במהלך ההפגנה ולאחריה, הרבה דברים הטרידו אותי.

בסדרת סיפורים מלווים בתמונות, אני רוצה לשתף אותכם במחשבות ובטרדות שעלו בי בעקבות ההפגנה. אולי תוכלו לסייע לי לפתור את  חלקי הפאזל.

אחד הדברים שהרגשתי מיד כשהגעתי הוא מתח עצום בין המפגינים לשומרים בכניסה למכון:

המתח היה נראה בלתי נעים, והטריד אותי מאד. משהו נראה לי בכל הסיפור הזה לא בסדר.

הבחור הזה, שאני חושב שהוא אחד העובדים, אמר לכתב הטלויזיה, ש"הקלגסים של מכון ויצמן…תקפו את העובדים". יתכן שאלו לא היו בדיוק המילים, אבל האווירה היתה של איבה עצורה.

האמת היא שמיד כשהגעתי להפגנה, אחד הפעילים מיד שטח בפני את סיפור האלימות (שכבר כתבתי עליה כאן) . אין ספק, שהאלימות של מכון ויצמן, נוצלה היטב כדי ללבות זעם, ולמשוך עוד עובדים.

עניין אותי מה יש לשומרים להגיד. אבל די חששתי לפנות אליהם. מצד אחד אלו היו מבטי האיום של השומרים, ומצד שני החשש שאחשב "בוגד" בעיני המפגינים. פתאום אחד השומרים קרא לי. זה היה בחור חביב שפגשתי בשרותי הצבאי. פנינו אחד לשני והסתחבקנו כחברים.

שאלתי אותו, וביקשתי שיספר מה הוא חושב על העניין.

הוא היה מריר מאד. הוא אמר תראה, אני עושה את מה שאומרים לי. עד לפני כמה חודשים הינו חברים. ישבנו ביחד לאכול והינו ביחד. עכשיו, ההרגשה שהם (השובתים) נותנים לנו, היא קשה מאד. גם אנחנו עובדים של מכון ויצמן. אנחנו סטודנטים כמוהם. אני ממש מרגיש כמו בפינוי מאחז, כאשר אני נאלץ לעשות דבר שאני לא אוהב לעשות, ושונאים אותי, למרות שאני לא זה שהחליט על הדברים הללו.

שאלתי אותו על ארוע המכות. הוא אישר שהוא מכיר את הארוע, אבל להבנתו המאבטחים הפעילו כוח סביר כדי למנוע מהמפגינים להגיע לארוע שהתנהל באותו זמן במכון. הוא לא ידע שלאחד מהמפגינים שברו את הברך. והוא ציין שאם זה קרה, אז למיטב הבנתו, זה לא קרה בכוונה.

כמו כן, הוא אומר שאינו מבין מדוע בכלל היה צריך להגיע לשביתה. גם המאבטחים דרשו הטבת תנאים לפני שנתיים. הם ישבו עם ההנהלה ובמשא ומתן,  והגיעו  להסכם טוב.

עודדתי אותו ואמרתי כי אין ברירה. לפעמים בדמוקרטיה אנו נאלצים לעמוד במצבים שאינם נעימים לנו. נפרדנו וחזרתי לסיקור ההפגנה.

אז שמתי לב לשני החברה הללו, ששהו על גג מבנה הכניסה:

הם צילמו לא כמו צלמי עיתונות, אלא כמו צלמי שב"כ. מידי פעם ראיתי את הקב"ט (נדמה לי שזה הקב"ט, לפי הדרך בה התנהג), כשהוא פונה למישהו נוסף שהיה על הגג.הבחור הימיני צילם אותי, אז עשיתי לו שלום. אולי גם אני  מופיע בצילומי השב"כ (או בצילומי הבטחון של מכון ויצמן).

מאחורי השומרים, הסתובבו אנשים אחרים שנראו יותר מתוחים כמו הבחור הזה:

התחושה שלי היתה שמישהו שם למעלה במכון ויצמן, החליט להתייחס אל העובדים כאיום בטחוני, והוא התבלבל בין תפקידיו. יתכן שהוא הרגיש שעכשיו הוא משחק בתפקיד חייו, ושובר את האיום הברור והמסוכן שמאיים על חיי מכון ויצמן. המישהו הזה החליט להתנהג כמו צבא, ולא כמו חברה אזרחית שהפעלת הכוח שלה צריכה להיות מוגבלת מאד.

מול אותו גנרל נעלם, לא אהבתי גם את השינאה שהמפגינים יצרו מול  מכון ויצמן. היה נראה בברור, שהשנאה שימשה להם כלי לגייס תמיכה.

לי אישית כבר מאד נמאס מאלו שמנסים להציג את השני כשחור משחור כדי להרוויח כמה דברים, ולצאת גבר בסיפור הזה. הרי כולנו בסופו של דבר בני אדם, חברים. ושימוש בשנאה, רק מפרק אותנו. אינני יודע מי האשם בכך. אותו מפקד מבצע צבאי נסתר אי שם במסדרונות מכון ויצמן, או המפגינים.

לי לא בא לשחק במשחק שלהם.

אבל מצד שני, ברור לי שיש לסייע לעובדי מכון ויצמן, בהנחה שאכן זכויותהם נפגעות (נמשיך לחקור זאת בהמשך). ולכן נשאלת השאלה, האם יש דרך לנהל שביתה, ולהפעיל כוח על ההנהלה, מבלי ליצור שנאת אחים?  ומבלי לספק את תאוות המלחמה של אלו שלא חווים אותה באופן מידי, אלא רק דרך מסכי הפלזמה של חדרי הבקרה.

זאת חזרתי מההפגנה.

אין לי זמן לפוסט ארוך. אני בדרך לארוע משפחתי.

קצת תמונות למי שאל היה.

להתראות,

טל

חברים ערב טוב,

קודם כל אני רוצה להזכיר לכם שמחר (יום ה' 20-11-2008) בשעה 14:00 תהיה הפגנת תמיכה בעובדים מול מכון ויצמן. המכון קרוב מאד לתחנת הרכבת. תיזכרו שהבלוגוספירה היא מקום נחמד להביע את דעתכם, אבל בסוף צריך להגיע ולהביע את הזדהותכם עם הרעיון או האידאה. רק מראה עיניים משכנע את מקבלי ההחלטות שמולם עומדים אנשים נחושים.

