חברים שלום,

בשעה טובה, יש לנו מגע עם מכון ויצמן

יצויין, שמרגע שמצאתי את הטלפון הנכון, משרד הדוברות נענה מידה לבקשתנו להתכתבות.

אני מציג כאן את מהלך ההתכתבות. המהלך יוצג בשני במספר חלקים, כדי להתאים אותו למדיום של בלוג.

23/11/2008 09:15

אנשי ההסברה של ויצמן שלום,

אני מבקש לבחון את מאבק העובדים בצורה מאוזנת ככל הניתן, ולהעמיד את הטענות השונות לבחינת הציבור. כרגע יש לי גישה מלאה לאירגון העובדים ולעובדים עצמם. אך אין לי גישה למכון ויצמן. הייתי שמח אם תוכלו לייצג את הצד שלכם, ולענות לשאלות שיעלו במהלך הדיון.

עד לרגעים אלו, כמות הצופים בבלוג שלי הגיעה ל-100 איש ביום, והמספר הזה הולך וגדל. אני בטוח שדיון הוגן, יכול להציג לציבור הולך וגדל את המורכבות של הדיון.

בכבוד רב,
טל ירון

23/11/2008 11:56 – מלכה ברקן

לטל,

יש לנו תגובה שאני מצרפת אותה. לא נשתתף בדיון בבלוג..

שלום טל, ותודה על פנייתך.

 

הנה תגובת מכון ויצמן לשאלותיך:

 

1.                 מנהלי מכון דוידסון נפגשו עם העובדים, שמעו את טענותיהם, קיימו בירור ומצאו שחלק ניכר מטענותיהם נכונות ומוצדקות. נקודות אלה מתוקנות בימים אלה. עובדות אלה הובהרו לעובדים.

2.                 דלתה של ההנהלה פתוחה לפני העובדים, אך הם אלה שמסרבים להיפגש בטענות סרק פרוצדורליות.

3.                 שני עובדים פרצו ביום ראשון שעבר למכון כשהם מלווים בפעילים פוליטיים, במטרה לחבל באירוע שבו חולקו מילגות לסטודנטים מצטיינים. הפורצים, שזחלו מתחת לגדרות המכון, נלכדו על-ידי אנשי האבטחה של המכון שבלמו אותם תוך הפעלת כוח מינימלי שנדרש לבלימתם.

4.                 אין אמת בטענת העובדים כי נעצרו בדרכם לעבודה, שכן נתבקשו מפורשות שלא להגיע לגן המדע. הפעילים הפוליטיים חדרו למכון במטרת חבלה מוצהרת.

5.                 המכון מעוניין לפתור באופן ענייני והוגן את בעיותיהם של המדריכים, אך לא יאפשר הפרעה לשיגרת המחקר המדעי ולפעילויות נוספות שמתקיימות במכון.

23/11/2008 13:16

מלכה שלום רב,
אין לי אלא להצטער, שאירגון שנתמך על יד הציבור, כל כך מזלזל בציבור ובערכי הדמוקרטיה,

רשמתי את תגובתך כאן: http://talyaron.blogli.co.il/archives/98

בברכה
טל ירון

בהמשך, משרד הדוברות של מכון ויצמן הבין שלציבור שממן אותו יש זכות לקבל ממנו תשובות. בע"ה, אפרסם את המשך ההתכתבות מחר.

בינתיים אשמח אם תכתבו את דעתכם בנושא.

כל טוב,

טל

נ.ב.

מספר מילים על כוח ציבורי:

ככל שיותר אנשים יהיו חשופים לחלופת המכתבים הללו, ויותר אנשים יגיבו, כך הנהלת מכון ויצמן תרגיש שיש כאן ציבור הולך וגדל שמעוניין להבין את פשר המחלוקת. אנא, אם אתם רוצים לסייע בבירור הציבורי הזה, ובהבאת העובדים וההנהלה בתנאים שווים לשולחן המשא ומתן, הפיצו את חליפת המכתבים הזאת, לכמה שיותר אנשים, דרך הרשתות החברתיות שלכם (דוא"ל, פייסבוק ועוד). האמינו בעצמכם שאתם יכולים לשנות.

חברים שלום,

בשעה טובה קיבלתי את תשובתה של מלכה ברקן ממחלקת ההסברה של מכון ויצמן:

מאת Malka Barkan <Malka.Barkan@weizmann.ac.il> אל Tal Yaron ‏tal.yaron@gmail.com‏ תאריך 23 נובמבר 2008 11:56 נושא Re: בקשה לדיון ציבורי דרך הבלוג "מבט פילוסופי" נשלח על-ידי weizmann.ac.il

לטל,

יש לנו תגובה שאני מצרפת אותה. לא נשתתף בדיון בבלוג.. (התגובה מופיעה בתחתית הפוסט)

Malka Barkan
Publications and Media Relations Dept.
Weizmann Institute of Science
Rehovot 76100
Israel
Tel: 08-9343856
Fax: 08-9344132

טוב, אז נראה שלא רק שמכון ויצמן אינו מעוניין בזכות ההתארגנות, אלא שהוא אינו נאמן לאלמנט אחר בחברה הדמוקרטית: תרבות הדיון, וחופש המידע. אנשי מחלקת ההסברה, משאירים אותנו עם תכתבים סתומים, שאין לנו שום כלי לברר את מידת הנכונות שלנו. הם אינם מוכנים לענות לשאלות, ולא מוכנים להגיב לטענות.

אנא ענו על השאלות הבאות: עד כמה מכון ויצמן אמון על ערכים דמוקרטים? עד כמה הוא נאמן לציבור שמשלם כ-50% מתקציבו?

—–

סיכום תוצאות ניתן לראות כאן או כאן
להלן מכתבה של מלכה ברקן:

אל:      טל ירון

שלום טל, ותודה על פנייתך.

הנה תגובת מכון ויצמן לשאלותיך:

1.                 מנהלי מכון דוידסון נפגשו עם העובדים, שמעו את טענותיהם, קיימו בירור ומצאו שחלק ניכר מטענותיהם נכונות ומוצדקות. נקודות אלה מתוקנות בימים אלה. עובדות אלה הובהרו לעובדים.

