נדמה לי שאין מחלוקת כרגע על מהות הסיכסוך. שני הצדדים מסכימים שהמחלוקת נעה סביב שאלת היכולת של העובדים להתארגן.
יבשם, דובר המכון כותב:
מכון דוידסון אינו מונע ואינו מתנגד להתאגדות העובדים. באותה עת הוא שומר על זכותו החוקית להעסיק עובדים באמצעות חוזים אישיים.
ואילו העו
בדים רוצים להתארגן תחת אירגון העובדים כוח לעובדים .
אם כן מה הבעיה? הרי אנו מדינה חופשית. כל אחד יכול לעשות ברכושו מה שהוא רוצה. מכון ויצמן רוצה להעסיק את עובדי מכון דיוידסון רק בחוזים אישיים, והעובדים רוצים להתאגד. על פי המשנה הזאת, העובדים יכולים להתאגד בכל דרך שנראת להם מחוץ לכתלי המכון, והמכון יעסיק רק עובדים לא מאוגדים. כל כך פשוט.
אז זהו שלא…. אם גם לכם נראה שמשהו לא תקין כאן, אז בואו ננסה להבין את שורש הבעיה.
העניין כאן הוא חופש ההתארגנות. בחברה דמוקרטית, חשוב שכל אחד יוכל להתארגן כפי שהוא רוצה. ההתארגנות מאפשרת לכל אחד מאיתנו לשנות את המציאות בה אנו חיים. לקבוצה יש כמעט תמיד יותר כוח מאשר ליחיד. היא יותר יעילה, יותר כלכלית ויותר משפיעה.
מפעלים כלכלים הם דוגמא להתארגנות כזאת . מפעל מתחיל לרוב ביוזמה של אדם בודד. לפעמים היוזם עושה בעצמו ניסיונות ראשוניים לבדוק את יתכנות יצור המוצר, אבל במוקדם או במאוחר הוא יצטרך לפעול עם אחרים כדי לייצר את המוצר ולשווקו. הוא יזדקק לאנשי מקצוע מתחומים שונים. מנהלים, אנשי מכירות, פועלים, מתכנתים, אנשי ניקיון ועוד. הוא יאגד את האנשים באמצעות שיתוף מסויים במשאבים (משכורת, מניות וכיוב').הוא למעשה יקנה מהם את יכולתיהם בעבור תמורה כספית. לפעמים במפעלי הי-טק, הוא גם יתן להם תמורה נוספת כמו טיולים, תחושת שייכות וכיוב'. ביחד הם ייצרו קבוצה שתיצור מוצר שניתן למכור בשוק.
במשק קימות עשרות אלפי ואולי מאות אלפי קבוצות כאלו. כולן מאורגנות סביב שיתוף משאבים, בתמורה לכוח עבודה . היכולת להתארגן ולשתף פעולה מתוך רצון פנימי ובחירה חופשית, הכרחית לקיומו של משק מודרני.
אלא שבתוך הסיפור האידאלי הזה אנו מפספסים משהו. לא כולם יכולים להתארגן. אם תשימו לב, אתם כצרכנים מאד מתקשים להתארגן, ולכן יותר משאתם שולטים במוצר שאת רוצים, שולטים אנשי השיווק בכם. כבר שנים ידוע כי מפעלים מייצרים מוצרי שנועדו להתפרק מהר, כדי שאתם תרכשו חדשים במקום. אם הינו מתארגנים כצרכנים, הינו מצליחים לגרום לחברות הללו לייצר מוצרים ברי-קיימא. המבנה של המשק גורם לכך שלצרכנים רגילים יהיה קשה להתאגן, אבל יש צרכנים שיודעים להתארגן, ואכן קובעים את הטון.
זה קורה כי לא קיימת תקשורת יעילה בין הצרכנים. הצרכנים פזורים על פני שטחים גדולים, ואינם מתקשרים אחד עם השני. רק כדי להמחיש את הנקודה, נסו לחשוב מה הי קורה אילו סוכן טלפונים זולים היה מנסה להתקיים רק על מכירת מרכולתו לחברי קיבוץ גדול. מהר מאד היו החברים מספרים אחד לשני, שהטלפונים גרועים. המידע היה זורם מהר, והחברים היו מחפשים טלפונים אחרים מסוכן אחר.
העסקים למעשה מנצלים את המצב בו הצרכנים לא מאוגדים, כאשר הם עצמם מאוגדים. לדוגמא, ניתן להעריך בבטחה שחברות הסללולרי או הבנקים מתאמים בינם לבין עצמם מחירים. כך הם יוצרים לעצמם עמדת כוח, ואילו אנו המפוזרים, נמצאים בעמדת החולשה. אפשר למכור לנו שקרים פעם אחר פעם, ואנו לא נוכל לעשות כלום. זאת כיוון שאנו חייבים לקנות מאחד הגופים שנמצא בתיאום עם שאר הגופים המוכרים.
