חברים שלום,

ימי קרבות עוברים עלינו.  בתקשורת הציבורית נראה שיש תמיכה רחבה במבצע. כל הכתבים כמעט נרתמים למבצע ולתיאורו באור חיובי. מצד שני הבלוגוספירה הישראלית מהרהרת  אחר נכונות המבצע. חלקה הגדול אף מתנגד למבצע.יש גם כאלו המבקשים רק חמלה. וחלק תומכים במידה מסויימת. אחרים מתחמקים מדיון. רק קול אחד שמעתי שתומך במלחמה.

לדעתי זה מעיד על חברה שהיתה חולה במחלה קשה, אך ניכרים בה סימני התאוששות. היא מבריאה, כי בחברה דמוקרטית חובה להרהרה אחרי החלטות הפוליטקאים. אנו רואים כאן יותר ויותר אנשים שאינם ממהרים לאמר "אמן" אחרי החלטות ה"מנהיגים". מצד שני, אין כאן דיון אמיתי על משמעות המלחמה. יש כאן דפוסים חוזרים של מוסרי או לא מוסרי, על פי אסכולות מחשבתיות שהתפתחו במאה ה-18 וה-19. עוד לא פיתחנו דיון אמיתי ומעמיק על משמעות המלחמה, כיצד מנצחים במלחמה או איך נמנעים ממלחמה. הכל באויר, הכל דיבורים ושב חולף עם הרוח. כדי לבחון כחברה דמוקרטית את המלחמה וצדדיה השונים, עלינו להבין מהי מלחמה.

עקרונות הבסיס של המלחמה
אינני חושב שיש הגות משותפת, שיכולה להסביר מהי מלחמה, וכיצד להמיר את המלחמה למלחמה או שלום עם שכינינו.

באופן כללי, קלאוזוביץ' אומר נכון, ש-"המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אלימות". כאשר מדינות או עמים אינם מגיעים לישוב המחלוקות בינהן בדרכים בדרכי דיפלומטיה, הן עלולות לנסות לכפות אחת על השניה את רצונן באמצעות עימות אלים. המצב האופטימלי שבו מדינה אחת מנצחת מדינה אחרת, על פי קלאוזוביץ', מתקיים כאשר מתקיימים שלושת התנאים הבאים*:

1. שבירה או השמדה של הכוח הצבאי של האויב
2. לקחת מהמדינה המפסידה את המשאבים הדרושים למדינה המנצחת (נפט, חקלאות, שטחי אדמה, מחצבים וכיוב').
3. המדינה המנצחת זוכה להתקבל כריבון לגיטמי על ידי האזרחים של המדינה המפסידה (כדי למנוע התנגדות, ולמנוע את הצורך להחזיק צבא כיבוש, שדורש משאבים מהמדינה המנצחת. השארת אוכלוסיה עוינת גם יכול להוות פתח להתמרדות עתידית, שעלולות לגרום למנצחת להפסיד את הישגייה)

במקרים רבים יש התנגשות בין בין תנאי 2 לתנאי 3. במלחמת העולם הראשונה הגרמנים הגיעו כמעט עד פריז. לאחר שהצרפתים והבריטים עצרו אותם הם נאלצו להשתמש במשאבי החבל שכבשו. כתוצאה מכך לאוכלוסיה המקומית לא נשאר מזון, והתפתח מצב של רעב וסבל אנושי רב. את הסבל האנשוי שיצרו הגרמנים, ניצלו הצרפתים והבריטים כדי ליצור אהדה למלחמת בבריטניה ובארצות הברית. וכתוצאה מכך, יכלו הבריטים והצרפתים לגייס יותר כוחות, ולבסוף גם להביא את ארה"ב להשתתף במלחמה.

אלכסנדר מוקדון, הינו דוגמא מצויינת למצביא ששילב את כל שלושת התנאים. הוא הצליח להכריע את הצבא של מלך פרס. הוא השתמש במשאבי פרס כדי להמשיך במסעות הכיבושים שלו, והוא התייחס לכבושיו, כאילו הוא חלק מהם. הוא דאג לאמץ את אורחות המקום, להקריב קורבנות לאלים המקומיים, ונתן כבוד רב לאוליגרכיות המקומיות. גאוניתו, איפשרה לו לכבוש כמעט את כל העולם הידוע בזמנו.

בחינת הסיכסוך הישראלי-ערבי

כאשר לישוב היהודי לא היה כוח צבאי אפקטיבי, נאלצה הנהגת הישוב להשיג שטחים ומשאבים באמצעות דיפלומטיה. אדמות ערביות נקנו מבעלי ההון והשטחים הערבים. אישורים והסכמות מדיניות הושגו מבריטניה באמצעים דיפלומטים, ולקראת סוף המנדט גם על ידי גרילה וטרור. את הכרת האומות המאוחדות בחלוקה, השיגה הנהגת הישוב באמצעות דמוקרטיה
אך כאשר, הגיע שלב היישום של תוכנית החלוקה, מדינות ערב והפלסטינים התנגדו לתוכנית החלוקה. בהעדרה של יכולת מדינית למנוע את הקמת מדינת ישראל פנו המדינות הערביות והפלסטינים לאמצעי האלים שעמד לראשותם. לאחר קרבות קשים מאד, הצליחה מדינת ישראל לשבור את רצון המלחמה של שכנותיה. היא הצליחה להשיג משאבים ושטח, ו"סייעה" לפלסטינים שחיו בשטחים שנכבשו לצאת/לברוח.

בן גוריון כנראה חש שישראל לא תוכל לזכות בדעת הקהל של 1.2 מיליון פלסטינים (במדינה בה היו 0.6 מיליון יהודים), ולכן יש לשער שהוא דאג "לסייע" לבריחת מיליון פלסטינים, או לפחות דאג שלא ירצו לחזור לאדמות מהן ברחו. בכך בן גוריון והנהגת מדינת ישראל הצליחו לדאוג לשקט יחסי. אך בעיית האיבה נשארה, והיא יצאה אל מחוץ לגבולות מדינה ישראל. אירגוני הפאדיון, ולאחר מכן אש"ף, היו ההתפתחות של הפוליטית-צבאית של השינאה שננטרה לישראל, בליבם של מיליוני הפלסטינים שברחו/הוברחו ממדינת ישראל. עוצמת השינאה רק תלך ותגדל ככל שיעבור השנים, תודות לתלישותם של הפלסטינים בארצות שאליהן הן ברחו. התלישות הזאת התחזקה, כיוון שכמעט בכל מקום שאליו הגיעו הפלסטינים, הם הפכו לעדה של מצורעים.במשך שנים רבות חשבו בישראל  שהתלישות הזאת מקורה בתוכנית מכוונת של המדינות הערביות, אך יש לשער שהסיבה נוסעת יותר מהתליכים טבעיים. אחד הגורמים התורמים לכך, לדעתי, היא חוסר השיוויון וחוסר הדמוקרטיה הקיימת בארצות ערב. במדינות הללו בהן השלטון מתבסס על אליטה צרה של בעלי ברית, מהווים הפלסטינים קבוצה המאיימת על השלטון. את התממשות האיום הפלסטיני היה ניתן לראות בירדן, שלפני ספטמבר 1970, שם איימו הפלסטינים על השלטון הבדאווי/האשמי. לאחר שהנהגת הפלסטינים גורשה מירדן ורוח המהפכנות הפלסטינית רוסקה, עברה הסכנה הפלסטינית למדינה פרו-מערבית חלשה. בתוך חמש שנים, הובילו הפלסטינים את לבנון למלחמת אזרחים. כוחם בלבנון נחלש רק לאחר שבמלחמת לבנון הראשונה, הצליח צה"ל לגרש את הנהגת הפלסטינים מלבנון.

