במשך זמן רב אני קורא את הסדרה האוטוביוגרפית של צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה (Churchill 1950). באמצעותה אני לומד להכיר גם את מלחמת העולם השנייה, וגם את הדרך בה נוהלה המלחמה על ידי בעלות–הברית.

תוך כדי הקריאה צצו במוחי שאלות לגבי הדרך שבה נוהלה המלחמה מהצד הגרמני. שאלות כמו, למה אפשרו הגרמנים לבריטים לחלץ את הצבא הבריטי מצרפת לאחר הקריסה של צרפת במאי 1940. מדוע היטלר פתח חזית נוספת קשה ומסוכנת מול הרוסים, כאשר הוא יודע שיהיה עליו להמשיך ולהלחם במה שאז כונה "האימפריה הבריטית". איך הצליח הצבא הגרמני לשרוד כל כך הרבה זמן, מול שלוש אימפריות ענקיות. מה חישל את רוח חייליו להלחם עד המטר האחרון בברלין. אני שואל את השאלות הללו, כדי להבין מדוע vדיקטטורה הנאצית הצליחה לשגשג, אך גם מדוע היא לבסוף קרסה.

כדי לנסות לענות על השאלות הללו, קניתי את הספר The German generals talk של לידל–הרט. הספר הוא תוצר של עבודת תחקירים, שערך אחד מגדולי המומחים האסטרטגים של המאה ה-20, עם הפיקוד הבכיר הגרמני. הספר נכתב לאחר שלידל הרט ביקר את הגנרלים הגרמנים המובסים בבית הכלא, וניסה להבין בעזרתם את המלחמה מהצד הגרמני.

במהלך הקריאה, התבררו לי מספר לקחים גם לגבי הפעלת טרור והשפעותיו על אוכלוסיות שונות. ללקחים אלו יש משמעות גם לקונפליקט הפלסטיני–ישראלי בו אנו נמצאים.

על פייסנות ומלחמה.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, חתמו הגרמנים על הסכם השלום של וורסאי. ההסכם נועד בין היתר, להגביל את כוחה הצבאי של גרמניה, ולמנוע ממנה את היכולת לפתוח במלחמה נוספת. מגבלות שונות הוטלו על הגרמנים, כמו הגבלת הצבא הגרמני ל-100 אלף חיילים וקצינים (צבא קטן מאד בקנה מידה אירופאי). פירוק המטכ"ל, איסור על החזקת טנקים, ארטילריה ומטוסים, והגבלת כוח הצי הגרמני למינימום. בנוסף התחייבה גרמניה לשלם לבריטניה וצרפת פיצויים על נזקיי המלחמה. אילו נשמרו ההגבלות הצבאיות, לא היה באפשרותה של גרמניה כעבור 20 שנים לסכן את המעצמות הצרפתית והבריטית. אך בסדרה של ויתורים מדיניים, צרפת ובריטניה אפשרו לכוח הצבאי הגרמני לגדול ולהתחזק. ב-1935 היטלר, הפר את הסכם וורסאי והחל בהגדלת הצבא הגרמני. צרפת ואנגליה, שלא היו מעוניינות במלחמה נוספת, ויתרו לגרמניה, ואפשרו לכוח הגרמני הצבאי לגדול. בעולם המערבי נשמעה אפילו תמיכה במהלכים הללו של גרמניה, בטענה כי בכך הגרמנים מחזירים לעצמם את הכבוד האבוד שלהם, ודבר זה ייטול מהם את הרצון לצאת למלחמה. טענה אחרת הייתה שגרמניה חזקה תוכל למנוע מהמהפכה הקומוניסטית של בריה"מ לחדור לאירופה.

גם כשגרמניה התחילה בתהליכי התפשטות, על ידי הפרת הסכם הפירוז של הריין, סיפוחים מחודשים של אזורים שהיו שייכים לה לפני מלחמת העולם בחבל הסודטים בצ'כו–סלובקיה וסיפוח אוסטריה, מדינות המערב נמנעו מלתקוף את גרמניה. בשלבים אלו היה עדיין מעמדו של היטלר לא יציב, וצבאו רחוק מבשלות, ואילו צבאות המערב היו חזקים יותר.

בשלבים אלו, הייתה תסיסה במטכ"ל נגד היטלר. בצבא הגרמני היו מפקדים שביקשו לבצע הפיכה צבאית (עמ' 87 – 89). אך היטלר הצליח לשלוט בצבאו באמצעות מניפולציות כוח מתוחכמות. מה שמנע מהמטכ"ל לבצע את ההפיכה היו מספר גורמים. קודם כל היטלר נבחר בבחירות חוקיות ולגיטמיות (על פי חוקת רפובליקאת ווימאר. על פי השיטות הנהוגות כיום, תהליך זה היה נחשב להשתלטות ברוטלית). מיד לאחר היבחרו, חוגים המקורבים ל Hammerstein ו– Schleicher, חשבו על הפיכה צבאית, אך החליטו שאין סיכוי להפיכה צבאית כזאת. אנשים אלו היו גנרלים וותיקים בדימוס, ולא היה להם קשר ישיר עם הצבא, ולכן לא יכלו להפעיל אותו. בנוסף היטלר החדיר לפיקוד הבכיר מפקדים נאמנים לו. הוא דאג שכל מפקד בכיר יבודד משאר המפקדים, ובכך הוא יצר הפרד–ומשול. בנוסף היטלר הקים את חיל האויר, שבו היו יחידות הנ"מ. ליחידות הנ"מ היו כלי נשק יעילים נגד אדם ונגד טנקים, ולכן יחידות הנ"מ היו יכולות למנוע הפיכה צבאית. בכך יצר היטלר מצב שבו הפיקוד הבכיר בצבאו נאלץ להיכנע לרצונו. אך יחד עם זאת, כאשר היטלר התחיל בתהליכים הסיפוח, הוא נחשב בעיני רבים למשוגע, ויתכן שאם גרמניה הייתה מותקפת בשלב ההתפשטות הראשונית שלה על ידי צרפת ובריטיניה, גורמים אנטי–היטלראיים במטכ"ל, היו מוצאים להם אוזן קשבת יותר בצבא, והם היו מסוגלים להפיל את היטלר.

ההצלחה גרמנית – הגאונות ההיטלראית

היטלר היה נבון וחכם יותר מהמטכ"ל שלו בכל הקשור למהלכים ברמה המדינית וברמה הטקטית. הוא לא הבין מספיק ברמה האסטרטגית, וזו הייתה נקודת החולשה שלו. עליית גרמניה ונפילתה קשורים ליכולות הללו של היטלר וגם לחסרונותיו.

היתרון של היטלר על אנשי צבאו המקצועיים, בהבנת תהליכים מדיניים, גרמו לו להתעלם מאזהרות הגנרלים שלו, כאשר אלו הזהירו אותו שהצבא אינו מוכן למלחמה. היטלר הבין את הפציפיזם של צרפת ובריטניה, והוא הניח שגם אם צבאו לא יהיה מוכן למלחמה, המדינות הללו לא יתקפו אותו. צרפת הייתה מובסת נפשית ממלחמת העולם הראשונה. היא איבדה מיליון וחצי לוחמים, והיא נעדרה את הרוח הציבורית שנדרשה להתמודדות מול גרמניה המתחמשת. בבריטניה שלטו רוחות פציפיסטיות, שהתנגדו לכל מלחמה. היטלר הבין שאין איום ממשי על צבאו, וכך הצליח היטלר לכבוש את אוסטריה, וחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, מבלי שמדינות המערב יתנגדו. בשלב מסויים, בכל זאת מדינות המערב הבינו שיש לעצור את ההתפשטות הגרמנית. הם התריעו בפני גרמניה שאם גרמניה תיתקוף את פולין, זאת תהיה מבחינתם הכרזת מלחמה. על אף החשש של המטכ"ל הגרמני, היטלר הבין לליבם של אזרחי מדינות המערב, והבין שגם כאן לא תתרחש מהומה גדולה.

על פי העולה מהספר של לידל הרט, נראה כי כוונתו של היטלר הייתה לכבוש את מזרח אירופה, ולהתחלק בשלל עם רוסיה. הוא כנראה קיווה שבכך הוא יזכה לעתודות של נפט ושטחי חקלאות הגדולים הנמצאים במזרח אירופה. בכך הוא יבצר את מעמדה של גרמניה כאימפריה חזקה. היטלר קיווה שרוחות הפציפיזם והתבוסתנות ישררו, ומדינות המערב יסכימו לכיבוש מזרח אירופה.

לאחר שגרמניה תקפה את פולין (שוב על בסיס שטחים שהיו בהם גרמנים מתקופת מלחמת העולם הראשונה), צרפת ובריטניה בכל זאת הכריזו מלחמה על גרמניה. אך זאת הייתה מלחמה מזויפת, כפי שהיא כונתה מאוחר יותר. בריטניה וצרפת לא תקפו את גרמניה. הן עמדו על קו הגבול בין גרמניה לצרפת ולא עשו דבר. המעט שנעשה היה מספר קרבות בין גרמניה לבריטניה סביב כיבוש נורווגיה בידי הגרמנים, אך גם שם הבריטים לא הראו נחישות גדולה מידי (צ'רצ'יל התלונן קשות על כך שלא נותנים לו לכבוש אזורי מפתח בנורווגיה, כדי להקדים את הכיבוש הגרמני).

כשהגרמנים הבינו שמדינות המערב לא עומדות לחתום איתם הסכם שלום, נוצרה פאניקה במטכ"ל הגרמני. הגרמנים ידעו שאין להם את אוצרות הטבע הדרושים למלחמה ממושכת, ושבסופו של דבר, מדינות המערב יתארגנו ויתקפו את גרמניה. היה גם חשש, שאם מצב המלחמה יימשך, רוסיה תנצל את ההזדמנות כדי לתקוף את גרמניה ולכבוש אותה. היטלר הבין שיש לעשות מעשה ולכבוש את צרפת, כדי להוציא את מדינות המערב מהמשחק.

המטכ"ל הגרמני התנגד לתכניותיו של היטלר. הם חששו כי סיפור המעשה של מלחמת העולם הראשונה יחזור על עצמו. שוב גרמניה תצליח לכבוש חלק מצרפת, ואילו הצרפתים יתאוששו, ובמלחמה ארוכה יכריעו את גרמניה (הגנרלים, עמ' 112). המטכ"ל הגרמני לא האמין ביכולתו לכבוש את צרפת.

