אני קורא כרגע את ספרו של מהטמה גנדי על מאבקו הלא-אלים בדרום אפריקה – 
SATYAGRAHA IN SOUTH-AFRICA, כדי לנסות להבין כיצד ניתן לקדם מאבק לא אלים. הצורך במאבק לא–אלים עלה אצלי, כאשר ליוויתי את מאבק עובדי מכון וייצמן. אז זיהיתי שהמאבק, שלווה בשנאה, אינו אפקטיבי, וגורם לפירוד ופירוק החברה. עובדי הביטחון שעד תחילת המאבק היו חברי העובדים, נאלצו להיאבק עמם, ושנאה ומשטמה התפתחו בין הקבוצות. סופו של המאבק, שהעובדים נפגעו, המאבק לא הוכרע, ואנשים משני הצדדים נשארו פגועים. לדעתי, המאבק של העובדים היה צודק, אבל האמצעים לא היו נכונים.
המאבק הזה הוביל אותי לחפש דרך לנהל מאבק בצורה לא אלימה וללא שנאה. כשחנן כהן קרא על ההתלבטות שלי, הוא שלח לי קישור לספרו של מהטמה גנדי, על המאבק הלא אלים (תודה חנן 
). גנדי קרא למאבק Satyagraha, שמשמעותו, דבקות באמת.
על פי ויקיפדיה האנגלית, למאבק יש שני עקרונות בסיסים. האחד הוא שעל הנאבקים לדבוק באמת, ללא חשש וללא פחד. על הנאבקים להיות מוכנים אפילו להיענש על הדבקות באמת. העיקרון השני אומר שעליך להתנהג בכל המאבק כאזרח שומר חוק. גם אם תוקפים אותך, אסור לך להגיב באלימות. מטרת המאבק היא להביא את הצד השני להכרה בעוולות שהוא גרם.
מיד כשקראתי את הערך בויקיפדיה האנגלית, הבנתי שזה סוג המאבק שאני מחפש. דיונים רבים באינטרנט, וגם דיונים עם ידידי–חברי והחברותא שלי, עדו שטינברגר, לימדו אותי שאם אתה דבק באמת, ושומר על כבוד כל המשתתפים בדיון, יש לך סיכוי אופטימלי, להביא את הדיון להיות ענייני וחיובי. דיון כזה גם מרבה אהבה בין המשתתפים.
בימים אלו אני קורא את הספר של גנדי כדי להבין את שיטתו לעומק. עדיין אינני בטוח שניתן
להעביר את העיקרון הזה בשלמותו לחברה הישראלית. כדי שמאבק כזה יצליח, חייבת להיות אמת מוסרית אחת ברורה. העדרה של אמַת מידה מוסרית ברורה, מקשה על הצופים במאבק להכרע מי המוסרי, וכתוצאה מכך,לא מופעל לחץ על הפוגע.
לדוגמה, בדיון במאבקי עובדים, לכל צד יש מסכת טיעונים המראה את מוסריותו. למעסיק יש את המוסר של השוק החופשי, ולעובדים את המוסר המרקסיסטי. מטרתה של הסאטיאגראה, הוא לדבוק באמת, ולפעול באהבה. אבל במצב בו נמצאת החברה המערבית, לא נראה שהצלחנו למצוא אמת משותפת. כתוצאה מכך נעלמת מאתנו היכולת לקבוע האם צד הפועלים הוא המוסרי, או צד המעסיקים. ולכן, במאבקי אמת, מהסוג שגנדי קידם, אנו עדיין עומדים בפני בעיה.
אם רצוננו ליצור חברה מוסרית, שפועלת מתוך הכרת האמת והמוסר, ולא מתוך אלימות וכפיית דעתנו על הזולת, עלינו לנסות להגיע לאמת משותפת, ולהגדרות מוסריות מוסכמות. אני יודע שחלקכם יכפור באפשרות להגיע לאמת מוסכמת. הרשו לי כמובן לכפור בראיה פוסטמודרניסטית שכזאת. הכשרתי המדעית, וההכשרה שרכשתי בפילוסופיה של המדע, לימדה אותי שאנו כקבוצה נוכל למצוא אמת משותפת רחבה מאד. תהליך מציאת האמת המשותפת אינו קל, והוא דורש חקירה משותפת ארוכה מאד. נצטרך להעלות תאוריות ולהפריכן על ידי עובדות. לחזור ולשפר את התיאוריות, עד שנגיע לתיאוריות שיתארו את המציאות המוסרית בצורה קוהרנטית ושלמה. זה לא יהיה קל, אבל אני חושב שזה יהיה כדאי, וגם אפילו מהנה.
בבלוג זה, אני מקווה להעלות דילמות בערכי המוסר שעליו אנו חיים, ולנסות ביחד אתכם/ן לחפש מקום לדיון משותף, שדרכו נמצא אמת משותפת.
וסיפור הנרטיב הציוני, הכרחי לפעולתנו יחד כאומה מלוכדת. אני טוען שזאת לא הדרך הנכונה. היהדות, עד כמה שזה נשמע מוזר, היא מערכת המחפשת את האמת. זאת מערכת אמונות, שהגיבורים הגדולים שלה אינם גיבורי טלה-נובלה, כמו באמונות הפרסיות, היווניות או המצריות. חיפוש האמת והמשפט היא הנר לרגליהם של כותבי התנ"ך. המלך הגדול ביותר, והמשגשג ביותר בתנ"ך (שלמה) זכה בכל עושרו, בגלל שביקש מקב"ה בקשה אחת – לדעת להיות שופט המבחין בין טוב לרע (
הדברים שנאומים ודמגוגיה, מייצרים, זה אנטי. תמיד כשאני שומע איזה דובר רהוט, מדבר בשם צדק כזה או אחר, עולות לי המון שאלות. מדוע הוא אמר כך, ולא אחרת? האם אי אפשר לראות את זה בצורה אחרת. או "כן… הוא טען כך… אבל אני מכיר מהמציאות דברים סותרים". 
