נדמה לי שאין מחלוקת כרגע על מהות הסיכסוך. שני הצדדים מסכימים שהמחלוקת נעה סביב שאלת היכולת של העובדים להתארגן.

יבשם, דובר המכון כותב:

מכון דוידסון אינו מונע ואינו מתנגד להתאגדות העובדים. באותה עת הוא שומר על זכותו החוקית להעסיק עובדים באמצעות חוזים אישיים.

ואילו העובדים רוצים להתארגן תחת אירגון העובדים כוח לעובדים .

אם כן מה הבעיה? הרי אנו מדינה חופשית. כל אחד יכול לעשות ברכושו מה שהוא רוצה. מכון ויצמן רוצה להעסיק את עובדי מכון דיוידסון רק בחוזים אישיים, והעובדים רוצים להתאגד. על פי המשנה הזאת, העובדים יכולים להתאגד בכל דרך שנראת להם מחוץ לכתלי המכון, והמכון יעסיק רק עובדים לא מאוגדים. כל כך פשוט.

אז זהו שלא…. אם גם לכם נראה שמשהו לא תקין כאן, אז בואו ננסה להבין את שורש הבעיה.

העניין כאן הוא חופש ההתארגנות. בחברה דמוקרטית, חשוב שכל אחד יוכל להתארגן כפי שהוא רוצה. ההתארגנות מאפשרת לכל אחד מאיתנו לשנות את המציאות בה אנו חיים. לקבוצה יש כמעט תמיד יותר כוח מאשר ליחיד. היא יותר יעילה, יותר כלכלית ויותר משפיעה.

מפעלים כלכלים הם דוגמא להתארגנות כזאת . מפעל מתחיל לרוב ביוזמה של אדם בודד. לפעמים היוזם עושה בעצמו ניסיונות ראשוניים לבדוק את יתכנות יצור המוצר, אבל במוקדם או במאוחר הוא יצטרך לפעול עם אחרים כדי לייצר את המוצר ולשווקו. הוא יזדקק לאנשי מקצוע מתחומים שונים. מנהלים, אנשי מכירות, פועלים, מתכנתים, אנשי ניקיון ועוד. הוא יאגד את האנשים באמצעות שיתוף מסויים במשאבים (משכורת, מניות וכיוב').הוא למעשה יקנה מהם את יכולתיהם בעבור תמורה כספית. לפעמים במפעלי הי-טק, הוא גם יתן להם תמורה נוספת כמו טיולים, תחושת שייכות וכיוב'. ביחד הם ייצרו קבוצה שתיצור מוצר שניתן למכור בשוק.

במשק קימות עשרות אלפי ואולי מאות אלפי קבוצות כאלו. כולן מאורגנות סביב שיתוף משאבים, בתמורה לכוח עבודה . היכולת להתארגן ולשתף פעולה מתוך רצון פנימי ובחירה חופשית, הכרחית לקיומו של משק מודרני.

אלא שבתוך הסיפור האידאלי הזה אנו מפספסים משהו. לא כולם יכולים להתארגן. אם תשימו לב, אתם כצרכנים מאד מתקשים להתארגן, ולכן יותר משאתם שולטים במוצר שאת רוצים, שולטים אנשי השיווק בכם. כבר שנים ידוע כי מפעלים מייצרים מוצרי שנועדו להתפרק מהר, כדי שאתם תרכשו חדשים במקום. אם הינו מתארגנים כצרכנים, הינו מצליחים לגרום לחברות הללו לייצר מוצרים ברי-קיימא. המבנה של המשק גורם לכך שלצרכנים רגילים יהיה קשה להתאגן, אבל יש צרכנים שיודעים להתארגן, ואכן קובעים את הטון.

זה קורה כי לא קיימת תקשורת יעילה בין הצרכנים. הצרכנים פזורים על פני שטחים גדולים, ואינם מתקשרים אחד עם השני. רק כדי להמחיש את הנקודה, נסו לחשוב מה הי קורה אילו סוכן טלפונים זולים היה מנסה להתקיים רק על מכירת מרכולתו לחברי קיבוץ גדול. מהר מאד היו החברים מספרים אחד לשני, שהטלפונים גרועים. המידע היה זורם מהר, והחברים היו מחפשים טלפונים אחרים מסוכן אחר.

העסקים למעשה מנצלים את המצב בו הצרכנים לא מאוגדים, כאשר הם עצמם מאוגדים. לדוגמא, ניתן להעריך בבטחה שחברות הסללולרי או הבנקים מתאמים בינם לבין עצמם מחירים. כך הם יוצרים לעצמם עמדת כוח, ואילו אנו המפוזרים, נמצאים בעמדת החולשה. אפשר למכור לנו שקרים פעם אחר פעם, ואנו לא נוכל לעשות כלום. זאת כיוון שאנו חייבים לקנות מאחד הגופים שנמצא בתיאום עם שאר הגופים המוכרים.

דבר דומה כאשר אדם מתבקש להתקבל לעבודה. המתמודד על מקום העבודה מגיע כבודד, אל מול אירגון מאוגד. אנשי כוח האדם והשכר יודעים מה התשלום והתנאים המקובלים בשוק. מבחינתם המועמד הוא עוד מוצר הדרוש להם להשגת התוצר, והם ינסו להגיע לתנאים המינמליים הדרושים כדי לרכוש את כוח האדם הדרוש.

אם הכשרתו של המועמד היא נדירה, דרושה מאד למעסיק, והרווח של המעסיק מהעסקת העובד יהיה גבוה, המעסיק יהיה מוכן לשלם למועמד סכומי כסף גדולים ולהעניק תנאים כדי שהמועסק יהיה מוכן לעבוד אצלו. אבל כאשר הכשרתו נמוכה. ההצע של עובדים מהסוג הזה גבוה, המעסיק ישלם מעט מאד. למעשה המעסיקים בעובודות הפשוטות וההמוניות בתחילת המאה ה-20, שילמו שכר שבקושי איפשר לשכירים להתקיים. כיום קיימים חוקי עבודה, המחייבים את המעסיק לשלם שכר מינמלי, שמתחתיו אסור למעביד לרדת.