היטלר, שוב התעלה על הגנרלים שלו, והבין שהצרפתים הם עם תבוסתני ומושחת. הוא הבין גם שהמטכ"ל שלו מקובע ואינו חושב על דרכים חדשניות. ובאמת, דרך הכיבוש שהציע המטכ"ל חזרה בדיוק על אותו מתווה של מלחמת העולם הראשונה. כדי לפתור את בעיית הקיבעון המחשבתי של המטכ"ל שלו, קידם היטלר רעיון שהציע קצין זוטר יחסית, אך בעל מחשבה צבאית מבריקה. היכולת הזאת לעבור דרך ההיררכיה הצבאית ולקדם את מי שנראה לך כמוצלח, היא תכונה ייחודית שאפשרית כנראה רק בדיקטטורות. שם הקצין היה מאנשטיין , והוא היה קצין האג”מ של קבוצות הארמיה A. מאנשטיין הבין את כוח השריון ואת היכולת שלו לנוע בשטחים שנחשבו בלתי עבירים. הוא טען שיש לתקוף דרך הארדנים (שנמצאים באגף המזרחי של צרפת), כיוון שאזור זה שיחשב בעיני הצרפתים כבלתי עביר לשריון, ולכן הצרפתים לא ימקמו במקום זה כוחות הגנה גדולים.

הצבא הגרמני פעל אכן לפי התכניות של הגנרל הצעיר, והחלק הצפוני של צרפת נכבש במהירות עצומה. בריטניה וצרפת הוכרעו בקרב זה, כיוון שהם לא הבינו את התפתחות השריון וחיל האוויר בין שתי המלחמות. במלחמת העולם הראשונה, היו כוחות אלו בחיתוליהם ולא שימשו תפקיד מכריע בקרבות. אבל מאז, הלכו והתפתחו כוחות השיריון והאוויר על ידי הגרמנים, והפכו לכוח מחץ שאין לעמוד בפניו באמצעים של מלחמת העולם הראשונה. זה המחיר שצבא ועם משלמים, כאשר בראשו עומדים אנשים מקובעים ולא יצירתיים.

דבר נוסף שהכריע את הקרבות מבחינת המערב היה השחיתות והתבוסתנות שאחזו בצרפתים. צ'רצ'יל התלונן קשות נגד רוח הלחימה הנמוכה של הצרפתים, עוד בזמן "המלחמה המזויפת" (מספטמבר 1939 ועד ההתקפה הגרמנית במאי 1940). הניהול הכושל של הצבא הצרפתי גרם לכך, שמהלך אלמנטרי בתורת המלחמה, כמו שמירת עתודות, לא יתבצע על ידי הפיקוד הצרפתי. הצבא הצרפתי היה עבור הגרמנים כמו חמאה רכה עבור סכין חם.

ולבסוף, התבוסה הגיעה כאשר הממשלה הצרפתית הוחלפה בתהליך הדחה מהיר על ידי גנרל פפאין התבוסתן. בהסכם הכניעה של הצרפתים קם ממשל וישי, שהיה בעצם משטר צמית של הגרמנים. משטר זה זכור בהיסטוריה הצרפתית ככתם מוסרי שחור ומביש.

תחילת התבוסה הגרמנית – חולשת הדיקטטור

היטלר קיווה עדיין שניתן יהיה להגיע עם בריטניה להסכם שלום. היטלר רחש הערכה גדולה לבריטים (הגנרלים, עמ' 106). הוא קיווה שצ'מברלין הפצפיסט יבין שאין טעם במלחמה ארוכת טווח, ויעדיף שלום, שבו בריטניה וגרמניה יחלקו את השליטה בעולם. במסגרת יצירת הרצון להגיע לשלום, היטלר נתן לצבא הבריטי "לחמוק" מהצבא הגרמני בדנקריק. במשך כל תקופת המלחמה הבריטים היו בטוחים שהחילוץ מדנקריק היה נס גלוי, אך בסוף המלחמה התברר שזה לא היה נס, אלא מעשה שנעשה בכוונה כדי שהבריטים לא ירגישו מובסים, וכדי שיהיו מוכנים להגיע להסכם שלום עם גרמניה (ע”מ 106).

אלא שכאן היטלר עשה את הטעות הראשונה שלו. טעות שדיקטטור אחר בשם נסראללה גם עשה. הבריטים אומנם היו פציפיסטים בזמן שלום, אך כשחרב הונחה על צווארם, הם איבדו כל סממן של פציפיזם, ודרשו מהממשלה הבריטית להילחם. כתוצאה מכך איבד צ'מברלין את אמון הפרלמנט, ובמקומו מינה המלך דמות קצת יותר קשוחה, או בעצם יש לומר, הכי קשוחה בשכונה…. את ווינסטון ס. צ'רצ'יל, המכונה “הבולדוג”.

צ'רצ'יל, מיד עם תפיסתו את כס ראשות הממשלה, דחה את כל הצעות השלום הגרמניות. הוא הבין שחתימת הסכם שלום עכשיו, תאפשר לגרמניה להתחזק ולהפוך לדיקטטור החדש של העולם. הוא הבין כי אם האימפריה הבריטית לא תלחם היום, מחר היא תהפוך להיות מדינת וואסל של גרמניה.

בסדרת נאומים מפורסמים וידועים היטב , החדיר צ'רצ'יל בקולו המיוחד, השקט והבוטח אמון בבריטים ובעמי העולם החופשי. הוא אמר להם שבמשך מאות שנים נאבק העם הבריטי להשיג את החרות. אם ינצחו הגרמנים, תחזור אירופה והעולם לתקופת ימי הביניים. הוא אמר לעמו: אנחנו נלחם בהם על החופים, בתעלות ובמחפורות. אנחנו נלחם בכל מקום עד שנביס אותם. גם אם בריטניה תיכבש, האימפריה הבריטית תמשיך ללחום בגרמנים, עד שכל מדינה תשיג שוב את חרותה. ואם האימפריה הבריטית ומדינות הקומנולט' יתקיימו עוד 1000 שנים, אנשיהם עדיין יאמרו "זאת הייתה שעתם היפה ביותר" (פראפרזות מכמה נאומים).

צ'רצ'יל בנה את הביטחון של תושבי בריטניה ביכולתם להביס את הגרמנים, ולהיטלר השתבשו התוכניות. מאחר שהתוכניות הראשוניות של היטלר השתבשו, הוא פתח במהלך חלופי. הוא ניסה לשבור את רוחם של תושבי בריטניה, על ידי יצירת הרושם שהגרמנים עומדים לפלוש לבריטניה בכל רגע, ובמקביל חיל האויר הגרמני התחיל בהפעלת טרור נגד אזרחי בריטניה. חיל האוויר הגרמני הפציץ את לונדון וערים אחרות, כדי לשבור את האזרחים הבריטים, ולהביא לכניעת בריטניה. מידי ערב נהרגו בלונדון מאות אזרחים. מנגד הבריטים השיבו מלחמה. בקרב המפורסם על בריטניה, חיל האוויר הבריטי הכה בחיל האויר הגרמני. ואילו המדע הבריטי שיבש את יכולות הפגיעה של הגרמנים (ראו פרק 4, ספר ב' , כרך 2 – The wizard war). אלא שלמרות המאמצים של הבריטים, עדיין בתקופה של מספר חודשים מועט, נהרגים בבריטניה 43 אלף אזרחים. .

בניגוד לציפיות הגרמניות, הרוח הבריטית לא נשברה. היא רק התחזקה. גרמניה מוצאת את עצמה במצב מאד לא נעים. היא נמצאת מול יריב גדול וחזק במערב, ובמזרח נושף בעורפה ענק רדום ומסוכן בהרבה… הצבא הרוסי.

כדי להקדים תרופה למכה, גרמניה פותחת במתקפת הפתעה נגד הרוסים (עמ' 110). היטלר מעריך כי שלטונו של סטאלין אינו יציב (יש לזכור כי סטאלין רק ב-1937 ערך מסע חיסולים ענק בצבאו). היטלר העריך כי תוך מספר שבועות הענק הרוסי ירד על ברכיו.

גם כאן היטלר טעה. רוסיה לא נכנעה. היא הייתה גדולה מידי, פראית מיד ולא מפותחת מידי, מכדי שגרמניה תצליח להכריע אותה. הכבישים ברוסיה היו דרכי עפר פרימיטיביות מהמאה ה-18. השיריון הגרמני והתובלה הגרמנית מצאו את עצמם שוקעים בבוץ הרוסי עד צוואר. המרחבים האדירים של רוסיה בלעו אליהם את הצבא הגרמני. ניסיונות האיגוף והכיתור של הצבא הרוסי בידי הצבא הגרמני נכשלו. אומנם הרוסים איבדו כמויות עצומות של חיילים, אך עמוד השדרה הרוסי לא נשבר (בכל מהלך המלחמה אבדות הצבא הרוסי מוערכות בכ-5 מיליון הרוגים). המוכנות של החייל הרוסי להילחם ולהקריב את חייו הייתה איומה ומפחידה. הקרבות היו אכזרים ועקובים מדם. יחסית לחזית המערב, רוסיה הייתה גיהינום עבור החילות הגרמניים.אלא שבניגוד לצפיות של בן המערב המודרני, החייל הגרמני הלך והתחזק אף הוא במזרח. האמון שהיה לחיילים בהיטלר היה עצום, והם היו מוכנים לקרבות קשים מאד כדי להגשים את חלום גרמניה הגדולה והסדר העולמי החדש.

הספר של לידל אינו מסביר מדוע היה האמון של החייל הגרמני בהיטלר כל כך גדול. יתכן מאד כי התעמולה הנאצית, על תחכומה הרב ויכולתה לנגן על כל הצדדים האפלים בנפש הגרמנית, הפכה את החייל הגרמני למאמין גדול בחזון הנאצי. חזון בדבר עולם מסודר וחדש, בו הגזע הארי ישלוט בעולם, ובו כוחות הרשע הבולשביקים והיהודים (שחד–הם בעייני הגרמנים), יכחדו מהעולם. החזון הזה כנראה הניע את החייל הגרמני למוכנות הקרבה בלתי–תאמן.

בניגוד לחייל הפשוט בשדה הקרב, הפיקוד הבכיר ידע שגרמניה נמצאת בפני אובדן. יתרה מזאת, כל הניסיונות שנערכו בעבר לשכנע את היטלר להימנע מעימות שיביא לחורבן גרמניה נכשלו, והיטלר איבד את האמון שלו בגנרלים שלו. חוסר האמון הלך וגבר כיוון שעד עכשיו היטלר צדק בהערכותיו, ואילו הגנרלים טעו.

