האם החלטות דמוקרטיות טובות לכלל?
בדיון שהתפתח בפייסבוק, טען מרק ולצר (שכתב ביחד עם דוד אלכסנדר את "שלטון ההמון") את הטענה הבאה:

הרעיון של "הפתרון הכי טוב עבור הכלל" הוא רעיון לא נכון מתמטית בכלל.
מי קובע מה טוב עבור הכלל?
אתה חושב שפינוי מישהו מביתו הוא עוול גדול אני חושב שלא (נניח).

הבעיה של "הפתרון הכי טוב עבור הכלל", היא בעיית יסוד בדמוקרטיה. לכאורה, הצבעות דמוקרטיות אמורות להבטיח את טובת הכלל. כלומר, הציבור לכאורה משתתף בהצבעות, ודואג בכך לאינטרסים של עצמו. השיקלול של הצבעות הציבור, אמור להבטיח שהציבור ימצא עבור עצמו את הפתרונות הטובים ביותר לעצמו. אך מרק ולצר, כמו הוגים אחרים כבר מהמאה ה-18, העלו הסתייגות לתפיסה הזאת.

עריצות הרוב
למעשה אין כאן טובת הציבור, אלא טובת הרוב. כלומר, הרוב יכול לקבל החלטות שיקדמו את האינטרסים שלו, ויפגעו באינטרסים של המיעוט. עקרון זה, נקרא "עריצות הרוב", ומהווה בסיס לדאגה של לא מעט הוגים.
כאשר אנו מבקשים לקדם דמוקרטיה, כיצד אפשר לעצב מערכת כזאת, שלא תיצור עריצות רוב? אחת הדרכים היא להקים בית משפט חוקתי, שיוודא שהחוקים הנקבעים על ידי הרוב, יעמדו בעקרונות יסוד ליברליים, שיבטיחו את חרויות המיעוט. זהו פתרון סביר, ובישראל מתקיים מאבק ארוך שנים לקדם בית משפט חוקתי.
אך פתרון זה הוא פתרון של בלמים, ואינו פתרון שמובנה בתוך המערכת. למעשה, בית משפט חוקתי, צריך לקבל כל הזמן לגיטמציה מהרוב, כדי להמשיך לתפקד. אם לאורך זמן, הפסיקות של בית המשפט החוקתי יהיו נגד האינטרס של הרוב, יוכל הרוב להפיל או להחליש את בית המשפט (ע"ע המאבק הנוכחי של הממשלה נגד בג"צ).
אם אנו רוצים לעצב מערכת החלטות דמוקרטית, שבה לא נפגע המיעוט, עלינו לחשוב מחוץ לקופסה.
עלינו למצוא מערכת שתבטיח את טובת הכלל, בצורה אינהרנטית. האם זה אפשרי?

מסך הבערות
אחד הפתרונות לכך מציע ג'ון רולס בפתרון של "מסך הבערות":
על פי רולס, אם ההחלטות יתקבלו בתנאים כאלו שבהם אף אחד מהמשתתפים לא ידע באיזה קבוצה הוא ימצא את עצמו לאחר ההחלטה, ידאג כל משתתף, להציע פתרון שיהיה טוב לו גם אם יהיה במיעוט וגם אם יהיה ברוב, וכך נמצא את הפתרון הטוב לכלל.

זהו עקרון מקובל מאד במדעי המדינה, אך הוא קשה מאד ליישום בעולם האמיתי. שהרי, בהחלטות בעולם האמיתי, כל אחד יודע באיזה מצב הוא ובאיזה קבוצה יהיה לאחר ההחלטה. כך שהפתרון יפה מבחינה היפוטטית, אך לא מבחינה מעשית. בפועל הרוב יודע שגם לאחר הבחירה, הוא יהיה בעמדת רוב גם לאחר ההצבעה.

נדרש אם כן פתרון אחר.
הפתרון שאני מציע, מקורו בדילמת האסיר, וב-tit-for-tat, ויש לו רבדים "הגיוניים" ורבדים "פסיכולוגיים". אשמח כמובן לביקורת, ולהערות. (ואם אתם מכירים מישהו שכתב פתרון כזה, אנא שלחו לי קישור)
עקרון ההשתנות