למעשה כאן אפשר לאמר שבחיבור שבין מעסיק למועסק מתרחש שוק חופשי אמיתי. שוק המתנהל על פי הצע, ביקוש ותועלת כלכלית. אלא שעלינו להבין שה"מוצר " שאנו עוסקים בו הוא אדם ולא חפץ. צריך לזכור שכל המערכת הדמוקרטית והכלכלית, תפקידה לתמוך בחברה שבה מירב האנשים נהנים מחרות, ואפשרות מקסימלית לחפש את אושרם. בני אדם חלשים, שה"מוצר" שהם מסוגים לייצר הוא נמוך ערך ונמצא בשפע בשוק, ידחפו אל תחתית דרוג השכר. חלקם אף יתקשה לקיים חיים פוריים. אם לא היו חוקי עבודה, סביר להניח ששכרם יהיה כה נמוך, שהם בקושי יוכלו להביא לחם לבית המחסה בו ישכנו.

אחת הדרכים לפתור את הבעיה, היא לחייב את המעסיקים לתנאי מינימלים, כמו תשלום לפנסיה, שכר מינימום, וכיוב'. אבל כמו שאנו יודעים, חוקים נבראו כדי שנוכל לעקוף אותם. חברות כוח אדם, פיטורים כל תשעה חודשים וכיוצא באלו טריקים חביבים, מאפשרים למעסיקים לעקוף את החוקים. ובכך לדרדר אזרחים רבים אל קו העוני.

לדעתי, הדרך הנכונה יותר, היא ללמד בני אדם להתאגד. כאשר בני אדם מאוגדים, הם יכולים בצורה יעילה לדרוש את התנאים הסבירים למחייתם. הם אינם צריכים פיקוח מלמעלה. הם אינם נדרשים לבתי משפט. הם יכולים לעבוד ביחד ולהיות מאורגנים, ולהגן על התנאים שלהם בעצמם.

הבעיה היא שרוב המעסיקם בשוק החופשי מאד לא ישמחו להעסיק עובדים מאוגדים. זה יאלץ אותם לשלם יותר עבור ה"מוצר" שלהם (קרי, האדם העובד עבורם). ואכן מכון ויצמן מנצל את הזכות שהעניקה הדמוקרטיה לחופש ההעסקה. ויצמן רוצים להעסיק בחוזים פרטיים (כלומר, עובדים לא מאוגדים), ואם העובדים רוצים להתאגד, שיעשו זאת במקום אחר. הדרך להתגבר על הבעיה הזאת, היא לחייב על פי חוק כל מעסיק שמעסיק בני אדם, לאפשר להם להתארגן במקום עבודתם. כל פגיעה בניסיון להתארגנות (כמו שעושים במכון ויצמן), תחשב כעבירה קשה, והמעסיק יאלץ לשלם קנס כבד. הקנס שהוא ישלם, יהיה על התייחסות לבני אדם כאל סחורות, או בעצם על ניסיון להחזיר את החברה אל תנאי העסקה שתאמו לתקופת העבדות השחורה בארה"ב.

מצד שני, מי שחי בארץ בשנות השישים והשבעים יודע שארגוני עובדים יכולים להיות מכת מוות לעסקים. מי שאירגן את העובדים בעבר היתה ההסתדרות, שיש הטוענים כי היא ארגון דיקטטורי. היא היתה כל כך חזקה, שהיא יכלה לסחוט מהמעסיקים כל דבר. כולל חיוב להעניק קביעות לעובד (בעיקר אם המעסיק היה המדינה). במצב כזה, עסקים אינם יכולים להתחדש. העקרון הפיטרי עובד שעות נוספות, ומפעלים קורסים. זאת גם היתה ועודנה אחת הבעיות של הקיבוצים. קיבוצים רבים סבלו בגלל שקשה להיפטר מחבר בעייתי. הדבר הזה מביא להרס מערכות חברתיות, ירידה ביעילות הכלכלית וליצרת מרירות. לכן, ברור מדוע היום מעסיקים כמו מכון ויצמן חוששים משובם של אירגוני העובדים.

אלא שאירגון כוח לעובדים, אינו אירגון ההיררכי מהסוג שאנו מכירים בארץ (לאירגונים היררכים, ראו אירגון המורים, אירגון הסטודנטים וכיוב'). כוח לעובדים מביא בשורה סוציאל-דמוקרטית הישר מהסקנדינביות. מי שהקים את הארגון הוא ד"ר עמי וטורי, ששהה בסקנדינביות, ולמד על הדרך בה מתנהלים ארגוני העובדים במדינות הסקנדינביות ובאירופה המערבית. מסתבר שדרכי עבודתם של האירגונים הסקנדינביים, מצליחה לייצר גם את האזרחים המאושרים ביותר בעולם, וגם תמ"ג לנפש מהגבוהים בעולם.

הארגונים הללו פועלים על פי מנגנונים של דמוקרטיה ישירה, שדואגת לכך שלעובדים תהיה השפעה גדולה על התנהלות הארגון בו הם פועלים, ומאפשרים לאירוגנים רבים לפעול ביחד ובתיאום. הדמוקרטיזציה העמוקה של האירגונים, מאפשרים לאירגונים הללו לא להיות קיצונים. מצד אחד הם מהווים איזון כוחות יעיל מול המעסיקים, ומצד שני הם הופכים למעשה שותפים למפעלים ולעסקים. השותפות הזאת גורמת לכך שהעובדים יהיו מעורבים בהחלטות המפעלים, ולכן יריגשו מחויבות להצלחת המפעל. למעשה האירוגונים יוצרים מצב בו  לעובדים יהיו מניות השפעה על המפעל. כל זה יוצר הרמוניה טובה יותר בין הפועלים למעסיקים. יוצר מחויבות, ויוצר יחס אנושי יותר.