הדבר הזה הקשה על הגנרלים למנוע את האסון ברוסיה. היטלר האמין בכוחו של החייל הגרמני, וביכולתו לעמוד בכל מתקפה רוסית. הוא לא הבין שצבא, עד כמה שהוא אמיץ, אינו יכול להתקיים זמן רב ללא אספקה. כאשר ב-1943 וב-1944 הגיעו התקפות הנגד הרוסיות הגדולות למימדים מדאיגים, היטלר פקד על הצבא הגרמני לעמוד במקום ולא לסגת אף שעל. כתוצאה מכך כותרה הארמיה ה-6 של פאול בפאתי סטלינגרד, ולאחר כמה שבועות של לוחמה קשה ומיותרת, נכנעו כ– 92 אלף חיילים גרמנים. הטקטיקה של היטלר לא השתנתה גם בהמשך, וכתוצאה מכך הלך הצבא הגרמני ואיבד נתחים גדולים מכוחו, בגלל איגופים רוסים וניתוק צבאותיו מקווי האספקה. כאשר הקרב עבר לאדמת גרמניה, הצבא הגרמני כבר היה חלש מאד, מבחינת כמות הכוחות העומדים לרשותו. הגנרלים מציינים, שלו ניתן להם לסגת כפי שרצו, היה לרוסים הרבה יותר קשה להביס את גרמניה.

חוסר האמון הזה בהיטלר בשדרת הפיקוד הבכיר, הביא לניסיון ההתנקשות בהיטלר ב20 ביולי 1944, על ידי קצינים במטכ”ל. הניסיון נכשל, והאמון של היטלר בפיקוד הבכיר שלו ירד לאפס. על אף שהצבא הגרמני כבר לא היה צבא בסוף שנת 1944, החייל הגרמני נשאר נאמן לפיהרר החיילים הגרמנים נלחמו בחרוף נפש עד המטר האחרון בברלין. כמות האבדות בצד הרוסי ממחישה עד כמה החייל הגרמני היה נחוש להאבק עד המטר האחרון. רק בקרב על ברלין, איבד הצבא הרוסי כ-80 אלף חיילים.

במערב הסיפור היה דומה. גם כאן היטלר לא אפשר נסיגות, ואיפשר לבעלות הברית המערביות לכתר את צבאותיו ולהכניעם.

כמה לקחים שתקפים לימינו

אידאולוגיה

לאידאולוגיה היה תפקיד חשוב ומכריע במלחמת העולם השנייה. האידאולוגיה הנאצית איפשרה לגרמניה ליצור כוח צבאי יציב וחזק לאורך כל שנות הלחימה. האידאולוגיה הקומוניסטית–פשיסטית (מולדת–מפלגה–סטאלין) איפשרה לחייל הרוסי להיות לוחם אכזר ללא–חת. גם האידאולוגיה הליברטנית של בעלות הברית המערביות הייתה חשובה ליכולתן לנהל ביעילות את המלחמה. היא אומנם לא קידשה את הקרבת החיים של הלוחם, כפי שהדבר נעשה במדינות הדיקטטוריות, ובמקרים רבים צבאות הברית נכנעו במקום שרוסים וגרמנים לא היו נכנעים, אך היא אפשרה לבריטים לעמוד איתן מול הטרור הגרמני והיא אפשרה את גיבושן של מדינות הקומונולט' וארה"ב לכדי אימפריה לוחמת ענקית. היא גם אפשרה ליצור אמון והפריה בין הדרגים הלוחמים לדרגים המדיניים.

בניגוד ל"הכתבות" שהדרג המדיני במדינות הדיקטטוריות (רוסיה וגרמניה) כפה על הדרג הצבאי, בבריטניה וארה"ב נשמר לאורך כל הלחימה דיאלוג בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. הדיאלוג הזה אפשר למדינות לנווט בין שיקולים מדיניים לשיקולים צבאיים, וליצור פעילות יעילה לטווח הארוך.

טרור ואידאולוגה

אחד השיקולים העיקריים שעומדים מאחורי המוכנות של מדינה נתקפת להיכנע הוא כמות הפגיעה בתושבים אל מול התועלת שיוצאת מהמשך לחימה. מדינות שלא ראו תועלת בהמשך לחימה, כמו בלגיה, הולנד וצרפת, נכנעו במהרה לגרמניה. לעומתם, בריטניה לא נכנעה, כי אזרחיה הבינו באמצעות החזון של צ'רצ'יל שכניעה לגרמניה תביא לאובדן החרות. ולכן הבריטים היו מוכנים לספוג עשרות אלפי אזרחים הרוגים, ובלבד שלא להיכנע לגרמניה.

ניתן להמחיש את השפעת השילוב של טרור ואידאולוגיה על יכולת של עם להחזיק מעמד בקריסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה בריטניה הצליחה ליצור מצב בו גרמניה הייתה נצורה, ואזרחי גרמניה רעבו ללחם. במקביל, רעיונות סוציאליסטים, אנטי אימפריילים התחילו לחדור לגרמניה. השילוב בין האידאות האנטי–אימפיליות לבין הטרור הבריטי כנגד אוכלוסיה אזרחית, הביאו לכך שגרמניה תכרע תחת מהפכות פנימיות ולא תחת מלחמה.

במלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל כיוון בדיוק לכך. הוא הרבה להשתמש בהפצצות ערים גרמניות וביצירת רעב בגרמניה כדי להכניע את הציבור הגרמני. אלא שהפעם השיטה לא צלחה בידו. מולו עמד עם מלוכד באידאולוגיה רדיקלית וחזקה. הגרמנים לא נכנעו גם לאחר שבעלות הברית הפציצו ערים רבות בגרמניה, והרגו כנראה מאות אלפי תושבים. בלילה אחד הם הרגו כ– 20 עד 30 אלף אזרחים בדרזדן, אך הגרמנים לא וויתרו ולחמו עד המטר האחרון.

לקחים לגבי המלחמה בחמאס

הלקח הזה רלוונטי לגבינו. הרעבת תושבי שלטון החמאס וכתישת עזה כנראנ לא תעזור כנגד משטר האוחז באידאולוגיה קיצונית ומשכנעת. אידאולוגיה חזקה, מאפשרת לציבור לעמוד בפני פגיעות קשות מאד. לכן, אם אנו רוצים להכריע את החמאס בעזה, יש צורך לשלב במלחמה בחמאס, החדרה של רעיונות אידאולוגיים אנטי–איסלאם–רדיקליים. כדי להצליח בכך, יש צורך להבין את האידאולוגיה של האיסלאם הרדיקאלי, ולאחר מכן למצוא את החולשות שלו (ולא חסרות כאלו).

אבל אין להסתפק רק בהכרעה. אם החמאס יוכרע, ואם לא נציע לתושבי עזה ויו"ש אופציה של חיים משגשגים, במוקדם ובמאוחר המצב ישוב לקדמותו.

את הלקח הזה למדו על בשרם מדינות המערב במלחמת העולם השנייה.

לאחר שמדינות ההסכמה (המדינות המערביות) הכריעו את גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הן ביקשו להעניש את גרמניה, ולכן הם חייבו אותה לשלם על הנזקים של המלחמה. כתוצאה מכך הם השרו מצב כלכלי קשה מאד בגרמניה. העוני, האבטלה והרעב הניעו את הגרמנים לידיהם הפתוחות של הקיצונים הנאצים, ומתוך השילוב הזה של תבוסה ומצוקה כלכלית קשה, נולדה מלחמת העולם השנייה.

מפוקחות וחכמות יותר, הבינו מדינות המערב שכדי למנוע מלחמות נוספות באירופה, יש לדאוג לכלכה יציבה ומשגשגת ולשלטון דמוקרטי יציב ושוחר שלום. בתוכנית מרשל, ארה"ב שיקמה את גרמניה ואיפשרה לה לשגשג ולפרוח במהרה. מאז, במשך יותר משישים שנים, אירופה המערבית רגועה ומשגשגת.

גם אנחנו, אם לא נצליח לגרום לפלשתינים לחיות בשגשוג כלכלי וברווחה, לאחר שנכריע את שלטון החמאס, נשיב על עצמנו את המלחמה. יש לדאוג, כפי שדאגו בעלות הברית המערביות למערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, לכך שבעזה ישלוט שלטון טוב ומיטיב עם אזרחיו. שלטון שוחר דמוקרטיה ולא מושחת. שלטון שיעניק לעמו סיכוי טוב לשגשוג כלכלי ורוחני. ללא שלטון כזה אין סיכוי לרגיעה. הפת"ח אינו השלטון הזה. כל פלסטיני יאמר שזהו אחד השלטונות המושחתים ביותר שקיימים. הפת"ח בעזה קרס, כיוון שזה היה שלטון שהתקיים על שחיתות וריקבון. אסור לנו לבנות על אבו מאזן וחבריו. גם אם יצליח להביס את החמאס, השלטון שהוא יקיים, יהיה מושחת, ויגרום שוב להתחזקות החמאס. לכן עלינו להכריע את החמאס, להכריע את הפתח, ובעזרת הפלסטינאים ומדינות המערב לסייע בהקמת משטר פלסטיני שוחר שלווה.

ישנה חלופה לאופציה הזאת, והיא לספח את כל יהודה שומרון וחבל עזה. אבל אז עלינו להעניק שיווין זכויות מלא לפלסטינאים, על כל המשתמע מכך. זאת אופציה רדיקלית, ולא קלה ליישום, ולא בטוח שרוב הציבור בישראל מעוניין בה.

Liddell Hart, B. H. (1948). The German generals talk. New York, HarperCollins.

Churchill, S. W. (1950). The second world war, The riverside prees Cambridge.

ערב יום הזכרון, ה'תשס"ח

בערב יום הזיכרון אנו אמורים להרכין ראשנו, ולהתאחד סביב זיכרון חיילי וחיילות ישראל שהקריבו את חייהם למעננו. זהו יום בו נזכרים בגבורת החיילים, בעלומיהם שנקטפו. אבל זה לא יום הזכרון שלי. יום הזכרון שלי אינו של גיבורים. הוא אינו של יפי ויפות הבלורית. הוא יום זיכרון עצוב. הוא יום זכרון שלא היה צריך להיות.

כעשרים חיילים שקשורים בקשר ישיר או עקיף אלי נהרגו. אף אחד מהם לא היה צריך למות. כולם יכלו להיות איתנו, אילו מישהו היה עושה את המעשה הנכון.