2.                 דלתה של ההנהלה פתוחה לפני העובדים, אך הם אלה שמסרבים להיפגש בטענות סרק פרוצדורליות.

3.                 שני עובדים פרצו ביום ראשון שעבר למכון כשהם מלווים בפעילים פוליטיים, במטרה לחבל באירוע שבו חולקו מילגות לסטודנטים מצטיינים. הפורצים, שזחלו מתחת לגדרות המכון, נלכדו על-ידי אנשי האבטחה של המכון שבלמו אותם תוך הפעלת כוח מינימלי שנדרש לבלימתם.

4.                 אין אמת בטענת העובדים כי נעצרו בדרכם לעבודה, שכן נתבקשו מפורשות שלא להגיע לגן המדע. הפעילים הפוליטיים חדרו למכון במטרת חבלה מוצהרת.

5.                 המכון מעוניין לפתור באופן ענייני והוגן את בעיותיהם של המדריכים, אך לא יאפשר הפרעה לשיגרת המחקר המדעי ולפעילויות נוספות שמתקיימות במכון.

חברים שלום,

מקווה שעבר עליכם סופ"ש/שבת  מרענים וטובים.

מי מכם שקרא את המכתבים של נדב (עובדים) ודניאל (ויצמן), יכול היה להתרשם שאין מחלוקת בין השניים לגבי הטענה הבאה: מכון ויצמן אינו מוכן להכיר בהתארגנות העובדים.

דניאל זיפמן, נשיא מכון ויצמן, כותב כך:

עובדה היא כי העובדים בחרו לפנות לראשונה אל הנהלת מכון דוידסון באמצעות עורכי-דין ומעולם לא פנו לפני כן אל מנהל גן המדע או מנכ"ל מכון דוידסון בכל דרישה שהיא כמקובל ביחסי עבודה. בנוסף לכך, פניותיהם אלינו מתפרסמות במקביל באתר האינטרנט של מפלגה פוליטית. ראוי להדגיש כי קבוצה מעובדי הגן הביעה בכתב את התנערותה מקבוצה קיצונית זו. ניסיונותינו החוזרים ונשנים למנוע את השיבושים בעבודת הגן בדרך של הידברות ישירה לא צלחו.

נראה, כי דניאל רואה בכוח לעובדים "אירגון קיצוני", והוא מתרעם על כך שהפניות מפורסמות גם באתר אינטרנט של מפלגה פוליטית (עבודה שחורה, וכוח לעובדים).

מהשורות הללו ניתן להבין, שדניאל רואה פסול בכך שהעובדים אינם פונים ישירות להנהלה, אלא בוחרים לפנות ולהתארגן דרך ארגון עובדים "קיצוני".

אינני מומחה לפסיקה הישראלית, ואינני יודע האם כוח לעובדים נחשב ארגון לגיטמי על פי החוק. אני יודע, שמבחינה דמוקרטית, זה לגיטמי להתארגן בכל דרך שרק תראה לך. אתה יכול להתארגן דרך אירגון מגדלי הפטריות הצההובות, או דרך הכרות בפייסבוק. התארגנות היא נדבך יסוד בחברה דמוקרטית, וזכות כל אדם להתארגן בכל דרך שתראה לו לנכון.

מבחינת מנגנוני הכוח של הדמוקרטיה, זכות ההתארגנות עומדת בשורה אחת עם חופש הביטוי. חופש הביטוי נועד לגרום לכך שכל אדם החי בחברה דמוקרטית, יכול לבטא את דעותיו ורצונותיו, ובכך להביא אתכלל חברי הקבוצה להתנהלות סינכרונית, שמתמטב את כלל רצון חברי הקבוצה. חופש הביטוי והביטוי השווה לכל איש, נועדו לגרום לכך שהחברים בקבוצה יבינו איש את רצונו של האחר, וביחד יוכלו למצוא את הנתיב הטובים לכולם. ללא חופש הביטוי, יווצרו מתחים קשים בתוך חברה. החברים ידרסו זה את רצונו של זה, וכעסים רבים יהפכו בסופו של דבר לפרצי אלימות. לכן חשוב מאד לשאוף לזכות ביטוי שווה לכל חבר.

במציאות, השגת חופש ביטוי שווה איננה אפשרית. לא כל אחד מאיתנו ניחן באותה יכולת ביטוי. ולכן ניתן להתארגן כקבוצה, כדי להשיג כוח ביטוי טוב יותר לחברי הקבוצה. הקבוצה בד"כ תוציא מעצמה את החבר או חברה, המתאימים ביותר לדברר את הקבוצה. זה בדיוק מה שעושים במכון ויצמן. למכון יש מחלקת הסברה, שתפקידם לדברר את מכון ויצמן. מידי פעם גם יופיע הנשיא שגם הוא ידברר את מכון ויצמן. כך גם עושים בעלי הון, כאשר הם קונים אמצעי תקשורת, כדי להשיג יכולת ביטוי אדירה ביחס לשאר התושבים. כך הם בטוחים שהם יוכלו להניע את משאבי החברה לטובתם האישית. וכך גם ראוי שעובדים יעשו. ראוי שהם יתאגדו, תחת כל אירגון שבו יחפצו, ושהם מאמינים כי יסייע להביע את דעתם בצורה המיטבית. ויסיע לרצונתיהם לבוא בתיאום טוב יותר, ומנקודת חוזק גדול יותר, מול רצונותיהם של הנהלת מכון ויצמן.

זכות זאת היא אלמנטרית, ואינני מצליח להבין מדוע דניאל זיפמן, נשיא מכון ויצמן, מתרגש מהזכות הזאת. אם דניאל הוא חברה בחברה דמוקרטית, היה עליו לרצות מאד שעובדיו, יתארגנו בכל דרך שנראת להם. אבל אם הוא לא מרגיש שהוא חלק מדמוקרטיה, אזי הוא ידרוש מהם להתארגן בצורה שנוחה לו, כדי שיוכל לשלוט בהם טוב יותר.