אני הולך כנראה להגיע עם שתי בנותי. זה יהיה שיעור בדמוקרטיה עבורם. נראה לי קצת יותר חשוב מהשיעורים הרגילים בבית הספר. בואו בהמוניכם!

עידכון קצר:

עד עכשיו הביעו את דעתם שני גולשים בנושאים של תעדוף הזכויות שיש לאדם בדמוקרטיה.

להלן התוצאות:העדפות של זכויות דמוקרטיות:

האם מכון ויצמן פוגע בדמוקרטיה?

בואו להביע גם אתם את דעתכם

טוב, החקירה של סיפור המעשה בין עובדי המכון למכון וויצמן מעלה עוד ראיות.

דובי קננגיסר יצר קשר עם הדובר וקיבל את תגובותו:

להלן התגובה של הדובר

1. מנהלי מכון דוידסון נפגשו עם העובדים, שמעו את טענותיהם, קיימו בירור ומצאו שחלק ניכר מטענותיהם נכונות ומוצדקות. נקודות אלה מתוקנות בימים אלה. עובדות אלה הובהרו לעובדים.
2. דלתה של ההנהלה פתוחה לפני העובדים, אך הם אלה שמסרבים להיפגש בטענות סרק פרוצדורליות.
3. שני עובדים פרצו ביום ראשון למכון כשהם… (המשך תוכלו לקרוא אצל קננגיסר)

עמי וטורי, יו"ר כוח לעובדים שלח לי תגובה לדברים הללו. אני אשתדל לפרסם אותם בהמשך.

אבל בינתיים עולה דיון מהותי ביני לבין דובי: מדוע משפט ציבורי.

דובי כותב:

ואני חייב לציין שאין לי מושג מה הקטע האדיוטי הזה של "משפט ציבורי" (כך דובי בד"כ מתבטא  כשמישהו לא חושב כמו דובי; ט.י). יש דיני עבודה בישראל, ויש בית דין לעבודה. לכו לשם. מה עניין הציבור לכאן?

אריק: פרסמתי קישורים לטקסטים המקוריים, ושם יש גם תגובות לתגובות. אני לא רואה הרבה סיבה לחזור על הדברים במלואם כשהם זמינים לכל במרחק קליק.

 התשובה שלי היא:

דובי,

חוקי המשפט של ישראל, נכתבו על ידי חברי כנסת. הללו אינם בדיוק מומחי משפט, ובוודאי אינם מאורות הדור. הם בני אדם שכתבו את החוקים בגלל מיליון ואחד אינטרסים סמויים, שאינם בהכרח תורמים לטובת הציבור.

בית המשפט כבר מזמן איבד את אמונו של כל מי ששה בין כתליו. תכחים, אג'נדות פרטיות ואינטרסים אישיים הם החורצים גורלות.
אם תסתכל בספרי המשפט, תראה שכבר בפרקים הראשונים אומרים לתלמיד המשפטים, שאם הוא בא לחפש צדק, אז הוא הגיע למקום הלא נכון. הם בד"כ מסבירים שלא ניתן למצוא את הצדק.

לעומת זאת, באתונה היה מקובל שבמשפט לא יושבים שופטים מיקצועים. האתונאים, האמינו שלציבור גדול מאד, יש יכולת טובה ושכל ישר לברר את העובדות ולקבל החלטות בעצמו (ללא עזרתם של מניפולטורים, תככנים וחורשי טובת-עצמם), ולקבל החלטות צדק. הם כנראה התבססו על חוכמת ההמונים.
אני מבין שאתה מבקש שנסמוך על חברי כנסת ושופטים?
אז אתה מבקש שבעצם נסמוך על דיקטטורה.
סלח לי שאני מעדיף דמוקרטיה וההגיון הבריא.
תסלח לי

שלך,
טל

 ודובי מגיב (כהרגלוכשמישהו  לא חושב כמהו ומעצבן אותו)

טל, כבר היינו בדיון הזה מספיק, ואין לי שום כוונה להכנס אליו שוב, בטח שלא איתך. אני דואג לזכויותיהם של העובדים, לא לאג'נדה הפרטית (כך!) המטופשת הזו שלך.

מה אתם אומרים. האם אתם מסוגלים לקבל החלטות בעצמכם, או שאתם רוצים שחברי כנסת, שופטים ועורכי דין יקבלו החלטות עבורכם?

חברים שלום,

במהלך החודשים האחרונים עובדי מכון ויצמן מנהלים מאבק על זכויותיהם. נראה כי המאבק גלש בימים האחרונים לפסים אלימים, ואחד העובדים הותקף ופיקת הברך שלו נשברה.

אינני מאמין בעליהום. כל הבלוגים שבהם אני קורא על המאבק, מדווחים באופן חד-צדדי. אני מאמין שבחברה דמוקרטית, היכולת לעשות עליהום על אדם או אירגון, פוגעת בדמוקרטיה בטווח הארוך. לכן, אני מזמין את הצדדים למשפט הוגן אצלי בבלוג.

שלחתי מכתב הזמנה להנהלה להביע את דעותיהם. במידה והם יענו, אני אזמין גם נציגים של העובדים, כך שאנו כקוראים נוכל לשפוט את הארוע, ונקבל החלטות נבונות יותר.

להלן נוסח המכתב ששלחתי להנהלה:

חברי הנהלת מכון ויצמן שלום,

בחודשים האחרונים, אני עוקב אחר מאבק העובדים במכון וויצמן. בכל התקופה הזאת לא הצלחתי לשמוע את עמדתכם בצורה ברורה. אני מזמין אותכם להתמודד מול טענות העובדים אצלי בבלוג. התנאי הוא שתקיימו דיאלוג עם הקוראים דרך הבלוג. אני כמובן אבקש מנציגי העובדים להציג את טענתם. כך יוכל הציבור הרחב לשפוט ולהחליט בצורה מיטבית, לגבי פשר הסיכסוך.

אשמח לתגובתכם,
בברכה,
טל ירון, חבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה.