העיקרון הנובע מדילמת האסיר ו-tit-for-tat, היא ששיתוף פעולה בין חברי קבוצה יווצר בצורה אופטימלית כאשר יהיה עליהם "לשחק" פעמים רבות. כלומר, כאשר לא מדובר בהחלטה אחת, אלא בהחלטות רבות, בנושאים רבים.
במקרה כזה, יתכן שבהחלטה אחת, משתתף א' יהיה בעמדת רוב, אך לאחריה בהחלטה אחרת, המשתתף יהיה בעמדת מיעוט. משחק כזה לאורך שנים, יגרום לכלל המשתתפים להבין שלפעמים הם מיעוט ולפעמים הם רוב, ואם ההחלטות שלהם יהיו קשות למיעוט, יתכן שבפעם הבאה, הם יהיו המיעוט והם אלו שיפגעו. ולכן קבוצה כזאת שתשחק לאורך זמן, במגוון תחומי החלטה, תפתח מתינות בקבלת ההחלטות, ותעדיף לקבל החלטות שבהן המיעוט לא יפגע יתר על המידה, גם אם זה אומר שלא כל האינטרסים של הרוב (באותה החלטה) יבואו לידי מימוש.
עקרון אי-העריקה
תנאי חשוב להצלחת קבוצה כזאת, היא שכל החלטה היא מחייבת לכל חברי הקבוצה, וחברות בקבוצה צריכה להיות יציבה. כלומר, חבר אינו יכול לעזוב את הקבוצה בכל פעם שההחלטה אינה מתאימה לו. אם יתאפשר לחבר לעזוב את הקבוצה כל פעם שההחלטה לא מתאימה, לא יצליחו חברי הקבוצה לגייס את כלל משאבי הקבוצה. התנהגות כזאת, גם תחליש את הקבוצה, כיוון שהיא תעודד התנהגות שבה לא כולם נושאים בנטל, ו"אופרטוניזם" של מעבר בין קבוצות על פי אינטרסים אישיים.
על פי כלל זה, ובהתאם לעקרון הבחירה החופשית, חבר יכול להחליט שהוא עוזב את הקבוצה, כאשר החלטה או קבוצת החלטות לא מתאימה לו, אך עליו לדעת שהוא לא יוכל לחזור לקבוצה, כאשר יהיו כן החלטות שטובות לו. שאם לא כן, הקבוצה תהיה חלשה, וסיכוייה להתפרק יגדלו.
מבנה פוליטי המאפשר השתנות
כדי ליצור קבוצה שבה אין קביעות לרוב למיעוט, נדרש מבנה פוליטי מסוג מסויים. לא כל מערכת פוליטית בנויה לייצר השתנות של הרוב והמיעוט. למשל בישראל, המבנה הרב-מפלגתי, והמנטליות הישראלית גורמות לכך שתפקידי הרוב והמיעוט מקובעים לאורך שנים רבות. המאבק בין ימין לשמאל אינו מאפשר כמעט שיתוף פעולה, וכך נוצר מצב שכאשר הימין בשלטון, הוא נמצא שם לאורך קדנציה שלמה, והשמאל, אינו שותף בקבלת ההחלטות. קשה מאד לאופזיציה לקחת חלק בהחלטות, ובפועל רוב ההחלטות יהיו של הימין. כך נוצר קיבעון רוב, לפחות לקדנציה אחת. כלומר בארבע שנים בשלון, הימין דואג לאינטרסים שלו, והאינטרסים של השמאל נפגעים. כמובן שהדבר הפוך אם השמאל בשלטון, והימין באופזיציה. הדבר חמור עוד יותר, במפלגות שלעולם אינן חברות בשלטון (כמו למשל המפלגות הערביות), שאז האינטרסים שלהן כמעט אינם באים כלל לידי ביטוי, ויש סבירות גדולה שהאינטרסים של המצביעים למפלגות אלו יפגעו.
התופעה הזאת, של עריצות רוב למשך קדנציה, גורמת לכך שהאינטרסים של המפסיד יפגעו קשות, לאורך מספר שנים, ולכן המאבק הוא פלגני וקשה מאד. בישראל המצב מחריף עוד יותר, כיוון שהציבור בישראל מאד שמרני בבחירותיו. במשך 29 השנים הראשונות לקיום המדינה, השמאל היה בשלטון (אם מחשיבים את זמן הישוב, אז השמאל היה בשלטון מאז 1930, כלומר 47 שנים). מאז 1977, הימין נמצא בשלטון באופן כמעט בלבדי במשך כ-31 שנים (למעט שתי ממשלות אחדות, ממשלת רבין, וממשלת ברק, קצרת החיים).
הקיבעון הזה אינו ברירת מחדל. בארה"ב למשל, סוג המבנה הפוליטי מאפשר איזון טוב יותר, שבו הרפובליקאים (ימין) והשמאל (דמוקרטים) מתחליפים מדי ארבע או שמונה שנים בשלטון. מה גם שניצחון הימין בנשיאות אינו מבטיח רוב בסנט ובבית הנבחרים. מצב כזה, מחייב את הימין והשמאל כל הזמן לנהל משא ומתן, ולדאוג לאינטרסים גם של המיעוט. אך מי שמכיר את הפוליטיקה האמריקאית, יודע שמאבקי השליטה, במיוחד בשנים האחרונות, הם פלגניים מאד. יחד עם זאת, יש גיוון רב יותר בשלטון האמריקאי, מאשר הישראלי.
מערכת טובה יותר מבחינת ההשתנות רוב-מיעוט, היא מערכת של דמוקרטיה ישירה. בדמוקרטיה ישירה, קשה לייצר מפלגות לאורך זמן. בכל החלטה, יכול האזרח להחליט על פי שיקול דעתו האישי. בחלק מההחלטות, האזרח ימצא את עצמו בעמדת רוב, ובחלק מההחלטות, הוא ימצא את עצמו בעמדת מיעוט. מחקר שנערך במדינות בהן יש דמוקרטיה ישירה, מצא שהתושבים בהן, פחות מרגישים את נושא המיעוט והרוב, וההחלטות שהתקבלו זוכים ללגיטמיות רחבה (קישור למאמר).