אינני רוצה לספר על הלוחמים שנהרגו במלחמות. חמישה לוחמים נהרגו בחטיבה שלי במהלך מלחמת לבנון השנייה. אינני רוצה להרחיב על כך, כדי שבנות הפלשתים לא תצהלנה. אך הם לא היו צריכים למות, אם הייתה לנו מנהיגות נבונה. תשעה לוחמי חטיבה 551 שנהרגו בדבל, שהגדוד שלי יצא לחלצם, גם הם יכלו להיות בין החיים, אילולא ניתנה להם פקודה לא נכונה. דווקא כאן אינני בא בטענות למפקד שהורה להם להישאר בבית לא מתאים. במהלך הקרב מפקד צריך לקבל החלטות על בסיס רסיסי מידע, ולא תמיד ההחלטות הללו מתגלות כנבונות כאשר תמונת הקרב מתבהרת. גם על צוות הטנק שעלה על גבעה חשופה שהייתה קרובה לפלוגה שבה הייתי, וחטף טיל נ"ט ששרף את כול הצוות, אינני רוצה לדבר. גם כאן החלטות מאד לא נכונות כנראה גרמו למותם המיותר. אבל שוב, בנות פלשתים מחכות לעלוז, ולכן לא ארחיב.

גם על חברי לקבוצת האופניים, רז הבר ז”ל, שנהרג בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי, לא ארחיב. מה יש להרחיב על תאונת דרכים. הכל ידוע, ועדיין 600 איש בשנה נהרגים.

הסיפור שתמיד מלווה אותי, הוא דווקא סיפור של קובי פוליקר ז"ל, האחיין של יהודה פוליקר. זהו סיפור של טעות, של טיפשות, של שחצנות, של התעלמות, ולבסוף, של אוזלת יד משוועת שלי. הוא אינו סיפור גבורה. הוא סיפור של אנטי–גבורה. של יום יום. של מוות מיותר בהחלט.

קובי היה חייל למופת בפלוגת נוב' 90 של שקד. הוא היה נבון, ומהיר וחרוץ. קשר מ"פ. בסוף אימון מתקדם הוא עוטר כחניך מצטיין פלוגתי, ובצדק רב. הבעיה התחילה מיד בסוף אימון מתקדם, לפני הירידה של הפלוגה לעזה. אביו של קובי חלה, וקובי ביקש מהמ"מ לצאת הביתה לבקר את אביו לפני שיורדים לקו (אם הפרטים אינם מדויקים, אנא סילחו לי). קובי קיבל תשובה שלילית, וכיוון שקובי היה בחור עם לב ענק, הוא לא יכול היה לוותר על ביקור של אביו החולה. כל תחנוניו לא עזרו. בצעד החלטי, קובי הודיע שהוא דופק נפקדות לשלושה ימים כדי לראות את אביו, ואז הוא יחזור לפלוגה. קובי אכן הלך לבקר את אביו, וחזר לאחר מכן לפלוגה. כשחזר חיכה לו משפט שדה על נפקדות. במשפט לא התחשבו במצב האב, ולא בכך שקובי היה חייל מצטיין שעזר ותרם לכולם. המ"פ שלח אותו, אם אינני טועה, לשלושים וחמישה ימי מחבוש. אני חושב שבכלא קובי נשבר. אינני יודע מה שבר אותו בדיוק. אך הכלא, מתוך ניסיון אישי בכלא הצבאי, הוא מקום ששובר אדם, ולא בונה אותו. הוא אומר לך "אתה אינך אדם שווה. אתה תת–אדם שנדחה מחיי החברה הנורמלית" אתה אינך שייך לפלוגה. אתה אסיר. המש"קיות בכלא עוזרות לך לחוש את התחושה הזאת. אתה, חייל שעבר טירונות כל כך קשה, ואימון מתקדם כל כך קשה, צריך להצדיע לרב"טית שני ימים בצבא, ולקרוא לה "כן המפקדת". מה עשית בצבא שמגיע לך שאקרא לך המפקדת? אלו אולי לא ימים קשים פיזית, אבל הם ימים משפילים. ובשביל קובי, חינך מצטיין, אדם עם לב רחב, זה כנראה עשה את זה. קובי חזר אלינו לעזה שבור, אם ראיה אחרת על החיים. ראיה קשה, אפילו נבזית.

במחלקה שלנו היו כמה חבר'ה מאד נבזיים. הם דאגו לעצמם בשמירות הלילה, והם התעללו בכל אדם חלש. אחד כזה, שהיה פגיע היה אלון. אלון היה חייל עם הרבה רצון ומוטיבציה, אך עם פחות חיילות מהסטאנדרט המקובל. הוא היה החייל די ש"הדיגום" (כלומר היכולת להראות מעולה), לא היתה תכונתו החזקה. אבל הוא היה חייל מורעל, שוחר טוב ובעל רצון להצליח. החבר'ה הנבזיים נטפלו לאלון (שאנו קראנו לו “פאצ'נגה”). הם קרעו לו את החולצה לפני מסדר, ולכן הוא נאלץ לעמוד מול המפקדים במסדר עם חולצה קרועה. המפקדים שלנו, באטימותם הרבה גם הענישו אותו על זה. לפני מסדר אחר, החבורה טבלה לו את הנשק שלו בחול. כשהוא עבר בין המיטות שלהם, הם בעטו בו מאחד לשני כאילו היה כדור. בקיצור "מיטב הנוער". אני לא חושב שקובי ממש עשה מעשים כאלו, אך הוא הפך להיות חבר של החבר'ה הבעייתיים.

המצב הזה החמיר מיום ליום. אני שהייתי חבר של פצ'נגה, לא יכולתי לעזור הרבה. המפקדים היו מנותקים מאיתנו. להגיע לראש הממשלה היה יותר קל מלהגיע אליהם. כל מה שיכולתי לעשות זה לתת לו תמיכה נפשית. אבל גם זה לא עזר.

יום אחד, פצ'נגה קובי ועוד חייל נשלחו לשלושה ימים לעמדה מבודדת. באותה עמדה, כך הסתבר הם הצליחו לעלות אחד לשני על העצבים. קובי איחר לפצ'נגה לעמדה, ופצ'נגה החזיר לו ואיחר בחזרה. המצב החמיר מאד, והם התחילו לפתח יחסי איבה קשים מאד, תוך שהם מענישים אחד את השני, "טוחנים” ומתעללים זה בזה. המפקד שהייה אתם. היה כנראה אדיש.

כשהם חזרו מהעמדה, אני לא הייתי מודע למריבה בינהם, אך הרגשתי שקוים אדומים נחצו. פעמוני האזעקה שלי צלצלו, והאורות האדומים הבהיקו בעוצמה. הרגשתי שמשהו לא טוב קרה, ומשהו עוד יותר גרוע עומד לקרות. למרות שלא היו לי קשרים עם קובי, החלטתי שאני הולך לדבר איתו. והדבר הזה לא היה לי קל. באותה תקופה הייתי אדם מופנם מאד, וחסר יכולת תקשורת ראויה. אבל בכל זאת החלטתי לדבר עם קובי. תפסתי אותו לשיחה, ואמרתי לו שהם הגזימו, ואם הם לא ירדו מהמריבה, יש לי תחושה שמשהו לא טוב עומד לקרות. קובי הסביר לי כמה הוא צודק בכעס שלו על פצ'נגה. קובי אמר לי שהוא לא יוותר. זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברתי עם קובי. השיחה התנהלה בערך ב17:00. בשעה 00:03, אם אינני טועה, עמדתי להיכנס אל האוהל. ואז שמעתי חבטה חזקה, כאילו מישהו חובט בחוזקה עם קסדה על בלטה. הדבר הבא שראיתי היה את פצ'נגה רץ מהאוהל, כשקובי צועק אחריו "אני אהרוג אותך… אני אהרוג אותך". קובי לא הרג את פצ'נגה. לאחר שהוא נרגע הוא הלך לישון.

התברר שפצ'נגה חזרה מעמדת שמירה, לאחר שעוד פעם "טחנו" אותו שעתיים אקסטרה בעמדה. הוא היה מרוט ועייף. כל מה שהוא רצה זה לחזור למיטה ולישון. אלא שאחד מהחברה ה"נחמדים" של המחלקה, שכב על המיטה שלו. פצ'נגה, בעצבים ביקש ממנו שיקום. קובי מיד נחלץ לעזרתו של חברו הישן, ואמר לפצ'נגה "מה אתה מעיר אותו?”. פצ'נגה התרגז, והסערה שהלכה והצטברה בבטנם התפרצה לכדי קרב אגרופים. קובי איים להכות את פצ'נגה באגרפו, ופצ'נגה, מתוך עייפות וחוסר מחשבה, הכה את קובי בעוצמה בראשו. כמו שאני מכיר את פצ'נגה, הוא אפילו לא היה מודע לכך שיש לו קסדה. הוא היה פשוט חייל כזה, שלא היה סגור איפה הדברים שלו נמצאים. ובשעט הזעם, להערכתי הוא לא הרגיש שיש לו קסדה ביד.

קובי הלך לישון וגם פצ'נגה הלך לישון. לאחר שעתיים או שלוש, קובי התחיל לפרפר. הרופא התמהמה בקבלת ההחלטה, והזמין בהתחלה אמבולנס. אך לאחר שהפירפורים התחזקו, הוא החליט להזמין מסוק. בשעה 03:30 נחת מסוק ליד האוהלים שלנו, ופינה את קובי לבית החולים. יומיים אחר–כך, הודיעו לנו שקובי נפטר.

זהו סיפור עצוב וסתמי. אילו המפקדים היו מתחשבים בקובי, החייל המצטיין שלהם, ונותנים לו לבקר את אביו החולה, קובי היה נשאר חייל מצטיין, ולא חובר לחיילים הבעייתיים. אילו המפקדים היו מגלים קצת תבונה רגשית, הם היו יודעים לא לשים את פצ'נגה וקובי ביחד. אילו הם היו קצת יותר קשובים ופתוחים אלינו, יכול להיות שהם היו מבינים שיש כאן קבוצת חיילים מתעללת. אילו היה בקרבנו מישהו שהיה עוזר אומץ ועוצר את מחול השדים של הקבוצה המתעללת, כל זה לא היה קורה. אילו הייתי בעל יותר כוח שכנוע בזמנו, הייתי מצליח להוריד את המתח בין השניים ולמנוע את התקרית. אילו קובי היה מקשיב, כל זה לא היה קורה.

כל כך הרבה הזדמנויות היו לעצור את האירוע, ואף אחת מהן לא הצליחה.

אותי הטרידה תמיד השאלה, מדוע לא הצלחתי למנוע את האירוע? למה לא הגעתי ללבו של קובי? מאז התבגרתי, ולמדתי כיצד להגיע ללבם של ניצים. אני מקווה כי יהיה לי כוח לעזור, אם פעם יזדקקו לי.

הלקח שלי מאותו אירוע, ומאותם אירועי מוות מיותרים שראיתי, היה שעלי לעשות כל מה שניתן כדי שחברי, ולוחמים אחרים לא ימותו סתם. לא ימותו בגלל טיפשות, או עיוורון.