וחוץ מזה, אני עדיין חושב שאנו צריכים להביע תמיכה במאבק העובדים ולהגיע ולמחות ביחד מול מה שמסתמן כאלימות קשה שמופעלת נגד העובדים. אנו ניפגש ביום חמישי בשעה 14:00 מול השער הראשי של מכון ויצמן ברחוב הרצל ברחובות (5 דקות הליכה משער הרכבת)

בהצלחה

בהמשך לפוסט שכתבי על החירות, שגיא העיר את ההערה הבאה:

לפני ימים מספר נכחתי בכנס שעסק בהצגת חקירותיהם הפילוסופיות של אנשי אקדמיה חכמים בתחום הפסיכואנליזה, שם התחלתי לשים לב שהפילוסוף המודרני שם את מסמן האדון “חירות” כתפילין מול עיניו.

אנחנו איננו החברה של החופש. בני אדם אינם חופשיים, או במילותיו של פרויד “האגו אינו אדון בביתו”. אנחנו החברה של ההתענגות.

עדיין לא הבנתי משגיא מהוא בדיוק התענגות על פי המשנה הלאקיאנית ששגיא מאמין בה, אך למיטב הבנתי יש לעונג קשר לאושר (אני מקווה שבהמשך הדיון שלנו שגיא יעמיד אותי על הקשר או אי הקשר). בפוסט זה אנסה להסביר את הקשר בין חרות לאושר.קצת קשה להגדיר מה הוא אושר. כל אחד מאושר מדברים אחרים. אבל ניתן לומר שיש מספר אירועים שיחשבו על ידי לא מעט אנשים כאושר. להיות מאוהב ונאהב זה הוא אושר. להיות מוערך ואהוב על ידי אחרים זהו אושר. להיות חברותי ולרכוש חברי אמת זהו אושר. לשגשג זהו אושר. לגדל ילדים ולראות אותם פורחים ומשגשגים זהו אושר.

ובכן, כיצד החרות קשורה לאושר?

אדם שהוא עבד, או אדם ששייך לעם משועבד או אדם הכפוף למדינה דיקטטורית, נסגרות בפניו אפשרויות רבות לחופש. רבות מהבחירות של אדם החי בחברות כאלו נקבעות על ידי אחרים. אם נולדת כצמית בימי הביניים, לא הייתה לך אפשרות לבחור לך כלה כרצונך, או לבחור לך את מסלול חייך. עבודתך מיום היוולדך ועד יום מותך נקבעה לעבודת השדה. אם חשבת שתוכל חסוך קצת כסף כדי שילדיך יצאו לחרות, הרי שהמיסים הדרקוניים והשיעבוד הכספי לאציל כבר הבטיחו שלא תוכל לעשות זאת. אם היית אישה עד לפני חמישים שנה, היית מוגבל מאד ביכולת שלך למצוא פרנסה המתאימה לכישוריך. אם היית אישה בחברה המסורתית, דעתך הייתה נחשבת לדעתו של כלב.
לעומת זאת, אם ניקח את החרות מדרגה ראשונה (החרות המערבית הקלאסית), נראה שהיא מאפשרת לך לפעול בצורה חופשית כדי להשיג את אושרך. מאחר ואינך משועבד כעבד, אתה יכול לחפש לך את בחירת לבך. אתה יכול לבחור לך מקצוע שיאפשר לך לפרנס ולהתפרנס. אתה יכול ליצור קשר זוגי, ולגדל את ילדיך. ואם תעשה כל אלו בתבונה, ועם קצת מזל, יכול להיות שתהיה איש או אישה מאושרים, על פי כל הפרמטרים הנ"ל.
אלא שאנו יודעים שהמציאות מורכבת יותר. בכל אחד מאיתנו יש תסביכים המונעים מאיתנו להיות מאושרים. לכן בתהליך פסיכולוגי או בתהליך של תיקון מידות, עלינו להיפתר מהתסביכים הללו. בנוסף עלינו לשלוט ביצרנו כדי להיות מאושרים. אכילת שוקולד באמצע הלילה, על אף שהיא מהווה חופש מדרגה ראשונה, אינה עושה אותנו מאושרים בטווח הרחוק. בגידה בבן הזוג, לא בונה את מערכת היחסים בין בני הזוג, ולא משפרת את ההרמוניה בגידול הילדים. הרמוניה שממנה נבנים הילדים להמשך חייהם.

היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, ולכוון את חייך בהתאם גם היא תנאי לאושר. אדם שעובד בפרך מערב ועד בוקר, וחושב שהכסף והעבודה הם העיקר, עלול לגלות בערוב ימיו שהוא פיספס את הקשר עם ילדיו, ושילדיו גדלו ללא יד מכוונת ובונה.

כל מי שהתנסה בגידול ילדים יודע איזו מלאכת אומנות של ריסון והבנה נדרשת מההורה כדי לגדל את ילדו בצורה טובה. הריסון וההבנה הללו, גם הם דורשים עבודת מידות ותיקון עצמי רב. לכן כדי להגדיל את הסיכוי לאושר לטווח ארוך, על האדם לדעת לשלוט ביצריו ובתסביכיו, ולא שהללו ישלטו בו. זאת היא חרות מדרגה שנייה, ומרגע שאדם השיג חרות זאת גוברת הסבירות שהוא יהיה לאדם מאושר.

אבל לא הכל תלוי באדם. כדי להגדיל את הסבירות לאושר, יש עוד שלבים שעלינו לעבור, והם לאו–דווקא קשורים בנו בצורה ישירה. במדינה בה יש סיאוב ושחיתות במערכות השלטוניות, אתה עלול לגלות שכספי ציבור שנועדו לעזור לשפר את חיינו, נשפכים ללא הועיל. שכספים שמיועד לחינוך הדור הבא נעלמים בחורים שחורים. שרמת הפשיעה עולה (כיוון שמערכות השפיטה והאכיפה אינן יעילות) ואז אתה מגלה שנהג עם עשרות עברות תנועה, יכול להרוג בני משפחה או חברים, ובאחת לקטוף את אושרם ואושרך. או שאתה נשלח למלחמה המנוהלת בצורה שערורייתית ומסכן את חייך לחינם. או שבעיות חברתיות רבות אינן מטופלות כמו שצריך, כיוון שבממשל יושבים מקורבים במקום אנשים מוכשרים. היכולת להגיע למדינה ולשלטון מתוקנים, יש לה השפעה גדולה על אושרם של בני האדם, וזוהי חרות מדרגה שלישית.

