רבים חוששים כי מצב הדמוקרטיה במדינת ישראל, בכי רע. האמון של הישראלים במערכת השלטונית שלהם נמוך. הפילוג והקיטוב פרושים על פני כותרות ראשיות, ובמשך שנתיים איננו מצליחים להקים ממשלה מתפקדת.
אציע כי ניתן לשנות זאת. ניתן ליצור כאן דמוקרטיה מהותית. דמוקרטיה שבה האזרחים שותפים ולוקחים חלק פעיל וחיובי (״קונסטרוקטיבי״, בלשונו של בן-גוריון), בעיצובה של המדינה.
יש כאלו שטוענים שהעם אינו כשיר לכך. טענה זאת נטענה כבר לפני מאות שנים, הפילוסופים הגדולים של המאות ה-17, ה-18 וה-19 התווכחו מה עדיף, שלטון מלוכני (ע״ע הובס – הלויתן) או שלטון בו העם הוא הריבון (ע״ע לוק, רוסו, מיל). בויכוח העתיק ההוא, אין ספק כיום שהמלוכות הפסידו, והעמים הרוויחו. כיום בד״כ עדיף להיות אזרח במדינה של דמוקרטיה נציגותית, מאשר נתין במשטר מלוכני.
האבסורד הוא שהדיון העתיק הזה עדיין קיים גם היום. יש בישראל אליטות, שחוששות מהעם. הן אינן מאמינות שלתת לעם (או לציבור או לרוב), זכות להחליט על חייו, זה מתכון לחיים טובים יותר. שוב ושוב אני שומע את החשש מ״דיקטטורת הרוב״. איומים אלו מעולם לא התממש במדינות בהן ישנה דמוקרטיה ישירה. להפך, במדינות בהן הציבור הוא הריבון האמיתי, אין רוב ומיעוט. יש כל פעם החלטה סביב סוגייה שונה, ולכן כל פעם האזרח נמצא בעמדת או מיעוט, והוא אינו חש שהוא חלק ממיעוט או רוב.
תחושת הרוב או המיעוט, היא תחושה שנוצרת במשטר שבו יש נציגות נבחרת ומפלגות (קרי, כנסת/פרלמנט). כדי להיבחר, המפלגות חייבות לסמן מי הטוב ומי הרע. בדמוקרטיה ישירה, אין הדבר כך. לכל נושא, יש קואליציה אחרת, ולכן מתקיים דיון מורכב ורחב כדי להגיע להסכמות רחבות. בדמוקרטיה ישירה אין מיעוט ואין רוב.
אם נצליח לייצר כאן דמוקרטיה ישירה, נייצר גם מערכת הרבה יותר מכילה, שבה האדם אינו נקבע על פי ״מגזרו״, אלא על היותו אדם. אדם לא יתפס כ״דוס״ או ״חילוני״, אלא האם הוא שותף לי בדרך, בנושא ספציפי שבו אנו דנים (והרשו לי לגלות לכם שבין חילונים לדתיים יש המון מן המשותף). בין אנשי שמאל לציבור הדתי-לאומי יש הרבה שותפות ערכית בנושאים רבים הקשורים לחברה ולעזרה לזולת. אולי השמאל והימין הישנים חלוקים על המקום בו צריך לעבור קו הגבול בינינו לבין הפלסטינים, אך אין מחלוקת על הצורך לעזור לזולת, ואין מחלוקת על הצורך להעצים ולחזק אוכלוסיות חלשות. מגוון שיתופי הפעולה הרבים שיכולים להיתוות על ידי אזרחי מדינת ישראל, הוא רב ונרחב. אנו יכולים להקים חברה שבה אנו מחפשים את המשותף, ומוותרים על המפלג.
אלא שחלום לחוד ומציאות לחוד. במציאות בה אנו חיים, ונכון לרגע זה, האליטות הישנות אינן ששות לנטוש את עמדות הכוח. לא נראה שבזמן הקרוב, חברי כנסת יחוקקו חוקים שיהפכו את ישראל לדמוקרטיה ישירה ,ויוותרו על עמדת הכוח הבלעדית שלהם. איננו יכולים לצפות שהחתולים יוותרו על השמנת מרצונם. איזה חבר כנסת יחוקק חוק, שיחליש את מעמדו, ויהפוך אותו למספר שתיים לריבון האמיתי – לאזרחים?
לכן אציע שהדרך היא אחרת. הדרך עוברת דרך כל אחד/ת מאתנו. אני מאמין שהשינוי מתחיל אצלך ואצלי. הוא ממשיך משם למשפחה, למקום העבודה, לשכונה, לעיר. והוא יפרוץ ויבשיל לכדי שינוי ברמה המדינית, כשיהיה ברור לכולנו שחיים בתרבות של דמוקרטית דיונית (בה אנו דנים ומקבלים החלטות ביחד לטובת כולנו) היא היא הדרך הראויה לחיות. חברי כנסת אינם חיים בואקום. כשתיווצר התרבות הדיונית, יצטרפו גם הם אליה, ואיפשרו את השינוי.
השינוי מתחיל כבר ברמת המשפחה, בין בני זוג ובין הורים לילדים. כשילד לומד להסביר את רצונותיו, בלי בכי או נהמות, אלא בשום שכל וטעם, הוא הופך בבגרותו לאדם קואפרטיבי יותר, היודע לרתום את סביבתו לקידום פעולות לטובת הכלל. כשבני זוג יודעים למצוא את הדרך המשותפת להם, על אף היותם אנשים שונים, הרי שהסיכוי שהזוגיות שלהם תצמח ותשגשג יעלה פלאים. בבלוג אציג כיצד ניתן לעשות זאת.
במקום העבודה, אפשר וניתן לקבל החלטות חכמות ומוצלחות, על ידי שיתוף סט נרחב יותר של בעלי עניין. בבלוג אסביר איך אפשר לעשות זאת.
בקהילה, אפשר להגיע להסכמות, ואף להניע פרויקטים משותפים, לטובת כלל הקהילה, וזאת על אף ריבוי העמדות והשונות המחשבתית. – גם כאן, אסביר איך ניתן לעשות זאת.
בעיר, אפשר ורצוי לשתף תושבים בתהליכים הנוגעים לחייהם. הדבר מחזק את תחושת השייכות, ומסייע לראשי ערים להיות חלק פעיל ומשמעותי מהקהילה העירונית שלהם.
ולבסוף אציג טכנולוגיה שיכולה ליצור שינוי משמעותי. מאז 2016 אני מפתח טכנולוגיה לטובת קבלת החלטות. הטכנולוגיה הזאת נוסתה במשרד ראש הממשלה. היא נוסתה בחדרי הלימוד. היא נוסתה בקרב ארגוני שינוי ובמפלגות פוליטיות, ועד כה, העדויות מראות שהיא מצליחה במקומות בהן טכנולוגיות אחרות לא הצליחו. היא מאפשרת לציבור רחב, להגיע להסכמות במהירות. היא מאפשרת ריבוי דעות. יש עוד הרבה מחקר לעשות, אבל היא כבר עובדת. וגם עליה אספר.
אני מזמין אותכם להרשם לבלוג, ולהצטרף, כגורמים פעילים או כקוראים, למסע שלנו לשינוי החברה הישראלית לדמוקרטיה דיונית.
מה דעתכם?
הפעם אני מבקש לבחון מאמר שכתב שנכתב ב – 1995 ג'יימיס פרון (