ב-1967, לאחר שישראל כבשה את סיני, יהודה, שומרון והגולן, נוצרה מצב חדש. הפעם החליטו קברניטי המדינה, אשכול ודיין, כי האוכלוסיה הפלסטינית תשאר בשטחים שנכבשו. מקובל לאמר כי דיין האמין שהפלסטינים ירצו לגור בישראל. הוא האמין כי התנאי השלישי של קלוזוביץ' יתממש, רק בגלל שאנו מדינה מפותחת ודמוקרטית. הוא האמין שהפלסטינים יסתכלו על אחיהם שבתפוצות, ומיד יבינו שעדיף להם להיות חלק ממדינת ישראל. על אשכול אומרים כי הוא האמין שיו"ש הם רק פיקדון, שנועד להחזרה לירדן, לאחר שיושג הסכם שלום. שניהם טעו. ירדן לא רצתה ביו"ש. גם כך היה עליה להתמודד עם רוב פלסטיני גדול ומאיים. הפלסטינים לא הסתכלו על אחיהם, אלא דווקא אל הפערים בינם לבין היהודים, ואל ההתיחסות הנצלנית והאגרסיבית של מעסיקיהם היהודים.

ב-1987, לאחר 20 שנים ללא זכויות דמוקרטיות, התפרצה מרידה אזרחית, שבסופה הכירה הממשלה הנבחרת הישראלית בצורך להקים מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה. נחתמו הסכמי אוסלו, והכוח הפלסטיני (אש"ף) שיצא מלבנון וגלה לטוניס, חזר ב-1994 ליש"ע.

ממשלת ישראל האמינה שאם הקמת מדינה פלסטינית בשטחי יש"ע, יפתר הסיכסוך, ושלום יגיע לאזור. מסיבות מורכבות שבוודאי יהיו רבים שיחלקו עליהן, הפתרון שהציעה הממשלה נכשל. ב-1995 התחילו הפלסטיניים לייצר פיגועים גדולים נגד אזרחים. קשה לקבוע מה הסיבות האמיתות שבגללן הפלסטינים פנו לאלימות. יש כאלו שטענו כי ישראל לא עמדה בהסכמים. אחרים יגידו שהפלסטינים אינם מתכוונים להסתפק ביש"ע ופונים להשמדתה של ישראל, והקמת מדינה פליסטינית במקומה. אני חושב שאש"ף הוכיח כי בכל מקום אליו הלך, הוא הכיר רק דרך אחת. דרך המלחמה. בירדן, ובלבנון אש"ף היה גורם חתרני שניסה להשמיד את המדינה בה פעל. אני חושב שבגלל  הדיקטטורה והשחיתות העצומה שהתקיימה בתוכו, הוא יכול היה להתקיים רק במצב של מלחמה. מלחמה, כידוע היא המגן הטוב ביותר של הדיקטטור המושחת.

בדצמבר 2006, התגלתה השחיתות של הפתח (הארגון שהמשיך את אש"פ) במלוא מערומיה, והפתח התרסק בקרב מול החמאס בעזה. בגדה שרד הפתח, כנראה תודות להגנתה של ישראל.

המדיניות המוצהרת של החמאס, היא השמדת מדינת ישראל. זהו ארגון דתי רדיקלי שהאידאולוגיה שלו מניעה אותו למלחמת חורמה בישראל. השאיפה של החמאס היא להשמיד את ישראל. בדרך להגשמת המטרה הוא אינו בוחל בשום אמצעי, גם לא פגיעה באוכליסיותו הוא.

הסיכסוך בעזה
אירגונים בעלי אופן דתי-רדיקלי אינם ניתן להכנעה בקלות.

אם נחזור לעקרונות המלחמה של קלוזוביץ', הרי שהשגת התנאי הראשון (שבירת  הכוח הצבאי) הופכת כמעט למשימה בלתי אפשרית. לוחמי ומפקדי החמאס חמושים באידאולוגיה מעוורת המקדשת את המוות. אידאולוגיה כזאת שירתה את היפנים במלחמת העולם השניה. רק שתי פצצות אטומית הצליחה להכניע את היפנים. במידה רבה גם גבלס והיטלר הצליחו לייצר אדאולוגיה קיצונית שלא היה ניתנת להכנעה. רק כיבוש מוחלט וריסוק מוחלט של השלטון ותהליך של דנצפיקזציה איפשר את החזרת גרמניה להיות חברה נורמלית בין האומות השפויות.

ישראל מעריכה שהלחץ הבינלאומי לא יאפשר לבצע כיבוש מוחלט של עזה, הדרוש לתהליך דה-חאמסיזציה. ישראל גם למדה שאין לה את היכולות לרכוש את דעת הציבור הפלסטיני. שתי סיבות אלו הן סיבות טובות שבגינן כיבוש עזה מחדש לא יהיה מהלך נבון.

ולכן ישראל פונה לשיטה מאד בעייתית של הכנעת כוח הרצון להילחם. הדרך שישראל בחרה היא פגיעה מסיבית בחמאס ובאזרחי עזה, על ידי מבצעים קטלניים והרעבת האוכלוסייה. ממשלת ישראל מעריכה כי הרעבת האוכלוסיה תצליח להפריד בין שלטון החמאס לאזרחיו. אלא שלהערכתי שלטון המובל על ידי אידאולוגיה קיצונית, שיש לו מערכת חינוך משלו, שליטה בתקשורת ויכולת לדכא מרידות באלימות, לא יושפע מדעת הקהל. החמאס יוכל לשלוט בעזה, גם חרף אי-שביעות רצון של האוכלוסיה הנשלטת. גרמניה הנאצית לא הוכרעה בגלל הרעב שבריטניה כפתה עליה. לרוסיה הבולשביקית נדרשו 72 שנים כדי לקרוס. משטרים דיקטטורים עם אידאולוגיה קיצונית קורסים רק לאחר שהשחיתות הפנימית, שנובע מהקיצוניות שלהם ומהדיקקטורה שלהם מכריעה אותן. נדרשות עשרות שנים עד ששלטון דיקטטורי מאבד מכוחו בגלל שחיתות.