אבל גם לאחר שהשגנו מדינה מתוקנת וטובה, עדיין ישנו סיכוי. שנאבד את האושר. מלחמות בין מדינות ובין עמים יש להן מחיר. ככל שהמלחמה אכזרית יותר וקשה יותר, יותר אנשים אובדים. יותר משפחות נשארות אומללות, ויש סיכוי שעם שיפסיד, יאבד אפילו את חרות היסוד. דרגת החרות הרביעית. זאת היא חרות בה אנו מצליחים לתקן לא רק את עצמנו, כמו בדרגה השנייה, לא רק את מדינתנו, כמו בדרגה השלישית של החרות, אלא גם במישור הבין–לאומי. זוהי הדרגה שמאפשרת להשכין שלום בין עמים ומאפשרת לעמים רבים לפרוח ולשגשג. כשצ'רצ'יל ורוזוולט החליטו על הקמת האומות המאוחדות, הם חשבו בדיוק על דרגת החופש הזאת.

אלו ארבע הדרגות ואלו קישריהן, כפי שאני מבין זאת, לאושר. ומי שלא של יצליח להשיג אושר גם לאחר שארבעת החרויות יושלמו, תמיד יהיה מוזמן לקחת פרוזק

בדיון סוער שנערך השבוע בבלוג של דובי קננגיסר ונמרוד אבישר (1)(2), בעקבות פוסט שכתבתי בבלוג של דמוקרטיה ישירה, התפתחו מהלומות דברים לא צפויים מבחינתי. למרות שחלק מהשיח היה חיובי ופורה (בעיקר עם נדב פרץ), הצלחתי להרגיז כהוגן את דובי ואת נמרוד. זה הביא אותי להתבטא בפעם הראשונה בצורה שאני מאד לא אוהב.

ניסיתי להבין מה פשר המתח הרב שהצטבר בינינו, ונדמה לי שהבנתי.

הטענה של דובי ושל נמרוד היא שאני הדיוט מלהג. טענה לא נעימה בכלל, בעיקר כשהיא מגיעה מתלמיד דוקטורט במדע המדינה (דובי). אם לא הייתי מנהל עוד דיונים, הייתי אולי נסוג לאחור וקצת חושב שאולי לא בחרתי בתחביב/עיסוק המתאים. אבל כיוון שניהלתי דיונים, וגם עשיתי דברים שבהם הוכרתי כאדם נבון ויודע דבר מה, עלתה אצלי מחשבה, שאולי משהו אחר גרם לסערה.

בעבר שמתי לב שאני מרגיז בעיקר אנשים שאוהבים חוקים. אנשים שאוהבים סמכות ברורה מלמעלה. כבר בצבא, הסיסמא שלי, כשהדרכתי הייתה, תעזבו מה ש”אנשים גדולים וחשובים מאיתנו אומרים" בא נחשוב בעצמנו, בוא נבדוק דברים בעצמנו. אומנם היו לי כל מיני שיטות מוזרות לעבוד, אך בסוף הן הצליחו, ולכן המערכת התיישרה בהתאם.

גם באוניברסיטה, שמתי לב שיש אנשים שאוהבים את דרך מחשבתי ויש כאלו המתרגזים כהוגן. עם חלק מסוים מהמרצים היו לי אף פיצוצים קשים. מישהו מהמרצים פעם החמיא לי ואמר דבר שבח גדול, אבל הוסיף… אבל נראה שאין לך הבנה בפוליטיקה של המערכת. לא הבנתי את החוקים ההיררכיים.

ככל שהזמן עבר, הבנתי שיש כאלו שאוהבים את המערכת ויש כאלו שמורדים בה, או לפחות סונטים בה. המערכת יכולה להיות האקדמיה, אך היא יכולה להיות המדינה. יחד עם ההבדל הזה גם ראיתי הבדל מעניין בסוג החשיבה.

ההבדל שמצאתי היה בכך שאנשי המערכת היו אנשים לוגיים, בעוד שהאנטי מערכתיים היו אנשים אמפיריים. האנשים הלוגים הם אלו שאוהבים להגדיר הכל בנוסחאות. בד"כ הלוגיקה או המתמטיקה חביבות עליהם. הם מכונסים בעולם הזה, ובד"כ אינם רוצים לוודא האם הלוגיקה שלהם אכן מתאימה למציאות. די להם שהעולם הלוגי הפנימי שלהם יציב ומסודר.

האמפיריים, הם אנשי פחות "חדי מחשבה", אך הם מעדיפים לבדוק את הטענות שלהם מול המציאות. להיות יותר ביקורתיים. אלו אנשים שפסק הדין של המציאות חשוב להם יותר מפסק הדין של הלוגיקה. אלו אנשי הניסיון והמעשה.

אני מודה שאני כשלעצמי, באופן בססי מאנשי האמפריציזם. אבל ככל שהתנסתי יותר גיליתי שיש חשיבות גם ללוגיקה. הבנתי שלוגיקה טובה היא כלי מחייב הן לצורך העברת רעיונות, והן ככלי שמאפשר באמצעות חשיבה סינטטית לרדת לסיבות התופעות (אם ניתן לומר זאת בפילוסופיה).

בוויכוח הקשה שהתפתח (אם בכלל ניתן לקרוא לדבר כזה ויכוח), התברר לי מהר שדובי ונמרוד הם מהלוגיקנים, המעדיפים את השיטה. בתמימותי חשבתי שבדיון פורה, נוכל בסוף לחבר בין לוגיקה לאמפרציזם, אך נכשלתי. אני חושב שהבסיס לכשלון שלי לא היה בטענה שאני "הדיוט מלהג", כפי שהם טענו. אחרי מספיק דיונים ומספיק ספרים שקראתי, אני יודע שאינני כזה.

