלשו בISDN. אני הכרתי את האינטרנט היטב, וידעתי שבאותה תקופה, הציפיות שאנשים תלו בו, לא התאימו ליכולות שלו. כל הניסיונות שלי להסביר לאנשים סביבי שאין כיסוי לציפיות שלהם באותה תקופה, נועדו לכישלון. כולם היו בטוחים שהם עומדים להרוויח מיליונים. ואז הבורסה נפלה.

בתקופה האחרונה, שוב שמעתי אנשים שמסבירים לי עד כמה ההשקעה בבורסה כדאית ואי אפשר להפסיד בה. ושוב הבורסה קרסה.
אבל בסה"כ, ניתן לאמר שהבורסה צמחה לאורך עשרות השנים.ניתן לראות זאת במדד הכללי של הבורסה בניו-יורק שעלתה מ-30 נקדות ב-1895, ללמעלה מ-10000 נקודות ב- 2008 (מדד דאו-ג'ונס). גם הקריסה הנוכחית כנראה תעבור בתוך תקופה מסויימת (אני מעריך שהיא תיקח חצי שנה), ולאחר מכן יתחילו עליות בבורסה. הפעם,תהיה צמיחה בשוק, בגלל הגדילה המשמעותית של הודו וסין, שיגרמו לגדילה מסיבית בשוק הצרכנים, ואיתם לגדילה במיזמים, במפעלים ובתאגידים.

היוצא מן הכלל הזה, יהיה אם ארצות הברית תקרוס.תיאוריות מדעיות או כלכליות, שוכחות להתייחס לארועים "לא צפויים". והסקלה של התיאוריות המדעיות, אינן מתייחסות לקריסתן של איפריות שלרוב דורשות מאות שנים.

אז אם אתם רוצים עצה חינם (שאני עצמי ממש לא עומד ליישם, בגלל הרגליי הזהירים) , אני ממליץ לכם לחכות חצי שנה עד שכולם ישכחו מהבורסה. אז תקחו חלק מסויים מהכסף שלכם (לא את זה הדרוש לקיומכם) ותשקיעו אותו במניות הון-סיכון מפוזרות. וכאשר שוב תשמעו שכדאי להשקיע בבורסה, בשקט בשקט תוציאו את הכסף שלכם החוצה. תשקיעו בתוכניות חסכון. תתאפקו ואל תשקיעו בבורסה, אפילו אם החברים שלכם עושים רווח של 10% ביום. כשיגיע המשבר הבא, תחכו שוב חצי שנה, ותתחילו עוד פעם מהתחלה.

ואולי, יום אחד כשתהיו עשירים, תזכרו מי נתן לכם את העצה, ותשלחו צ'ק עם מילת תודה

בדיון סוער שנערך השבוע בבלוג של דובי קננגיסר ונמרוד אבישר (1)(2), בעקבות פוסט שכתבתי בבלוג של דמוקרטיה ישירה, התפתחו מהלומות דברים לא צפויים מבחינתי. למרות שחלק מהשיח היה חיובי ופורה (בעיקר עם נדב פרץ), הצלחתי להרגיז כהוגן את דובי ואת נמרוד. זה הביא אותי להתבטא בפעם הראשונה בצורה שאני מאד לא אוהב.

ניסיתי להבין מה פשר המתח הרב שהצטבר בינינו, ונדמה לי שהבנתי.

הטענה של דובי ושל נמרוד היא שאני הדיוט מלהג. טענה לא נעימה בכלל, בעיקר כשהיא מגיעה מתלמיד דוקטורט במדע המדינה (דובי). אם לא הייתי מנהל עוד דיונים, הייתי אולי נסוג לאחור וקצת חושב שאולי לא בחרתי בתחביב/עיסוק המתאים. אבל כיוון שניהלתי דיונים, וגם עשיתי דברים שבהם הוכרתי כאדם נבון ויודע דבר מה, עלתה אצלי מחשבה, שאולי משהו אחר גרם לסערה.

בעבר שמתי לב שאני מרגיז בעיקר אנשים שאוהבים חוקים. אנשים שאוהבים סמכות ברורה מלמעלה. כבר בצבא, הסיסמא שלי, כשהדרכתי הייתה, תעזבו מה ש”אנשים גדולים וחשובים מאיתנו אומרים" בא נחשוב בעצמנו, בוא נבדוק דברים בעצמנו. אומנם היו לי כל מיני שיטות מוזרות לעבוד, אך בסוף הן הצליחו, ולכן המערכת התיישרה בהתאם.

גם באוניברסיטה, שמתי לב שיש אנשים שאוהבים את דרך מחשבתי ויש כאלו המתרגזים כהוגן. עם חלק מסוים מהמרצים היו לי אף פיצוצים קשים. מישהו מהמרצים פעם החמיא לי ואמר דבר שבח גדול, אבל הוסיף… אבל נראה שאין לך הבנה בפוליטיקה של המערכת. לא הבנתי את החוקים ההיררכיים.