השכבה הפסיכולוגית
עד כאן, המודל שהצגתי הוא מודל תועלתני. כל חבר קבוצה, מחליט אם להשאר בקבוצה או לאו, על פי התועלת לו מהקבוצה לטווח שהוא בוחר. אלא שקבוצות כאלו יתקשו לשרוד לאורך זמן. קשה מאד לקבל החלטות שיצרו מאזן חיובי של בחירות, לאורך זמן. כדי להבטיח את התקימות הקבוצה, צריכה היתה להתפתח דרך לגרום לחברי הקבוצה להשקיע בקבוצה גם לאור מאזן שלילי, או כאשר הקבוצה נמצאת במצבים קשים.
אם קבוצה נכנסת למלחמה עם קבוצה אחרת, כל חבר בעל חשיבה תועלתנית, יעשה את החישוב הבא:
האם כדאי לי לעזוב? קיים סיכוי שאהרג, ואז אפסיד הכל. לכן עדיף לי לנטוש את הקבוצה ברגע שיש סכנת חיים או כל קושי קיומי אחר. התשובה התועלתנית לכך היא – כן. כדאי לחבר-קבוצה תועלתן לעזוב את הקבוצה. במקרה כזה, חברות הבנויות רק על תועלתנות, יתקיימו כל עוד הקבוצה מצליחה, אך ברגע שיגיע קושי קיומי (ומה לעשות, שמצבים כאלו קיימים בטבע לא מעט), הקבוצה תתפרק.

לשם כך יצורים חברתיים, היו צריכים לפתח את מה ש-Jonathan Haidt כינה "מתג הכוורת" בספרו "המוח הצודק". היה עליהם לפתח יכולת להזדהות באופן מלא עם הקבוצה. כלומר, שאם הקבוצה נפגעת, הם עצמם נפגעים. עליהם לחוש שמוטב להם להקריב את עצמם, כיוון שכך הקבוצה, איתה הם מזדהים, תשרוד. כך יכול חייל לצאת לקרב, בידיעה שיש סיכוי שהוא ימות, ובכל זאת הוא מרגיש שבכך הוא משאיר בחיים את עצמן (את הקבוצה).
את "מתג הכוורת", למדו מנהיגים לנצל לצרכי שימור הקבוצה. ישנן דרכים רבות לנצל את מתג הכוורת כדי לגרום לקבוצה להתקיים, למרות הקשיים שאותה היא עוברת. אחת הדרכים הטובות לכך היא הלאומנות. הלאום הוא העיקר, ובשביל הלאום ניתן להקריב הכל. רטוריקנים טובים, יודעים לרתום את ההמון לצרכיהם על ידי הפעלת מתג-הכוורת. מתג הכוורת הפעיל, מאפשר גם לקבוצה גם לשרוד, גם כשההחלטות פוגעות לאורך זמן בחברי הקבוצה. כך למשל, הכנסיה, שבנתה את עצמה על העבדות ששררה באימפריה הרומית במאות הראשונות, הצליח להנחיל למאמיניה את התחושה שהם קבוצה אחת, המאמינה באל ובבנו – ישו, ושעליהם לקבל את הסבל באהבה, כיוון ששכרם יהיה בעולם הבא. כך יכלו נוצרים רבים לחיות בתוך סבל, מבלי למרוד במלכות. גם תורות מרקסיסטיות ותורות קפיטליסיטיות רותמות את חבר הקבוצה להקרבה עצמית (או ויתור על האינטרסים האישיים), לטובת הקבוצה.

מתג הכוורת מתעצם בעיקר בתקופות של מאבק, ולכן משטרים דיקטטורים רבים, חייבים להחזיק איזה ארכי-נבל, כדי לשרוד. עליהם לגרום לאנשיהם לחוש במצור ובאיום תמידי, כדי שמתג הכוורת לא יסגר, וכדי שחברי הקבוצה ימשיכו לתמוך במנהיגות.

אבל מתג הכוורת גם גורם לאובדן הצדק וההוגנות. קבוצה שבה מתג הכוורת פועל בעוצמה, תתעלם מהחלטות שפוגעות בפרטיה, כדי לשרוד.
לכן, על חברה המחפשת צדק והוגנות, למצוא דרך האם באמת יש סכנה, האם קימות דרכי פעילות אחרות. על חברי הקבוצה למצוא דרכים לנהל דיון מושכל על רמת הסכנה האמיתית, שימנע מהמנהיגות לנצל לשווא את מתג הכוורת.

הדיון המושכל

דיון מושכל, הוא גם כלי חשוב בפיתוח מערכת קבלת החלטות, שתיצור אופטימזציה של האינטרסים של הפרטים. בדיון מושכל שומעים את כל הצדדים, את כל הצרכים והאינטרסים, לומדים את כל הנידרש ללמוד כדי לקבל החלטה, וההדיון וההחלטה שקופים לכולם. כל אופציות הפתרון מועלות, ולבסוף, בתהליך המשלב שקילה וברירה, נבחרת הצעה אחת שהרוב חושב שהיא אופטימלית.  וכיוון שמדובר על משחקים חוזרים, וכיוון שכל פעם חבר קבוצה מוצא את עצמו במצב רוב או מיעוט, במכלול הפתרון, הרוב ינסה להתחשב גם במיעוט במערך השיקולים. כך מובטח לאורך זמן יתקבלו החלטות אופטימליות לכל חברי הקבוצה (ואלו שיפגעו לאורך זמן, תמיד פתוחה בפניהם הדרך לעזוב את הקבוצה).