התוצאה היא שללא מבצע כיבוש מוחלט ותהליך דה-חמאסיזציה, אנו עומדים לסבול במשך עשרות שנים, מהפגזות ערינו, וממבצעים חוזרים שינסו לרסן את החמאס.

פתרונות אפשריים לסיכסוך

בגלל האידאולוגיה הרדיקלית של החמאס, קשה להעריך שהחמאס יהיה מעוניין בשלום אי-פעם. הפת"ח שפיו דיבר שלום ב-1994, ידיו דיברו מלחמה. הדבר יהיה נכון עוד יותר לגבי החמאס.
למעשה הדרך העיקרית שעומדת לפנינו, בשיטות המלחמה הקלאסיות, היא להפוך להיות הקורבן. לדאוג שהעולם יראה בנו את הקורבן, ואז לייצר קואליצה עולמית שתתמוך במבצע צבאי שיביא להכרעת החמאס פעם אחת ולתמיד.

כדי להצליח בכך, עלינו לספוג הפצצות הולכות ומתגברות. לספוג עשרות ומאות הרוגים, ולספר את הסיפור בצורה אפקטיבית בעולם. לצבור אהדה, ולהסביר עד כמה החמאס הוא אירגון מפלצתי. ורק אז להכות מכה אחת כואבת,לכבוש את עזה. להעביר אותה תהליך של דה-חמאסיזציה. ולבנות יחד עם הפלסטינים, האיחוד האירופי וארה"ב מנהיגות פלסטינית דמוקרטית אמיתית.

די ברור שאין אף ממשלה שתהיה מוכנה לעבור כזה תהליך, ואין עם שיהיה מוכן לספוג כל כך הרבה אבידות. יותר מזה, נראה כי ההסברה הישראלית היא משענת קנה רצוץ. ולכן נידונו לעשרות שנים של מלחמה מתמשכת עם החמאס, בה אנו נראה הרשעים, החמאס הטובים. המלחמה תסתיים כאשר השחיתות הפנימית של החמאס תכריע אותו. עלינו רק לקוות שהשחיתות הפנימית שלנו לא תכריע אותנו קודם לכן.

דרך אחרת שניתן לנצח באמצעותה היא הקמת מערך מיוחד המורכב מיחידות מיוחדות, שב"כ ומוסד, שיפעל בצורה סמויה כדי להכריע בתהליך מתמשך או במכה בודדת את שלטון החמאס. תהליך כזה ידרוש ניטרול מידי של שדרות מנהיגות החמאס, ויצירת שלטון ערבי דמוקרטי חלופי. אבל כדי להרים כזה מבצע צה"ל, המועצה לבטחון לאומי, השב"כ והמוסד צריכים לעבור סידרה ארוכה מאד של שיפורים ביכולות הפיקודיות, הטקטיות, האסטרטגיות והמדיניות.

* Clausewitz, Principles of war, first page of Chapter 3.

חברים, שבוע טוב.

בשעה 11:30, ישבנו בחדר אוכל של קיבוץ קרוב לרצועת עזה.  לפתע נשמעה סדרה של התפוצצויות מרוחקות אך חזקות. תושבי הקיבוץ, הרגילים לבומים של הקאסמים, חשו שהבומים הללו היו שונים מן הרגיל. כיוון שהקיבוץ הוא קיבוץ שומר שבת, לא יכולנו להתעדכן. לאחר כמה דקות אחראי הביטחון דיווח כי הבומים החזקים היו הפצצות של חיל האויר, ואנו צפויים למטח קאסמים בזמן הקרוב.

כמלומדים ויודעי דבר, אנשי הקיבוץ המשיכו בארוחתם. לאחר ברכת המזון התפזרנו לבתים, וחיכינו להפצצת הנגד. ואכן במהלך השבת נחתו סביב הקיבוץ כ-4 קסמים. לא היתה פאניקה, רק תרגולת רגועה של כניסה למקומות מוגנים ברגע שנשמעה הכריזה "צבע אדום". מיד לאחר שמיעת קול ההתפוצצות הקאסם, חזרנו לשגרה.

ברגעים אלו נופלים באיזור קאסמים, ונשמעים צבעים אדומים.

שבוע טוב לכם,

טל, מקיבוץ אי-שם ליד גבול עזה.

לאחרונה מצאתי אגרגטור בלוגים מעניין מאד העוסק בנושאים בין-לאומיים – Global Voices. בין יתר הבלוגים יש כמובן בלוגים העוסקים בסיכסוך הישראלי-פלסטיני, וכרגיל, הפלסטינאים משיגים אותנו גם שם .

מי שעורך את הבלוגים הללו מקפיד על כך שהדיון לא יהיה מתלהם, ולכן נוצר דיון מאד מעניין באתר. אלא שהתבוננות באתר, מראה שהישראלים כרגיל לא מבינים מהי תקשורת, וכיצד לקדם את ההסברה הישראלית. אנחנו נוטים להתנצחויות להתבכינות, לצעקנות ולנאומים מאשימים. ואנחנו לא מבינים שמולנו יושבים בני אדם שאין סיכוי שבעולם שיקשיבו לנו אם נמשיך לדבר בצורה כזאת. גם אם לא נשכנע את הפלסטינים והערבים, עדיין יש באתר לא מעט מאזינים ופעילי שלום מהעולם, שניתן להשפיע על ראיית העולם שלהם, אם רק נדע איך לדבר ולהציג את עמדתנו.

מניסיוני (ומהבנתי בפילוסופיה של הידיעה) יש מספר תנאים בסיסים שיגרמו לאנשים להקשיב לכם.