אני חושב שהמאבק הזה, צריך להיות מאבק על הזכות להתארגן. אני בטוח כי דניאל זיפמן, ושאר חברי ההנהלה, לאחר שיבינו את טעותם, יתנו לעובדיהם להתארגן בכל דרך שנראת להם כנכונה.

דניאל, מח' ההסברה של ויצמן וכל קוראי הבלוג הזה. אשמח לשמוע השגות על הטענות שהעלתי כאןץ אשמח שתראו לי היכן אני טועה. הבלוג הזה לא נועד לשרת קבוצה זאת או אחרת. הוא נועד לשרת אותנו האזרחים, בדרך להקמת חברה דמוקרטית יותר וטובה יותר.

נ.ב.

יהיו בינכם שישאלו מדוע אני מכנה את פרופ' דניאל זיפמן רק בשמו "דניאל" או "דניאל זיפמן". הסיבה לכך היא כשאדם מחפש צדק עליו לנהוג על פי הפסוק הבא: "" לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון; לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים" (דברים א', י"ז).

השימוש בתואר פרופ', יכול להטות את הדין לטובת החבר בעלי תארי הכבוד הגדולים יותר. לכן יש לנו במשפט רק אנשים…נדב ודניאל… ללא משוא פנים, שנבחנים על דיבריהם,ומעשיהם, ולא על פי תארי הכבוד שבהם זכו.

גם אתמול שלחתי מכתב להסברה של מכון ויצמן, ותרם קיבלתי תגובה.

בינתיים, כתבה בערוץ 1 על האלימות, ששלח אריק בתגובה בבלוג של דובי.
[gv data="zsQKfEV4jyY"][/gv]

טוב,

עד זמן כתיבת שורות אלו, מנהלי מכון וויצמן לא טרחו להגיב לבקשות לברור ציבורי.

בינתיים העדויות על האלימות של מכון וויצמן כנגד השובתים הולכות ומתחזקות. שתי התמונות הבאות שנלקחו מהאלבום של טל גלילי(שקיבל אותן מ – סילבי הוניגמן). מעידות על ארוע מאד בעייתי בלשון המעטה.

שומר משתלט על יוני וינרב

קצת קשה לראות, אך  אם תסתכלו טוב, הברך נפוחה מאד.

יש כאן כמה בעיות דמוקרטיות. האחת היא באיזו זכות אדם פרטי מכה אדם פרטי אחר? האם מוסד אקדמי או כל גוף מוסמך להפעיל גופי ענישה אלימה? האם על פי חוק, אין כאן עבירה שעונשה מאסר? האם מכון ויצמן לא צריך לפצות את יוני וינרב?

הבעיה השניה היא הזכות לרכוש מול הזכות לשבות ולהתאגד. התמונות אינן מספרות סיפור מלא. בא נניח שיוני וינרב וחבריו חדרו לשטח מכון ויצמן. האם הזכות הבסיסית בדמוקרטיה, לשבות, והזכות לשלמות הגוף, פחותות מהזכות לרכוש פרטי של מוסדות המעסיקים בני אדם?

זאת נקודה שאין עליה תשובה פשוטה לדעתי. בסוגי דמוקרטיות שונות, היחס בין הזכויות הבסיסיות הללו משתנה. אבל גם אם ניקח דמוקרטיה בה הזכות לרכוש עולה על הזכות לשבות, עדיין למיטב ידעתי עצם ההמצאות של הפעילים בתוך שטח מכון וויצמן, לא סיכנה את רכוש מכון וויצמן, ולכן יוני וינרב וחבריו מכוח לעובדים, יש לדעתי זכות מלאה לשבות ולהיכנס לתוך שטח מכון ויצמן. ובוודאי ובוודאי שיש להם הזכות לשלמות הגוף.

כמו כן נראה שהזכות לרכוש של גוף ציבורי או כל גוף מעסיק, שמעסיק עובדים , אינה כמו של אדם פרטי. אדם שמעסיק עובדים, צריך לדעת שהעובדים שלו יכולים ואף זכאים לשבות. זאת היא זכות אנושית בסיסית. מי שרוצה שהרכוש שלו לא יפגע בשביתה, שלא יעסיק בני-אדם.
האם לדעתכם מכון וויצמן אשם בפגיעה בזכויות דמוקרטיות בסיסיות? (משאל. יתכן צורך בהרשמה קצרה)

ושוב אני קורא להנהלת מכון ויצמן להתייצב למשפט ציבורי.

וכמובן:

 אנו קוראים לכולם להגיע ולמחות איתנו מול האלימות הקשה שמופעלת נגד העובדים והתומכים. אנו ניפגש ביום חמישי בשעה 14:00 מול השער הראשי של מכון ויצמן ברחוב הרצל ברחובות (5 דקות הליכה משער הרכבת)

ובנוהל, גם היום שלחתי מכתב לראשי מכון וויצמן:

חברי הנהלת מכון וויצמן שלום,
עד כה לא קיבלנו מכם שם תגובה להזמנה למשפט ציבורי.
נשמח אם תציגו את עמדתכם. אני מבטיח להציג את עמדתכם בצורה הוגנת, ובתנאי שתענו לשאלות הגולשים: http://talyaron.blogli.co.il/archives/75

בברכה,
טל ירון
—
חבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה (http://kol1.org)

תמונה של ג'הנשהי שניסה לצעוד לטהרן במחאה על השחיתות בממשל האיראני. ג'הנשהי נעצר וכרגע פעילים פרו-דמוקרטים באיראן מפעילים לחץ כדי לשחררו

Global Voices, האתר שמרכז בלוגרים מכל העולם, מהווה מקור למידע שלא תמצאו במהדורות החדשות השיטחיות של תקשרות העידן השלישי.

בימים האחרונים אני מתכתב עם בלוגר אירני בשם חמיד טהרני, שכותב על השחיתות באירן (1, 2). חמיד מסביר שבאיראן יש מתח גדול סביב השחיתות של הממשל האיראני. סטודנטים ופעילים מוסלמים שמרניים, יוצרים פעילות מחאה נגד השחיתות הממשלתית. על פי טענותיהם, בכירי הממשל הדתי האיראני, כולל האיטולות עצמן, מנצלים את כוחם הרב כדי כדי ליצבור ממון רב, על חשבון המדינה.
כדי להבין, כיצד השלטון הדתי באירן צבר עוצמה כל כך גדולה, כדאי לעיין בערך הוויקיפדיה באנגלית, על הממשל האירני.