אין לי בעיה לשרת בצה"ל. לאורך השנים עשיתי יותר מילואים מרוב הקצינים שבחטיבה שלי. היו שנים שבהם עשיתי יותר משישים יום מילואים. גם כיום בגיל 37 פחות כמה חודשים, אני ממשיך לעשות מילואים ביחידה קרבית. אבל אני מנסה לשנות, לתקן, להבין את פשר המחדלים, ופשר השגיאות. אני מחפש דרכים לתקן. זאת אחת הסיבות שאני עוסק בפילוסופיה חברתית וצבאית. חברי המתים, אינם מניחים לי. הם תובעים שדמם לא יהיה הפקר, שטעיות סתמיות וטיפשיות לא יקרו. שאם עלינו לסכן את חיינו, ואף להקריבם, יהיה זה למען מטרה ראויה, ולא בגלל טיפשות. אין דבר יותר גרוע, מלמות בגלל טיפשות

יהיה זכרם ברוך.

מאז 1973, אנו מפסידים במלחמות. הפסדנו במלחמת יום הכיפור, הפסדנו במלחמת לבנון, הפסדנו באינתיפדה, הפסדנו באינתפדה השניה והפסדנו במלחמת לבנון השנייה. וללא ספק, אנו הולכים בדרך לאבד את המדינה.

מדוע זה קורה, והאם זאת תמונת המציאות האמיתית?

לא בטוח.

במלחמת יום הכיפורים, יש האומרים כי הופתענו (אם כי למעשה יתכן שזו היתה החלטה של גולדה לא לצאת למתקפת נגד, כדי למנוע מאומות העולם לטעון שאנו פתחנו במלחמה). צה"ל, למרות הקשיים, הצליח בתוך שמונה ימי לחימה להחזיר את היוזמה לידיו, ולחצות את התעלה לכיוון מצריים, ולחדור עמוק לתוך סוריה. לאחר 21 ימי לחימה קשים, מצריים וסוריה נכנעו. על פניו, היה כאן נצחון מזהיר. גם כשהופתענו, הכרענו שתי מדינות חזקות בהרבה מאיתנו במספר האנשים שלהם. עמדנו בפני ציוד ונשק סובייטי. נצחנו. הינו צריכים להרגיש גיבורים. מי שיקרא את העיתונות של אותם ימים יראה שזאת אכן היתה התחושה בהתחלה. אבל אז משהו קרה.

לפני מלחמת שלום הגליל הפת"ח שלט בדרום לבנון, וביצע משם פיגוע טרור נגד ישראל. אש"ף מצא לעצמו מדינה נוחה ממנה יכולה היה לתקוף בקלות את ישראל. אסון אביבים, מנרה ועוד פיגועים אחרים יצאו משטחה של לבנון שהיוותה בסיס פעולה נוח לאש"ף.

בתוך תקופה קצרה צה"ל נכנס ללבנון וגירש את אש"פ וראשיו מלבנון. חיל האויר הסורי ספג מהלומה קשה מאד שהוכיחה את עלינותו המוחלטת של חיל האוויר. כעשרת אלפים חיילים סורים ומחבלים נהרגו במלחמה. שוב ניצחנו. אבל אז קרה משהו אחר. ניסינו לייצב את לבנון, להכתיר את בשאר ג'ומייאל לנשיא לבנון. אך באנרכיה הלבנונית, באשר נרצח. במקביל יירטנו את מפקד המבצע בפועל – אריק שרון. והמהנהיגים שאחריו, החליטו להישאר בלבנון. נשארנו שם עד שנת 2000, כאשר אנו מגדלים בביצה הזאת אויבים חדשים – את חיזבאללה. לבסוף יצאנו, עם זנב בין הרגליים.

את האינתפדה הראשונה הצלחנו לרסן, אך שוב קרה המשהו הזה… ואז במקום האינתפדה, הזמנו את מנהיגי אש"ף לשכון בעזה, יהודה ושומרון. ויחד איתם יצרנו לעצמנו קן צרעות, שהביא עימו את הפיגועים קשים שהמדינה ידעה עד אז. פיצוץ אוטובוסים על נוסעיהם, הפך לשגרה.

את האינתפדה השניה הצלחנו לרסן ביהודה ושומרון לאחר מבצע חומת מגן. בעזה היא נשמרה על אש נמוכה, כשכוחתינו מכים באירוגני המחבלים, יותר מאשר הם מכים בנו. ואז זה קרה…יצאנו מעזה, וגלעד שליט נחטף וירי הרקטות על ערים וישובים ישראלים התעצם מאד.

לאחר חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב החלטנו לצאת למבצע בתוך לבנון, שמטרתו, גם אם לא היתה ברורה בזמנו, היתה להחליש את האחיזה של חיזבאללה בצפון לבנון. הצלחנו במידה מסויימת. צד"ל חזר לצפון לבנון, לאחר שלא נכח שם שנים רבות. חיזבאללה, עקרונית נסוג לקו הליטני, והתמיכה לה הוא זוכה בלבנון, התערערה. יש אפילו קולות רבים בלבנון, שמבקשים להסיר את נסראללה מכס ראשות החיזבאללה, כדי למנוע מהמשוגעים מהדרום (קרי, ישראל) להחריב עוד פעם את דרום לבנון, ולסכן את השיגשגוג הלבנוני שהושג בעמל רב. … ועוד פעם זה קרה.

מה קרה? מדוע עד 1967 כל הזמן ניצחנו, ומאז 1973 אנו כל הזמן מפסידים?

מדוע מאז 1973 יש לנו רק מנהיגים כושלים, ולפני כן היו לנו מצביאים דגולים?

אני אציע שהסיבה אינה נעוצה במציאות. לפני 1973 היו לנו גם מנהיגים גדולים וגן מנהיגים קטנים. גם לאחר 1973 היו לנו מנהיגים גדולים ומנהיגים קטנים. גם לפני כן הצלחנו יותר במלחמות וגם לאחר מכן הצלחנו באותה מידה במלחמות.

הסיבה היא אחרת לדעתי. קוראים לה "ט ל ו י ז י ה"

מדוע הטלויזיה שנכנסה לישראל גרמה ל"הפסדים" לדעתי?

כי, כפי שכתב מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר". וכנראה שבטלויזיה יש מסר שגורם לנו להפסיד. אנסה להסביר מדוע.

הטלויזיה היא מדיום מאד ישיר והמוני, ניתן לראות בו דברים מרגשים מאד, כמו דם, סבל, רצח, מוות , כשלון. כדי למכור, הטלוויזיה צריכה ליצור ריגוש ובגדול. הריגוש של אתמול הוא כבר השיגרה של היום. כדי שתמשיכו לצפות בטלוויזיה היא צריכה למצות את האמוציות ככל הניתן. לסחוט אותן עד תום, ומחר ליצור אמוציות גדולות יותר וחזקות יותר.

ומה בטבע האדם יותר גדול מצער, כאב, אומללות, כשלון, מוות, אובדן. הכי טוב שיש זה סבל ומסכנות. אם אפשר להוסיף לכך גם קצת כשלון וטיפשות של מנהיגים, מה טוב!

אם תשימו לב, תוכלו לראות שאופרות הסבון, טלה–נובלות, משתמשים בדיוק באלמנטים אלו כדי לגרום לצופים להתמכר אליהן. תכחים, מזימות טיפשות, סבל וכשלון, הצלחה של האויב לרמות את הקורבן התמים, מוציאות את זה מאיתנו. אנו נשאר לראות, כי אנו אוהבים את זה. אנו חיים על הדם, כמו גאנ'קי החי על ההרואין והקראק. בוא נודה בכך…

וכך קורה שהטלויזיה גם מכתיבה לנו את תפיסת המציאות שלנו. כדי למכור, אנשי הטלויזיה, אם ירצו או לא ירצו צריכים להראות בדיוק מה שאנו אוהבים. אנו צריכים לראות שפוגעים בנו, שמסכנים אותנו, שיש מפלצות מהצד השני שעוד רגע עומדות עלינו לכלותינו. ואז אנו כמו גדולים יוצאים להילחם על חיינו, ואז שוב אנו מראים את הדם והסבל של חיילנו, ושל האוייב. ואנו שואלים את עצמנו האם זה היה כדאי. ומיד אנו מאשימים את מנהיגנו, בטפשות (שכחנו שאנו הינו אחראים לרצון לצאת למלחמה). והנה כמו בכל סוף מלחמה טובה, אנו מעמידים את מנהגינו אל מול הגרדום של וועדת החקירה התורנית. מישהו צריך להיות כאן הטיפש בסדרת הטלה–נובלה שאנו מסדרים לעצמנו. ואז אנו חוזרים אל היאוש, הכל כך ממכר. עד הדרמה הטובה הבאה…

אנחנו לרגע לא נכבה את מקלט הטלויזיה, אנחנו לא נצא החוצה ונראה את זיו החמה, יופי הפריחה וגדולת מעשינו. אנחנו לא באמת נלך להתמודד גם עם כישלונתנו. אנחנו נלך במעגל, סביב סביב, נרדוף דרמה אחר דרמה, איום, מלחמה, האשמה בכשלון, וחוזר חלילה. אנחנו נכווה מהאש, ונתרחק מעט, רק כדי לחזור שוב להנות מזיו הסם הממכר הזה.

ישראל אינה הדוגמה היחידה להשפעתה הקשה של הטלויזיה על יכולת הקיום שלנו. גם עבור ארה"ב הטלוויזיה היא כנראה גורם מכריע ביכולת לנהל מלחמות. גם ב-1917, וגם ב-1941 יצא ארה"ב למלחמה על שטחים רחוקים מאד ממנה. אך הציבור היה נאמן למדיניות שנקבעה, וחיילים התנדבו לצבא, עד להכרעה הסופית. גם מלחמת קוריאה, שהיתה דומה במהותה למלחמת ויאטנם, זכתה לאהדת הציבור, על אף מספר הקורבנות הגדול בקרב הכוחות האמריקאיים (כנראה בסביבות 150 אלף הרוגים). מלחמת קוריאה הסתיימה ב-1953, במקביל לחדירת הטלויזיה לבתי האמריקאיים. ארבע-עשרה שנים מאוחר יותר, כשהטלויזיה היתה נפוצה מאד בבתי האמריקאיים, ארה"ב שוב נכנסה לאותו סוג של מלחמה. גם הפעם ארה"ב נחלצה להצלת שלטון פרו-מערבי מפני התקפה של שלטון קומוניסטי. אלא שהפעם היתה מעורבת כאן הטלויזיה. לראשונה בארה"ב, אזרחי ארה"ב זכו לראות את זוועות המלחמה בצורה ישירה. הסקופים, האקשן, ההרג והטיפשות תפסו את הבמה. הדיווח המרוסן והמוגבל של העיתונות הכתובה הוחלף ביצרים ובמראות קשים שהטלויזיה שידרה. ויחד איתה גם הגיעה רוח ההתנגדות למלחמה. ואותו ריטואל שהפך להיות כל מוכר התחיל להתרחש. אירגון קומוניסטי, דיקטטורי שסופג כנראה 1.4 מיליון הרוגים, מנצח צבא מערבי שסופג 57 אלף הרוגים, מתוך 3 מיליון חיילים אמריקאים שלחמו בוויאטנם. כתוצאה מכך, ארה"ב נוטשת את הדרום-ויאטנמים לגורלם, ושלטון דיקטטורי משתלט על כל וויאטנם שנתיים לאחר הנסיגה האמריקאית.