מכון ויצמן רואה בעצמו מעסיק הוגן. אך אנו רואים (ראו את העדות של סמדר חזן), שבלי הגנה טובה של אירגון עובדים, הדברים מתדרדרים מהר מאד לתנאי העסקה פוגעניים. על פי התיאור של סמדר, קרה שעובד קיבל 70 ש"ח לחמש שעות עבודה. כלומר 14 ש"ח לשעה. המכון העמיס על המדריכים קבוצות גדולות במיוחד. דבר שגרם לסיכון הילדים. כל הדברים הללו לא היו קורים, אם העובדים היו מאוגדים ויכולים להפעיל לחץ, הרבה לפני שקורה אסון, או לפני שהינו מגיעים למצב של העסקת עובד בגיר, בשכר של 14 ש"ח לשעה.

עכשיו נשאל השאלה, האם מכון ויצמן, רוצה להמשיך להעסיק עובדים בתנאים מחלישים. בתנאים שמתאימים לסחר בבני אדם. או שאנשי מכון ויצמן רוצה להוביל את מדינת ישראל גם בהעצמת העובדים שלהם. האם מכון ויצמן רוצה לראות בבני אדם מוצר עובר לסוחר. או שאנשי מכון ויצמן רוצים להיות חוד החנית של חברה טובה יותר, סולידרית יותר. חברה של אנשים, לא של מוצרים.

בתוך תוכם, יודעים אנשי הנהלהת מכון ויצמן, כי הם רוצים לקדם חברה טובה יותר. חיים הררי, האדם שיסד את מכון דיוידסון, הקים את פרויקט פר"ח. מהפרויקטים החינוכיים החשובים ביותר. פרויקט שבו חונכים בוגרים עוזרים לילדים המגיעים מבתים חלשים. אותו חיים הררי, הוא גם ממנהלי המאבק נגד העובדים. אולי הררי שכח את מה שעשה בשנות השמונים. אולי הוא שכח שכדי לבנות חברה טובה, החזקים צריכים לעזור לחלשים. אז אם הוא שכח, בואו נזכיר לו. בואו נזכיר להררי ולשאר חברי ההנהלה, שהמדינה הזאת נבנתה בערבות הדדית ובתמיכה שלא היתה כדוגמתה. המדינה הזאת תלויה בערבות ההדדית הקיימת בינינו. ביכולת שלנו לעזור אחד לשני. היא לא תיבנה אם נמשיך במנהג הנפסד, שבו אדם משמש כסחורה או מוצר.

מכון ויצמן הוא מהמכונים המובילים בעולם בתחום המדע. הוא הוביל את מדינת ישראל בבניית  תשתית הבטחון ובבנית יכולות מדעיות. השאלה היא האם מנהלי מכון ויצמן גם יבינו שעליהם גם להוביל בתחום האנושי והחברתי.

התשובה תלויה בהנהלה.

בהשך להתכתבות עם מכון ויצמן, ובהמשך לתגובות העובדים להתכתבות, הנה תגובת עמי וטורי, יו"ר אירגון כוח לעובדים.

אנא שימו לב, העובדים וכוח לעובדים קוראים להפגנה ביום ראשון הקרוב
עמי וטורי
ניראה כי הנהלת מכון ויצמן דוגלת בגישה שאם חוזרים על משהו מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת אף שאינו כזה.
כוח לעובדים עונה על כל התנאים המופעים בפסיקה כמגדירים ארגון עובדים. תנאים המופיעים במסגרת בג”ץ עמית. אין בישראל רשם ארגוני עובדים ולכן ארגון הוא אירגון עובדים אם הוא עומד בכל התנאים הללו. המידע המפורט על כך הועבר במלואו להנהלת מכון דוידסון. אלא שזו בעצת עורכי דינם החליטו כניראה כי הם בית מישפט וכי הם יפסקו על דעת עצמם מיהו אירגון עובדים ומי אינו כזה. עם כל הכבוד להנהלת מכון ויצמן, למכון דוידסון ולמשרד עורכי הדין שלהם (והאמת היא שעבורי לפחות התנהלותם שוללת מהם את הזכות לכבוד כלשהו) הם אינם בית מישפט. כוח לעובדים ציין בפניהם כמה פעמים כי שמורה להם הזכות לפנות ולערער בפני בית מישפט על עצם היותו של כוח לעובדים אירגון עובדים. אך עד כה הם נימנעו מביצוע פעולה זו.
באשר לכך שזכותם להתעלם מהתארגנות העובדים. החוק אינו אוסר על מעסיק להתעלם מרצונותיהם של עובדיו. אך החוק גם מתיר לעובדים לישמור בידיהם את נשק השביתה בדיוק עבור מעסיקים מסוגו של מכון ויצמן. למכון ויצמן אין לכן שום זכות חוקית לפגוע בהם בגלל סירובם המוצדק לוותר מראש על זכות השביתה. עקב כך מניעת הכניסה מהעובדים המאורגנים לתחומי מכון ויצמן ומניעת העבודה מהם רק בגלל שסרבו להיכנע לדרישה לא לגיטימית זו הן הפרות חמורות של אמנות בינלאומיות וקרוב לודאי שגם הפרה של החוק הישראלי.

הנה תגובת העובדים להתכתבות עם ההנהלה

אך לפני כן, העובדים ואירגון כוחלעובדים מבקשים להזמין אותכם להפגנה גדולה שתערך ביום ראשון

סמדר חזן
שימו לב, שאנשי המכון מתעקשים להציג את שיבושי העבודה שלנו במסגרת סכסוך העבודה כ”שביתה”:

“אם היה פה סכסוך עבודה כדין – עיצומים אינם בניגוד לחוק. יחד עם זאת, שביתה היא הימנעות מעבודה. שביתה אינה היתר להתפרעות”

יואילו נציגי המכון להסביר, למה הם מתבלבלים בין שני המושגים הנ”ל,
ואני אחזור שוב-
שיבושים במסגרת סכסוך עבודה *לעומת* שביתה.

