יבשם טען לתנאים טובים לסטודנטים. זאת תגובתה של סמדר:
טל, מה שהוא כתב לך פשוט לא נכון, אני אפרט לגבי כל תנאי בסוגריים מרובעים [], ולי לעומתו יש הוכחות בצורת תלוש משכורת:

"תנאי ההעסקה של הסטודנטים העובדים כמדריכים בגן המדע הם מהטובים מסוגם במשק הישראלי. בין היתר:

•    מדריך העובד יום שלם משתכר – 29 ₪ לשעה [3 שנים עבדתי בגן- וליום שלם, שהוא בד"כ יום חג, השכר לשעה היה 28 לשעה הראשונה ו- 21 לכל שעה נוספת. מעולם לא קיבלתי 29 לשעה].
•    מדריך המוזמן לשעות מעטות משתכר – 35 ₪ לשעה [מדריך שהוזמן לסיור של שעתיים קיבל 70 ש"ח, גם אם הוא חיכה שעתיים לפני זה לקבוצה. מדריך שביצע פעילות אחרת קיבל 90 ש"ח ל- 3 שעות, שוב- גם אם הוא חיכה עוד שעה- שעתיים לקבוצה. ימי הולדת נמשכים כ- 5 שעות, בימי שישי אחה"צ, ועליהם קיבלנו 120 ש"ח].
•    תשלום בעד שעות השתלמות – 29 ₪ לשעה [אני מוכנה להציג ליבשם מייל מאחת המנהלות שלי, מלפני חודש- בו היא כתבה לי שהשכר על השתלמות שאנו עוברים הוא 24 ש"ח לשעה. זה גם מה שקיבלנו].
•    השכר משולם בראשון לכל חודש בעבור החודש הקודם [השכר שולם עד כה בראשון לחודש, עבור ימי עבודה שהחלו חודש וחצי לפני].
•    כל שעות השהות של המדריכים במוזיאון – משולמות [עד כה לא שולמו לנו שעות על שהיה נוספת, גם אם כתבנו זאת במסגרת שעות העבודה].
•    המדריכים מקבלים החזר הוצאות נסיעה על-פי החוק. ביום שישי אחר הצהרים – הסעה הבייתה [עבדתי יותר ימי שישי מכל מדריך אחר- אף פעם לא קיבלתי הסעה הביתה. גם לא החזרי נסיעה, למרות שגרתי ק"מ וחצי מגן המדע והגעתי לשם באמצעי תחבורה שונים. אני ועוד כמה מדריכים].
•    במידה ונפלה טעות בעבר, מבוצעים החזרי הוצאות נסיעה רטרואקטיבית כנגד הצגת הוכחות [איזה החזרים בוצעו? מישהו ביקש ממני להציג הוכחות? מתי? איזה הוכחות אתה רוצה? מישהו שומר חשבוניות נסיעה במוניות שירות לשלוש שנים?]".

טל, זה רק סעיף אחד שהיה לי זמן להגיב אליו. הטענות שיבשם כתב- הן השינויים שהם עשו בחוזים האישיים לאחר 3 חודשי מאבק- ועדיין הם לא מוכנים להתחייב שהתנאים האלו ישמרו. אף מדריך מההתארגנות- לא קיבל את התנאים האלו.

אבל כמו שעמי כתב- יש פה טחינת מים מאסיבית, ופעולת "קופי+פייסט" מתמידה.

יבשם מגיב:

אלה הן טענות המדריכים לגבי העבר. בעקבות שיחה עם המדריכים (ללא צורך במחאות והתארגנויות) נבחנו הטענות האלה. רובן אכן נמצאו נכונות וצודקות, ולפיכך תוקנו כמפורט . הודעה על כך נמסרה למדריכים בכתב לפני זמן רב.

בוקר טוב לכולם,

טל גלילי שאל את יבשם שאלות על בעיית ההכרה בהתארגנות. ויבשם הציג בפני טל גלילי את נקודת המבט של מכון ויצמן. להלן ההתכתבות. אתם מוזמנים להביע את דעתכם

יבשם,
אין לי את האימייל שלך, אז אני מרשה לעצמי לפרסם את תגובתי אליך כאן.

ברמה העניינית –
אני רואה שיש פה (מצד השובתים) כאלו החוטאים בהגזמה ודרמטיזציה של תנאי ההעסקה במכון וויצמן ואני שמח על השתתפותך בדיון כדי להעמיד דברים על דיוקם.

מאידך, יש שתי נקודות שטורדות את מנוחתי.
הראשונה – השובתים טוענים שמכון וויצמן לא מוכן להידבר איתם כקבוצה. ואתה חוזר ואומר שמכון וויצמן מוכן לדבר עם השובתים (אך לא מציין שמכון וויצמן מוכן לדבר איתם כקבוצה). כך שמשתמע מדבריך שמכון וויצמן איננו מוכן לדבר עם השובתים כקבוצה מאורגנת.
ללא הסבר נוסף מצידך, אני (ואולי עוד קוראים אחרים) עלולים לקבל את הרושם שהסיבה מכון וויצמן מסרב לדבר עם התארגנות עובדים היא למען ביצוע של “הפרד ומשול”, שנועד לפגוע בתנאי עובדיו.
הייתי שמח לקבל את הזווית של מכון וויצמן, והנימוקים שמוליכים את האנשים שעומדים בראשו שלא לדבר עם התרגנות העובדים. זאת על מנת שאוכל לוודא שהשערתי מוטעית מן היסוד, ושלמעשה יש סיבה הגונה לסירובה של הנהלת מכון וויצמן לשוחח עם השובתים כקבוצה.