כך בנויה המערכת הפוליטית באירן: לאירן יש מנהיג עליון, שאחראי על ההכוונה הכללית של המדיניות האיראנית. הוא גם המפקד בפועל של הצבא (וזהו מקור הכוח הפיזי שלו, לכפות את רצונו).הוא היחידי המוסמך להכריז מלחמה, או לכרות בריתות שלום. המנהיג העליון הוא גם המנהיג הרוחני הדתי העליון של אירן. רק אסיפת המומחים, רשאית להדיח את השליט על בסיס אי-התאמה או אובדן פופלריות בעיני העם.

מתחת למנהיג העיליון, נמצא הנשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות, בהשתתפות מלאה של נשים וגברים. המועמדים לנשיאות צריכים לקבל את אישור מועצת השומרים, לפני היבחרם, כדי לוודא שכל המועמדים תואמים לרצון המנהיגות הדתית. הנשיא אחראי על ישום החוקה והפעלת הרשות המבצעת (הממשלה ומשרדי הממשלה). הנשיא ממנה את השרים ומתאם בין המשרדים השונים. ואחראי על החקיקה שתובע בפני הגוף המחוקק. הנשיא כיום הוא מחמוד אחמדינג'אד.

בית המחוקקים האיראני, הוא בית יחיד (עד לאחרונה זה היה פרלמנט דו-ביתי, כמו בארה"ב), בו חברים 290 מחוקקים, אשר נבחרים, כמו בארץ לכהונה בת ארבע שנים. כל חברי הכנסת לפני היבחרם צריכים להיות מאושרים על ידי חברי מועצת השומרים. מועצת השומרים שמורכבת מתרייסר אנשי דת, יכולה גם להטיל וטו על חוקי הפרלמנט.שישה מחברי המועצה ממונים על ידי המנהיג העליון, ושישה ממונים על ידי חברי הפרלמנט מתוך שופטים שמוצגים על ידי ראש מערכת המשפט.

המנהיג העליון, ממנה גם את השופט העליון.

מועצת המומחים שתפקידה למנות את המנהיג העליון ולפקח על פעולותיו, מורכבת מ- 86 מלומדים מוסלמים שמוסמכים לפרש את חוקי השריעה (המקבילים לרבנים אצלנו). המומחים נבחרים על ידי הציבור לכהונה של שמונה שנים. המעומדים לבחירות מסוננים מראש על ידי הממשלה.

כל המבנה הזה מאפשר לאיראן לשמור על דמוקרטיה בתוך מגבלות שאנשי הדת מכתיבים. במקרה של חריגה מהמגבלות, לאנשי הדת יש אפשרות להטיל וטו, או במקרה של אי ציות לחוק, להפעיל את המשטרה הפנימית או את הצבא, שנמצאים תחת שליטתם של אנשי הדת.

מסתבר שהכוח הרב שנמצא בידי אנשי הדת, גורם לאנשי הדת להפוך למושחתים כאחד האדם. לא משנה עד כמה מדבר האיסלאם על הצדק והצניעות האישית, ברגע שיש מוסד המרכז כוח מוחלט, כמו איראן, הנשלט על ידי מרכז כוח מאד מצומצם, נוצרת גם שחיתות.

השחיתות באיראן גדולה בהרבה מאשר בישראל. בעוד שהדו"ח של "שקיפות עולמית" 2007 מדווח שישראל ממוקמת במקום ה-30 בעולם עם ציון 6.1 (כשהמקום הראשון הוא  הכי פחות מושחת), איראן נמצאת במקום ה-131, עם דרוג – 2.5 .

וזה מחזק את הטענה, שלא משנה עד כמה האנשים מאמינם שיש להם תורת צדק ביד, מה שחשוב הוא מה היא מידת ריכוז הכוח שנמצאת בידי השלטון, ועד כמה העם יכול להשפיע על מהלכי השלטון.

כששאלתי את חמיד טהרני, האם יתכן שאיסלאם ודמוקרטיה יחיו ביחד, הוא ענה שאין בכך שום בעיה. טורקיה ואינדונזיה הן דוגמאות מוצלחות לכך. רמת השחיתות קשורה ליכולת של מדינה ליצור שלטון שבו הכוח מאוזן על ידי הפרדת רשויות (check and balance system).

עכשיו, כיוון שהשלטון באיראן הוא מושחת, מהי לדעתכם הדרך הטובה ביותר להסית את תשומת לב העם מהבעיות הפנימיות? כמובן…. להאשים בכך את כל העולם ולהלהיב את העם האיראני במלחמת חורמה נגד המערב "המשחית". זאת דרך טובה לשמר את השלטון, ולאפשר לשליטים המושחתים להמשיך לשלוט ולעשוק את העם. יתכן מאד כי כל הספינים של אחמדינג'ד נועדו רק לצרכי פוליטיקה פנימית וכיסוי ערוותה המוסרית של הפוליטיקה האירנית בפני העם האיראני. יתכן מאד שהמאמר החריג הזה של ידידי, דוד אלכסנדר שטוען שיש להתנות את השלום עם סוריה בהפיכתה למדינה דמוקרטית, אינו כה מופרך כמו שהוא נראה בהתחלה. יתכן ששלום אמיתי תלוי במידת הדמוקרטיה שארצות ערב יאמצו לעצמן.

לי נדמה שבכל מקום בעולם, הפרדת הרשויות היא שיפור, אך היא רחוקה מלהספיק. מה שנדרש, כדי למגר את השחיתות, הוא ביזור הכוח, והעברתו להכרעה הריבונית של העם.