מדריכי גן המדע לא הכריזו על שביתה.
שוב?
מדריכי גן המדע לא הכריזו על שביתה.
שוב כדי שזה ייקלט הפעם?
מדריכי גן המדע *לא* הכריזו על שביתה.
הם הכריזו על סכסוך עבודה, שבמסגרתו, מותר להם וחוקי להם ורצוי להם לקיים *שיבושים* (ולא שביתה!!!) במהלך העבודה הסדירה.

השיבוש היחיד שביצענו היה יציאה להפסקה מרוכזת במהלך יום העבודה, במהלכו אכלנו יחדיו צהריים, סיפרנו למבקרי הגן על הסיבות למאבק שלנו, וחזרנו לעבודה.

ההנהלה מתעקשת לציין כי שבתנו. הם מוזמנים להציג מסמך שמעיד על כך שהכרזנו על *שביתה* ביום שבו עשינו שיבוש. או ביום שבו אמרו לי ללכת הביתה כשהגעתי לעבודה כרגיל, בלי להודיע לי על כך מראש.

עוד ציטוט המראה כי להנהלה יש דיסוננס רציני בין שתי המילים הנ”ל:

“העובדות אינן נכונות. לעובדים מותר לשבות ולמעביד מותר לא לקבל עבודה חלקית”

שוב?

העובדים לא שבתו. הם נקטו בשיבושים חוקיים. הם ביצעו את עבודתם באופן מלא- והקבוצות שנשארו קיבלו את ההדרכה במלואה.

דבר נוסף:
“ביקשה ההנהלה כי מי שלא מתכוון לבצע עבודה – שלא יבוא לגן”-
ההנהלה דרשה מאיתנו להתקשר תוך כמה שעות מקבלת המייל (יחס מאוד אישי) למנהל הגן ולהבטיח כי איננו מתכוונים לשבש את העבודה.
לא שלא נבצע עבודה- אלא שלא נשבש אותה.

ודבר אחרון, שאלה היפותטית לחלוטין-
אם העובדים היו מתאגדים דרך הסתדרות העובדים (גוף שאני מניחה שהמכון כן מכיר בו)- האם הם עדיין היו דבקים בטענותיהם?

גיל זאבי

כמה הערות נוספות: העובדים נתבקשו שלא להגיע לגן אלא אם כן יאשרו “שלא לשבש את מהלך העבודה” אם שביתה (שוב אין שביתה היו עיצומים והם נעשו בהתרעה מראש) היא חוקית כפי שנטען מדוע אין העובדים רשאים לעבוד? האם איזשהו עובד בשדה התעופה התבקש לפני כמה שבועות שלא להגיע לשדה התעופה בגלל העיצומים? האם מורים מפוטרים כל שנה שנייה בה שנת הלימודים לא נפתחת? מה ההבדל אם כך? אולי מאיזושהי סיבה נדמה לעומדים בראש מכון דווידסון שהמכון הוא ביתם הפרטי ומי שלא נוהג כנכון בעיניהם יענש ?

אין “תנועת מחאה” אסרטיביות שמגלים עובדים בצורת התארגנות היא נורמה בכל חברה הוגנת. כל מערכת מורכבת מאיזונים ובלמים-מהממשל בארצות הברית ועד התא המשפחתי. לא צריך כל סיבה מיוחדת ע”מ להתארגן. ישנה נורמה לפיה כל הסתייגות ע”י עובד היא מרד. לכל ההנהלה הציונית והחינוכית- לשיעור בדמוקרטיה קראו את “האתוס הליברלי באמריקה”

שיעור בציונות-למרבה האירוניה אחת משביתות העובדים הראשונות בתולדות המשק העברי התרחשה בקו אווירי של 100 מטרים מגן המדע-אורזי תפוזים סרבו לעבוד לאחר שלעובדת שילדה לא אושר לחזור לעבודה. מעניין איך מכון דוידסון הציוני היה נוהג?

חברים שלום,

חוץ מלסייע בסיכסוך בין עובדי ויצמן למכון ויצמן, אני משתדל לעסוק גם בפילוסופיה פוליטית (כמו גם צבאית,חברתית-כלכלית ופילוסופיה של הידיעה).

הפוסט הזה ואחרים, (שמיועדים לקוראים הקבועים של הבלוג) מנסה לתאר מערכת כללים על פיה תושפע יכולת הציבור להשפיע על המדינה.

זאת הצעה בלבד, וללא מחקר מעמיק מספיק. מי שרוצה לבקר, להוסיף מידע סותר או מחזק, מוזמן כמובן.

אגב אם אתם מעוניינים להיזכר מדוע חשוב להבין את המשחקים הפולטים, ומדוע חשוב שרצוננו יבוא לידי ביטוי ולא רצון הנציגים, אני ממליץ לכם לקרוא את הפוסט הזה של הני זובידה
על משחקי כוחות
בסדרת פוסטים, אני מבקש לבחון את משחקי הכוחות בין הקבוצות השונות בדמוקרטיה. אני מאמין שאם נבין את משחקי הכוחות, נבין גם איך ליצור מערכות שלטון דמוקרטיות יותר שייצגו טוב יותר את רצון הציבור. בכוונה תחילה אינני מגביל את עצמי למודלים של דמוקרטיה ישירה, אלה בוחן גם מערכות שונות של דמוקרטיית נציגים. זאת כדי ללמוד על ההבדלים בין השיטות והשפעתן על יציגות רצון הציבור.

בפוסט הנוכחי אני מבקש להציע כללים שעל פיהם משך הכהונה משפיע על יצוג הרצון של הבחורים. נתחיל עם מודל פשוט של דמוקרטיית נציגים אזורית, כפי שנהוג בארצות הברית ובארגוני העובדים הסקנדינביים.

במודלים הללו, כל קבוצה אזורית שולחת נציג או נציגים לאספת הנציגים. תפקיד הנציגים הוא לייצג את רצונותיהם של כלל חברי הקבוצות הבסיסיות. יש מספר אלמנטים, שלהערכתי יקבעו מה תהיה מידת ההשפעה של חברי הקבוצה, שנמצאים בקבוצות הבסיס, על התנהלות אסיפת הנציגים.

משכי הזמן בהם מכהנים הנציגים.