נקודה שניה שמטרידה אותי, היא התנערותו של המכון משבירת הברך של אחד הפעילים שהתרחשה לפני מספר שבועות.
אני רואה את המקרה כמעשה חמור מאד שאני משער שלא הייתי רוצה שיקרה לך או לבן משפחתך המנסה להפגין בעד תנאי עבודה משופרים (גם אם, ובייחוד אם, הדרישה לתנאי ההעקה המשופרים הם לשיפור מועט וזערורי בלבד).
על כן – הייתי שמח להבין ממכון וויצמן איך קרה כדבר הזה, והאם השומר המדובר שביצע את הפציעה פעל לפי ההוראות או חרג מהן.
קראתי מתגובה קודמת של המכון שהסיבה לשבירת הברך הייתה שהפעילים ניסו להפריע לטקס שהיה במקום. אפילו אם נניח שזו האמת – האם שבירת ברך נחשבת בעיני המכון כהפעלת כוח סבירה ?

אני מאד מפחד מההתנהלות הזו, וחושש לבריונות של מוסד אקדמי אשר מנהליו משתמשים במנדט הציבורי שלהם, לפעולות לא מוסריות.

אני מקווה שלא הקשיתי מידי, ולקבל התייחסות ראויה.

בכבוד רב,
טל גלילי
www.talgalili.com

ויבשם עונה:

טל, שלום, ותודה על פנייתך.

מכיוון שזו הפעם הראשונה שאני כותב אליך, אולי כדאי שאסכם בשבילך את פני הדברים עד כה. ובכן, אנא רשום לפניך:

תנאי העבודה בגן המדע מעולם לא היו "פוגעניים". הטענות שהעלו המדריכים נבדקו ואלה שנמצאו צודקות – תוקנו זה כבר. הנה מעט מידע רקע ופרטים על תנאי העבודה בגן המדע:
1. על מה נסב הסכסוך?
לצערנו, מספר מדריכים מגן המדע על-שם קלור הכריזו שלא לצורך על סכסוך עבודה. אין מנוס מלקבוע כי כמה מאותם מדריכים מפיצים בתקשורת ובציבור שקרים וחצאי אמיתות.

מדריכי גן המדע מועסקים באמצעות חוזים אישיים. בראשית ה"סכסוך", כשהתברר כי לכמה מהם יש טענות על תנאי העסקתם, נפגש עמם מנכ"ל מכון דוידסון מספר פעמים וביקש  לשמוע את שעל ליבם. הטענות שעלו בשיחות אלה נבדקו, ורבות מהן נמצאו נכונות. כתוצאה מכך תוקנו הליקויים ובמקרים מסוימים הוטבו התנאים אף מעבר לנדרש. אולם אז התברר כי אותם מדריכים מוחים אינם מסתפקים בהטבת תנאי העסקתם, וכי מטרתם האמיתית היא לכפות על מכון דוידסון לחתום עמם על חוזה העסקה קיבוצי. לצורך זה הם נעזרים בגוף שמנסה להיבנות על גבם כ"ארגון עובדים".

אחדים מהמדריכים המוחים אינם נרתעים מלבצע "במסגרת המאבק" פעולות בלתי חוקיות. כך נתון המכון למסכת התקפות ולחצים (בין היתר, הם פרצו לשטח המכון במטרה לגרום נזק ולחבל באירוע חגיגי). הם גם אינם מהססים להשמיץ והכפיש את שמו הטוב של מכון ויצמן כלפי כל,     תוך שהם מפיצים שקרים וחצאי אמיתות בארץ ובחו"ל. מטרת הפעילות הזאת אינה סיוע לעובדי גן המדע אלא קידום פוליטי אישי של הקיצוניים שבין המדריכים המוחים.
2. האם תנאי ההעסקה של מדריכי גן המדע נאותים?
תנאי ההעסקה של הסטודנטים העובדים כמדריכים בגן המדע הם מהטובים מסוגם במשק הישראלי. בין היתר:

•    מדריך העובד יום שלם משתכר – 29 ₪ לשעה.
•    מדריך המוזמן לשעות מעטות משתכר – 35 ₪ לשעה.
•    תשלום בעד שעות השתלמות – 29 ₪ לשעה.
•    השכר משולם בראשון לכל חודש בעבור החודש הקודם.
•    כל שעות השהות של המדריכים במוזיאון – משולמות.
•    המדריכים מקבלים החזר הוצאות נסיעה על-פי החוק. ביום שישי אחר הצהרים – הסעה הבייתה.
•    במידה ונפלה טעות בעבר, מבוצעים החזרי הוצאות נסיעה רטרואקטיבית כנגד הצגת הוכחות.
•    העובדים נהנים מהסדר פנסיוני בהתאם למקובל במשק.

היחס שהם זוכים לו ניתן לתיאור במילה אחת: מצוין. טענות ענייניות שהועלו, נבדקו. אלה שנמצאו נכונות, תוקנו מיד, ללא צורך במחאה.
3. האם יש נתק בין ההנהלה למדריכים המוחים?
ההנהלה לא מסרבת לדבר עם העובדים. באחרונה התקיימו מספר פגישות עם העובדים.
4. האם מכון דוידסון שולל מהעובדים את הזכות להתארגן כרצונם?
לא. מכון דוידסון אינו מונע ואינו מתנגד להתאגדות העובדים. באותה עת הוא שומר על זכותו החוקית להעסיק עובדים באמצעות חוזים אישיים.
חופש ההתארגנות מאפשר לעובדים להצטרף ולפעול במסגרת ארגון עובדים. אבל, החופש הזה לא מחייב את המעביד לנהל דיאלוג ולחתום הסכמים עם הארגון – בוודאי לא עם גוף שמעולם לא הוכר ככזה בדין.
5. האם מונעים מהעובדים את זכותם לשבות או "לנקוט שיבושים"?
לעובדים מותר לשבות או "לשבש" את העבודה, ולמעביד מותר לא לקבל עבודה חלקית. כלומר – אם עובד לא מתכוון לבצע את עבודתו, מותר למעביד לבקש ממנו שלא יגיע כלל לעבודה. לאחר שעובדים הגיעו לעבוד אבל ביצעו עבודה חלקית בלבד (תוך פגיעה בילדי בית-ספר שהגיעו לגן המדע), שיבשו הדרכות וכיוצא באלה, ביקשה ההנהלה כי מי שלא מתכוון לבצע עבודה – שלא יבוא לגן. זה חוקי, לגיטימי ומתחייב כדי לא לפגוע בקהל הילדים והמבוגרים שמגיע לגן.
6. האם ננקטה אלימות כנגד המדריכים המוחים?
שני מדריכים מוחים, בלוויית שלושה פעילים פוליטיים "מקצועיים" חדרו לשטח המכון בזחילה מתחת לגדר, במטרה לשבש אירוע. אנשי אבטחה שהגיעו למקום ביקשו מהפורצים לחזור אל מחוץ לשטח המכון. הפורצים לא נענו וניסו לחמוק מאנשי האבטחה. בשלב זה למאבטחים לא נותרה ברירה והם בלמו את הפורצים, תוך הפעלת כוח מינימלי הדרוש לבלימתם. עד לרגע זה לא קיבלנו מידע רשמי על פגיעה לכאורה באחד מהפורצים. הזכות להפגין (השמורה למדריכים המוחים), אינה כוללת חדירה לא חוקית לשטח המכון, גרימת נזקים ושיבוש פעילויות שונות של המכון.
7. האם המדריכים המוחים מפסידים את פרנסתם?
רוב המדריכים המוחים עבדו בחמשת החודשים האחרונים – לפני