1. האגו הוא המרכיב החשוב ביותר בשיחה. אם תעליב, תפגע תצעק וגו', אתה פוגע באגו של בן השיח שלך. לכן, לא בין השיח שלך, ולא הקהל מסביב יקשיבו לך. אסור לך לזלזל באינפורמציה שבן השיח שלך מביא. הרבה פעמים אנשים רואים באינפורמציה שהם מביאים אות לאמינותם. אם אתה תוקף ואומר משפט כמו "מה שאמרת כרגע הוא שטות", אתה פוגע באגו של בן השיח… וכאן תגמר השיחה. לכן, צריך לזכור…. תמיד אהבה, תמיד כבוד….ותמיד לחלוק בצורה מנומסת ולא פוגעת. רק כך יש סיכוי שמישהוא יקשיב לכם.
2. הביאו עובדות, ופחות טון דמגוגי ומתנשא. קהל אוהב להאזין למי שמדבר ברגיעה על עובדות, ומאפשר לקהל להאזין בשקט ולחשוב בעצמו על המידע שהוצג לו. תן לקהל את הכבוד המגיע לו (אגו… כבר אמרנו?)
3. תלמדו היסטוריה, תקראו הרבה ספרים… זאת לא בושה…. זה יפתח לנו את הראש, ילמד אותנו כמה לקחים שנמצאים בהיסטוריה (וכאלו לא חסרים), ולבסוף זה הכלי העיקרי להבחין את עצמך מעדת צועקי הסיסמאות. רק כך יש סיכוי שאנשים נבונים (שיש להם השפעה סגולית גבוה בבלוגוספירה) יקשיבו וישתכנעו.
4. אל תתבישו להודות במה שנראה לכם כשגיאה של ארצכם או שלכם. כולנו בני אדם. כולנו טועים.
5. תלמדו מבני השיח שלכם. גם הם מביאים חוכמה, לא רק אתם.
6. תלמדו אנגלית (אני מודה שיש לי בכך בעיה)… זאת השפה הבינלאומית, ובלעדיה לא תתכן תקשורת והבנה כלל-אנושית.
7. תיצרו קשרים חברתיים, גם עם בלוגרים ערבים. חברות ואהבה הן בסיס טוב לעבודה משותפת.
8. תלמדו להציג את הצד הישראלי. אנחנו, הישראלים כל כך מתוסבכים, שאנחנו נותנים לכל אחד להגיד לנו עד כמה אנו טועים…. הגיע הזמן שנבין מה אנו עושים כאן, ולמה יש לנו זכות להתקיים במקום הזה…(אבל זה דורש דיון אחר… מאד מאד מעמיק)

שלכם,

טל

במשך זמן רב אני קורא את הסדרה האוטוביוגרפית של צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה (Churchill 1950). באמצעותה אני לומד להכיר גם את מלחמת העולם השנייה, וגם את הדרך בה נוהלה המלחמה על ידי בעלות–הברית.

תוך כדי הקריאה צצו במוחי שאלות לגבי הדרך שבה נוהלה המלחמה מהצד הגרמני. שאלות כמו, למה אפשרו הגרמנים לבריטים לחלץ את הצבא הבריטי מצרפת לאחר הקריסה של צרפת במאי 1940. מדוע היטלר פתח חזית נוספת קשה ומסוכנת מול הרוסים, כאשר הוא יודע שיהיה עליו להמשיך ולהלחם במה שאז כונה "האימפריה הבריטית". איך הצליח הצבא הגרמני לשרוד כל כך הרבה זמן, מול שלוש אימפריות ענקיות. מה חישל את רוח חייליו להלחם עד המטר האחרון בברלין. אני שואל את השאלות הללו, כדי להבין מדוע vדיקטטורה הנאצית הצליחה לשגשג, אך גם מדוע היא לבסוף קרסה.

כדי לנסות לענות על השאלות הללו, קניתי את הספר The German generals talk של לידל–הרט. הספר הוא תוצר של עבודת תחקירים, שערך אחד מגדולי המומחים האסטרטגים של המאה ה-20, עם הפיקוד הבכיר הגרמני. הספר נכתב לאחר שלידל הרט ביקר את הגנרלים הגרמנים המובסים בבית הכלא, וניסה להבין בעזרתם את המלחמה מהצד הגרמני.

במהלך הקריאה, התבררו לי מספר לקחים גם לגבי הפעלת טרור והשפעותיו על אוכלוסיות שונות. ללקחים אלו יש משמעות גם לקונפליקט הפלסטיני–ישראלי בו אנו נמצאים.

על פייסנות ומלחמה.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, חתמו הגרמנים על הסכם השלום של וורסאי. ההסכם נועד בין היתר, להגביל את כוחה הצבאי של גרמניה, ולמנוע ממנה את היכולת לפתוח במלחמה נוספת. מגבלות שונות הוטלו על הגרמנים, כמו הגבלת הצבא הגרמני ל-100 אלף חיילים וקצינים (צבא קטן מאד בקנה מידה אירופאי). פירוק המטכ"ל, איסור על החזקת טנקים, ארטילריה ומטוסים, והגבלת כוח הצי הגרמני למינימום. בנוסף התחייבה גרמניה לשלם לבריטניה וצרפת פיצויים על נזקיי המלחמה. אילו נשמרו ההגבלות הצבאיות, לא היה באפשרותה של גרמניה כעבור 20 שנים לסכן את המעצמות הצרפתית והבריטית. אך בסדרה של ויתורים מדיניים, צרפת ובריטניה אפשרו לכוח הצבאי הגרמני לגדול ולהתחזק. ב-1935 היטלר, הפר את הסכם וורסאי והחל בהגדלת הצבא הגרמני. צרפת ואנגליה, שלא היו מעוניינות במלחמה נוספת, ויתרו לגרמניה, ואפשרו לכוח הגרמני הצבאי לגדול. בעולם המערבי נשמעה אפילו תמיכה במהלכים הללו של גרמניה, בטענה כי בכך הגרמנים מחזירים לעצמם את הכבוד האבוד שלהם, ודבר זה ייטול מהם את הרצון לצאת למלחמה. טענה אחרת הייתה שגרמניה חזקה תוכל למנוע מהמהפכה הקומוניסטית של בריה"מ לחדור לאירופה.

גם כשגרמניה התחילה בתהליכי התפשטות, על ידי הפרת הסכם הפירוז של הריין, סיפוחים מחודשים של אזורים שהיו שייכים לה לפני מלחמת העולם בחבל הסודטים בצ'כו–סלובקיה וסיפוח אוסטריה, מדינות המערב נמנעו מלתקוף את גרמניה. בשלבים אלו היה עדיין מעמדו של היטלר לא יציב, וצבאו רחוק מבשלות, ואילו צבאות המערב היו חזקים יותר.