הכישלון נבע לדעתי מהאווירה של השיח. אומנם דובי היה הראשון לתקוף (הפוסט נקרא "המדע של נהגי המוניות" (ואם לא שמתם לב, אני הייתי נהג המונית)), אך אני לא נשארתי חייב. בהתחלה הייתי מתון יחסית בתגובות שלי, אך התחושה שנוצרה היא שאם אשאר מתון, התמונה שתתקבל תהיה שהם צודקים, ואני מתקפל. כדי למנוע זאת, התחלתי גם אני לענות בתוקפנות. אם כי בהמשך ניסתי להרגיע את הדברים. על אף ניסיונות ההרגעה שלי, זה לא עזר. דובי התקיף והסתלק, ונמרוד נשאר עד הסוף המר (1) (2).

אין זו פעם ראשונה שאני מנהל דיון עם לוגיקנים. למיטב הבנתי דורון פורת, שמתחיל דוקטורט באוניברסיטת חיפה , ועימו יש לי כבר 46 תחלופות מכתבים, הוא מסוג הלוגיקנים (אך אין לי מושג האם הוא מאוהבי המערכת). אומנם לקח לנו חליפת מכתבים של כ-40 מכתבים עד שהגענו לתחושה הדדית שיש בינינו הבנה ראשונית הדרושה לשיח פורה (ובע”ה היא תישאר ותגדל), אך השיח הזה התקיים. ההבדל היה שדורון ואני כיבדנו אחד את השני וניסינו לגשר על הפערים. אומנם היה לנו משבר שבו כמעט הסתיימה חליפת המכתבים, אך התגברנו על זה, באמצעות רצון טוב.

אז מה הלקח שלי מהעניין?

• אל תתווכח במקום בו אין תרבות דיון מינימלית, או לפחות אל תענה לאלו שלא יודעים לשמור על כבוד חברם.
• (אולי בכל זאת כדי לנסות לדון, אך במידה שאתה רואה שזה הולך לפסים לא טובים פשוט תוותר).
• אולי בכל זאת לעשות ניסיון, ולשפר את הציטוטים המדויקים שלי (אני אוהב לעשות פרפרזות). אולי להביא מובאות יותר. מי יודע, אולי כך ירדו המחסומים של הלוגיקנים. ואולי אני אלמד לעשות לוגיקה טובה.

פשוט סרט יפה של ה-BBC, על מתמטיקה ואי וודאות, תהנו…

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל, ונצח ישראל טבוע בשני אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים" (בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, ע"מ 294-295; מתוך י. בקר, משנתו של דויד בן-גוריון, כרך א' עמ' 177)

"האל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, קרוב לאלוהים ואיש דתי אמיתי." (בן-גוריון, מולד, כרך ט"ו, חוברת 8-107, עמ' 221; י. בקר, כרך א, עמ' 3)

נראה כי הציונות נמצאת כיום באובדן דרך. מהי ציונות? מה תפקידה? למה היא נועדה? האם די לנו לשבת בארץ טרשים זאת, כדי להציל את העם היהודי? אינני חושב כך. "בלא חזון יפרע עם", אמר בן גוריון. וצ'רצ'יל הראה כי בלא אמונה בחזון הגדול של החירות, בריטניה לא היייתה עומדת בפני גרמניה הנאצית, וארה"ב לא הייתה מצטרפת למלחמה, כדי להכריע לבסוף את גרמניה הנאצית, המשעבדת. רוסיה לחמה בשם חזון הקומוניזם והשנאה לנאציזם.

כדי לקום ולהגן על עצמך, אתה צריך להאמין במה שאתה עושה. אתה צריך להאמין כי מה שאתה עושה חשוב יותר מחייך.

חישובו רגע על החייל הזה שיוצא למלחמה. חישבו על חייל המילואים הישראלי, שיוצא מביתו, לתעסוקה או למלחמה (כמו מלחמות לבנון הראשונה והשנייה). היכנסו לדמותו:

אתם יוצאים למלחמה, מאחוריכם אתם משאירים, פאב, בילויים, משפחה, חברים, עבודה, אישה, אהובה, ילדים. הכדורים מתחילים לשרוק מסביב, פגזים מתרסקים מימין ומשמאל. המוות אורב בכל רגע, מחכה… מחכה לזמן לא ידוע. האם אתם תהרגו, האם החבר יהרג? הינה קליעים עפו לידכם. הפעם ניצלתם, אך האם גם בפעם הבאה תינצלו? המח"ט אמר לכבוש את העיר, אך האם כדאי להצטרף לפלוגה, או שאפשר לחפש איזו סיבה כדי לברוח מהקרב? אולי עדיף היה לא לשרת כלל במילואים, להישאר בבית ולראות את כל הבלאגן בערוץ שתיים. להשאיר את הסכנה לחבר'ה שאוהבים מלחמות. הרי לי יש לאן לחזור.

נכון שאנו נהנים לעשות מילואים עם החבר'ה, אך לי יש דברים יותר חשובים לעשות, אני רוצה להתקדם בעבודה, להצליח, ובעיקר למות בזקנה טובה. בוא נוותר על המילואים.

כן חברים, זה כבר לא סוד. פחות אנשים מתגייסים לצבא, עוד הרבה פחות נשארים לעשות מילואים. החיים הפרטיים של יותר ויותר אנשים, מקבלים עדיפות, ביחס לחובת השרות: חובה שהיא אומנם צו מדינה, אך היא גם צו מצפוני, וקיומי במדינה הזאת.

סון טסו, בספר המלחמה האגדי "חכמת המלחמה", כתב

"ביום שיצטוו לצאת לקרב, אפשר יגעו חייליך בבכי, כשהיושבים מרטיבים את בגדיהם והשוכבים מורידים דמעות על לחייהם. אך תן להם ויבואו בין המצרים, ואז יראו את גבורותם של צ'ו או קואיי" (סון טסו, חוכמת המלחמה, הוצאת מערכות, מהדורה חמישית, 1977, עמ' 66)

אין האדם החופשי, יוצא למלחמה, אלא אם אין הוא רואה ברירה. אין הוא יוצא למלחמה אם אין ניחתת עליו מלחמת אין-ברירה.זאת הסיבה שגם האנגלים וגם הצרפתים, נמנעו מתקיפת גרמניה, בין ספטמבר 1939, לאפריל 1940. זאת הסיבה לכך שבלגיה, נורבגיה והולנד, נמנעו ממלחמה בגרמניה, עד שזאת יצאה להתקפה נגדם. וכולם, מלבד האנגלים נלחמו עד לשלב בו הם ראו כי הנזק בהמשך הלחימה רב מהתועלת – אז הן נכנעו.