תחילת ה"סכסוך" –  פחות מ-20 שעות בחודש בממוצע. חמש (5) שעות בשבוע. (אם יש מישהו שעבד יותר, זה אומר שהיו אחרים שעבדו פחות מזה). סך-כל השעות שעבדו כל כל המדריכים המוחים, יחד, מגיע לפחות מארבע משרות מלאות. אנשים אלה, העובדים בגן המדע שעות ספורות בחודש, לתקופה קצרה יחסית, תובעים עכשיו את "זכותם" להתערב בניהול הגן ולקבוע את עתידו.

והערה אחת לסיום: במכון ויצמן למדע (שאליו מסונף מכון דוידסון) עובדים קרוב לשלושת אלפים עובדים, בדרגים שונים. המכון ידוע כמעסיק הוגן במיוחד. בין היתר, הוא מעסיק עובדי ועובדות ניקיון כעובדים מהמניין, ולא כעובדי קבלן. במשך 60 שנות קיומו לא הייתה בו אפילו שביתה אחת. עובדים רבים במכון, הן כאלה המועסקים בחוזה קיבוצי, והן בחוזה אישי, עובדים בו מבחרות ועד לפרישה לגמלאות. ההזדהות של עובדי המכון עם מקום העבודה שלהם היא מהמאפיינים הבולטים של המקום. מאות רבות של עובדים, המחזיקים באמתחתם עשרות שנות ותק במכון ויצמן, מרגישים עכשיו פגועים עד עמקי נשמתם מהתנהגותם והשמצותיהם של קומץ עובדים זמניים.

נראה שבאוניברסיטת תל אביב לא כולם מרוצים מהתנהגותו של הרקטור, דני לויתן. פרופ' רות בן–ישראל, כלת פרס ישראל בחקר משפט העבודה, תוקפת את פרופ' דני לויתן על החלטתו להתערב ביצוג העובדים (למכתב של רות בן–ישראל בהעוקץ)

בפוסט זה אני מבקש לטעון שהתנהגותו של הררי לא מוסרית, בכל קנה מידה. אתם כמובן מוזמנים להגיב ולהציג גרסא משלכם.

חיים הררי פנה אל דיקן אוניברסיטת תל–אביב, ובעקבות הפניה התחוללה שרשרת מאורעות שגרמה לכך שהפקולטה תפסיק לייצג את העובדים בכוח לעובדים.

מכון ויצמן מאשימים בכך את שרשרת הארועים שהתרחשה בתוך אוניברסיטת תל–אביב. מבחינתם, היתה הפנייה של חיים הררי, פניה של אדם פרטי, שהביע מחאה נגד הפגיעה של אוניברסיטת תל–אביב במכון ויצמן. אני מבקש לבחון את התקפות המוסרית של מהלכיו של הררי, גם אם נקח את הגירסה המקלה, שאומרת שזה היה רק חיים הררי שפנה, ואילו דניאל זייפמן, נשיא האוניברסיטה לא פנה לגורמים באוניברסיטת תל–אביב, כמו שהכתבה של רותי סיני מעידה.

אם כך, מה הבעיה במה שחיים הררי עשה? חיים הררי הוא אדם פרטי, שבא למחות על עוול. שיא הדמוקרטיה. אזרח מן השורה, שמשתמש בחופש הביטוי שלו, כדי לתקן את המארג החברתי, על פי הבנתו.

אלא שראשית, חיים הררי, אינו אדם פרטי מהשורה. חיים הררי הוא מדען, משפיע במכון ויצמן (היה נשיא מכון ויצמן*). הוא עומד בשורה אחת עם אליטת ההשפעה המדעית בישראל. ולכן היה עליו לצפות שמכתבו יתקבל ביתר התייחסות מצד מוסדות אוניברסיטת תל–אביב. מן הסתם ישנם קישרי גומלין בין מכון ויצמן לאוניברסיטת תל–אביב., ולכן צפוי שכדי לשמור על יחסי הגומלין, מובילי אוניברסיטת תל–אביב יענו בקלות ל"מחאתו" של חיים הררי.

אלא שגם אם לא הינו לוקחים בחשבון את עוצמת ההשפעה של הררי, הרי שהמחאה עצמה של הררי היא בעיתית מאד. למעשה הררי ביקש (אלא אם כן יומצא מסמך אחר), שהאוניברסיה תפסיק לעזור לסטודנטים בתביעה המשפטית. סעד ותמיכה משפטית הן לב ליבו של משטר צדק. הקליניקות הן מזור ועזרה לאוכלוסיות חלשות. הן אמונות על הכלל המוסרי הבסיסי – לא תטה משפט אביון. לעובדים אין את העוצמה הכלכלית שיש למכון ויצמן, ולכן כרגע, ללא קשר לשרשרת הארועים שהובילה לביטול יצוג הקליניקה, המעשה של חיים הררי, הוביל לכך שאנשים דלי אמצעים יתקשו למצוא תמיכה משפטית.