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל, ונצח ישראל טבוע בשני אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים" (בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, ע"מ 294-295; מתוך י. בקר, משנתו של דויד בן-גוריון, כרך א' עמ' 177)

"האל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, קרוב לאלוהים ואיש דתי אמיתי." (בן-גוריון, מולד, כרך ט"ו, חוברת 8-107, עמ' 221; י. בקר, כרך א, עמ' 3)

נראה כי הציונות נמצאת כיום באובדן דרך. מהי ציונות? מה תפקידה? למה היא נועדה? האם די לנו לשבת בארץ טרשים זאת, כדי להציל את העם היהודי? אינני חושב כך. "בלא חזון יפרע עם", אמר בן גוריון. וצ'רצ'יל הראה כי בלא אמונה בחזון הגדול של החירות, בריטניה לא היייתה עומדת בפני גרמניה הנאצית, וארה"ב לא הייתה מצטרפת למלחמה, כדי להכריע לבסוף את גרמניה הנאצית, המשעבדת. רוסיה לחמה בשם חזון הקומוניזם והשנאה לנאציזם.

כדי לקום ולהגן על עצמך, אתה צריך להאמין במה שאתה עושה. אתה צריך להאמין כי מה שאתה עושה חשוב יותר מחייך.

חישובו רגע על החייל הזה שיוצא למלחמה. חישבו על חייל המילואים הישראלי, שיוצא מביתו, לתעסוקה או למלחמה (כמו מלחמות לבנון הראשונה והשנייה). היכנסו לדמותו:

אתם יוצאים למלחמה, מאחוריכם אתם משאירים, פאב, בילויים, משפחה, חברים, עבודה, אישה, אהובה, ילדים. הכדורים מתחילים לשרוק מסביב, פגזים מתרסקים מימין ומשמאל. המוות אורב בכל רגע, מחכה… מחכה לזמן לא ידוע. האם אתם תהרגו, האם החבר יהרג? הינה קליעים עפו לידכם. הפעם ניצלתם, אך האם גם בפעם הבאה תינצלו? המח"ט אמר לכבוש את העיר, אך האם כדאי להצטרף לפלוגה, או שאפשר לחפש איזו סיבה כדי לברוח מהקרב? אולי עדיף היה לא לשרת כלל במילואים, להישאר בבית ולראות את כל הבלאגן בערוץ שתיים. להשאיר את הסכנה לחבר'ה שאוהבים מלחמות. הרי לי יש לאן לחזור.

נכון שאנו נהנים לעשות מילואים עם החבר'ה, אך לי יש דברים יותר חשובים לעשות, אני רוצה להתקדם בעבודה, להצליח, ובעיקר למות בזקנה טובה. בוא נוותר על המילואים.

כן חברים, זה כבר לא סוד. פחות אנשים מתגייסים לצבא, עוד הרבה פחות נשארים לעשות מילואים. החיים הפרטיים של יותר ויותר אנשים, מקבלים עדיפות, ביחס לחובת השרות: חובה שהיא אומנם צו מדינה, אך היא גם צו מצפוני, וקיומי במדינה הזאת.

סון טסו, בספר המלחמה האגדי "חכמת המלחמה", כתב

"ביום שיצטוו לצאת לקרב, אפשר יגעו חייליך בבכי, כשהיושבים מרטיבים את בגדיהם והשוכבים מורידים דמעות על לחייהם. אך תן להם ויבואו בין המצרים, ואז יראו את גבורותם של צ'ו או קואיי" (סון טסו, חוכמת המלחמה, הוצאת מערכות, מהדורה חמישית, 1977, עמ' 66)

אין האדם החופשי, יוצא למלחמה, אלא אם אין הוא רואה ברירה. אין הוא יוצא למלחמה אם אין ניחתת עליו מלחמת אין-ברירה.זאת הסיבה שגם האנגלים וגם הצרפתים, נמנעו מתקיפת גרמניה, בין ספטמבר 1939, לאפריל 1940. זאת הסיבה לכך שבלגיה, נורבגיה והולנד, נמנעו ממלחמה בגרמניה, עד שזאת יצאה להתקפה נגדם. וכולם, מלבד האנגלים נלחמו עד לשלב בו הם ראו כי הנזק בהמשך הלחימה רב מהתועלת – אז הן נכנעו.

כך גם אנו הישראלים, אנו נוותר על מלחמות מלחמות ברירה. לחמנו כאריות במלחמת העצמאות, לחמנו כאריות בקדש (כשהיה נדמה שנאצר מאיים על חרותינו). לחמנו בעוצמה במלחמת ששת הימים, כשהיה נדמה שעוד מעט עומדים לחסלנו. כך גם עשינו במלחמת יום-הכיפורים. מלחמת לבנון הראשונה, כבר התחיל להיווצר בנו בקעים. עדיין הסולידריות הישראלית ורוח האחווה פיעמה בנו, אך הציבור הנמנה עם השמאל, התחיל לאבד את האמון בהנהגה ובכורח לצאת למלחמות. יותר ויותר גילויי אי שביעות רצון ואי רצון להתגייס לשרות מילואים בלבנון ארעו. להערכתי, לא סתם צה"ל החליט לוותר ולא להכניס ללבנון לאחר 86' חיילי מילואים. כי אז, היה המרי בעם הולך וגדל. גם השירות ביש"ע החל לכרסם בצבא המילואים ובמוטיבציה של ציבור השמאל לשרת במילואים. נכון, עדיין היו ושינם לא מעט אנשי שמאל שמשרתים במילואים, אך חלקים רבים, בשקט בשקט עזבו את המילואים. אם פעם לא הייתה בעיה לגייס מילואימניקים לחודשיים, כיום כבר מורידים את הישרות ל-24 ימים. אם פעם מילואימניקים היו הולכים בלי לחשוב פעמים, היום צריך כבר לדאוג להם להטבות, כדי שיבואו. במלחמת לבנון השניה, חוסר ההחלטיות של המפקדים, וההוראות הלא החלטיות, נבעו כנראה גם מכך, שהם חששו שתקום התמרמרות בציבור, במידה שיהיו לנו נפגעים. אילו היתה זאת באמת מלחמת אין ברירה, הציבור היה מוכן לספוג הרוגים, ובתנאי שהמדינה תנצל.

