זהו חברים,
נראה כי משפט "עובדי מכון ויצמן" נגד "מכון ויצמן" הסתיים. נשמעו עדויות לכאן ולכאן. נראה כי חלקכם הצליח לגבש דעה. אתם מוזמנים להביע את דעתכם כאן. יהיה מעניין לדעת מה חשבתם.
אני אישית, מרגיש שהמשפט הציבורי הציף אל פני השטח מספר בעיות בחקיקיה הישראלית. אומנם החקיקה מאפשרת לעובדים להתאגד בחסות החוק, אך בפועל יש קושי גדול מאד להתאגד. עובדים שמבקשים להתאגד, שלא דרך ההסתדרות, עלולים למצוא את עצמם מפוטרים. המעביד אינו מחוייב לדבר עם העובדים. הוא יכול לעשות בדיוק מה שמכון ויצמן טען, או Royal-Life : "אין לי בעיה שתתאגדו, אבל במקום אחר". כך שבפועל מאד קשה להתארגן במדינת ישראל. הדבר הזה משאיר את העובדים חלשים אל מול המעבידים, ולכן נדרש שינוי בחקיקה.
בנוסף, במשפט ציבורי הרגשתי את חולשתנו כציבור. גם אם חלקנו הרגיש שמכון ויצמן עושה עוול, כפי שהתרשמתי מהתגובות ומהסקר, עדיין זה לא התרגם לפעילות אמיתית מול מכון ויצמן. כמות המפגינים שהגיעה להפגנות היתה נמוכה.
מה ניתן אם כן לעשות?
אני חושב שרבים בהמיספרה הסוציאליסטית, מאמינים שהדרכים הישנות ישרתו את המשימה. לעמוד במרכזי כיכרות ולנאום, על עוול, ועל מסכנות, ועל עושק. על ידי פיתוח התודעה של מעמד העשוקים כנגד מעמד העושקים. לחדור לרדיו, לטלויזה ולעיתונות ההמונית. כך הם מאמינים שיבוא השינוי. אלא שהשינוי לא בא כבר מאה שנה. ונראה שהניסיונות הללו הופכים פחות ופחות אפקטיבים מרגע לרגע. שורות הסוציאליסטים מתדלדלות. "המיליונים העשוקים", משום מה ממשיכים להצביע לביבי ולש"ס.
אומרים על אנשי שמאל שהם חכמים. אבל חכמים היו שואלים את עצמם מדוע, אם אנו יודעים את צדקת הדרך, ואת הדרכים לשכנע, הציבור נשאר להעדיף את הניאו–ליברליים, את הקפיטליזם, את הדת והמסורת?
חלקם, בנחרת בוז יאמרו ש"הציבור טיפש". אני חושב שזאת טעות מרה. בשיחות אישיות עם אנשים רבים, שאינם בוגרי תארים מתקדמים, ואף לא בדיוק בוגרי תיכון, גילתי הרבה חוכמה. הרבה תבונה. הרבה יכולת לבקר. אני חושב שהקונספט השכנועי של הסוציאליסטלים שגה בדיוק בנקודה הזאת.
למעשה הציבור חכם, ואפילו חכם מאד. הרבה יותר חכם מאיתנו, ולציבור יש יכולת הבחנה בין דמוגוגיה לתורה נכונה. בספרו "חוכמת ההמון", ג'ימס סורוויקי מראה שלהמון, בתנאים מסוימים, יש יכולת טובה הרבה יותר להעריך את המציאות, מאשר לבודדים חכמים מאד.
אני חושב שאם הסוציאליסטים מבקשים ליצור שינוי, עליהם להחליף דיסקט, ולהבין שהציבור חכם מאד.
כיצד משכנעים ציבור חכם?
קודם כל, לא נואמים נאומים!. לא מתייחסים אל ההמון בהתנשאות. נותנים לו המון כבוד. דבר שני, אחד
הדברים שנאומים ודמגוגיה, מייצרים, זה אנטי. תמיד כשאני שומע איזה דובר רהוט, מדבר בשם צדק כזה או אחר, עולות לי המון שאלות. מדוע הוא אמר כך, ולא אחרת? האם אי אפשר לראות את זה בצורה אחרת. או "כן… הוא טען כך… אבל אני מכיר מהמציאות דברים סותרים".