חבלה בניסיון של העובדים לקבל משפט צדק, כמוה כגזלת אוכל מעניים. לצערנו, כיום במערכת המשפט המוסדות העשירים יכולים לקבל יצוג משפטי טוב בהרבה מדלת העם, שאינה יכולה להרשות לעצמה עורכי דין מהשורה הראשונה. כך שלמעשה הררי פגע בשכבות החלשות, במעשהו. גם אם היה רק אזרח תמים, הרי שמניעת סעד משפטי בדרך כל שהיא, הינה עוולה גדולה בחברה דמוקרטית. יתרה על כך, חיים הררי, וכנראה גם גם דניאל זייפמן הכירו את כוחם, וידעו שהם מחבלים בפועל ביכולתם של אוכלוסיה חלשה לקבל סעד משפטי במדינת ישראל. כל זאת כדי ש"מכון ויצמן" יוכל למנוע מהעובדים להתאגד, ולקדם מערכת שכר הוגנת.

אבל יש כאן כנראה עוד גורם לעוול. אם רקטור אוניברסיטת תל–אביב, היה מבין את ההשלכות המוסריות של ביטול זכות ההגנה המשפטית, הוא היה מעדיף לפעול בצורה מוסרית, ולא בצורה שנובעת כנראה משיקולים אינטרסנטיים. כשאני למדתי באוניברסיטת תל–אביב, אנשי האוניברסיטה ראו עצמם כחוד החנית של המחנה המוסרי בישראל. האם כך מתנהגים אנשי מוסר?

חברים שלום, אחת מטרות הבלוג היא לאפשר דיון ציבורי סביב המאבק של עובדי מכון ויצמן.

מגיב בשם אופיר שאל את יבשם, הדובר של מכון ויצמן את השאלה הבאה:

יבשם שלום.

אבקש תגובתך לשלטים שהציב מכון וייצמן בחזיתו כהכנה להפגנה ב7/12 .

האם אתה באמת יכול לומר שמישהו מהמדריכים זכה לתנאים אלו טרם ההתארגנות ומניעת העבודה?!?!

מספיק עם השקרים.

יכולתם לציין שאלו תנאים המוצעים כעת לעובדים, כדי להניא אותם מזכותם החוקית להתארגן, למעשה אף אחד ממסורבי העבודה לא זכה מעולם לתנאים הללו.

אמירת שקר, חזור ושוב, לא תהפוך אותו לאמת.

ויבשם ענה

התנאים שתוארו בשלטים הם תוצאה של בדיקה שבוצעה במכון דוידסון לאחר שיחה של מנכ"ל המכון עם כל (או לפחות רוב) המדריכים. הבדיקה נעשתה ברצינות, וחלק גדול מהטענות שהועלו בשיחה נמצאו נכונות – ותוקנו. יותר מזה: בכמה מקומות התנאים שופרו מעבר לדרישות המדריכים. לא היה צורך בהתאגדות או במחאות. שיחה פשוטה ועניינית הספיקה. המדריכים קיבלו הודעה בכתב על התיקונים והשיפורים שבוצעו, אך למרבה ההפתעה והאכזבה, כמה מהם המשיכו להפיץ בציבור מידע שקרי על התנאים שכבר אינם בתוקף.

נדב אהרוני כתב:
כנראה שלעובדים ולהנהלה יש הגדרות שונות ל”העסקה פוגענית”. כאשר לא משלמים לעובדים שלושה חודשים, כאשר חלק משעות העבודה אינן זוכות לתגמול בשכר, כאשר מפוטרים עובדים ללא ידיעתם, כל אלה ועוד, לעניות דעתינו, מהווים העסקה פוגענית. מסתבר שההנהלה מגדירה זאת כ”חום ואהבה”. אגב בניגוד להנהלה יש לנו את כל המסמכים והראיות כדי לבסס את טענותינו אודות התנאים.

אנחנו רואים הרבה מהתגובות של ההנהלה. לחזור על סיסמאות כמו “העובדים מועסקים בתנאים מצויינים”, “מכון ויצמן מכיר בזכותם של העובדים להתארגן”, “מטרת העובדים היא לחבל וליצור פרובוקציות” לא יהפכו אותן לנכונות.

עד עכשיו העובדים והציבור לא קיבלו תשובה לשאלה פשוטה: מדוע ההנהלה מסרבת להכיר ולהידבר בנציגות עובדים חוקית ולגיטימית?

אתייחס לטיעון החדש והמקורי של ההנהלה לפיו אם מחברים את סכום המשרות של העובדים יחד כאילו היו נתוני צמיחה במשק אז מקבלים 3-4 משרות ולכן אין בסיס להתארגנות. ראשית, הטיעון מבוסס על העובדות, אני למשל עבדתי כמעט כל יום בשבוע מספר שעות בחודשים שלפני המועד בו החליטה ההנהלה למנוע את עבודתינו. כמוני יש עוד רבים. אם אנחנו עובדים כל כך מעט מדוע ההנהלה נדרשת לבטל את רוב רובן של הפעילויות במוזיאון מרגע שהיא מנעה מאיתנו להגיע לעבודה? מעבר לכך אפילו אם נקבל את ההנחה הזאת, זכויות עובדים אינן מותנות בהיקף משרה. זכות ההתארגנות מגיעה לכל עובד באשר הוא עובד. לפי ההגיון שמוצג כאן אולי גם ההנהלה רשאית לעכב את תשלום השכר החודשי ביחס ישר להיקף משרת העובד. מעבר לכך שיש עובדים שעבדו במקום 5, 6, ו-8 שנים, האם עלינו להסיק מהדובר כי אם ההעסקה היא לתקופה מוגבלת מותר למנוע מהעובדים זכויות המגיעות להם במשך תקופה זו?