לסיכום
על מנת לייצר מערכת פוליטית בה נוצר איזון אופטימלי של האינטרסים של האזרחים, יש לעצב מערכת פוליטית, בה יש השתנות גבוהה של עמדת רוב-מיעוט. קהילה כזאת שבה יש השתנות במצב רוב-מיעוט, תפתח סובלנות למיעוט (בהחלטה הספציפית) ותתחשב עד כמה שניתן גם במיעוט. מערכות כאלו יווצרו במערכות פוליטיות, בהן נוצר צורך לשיתוף פעולה בין מיעוט לרוב (כמו במערכת האמריקאית) או במערכות בהן אין מפלגות, כמו בדמוקרטיה ישירה. כדי למנוע השתלטות של שחקנים חזקים על קבלת ההחלטות לטובתם, ובניגוד לטובת הרוב (באמצעות מתג הכוורת), על חברי הקבוצה לנהל את החלטותיהם בדיון מושכל, ופתוח לכלל.

רבותי, בימים אלו, בהם יותר ויותר משפחות מתקשות לגמור את החודש, כדאי לקרוא תפילות שנכתבו בראשית דרכנו, על ידי כותב תהילים.

אשמח אם תקראו את פרק תהילים הבא (ע״ב), ותגידו לי מה דעתכם. האם תפילות דוד יתקיימו, האם את או אתה תצביעו למפלגות שיעניקו לנו את החופש לעבוד ולהנות מפרי עמלנו, מבלי שהוא ילך לקרטלים?

מי הן אותן מפלגות לדעתכם?

תהילים ע״ב:
א לִשְׁלֹמֹה: אֱלֹהִים–מִשְׁפָּטֶיךָ, לְמֶלֶךְ תֵּן; וְצִדְקָתְךָ לְבֶן-מֶלֶךְ.
ב יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק; וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט.
ג יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם; וּגְבָעוֹת, בִּצְדָקָה.
ד יִשְׁפֹּט, עֲנִיֵּי-עָם–יוֹשִׁיעַ, לִבְנֵי אֶבְיוֹן; וִידַכֵּא עוֹשֵׁק.
ה יִירָאוּךָ עִם-שָׁמֶשׁ; וְלִפְנֵי יָרֵחַ, דּוֹר דּוֹרִים.
ו יֵרֵד, כְּמָטָר עַל-גֵּז; כִּרְבִיבִים, זַרְזִיף אָרֶץ.
ז יִפְרַח-בְּיָמָיו צַדִּיק; וְרֹב שָׁלוֹם, עַד-בְּלִי יָרֵחַ.
ח וְיֵרְדְּ, מִיָּם עַד-יָם; וּמִנָּהָר, עַד-אַפְסֵי-אָרֶץ.
ט לְפָנָיו, יִכְרְעוּ צִיִּים; וְאֹיְבָיו, עָפָר יְלַחֵכוּ.
י מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים, מִנְחָה יָשִׁיבוּ;
מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא, אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ.
יא וְיִשְׁתַּחֲווּ-לוֹ כָל-מְלָכִים; כָּל-גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ.
יב כִּי-יַצִּיל, אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ; וְעָנִי, וְאֵין-עֹזֵר לוֹ.
יג יָחֹס, עַל-דַּל וְאֶבְיוֹן; וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ.
יד מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס, יִגְאַל נַפְשָׁם; וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו.
טו וִיחִי– וְיִתֶּן-לוֹ, מִזְּהַב שְׁבָא:
וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד; כָּל-הַיּוֹם, יְבָרְכֶנְהוּ.
טז יְהִי פִסַּת-בַּר, בָּאָרֶץ– בְּרֹאשׁ הָרִים:
יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ; וְיָצִיצוּ מֵעִיר, כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ.
יז יְהִי שְׁמוֹ, לְעוֹלָם– לִפְנֵי-שֶׁמֶשׁ, ינין (יִנּוֹן) שְׁמוֹ:
וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ; כָּל-גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ.
יח בָּרוּךְ, ה׳ אֱלֹהִים–אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ.
יט וּבָרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹדוֹ– לְעוֹלָם:
וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ, אֶת-כֹּל הָאָרֶץ– אָמֵן וְאָמֵן.
כ כָּלּוּ תְפִלּוֹת– דָּוִד, בֶּן-יִשָׁי.

בשנים האחרונות הולכת ומתבהרת התמונה, המסבירה כי מעמד הביניים לא גומר את החודש כי בישראל יש קרטלים וקשרי הון שלטון החונקים את המשק, מעמיקים מחירים וגורמים לנו לשלם הרבה יותר מבמקומות אחרים בעולם המערבי. בעלי העוצמה שולטים בפוליטיקאים ומונעים משפט הוגן.

ממשלות ישראל היו אמורות לאפשר לנו הזדמנות שווה, אך הממשלות נכשלו לשפוט ולתת למעמד הביניים ולשכבות החלשות הזדמנות שווה. קשרי הון שלטון הטו את הכף. ואנו מה אנו עושים? כל כל מה שאנו יכולים לעשות, הוא בכל פעם שהבחירה בידינו, להצביע למפלגה שכן תעניק משפט הוגן לחלש, לבינוני ולחזק. האם נעשה זאת?