לכן חשוב מאד, לקיים דיון, ולא נאום. הדיון, כדי שיהיה אפקטיבי צריך להיות בעל מספר מאפיינים. הוא צריך לאפשר לכל הצדדים להביע את דעתם בצורה שווה. אסור שדעה קיצונית ככל שתהיה, תוצא מהדיון. מרגע שמכריזים על דעה כל שהיא כקיצונית, זה פתח לצנזורה. מוטב להתייחס לדעה הקיצונית, ולהראות היכן היא שגויה, מלגרש החוצה את הקיצוני, וכך לאפשר לו לבנות את הדעה הקיצונית הרחק מלב הציבור, וקרוב מאד לליבם של קיצונים אחרים.
מצד שני, כל באי הדיון צריכים לשמור על רמת דיון שמתאימה לכלל חברי הקבוצה הדנה. לא יכול להיות שבקבוצה של מומחי גרעין, יבוא הדיוט שלא יודע מה זה אטומים וינסה לדון עם שאר חברי הקבוצה. לכן חשוב שמנהל השיחה או כמה מחברי הקבוצה,ינהגו עם הבחור הלא מתאים, בנימוס רב, אך בתקיפות.
חלקכם יאמר בוודאי כי רוב הציבור אינו מתעניין בדיונים. הוא נהנה לראות ריאלטי או כל סדרה אחרת, ולברוח מהשאלות הקשות. אני בהחלט אסכים עם הטענה הזאת, אבל אסייג. בחברה האנושית קיים ריבוד ידע. מי שמתאר את ריבוד הידע הוא מלקולם גודוול, בספרו "נקודת ההטיה". מלקולם מראה שישנם מנגנונים חברתיים, שמאפשרים לידע לעבור במהירות וביעילות בין ציבורים שונים. גם אם רוב הציבור מעולם לא קרא ספר עיוני, או קרא ירחון מדעי, המנגנונים הללו מאפשרים לידע לעבור במהירות וביעילות. אנשים המומחים בתחומם, או בתחומים רבים, נקראים על ידי גודוול "מבינים", והם מהווים אוטוריטה לחבריהם, הפחות משכילים. הידע של המבינים עובר בין חברי המבינים, ומגיע לאנשים מאד מקושרים וחברתיים שניתן לכנותם "נתבי ידע". נתבי הידע מפיצים במהירות את הידע לאנשים אחרים. לכן אם ניצור הסכמה רחבה בקרב שכבה רחבה מספיק של "מבינים", יוכלו המבינים הלעביר את הידע, ונתבי הידע יעבירו את הידע לשאר הציבור במהירות וביעילות. הידע הזה, כמובן צריך להיות ידע שעבר ביקורת טובה, והתקבל על קהל רחב של "מבינים".
ל"מבינים" הללו לאורך ההיסטוריה קראו "המשכילים", "המלומדים". ולפעמים אכן היתה להם השפעה. תקופות שלמות נקראו על פי פעולות אותם מלמודים. הרנסאנס, תקופת הנאורות, והתקופה הרמונטית. במאה ה-20 ירדה קרנם של המלומדים, כיוון שעלתה קרנם של אנשי היח"צ. אדוארד ברנז וממשיכיו שלטו בשיח הציבורי של המאה ה-20, דרך תקשורת ההמונים. אלא שהטכנולוגיה הולכת ומשתנה היום, ואנו נכנסים לעידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הזאת, שאנו קוראים לה Web 2.0, היא הרבה יותר אישית, והרבה פחות המונית, ולכן שוב תעלה קרנם של המשכילים, או "המבינים".
שיכנוע ה"מבינים"
אם כך, המבינים, הם נקודת המפתח בשיכנוע הציבור. אם נצליח להשיג קונצנזוס בין המבינים, גם הציבור כולו יטה ללכת אחר רעיונות המבינים. אבל זאת בתנאי, שהמבינם ייצגו את כל קשת הדעות הקיימת בציבור הרחב. אם חס ושלום, יהיו כאלו שיחליטו לשתף רק "מבינים" מהצד הסוציאליסטי של המפה, יווצרו דעות לא ביקרותיות, שלא ייצגו את כלל הציבור, ולכן כלל הציבור לא יתרשם מהשיח של מביני השמאל. אבל אם ננהג בצורה משתפת, ונכניס לשיח את כל הצדדים, המבינים של הצד הימני, יוכלו לשכנע את הציבור הימני בצורה הרבה יותר טובה ממבינים שמאליים, בגלל העובדה הפשוטה שמביני הימין, מבינים את צאן מרעייתם, וחיים את חיי צאן מרעייתם הרבה יותר טוב ממבינים שמאליים.
כיצד אם כן ניתן להגיע להסכמה בין מבינים מכלל קצוות הקשת? הדרך היא על ידי דיונים ארוכים בין "המבינים" שבהם מחפשים נקודות הסכמה, ומבררים מחלוקות. כך הדבר נהוג במדע, ובכל מקום בו רוצים לחפש את האמת, ולא את ההצדקת ראיית העולם הצרה שלי.