ככלל, ככול שקבוצה נמצאת יותר זמן ביחד, כך היא לומדת לעבוד כקבוצה, וכך בעלי יכולות פוליטיות לומדים לבסס את השליטה שלהם בקבוצה. אם ניקח ציר זמן שיתאר את משך הכהונה של נציג, נניח שככל שמשך הזמן יהיה קצר יותר, כך תפגע יכולת הקבוצה לעבוד במתואם, ולכן יפגע תפקודה. וככל שנאריך את משך הקדנציה, כך יגדלו יכולותיה של הקבוצה לפעול ביעילות ביחד. יחד עם זאת, מרגע שנעבור רף מיסויים, תתחיל הנטיה הטבעית של קבוצה להעדיף אינטרסיים אישיים ופנים-קבוצתיים. אנשים פוליטיים מוכשרים יוכלו לנהל את הקבוצה כך שתספק את צרכיהם האישיים. קבוצת הנציגים תוכל ליצור שינוי במערכי הכוחות או בחקים, כך שלדוגמא, חוזק קבוצת הנציגים תגבר. לדוגמא, הקבוצה תחוקק חוק המונע מחברי קבוצות הבסיס להדיח את הנציגים שלהם, או שהם יכולים להשתמש במשאבים שלהם כדי לחנך את אנשי הקבוצות להיות פחות ביקורתיים כלפי הנציגים. כתוצאה מכך קבוצת הנציגים תתחזק, ותהיה נוחה יותר להשחתה, והיא תייצג פחות את רצון אנשי קבוצות הבסיס.

זמן כהונה של שנה מקובל בכוח לעובדים, וכנראה בארגונים הסקנדינביים. זמן כהונה של שנתיים מקובל בבית הנבחרים של ארצות הברית. ארבע שנים בכנסת ישראל, שש שנים בסנאט בארצות הברית. שמונה שנים הוא זמן הכהונה במועצת החכמים באיראן. בד”כ לא קיימים משכי כהונה קצרים משנה אחת, כיוון שאז הכהונה אינה יעילה.

יחד עם זאת, משך הכהונה והיכולת של הנציג להמשיך לייצג את רצון בוחריו, תלוי בגורמים רבים נוספים. בגלל הבעיה של משך כהונה ארוך מידי, נהוג במקומות רבים להגביל את סך משך כל הכהונות המצטברות לשתי קדנציות. נשיא ארצות הברית אינו יכול להיבחר יותר משתי קדנציות. במועצות עירוניות בישראל אין מגבלה על כמות הקדנציות, אבל נדיר מאד לראות ראש עיר הפועל יותר מאשר שתי קדנציות. להערכתי זה נובע מכך, שהבוחרים מתחילים להרגיש שראש המועצה, אינו משרת את בוחריו. באחד הישובים בשומרון היה מקרה בו ראש מועצה נבחר לקדנציה שלישית, ולמיטב ידעתי הודח ממנה במהלכה, בגלל בעיות חוסר תקינות בהתנהלות ציבורית. ברוסיה, פוטין למעשה מכהן קדנציה שלישית, ולכן השליטה שלו במדינה היא כל כך חזקה, שרוסיה כיום, בפועל כמעט ואינה דמוקרטית.

גודל קבוצות הבסיס כגורם משפיע
ישנם עוד אלמנטים המשפיעים על משך הכהונה. לדוגמה, ככל שקבוצת הבסיס יותר גדולות ופחות הומוגנית, כך נדרשים המועמדים לתפקיד הנציג להשקיע יותר משאבים בפרסום. כתוצאה מכך יש גבול תחתון לאורך הכהונה, שמתחת לו, לא יהיה כדאי למתמודדים לנסות להתמודד. אם נציגים של מדינה גדולה בארצות הברית, היו נאלצים להתמודד כל חצי שנה, היתה ההשקעה הכספית יקרה מידי עבור רוב המוסדות הפיננסים.

גם זמן כהונה של שנתיים, בבית הנבחרים, נחשב כזמן קצר מאד. כיוון שהנציגים נדרשים לבזבז חלק גדול מזמנם בגיוס תרומות ובמסעות בחירות.

יחד עם זאת, ככל שהקבוצות היסוד קטנות, וההכרות האינטימית בין הציבור לנציגיו עולה, כך נדרשים פחות משאבים לשכנוע. במצב של קבוצות בסיס קטנות, לא נידרש כמעט מסע פירסום, והבחורים מכירים את נציגהם היטב. כתוצאה מכך ניתן להוריד את משך הכהונה, מבלי שהמעומדים יאלצו לעסוק בבחירות.

ישנה כמובן בעיה להקטין את גודל קבוצות הבסיס, כיוון שאז הן יצרו הרבה יותר נציגים. לכן בהמשך, אנסה לעסוק בדרכים שבהם ניתן להגדיל את קבוצות היסוד, מבלי לפגוע בהכרות האינטימית. בכך ניתן יהיה לקצר את משך הכהונה, לזמן האופטימלי של שנה, מבלי להפוך את תהליך הבחירה ליקר. 

לסיכום

משך כהונה קצר הופך את הנציג למחוייב  יותר לרצון הבוחרים, אך הוא מקטין את יכולת התיפקוד של הקבוצה הנציגית לפעול. הגדלת משך הכהונה תיגרום לנציגים להיות פחות קשובים לרצון בוחריהם, ותהפוך את קבוצת הנציגים ליותר אוטונומית ויעילה כקבוצה. יחד עם זאת, ככל שקבוצת הנציגים תשהה ביחד זמן רב יותרכך תגדל הדבקות הפנים קבוצתית,תגדל היכולת של קבוצת הנציגים לשלוט בבוחרים, וייצוג רצון הבוחרים ילך ויחלש. לכן יש צורך למצוא משך זמן אופטימלי למשרה, שבו קבוצת הנציגים תתפקד ורצון הבוחרים ייוצג בצורה אופטימלית.

חברים שלום,

מכון ויצמן, הסכים לענות על שאלות עקרוניות הנוגעות לסיכסוך.הנה השאלות ששלחנו.