דבר דומה כאשר אדם מתבקש להתקבל לעבודה. המתמודד על מקום העבודה מגיע כבודד, אל מול אירגון מאוגד. אנשי כוח האדם והשכר יודעים מה התשלום והתנאים המקובלים בשוק. מבחינתם המועמד הוא עוד מוצר הדרוש להם להשגת התוצר, והם ינסו להגיע לתנאים המינמליים הדרושים כדי לרכוש את כוח האדם הדרוש.
אם הכשרתו של המועמד היא נדירה, דרושה מאד למעסיק, והרווח של המעסיק מהעסקת העובד יהיה גבוה, המעסיק יהיה מוכן לשלם למועמד סכומי כסף גדולים ולהעניק תנאים כדי שהמועסק יהיה מוכן לעבוד אצלו. אבל כאשר הכשרתו נמוכה. ההצע של עובדים מהסוג הזה גבוה, המעסיק ישלם מעט מאד. למעשה המעסיקים בעובודות הפשוטות וההמוניות בתחילת המאה ה-20, שילמו שכר שבקושי איפשר לשכירים להתקיים. כיום קיימים חוקי עבודה, המחייבים את המעסיק לשלם שכר מינמלי, שמתחתיו אסור למעביד לרדת.
למעשה כאן אפשר לאמר שבחיבור שבין מעסיק למועסק מתרחש
שוק חופשי אמיתי. שוק המתנהל על פי הצע, ביקוש ותועלת כלכלית. אלא שעלינו להבין שה"מוצר " שאנו עוסקים בו הוא אדם ולא חפץ. צריך לזכור שכל המערכת הדמוקרטית והכלכלית, תפקידה לתמוך בחברה שבה מירב האנשים נהנים מחרות, ואפשרות מקסימלית לחפש את אושרם. בני אדם חלשים, שה"מוצר" שהם מסוגים לייצר הוא נמוך ערך ונמצא בשפע בשוק, ידחפו אל תחתית דרוג השכר. חלקם אף יתקשה לקיים חיים פוריים. אם לא היו חוקי עבודה, סביר להניח ששכרם יהיה כה נמוך, שהם בקושי יוכלו להביא לחם לבית המחסה בו ישכנו.
אחת הדרכים לפתור את הבעיה, היא לחייב את המעסיקים לתנאי מינימלים, כמו תשלום לפנסיה, שכר מינימום, וכיוב'. אבל כמו שאנו יודעים, חוקים נבראו כדי שנוכל לעקוף אותם. חברות כוח אדם, פיטורים כל תשעה חודשים וכיוצא באלו טריקים חביבים, מאפשרים למעסיקים לעקוף את החוקים. ובכך לדרדר אזרחים רבים אל קו העוני.
לדעתי, הדרך הנכונה יותר, היא ללמד בני אדם להתאגד. כאשר בני אדם מאוגדים, הם יכולים בצורה יעילה לדרוש את התנאים הסבירים למחייתם. הם אינם צריכים פיקוח מלמעלה. הם אינם נדרשים לבתי משפט. הם יכולים לעבוד ביחד ולהיות מאורגנים, ולהגן על התנאים שלהם בעצמם.
הבעיה היא שרוב המעסיקם בשוק החופשי מאד לא ישמחו להעסיק עו
בדים מאוגדים. זה יאלץ אותם לשלם יותר עבור ה"מוצר" שלהם (קרי, האדם העובד עבורם). ואכן מכון ויצמן מנצל את הזכות שהעניקה הדמוקרטיה לחופש ההעסקה. ויצמן רוצים להעסיק בחוזים פרטיים (כלומר, עובדים לא מאוגדים), ואם העובדים רוצים להתאגד, שיעשו זאת במקום אחר. הדרך להתגבר על הבעיה הזאת, היא לחייב על פי חוק כל מעסיק שמעסיק בני אדם, לאפשר להם להתארגן במקום עבודתם. כל פגיעה בניסיון להתארגנות (כמו שעושים במכון ויצמן), תחשב כעבירה קשה, והמעסיק יאלץ לשלם קנס כבד. הקנס שהוא ישלם, יהיה על התייחסות לבני אדם כאל סחורות, או בעצם על ניסיון להחזיר את החברה אל תנאי העסקה שתאמו לתקופת העבדות השחורה בארה"ב.
מצד שני, מי שחי בארץ בשנות השישים והשבעים יודע שארגוני עובדים יכולים להיות מכת מוות לעסקים. מי שאירגן את העובדים בעבר היתה ההסתדרות, שיש הטוענים כי היא ארגון דיקטטורי. היא היתה כל כך חזקה, שהיא יכלה לסחוט מהמעסיקים כל דבר. כולל חיוב להעניק קביעות לעובד (בעיקר אם המעסיק היה המדינה). במצב כזה, עסקים אינם יכולים להתחדש. העקרון הפיטרי עובד שעות נוספות, ומפעלים קורסים. זאת גם היתה ועודנה אחת הבעיות של הקיבוצים. קיבוצים רבים סבלו בגלל שקשה להיפטר מחבר בעייתי. הדבר הזה מביא להרס מערכות חברתיות, ירידה ביעילות הכלכלית וליצרת מרירות. לכן, ברור מדוע היום מעסיקים כמו מכון ויצמן חוששים משובם של אירגוני העובדים.