בנוגע לסעיף 4 של התגובה, ההנהלה התנתה את המשך עבודתם של העובדים בכך שיתחייבו מראש להימנע מכל פעולה ארגונית בו בזמן שההנהלה מסרבת להכיר בהתארגנות זו. לפיכך “לחזור לעבוד על פי הסטנדרטים המקובלים במכון דוידסון” הכוונה לחזור לעבוד כעובדים לא מאורגנים הנתונים לחסדי הנהלה שברצונה להעסיק אותם בכל דרך שתחפוץ (כפי שנאמר מפורשות ע”י סגן נשיא המכון ישראל בר-יוסף).

בניגוד למה שדובר המכון טוען לפני שנה עובדי המכון שבתו למשך יום בעוד שעובדי דוידסון לא הצטרפו לשביתה מכיוון שלא היו שם ארגוני עובדים.

“הטענות תוקנו זה כבר” כיצד הדבר בא לידי ביטוי?

ההנהלה הסכימה להידבר עם העובדים ללא הכרה בנציגותם רק לאחר למעלה מחודש שסירבה לעשות כן ולאחר שהעובדים הכריזו סכסוך עבודה.

העובדים הספיקו לדון עם ההנהלה רק בחלק קטן מן הבעיות ואז חזרה ההנהלה והתחמקה מלהיפגש איתם.

רק לאחר כחודשיים מפגישתם האחרונה ולאחר שהנושא הגיע לתקשורת העובדים קיבלו הודעה על כך שתנאי העסקתם משונים באופן חד צדדי תוך התעלמות מוחלטת מחלק מהבעיות שהועלו בפני ההנהלה.

חלק מהתנאים החדשים אף מהווים הרעת תנאים ביחס לתנאים הקודמים (שההנהלה עצמה טוענת שדרשו תיקון).

העובדים לא נהנים מלעמוד בשמש ולהפגין. אולם נמאס להם שההנהלה מעסיקה אותם באופן פוגעני. יותר משמדובר כאן באינטרס של עובדים לקבל להזיק להנהלה תמימה, יותר הגיוני בעיני שההנהלה עושה כל שביכולתה למנוע מהעובדים להתארגן כדי שלא תיאלץ להעסיק אותם באופן הוגן.

אלה הן העובדות ומי שמוצא לנכון לעוות אותן כדי להוריד ממנו לחץ ציבורי, ספק אם המדיניות שבה הוא נוקט ראויה להצדקה

במאמר שהופיע היום בהארץ באנגלית, מדווחת רותי סיני כי בצעד חסר תקדים, הנהלת אוניברסיטת תל-אביב דרשה שהקלינקות המשפטיות של האוניברסיטה יפסיקו לייצג את עובדי מכון ויצמן. בכתבה נטען כי הלחץ הגיע לאחר שחיים הררי, נשיא מכון דיוידסון, כתב לרקטור אוניברסיטת תל-אביב דן לויטן, מכתב מחאה על כך שהקליניקות מסייעות לעובדים בתביעת מכון ויצמן. פרופ' ישראל בר יוסף, סגן נשיא ויצמן אמר כי זאת היתה בקשה אישית של חיים הררי. אבל מקורות אחרים טוענים כי גם דניאל זייפמן, נשיא מכון ויצמן, ביקש שהקלינקות יפסיקו לסייע לעובדים. 

פרופ' אלון הראל, מהאוניברסיטה העיברית טוען כי זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקלינקות המשפטיות שמופעל לחץ עליהן להימנע מתביעת גוף אחר.

אם מה שכתוב על ידי רותי סיני נכון, אני חושב שאנו עדים כאן לחשיפה מדאיגה של מארגי כוח, המופעלים מאחורי הקלעים, כדי לפגוע בדמוקרטיה. היכן הפרדת הרשויות? היכן נקיון בית המשפט? היכן הייצוג השווה לכל נפש? היכן לא תטה משפט?

תשובת יבשם, בשם מכון ויצמן:

חיים הררי הביע את מחאתו על הנזק שעובדי אוניברסיטת תל-אביב התומכים במדריכים המוחים, גורמים לפעילות החינוכית של מכון דוידסון. לא הופעל "לחץ", ולא התבקשו בקשות. על מה שקשור באוניברסיטת תל-אביב יהיה עליך לשאול את אנשי האוניברסיטה.

חברים בוקר טוב,

דובר מכון ויצמן מגיב לטור שלי, שבו טענתי כי יש לקדם חקיקה שתאפשר לכל אדם להתאגד, ותפגע במעסיקים שינסו למנוע התאגדות, כפי שמכון ויצמן כנראה מנסה.

יבשם עזגד, דובר מכון ויצמן:
7.12.2008

טל,

הבה נישאר על הקרקע המוצקה של העובדות.

1. תנאי העבודה בגן המדע מעולם לא היו "פוגעניים". הגן מנוהל בהווה ונוהל בעבר בחום ובאהבה. טענה זו, הנמצאת בבסיסו של הניתוח המלומד שמציע טל, היא חסרת בסיס, וממילא מסקנות הדיון אינן תקפות. יחסי העבודה בין המדריכים למנהלי הגן, היו  מצוינים. הטענות שהעלו המדריכים נבדקו ואלה שנמצאו צודקות – תוקנו זה כבר.

2. מכון ויצמן למדע (שאליו מסונף מכון דוידסון), ידוע כמעסיק הוגן ושומר חוק. חלק מהעובדים מועסקים בו במסגרת הסכם קיבוצי וחלק אחר – בחוזים אישיים, על-פי ההקשר. עובדה היא שבמשך 60 שנות קיומו של המכון לא הייתה בו אפילו שביתה אחת.

3. מעט פרופורציה לא תזיק: מדריכי גן המדע עובדים בממוצע כ-20 שעות בחודש – חמש שעות בשבוע – (מלבד שני מדריכים העובדים יותר), למשך תקופה מוגבלת (בדרך כלל, חלק מתקופת לימודיהם באוניברסיטה). היקף העסקתם הכולל של כל מדריכי גן המדע יחד, שווה לשלוש עד ארבע משרות מלאות.