ככל שהזמן עבר, הבנתי שיש כאלו שאוהבים את המערכת ויש כאלו שמורדים בה, או לפחות סונטים בה. המערכת יכולה להיות האקדמיה, אך היא יכולה להיות המדינה. יחד עם ההבדל הזה גם ראיתי הבדל מעניין בסוג החשיבה.

ההבדל שמצאתי היה בכך שאנשי המערכת היו אנשים לוגיים, בעוד שהאנטי מערכתיים היו אנשים אמפיריים. האנשים הלוגים הם אלו שאוהבים להגדיר הכל בנוסחאות. בד"כ הלוגיקה או המתמטיקה חביבות עליהם. הם מכונסים בעולם הזה, ובד"כ אינם רוצים לוודא האם הלוגיקה שלהם אכן מתאימה למציאות. די להם שהעולם הלוגי הפנימי שלהם יציב ומסודר.

האמפיריים, הם אנשי פחות "חדי מחשבה", אך הם מעדיפים לבדוק את הטענות שלהם מול המציאות. להיות יותר ביקורתיים. אלו אנשים שפסק הדין של המציאות חשוב להם יותר מפסק הדין של הלוגיקה. אלו אנשי הניסיון והמעשה.

אני מודה שאני כשלעצמי, באופן בססי מאנשי האמפריציזם. אבל ככל שהתנסתי יותר גיליתי שיש חשיבות גם ללוגיקה. הבנתי שלוגיקה טובה היא כלי מחייב הן לצורך העברת רעיונות, והן ככלי שמאפשר באמצעות חשיבה סינטטית לרדת לסיבות התופעות (אם ניתן לומר זאת בפילוסופיה).

בוויכוח הקשה שהתפתח (אם בכלל ניתן לקרוא לדבר כזה ויכוח), התברר לי מהר שדובי ונמרוד הם מהלוגיקנים, המעדיפים את השיטה. בתמימותי חשבתי שבדיון פורה, נוכל בסוף לחבר בין לוגיקה לאמפרציזם, אך נכשלתי. אני חושב שהבסיס לכשלון שלי לא היה בטענה שאני "הדיוט מלהג", כפי שהם טענו. אחרי מספיק דיונים ומספיק ספרים שקראתי, אני יודע שאינני כזה.

הכישלון נבע לדעתי מהאווירה של השיח. אומנם דובי היה הראשון לתקוף (הפוסט נקרא "המדע של נהגי המוניות" (ואם לא שמתם לב, אני הייתי נהג המונית)), אך אני לא נשארתי חייב. בהתחלה הייתי מתון יחסית בתגובות שלי, אך התחושה שנוצרה היא שאם אשאר מתון, התמונה שתתקבל תהיה שהם צודקים, ואני מתקפל. כדי למנוע זאת, התחלתי גם אני לענות בתוקפנות. אם כי בהמשך ניסתי להרגיע את הדברים. על אף ניסיונות ההרגעה שלי, זה לא עזר. דובי התקיף והסתלק, ונמרוד נשאר עד הסוף המר (1) (2).

אין זו פעם ראשונה שאני מנהל דיון עם לוגיקנים. למיטב הבנתי דורון פורת, שמתחיל דוקטורט באוניברסיטת חיפה , ועימו יש לי כבר 46 תחלופות מכתבים, הוא מסוג הלוגיקנים (אך אין לי מושג האם הוא מאוהבי המערכת). אומנם לקח לנו חליפת מכתבים של כ-40 מכתבים עד שהגענו לתחושה הדדית שיש בינינו הבנה ראשונית הדרושה לשיח פורה (ובע”ה היא תישאר ותגדל), אך השיח הזה התקיים. ההבדל היה שדורון ואני כיבדנו אחד את השני וניסינו לגשר על הפערים. אומנם היה לנו משבר שבו כמעט הסתיימה חליפת המכתבים, אך התגברנו על זה, באמצעות רצון טוב.

אז מה הלקח שלי מהעניין?

• אל תתווכח במקום בו אין תרבות דיון מינימלית, או לפחות אל תענה לאלו שלא יודעים לשמור על כבוד חברם.
• (אולי בכל זאת כדי לנסות לדון, אך במידה שאתה רואה שזה הולך לפסים לא טובים פשוט תוותר).
• אולי בכל זאת לעשות ניסיון, ולשפר את הציטוטים המדויקים שלי (אני אוהב לעשות פרפרזות). אולי להביא מובאות יותר. מי יודע, אולי כך ירדו המחסומים של הלוגיקנים. ואולי אני אלמד לעשות לוגיקה טובה.