נראה כי כיום, על אף היצוג הדומיננטי של חובשי הכיפות בקורס קצינים וביחידות הקרביות, גם שם מתחילה להתכרסם האידאולוגיה שדוחפת את הלוחם הדתי. ההתנתקות גרמה לחלק מהציבור הזה, לא לראות בצה"ל צבא לגיטמי. ואם לא יעשה דבר, יתכן גם האידאולוגיה שדוחפת את החייל הדתי להתגייס לקרבי תחלוף ותואבד.

ישנם שלושה אלמנטים מרכזים שמניעים חייל אליי קרב. האחד הוא צורך קיומי. השני הוא היותו חייה חברתית והשלישי הוא האידאיולוגיה שבה הוא מאמין, המורה לו שיש משהו גדול ממנו שבסכנו את חייו, הוא שומר עליו.

הצורך הקיומי מתבטא אצלנו במלחמות אין ברירה אמיתיות: אנו מאמינים שאם ישמידו את מדינת ישראל, נושמד גם אנחנו. העולםהערבי והעולם הכללי יטרוף אותנו, כפי שטרף אותנו במשך 2000 שנים.

החברותיות: החברותיות, עלולה להיות משענת קנה רצוץ, כיוון שאדם שרואה כי רוב חבריו אינם מתגייסים לסדיר או למילואים, הוא יקבל לגיטמציה לא להתגייס. ולכן החברותיות יעילה רק כאשר יש נהירה חברתית להתגיסות.

האידיאולוגיה: היא הכוח המניע החזק ביותר: היא עמוד השידרה שמוציאה אנשים אליי-קרב. היא המקנה להולך בדרכה מבט בהיר המכוון אותו במעשיו. אך בעולם המערבי, נדמה כי האידאולוגיה חלפה. נראה כי היא מהווה כלי בידי אידאולוגים או בידי "נביאי זעם" להוציא עמים שלמים לקראת מלחמה. הפלשתינאים משתמשים באידאולוגיה, כדי להוציא את בניהם למלחמה נגדנו. היא מספרת סיפור של מסכנות וחמס מצדנו. של אונס, והרעלת ילדים. של גניבת אדמה. אין זה משנה כרגע האם ה"נרטיב" שהם מספרים נכון, החשוב הוא שהפלשתינאים מאמינים בו ויוצאים למלחמה נגדנו.

אצלנו נראה כי אבדה האידאולוגיה. כל מה שנשאר זה צורך קיומי ואמונה שהגויים יהרגו אותנו, אם מדינת ישראל תושמד. ה"בר-רפאליים", לאט לאט ילכו וירבו. הם יבינו כי ניתן כיום להטמע בגוים, להתחתן עם גוי טוב ולהעלם לתמיד מהרדאר של הגויים.

מי שישאר כאן, הם רק אלו שאימנו כי אנו משרתים משימה גדולה יותר. אלו שיהיו מוכנים לסכן את עצמם עבור המטרה הזאת.

האם אנו משרתים מטרה גדולה יותר?

אני מאמין שכן.

והמטרה היא אותה מטרה שהוליכה את בן גוריון ואנשיו. היא נמצאת בשני המשפטים שציטטתי לעיל:

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל, ונצח ישראל טבוע בשני אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים" (בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, ע"מ 294-295; מתוך י. בקר, משנתו של דויד בן-גוריון, כרך א' עמ' 177)

"האל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, קרוב לאלוהים ואיש דתי אמיתי." (בן-גוריון, מולד, כרך ט"ו, חוברת 8-107, עמ' 221; י. בקר, כרך א, עמ' 3)

היהדות התייחדה תמיד בתכונות של צדק, חסד, ומשפט. המשנה והגמרא הינם ספרי צדק ייחודיים שנוצרו במאות הראשונה עד החמישית. התורה, עיקרה היא תורת צדק וחסד. השמאל הוא ציבור גדול הלוחם על צדק, והמטיף לחסד. הדתים הם ציבור חסד שאין כדוגמתו (ויעידו על כך מוסדות הצדקה הרבים שמגזר זה מפעיל). הקהילה היהודת התייחדה תמיד בעזרה הדדית שאין כדוגמתה. גם בארצות הברית, שבה משפחות נפרדות ומתרסקות, המשפחה היהודית עדיין נחשבת חמה יותר מלוכדת יותר. הקהילות היהודיות הינן קהילות חסד, המסייעות לחלשים בארה"ב ובארץ. הערבות והחברות בעם ישראל, היא מדהימה, ויעידו על כך המטיילים הישראלים,שפוגשים מטיילים ישראלים אחרים ברחבי העולם.

נכון, הלכנו ואיבדנו את דרכנו. החברות נשחקת. הצדק הלך לאיבוד. המדינה מסתאבת. הערבות ההדדית, כבר לא מה שהייתה פעם. אבל עדיין… יש בנו זיק של הדברים הללו.

רק אם נבין כי עלינו לחפש שוב את הצדק (של הדת ושל השמאל). רק אם נבין כי ללא חסד, לא נשרוד, רק אם נבין כי ללא משפט, ירקבו מוסדות המדינה. רק אם נשאף באמת ובתמים להבין מה הוא צדק, וכיצד מקיימים חסד, יהיה לנו סיכוי לשרוד במקום הזה…. יהיה טעם להשיארותנו כאן.

נכון, אמרו לנו שאין צדק, ואמרו לנו שאי אפשר לעשות צדק…. שטויות… אלו מילים של חסרי אמונה, שלא חיפשו מספיק ולא יגעו מספיק. צדק, חסד ומשפט, אפשריים גם בינינו וגם ביננו לבין הפלשתינאים… פשוט לא חיפשנו מספיק.