גם אם המלחמה בויאטנם נחקקה בזכרון המערבי כמלחמה שגויה, הרי שמקרה דומה שהתרחש במלחמת העולם השניה, אך בזעיר אנפין, העיד על השפעתה של התקשורת על רוח הלחימה המערבי. מאפריל 1940 ועד דצמבר 1941 בריטניה לחמה כמעט לבדה נגד גרמניה. לקראת סוף 1941, בריטניה ספגה סידרה של מפלות קשות. במדבר הצפון אפריקאי, גיסותיו של רומל הצליחו להביס את צבא בריטניה ולהסיגו עד לשערי מצריים. בדרום אסיה, היפנים פתחו במתקפה כוללת שתגרום לבריטניה לאבד במהלך 1942 את כל המושבות הבריטיות וההולנדיות בדרום אסיה.

בתקשורת הבריטית העולו טענות שצריך לקחת מצ'רצ'יל את הסמכויות לניהול המלחמה ולהשאירו כראש ממשלה, רק בגלל שהוא נואם טוב. צ'רצ'יל שהקפיד לקרוא במהלך המלחמה לפחות שעה אחות ביום עיתונים, חש שאמון הציבור בו אובד, והוא יתקשה לנהל כך את המלחמה. כדי לפתור את הבעיה, הוא החליט ליזום הצבעת אמון. לאחר שלושה ימי דיון חופשיים, בהם כל הצדדים הביעו את דעתם, נערכה הצבעת אמון, וצ'רצ'יל זכה לתמיכה כמעט מקיר לקיר של 464 חברי פרלמנט מול מתנגד בודד. הצבעת האמון המוחלטת, זכתה גם היא לקרנבל תקשורתי מתאים, עם תרועות נצחון. יחד עם זאת, לא חסרו מחפשי כשלים ובעיות בתקשורת הבריטית, והללו תיארו את ההצבעה כמיותרת, כשהם טוענים "מי בכלל חשב להטיל ספק במנהגותה של הממשלה הלאומית?" [צ'רצ'יל, The second world war, ספר רביעי, עמודים 60 עד 73, מהדורה ראשונה]. בספרו, צ'רצ'יל מכנה אותם "קולות צווחניים", ומסוגל לנטרל אותם, אך בהמשך, הם יהוו אב-טיפוס לסוג התקשורת שיתפתח לאחר הופעת הטלויזיה, ושוב יהיה קשה מאד לרסנם.
למזלו של העם היהודי, מלחמת העולם השנייה נערכה לפני עידן הטלויזיה, והמציאות אז היתה ברורה יותר, ממה שהיא כיום. כאשר היטלר כבש את אוסטריה, חבל הסודטים בצכוסלובקיה ואת פולין, הוא עשה זאת בשם השחרור והעצמאות של גרמנים שחיו באיזורים אלו. כאשר הנאצים המרידו את העירקים כנגד הבריטים ב-1941, במגמה לנתק את הבריטים ממקורות הנפט החיונים למאמץ המלחמתי, הם הקימו את "תנועת השחרור הערבית" [מתוך מכתב של היטלר, מאי 23, 1941, צ'רצ'יל, שם, ספר שלישי עמוד 264].

כמו אז, גם היום אנו ממשיכים להילחם נגד גורמים פאנטים וידקטטורים, המשתמשים בסיסמאות החופש, אך בפועל מקדימים עריצות וציתנות. אלא שלפני עידן הטלויזיה, העיתונות הכתובה היתה הרבה יותר שקולה, בעוד שכיום הטלויזיה, כמדיום מחפש סנסציות, דוחפת אותנו לסיפורי-טלה-נובלה חוזרים ונשנים, בהם אנו תמיד מפסידים. בפועל אנו מסייעים לאירגונים הדיקטטורים להביס אותנו קרב אחרי קרב.

הטלויזיה איננה הרע בהתגלמותו. יש בה גם דברים טובים. היא מצליחה להחדיר את תאוות החרות לארצות דיקטטוריות כמו איראן, בריה"מ וסוריה. אך אם לא נבין אותה, וכיצד יש להשתמש בה נכון, היא גם תסייע לאויבי החרות לנצח אותנו פעם אחר פעם במלחמותיהם.

אינני רואה פתרון ברור לבעיה. אני רק אציע כמה דרכים אפשריות להתמודדות עם הבעיה הזאת.

אחת הדרכים היא לשנות את כל תהליך הדיון. הדיון ההמוני דרך הטלויזיה, מזמין מטבעו התלהמות, מחשבה שיטחית ודמגוגיה. כיום מתרחש מעבר בעולם מהמדיום הטלויזיוני, למדיום האינטרנטי. המדיום האינטרנטי הוא אישי, ואינטמי יותר, ואינו מחפש את ההמונים הפועלים כמקשה אחת. רמת הדיונים באינטרנט יכולה להיות טובה ומעמיקה בהרבה ביחס לדיונים הנערכים מעל גבי העיתונות הכתובה והמשודרת. הדיונים הללו, יכולים לאפשר לנו לזקק נכון יותר את תפיסת המציאות, ולאפשר מגוון רחב מאד של דעות.
על האינטלקטואלים, שהחרות יקרה להם, לשאוף להעביר ככל הניתן את הדיונים לבלוגים. בעוד שהעיתונות הכתובה והמשודרת, רק תשמש מראה לדיון האמיתי המתרחש בבלוגוספירה. עלינו להבין כי המדיות ההמוניות, כשמן, כן הן, אינן מקדמות דיון אמיתי, אלא מקדמות דמגוגיה. אין דומה מאמר שנכתב למאות אלפים, לדיון שנערך בין שלושה עד ארבעה משכילים מעל גבי הבלוג. כאשר הדיון הבלוגוספרי יתפוס תאוצה, מימלא הוא גם ישתקף בדיון ההמוני, ואין לנו לחשוש שקול שוחרי החרות, לא ישמע מעבר לגבולות הבלוגוספירה.

ובנתיים, עד שהבלוגוספריה תתפוס את תפקידה המלא, ניתן גם לפעול באופן אישי כדי לנפץ את מחול הזוועה-האופראי של הטלויזיה. כדי לעשות זאת, קחו את המכשיר הטיפשי הזה, זירקו אות לפח הזבל הקרוב, ותתחילו לחיות. לכו לשכנים, לחברים. שתו כוס קפה ביחד. לכו לטייל, לכו וחפשו לעצמכם תחביבים. לכו והתנדבו למען הכלל, ואז תראו שאור השמש שוב זורח.

כשמשעמם לכם, ואתם מבקשים רק "לשתוף קצת את הראש", דעו לכם שאתם חוזרים אל סם קשה. במקום זה, לכו וקראו ספר טוב, או הקימו לכם בלוג חביב, ועמו תצרו קשר אל העולם. וכמו כל תהליך גמילה טוב, יש צורך קודם כל להיות מודע לכך שאתה מכור.

קום התעורר עם חלכא ונדכא…

ושיר מבית כוסברה, שככל הנראה קראו את מחשבותי – "זעקת העם"

[gv data = "sgOWTM5R2DA"][/gv]

קישורים נוספים:

Television the perfect drug

Television – A Drug For The Ages

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל, ונצח ישראל טבוע בשני אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים" (בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, ע"מ 294-295; מתוך י. בקר, משנתו של דויד בן-גוריון, כרך א' עמ' 177)

"האל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, קרוב לאלוהים ואיש דתי אמיתי." (בן-גוריון, מולד, כרך ט"ו, חוברת 8-107, עמ' 221; י. בקר, כרך א, עמ' 3)

נראה כי הציונות נמצאת כיום באובדן דרך. מהי ציונות? מה תפקידה? למה היא נועדה? האם די לנו לשבת בארץ טרשים זאת, כדי להציל את העם היהודי? אינני חושב כך. "בלא חזון יפרע עם", אמר בן גוריון. וצ'רצ'יל הראה כי בלא אמונה בחזון הגדול של החירות, בריטניה לא היייתה עומדת בפני גרמניה הנאצית, וארה"ב לא הייתה מצטרפת למלחמה, כדי להכריע לבסוף את גרמניה הנאצית, המשעבדת. רוסיה לחמה בשם חזון הקומוניזם והשנאה לנאציזם.

כדי לקום ולהגן על עצמך, אתה צריך להאמין במה שאתה עושה. אתה צריך להאמין כי מה שאתה עושה חשוב יותר מחייך.

חישובו רגע על החייל הזה שיוצא למלחמה. חישבו על חייל המילואים הישראלי, שיוצא מביתו, לתעסוקה או למלחמה (כמו מלחמות לבנון הראשונה והשנייה). היכנסו לדמותו:

אתם יוצאים למלחמה, מאחוריכם אתם משאירים, פאב, בילויים, משפחה, חברים, עבודה, אישה, אהובה, ילדים. הכדורים מתחילים לשרוק מסביב, פגזים מתרסקים מימין ומשמאל. המוות אורב בכל רגע, מחכה… מחכה לזמן לא ידוע. האם אתם תהרגו, האם החבר יהרג? הינה קליעים עפו לידכם. הפעם ניצלתם, אך האם גם בפעם הבאה תינצלו? המח"ט אמר לכבוש את העיר, אך האם כדאי להצטרף לפלוגה, או שאפשר לחפש איזו סיבה כדי לברוח מהקרב? אולי עדיף היה לא לשרת כלל במילואים, להישאר בבית ולראות את כל הבלאגן בערוץ שתיים. להשאיר את הסכנה לחבר'ה שאוהבים מלחמות. הרי לי יש לאן לחזור.

נכון שאנו נהנים לעשות מילואים עם החבר'ה, אך לי יש דברים יותר חשובים לעשות, אני רוצה להתקדם בעבודה, להצליח, ובעיקר למות בזקנה טובה. בוא נוותר על המילואים.