בשלבים אלו, הייתה תסיסה במטכ"ל נגד היטלר. בצבא הגרמני היו מפקדים שביקשו לבצע הפיכה צבאית (עמ' 87 – 89). אך היטלר הצליח לשלוט בצבאו באמצעות מניפולציות כוח מתוחכמות. מה שמנע מהמטכ"ל לבצע את ההפיכה היו מספר גורמים. קודם כל היטלר נבחר בבחירות חוקיות ולגיטמיות (על פי חוקת רפובליקאת ווימאר. על פי השיטות הנהוגות כיום, תהליך זה היה נחשב להשתלטות ברוטלית). מיד לאחר היבחרו, חוגים המקורבים ל Hammerstein ו– Schleicher, חשבו על הפיכה צבאית, אך החליטו שאין סיכוי להפיכה צבאית כזאת. אנשים אלו היו גנרלים וותיקים בדימוס, ולא היה להם קשר ישיר עם הצבא, ולכן לא יכלו להפעיל אותו. בנוסף היטלר החדיר לפיקוד הבכיר מפקדים נאמנים לו. הוא דאג שכל מפקד בכיר יבודד משאר המפקדים, ובכך הוא יצר הפרד–ומשול. בנוסף היטלר הקים את חיל האויר, שבו היו יחידות הנ"מ. ליחידות הנ"מ היו כלי נשק יעילים נגד אדם ונגד טנקים, ולכן יחידות הנ"מ היו יכולות למנוע הפיכה צבאית. בכך יצר היטלר מצב שבו הפיקוד הבכיר בצבאו נאלץ להיכנע לרצונו. אך יחד עם זאת, כאשר היטלר התחיל בתהליכים הסיפוח, הוא נחשב בעיני רבים למשוגע, ויתכן שאם גרמניה הייתה מותקפת בשלב ההתפשטות הראשונית שלה על ידי צרפת ובריטיניה, גורמים אנטי–היטלראיים במטכ"ל, היו מוצאים להם אוזן קשבת יותר בצבא, והם היו מסוגלים להפיל את היטלר.

ההצלחה גרמנית – הגאונות ההיטלראית

היטלר היה נבון וחכם יותר מהמטכ"ל שלו בכל הקשור למהלכים ברמה המדינית וברמה הטקטית. הוא לא הבין מספיק ברמה האסטרטגית, וזו הייתה נקודת החולשה שלו. עליית גרמניה ונפילתה קשורים ליכולות הללו של היטלר וגם לחסרונותיו.

היתרון של היטלר על אנשי צבאו המקצועיים, בהבנת תהליכים מדיניים, גרמו לו להתעלם מאזהרות הגנרלים שלו, כאשר אלו הזהירו אותו שהצבא אינו מוכן למלחמה. היטלר הבין את הפציפיזם של צרפת ובריטניה, והוא הניח שגם אם צבאו לא יהיה מוכן למלחמה, המדינות הללו לא יתקפו אותו. צרפת הייתה מובסת נפשית ממלחמת העולם הראשונה. היא איבדה מיליון וחצי לוחמים, והיא נעדרה את הרוח הציבורית שנדרשה להתמודדות מול גרמניה המתחמשת. בבריטניה שלטו רוחות פציפיסטיות, שהתנגדו לכל מלחמה. היטלר הבין שאין איום ממשי על צבאו, וכך הצליח היטלר לכבוש את אוסטריה, וחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, מבלי שמדינות המערב יתנגדו. בשלב מסויים, בכל זאת מדינות המערב הבינו שיש לעצור את ההתפשטות הגרמנית. הם התריעו בפני גרמניה שאם גרמניה תיתקוף את פולין, זאת תהיה מבחינתם הכרזת מלחמה. על אף החשש של המטכ"ל הגרמני, היטלר הבין לליבם של אזרחי מדינות המערב, והבין שגם כאן לא תתרחש מהומה גדולה.

על פי העולה מהספר של לידל הרט, נראה כי כוונתו של היטלר הייתה לכבוש את מזרח אירופה, ולהתחלק בשלל עם רוסיה. הוא כנראה קיווה שבכך הוא יזכה לעתודות של נפט ושטחי חקלאות הגדולים הנמצאים במזרח אירופה. בכך הוא יבצר את מעמדה של גרמניה כאימפריה חזקה. היטלר קיווה שרוחות הפציפיזם והתבוסתנות ישררו, ומדינות המערב יסכימו לכיבוש מזרח אירופה.

לאחר שגרמניה תקפה את פולין (שוב על בסיס שטחים שהיו בהם גרמנים מתקופת מלחמת העולם הראשונה), צרפת ובריטניה בכל זאת הכריזו מלחמה על גרמניה. אך זאת הייתה מלחמה מזויפת, כפי שהיא כונתה מאוחר יותר. בריטניה וצרפת לא תקפו את גרמניה. הן עמדו על קו הגבול בין גרמניה לצרפת ולא עשו דבר. המעט שנעשה היה מספר קרבות בין גרמניה לבריטניה סביב כיבוש נורווגיה בידי הגרמנים, אך גם שם הבריטים לא הראו נחישות גדולה מידי (צ'רצ'יל התלונן קשות על כך שלא נותנים לו לכבוש אזורי מפתח בנורווגיה, כדי להקדים את הכיבוש הגרמני).

כשהגרמנים הבינו שמדינות המערב לא עומדות לחתום איתם הסכם שלום, נוצרה פאניקה במטכ"ל הגרמני. הגרמנים ידעו שאין להם את אוצרות הטבע הדרושים למלחמה ממושכת, ושבסופו של דבר, מדינות המערב יתארגנו ויתקפו את גרמניה. היה גם חשש, שאם מצב המלחמה יימשך, רוסיה תנצל את ההזדמנות כדי לתקוף את גרמניה ולכבוש אותה. היטלר הבין שיש לעשות מעשה ולכבוש את צרפת, כדי להוציא את מדינות המערב מהמשחק.

המטכ"ל הגרמני התנגד לתכניותיו של היטלר. הם חששו כי סיפור המעשה של מלחמת העולם הראשונה יחזור על עצמו. שוב גרמניה תצליח לכבוש חלק מצרפת, ואילו הצרפתים יתאוששו, ובמלחמה ארוכה יכריעו את גרמניה (הגנרלים, עמ' 112). המטכ"ל הגרמני לא האמין ביכולתו לכבוש את צרפת.