החרם של האקדמיה הבריטית הוא ככל הנראה סנונית ראשונה בחרם עולמי שעלול לצבור תאוצה. מתוך מכתבים שקראתי (ראו התיחסות מלאה יותר אצל יונית), עולה הרושם שבעולם הצליחו לעשות לנו דמוניזציה. אני מניח שהדמוניזציה הצליחה כיוון שהערבים הרבה יותר חכמים ממה שנראה לנו, והם פועלים במשך תקופהבצורהננכונה עם אירגונים עולמיים והתקשורת העולמית. מצד שני נראה שגם אנו תרמנו לדמוניזציה בכך שאיננו פועלים נכון בתקשורת העולמית. אם אני מבין נכון, נראה שהסיבה לכך היא בילבול שקיים אצלנו לגבי הכיבוש/חזרה-לנחלת-אבות, וחוסר יכולת להציג תמונה ברורה של צדק או אי צדק של העניין. אני חייב לומר שגם אצלי הבילבול הזה שורר, ואינני מצליח להגיע להחלטה. לכן כדי לנסות להבהיר לעצמי את עמדתי בנושא, השתדלתי להתעמת עם אחד מגדולי מבקרנו – ג'ון פילר. ג'ון פילגר הוא ככל הנראה עיתונאי בעל שם, הידוע בעמדות האנטי ישראליות שלו, וביכולת שלנו לצייר תמונה חד-צדדית וריגשית (מעין גדעון לוי עולמי). בחודש שעבר הוא כתב מכתב שזכה לתפוצה לא רעה באינטרנט. בתגובה, אני מבקש לכתוב לעצמי ואחר כך לאנשים אחרים בעולם, מכתב שיסביר לי היכן אנו נמצאים והיכן הצדק נמצא.

אשמח אם תוכלו להגיב ולהעיר (המכתב נכתב באנגלית לצורך תפוצה בפורומים המתאימים).

תודה,

טל

On 22 of May this year, John Pilger wrote an article which bears the title "Imprisoning a whole nation". In this article Pilger pictured Israel as imprisoning the Palestinians, starving them, killing their children, causing them to kill each other. I could, as many of the Israelis probably would have done if they read Pilger's article, to dismiss it as anti-Israeli, anti-Semitic, or just pro-Palestinian propaganda. I could, as other did, say that it is a pilgerian writing (a very emotional one sided presentation of the situation, aimed at getting tears and attention. This style of writing was named after John Pilger himself).  But I choose to try to use Pilger's harsh critique to try to mirror to myself the and to my friends, the situation on which we Israelis had come in to during the last forty years, since we occupied Samaria, Judea and the Gaza strip. I believe that every individual that see himself as a wise and intelligent man or woman, must view Pilger's critique in a much border perspective than that Pilger gave us. Nevertheless we must confront some truths which Pilger rose in his most incommode way.

The first good question that Pilger's arguments raise is: Do an occupied people under international law have the right to use arms against the occupier's forces (see paragraph three)? Well, I checked with an expert in international law, and such a law does not exist. Basically it can not exist because the international laws were created under mutual agreement between governments around the world. It is clear that in order to make such law like Pilger's law, the occupied people had to sign an agreement with the oppressor, and we know that such an agreement was never signed, and probably can never be signed. Although the international laws of war are valid only to governments that signed the mutual agreement, today these laws become an international standard, and so we can say that they must be obeyed by Israel and the Palestinians. These laws were meant to regulate wars between states and not between states and a guerilla or terror organizations. This problem may most clear if we examine the demand of the war laws that both sides will distinguish between the fighting forces and the civilians in very clear signs. When a state is fighting a guerilla or terrorist it is obvious that its fighting forces are distinguished by clear signs, but it is also clear that guerilla and terrorists fighters do not distinguish themselves.  This disobedience to the international law, of course breaks the obligation of the state to fight according to the international law. But this means that according to the international law, no occupied people can fight their occupier, without breaking this law.

I think that the "international law" which  Pilger speaks of, is not a written international law, but common idea that oppressed people may fight their oppressor to get their liberty. The question that must be raised is what are the legitimate means that the oppressed may take in order to gain their liberty, and what may the legitimate force the oppressor may use, in order to oppress disobeying groups inside the state? In a pure democratic regime, the answer may be clear: no violence may be needed, if the separation was conducted under fair democratic voting, as the case in Quebec, in which a voting prevented the separation of Quebec from Canada. If no such democratic procedure was conducted, other ways of persuasion may be taken from the side of the oppressed. There are basically no limits to the means the oppressed may take, but it is obvious that the state may also react in the same means to defend itself. The harsher the violent from the oppressed, the harsher the reaction of the state may take.

When the oppressed try to make their best root to liberty they may look at some lessons from the past and the present. In the Imperialist age, when the West controlled vast lands and inhabitants far from it's original countries, terror and guerilla fighting was a good mean to drive the imperialist countries out of the land. But this procedure may not be so useful when guerilla and terrorists attack the states in their homeland. This we can see from many cases, where the Basque didn't gain independence from Spain, despite years of terror. Northern Ireland, did not gain it's independence on terrorist grounds, but it may gain it's independence on democratic agreement, according to Belfast agreement. In Israel, the Palestinians were very close to gaining their freedom after five years of legitimate democratic protest (in the Intifada of the Stones, 1987 – 1992). They started to lose the Israeli support   to a Palestinian state, when they returned to terrorist activities in the year 1994 and until today.

As Pilger said, the oppressed may have the right to fight their oppressor, but in a democratic regime, the states also have the moral right to defense their selves from terror attacks, in the same means that the oppressed initiated on the state's peoples. Though, for the oppressed, it is most advisable to choose legitimate democratic means, in order to get the best results.  If a democratic state, like Israel, had engaged in a terrorist rebellion, it may have the right to react in violence, but I think it would not be the wisest choice. In the modern world, where the electronic media has so much power, and pictures of poor and miserable people have much more power the an intelligent debate, we may harm ourselves in reacting violently to the terrorist violence, although way may have a good moral cause for doing so. And even if the electronic media was not present, reacting in large scale violence is not recommended, because, it only causes more oppressed people to try to retaliate to unjust violence of the state, and so strengthen the terrorist groups. Also, we must try to separate between the terrorists and the nonfighting population, by treating the nonfighting population with much respect and enabling them to live a prosperous and safe life.

Israel, I believe, must try to act with much more wisdom and grace, then she acts today, in order to reduce the violence of the Palestinians extremists, and to bring the majority of the Palestinians to negotiate democratically on a Palestinian state.