ביום יום, הדרך לעשות זאת היא על ידי דיון בבלוגים, בקבוצות דיון, בכנסים ומפגשים. זה דורש זמן. יתכן שתוצרי הדיון יופיעו עוד שנה, ויתכן עוד שנתיים. אבל אם הדיון יהיה מכבד וענייני, הרי שהתוצרים בוא יבואו.
אלא שלא תמיד יכולים המבינים לייצר הסכמה בינהם. לפעמים משהו בתפיסת העולם שלהם לא מצליח להתיישב עם תפיסת העולם של המבינים הנוגדים. ולכן נדרשת רמה אחת גבוה יותר של דיון. כאן נכנסים הפילוסופים… אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
בינתיים, לפחות בנושא של סוציאל–דמוקרטיה מול ניאו–ליברליזם, נראה שהנחות יסוד משותפות, וניתן להגיע להסכמה רחבה, בעוד שנה או שנתיים. כשתיווצר ההסכמה הרחבה הזאת, אנשים יהיו מוכנים לצאת לרחובות באלפים, עשרות אלפים ואף מאות אלפים כנגד פעולות שנראות להם לא צודקות. אנשים שוב ישתכנעו באמינות המשכילים, ויצאו לרחובות כדי לשנות. זה הכל עניין של אמון.
עכשיו לפני שנסיים. הנה לכם תרגיל ראשון ביצירת דיון חיובי.
איתמר שיאון, חושב שיש בעיה עם מאבק העובדים של מכון ויצמן, ומאבקים חברתיים אחרים. אתם מוזמנים לקרוא את הטור שלו בנושא, ולהתאמן בדיון בונה.
בהצלחה,
טל
חקלאיים. החבל גם עשיר מאד בתושבים אפריקאיים מקומיים. כאשר הגיעו האירופאיים לדרא"פ, הם גילו את המצב הנ"ל, וקיוו לחבר בין שני המשאבים וליצור הון גדול. הם ביקשו לחבר בין עבודה כושית זולה לחקלאות בשפע (המילה כושי, באה מהשם של אפריקה בתנ"ך – כוש. ולכן כושי, הוא תושב אפריקה). אלא שהם גילו שהכושים אינם ששים לעבודה. לכושים הספיקה עבודת אדמה מינמלית בעונת החקלאות כדי לספק לעצמם את כל צרכיהם. המעות הזעומות שהתכוונו המתיישבים האירופאים לשלם לכושים משום מה לא פיתו אותם.
). גנדי קרא למאבק Satyagraha, שמשמעותו, דבקות באמת.
להעביר את העיקרון הזה בשלמותו לחברה הישראלית. כדי שמאבק כזה יצליח, חייבת להיות אמת מוסרית אחת ברורה. העדרה של אמַת מידה מוסרית ברורה, מקשה על הצופים במאבק להכרע מי המוסרי, וכתוצאה מכך,לא מופעל לחץ על הפוגע. 
אם רצוננו ליצור חברה מוסרית, שפועלת מתוך הכרת האמת והמוסר, ולא מתוך אלימות וכפיית דעתנו על הזולת, עלינו לנסות להגיע לאמת משותפת, ולהגדרות מוסריות מוסכמות. אני יודע שחלקכם יכפור באפשרות להגיע לאמת מוסכמת. הרשו לי כמובן לכפור בראיה פוסטמודרניסטית שכזאת. הכשרתי המדעית, וההכשרה שרכשתי בפילוסופיה של המדע, לימדה אותי שאנו כקבוצה נוכל למצוא אמת משותפת רחבה מאד. תהליך מציאת האמת המשותפת אינו קל, והוא דורש חקירה משותפת ארוכה מאד. נצטרך להעלות תאוריות ולהפריכן על ידי עובדות. לחזור ולשפר את התיאוריות, עד שנגיע לתיאוריות שיתארו את המציאות המוסרית בצורה קוהרנטית ושלמה. זה לא יהיה קל, אבל אני חושב שזה יהיה כדאי, וגם אפילו מהנה. 
גדול כפי שהוא נראה בהתחלה.
ישירה, מעבר להגדרה הבסיסית שאומרת שכולם מחליטים. לא הבנו את הקשיים. לא הבנו את הפתרונות. ויחד עם זאת, היו כאלו שתקפו את הרעיון. האחרונים העדיפו את שלטון הנציגים הרקוב והמוכר, מאשר לנסות לבחון דרך חדשה.
ויוצאים 