כך גם אנו הישראלים, אנו נוותר על מלחמות מלחמות ברירה. לחמנו כאריות במלחמת העצמאות, לחמנו כאריות בקדש (כשהיה נדמה שנאצר מאיים על חרותינו). לחמנו בעוצמה במלחמת ששת הימים, כשהיה נדמה שעוד מעט עומדים לחסלנו. כך גם עשינו במלחמת יום-הכיפורים. מלחמת לבנון הראשונה, כבר התחיל להיווצר בנו בקעים. עדיין הסולידריות הישראלית ורוח האחווה פיעמה בנו, אך הציבור הנמנה עם השמאל, התחיל לאבד את האמון בהנהגה ובכורח לצאת למלחמות. יותר ויותר גילויי אי שביעות רצון ואי רצון להתגייס לשרות מילואים בלבנון ארעו. להערכתי, לא סתם צה"ל החליט לוותר ולא להכניס ללבנון לאחר 86' חיילי מילואים. כי אז, היה המרי בעם הולך וגדל. גם השירות ביש"ע החל לכרסם בצבא המילואים ובמוטיבציה של ציבור השמאל לשרת במילואים. נכון, עדיין היו ושינם לא מעט אנשי שמאל שמשרתים במילואים, אך חלקים רבים, בשקט בשקט עזבו את המילואים. אם פעם לא הייתה בעיה לגייס מילואימניקים לחודשיים, כיום כבר מורידים את הישרות ל-24 ימים. אם פעם מילואימניקים היו הולכים בלי לחשוב פעמים, היום צריך כבר לדאוג להם להטבות, כדי שיבואו. במלחמת לבנון השניה, חוסר ההחלטיות של המפקדים, וההוראות הלא החלטיות, נבעו כנראה גם מכך, שהם חששו שתקום התמרמרות בציבור, במידה שיהיו לנו נפגעים. אילו היתה זאת באמת מלחמת אין ברירה, הציבור היה מוכן לספוג הרוגים, ובתנאי שהמדינה תנצל.

נראה כי כיום, על אף היצוג הדומיננטי של חובשי הכיפות בקורס קצינים וביחידות הקרביות, גם שם מתחילה להתכרסם האידאולוגיה שדוחפת את הלוחם הדתי. ההתנתקות גרמה לחלק מהציבור הזה, לא לראות בצה"ל צבא לגיטמי. ואם לא יעשה דבר, יתכן גם האידאולוגיה שדוחפת את החייל הדתי להתגייס לקרבי תחלוף ותואבד.

ישנם שלושה אלמנטים מרכזים שמניעים חייל אליי קרב. האחד הוא צורך קיומי. השני הוא היותו חייה חברתית והשלישי הוא האידאיולוגיה שבה הוא מאמין, המורה לו שיש משהו גדול ממנו שבסכנו את חייו, הוא שומר עליו.

הצורך הקיומי מתבטא אצלנו במלחמות אין ברירה אמיתיות: אנו מאמינים שאם ישמידו את מדינת ישראל, נושמד גם אנחנו. העולםהערבי והעולם הכללי יטרוף אותנו, כפי שטרף אותנו במשך 2000 שנים.

החברותיות: החברותיות, עלולה להיות משענת קנה רצוץ, כיוון שאדם שרואה כי רוב חבריו אינם מתגייסים לסדיר או למילואים, הוא יקבל לגיטמציה לא להתגייס. ולכן החברותיות יעילה רק כאשר יש נהירה חברתית להתגיסות.

האידיאולוגיה: היא הכוח המניע החזק ביותר: היא עמוד השידרה שמוציאה אנשים אליי-קרב. היא המקנה להולך בדרכה מבט בהיר המכוון אותו במעשיו. אך בעולם המערבי, נדמה כי האידאולוגיה חלפה. נראה כי היא מהווה כלי בידי אידאולוגים או בידי "נביאי זעם" להוציא עמים שלמים לקראת מלחמה. הפלשתינאים משתמשים באידאולוגיה, כדי להוציא את בניהם למלחמה נגדנו. היא מספרת סיפור של מסכנות וחמס מצדנו. של אונס, והרעלת ילדים. של גניבת אדמה. אין זה משנה כרגע האם ה"נרטיב" שהם מספרים נכון, החשוב הוא שהפלשתינאים מאמינים בו ויוצאים למלחמה נגדנו.

אצלנו נראה כי אבדה האידאולוגיה. כל מה שנשאר זה צורך קיומי ואמונה שהגויים יהרגו אותנו, אם מדינת ישראל תושמד. ה"בר-רפאליים", לאט לאט ילכו וירבו. הם יבינו כי ניתן כיום להטמע בגוים, להתחתן עם גוי טוב ולהעלם לתמיד מהרדאר של הגויים.

מי שישאר כאן, הם רק אלו שאימנו כי אנו משרתים משימה גדולה יותר. אלו שיהיו מוכנים לסכן את עצמם עבור המטרה הזאת.

האם אנו משרתים מטרה גדולה יותר?

אני מאמין שכן.

והמטרה היא אותה מטרה שהוליכה את בן גוריון ואנשיו. היא נמצאת בשני המשפטים שציטטתי לעיל:

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל, ונצח ישראל טבוע בשני אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים" (בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, ע"מ 294-295; מתוך י. בקר, משנתו של דויד בן-גוריון, כרך א' עמ' 177)

"האל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, קרוב לאלוהים ואיש דתי אמיתי." (בן-גוריון, מולד, כרך ט"ו, חוברת 8-107, עמ' 221; י. בקר, כרך א, עמ' 3)

היהדות התייחדה תמיד בתכונות של צדק, חסד, ומשפט. המשנה והגמרא הינם ספרי צדק ייחודיים שנוצרו במאות הראשונה עד החמישית. התורה, עיקרה היא תורת צדק וחסד. השמאל הוא ציבור גדול הלוחם על צדק, והמטיף לחסד. הדתים הם ציבור חסד שאין כדוגמתו (ויעידו על כך מוסדות הצדקה הרבים שמגזר זה מפעיל). הקהילה היהודת התייחדה תמיד בעזרה הדדית שאין כדוגמתה. גם בארצות הברית, שבה משפחות נפרדות ומתרסקות, המשפחה היהודית עדיין נחשבת חמה יותר מלוכדת יותר. הקהילות היהודיות הינן קהילות חסד, המסייעות לחלשים בארה"ב ובארץ. הערבות והחברות בעם ישראל, היא מדהימה, ויעידו על כך המטיילים הישראלים,שפוגשים מטיילים ישראלים אחרים ברחבי העולם.