היטלר, שוב התעלה על הגנרלים שלו, והבין שהצרפתים הם עם תבוסתני ומושחת. הוא הבין גם שהמטכ"ל שלו מקובע ואינו חושב על דרכים חדשניות. ובאמת, דרך הכיבוש שהציע המטכ"ל חזרה בדיוק על אותו מתווה של מלחמת העולם הראשונה. כדי לפתור את בעיית הקיבעון המחשבתי של המטכ"ל שלו, קידם היטלר רעיון שהציע קצין זוטר יחסית, אך בעל מחשבה צבאית מבריקה. היכולת הזאת לעבור דרך ההיררכיה הצבאית ולקדם את מי שנראה לך כמוצלח, היא תכונה ייחודית שאפשרית כנראה רק בדיקטטורות. שם הקצין היה מאנשטיין , והוא היה קצין האג”מ של קבוצות הארמיה A. מאנשטיין הבין את כוח השריון ואת היכולת שלו לנוע בשטחים שנחשבו בלתי עבירים. הוא טען שיש לתקוף דרך הארדנים (שנמצאים באגף המזרחי של צרפת), כיוון שאזור זה שיחשב בעיני הצרפתים כבלתי עביר לשריון, ולכן הצרפתים לא ימקמו במקום זה כוחות הגנה גדולים.

הצבא הגרמני פעל אכן לפי התכניות של הגנרל הצעיר, והחלק הצפוני של צרפת נכבש במהירות עצומה. בריטניה וצרפת הוכרעו בקרב זה, כיוון שהם לא הבינו את התפתחות השריון וחיל האוויר בין שתי המלחמות. במלחמת העולם הראשונה, היו כוחות אלו בחיתוליהם ולא שימשו תפקיד מכריע בקרבות. אבל מאז, הלכו והתפתחו כוחות השיריון והאוויר על ידי הגרמנים, והפכו לכוח מחץ שאין לעמוד בפניו באמצעים של מלחמת העולם הראשונה. זה המחיר שצבא ועם משלמים, כאשר בראשו עומדים אנשים מקובעים ולא יצירתיים.

דבר נוסף שהכריע את הקרבות מבחינת המערב היה השחיתות והתבוסתנות שאחזו בצרפתים. צ'רצ'יל התלונן קשות נגד רוח הלחימה הנמוכה של הצרפתים, עוד בזמן "המלחמה המזויפת" (מספטמבר 1939 ועד ההתקפה הגרמנית במאי 1940). הניהול הכושל של הצבא הצרפתי גרם לכך, שמהלך אלמנטרי בתורת המלחמה, כמו שמירת עתודות, לא יתבצע על ידי הפיקוד הצרפתי. הצבא הצרפתי היה עבור הגרמנים כמו חמאה רכה עבור סכין חם.

ולבסוף, התבוסה הגיעה כאשר הממשלה הצרפתית הוחלפה בתהליך הדחה מהיר על ידי גנרל פפאין התבוסתן. בהסכם הכניעה של הצרפתים קם ממשל וישי, שהיה בעצם משטר צמית של הגרמנים. משטר זה זכור בהיסטוריה הצרפתית ככתם מוסרי שחור ומביש.

תחילת התבוסה הגרמנית – חולשת הדיקטטור

היטלר קיווה עדיין שניתן יהיה להגיע עם בריטניה להסכם שלום. היטלר רחש הערכה גדולה לבריטים (הגנרלים, עמ' 106). הוא קיווה שצ'מברלין הפצפיסט יבין שאין טעם במלחמה ארוכת טווח, ויעדיף שלום, שבו בריטניה וגרמניה יחלקו את השליטה בעולם. במסגרת יצירת הרצון להגיע לשלום, היטלר נתן לצבא הבריטי "לחמוק" מהצבא הגרמני בדנקריק. במשך כל תקופת המלחמה הבריטים היו בטוחים שהחילוץ מדנקריק היה נס גלוי, אך בסוף המלחמה התברר שזה לא היה נס, אלא מעשה שנעשה בכוונה כדי שהבריטים לא ירגישו מובסים, וכדי שיהיו מוכנים להגיע להסכם שלום עם גרמניה (ע”מ 106).

אלא שכאן היטלר עשה את הטעות הראשונה שלו. טעות שדיקטטור אחר בשם נסראללה גם עשה. הבריטים אומנם היו פציפיסטים בזמן שלום, אך כשחרב הונחה על צווארם, הם איבדו כל סממן של פציפיזם, ודרשו מהממשלה הבריטית להילחם. כתוצאה מכך איבד צ'מברלין את אמון הפרלמנט, ובמקומו מינה המלך דמות קצת יותר קשוחה, או בעצם יש לומר, הכי קשוחה בשכונה…. את ווינסטון ס. צ'רצ'יל, המכונה “הבולדוג”.

צ'רצ'יל, מיד עם תפיסתו את כס ראשות הממשלה, דחה את כל הצעות השלום הגרמניות. הוא הבין שחתימת הסכם שלום עכשיו, תאפשר לגרמניה להתחזק ולהפוך לדיקטטור החדש של העולם. הוא הבין כי אם האימפריה הבריטית לא תלחם היום, מחר היא תהפוך להיות מדינת וואסל של גרמניה.

בסדרת נאומים מפורסמים וידועים היטב , החדיר צ'רצ'יל בקולו המיוחד, השקט והבוטח אמון בבריטים ובעמי העולם החופשי. הוא אמר להם שבמשך מאות שנים נאבק העם הבריטי להשיג את החרות. אם ינצחו הגרמנים, תחזור אירופה והעולם לתקופת ימי הביניים. הוא אמר לעמו: אנחנו נלחם בהם על החופים, בתעלות ובמחפורות. אנחנו נלחם בכל מקום עד שנביס אותם. גם אם בריטניה תיכבש, האימפריה הבריטית תמשיך ללחום בגרמנים, עד שכל מדינה תשיג שוב את חרותה. ואם האימפריה הבריטית ומדינות הקומנולט' יתקיימו עוד 1000 שנים, אנשיהם עדיין יאמרו "זאת הייתה שעתם היפה ביותר" (פראפרזות מכמה נאומים).

צ'רצ'יל בנה את הביטחון של תושבי בריטניה ביכולתם להביס את הגרמנים, ולהיטלר השתבשו התוכניות. מאחר שהתוכניות הראשוניות של היטלר השתבשו, הוא פתח במהלך חלופי. הוא ניסה לשבור את רוחם של תושבי בריטניה, על ידי יצירת הרושם שהגרמנים עומדים לפלוש לבריטניה בכל רגע, ובמקביל חיל האויר הגרמני התחיל בהפעלת טרור נגד אזרחי בריטניה. חיל האוויר הגרמני הפציץ את לונדון וערים אחרות, כדי לשבור את האזרחים הבריטים, ולהביא לכניעת בריטניה. מידי ערב נהרגו בלונדון מאות אזרחים. מנגד הבריטים השיבו מלחמה. בקרב המפורסם על בריטניה, חיל האוויר הבריטי הכה בחיל האויר הגרמני. ואילו המדע הבריטי שיבש את יכולות הפגיעה של הגרמנים (ראו פרק 4, ספר ב' , כרך 2 – The wizard war). אלא שלמרות המאמצים של הבריטים, עדיין בתקופה של מספר חודשים מועט, נהרגים בבריטניה 43 אלף אזרחים. .