4. שערי גן המדע פתוחים לפני כל עובד שירצה לחזור ולעבוד על-פי הסטנדרטים המקובלים במכון דוידסון. דלתם של מנהלי גן המדע ושל הנהלת מכון דוידסון פתוחה לפני כל עובד שירצה להביע את דעתו, או להעלות טענות ובקשות. כך היה בעבר וכך יהיה גם בעתיד.

תזכורת לכל התומכים בעובדים: 

היום (שביעי לדצמבר) בשעה 15:30 מול שער מכון ויצמן, הפגנה גדולה בדרישה ממכון ויצמן לאפשר לעובדים להתארגן (לפרטים באתר כוח לעובדים)
ולהמשך המשפט…..
ראו את המכתב הבא שמופיע בתוכנית לחינוך משפטי קליני באוניברסיטת תל-אביב:

הודעה מיום 4 בדצמבר 2008:

התוכנית הקלינית למשפט ורווחה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ליוותה מזה מספר חודשים את התארגנותם בארגון עובדים של עובדי גן-המדע, המנוהל על ידי מכון דוידסון בחצרי מכון וייצמן למדע. במהלך החודשים האחרונים הפעילו הנהלות מכון דוידסון ומכון ויצמן לחצים להפסיק את הייצוג על ידי עורכי הדין של הקליניקה. לדעתנו לחצים אלה מהווים התערבות בלתי ראויה בחופש האקדמי, פגיעה ביחסי עורכי הדין עם לקוחותיהם ומהווים חלק אינהרנטי מהפגיעה בחירות ההתארגנות של העובדים. לחצים אלה מסיטים את הדיון משאלת זכות העובדים להתארגן לשאלות של מיצובן של הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל-אביב בפרט ובאוניברסיטאות בכלל. הפקולטה למשפטים הבהירה שלא תאפשר ללחצים מסוג זה להשפיע על עבודת הקליניקה בפרט והקליניקות בכלל, ואפשרה לקליניקה להמשיך בייצוג.

עם זאת, בנסיבות העניין ועל מנת למנוע חשש שייצוג העובדים יושפע משיקולים מוסדיים, הוחלט ביוזמת עורכי הדין והאחראים האקדמיים במרכז הקליני, ובשיתוף עם נציגות העובדים, להוציא את ייצוג העובדים בגן המדע לעורכת דין חיצונית. זאת, בין היתר, על מנת להבטיח את השבת הדיון המשפטי והציבורי לשאלה העיקרית – מימוש זכותם של עובדים הרוצים להתארגן בארגון עובדים ולנהל מו"מ קיבוצי על זכויותיהם.

מה דעתכם?

נדמה לי שאין מחלוקת כרגע על מהות הסיכסוך. שני הצדדים מסכימים שהמחלוקת נעה סביב שאלת היכולת של העובדים להתארגן.

יבשם, דובר המכון כותב:

מכון דוידסון אינו מונע ואינו מתנגד להתאגדות העובדים. באותה עת הוא שומר על זכותו החוקית להעסיק עובדים באמצעות חוזים אישיים.

ואילו העובדים רוצים להתארגן תחת אירגון העובדים כוח לעובדים .

אם כן מה הבעיה? הרי אנו מדינה חופשית. כל אחד יכול לעשות ברכושו מה שהוא רוצה. מכון ויצמן רוצה להעסיק את עובדי מכון דיוידסון רק בחוזים אישיים, והעובדים רוצים להתאגד. על פי המשנה הזאת, העובדים יכולים להתאגד בכל דרך שנראת להם מחוץ לכתלי המכון, והמכון יעסיק רק עובדים לא מאוגדים. כל כך פשוט.

אז זהו שלא…. אם גם לכם נראה שמשהו לא תקין כאן, אז בואו ננסה להבין את שורש הבעיה.

העניין כאן הוא חופש ההתארגנות. בחברה דמוקרטית, חשוב שכל אחד יוכל להתארגן כפי שהוא רוצה. ההתארגנות מאפשרת לכל אחד מאיתנו לשנות את המציאות בה אנו חיים. לקבוצה יש כמעט תמיד יותר כוח מאשר ליחיד. היא יותר יעילה, יותר כלכלית ויותר משפיעה.

מפעלים כלכלים הם דוגמא להתארגנות כזאת . מפעל מתחיל לרוב ביוזמה של אדם בודד. לפעמים היוזם עושה בעצמו ניסיונות ראשוניים לבדוק את יתכנות יצור המוצר, אבל במוקדם או במאוחר הוא יצטרך לפעול עם אחרים כדי לייצר את המוצר ולשווקו. הוא יזדקק לאנשי מקצוע מתחומים שונים. מנהלים, אנשי מכירות, פועלים, מתכנתים, אנשי ניקיון ועוד. הוא יאגד את האנשים באמצעות שיתוף מסויים במשאבים (משכורת, מניות וכיוב').הוא למעשה יקנה מהם את יכולתיהם בעבור תמורה כספית. לפעמים במפעלי הי-טק, הוא גם יתן להם תמורה נוספת כמו טיולים, תחושת שייכות וכיוב'. ביחד הם ייצרו קבוצה שתיצור מוצר שניתן למכור בשוק.

במשק קימות עשרות אלפי ואולי מאות אלפי קבוצות כאלו. כולן מאורגנות סביב שיתוף משאבים, בתמורה לכוח עבודה . היכולת להתארגן ולשתף פעולה מתוך רצון פנימי ובחירה חופשית, הכרחית לקיומו של משק מודרני.

אלא שבתוך הסיפור האידאלי הזה אנו מפספסים משהו. לא כולם יכולים להתארגן. אם תשימו לב, אתם כצרכנים מאד מתקשים להתארגן, ולכן יותר משאתם שולטים במוצר שאת רוצים, שולטים אנשי השיווק בכם. כבר שנים ידוע כי מפעלים מייצרים מוצרי שנועדו להתפרק מהר, כדי שאתם תרכשו חדשים במקום. אם הינו מתארגנים כצרכנים, הינו מצליחים לגרום לחברות הללו לייצר מוצרים ברי-קיימא. המבנה של המשק גורם לכך שלצרכנים רגילים יהיה קשה להתאגן, אבל יש צרכנים שיודעים להתארגן, ואכן קובעים את הטון.