נכון, הלכנו ואיבדנו את דרכנו. החברות נשחקת. הצדק הלך לאיבוד. המדינה מסתאבת. הערבות ההדדית, כבר לא מה שהייתה פעם. אבל עדיין… יש בנו זיק של הדברים הללו.

רק אם נבין כי עלינו לחפש שוב את הצדק (של הדת ושל השמאל). רק אם נבין כי ללא חסד, לא נשרוד, רק אם נבין כי ללא משפט, ירקבו מוסדות המדינה. רק אם נשאף באמת ובתמים להבין מה הוא צדק, וכיצד מקיימים חסד, יהיה לנו סיכוי לשרוד במקום הזה…. יהיה טעם להשיארותנו כאן.

נכון, אמרו לנו שאין צדק, ואמרו לנו שאי אפשר לעשות צדק…. שטויות… אלו מילים של חסרי אמונה, שלא חיפשו מספיק ולא יגעו מספיק. צדק, חסד ומשפט, אפשריים גם בינינו וגם ביננו לבין הפלשתינאים… פשוט לא חיפשנו מספיק.

בתקופה האחרונה מעסיקה אותי השאלה, מדוע פרצו מלחמות העולם הראשונה והשנייה, ומדוע נוצר הנאציזם? הניסיון לתת פתרון לתשובות אלו, הוא חלק מהניסיון להבין כיצד האדם פועל? מה מניע אותו? כיצד חברה פועלת וכיוב'.

 כדי להבין זאת קראתי את הספרים "The Proud tower" של ברברה טוכמן, את הסדרה של צ'רצ'יל "The second world war" (כרגע אני לקראת סופו של הספר השני), "חיילי הרשע" של תום שגב (ספר המנסה להסביר מדוע מפקדי מחנות הריכוז התגייסו לאס אס, והשתתפו במעשי ההשמדה), וכן קטעים רלוונטים מוויקיפדיה האנגלית. אני נעזר בתיאוריות המתארות את האדם כיצור המונע על ידי פרמידת הצרכים של מאסלו, כדי לבנות מכניזם המסביר את התהליכים החברתיים.

את התשובה לחלק הראשון של השאלה "מדוע פרצה מלחמת העולם הראשונה" עוד לא מצאתי. נראה כי ההסבר כרוך בתחושת העוצמה שהייתה לגרמנים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ובהתדרדרות העוצמה של האימפריה העותומנית והאמפריות המערביות (צרפת ואנגליה). אבל נראה שמצאתי פתרון המניח את הדעת לגבי התפתחות הנאציזים ופרוץ מלחמת העולם השנייה.

נראה כי היסוד למלחמת העולם השנייה נובע ממלחמת העולם הראשונה, ומתהליכים חברתיים שהתרחשו לאחר המלחמה.

צ'רצ'יל נותן שתי סיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה. האחת היא שארה"ב חייבה את בעלות בריתה (צרפת ואנגליה) להחזיר לה את ההלוואות שהיא נתנה להן בזמן המלחמה, והמדינות הללו, נאלצו לדרוש מגרמניה שתפצה אותן על ההוצאות של המלחמה. תהליך זה יצר לחץ כבד על הכלכלה הגרמנית, והיה בין הגורמים שהביאו לקריסת הכלכלה הגרמנית בין שתי מלחמות העולם. הסביה השניה, על פי צ'רצ'יל, היא שכאשר הנאצים עלו לשלטון, הציבור בברטיניה שרוח הפצפיזם שלטה בו בבריטניה טען כי יש להשוות את הצבאות של גרמניה, צרפת ואנגליה. הפצפיסטים טענו, כי איזון בין הצבאות יגרום לכך שאף מדינה לא תתקוף אף מדינה, ולכן יש להתיר לגרמניה להגדיל את צבאה מ-100 אלף חיילים (כפי שהתיר הסכם וורסאי), לצבא בגודל מלא. ולכן, כאשר הנאצים התחילו להגדיל את הצבא שלהם, הפצפיסטים שרוחם שלטה אז בבריטניה, ראו את ההתפתחות בעיין יפה ובריטניה וצרפת לא הענישו את גרמניה על שבירת הסכם וורסאי. גם כאשר גרמניה כבשה ריינלנד (שטח מפורז בין גרמניה לצרפת), את אוסטריה ואת חבל הסודטים של צכוסלובקיה, הציבור הפצפיסטי לא ממש התנגד, כיוון שגרמניה כבשה רק איזורים בהם היה מיעוט גרמני או שהיו חלק מגרמניה. רק לקראת כיבוש חבל הסודטים, נוויל צ'מברלין הפצפיסט, הבין שפניה של גרמניה אינן פונות לשלום, והוא ניסה למנוע את כיבוש חבל הסודטים, על ידי הסכם עם היטלר. כאשר גרמניה פנתה לכיבוש החלקים הגרמניים של פולין, בריטניה וצרפת התאחדו ואיימו שאם גרמניה תכנס לפולין, הן תכרזנה מלחמה על גרמניה. כאשר גרמניה אכן התחילה לכבוש את פולין, אנגליה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה ב-1 לספטמבר 1939, אך הן לא עשו דבר עד שגרמניה תקפה אותן באפריל 1940. בכל התקופה הזאת, שבין תחילת ההתחזקות של הצבא הגרמני ועד כיבוש פולין, יכלו צרפת ובריטניה לעצור בקלות יחסית את גרמניה. צבאה של גרמניה לא היה כשיר עדיין למלחמה כוללת, והיה ניתן להביסו בקלות, רק לאחר שהצבא הגרמני התאמן באש חייה על אוסטריה וחבל הסודטים, ובעיקר לאחר כיבוש פולין, היה הצבא הגרמני מוכן למלחמה כוללת נגד צרפת ובריטניה. בכל אותה העת, על פי הסכמי וורסאי, יכלו צרפת ובריטניה לכבוש מחדש את גרמניה ולהכריח אותה להתפרק מנשקה, וזאת במחיר נמוך מאד של חיי אדם (בריטניה שילמה במלחמת העולם בחייהם של 400 אלף חיילים ו- 60 אלף אזרחים; ארצות הברית שילמה בחייהם של 300 אלף חיילים; הרוסים שילמו בחייהם של 25 מיליון חיילים ואזרחים; היהודים שילמו בחייהם של 6 מיליון אזרחים, ועוד עמים איבדו מאות אלפי אזרחים וחיילים).