הקדמה קצרה לקוראי הבלוג:

בקהילות דתיות המרחק החברתי בין המשתתפים בקהילה קטן ביחס לחברה הכללית. בחברה הדתית יש מצוות תורניות שגורמת לאנשים דתיים להתחבר יותר. כך למשל העדיפות להתפלל במניין שלוש פעמים ביום, שבת שבה לא נוסעים, זימון (אכילה) בשלוש ועוד. כל אלו גורמים לקהילות הדתיות להיות מחוברות. מבחינה חברתית זה מצוין, אך גם מביא לתופעות שאינן תמיד נעימות. אחת הבעיות היא בעיית "הקיבוץ" בחברה הדתית כולם יודעים על כולם. לא פעם, הרכילויות רצות חופשי. מצד שני, דתיים מצווים ב"איסור לשון הרע". הצורך לרכל מצד אחד ואיסור לשון הרע מצד שני יוצרים קונפליקיטים קשים שלאנשים קשה להתמודד איתם.  הבעיה הגדולה יותר, נובעת מכך שהמצווה של "איסור לשון הרע" כל כך חזקה, עד שגם שכאשר יודעים שאדם הוא עבריין, אין לקהילה דרך לספר על העברה. על הנושא הזה אני מדבר בפוסט הבא. הוא מכוון לקהילות דתיות, ופונה בשפה של הקהילות הדתיות. הוא מציע פתרון לקונפליקט. מוזמנים לקרוא ולהביע את דעתכם.

המכתב:

… בצדק אמר הציבור כי יש להמנע מלשון הרע. אך לשון הרע עלולה להסתיר עוולות אם כאלו נעשו. במכתב אני מבקש להציע פתרון שיוסכם על כל הצדדים.פתרון שיאפשר גם לשמור על הימנעות מלשון הרע, גם יאפשרו לטפל בעוולות, אם כאלו קיימות.

הבעייתיות של איסור לשון הרע
איסור לשון הרע היא מידה שהוטמעה מאד בנו כציבור. היא כל כך הוטמעה בנו, עד כי נראה שאין אנו מהרהרים בה ובהתאמתה לכל המצבים הקיימים במציאות חיינו. איסור לשון הרע היא מידה ראויה וחשובה, אך לפעמים היא יכולה בטעות לכסות על פשעים (והיו כבר דברים כאלו באזורינו). פעמים רבות גם כשיודעים גנותו של אדם, לא מספרים שמא יחשוב אותנו הציבור לעוברים על "איסור לשון הרע" כך נוצר מצב שגם אם בפועל יש לספר בגנותו של אדם, אנו נמנע, שמא נקבל ביקורת ציבורית. כך קורה שתחת איסור לשון הרע יכולים עושי עוולות לעשות מעשים איומים, ולזכות מחסינות הביקורת הציבורית. נכון שאיסור לשון הרע מאפשר להגיד בציבור גנותו של אדם כאשר יש בכך תועלת לציבור, אך בפועל אנשים לא רוצים להראות "לא צדיקים", ולכן כלפי חוץ יהיו שיעדיפו לא להוציא דיבתו של אדם ברבים, גם אם יש בכך תועלת לציבור.

"פתרון" הרכילות
כדי להתגבר על הקונפליקט בין הצורך בצדק לבין הצורך לא להגיד לשון הרע אנשים משתמשים במנגנון נוסף. כדי להתמודד עם "עוולות" יש הנוהגים לספר את הדברים לחברים, בתקווה כי המסר יעבור לכלל האוכלוסיה, מבלי שאנו נתפס כמספרי לשון הרע, ומצד שני נשיג צדק. כך מתחילות להתרוצץ להן שמועות בדבר פשעיו של אדם, מבלי שיש ל"נאשם" יכולת להגן על עצמו, מבלי שנבחן את כל הצדדים, ומבלי שנדע שהדבר אמת. טבען של רכילויות מסוג זה, שהן מציגות ראיה חלקית של המציאות, ואולי אף העדר אמת בכלל.

רכילויות אלו מהוות בפועל בתי משפט ציבוריים, אשר פעמים רבות מידי שופט בעיוות דין, ורק לעיתים רחוקות אם בכלל, מייצר תמונת מצב מלאה ומורכבת של המציאות. לא פעם שמעתי שבתי משפט אלו שפכו את דמו של אדם, מבלי שיהיה מי שיתן על כך את הדין.

אז מה עושים? איך פותרים את הבעיה?

נדמה לי כי הפתרון נמצא במסכת סנהדרין.

פתרון בהשראת מסכת סנהדרין
מסכת סנהדרין מציעה פתרון נבון מאד לבעיה (לפחות בעייני). כאשר לאדם א' יש מחלוקת עם חברו (אדם ב'), יפנה אדם א' לאדם שלישי שעליו הוא סומך (חכם א'). שניהם (אדם א' וחכם א') יבואו אל הצד השני במחלוקת (אדם ב'), ויעלו בפניו את המחלוקת, ויבקשו ממנו לפנות לאדם רביעי עליו הוא סומך (חכם ב'). הצדדים יבחרו להם אדם חמישי (חכם ג') שעליו כול הארבעה סומכים.

על פי מסכת סנהדרין, ישבו ג' החכמים, יחקרו עדים, ישוו עדויות ויוציאו פסק מי אשם ומי זכאי.

אלא שלנו אין כאן עסק בממונות, אלא בישוב חוסר הבנות ובמציאת פתרונות. לכן אצלנו הפתרון יכול להיות טיפה שונה. יכולים השלושה לשמוע עדויות, לברר דברים ובעיקר לנסות לפשר בין הצדדים או למצוא פתרון יפה לבעיה. כך יכולים ג' הנבונים למצוא פתרונות לקהילה, ולחבר חיבורים וליישב סכסוכים. ורק במקרים חריגים ממש לפסוק אשם-זכאי. מקרים אלו יהיו נדירים, כיוון שנראה לי שרובינו בבסיסינו אנשים חסידים, שיש בהם יותר מעשים טובים מתקלות שנעשו בשוגג.