לאחרונה, יותר מידי טקסטים שקראתי גרמו לי לדרוש מעצמי חשבון נפש ציוני. לא שאני ציוני שיכלי, אלא שגדלתי בבית ציוני, ולכן אני מגדיר את עצמי כציוני ריגשי, שחונך לציונות משחר נעוריו. אינני יכול להגדיר את עצמי כציוני שיכלי, כיוון שבמשך שנים רבות רבות אינני מצליח לנמק לעצמי בצורה הגיונית, מדוע עלי להיות ציוני. נדמה כי כל מה שמחזיק אותי כציוני, אלו טראומות השואה שספגתי בבית (דור שלישי לשואה), ומורשת צבאית וציונית משפחתית. אבל מבחינה הגיונית לא הצלחתי לענות לעצמי עדיין על מספר שאלות שחותרות תחת תראומת השואה, וההקניה של הציונות. אחת מהן היא מדוע להמשיך לחיות במקום הקשה הזה ולא להגר לארצות הברית ולהיטמע בגויים? נראה שהיהודים משגשגים שם, ואם ירצה השם, הייתי יכול להתחתן עם "שיקסה" (גויה), וילדי, אחר דור אחד או שניים, היו שוכחים שהם צריכים לסחוב על גבם את העול הזה שנקרא "יהדות". למעשה, כשאני מסתכל מסביבי, התהליך הזה כבר קורה. שניים מקרובי המשפחה שלי נישאו לגויים. אחת אחרת, עושה מאמצים כנים להתחתן עם גוי. כך שניתן בהחלט לראות כיצד הדור שלי, מאמץ לעצמו ראית עולם לא יהודית. ואולי תוך כמה דורות, אם תהליך זה ימשך, תעלם היהדות החילונית.

שאלה אחרת שטרם הצלחתי למצוא לה פתרון, היא הבעית המוסריות של מדינת ישראל. החרם האקדמי הבריטי על ישראל, גורם לי לשאול מדוע דווקא הבריטים, שאינן ידועים בשנאת ישראל, יובילו את המאבק בכיבוש הישראלי. הרי, כאשר אני שומע אליטות ישראליות מדברות על הגורמים האנטי-ישראלים בעולם, תמיד מיחסים את האנטי-ישראליות לאנטישמיות של הגורמים האנטי ישראלים. ואילו הבריטים, שהעניקו לנו בשני לנובמבר 1917, את הצהרת בלפור, היו אלו שהעניקו לנו את המדינה (או הבית הלאומי, כשפת ההצהרה), לא יכולים להיחשד באנטישמיות.

בימים אלו אני קורא את הספר של ג'ון בגוט גלוב "A Soldier with the Arabs", שבו מתאר גלוב, את חייו כמפקד הליגיון הערבי, שלחם נגדנו במלחמת העצמאות. גלוב, מעיד על עצמו, שהתנדב לשרת בצבאות ערב, כי התאהב בערבים. הוא מסביר בפתיחה לספרו כי מבחינתו להקמת המדינה היהודית לא היה ואין בסיס מוסרי. הארץ הזאת, היתה שייכת למאז ומעולם לאוסף רב של שבטים ויחידות אתניות. היהודים (או למעשה צאצאי שבט יהודה) הם רק מיעוט קטן שחיי כאן, ולכן הוא אינו מבין מדוע צריך להעניק ליהודים מדינה דווקא כאן בישראל (פלסטינה בשפתו), על חשבון מיליון ערבים שחיו כאן. גלוב מוסיף ואומר, כי הישראלים מתחילת דרכם בחרו לא לנסות ולהבין את הערבים, ובמקום זאת פנו לדורסנות ולמאבק. לכן, לטענת גלומב, אנחנו נאלץ לחיות על חרבנו (הספר פורסם ב- 1957).

במאמר אחר שקראתי באינטרנט, מתוארים כל הזוועות, שיוצר הכיבוש של הפלסטינים בידי מדינת ישראל. אנחנו אולי יכולים להתכחש, אבל מניסיוני, ומניסיון רב שנים, בהיסטוריה האנושית, כיבוש של עם אחר אכן משחית את האדם הכובש, ואין זה משנה אם הכובש הוא יהודי או גוי. ושוב אני יכול לשאול את עצמי, מדוע עדיין יש לי זכות לחיות בארץ הזאת?

נראה כי הנימוק המקובל באליטות הקיימות, הוא שאנו עם נרדף הזכאי להגדרה ולחיים עצמאיים [ראו לדוגמא מאמרה של רות גביזון]. בספרון שהוציא פרופ' יחזקאל דרור (שהיה אחד מחברי וועדת אגרנט), מציין דרור, כי בעבור העקרון העליון לזכותינו לחיות, מותר לנו גם להשתמש באלימות, אפילו בצורה לא מוסרית.

הנימוק של זכותינוו לחיות, נראה לי בעייתי. הוא נראה לי בעייתי, כיוון שאם אני בחור ליברלי, קוסמופליטי, אינני חייב לחיות דווקא כאן, על חשבון רמיסת זכויותהם של בני עם אחר? האם לא עדיף שאהגר לארץ אחרת, כמו קנדה או ארה"ב, שם אוכל לאבד את זהותי היהודית  ולחיות ללא נקיפות מצפון? מדוע אני חייב לחיות דווקא כאן?

במשך שנים השאלות האלה (ורבות אחרות) הציקו לי, ולא ברחתי מהן. לא טאטאתי אותן מתחת לשטיח. אני מאמין שאני יכול להסביר לעצמי מדוע עלי לחיות דווקא כאן… האם גם אתם יכולים להסביר לעצמכם מדוע אתם צריכים לחיות דווקא כאן?

טל

את התשובות (או לפחות את ההצעה שלי לתשובות) ניתן למצוא באתר הוויקי של קהילת קוד פתוח אינטלקטואלי. ברוח הוויקי, אתם מוזמנים לשנות, להציע ולשפר (אם אצם רוצים להציע שינוי מהותי מומלץ שנדון על כך בדף השיחה).

מי שכבר קרא על עקרון הצדק ביהדות, יכול לפנות ישר לעקרון השני – עקרון עבודת המקדש