הי יבשם,

הנה השאלות. אני מקווה כי על ידי הדיון סביב השאלות והתשובת הללו יווצר הגשר החיוני לסיום הסיכסוך, בצורה שתהיה טובה לכל הנוגעים בסיכסוך, ולטובת יצירתה של חברה ישראלית טובה יותר.

שלך,
טל

1 . האם ההנהלה שוללת מהעובדים את הזכות להתארגן כרצונם?

2. אם לטענת ההנהלה, הנהלת מכון ויצמן אינה שוללת את זכותם של העובדים להתארגן. כיצד טענה זו באה לידי ביטוי?

3. על פי טענת העובדים, התארגנות עובדי גן המדע מונה למעלה מ- 30 עובדים מתוך כ 40-50 עובדים במוזיאון. חלקם של העובדים המתארגנים גבוה בהרבה מהשליש הדרוש בכדי להשיג יציגות. מדוע ההנהלה נמנעת כבר למעלה מ- 130 יום לנהל מו"מ עם נציגות העובדים מטעם ההתארגנות היציגה במוזיאון גן המדע?

4. לטענת המכון, המכון מאפשר לעובדים להתארגן. אם כך מדוע רכזת החינוך של מוזיאון גן המדע, ד"ר רוני אשכנזי, מתקשרת לעובדים המאורגנים, מאיימת עליהם ומנסה לשכנע אותם לוותר על זכותם להתארגן? (לטענת העובדים, תועדו 3 שיחות שכאלה)

5. אם ההנהלת המכון מכירה בהתארגנות, מדוע נשלחו לפני כמה מכתבי פיטורין לשניים מהמנהיגים של ההעובדים? האין זה נראה כניסיון לחסל את ההתנגדות?
6.כיצד יתכן שהבעיות טופלו אם ההנהלה מסרבת כבר יותר מ- 90 יום להידבר עם נציגי העובדים ולשמוע את בעיותיהם?

7. האם ההנהלה מוכנה לטעון כי תנאי העסקתם של העובדים בגן המדע בשנים האחרונות ועד היום וההתנהלות כלפי התארגנות העובדים בחודשים האחרונים היו על פי דין ולא היוו הפרת חוק (ראה את העדויות של סמדר חזן – באמצע הפוסט)?

8. מכיוון שההנהלה סרבה לקיים מו"מ עם נציגות העובדים, העובדים הכריזו על סכסוך עבודה. במסגרת סכסוך העבודה ולאחר 90 יום של סירוב לקיים מו"מ העובדים נקטו בצעדים ארגוניים שכללו עיצומים מוגבלים של שעה ומחאה בשטח מקום עבודתם. האם מישהו במכון מערער על החוקיות של צעדים אלה?

9. על פי החוק אסור להרע את תנאיהם של עובדים בשל התארגנותם. ההנהלה דרשה מהעובדים להתחייב שלא לקיים צעדים ארגוניים ובכך לשלול מהם את הכלי המרכזי להשגת זכויתיהם. משלא עשו זאת, נראה כי ההנהלה מנעה מכל חברי ההתארגנות לעבוד וניסתה לשבץ עובדים לא מאורגנים במקומם. האם מניעת עבודתם של עובדים מתארגנים באופן סלקטיבי ומניעה מהם להגיע למקום עבודתם היא צעד לגיטימי וחוקי מצד ההנהלה?

10. ודאי ראית את תיעוד התמונות והוידאו של אלימות המאבטחים כלפי העובדים והפעילים. ודאי גם שמעת שאחד הפעילים שהוכה נאלץ לעבור ניתוח בעקבות שבר בברך. לאור זאת האם ההנהלה עדיין מצדיקה את הכוח שהופעל ע"י המאבטחים?

סמדר חזן, מעובדות גן המדע, עונה לדניאל זייפמן (שענה לאופיר פינס)
חשבתי שאנשים במעמדו של דניאל זייפמן מסתמכים על עובדות, אך כנראה שגם כאן יש סטיות תקן:
1. “איש אינו מונע מהם שום זכות, לרבות זכות ההתאגדות”- יואיל מר זייפמן ויסביר לנו, אם כן, למה הוא לא מכיר בזכות לשיבושים במהלך סכסוך העבודה, אם הוא מכיר בזכות ההתאגדות שלנו?
זה כמו שהוא יגיד לנו שהוא מכיר בזכותינו להפסקה, אבל בעמידה.
להזכירכם, נשלח לכל העובדים מכתב בו הם מתבקשים להתחייב לא לשבש את מהלך העבודה (במהלך סכסוך עבודה חוקי ורשמי), למרות שזוהי זכותם במסגרת ההתאגדות החוקית שמסתבר שמר זייפמן מכיר בה.

2. “כדאי להבין שלא מדובר בכלל עובדי גן המדע, אלא בכ-25 סטודנטים, העובדים במקום שעות ספורות בשבוע, למשך תקופה מוגבלת (בדרך כלל, חלק מתקופת לימודיהם)”- מדובר ב- 29 מדריכים שהתאגדו מתוך כ- 32 מדריכי הגן, ומתוך כ- 40 עובדי הגן סה”כ.
אותי לימדו פעם ש- 29 מתוך 40 זהו הרוב המוחץ, וכידוע- לצרכי התארגנות עובדים מספיק ש- 1/3 מהעובדים יתארגנו.

בנוסף, אני מאמינה שמנהל טוב מכיר את עובדיו ואת הרקע שלהם, והיה יודע שחלק גדול מהמדריכים עובדים בגן כבר כמה שנים, במהלכן סיימו תואר ראשון והמשיכו לתואר שני ודוקטורט.

במגדל השן תמיד הכל נראה “מצוין”, בשביל לדעת באמת מה קורה- צריך מדי פעם גם לרדת אל העם.

זהו, אז שיש שוב תגובה ממכון ויצמן. 

הם ביקשו שננסח רשימת טענות עניניות והם ישתדלו לענות לשאלות השונות. נתראה מחר . אגב אתם מוזמנים לרשום טענות עיניניות (מגובות בעובדות עד כמה שניתן) ואציג אותן לפני נציגי מכון ויצמן.