כן חברים, זה כבר לא סוד. פחות אנשים מתגייסים לצבא, עוד הרבה פחות נשארים לעשות מילואים. החיים הפרטיים של יותר ויותר אנשים, מקבלים עדיפות, ביחס לחובת השרות: חובה שהיא אומנם צו מדינה, אך היא גם צו מצפוני, וקיומי במדינה הזאת.

סון טסו, בספר המלחמה האגדי "חכמת המלחמה", כתב

"ביום שיצטוו לצאת לקרב, אפשר יגעו חייליך בבכי, כשהיושבים מרטיבים את בגדיהם והשוכבים מורידים דמעות על לחייהם. אך תן להם ויבואו בין המצרים, ואז יראו את גבורותם של צ'ו או קואיי" (סון טסו, חוכמת המלחמה, הוצאת מערכות, מהדורה חמישית, 1977, עמ' 66)

אין האדם החופשי, יוצא למלחמה, אלא אם אין הוא רואה ברירה. אין הוא יוצא למלחמה אם אין ניחתת עליו מלחמת אין-ברירה.זאת הסיבה שגם האנגלים וגם הצרפתים, נמנעו מתקיפת גרמניה, בין ספטמבר 1939, לאפריל 1940. זאת הסיבה לכך שבלגיה, נורבגיה והולנד, נמנעו ממלחמה בגרמניה, עד שזאת יצאה להתקפה נגדם. וכולם, מלבד האנגלים נלחמו עד לשלב בו הם ראו כי הנזק בהמשך הלחימה רב מהתועלת – אז הן נכנעו.

כך גם אנו הישראלים, אנו נוותר על מלחמות מלחמות ברירה. לחמנו כאריות במלחמת העצמאות, לחמנו כאריות בקדש (כשהיה נדמה שנאצר מאיים על חרותינו). לחמנו בעוצמה במלחמת ששת הימים, כשהיה נדמה שעוד מעט עומדים לחסלנו. כך גם עשינו במלחמת יום-הכיפורים. מלחמת לבנון הראשונה, כבר התחיל להיווצר בנו בקעים. עדיין הסולידריות הישראלית ורוח האחווה פיעמה בנו, אך הציבור הנמנה עם השמאל, התחיל לאבד את האמון בהנהגה ובכורח לצאת למלחמות. יותר ויותר גילויי אי שביעות רצון ואי רצון להתגייס לשרות מילואים בלבנון ארעו. להערכתי, לא סתם צה"ל החליט לוותר ולא להכניס ללבנון לאחר 86' חיילי מילואים. כי אז, היה המרי בעם הולך וגדל. גם השירות ביש"ע החל לכרסם בצבא המילואים ובמוטיבציה של ציבור השמאל לשרת במילואים. נכון, עדיין היו ושינם לא מעט אנשי שמאל שמשרתים במילואים, אך חלקים רבים, בשקט בשקט עזבו את המילואים. אם פעם לא הייתה בעיה לגייס מילואימניקים לחודשיים, כיום כבר מורידים את הישרות ל-24 ימים. אם פעם מילואימניקים היו הולכים בלי לחשוב פעמים, היום צריך כבר לדאוג להם להטבות, כדי שיבואו. במלחמת לבנון השניה, חוסר ההחלטיות של המפקדים, וההוראות הלא החלטיות, נבעו כנראה גם מכך, שהם חששו שתקום התמרמרות בציבור, במידה שיהיו לנו נפגעים. אילו היתה זאת באמת מלחמת אין ברירה, הציבור היה מוכן לספוג הרוגים, ובתנאי שהמדינה תנצל.

נראה כי כיום, על אף היצוג הדומיננטי של חובשי הכיפות בקורס קצינים וביחידות הקרביות, גם שם מתחילה להתכרסם האידאולוגיה שדוחפת את הלוחם הדתי. ההתנתקות גרמה לחלק מהציבור הזה, לא לראות בצה"ל צבא לגיטמי. ואם לא יעשה דבר, יתכן גם האידאולוגיה שדוחפת את החייל הדתי להתגייס לקרבי תחלוף ותואבד.

ישנם שלושה אלמנטים מרכזים שמניעים חייל אליי קרב. האחד הוא צורך קיומי. השני הוא היותו חייה חברתית והשלישי הוא האידאיולוגיה שבה הוא מאמין, המורה לו שיש משהו גדול ממנו שבסכנו את חייו, הוא שומר עליו.

הצורך הקיומי מתבטא אצלנו במלחמות אין ברירה אמיתיות: אנו מאמינים שאם ישמידו את מדינת ישראל, נושמד גם אנחנו. העולםהערבי והעולם הכללי יטרוף אותנו, כפי שטרף אותנו במשך 2000 שנים.

החברותיות: החברותיות, עלולה להיות משענת קנה רצוץ, כיוון שאדם שרואה כי רוב חבריו אינם מתגייסים לסדיר או למילואים, הוא יקבל לגיטמציה לא להתגייס. ולכן החברותיות יעילה רק כאשר יש נהירה חברתית להתגיסות.

האידיאולוגיה: היא הכוח המניע החזק ביותר: היא עמוד השידרה שמוציאה אנשים אליי-קרב. היא המקנה להולך בדרכה מבט בהיר המכוון אותו במעשיו. אך בעולם המערבי, נדמה כי האידאולוגיה חלפה. נראה כי היא מהווה כלי בידי אידאולוגים או בידי "נביאי זעם" להוציא עמים שלמים לקראת מלחמה. הפלשתינאים משתמשים באידאולוגיה, כדי להוציא את בניהם למלחמה נגדנו. היא מספרת סיפור של מסכנות וחמס מצדנו. של אונס, והרעלת ילדים. של גניבת אדמה. אין זה משנה כרגע האם ה"נרטיב" שהם מספרים נכון, החשוב הוא שהפלשתינאים מאמינים בו ויוצאים למלחמה נגדנו.

אצלנו נראה כי אבדה האידאולוגיה. כל מה שנשאר זה צורך קיומי ואמונה שהגויים יהרגו אותנו, אם מדינת ישראל תושמד. ה"בר-רפאליים", לאט לאט ילכו וירבו. הם יבינו כי ניתן כיום להטמע בגוים, להתחתן עם גוי טוב ולהעלם לתמיד מהרדאר של הגויים.

מי שישאר כאן, הם רק אלו שאימנו כי אנו משרתים משימה גדולה יותר. אלו שיהיו מוכנים לסכן את עצמם עבור המטרה הזאת.

האם אנו משרתים מטרה גדולה יותר?

אני מאמין שכן.

והמטרה היא אותה מטרה שהוליכה את בן גוריון ואנשיו. היא נמצאת בשני המשפטים שציטטתי לעיל:

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל, ונצח ישראל טבוע בשני אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים" (בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, ע"מ 294-295; מתוך י. בקר, משנתו של דויד בן-גוריון, כרך א' עמ' 177)

"האל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, קרוב לאלוהים ואיש דתי אמיתי." (בן-גוריון, מולד, כרך ט"ו, חוברת 8-107, עמ' 221; י. בקר, כרך א, עמ' 3)

היהדות התייחדה תמיד בתכונות של צדק, חסד, ומשפט. המשנה והגמרא הינם ספרי צדק ייחודיים שנוצרו במאות הראשונה עד החמישית. התורה, עיקרה היא תורת צדק וחסד. השמאל הוא ציבור גדול הלוחם על צדק, והמטיף לחסד. הדתים הם ציבור חסד שאין כדוגמתו (ויעידו על כך מוסדות הצדקה הרבים שמגזר זה מפעיל). הקהילה היהודת התייחדה תמיד בעזרה הדדית שאין כדוגמתה. גם בארצות הברית, שבה משפחות נפרדות ומתרסקות, המשפחה היהודית עדיין נחשבת חמה יותר מלוכדת יותר. הקהילות היהודיות הינן קהילות חסד, המסייעות לחלשים בארה"ב ובארץ. הערבות והחברות בעם ישראל, היא מדהימה, ויעידו על כך המטיילים הישראלים,שפוגשים מטיילים ישראלים אחרים ברחבי העולם.

נכון, הלכנו ואיבדנו את דרכנו. החברות נשחקת. הצדק הלך לאיבוד. המדינה מסתאבת. הערבות ההדדית, כבר לא מה שהייתה פעם. אבל עדיין… יש בנו זיק של הדברים הללו.

רק אם נבין כי עלינו לחפש שוב את הצדק (של הדת ושל השמאל). רק אם נבין כי ללא חסד, לא נשרוד, רק אם נבין כי ללא משפט, ירקבו מוסדות המדינה. רק אם נשאף באמת ובתמים להבין מה הוא צדק, וכיצד מקיימים חסד, יהיה לנו סיכוי לשרוד במקום הזה…. יהיה טעם להשיארותנו כאן.

נכון, אמרו לנו שאין צדק, ואמרו לנו שאי אפשר לעשות צדק…. שטויות… אלו מילים של חסרי אמונה, שלא חיפשו מספיק ולא יגעו מספיק. צדק, חסד ומשפט, אפשריים גם בינינו וגם ביננו לבין הפלשתינאים… פשוט לא חיפשנו מספיק.

החרם של האקדמיה הבריטית הוא ככל הנראה סנונית ראשונה בחרם עולמי שעלול לצבור תאוצה. מתוך מכתבים שקראתי (ראו התיחסות מלאה יותר אצל יונית), עולה הרושם שבעולם הצליחו לעשות לנו דמוניזציה. אני מניח שהדמוניזציה הצליחה כיוון שהערבים הרבה יותר חכמים ממה שנראה לנו, והם פועלים במשך תקופהבצורהננכונה עם אירגונים עולמיים והתקשורת העולמית. מצד שני נראה שגם אנו תרמנו לדמוניזציה בכך שאיננו פועלים נכון בתקשורת העולמית. אם אני מבין נכון, נראה שהסיבה לכך היא בילבול שקיים אצלנו לגבי הכיבוש/חזרה-לנחלת-אבות, וחוסר יכולת להציג תמונה ברורה של צדק או אי צדק של העניין. אני חייב לומר שגם אצלי הבילבול הזה שורר, ואינני מצליח להגיע להחלטה. לכן כדי לנסות להבהיר לעצמי את עמדתי בנושא, השתדלתי להתעמת עם אחד מגדולי מבקרנו – ג'ון פילר. ג'ון פילגר הוא ככל הנראה עיתונאי בעל שם, הידוע בעמדות האנטי ישראליות שלו, וביכולת שלנו לצייר תמונה חד-צדדית וריגשית (מעין גדעון לוי עולמי). בחודש שעבר הוא כתב מכתב שזכה לתפוצה לא רעה באינטרנט. בתגובה, אני מבקש לכתוב לעצמי ואחר כך לאנשים אחרים בעולם, מכתב שיסביר לי היכן אנו נמצאים והיכן הצדק נמצא.