במידה ויש עניין לציבור בסיכסוך, יכול הציבור לבקש הבהרות. ג' הנבונים יתנו לציבור מידע במשורה, על פי צורך הציבור, ומבלי לפגוע בבבאי המחלוקת שלא לצורך (אלא אם כן, יש כאן עבירה ברורה, הזקוקה לטיפול של רשויות גבוהות יותר או ידיעת הציבור).

דוגמא
למשל, אם לאדם מחלוקת עם המועצה, יפנה האדם לחבר עליו הוא סומך. שניהם יפנו למועצה והמועצה מצדה תמצא אדם רביעי שעליה היא סומכת. ביחד ימנו אדם חמישי שאמון על שני הצדדים (נניח, רב הישוב, אבל לא חובה) וכך ישבו ג' החכמים וינסו למצוא פתרון למצוקה ובא לציון גואל. כך אם יש מחלוקת יש כלי טוב ליישב אותה. ואם לציבור יש עניין במחלוקת, יכולים ג' החכמים להודיע לציבור את העניין בהתאם לכללי התורה.

אותו דבר יכול להיות בסיכסוך שכנים, במחלוקת על קרקע או כל דבר אחר.

שאלה
השאלה היא, האם פתרון זה נראה לכם? האם הוא יכול להרבות שלום ולהגדיל את החברות? האם הוא סביר? האם יש פתרון אחר?

בתגובה לדיון על "הנהג הדרוזי", כתבתי כי הערבים הם גרים. בתגובה כתב לי אחד מתושבי השכונה (השם יפורסם אם ירצה בכך), כי הערבים אינם גויים. זה מכתבו ולאחר מכן תשובתי:

ערבים אינם גרים:

ערב טוב טל.

"נלמד לכבד ולאהוב את הגר כפי שרוצה מאתנו הקב"ה"

האמנם כך רוצה מאיתנו הקב"ה?
זאת מניין לך?
הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה רז:
שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

בספר החינוך מופיע:

שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

לאור כל זאת, יתכן וניתן לחלוק על התנהגות אנשי קדומים בנוגע ליחס כלפי הנהג, אך לא ניתן להתווכח לגבי ההגדרה של המושג גר.

ערביי ישראל אינם גרים.

ערבים הם אזרחים (התשובה שלי)

ערב מצוין,

אכן אני מסכים כי על פי פרוש מסויים של רבנים מסוימים, גרים שבתנ"ך הם גרי צדק. אך אני למדתי שיש רבנים שיפסקו אחרת, ומימלא,  רב רב ופסיקותיו. כל אדם מישראל עושה לו רב, וכל רב, ועשה לו רבנים משלו, על פי פרושיהם. כל אחד על פי תפיסת עולמו, וכך יוצא שפירושיהם רחוקים מאד אחד מהשני, עד שבני ישראל שומרי כשרות, כבר מתקשים לשבת אחד עם השני, ונדרשים לשאול זה לכשרות השני, כדי לשבת לאותו שולחן. ובחצרות החרדים, גם לא מתחתנים אנשים מעדות ישראל השונות. כך שאני לא סומך על הרבנים, גם אם באמצעים של רטוריקה ומילים, הם מנסים לשכנע אותי לסמוך עליהם. מי שמעוניין לסמוך על הרבנים, כמובן מוזמן. צדיק באמונות יחיה, ואני אולי לא צדיק, אבל משתדל להסתכל על המציאות בצורה נקיה עד כמה שאוכל.

ככלל, אני מוצא בפרוש הרבנים מקור לחוכמת-דורות, אך לא מקור לברור מוסר-אמת. כדי להבין את המוסר שאליו התכוונו הנביאים, אני פונה חזרה למקור – לתורה, לנביאים ולכתובים. הלוך וחקרתי אותם שתי וערב, כדי לנסות להבין למה התכוונו מי שכתבו את התנ"ך. לצערי, תלמידים הלומדים בישיבות כמעט שאינם יודעים את התנ"ך, ואין רואים את הסתירות בין פרושי הרבנים לאמירות ברורות ונהירות של התנ"ך. כך לדוגמא, בעוד בתנ"ך כולו אין התייחסות לשכר ועונש בעולם הבא, לרבנים יש טענה כי מי שלא מאמין בשכר ועונש בעולם הבא הוא כופר. אך לתנ"ך אמירה הפוכה לחלוטין. כך לדוגמא, ניתן לראות כי גם בקהלת, וגם באיוב, יכלו החברים או שלמה המלך לצאת משאלת הקיום, בתשובה פשוטה כמו השכר ועונש בעולם הבא. אך אף אחד מהם לא טען כך, על אף שזאת היתה התשובה הפשוטה ביותר. מדוע הם לא טענו כך? כנראה מאותה סיבה שאסרו ניחוש ועובדת כוכבים. התנ"ך, כך נראה, מאמין בעולם הזה, ובשכר ועונש בעולם הזה (וכך הם כל העונשים המתוארים בתנ"ך על רבבותיהם). ואילו ניחוש ועבודת כוכבים ואמונה בעולם הבא, מביאה לכשפים ומרמה והובלת בני אדם כסומאים, מבלי שיוכלו לראות את האמת הפשוט, שמארץ תצמח.