בניגוד לציפיות הגרמניות, הרוח הבריטית לא נשברה. היא רק התחזקה. גרמניה מוצאת את עצמה במצב מאד לא נעים. היא נמצאת מול יריב גדול וחזק במערב, ובמזרח נושף בעורפה ענק רדום ומסוכן בהרבה… הצבא הרוסי.

כדי להקדים תרופה למכה, גרמניה פותחת במתקפת הפתעה נגד הרוסים (עמ' 110). היטלר מעריך כי שלטונו של סטאלין אינו יציב (יש לזכור כי סטאלין רק ב-1937 ערך מסע חיסולים ענק בצבאו). היטלר העריך כי תוך מספר שבועות הענק הרוסי ירד על ברכיו.

גם כאן היטלר טעה. רוסיה לא נכנעה. היא הייתה גדולה מידי, פראית מיד ולא מפותחת מידי, מכדי שגרמניה תצליח להכריע אותה. הכבישים ברוסיה היו דרכי עפר פרימיטיביות מהמאה ה-18. השיריון הגרמני והתובלה הגרמנית מצאו את עצמם שוקעים בבוץ הרוסי עד צוואר. המרחבים האדירים של רוסיה בלעו אליהם את הצבא הגרמני. ניסיונות האיגוף והכיתור של הצבא הרוסי בידי הצבא הגרמני נכשלו. אומנם הרוסים איבדו כמויות עצומות של חיילים, אך עמוד השדרה הרוסי לא נשבר (בכל מהלך המלחמה אבדות הצבא הרוסי מוערכות בכ-5 מיליון הרוגים). המוכנות של החייל הרוסי להילחם ולהקריב את חייו הייתה איומה ומפחידה. הקרבות היו אכזרים ועקובים מדם. יחסית לחזית המערב, רוסיה הייתה גיהינום עבור החילות הגרמניים.אלא שבניגוד לצפיות של בן המערב המודרני, החייל הגרמני הלך והתחזק אף הוא במזרח. האמון שהיה לחיילים בהיטלר היה עצום, והם היו מוכנים לקרבות קשים מאד כדי להגשים את חלום גרמניה הגדולה והסדר העולמי החדש.

הספר של לידל אינו מסביר מדוע היה האמון של החייל הגרמני בהיטלר כל כך גדול. יתכן מאד כי התעמולה הנאצית, על תחכומה הרב ויכולתה לנגן על כל הצדדים האפלים בנפש הגרמנית, הפכה את החייל הגרמני למאמין גדול בחזון הנאצי. חזון בדבר עולם מסודר וחדש, בו הגזע הארי ישלוט בעולם, ובו כוחות הרשע הבולשביקים והיהודים (שחד–הם בעייני הגרמנים), יכחדו מהעולם. החזון הזה כנראה הניע את החייל הגרמני למוכנות הקרבה בלתי–תאמן.

בניגוד לחייל הפשוט בשדה הקרב, הפיקוד הבכיר ידע שגרמניה נמצאת בפני אובדן. יתרה מזאת, כל הניסיונות שנערכו בעבר לשכנע את היטלר להימנע מעימות שיביא לחורבן גרמניה נכשלו, והיטלר איבד את האמון שלו בגנרלים שלו. חוסר האמון הלך וגבר כיוון שעד עכשיו היטלר צדק בהערכותיו, ואילו הגנרלים טעו.

הדבר הזה הקשה על הגנרלים למנוע את האסון ברוסיה. היטלר האמין בכוחו של החייל הגרמני, וביכולתו לעמוד בכל מתקפה רוסית. הוא לא הבין שצבא, עד כמה שהוא אמיץ, אינו יכול להתקיים זמן רב ללא אספקה. כאשר ב-1943 וב-1944 הגיעו התקפות הנגד הרוסיות הגדולות למימדים מדאיגים, היטלר פקד על הצבא הגרמני לעמוד במקום ולא לסגת אף שעל. כתוצאה מכך כותרה הארמיה ה-6 של פאול בפאתי סטלינגרד, ולאחר כמה שבועות של לוחמה קשה ומיותרת, נכנעו כ– 92 אלף חיילים גרמנים. הטקטיקה של היטלר לא השתנתה גם בהמשך, וכתוצאה מכך הלך הצבא הגרמני ואיבד נתחים גדולים מכוחו, בגלל איגופים רוסים וניתוק צבאותיו מקווי האספקה. כאשר הקרב עבר לאדמת גרמניה, הצבא הגרמני כבר היה חלש מאד, מבחינת כמות הכוחות העומדים לרשותו. הגנרלים מציינים, שלו ניתן להם לסגת כפי שרצו, היה לרוסים הרבה יותר קשה להביס את גרמניה.

חוסר האמון הזה בהיטלר בשדרת הפיקוד הבכיר, הביא לניסיון ההתנקשות בהיטלר ב20 ביולי 1944, על ידי קצינים במטכ”ל. הניסיון נכשל, והאמון של היטלר בפיקוד הבכיר שלו ירד לאפס. על אף שהצבא הגרמני כבר לא היה צבא בסוף שנת 1944, החייל הגרמני נשאר נאמן לפיהרר החיילים הגרמנים נלחמו בחרוף נפש עד המטר האחרון בברלין. כמות האבדות בצד הרוסי ממחישה עד כמה החייל הגרמני היה נחוש להאבק עד המטר האחרון. רק בקרב על ברלין, איבד הצבא הרוסי כ-80 אלף חיילים.

במערב הסיפור היה דומה. גם כאן היטלר לא אפשר נסיגות, ואיפשר לבעלות הברית המערביות לכתר את צבאותיו ולהכניעם.

כמה לקחים שתקפים לימינו

אידאולוגיה

לאידאולוגיה היה תפקיד חשוב ומכריע במלחמת העולם השנייה. האידאולוגיה הנאצית איפשרה לגרמניה ליצור כוח צבאי יציב וחזק לאורך כל שנות הלחימה. האידאולוגיה הקומוניסטית–פשיסטית (מולדת–מפלגה–סטאלין) איפשרה לחייל הרוסי להיות לוחם אכזר ללא–חת. גם האידאולוגיה הליברטנית של בעלות הברית המערביות הייתה חשובה ליכולתן לנהל ביעילות את המלחמה. היא אומנם לא קידשה את הקרבת החיים של הלוחם, כפי שהדבר נעשה במדינות הדיקטטוריות, ובמקרים רבים צבאות הברית נכנעו במקום שרוסים וגרמנים לא היו נכנעים, אך היא אפשרה לבריטים לעמוד איתן מול הטרור הגרמני והיא אפשרה את גיבושן של מדינות הקומונולט' וארה"ב לכדי אימפריה לוחמת ענקית. היא גם אפשרה ליצור אמון והפריה בין הדרגים הלוחמים לדרגים המדיניים.