פשוט אי אפשר לנסח זאת טוב יותר

גד זאבי (כנראה שם כיסוי) כתב:

בתור עובד חדש בגן ששמע ללא כל דעה מוקדמת את שני הצדדים. אני חייב להודות בעיקר נוכח הפניות (הבלתי חוקיות)לשדל עובדים לחזור לעבודה שאני המום נוכח הדורסנות והאינטרסנטיות הצרה של מי שאמורים להיות החזית האינטלקטואלית במדינה. בורות ואטימות במקרה הטוב ופשוט רמאות במקרה הרע אינם תכונות לא של אינטלקטואלים ובוודאי לא של אנשי חינוך. לגן המדע אין דבר וחצי דבר עם חינוך ולא עם ציונות כפי שנטען בתגובותיהם. אני בספק אם מי מהם מעולם קרא כתבים של מייסדי התנועה הציונות על זרמיה כי אם היו קוראים לא היו נוהגים כך. רעה גדולה פשטה הן במוסדות החינוך הן בפוליטיקה והן בצבא. רבים מהפועלים תחת איצטלה של שליחות וחינוך אינם יותר מעסקנים הדואגים ליוקרתם האישית. אני מקווה שקרוב ביום בו יבינו הפרופסורים המכובדים שאף אחד לא אוכל קוונטים או נוירונים לארוחת בוקר ולא משלם איתם שכר דירה. ואם יש סיבה לאופטימיות היא בחבורה האמיצה הזו שחרף היום יום השוחק לא מוותרת על אותם ציונות וחינוך ושליחות כפי שעשו אלה שכ”כ נהנים לנופף בהם במכתבים בטקסים ומתי שרק צריך לדבר ולא לעשות.

חברים שלום,

הנהלת מכון ויצמן, עדיין חושבת שאתם כציבור בינתיים אינכם ראויים לתשובה מהנהלת המכון. אבל לשמחתנו הרבה, ההנהלה עונה לנציגי הציבור.

להלן תשובה של גד קובר, סגן הנשיא למינהל וכספים, למכתבו של ח"כ חיים אורון (תודה לח"כ חיים אורון על משלוח המכתב).

לכבוד

חבר הכנסת מר חיים אורון                                                                                           

משכן הכנסת

ירושלים 91950

 

ח.כ. אורון הנכבד,

 

 

הנדון: עובדי גן המדע  – מכון דוידסון לחינוך מדעי

מכתבך מיום 19 נובמבר 2008

 

 

הנני מאשר בתודה קבלת מכתבך הנזכר בסימוכין, ובהמשך לשיחתך עם אריאל היימן, מנכ"ל מכון דוידסון לחינוך מדעי ליד מכון ויצמן (ע"ר) ("מכון דוידסון" ) בשבוע החולף הנני מתכבד להשיב כדלקמן:

 

בצער – דומה כי מרביתו של המידע אשר נמסר לך אינו עולה בקנה אחד עם עובדות המקרה וחלקו מגמתי ומטעה.

 

מכון דוידסון הנו עמותה שאינה למטרות רווח אשר עוסקת בקידום וטיפוח החינוך המדעי בישראל. בין פעילותיה של מכון דוידסון כלולה פעילות גן המדע הפועל בעיקר בתחום החינוך לנוער דרך למידה מדעית חוויתית. פעילות גן המדע ממומנת ברובה ע"י תרומות, וכל הפעילות של מכון דוידסון בתחום החינוך לנוער היא התנדבותית – מתוך "ציונות" ודאגה כנה לעתיד הדור הצעיר.

 

מכון דוידסון בחר להעסיק את כלל עובדיו, כמו גם את עובדי גן המדע, בחוזים אישיים. למותר לציין כי אין דופי חוקי או אחר בהתקשרות מסוג זה.

 

עובדי מכון דוידסון, לרבות עובדי גן המדע, אינם מלינים על דרך העסקה זו המטיבה עימם ומאפשרת, בצד ניהול מיטבי של המכון, גם הטבה וקידום לעובדים המצטיינים. כל זאת, למעט קבוצה של כ- 20 סטודנטים – מדריכים העובדים בגן המדע שעות ספורות בשבוע (חלקם שעות ספורות בחודש) בדרך כלל, תוך כדי תקופת לימודיהם, אשר גם להם חוזים אישיים מיטיבים, אולם, כפי שיובהר – הם מבקשים לכפות על מכון דוידסון העסקה תחת כנפי הסכם קיבוצי.

 

באחרונה העלו כמה ממדריכי הגן טענות שונות באשר לתנאי העסקתם. בתגובה, פנה מנכ"ל מכון דוידסון למדריכים וביקש כי יועלו בפניו מלוא הטענות שיש בפיהם, ואף קיים עימם שלוש פגישות על מנת לגון באשר על ליבם. נוכח טענות המדריכים ערך מכון דוידסון בדיקה מקיפה, בלב חפץ ובתום לב, ואכן – כל טענה או ליקוי שנמצאו נכונים או ראויים טופלו ותוקנו. הודעה מטעם מכון דוידסון, בכתב, על התיקון שנערך בתנאי העסקתם נשלחה לכל מדריך.

 

נתברר, לאחר התיקון, כי למעשה לא תנאי העסקתם "הפוגעניים לכאורה" הם המעסיקים את המדריכים – וכי המניע ל-"מחאתם" הוא רצונם, באמצעות גוף המתקרא "כוח לעובדים", המתיימר להיות "ארגון עובדים", לכפות חתימת הסכם קיבוצי על מכון דוידסון.

 

 

ויודגש: לא זו בלבד שאין המדריכים מקופחים – תנאי ההעסקתם הם מהטובים מסוגם במשק הישראלי, שכרם לא זו בלבד שהוא עולה על שכר המינימום אלא אף מן הגבוהים המשולמים לסטודנטים בישראל.

 

חרף תנאי העסקתם הטובים של המדריכים והשינויים הנוספים שהוטמעו לטובתם מסרבים חלק מהם לשוב לעבודה כסדרה.