מדוע אם כן עברו הרבנים לאמונה בעולם הבא? חבריי ואני מעירכים כי התחזקות ההליינסטיות  במאה ה-3, וה-2 לפנה"ס, עם הנאות הגוף, והאיום על חיי היהודים, וההכנות למרד החשמונאים, הובילו לכך שיהיה צורך להבטיח תמורה  ושכר בעולם הבא. כך למשל, יוספוס פלאביוס (המאה ה-1 לספירה), מתאר היהדות, שהיתה מחולקת לארבעה תורות: את הצדוקים כלא מאמינים בעולם הבא. הפרושים (מהם יצא הזרם הרבני) האמינו בגלגול נשמות, והאיסיים (מהם כנראה יצאו הנוצרים) האמינו בעולם הבא, והסיקריקים היו על פי תיאוריו נבלים ברשות התורה. בגלות, הרבנים גם אימצו את השכר והעונש בעולם הבא. אמונה שמקורה בדת הפרסית הזוראיסטרית. שבתורה שלהם יש פרק שלם שמסביר בדיוק מדוע רשע וטוב לו צדיק ורע: כי יש עולם הבא ושם ניתן גמול לצדיקים. בתנ"ך, אין שום איזכור לכך, ובמידה רבה, יש התנגדות גורפת לתפיסה הזאת. תפיסה, שמסיבות היסטוריות כאלו ואחרות, אימצו הרבנים.

ונחזור לגרים.

מאמר יפה מאד של אראל סגל, מסביר יפה מאד, על פי התנ"ך, מדוע "גר = אדם שעזב את ארצו ועמו ובא לדור בארץ נכריה באופן קבוע (מהגר)". עיקר הטענה היא שהשימושים השונים בתנ"ך במילה גר, מראים שהפרוש הנכון יותר של המילה גרים, היא מהגרים. אתם מוזמנים להיכנס למאמר, ולהיווכח.

כלומר, הכוונה לתושבים זרים, שבאו לגור בישראל, אך הם לא בעלי זכויות אזרח. הם לא היו חלק מהמערך השלטוני, ומטבע הדברים, היו חלשים בפני החוק והממשל. ולכן התנ"ך ציווה עלינו להגן עליהם. המקבילה היום, אלו העובדים הזרים, שמקבלים עליהם את חוקי המקום, אך אינם בעלי זכות בחירה.

ואכן הערבים לא נמצאים במעמד גרים. הם נמצאים במעמד גבוה יותר. הם אזרחים במדינת ישראל. תושבים כמוני וכמוך. הם קיבלו על עצמם בפועל את חוקי מדינת ישראל ואת ריבונותה. ולכן הם שווים לנו בכל דבר ועניין. והפליה של אדם על רקע דתו נחשבת עברה על פי מגילת העצמאות, ובוודאי על פי חוקי מדינת ישראל.

מבחינת התנ"ך נראה שסיפור אוריה ושאר גיבורי דויד הם המקבילה לדרוזים. ומבחינת כותבי ספר שמואל, אוריה הוא כאחד הישראלים, ודוד נענש כאשר הרג אותו. אינני זוכר שהתנ"ך התייחס ישירות לאזרחים קבועים שאינם יהודים שאינם לוחמים למען ישראל. אך העדר היחס השלילי, מראה כי הם היו חלק ברור מישראל, ואולי נמנו עם עם-הארץ, שהתנ"ך לא מתייחס אליו באיבה. לכן אפשר להסיק, שעל פי התנ"ך, הערבים-הישראלים, כל עוד הם חלק מהשלטון הישראלי הם אזרחים, גם על פי התנ"ך, וזכויותיהם שוות לזכויות היהודים. אם המגרים זכאים לאותו צדק של היהודים, על אחת כמה וכמה עם הארץ.

תודה שהעמדת אותי על טעותי. אך עדיין, מה שנעשה על ידי קבוצה בקדומים, נראה כנוגד את מוסר התורה והנביאים.

אתמול בערב התנהל דיון באחת הקבוצות בהן אני חבר.

אנו ביקשנו ליצור חוזה הוגן בינינו והצורך להחליט העל חלוקה הוגנת, העלה מתחים סביב עוגת המשאבים הסגורים.

כדי לפתור את הבעיה, אני מציע שיש להסתכל עליה בצורה של צדק. אם אתם רוצים להבין מדוע יש לפעול כך, המשיכו לקרוא. אם רצונכם בסיכום, קפצו ל"סיכום" בסוף.

אם אתם רוצים לשפר את הערך, אתם מוזמנים לשפרו בדף הויקי שפתחתי עבורו.

מהו צדק? זאת השאלה שעל פיה לדעתי, עלינו לפתור את הבעיה. התשובה הפשוטה ביותר היא לדעתי, על פי התרומה של אדם לקבוצה, כך צריכה גם להיות התמורה שהוא מקבל:

לכן, כלל יסוד: "תרומה = תמורה"

לפעמים, גם רוצים להוסיף למשוואה את כמות ההשקעה של אדם לקבוצה, כיוון שיש שמשקיעים הרבה, אך תרומתם קטנה. אנשים כאלו כדאי לפצותם על ההשקעה, אך בטווח הרחוק, יתכן והקבוצה לא תרצה להחזיק אנשים שהשקעתם גדולה אך תרומתם נמוכה. לכן, אני מציע שכלל היסוד ישאר "תרומה=תמורה", כדי להפריש החוצה אנשים שהשקעתם גבוהה, אך תרומתם נמוכה.