בניגוד ל"הכתבות" שהדרג המדיני במדינות הדיקטטוריות (רוסיה וגרמניה) כפה על הדרג הצבאי, בבריטניה וארה"ב נשמר לאורך כל הלחימה דיאלוג בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. הדיאלוג הזה אפשר למדינות לנווט בין שיקולים מדיניים לשיקולים צבאיים, וליצור פעילות יעילה לטווח הארוך.

טרור ואידאולוגה

אחד השיקולים העיקריים שעומדים מאחורי המוכנות של מדינה נתקפת להיכנע הוא כמות הפגיעה בתושבים אל מול התועלת שיוצאת מהמשך לחימה. מדינות שלא ראו תועלת בהמשך לחימה, כמו בלגיה, הולנד וצרפת, נכנעו במהרה לגרמניה. לעומתם, בריטניה לא נכנעה, כי אזרחיה הבינו באמצעות החזון של צ'רצ'יל שכניעה לגרמניה תביא לאובדן החרות. ולכן הבריטים היו מוכנים לספוג עשרות אלפי אזרחים הרוגים, ובלבד שלא להיכנע לגרמניה.

ניתן להמחיש את השפעת השילוב של טרור ואידאולוגיה על יכולת של עם להחזיק מעמד בקריסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה בריטניה הצליחה ליצור מצב בו גרמניה הייתה נצורה, ואזרחי גרמניה רעבו ללחם. במקביל, רעיונות סוציאליסטים, אנטי אימפריילים התחילו לחדור לגרמניה. השילוב בין האידאות האנטי–אימפיליות לבין הטרור הבריטי כנגד אוכלוסיה אזרחית, הביאו לכך שגרמניה תכרע תחת מהפכות פנימיות ולא תחת מלחמה.

במלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל כיוון בדיוק לכך. הוא הרבה להשתמש בהפצצות ערים גרמניות וביצירת רעב בגרמניה כדי להכניע את הציבור הגרמני. אלא שהפעם השיטה לא צלחה בידו. מולו עמד עם מלוכד באידאולוגיה רדיקלית וחזקה. הגרמנים לא נכנעו גם לאחר שבעלות הברית הפציצו ערים רבות בגרמניה, והרגו כנראה מאות אלפי תושבים. בלילה אחד הם הרגו כ– 20 עד 30 אלף אזרחים בדרזדן, אך הגרמנים לא וויתרו ולחמו עד המטר האחרון.

לקחים לגבי המלחמה בחמאס

הלקח הזה רלוונטי לגבינו. הרעבת תושבי שלטון החמאס וכתישת עזה כנראנ לא תעזור כנגד משטר האוחז באידאולוגיה קיצונית ומשכנעת. אידאולוגיה חזקה, מאפשרת לציבור לעמוד בפני פגיעות קשות מאד. לכן, אם אנו רוצים להכריע את החמאס בעזה, יש צורך לשלב במלחמה בחמאס, החדרה של רעיונות אידאולוגיים אנטי–איסלאם–רדיקליים. כדי להצליח בכך, יש צורך להבין את האידאולוגיה של האיסלאם הרדיקאלי, ולאחר מכן למצוא את החולשות שלו (ולא חסרות כאלו).

אבל אין להסתפק רק בהכרעה. אם החמאס יוכרע, ואם לא נציע לתושבי עזה ויו"ש אופציה של חיים משגשגים, במוקדם ובמאוחר המצב ישוב לקדמותו.

את הלקח הזה למדו על בשרם מדינות המערב במלחמת העולם השנייה.

לאחר שמדינות ההסכמה (המדינות המערביות) הכריעו את גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הן ביקשו להעניש את גרמניה, ולכן הם חייבו אותה לשלם על הנזקים של המלחמה. כתוצאה מכך הם השרו מצב כלכלי קשה מאד בגרמניה. העוני, האבטלה והרעב הניעו את הגרמנים לידיהם הפתוחות של הקיצונים הנאצים, ומתוך השילוב הזה של תבוסה ומצוקה כלכלית קשה, נולדה מלחמת העולם השנייה.

מפוקחות וחכמות יותר, הבינו מדינות המערב שכדי למנוע מלחמות נוספות באירופה, יש לדאוג לכלכה יציבה ומשגשגת ולשלטון דמוקרטי יציב ושוחר שלום. בתוכנית מרשל, ארה"ב שיקמה את גרמניה ואיפשרה לה לשגשג ולפרוח במהרה. מאז, במשך יותר משישים שנים, אירופה המערבית רגועה ומשגשגת.

גם אנחנו, אם לא נצליח לגרום לפלשתינים לחיות בשגשוג כלכלי וברווחה, לאחר שנכריע את שלטון החמאס, נשיב על עצמנו את המלחמה. יש לדאוג, כפי שדאגו בעלות הברית המערביות למערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, לכך שבעזה ישלוט שלטון טוב ומיטיב עם אזרחיו. שלטון שוחר דמוקרטיה ולא מושחת. שלטון שיעניק לעמו סיכוי טוב לשגשוג כלכלי ורוחני. ללא שלטון כזה אין סיכוי לרגיעה. הפת"ח אינו השלטון הזה. כל פלסטיני יאמר שזהו אחד השלטונות המושחתים ביותר שקיימים. הפת"ח בעזה קרס, כיוון שזה היה שלטון שהתקיים על שחיתות וריקבון. אסור לנו לבנות על אבו מאזן וחבריו. גם אם יצליח להביס את החמאס, השלטון שהוא יקיים, יהיה מושחת, ויגרום שוב להתחזקות החמאס. לכן עלינו להכריע את החמאס, להכריע את הפתח, ובעזרת הפלסטינאים ומדינות המערב לסייע בהקמת משטר פלסטיני שוחר שלווה.

ישנה חלופה לאופציה הזאת, והיא לספח את כל יהודה שומרון וחבל עזה. אבל אז עלינו להעניק שיווין זכויות מלא לפלסטינאים, על כל המשתמע מכך. זאת אופציה רדיקלית, ולא קלה ליישום, ולא בטוח שרוב הציבור בישראל מעוניין בה.

Liddell Hart, B. H. (1948). The German generals talk. New York, HarperCollins.

Churchill, S. W. (1950). The second world war, The riverside prees Cambridge.