 

אני מבקש גם להתייחס לאלימות שהופעלה לכאורה כנגד המדריכים: לצערנו, המידע שמפיצים המדריכים בעניין זה הנו, בלשון המעטה, בלתי מדויק.

 

משלא נענתה דרישתם לחתום על הסכם קיבוצי החלו המדריכים בשורה של פעולות הפוגעות ומשבשות את פעילות גן המדע: כך, לדוגמה, קבוצת מדריכים שלחה כלעומת שבא אוטובוס של  כיתת תלמידים מכפר ערבי בגליל, שבאה במיוחד לבקר בגן המדע, וסירבה לאפשר להם לבקר בגן המדע; במהלך הדרכת תלמידים אחרים ארגנו המדריכים את הילדים המבקרים בגן לקרוא קריאות גנאי כנגד המכון, וכיו"ב. בנסיבות אלה הודיע המכון למדריכים כי כל עוד לא יחדלו מפעילותם הפוגענית הם מתבקשים שלא להגיע למקום עבודתם.

 

במועד חגיגת עשור לגן המדע ניסו שני מדריכים, בלוויית שלושה פעילים של "כוח לעובדים" שאינם עובדי מכון דוידסון או מכון ויצמן למדע, להיכנס לקמפוס המכון לשם הפרעה לאירוע שהתקיים באותה עת בחגיגות עשור לפעילות גן המדע. משנמנעה כניסתם בשער הראשי שברו חלק מהגדר ההיקפית של מכון ויצמן וחדרו לשטח המכון בזחילה מתחת לגדר זו. כאשר אובחנה חדירה חשודה (זחילה של אנשים לא מזוהים מתחת לגדר המכון) הגיעו למקום אנשי אבטחה, ומשהחמישה לא נענו לבקשתם להתפנות מן המכון והחלו בריצה לעבר מקום עריכץת האירוע – נאלצו המאבטחים לבלום  את הפורצים, תוך הפעלת כוח מינימלי הדרוש לבלימתם בלבד. שוטרים שהזעקנו למקום עצרו את הפורצים (עובדה המדברת אף היא בעד עצמה).

 

מאז שהובהרה עמדת מכון דוידסון כי בכוונתו להמשיך ולהעסיק את עובדיו בחוזים אישיים נתון המכון למסכת התקפות ולחצים מצד הקבוצה הנ"ל, הן בארץ והן בגיוס גופים בלתי מזוהים מחו"ל, תוך הפצת שקרים, חצאי אמיתות והשמצות שווא, לרבות פניות לתורמים וידידים של המכון ברחבי העולם על מנת לכפות את עמדתם, בכך גרמו ועדיין גורמים הן למכון ויצמן והן למכון דוידסון נזקים ניכרים.

 

בשולי הדברים אבקש להעיר כי כשם שלאותם מדריכים קיימת הזכות בדין להתארגן בכל ארגון שיחפצו – זכות שאין המכון מונע מהם לממש – כך גם למכון דוידסון מוקנית הזכות שבדין והחופש הניהולי להחליט כי התקשרותו עם עובדיו תהא בחוזה אישי ולא דרך הסכם קיבוצי.

 

הנהלת מכון דוידסון לחינוך מדעי מתכוונת להמשיך ולהפעיל את גן המדע, כבעבר, לטובת הציבור, וכפי שפעלה, במקביל, לפתור באופן ענייני והוגן את טרוניותיהם של המדריכים ולתקן את הנדרש- ימשיך מכון דוידסון להעניק יחס ראוי והוגן לכל אחד מעובדי גן המדע אשר ימלא את חובתו ככעובד ויעסוק בתפקידו ללא הפרעה להתנהלותו של גן המדע. ו.אנו מקווים כי המדריכים יתעשתו, ובכך יתאפשר לגן המדע לחזור ולפעול כסדרו בהקדם.

 

 

                                                                                                                                                                                    בכבוד רב –

 

 

                                                                                                                                                                                    גד קובר

                                                                                                                                                                                    סגן הנשיא למינהל וכספים

 אתם מוזנים להגיב

במכתבים שהתפרסמו בעבודה שחורה, כותבים קולט אביטל ואופיר פינס, לדניאל זייפמן, בקשה שהנהלה תכיר בהתארגנות הלגיטמית של עובדי גן המדע.

מעניין מה תהיה תגובת המכון הפעם.

כדי לנסות להבין על מה בעצם המאבק, אני מזמין אותכם לקרוא את המכתבים שכתבו שני הצדדים. מצד אחד נשיא מכון ויצמן, דניאל זייפמן. ומן הצד השני מגיב נדב אהרוני, נציג העובדים. המכתבים נשלחו אלי על ידי עמי וטורי, יו"ר כוח לעובדים (חן חן עמי )

דברי דניאל זיפמן

דברי נדב אהרוני

שפטו בעצמכם והביעו את דעתכם: למי אתם מאמינים יותר? השתמשו במידע הקיים, ואל תחששו להשתמש באינטואציה שלכם.

תוצאות המשאל יתפרסמנו בהמשך.
אני אשתדל להתייחס לנקודות לאחר השבת (עבור ידידי מהשמאל-חברתי-חילוני , השבת בעבורי היא חג שבועי של עצמאות וחרות… ואינני נוהג לוותר עליה)

שבת שלום לכולם,

טל

נ.ב.

הנה מספר בלוגים שעוסקים במאבק. אם אתם מכיר עוד בלוגרים, אנא הוסיפו אותם בתגובות. אני אשתדל לרכז את כל הכותבים בדף מיוחד, או בבלוג שיפתח לכבוד המאבק.

טל גלילי – זהירות: השומרים במכון וויצמן שברו ברך לפעיל אירגון עובדים שהגיע להפגין

דובי קננגיסר – המאבק כנגד מכון ויצמן: מעט אתיקה עיתונאית

עבודה שחורה – כל המאמרים הנוגעים למאבק בגן המדע.

גודס – מארגנת את הבלוג של העובדים