אשמח אם תוכלו להגיב ולהעיר (המכתב נכתב באנגלית לצורך תפוצה בפורומים המתאימים).

תודה,

טל

On 22 of May this year, John Pilger wrote an article which bears the title "Imprisoning a whole nation". In this article Pilger pictured Israel as imprisoning the Palestinians, starving them, killing their children, causing them to kill each other. I could, as many of the Israelis probably would have done if they read Pilger's article, to dismiss it as anti-Israeli, anti-Semitic, or just pro-Palestinian propaganda. I could, as other did, say that it is a pilgerian writing (a very emotional one sided presentation of the situation, aimed at getting tears and attention. This style of writing was named after John Pilger himself).  But I choose to try to use Pilger's harsh critique to try to mirror to myself the and to my friends, the situation on which we Israelis had come in to during the last forty years, since we occupied Samaria, Judea and the Gaza strip. I believe that every individual that see himself as a wise and intelligent man or woman, must view Pilger's critique in a much border perspective than that Pilger gave us. Nevertheless we must confront some truths which Pilger rose in his most incommode way.

The first good question that Pilger's arguments raise is: Do an occupied people under international law have the right to use arms against the occupier's forces (see paragraph three)? Well, I checked with an expert in international law, and such a law does not exist. Basically it can not exist because the international laws were created under mutual agreement between governments around the world. It is clear that in order to make such law like Pilger's law, the occupied people had to sign an agreement with the oppressor, and we know that such an agreement was never signed, and probably can never be signed. Although the international laws of war are valid only to governments that signed the mutual agreement, today these laws become an international standard, and so we can say that they must be obeyed by Israel and the Palestinians. These laws were meant to regulate wars between states and not between states and a guerilla or terror organizations. This problem may most clear if we examine the demand of the war laws that both sides will distinguish between the fighting forces and the civilians in very clear signs. When a state is fighting a guerilla or terrorist it is obvious that its fighting forces are distinguished by clear signs, but it is also clear that guerilla and terrorists fighters do not distinguish themselves.  This disobedience to the international law, of course breaks the obligation of the state to fight according to the international law. But this means that according to the international law, no occupied people can fight their occupier, without breaking this law.

I think that the "international law" which  Pilger speaks of, is not a written international law, but common idea that oppressed people may fight their oppressor to get their liberty. The question that must be raised is what are the legitimate means that the oppressed may take in order to gain their liberty, and what may the legitimate force the oppressor may use, in order to oppress disobeying groups inside the state? In a pure democratic regime, the answer may be clear: no violence may be needed, if the separation was conducted under fair democratic voting, as the case in Quebec, in which a voting prevented the separation of Quebec from Canada. If no such democratic procedure was conducted, other ways of persuasion may be taken from the side of the oppressed. There are basically no limits to the means the oppressed may take, but it is obvious that the state may also react in the same means to defend itself. The harsher the violent from the oppressed, the harsher the reaction of the state may take.

When the oppressed try to make their best root to liberty they may look at some lessons from the past and the present. In the Imperialist age, when the West controlled vast lands and inhabitants far from it's original countries, terror and guerilla fighting was a good mean to drive the imperialist countries out of the land. But this procedure may not be so useful when guerilla and terrorists attack the states in their homeland. This we can see from many cases, where the Basque didn't gain independence from Spain, despite years of terror. Northern Ireland, did not gain it's independence on terrorist grounds, but it may gain it's independence on democratic agreement, according to Belfast agreement. In Israel, the Palestinians were very close to gaining their freedom after five years of legitimate democratic protest (in the Intifada of the Stones, 1987 – 1992). They started to lose the Israeli support   to a Palestinian state, when they returned to terrorist activities in the year 1994 and until today.

As Pilger said, the oppressed may have the right to fight their oppressor, but in a democratic regime, the states also have the moral right to defense their selves from terror attacks, in the same means that the oppressed initiated on the state's peoples. Though, for the oppressed, it is most advisable to choose legitimate democratic means, in order to get the best results.  If a democratic state, like Israel, had engaged in a terrorist rebellion, it may have the right to react in violence, but I think it would not be the wisest choice. In the modern world, where the electronic media has so much power, and pictures of poor and miserable people have much more power the an intelligent debate, we may harm ourselves in reacting violently to the terrorist violence, although way may have a good moral cause for doing so. And even if the electronic media was not present, reacting in large scale violence is not recommended, because, it only causes more oppressed people to try to retaliate to unjust violence of the state, and so strengthen the terrorist groups. Also, we must try to separate between the terrorists and the nonfighting population, by treating the nonfighting population with much respect and enabling them to live a prosperous and safe life.

Israel, I believe, must try to act with much more wisdom and grace, then she acts today, in order to reduce the violence of the Palestinians extremists, and to bring the majority of the Palestinians to negotiate democratically on a Palestinian state.

לאחרונה, יותר מידי טקסטים שקראתי גרמו לי לדרוש מעצמי חשבון נפש ציוני. לא שאני ציוני שיכלי, אלא שגדלתי בבית ציוני, ולכן אני מגדיר את עצמי כציוני ריגשי, שחונך לציונות משחר נעוריו. אינני יכול להגדיר את עצמי כציוני שיכלי, כיוון שבמשך שנים רבות רבות אינני מצליח לנמק לעצמי בצורה הגיונית, מדוע עלי להיות ציוני. נדמה כי כל מה שמחזיק אותי כציוני, אלו טראומות השואה שספגתי בבית (דור שלישי לשואה), ומורשת צבאית וציונית משפחתית. אבל מבחינה הגיונית לא הצלחתי לענות לעצמי עדיין על מספר שאלות שחותרות תחת תראומת השואה, וההקניה של הציונות. אחת מהן היא מדוע להמשיך לחיות במקום הקשה הזה ולא להגר לארצות הברית ולהיטמע בגויים? נראה שהיהודים משגשגים שם, ואם ירצה השם, הייתי יכול להתחתן עם "שיקסה" (גויה), וילדי, אחר דור אחד או שניים, היו שוכחים שהם צריכים לסחוב על גבם את העול הזה שנקרא "יהדות". למעשה, כשאני מסתכל מסביבי, התהליך הזה כבר קורה. שניים מקרובי המשפחה שלי נישאו לגויים. אחת אחרת, עושה מאמצים כנים להתחתן עם גוי. כך שניתן בהחלט לראות כיצד הדור שלי, מאמץ לעצמו ראית עולם לא יהודית. ואולי תוך כמה דורות, אם תהליך זה ימשך, תעלם היהדות החילונית.

שאלה אחרת שטרם הצלחתי למצוא לה פתרון, היא הבעית המוסריות של מדינת ישראל. החרם האקדמי הבריטי על ישראל, גורם לי לשאול מדוע דווקא הבריטים, שאינן ידועים בשנאת ישראל, יובילו את המאבק בכיבוש הישראלי. הרי, כאשר אני שומע אליטות ישראליות מדברות על הגורמים האנטי-ישראלים בעולם, תמיד מיחסים את האנטי-ישראליות לאנטישמיות של הגורמים האנטי ישראלים. ואילו הבריטים, שהעניקו לנו בשני לנובמבר 1917, את הצהרת בלפור, היו אלו שהעניקו לנו את המדינה (או הבית הלאומי, כשפת ההצהרה), לא יכולים להיחשד באנטישמיות.

בימים אלו אני קורא את הספר של ג'ון בגוט גלוב "A Soldier with the Arabs", שבו מתאר גלוב, את חייו כמפקד הליגיון הערבי, שלחם נגדנו במלחמת העצמאות. גלוב, מעיד על עצמו, שהתנדב לשרת בצבאות ערב, כי התאהב בערבים. הוא מסביר בפתיחה לספרו כי מבחינתו להקמת המדינה היהודית לא היה ואין בסיס מוסרי. הארץ הזאת, היתה שייכת למאז ומעולם לאוסף רב של שבטים ויחידות אתניות. היהודים (או למעשה צאצאי שבט יהודה) הם רק מיעוט קטן שחיי כאן, ולכן הוא אינו מבין מדוע צריך להעניק ליהודים מדינה דווקא כאן בישראל (פלסטינה בשפתו), על חשבון מיליון ערבים שחיו כאן. גלוב מוסיף ואומר, כי הישראלים מתחילת דרכם בחרו לא לנסות ולהבין את הערבים, ובמקום זאת פנו לדורסנות ולמאבק. לכן, לטענת גלומב, אנחנו נאלץ לחיות על חרבנו (הספר פורסם ב- 1957).

במאמר אחר שקראתי באינטרנט, מתוארים כל הזוועות, שיוצר הכיבוש של הפלסטינים בידי מדינת ישראל. אנחנו אולי יכולים להתכחש, אבל מניסיוני, ומניסיון רב שנים, בהיסטוריה האנושית, כיבוש של עם אחר אכן משחית את האדם הכובש, ואין זה משנה אם הכובש הוא יהודי או גוי. ושוב אני יכול לשאול את עצמי, מדוע עדיין יש לי זכות לחיות בארץ הזאת?

נראה כי הנימוק המקובל באליטות הקיימות, הוא שאנו עם נרדף הזכאי להגדרה ולחיים עצמאיים [ראו לדוגמא מאמרה של רות גביזון]. בספרון שהוציא פרופ' יחזקאל דרור (שהיה אחד מחברי וועדת אגרנט), מציין דרור, כי בעבור העקרון העליון לזכותינו לחיות, מותר לנו גם להשתמש באלימות, אפילו בצורה לא מוסרית.

הנימוק של זכותינוו לחיות, נראה לי בעייתי. הוא נראה לי בעייתי, כיוון שאם אני בחור ליברלי, קוסמופליטי, אינני חייב לחיות דווקא כאן, על חשבון רמיסת זכויותהם של בני עם אחר? האם לא עדיף שאהגר לארץ אחרת, כמו קנדה או ארה"ב, שם אוכל לאבד את זהותי היהודית  ולחיות ללא נקיפות מצפון? מדוע אני חייב לחיות דווקא כאן?

במשך שנים השאלות האלה (ורבות אחרות) הציקו לי, ולא ברחתי מהן. לא טאטאתי אותן מתחת לשטיח. אני מאמין שאני יכול להסביר לעצמי מדוע עלי לחיות דווקא כאן… האם גם אתם יכולים להסביר לעצמכם מדוע אתם צריכים לחיות דווקא כאן?

טל