אך טענותיו של צ'רצ'יל, אינן מסבירות מדוע עלה דווקא הנאציזם ופרח בגרמניה. אני מוצא שהסיבה לכך נובעת כנראה מהדרך שבה הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, באביב 1918 פרצו הגרמנים את ביצורי הצרפתים והבריטים. גרמניה הייתה בטוחה כי היא על סף הכרעה, אך באותו שלב נכנסה ארצות הברית למלחמה, ובשיתוף פעולה צרפתי-בריטי-אמריקאי, הצליחו בעלות הברית להדוף את הגרמנים. בינתיים, בגרמניה עצמה התחילו ההפגנות האנטי-מלחמתיות להתפשט. הרעב והקיצוב ואחוזי התמותה העצומים בקרב החיילים, נתנו רוח גבית לתנועות הסוציאל-דמוקרטיות ולקמוניסטיות לצבור כח ציבורי. כאשר התחילה מתקפת מאת הימים של בעלות הברית, ההפגנות מבית התחילו להשפיע על הצבא ועל ההנהגה. בעלות הברית במשך מאה ימים, מאוגוסט ועד נובמבר, הצליחו לשבור את קו החזית הגרמנית ולהתקדם בצורה עיקבית אל עבר גרמניה. הגרמנים לא הצליחו לגייס מתנדבים חדשים והצבא התחיל להישבר מורלית. התומטטות הסופית של גרמניה לא באה מידי בעלות הברית, אלא מתוך הצבא שלה. כאשר כאקט של ניסיון אחרון לעצור את בעלות הברית, הפיקוד הגרמני העליון פקד על הצי לתקוף את הצי הבריטי, מלחים גרמנים התמרדו. הם ראו בהתקפה זאת פעולת התאבדות. מרד המלחים הלך ותפס תאוצה, ובגרמניה פרצה המהפכה הגרמנית שהביאה להתמוטטות הצבא, ולהקמת רפובליקת ויימאר. מי שניצח בסוף המהפכה היתה המפלגה הסוציאל דמוקרטית, אך יחד עם זאת המפלגה הקומוניסטית, ניסתה להשתלט על גרמניה. המאבק בין שתיהן, והתפתחות הנאציזים גרמו לאי יציבות שלטונית בזמן רפובליקת וייאמר.

תום שגב מתאר בספרו "חיילי הרשע" את ההיסטוריה האישית של מפקדי מחנות הריכוז של האס אס. אצל חלקם מופיע תסכול גדול ממלחמת העולם הראשונה. תום שגב, אינו מפרט מי הם אלו שבעייני הנאצים היוו גייס חמישי שהפיל את גרמניה. אך נראה שלאור ההיסטוריה שמראה כי המפלגות שהיו פעילות במהפכה היו סוציאליסטיות-דמוקרטיות וקומוניסטיות, לא פלא הוא שהראשונים שנכנסו למחנות הריכוז לא היו היהודים, אלא דווקא הקומוניסטים.

בנוסף, כפי שצ'רצ'יל תיאר, היווה המשבר הכלכלי הקטסטרופלי שפקד את גרמניה בזמן רפובליקת וייאמר, בסיס אישי של חלק מפקדי המחנות להצטרפות למפלגה הנאצית. המפלגה הבטיחה לעשות סדר ולטפל ביסוד האנטי-גרמניים שפועלים בגרמניה. היא הבטיחה ליצור שוב אומה, שערכים של עבודה, משפחה ונאמנות עומדים בראשה. בתוך הכאוס שאחז ברפובליקה, המפלגה הנאצית כבשה עוד ועוד לבבות, בהבטיחה סדר ופוריות כלכלית.

כחלק ממצע המלחמה ביסודות האנטי-גרמניים, בחרו הנאצים להלחם בקומוניסטים וביהודים וגם בפילוסופים שנחשבו בעלי פילוסופיה "יהודית", כמו אנשי המעגל הווינאי. המלחמה בקומוניסטים יצרה פרדוקס כאשר היטלר וסטאלין חתמו על הסכם מוטלוטוב-ריבנטרופ, שקבע אי-לחימה בין הדיקטטורות ואיפשר לגרמניה לרכז מאמץ במלחמה במערב. לבסוף, כפי שאנו יודעים, היטלר אכן תקף את רוסיה, כאשר השעה הייתה נוחה לו.

היהודים עצמם, נחשבו בעייני האנטי-שמיים, כגורם נוסף לכישלונה של גרמניה. במחצית הראשונה של המאה ה-20, הייתה ליהודיי גרמניה השפעה גדולה. היו יהודיים שהיו מעשירי העולם והיוו חלק ממעגלי ההשפעה האירופאיים. הפילוסופיות שהם יצרו ויכולתם האינטלקטואלית שבאה לידי ביטוי באקדמיה, יצרו "פילוסופיות יהודיות" שפגעו באומה הגרמנית. החלק של היהדות שלא היה מעשירי העולם, ולא הצטרף להשכלה הגרמנית (קרי, היהודים המסורתיים) היה "לא יפה", "תת-אדם" שביקש לזהם את הדם הארי הטהור. כל אלו ועוד, יצרו אצל הנאצים תמונה של אויב שיש להשמידו בכל מחיר. והם עשו זאת, כפי שרק גרמנים יכולים לעשות.

Continue reading →