זה קורה כי לא קיימת תקשורת יעילה בין הצרכנים. הצרכנים פזורים על פני שטחים גדולים, ואינם מתקשרים אחד עם השני. רק כדי להמחיש את הנקודה, נסו לחשוב מה הי קורה אילו סוכן טלפונים זולים היה מנסה להתקיים רק על מכירת מרכולתו לחברי קיבוץ גדול. מהר מאד היו החברים מספרים אחד לשני, שהטלפונים גרועים. המידע היה זורם מהר, והחברים היו מחפשים טלפונים אחרים מסוכן אחר.

העסקים למעשה מנצלים את המצב בו הצרכנים לא מאוגדים, כאשר הם עצמם מאוגדים. לדוגמא, ניתן להעריך בבטחה שחברות הסללולרי או הבנקים מתאמים בינם לבין עצמם מחירים. כך הם יוצרים לעצמם עמדת כוח, ואילו אנו המפוזרים, נמצאים בעמדת החולשה. אפשר למכור לנו שקרים פעם אחר פעם, ואנו לא נוכל לעשות כלום. זאת כיוון שאנו חייבים לקנות מאחד הגופים שנמצא בתיאום עם שאר הגופים המוכרים.

דבר דומה כאשר אדם מתבקש להתקבל לעבודה. המתמודד על מקום העבודה מגיע כבודד, אל מול אירגון מאוגד. אנשי כוח האדם והשכר יודעים מה התשלום והתנאים המקובלים בשוק. מבחינתם המועמד הוא עוד מוצר הדרוש להם להשגת התוצר, והם ינסו להגיע לתנאים המינמליים הדרושים כדי לרכוש את כוח האדם הדרוש.

אם הכשרתו של המועמד היא נדירה, דרושה מאד למעסיק, והרווח של המעסיק מהעסקת העובד יהיה גבוה, המעסיק יהיה מוכן לשלם למועמד סכומי כסף גדולים ולהעניק תנאים כדי שהמועסק יהיה מוכן לעבוד אצלו. אבל כאשר הכשרתו נמוכה. ההצע של עובדים מהסוג הזה גבוה, המעסיק ישלם מעט מאד. למעשה המעסיקים בעובודות הפשוטות וההמוניות בתחילת המאה ה-20, שילמו שכר שבקושי איפשר לשכירים להתקיים. כיום קיימים חוקי עבודה, המחייבים את המעסיק לשלם שכר מינמלי, שמתחתיו אסור למעביד לרדת.

למעשה כאן אפשר לאמר שבחיבור שבין מעסיק למועסק מתרחש שוק חופשי אמיתי. שוק המתנהל על פי הצע, ביקוש ותועלת כלכלית. אלא שעלינו להבין שה"מוצר " שאנו עוסקים בו הוא אדם ולא חפץ. צריך לזכור שכל המערכת הדמוקרטית והכלכלית, תפקידה לתמוך בחברה שבה מירב האנשים נהנים מחרות, ואפשרות מקסימלית לחפש את אושרם. בני אדם חלשים, שה"מוצר" שהם מסוגים לייצר הוא נמוך ערך ונמצא בשפע בשוק, ידחפו אל תחתית דרוג השכר. חלקם אף יתקשה לקיים חיים פוריים. אם לא היו חוקי עבודה, סביר להניח ששכרם יהיה כה נמוך, שהם בקושי יוכלו להביא לחם לבית המחסה בו ישכנו.

אחת הדרכים לפתור את הבעיה, היא לחייב את המעסיקים לתנאי מינימלים, כמו תשלום לפנסיה, שכר מינימום, וכיוב'. אבל כמו שאנו יודעים, חוקים נבראו כדי שנוכל לעקוף אותם. חברות כוח אדם, פיטורים כל תשעה חודשים וכיוצא באלו טריקים חביבים, מאפשרים למעסיקים לעקוף את החוקים. ובכך לדרדר אזרחים רבים אל קו העוני.

לדעתי, הדרך הנכונה יותר, היא ללמד בני אדם להתאגד. כאשר בני אדם מאוגדים, הם יכולים בצורה יעילה לדרוש את התנאים הסבירים למחייתם. הם אינם צריכים פיקוח מלמעלה. הם אינם נדרשים לבתי משפט. הם יכולים לעבוד ביחד ולהיות מאורגנים, ולהגן על התנאים שלהם בעצמם.

הבעיה היא שרוב המעסיקם בשוק החופשי מאד לא ישמחו להעסיק עובדים מאוגדים. זה יאלץ אותם לשלם יותר עבור ה"מוצר" שלהם (קרי, האדם העובד עבורם). ואכן מכון ויצמן מנצל את הזכות שהעניקה הדמוקרטיה לחופש ההעסקה. ויצמן רוצים להעסיק בחוזים פרטיים (כלומר, עובדים לא מאוגדים), ואם העובדים רוצים להתאגד, שיעשו זאת במקום אחר. הדרך להתגבר על הבעיה הזאת, היא לחייב על פי חוק כל מעסיק שמעסיק בני אדם, לאפשר להם להתארגן במקום עבודתם. כל פגיעה בניסיון להתארגנות (כמו שעושים במכון ויצמן), תחשב כעבירה קשה, והמעסיק יאלץ לשלם קנס כבד. הקנס שהוא ישלם, יהיה על התייחסות לבני אדם כאל סחורות, או בעצם על ניסיון להחזיר את החברה אל תנאי העסקה שתאמו לתקופת העבדות השחורה בארה"ב.

מצד שני, מי שחי בארץ בשנות השישים והשבעים יודע שארגוני עובדים יכולים להיות מכת מוות לעסקים. מי שאירגן את העובדים בעבר היתה ההסתדרות, שיש הטוענים כי היא ארגון דיקטטורי. היא היתה כל כך חזקה, שהיא יכלה לסחוט מהמעסיקים כל דבר. כולל חיוב להעניק קביעות לעובד (בעיקר אם המעסיק היה המדינה). במצב כזה, עסקים אינם יכולים להתחדש. העקרון הפיטרי עובד שעות נוספות, ומפעלים קורסים. זאת גם היתה ועודנה אחת הבעיות של הקיבוצים. קיבוצים רבים סבלו בגלל שקשה להיפטר מחבר בעייתי. הדבר הזה מביא להרס מערכות חברתיות, ירידה ביעילות הכלכלית וליצרת מרירות. לכן, ברור מדוע היום מעסיקים כמו מכון ויצמן חוששים משובם של אירגוני העובדים.

אלא שאירגון כוח לעובדים, אינו אירגון ההיררכי מהסוג שאנו מכירים בארץ (לאירגונים היררכים, ראו אירגון המורים, אירגון הסטודנטים וכיוב'). כוח לעובדים מביא בשורה סוציאל-דמוקרטית הישר מהסקנדינביות. מי שהקים את הארגון הוא ד"ר עמי וטורי, ששהה בסקנדינביות, ולמד על הדרך בה מתנהלים ארגוני העובדים במדינות הסקנדינביות ובאירופה המערבית. מסתבר שדרכי עבודתם של האירגונים הסקנדינביים, מצליחה לייצר גם את האזרחים המאושרים ביותר בעולם, וגם תמ"ג לנפש מהגבוהים בעולם.

הארגונים הללו פועלים על פי מנגנונים של דמוקרטיה ישירה, שדואגת לכך שלעובדים תהיה השפעה גדולה על התנהלות הארגון בו הם פועלים, ומאפשרים לאירוגנים רבים לפעול ביחד ובתיאום. הדמוקרטיזציה העמוקה של האירגונים, מאפשרים לאירגונים הללו לא להיות קיצונים. מצד אחד הם מהווים איזון כוחות יעיל מול המעסיקים, ומצד שני הם הופכים למעשה שותפים למפעלים ולעסקים. השותפות הזאת גורמת לכך שהעובדים יהיו מעורבים בהחלטות המפעלים, ולכן יריגשו מחויבות להצלחת המפעל. למעשה האירוגונים יוצרים מצב בו  לעובדים יהיו מניות השפעה על המפעל. כל זה יוצר הרמוניה טובה יותר בין הפועלים למעסיקים. יוצר מחויבות, ויוצר יחס אנושי יותר.

מכון ויצמן רואה בעצמו מעסיק הוגן. אך אנו רואים (ראו את העדות של סמדר חזן), שבלי הגנה טובה של אירגון עובדים, הדברים מתדרדרים מהר מאד לתנאי העסקה פוגעניים. על פי התיאור של סמדר, קרה שעובד קיבל 70 ש"ח לחמש שעות עבודה. כלומר 14 ש"ח לשעה. המכון העמיס על המדריכים קבוצות גדולות במיוחד. דבר שגרם לסיכון הילדים. כל הדברים הללו לא היו קורים, אם העובדים היו מאוגדים ויכולים להפעיל לחץ, הרבה לפני שקורה אסון, או לפני שהינו מגיעים למצב של העסקת עובד בגיר, בשכר של 14 ש"ח לשעה.

עכשיו נשאל השאלה, האם מכון ויצמן, רוצה להמשיך להעסיק עובדים בתנאים מחלישים. בתנאים שמתאימים לסחר בבני אדם. או שאנשי מכון ויצמן רוצה להוביל את מדינת ישראל גם בהעצמת העובדים שלהם. האם מכון ויצמן רוצה לראות בבני אדם מוצר עובר לסוחר. או שאנשי מכון ויצמן רוצים להיות חוד החנית של חברה טובה יותר, סולידרית יותר. חברה של אנשים, לא של מוצרים.

בתוך תוכם, יודעים אנשי הנהלהת מכון ויצמן, כי הם רוצים לקדם חברה טובה יותר. חיים הררי, האדם שיסד את מכון דיוידסון, הקים את פרויקט פר"ח. מהפרויקטים החינוכיים החשובים ביותר. פרויקט שבו חונכים בוגרים עוזרים לילדים המגיעים מבתים חלשים. אותו חיים הררי, הוא גם ממנהלי המאבק נגד העובדים. אולי הררי שכח את מה שעשה בשנות השמונים. אולי הוא שכח שכדי לבנות חברה טובה, החזקים צריכים לעזור לחלשים. אז אם הוא שכח, בואו נזכיר לו. בואו נזכיר להררי ולשאר חברי ההנהלה, שהמדינה הזאת נבנתה בערבות הדדית ובתמיכה שלא היתה כדוגמתה. המדינה הזאת תלויה בערבות ההדדית הקיימת בינינו. ביכולת שלנו לעזור אחד לשני. היא לא תיבנה אם נמשיך במנהג הנפסד, שבו אדם משמש כסחורה או מוצר.

מכון ויצמן הוא מהמכונים המובילים בעולם בתחום המדע. הוא הוביל את מדינת ישראל בבניית  תשתית הבטחון ובבנית יכולות מדעיות. השאלה היא האם מנהלי מכון ויצמן גם יבינו שעליהם גם להוביל בתחום האנושי והחברתי.

התשובה תלויה בהנהלה.

על הדיון שהתפתח כאן וכאן, עונה יבשם עזגד, הדובר של מכון ויצמן כך:

חברים, לא ברור למה יש לכם צורך במילים רבות כל כך. העניין פשוט:

1. העסקה בחוזים אישיים היא חוקית ומקובלת (רוב העובדים בתקשורת ובהיי-טק מועסקים בדרך זו).
2. רוב מוחלט של הטענות הכלכליות של העובדים תוקנו. אין סיבה כלכלית למאבק.
3. גם שיבושים אינם היתר להתפרעות, גרימת נזקים ולפריצה. (ולמתעניינים בסמנטיקה: חפשו במילון את המונח "אימוץ שביתה").