אלא שאירגון כוח לעובדים, אינו אירגון ההיררכי מהסוג שאנו מכירים בארץ (לאירגונים היררכים, ראו אירגון המורים, אירגון הסטודנטים וכיוב'). כוח לעובדים מביא בשורה סוציאל-דמוקרטית הישר מהסקנדינביות. מי שהקים את הארגון הוא ד"ר עמי וטורי, ששהה בסקנדינביות, ולמד על הדרך בה מתנהלים ארגוני העובדים במדינות הסקנדינביות ובאירופה המערבית. מסתבר שדרכי עבודתם של האירגונים הסקנדינביים, מצליחה לייצר גם את האזרחים המאושרים ביותר בעולם, וגם תמ"ג לנפש מהגבוהים בעולם.
הארגונים הללו פועלים על פי מנגנונים של דמוקרטיה ישירה, שדואגת לכך שלעובדים תהיה השפעה גדולה על התנהלות הארגון בו הם פועלים, ומאפשרים לאירוגנים רבים לפעול ביחד ובתיאום. הדמוקרטיזציה העמוקה של האירגונים, מאפשרים לאירגונים הללו לא להיות קיצונים. מצד אחד הם מהווים איזון כוחות יעיל מול המעסיקים, ומצד שני הם הופכים למעשה שותפים למפעלים ולעסקים. השותפות הזאת גורמת לכך שהעובדים יהיו מעורבים בהחלטות המפעלים, ולכן יריגשו מחויבות להצלחת המפעל. למעשה האירוגונים יוצרים מצב בו לעובדים יהיו מניות השפעה על המפעל. כל זה יוצר הרמוניה טובה יותר בין הפועלים למעסיקים. יוצר מחויבות, ויוצר יחס אנושי יותר.
מכון ויצמן רואה בעצמו מעסיק הוגן. אך אנו רואים (ראו את העדות של סמדר חזן), שבלי הגנה טובה של אירגון עובדים, הדברים מתדרדרים מהר מאד לתנאי העסקה פוגעניים. על פי התיאור של סמדר, קרה שעובד קיבל 70 ש"ח לחמש שעות עבודה. כלומר 14 ש"ח לשעה. המכון העמיס על המדריכים קבוצות גדולות במיוחד. דבר שגרם לסיכון הילדים. כל הדברים הללו לא היו קורים, אם העובדים היו מאוגדים ויכולים להפעיל לחץ, הרבה לפני שקורה אסון, או לפני שהינו מגיעים למצב של העסקת עובד בגיר, בשכר של 14 ש"ח לשעה.
עכשיו נשאל השאלה, האם מכון ויצמן, רוצה להמשיך להעסיק עובדים בתנאים מחלישים. בתנאים שמתאימים לסחר בבני אדם. או שאנשי מכון ויצמן רוצה להוביל את מדינת ישראל גם בהעצמת העובדים שלה
ם. האם מכון ויצמן רוצה לראות בבני אדם מוצר עובר לסוחר. או שאנשי מכון ויצמן רוצים להיות חוד החנית של חברה טובה יותר, סולידרית יותר. חברה של אנשים, לא של מוצרים.
בתוך תוכם, יודעים אנשי הנהלהת מכון ויצמן, כי הם רוצים לקדם חברה טובה יותר. חיים הררי, האדם שיסד את מכון דיוידסון, הקים את פרויקט פר"ח. מהפרויקטים החינוכיים החשובים ביותר. פרויקט שבו חונכים בוגרים עוזרים לילדים המגיעים מבתים חלשים. אותו חיים הררי, הוא גם ממנהלי המאבק נגד העובדים. אולי הררי שכח את מה שעשה בשנות השמונים. אולי הוא שכח שכדי לבנות חברה טובה, החזקים צריכים לעזור לחלשים. אז אם הוא שכח, בואו נזכיר לו. בואו נזכיר להררי ולשאר חברי ההנהלה, שהמדינה הזאת נבנתה בערבות הדדית ובתמיכה שלא היתה כדוגמתה. המדינה הזאת תלויה בערבות ההדדית הקיימת בינינו. ביכולת שלנו לעזור אחד לשני. היא לא תיבנה אם נמשיך במנהג הנפסד, שבו אדם משמש כסחורה או מוצר.
מכון ויצמן הוא מהמכונים המובילים בעולם בתחום המדע. הוא הוביל את מדינת ישראל בבניית תשתית הבטחון ובבנית יכולות מדעיות. השאלה היא האם מנהלי מכון ויצמן גם יבינו שעליהם גם להוביל בתחום האנושי והחברתי.
התשובה תלויה בהנהלה.