השאלה עכשיו היא איך מעריכים את תרומתו של אדם לקבוצה?

שאלה זאת קשה במיוחד. כיוון שלא כל אחד רואה את התרומה של אחרים בצורה אמיתית. ישנו הסיפור המפורסם על בקר-איכות שחקר את המפעל של פורד. יום אחד, הוא רואה אדם יושב בצד ומתבטל. הוא פונה למנהלים ומציע להם לפטר את אותו עובד. ואז המנהלים עונים לו "אתה מתכוון להוא שיושב וקורא עיתון בפינה?… אז האיש הזה אומנם מתבטל, אך פעם בכמה זמן, הוא פתאום בא עם רעיון גאוני, ונותן פתרונות השווים מיליונים לחברה".

כלומר, לא תמיד אנו רואים את התועלת של דבר בזמן הקרוב, אך לפעמים יש תועלת בזמן הרחוק.
אבל, לדעתי, בקבוצות קטנות, הדבר אינו בעייתי כלל. כיוון שבתהלכי הדיון והתיאום בתוך הקבוצה, החברים דנים על השלכות של דברים, וביחד הם כן יודעים להעריך את התרומה של דברים.

לכן, אני מציע שמי שיעריך, יהיו חברי הארגון.

כיצד יש להעריך?
אם נבקש מאנשים להעריך תרומתם של זולתם, כאשר ברור כי הערכה טובה, תביא לגריעת חלקם מהעוגה (משאב סגור), אזי הם יעדיפו להמנע מביקורת חיובית. לכן, יש לדאוג כי האנשים לא יתנו ציון לעצמם או לפרויקטים בהם הם מעורבים. הם יצטרכו לתת ניקוד חיובי לאנשים ולפרוייקטים שעוזרים להם לקדם את הפרויקטים שהם עצמם מפתחים, ובכך לעזור להם לתרום יותר. בכך אנו יוצרים קשרים של הערכה לאנשים ולפרויקטים שמאפשרים לנו להיות אפקטיביים יותר. כך אנו מגדילים את הערבות ההדדית בתוך הקבוצה.כדי למנוע אינטריגות, הרי שההערכות צריכות להיות חשאיות.

את מה יש להעריך?
בארגון גדול, אנשים אינם מסוגלים להכיר את כל האנשים האחרים, ולכן על האנשים להעריך בתוך ארגון גדול, מחלקות או תת-קבוצות אחרות. בתוך הקבוצה אליה שייך החבר, יש להעריך חברים אחרים, כל עוד גודל הקבוצה אינו עולה על 15. אם גודל הקבוצה עולה על 15, אזי יש להעריך את תת-הקבוצה עצמה.

הקבוצה עצמה תקבל הערכה, וחלוקת ההערכות בתוך הקבוצה, תתבצע על פי ההערכות הפנימיות.

הנושאים שיש להעריך עליהם:
ישנם נושאים רבים התורמים להצלחת הקבוצה. כמו תרומה מקצועית, עזרה לאחרים, תרומה למורל, תרומה לביצוע המשימה, תרומה לפתרון בעיות ומציאת פתרונות. יתכן שהצוותים יעלו עוד פונקציות חשובות הדרושות לתיפקוד הארגון.

לסיכום,
כדי להגיע לחלוקה צודקת, יש להעריך את התרומה של חבר לקהילה. ההערכה תתבצע בצורה הבאה:
אם מדובר בארגון הקטן מ-15 אנשים, הערכה תהיה אישית, תוך ציון תחומי התרומה של האדם. אם הארגון גדול מ-15 אנשים, ההערכה תהיה על בסיס מחלקות ותת-קבוצות בארגון.
החברים המערכים, יעריכו חברים אחרים, או תת-קבוצות אחרות. הערכה תתבצע על פי כמה פרמטרים כמו תרומה מקצועית, עזרה לאחרים, תרומה למורל, תרומה לביצוע המשימה, תרומה לפתרון בעיות ומציאת פתרונות. יתכן שהצוותים יעלו עוד פונקציות חשובות הדרושות לתיפקוד הארגון.

בימים האחרונים אני מאזין לפעילי שמאל בארץ ובעולם. הרדיקלים ביותר שבינהם מתייחסים רק למצב הישראלי-פלסטיני שהביא לארוע (הם אינם מתייחסים לאלימות הפלסטינית, אלא רק לישראלית). כאשר מבקשים לפתור בעיה, יש צורך להתייחס לשני הצדדים, ולא רק להאשים צד אחד. האזנה לצד אחד אינה משפט צדק.

כולנו שמענו את הגינויים בעולם לישראל. אבל אף אמצעי תקשורת רציני, לא הראה את האלימות של "פעילי השלום" בכותרות הראשיות. ה-CNN היה היחידי שראיתי שהצגי בתמונה קטנה את האילמות של "פעילי השלום". אם אנו רוצים משפט צדק, חשוב שנראה גם את האלימות של פעילי השלום. חשוב להפיץ את זה לעולם.

תנו לעולם לשפוט, לאחר שיראה את ההתנהגות של "פעילי השלום".

אני כותב מכתב זה, בעקבות הודעה בדוא"ל שהעביר אלי חבר, שהוא לוחם שייטת.

הנה כתב ההודעה: