גם יבשם וגם איתמר טוענים כי עדיף לו הינו מעסיקים עובדים בחוזים אישיים. יש שיקראו לזה שוק חופשי של עבודה. בשוק חופשי המעביד והעובדים, מסכימים על פי ההצע והביקוש, כמה כסף ישלם המעביד לעובד, וכמה עבודה יתן העובד למעביד בתמורה לתשלום.

המצדדים בגישה זאת, אומרים כי בשיטה זאת המשק נשאר גמיש, ויכול להתפתח ביעילות ובמהירות. אני טענתי, כי בניגוד לכל שאר המוצרים האחרים הנסחרים בשוק החופשי, האדם אינו "חפץ". אין דינו של אדם כדינו של "אמצעי יצור", ולכן אנו צריכים לגרום למצב בו יווצרו תנאים כאלו שיאפשרו קיום תנאים אנושיים יותר עבור העובד. לשם כך טענתי, יש לחוקק חוקים שיאפשרו לעובדים להתאגד, בהתאגדויות דמוקרטיות.

כדי לבחון את הסוגיה הזאת, אני מבקש להציג מצב קיצון בו אין כלל חוקים המגינים על העובדים, והם נאלצים להתמודד במצב של שוק חופשי. הסרטון הבא מציג מקרה שקרה לאחרונה במפעל "Royal Life" שבאזור התעשיה ברקן. בברקן, שבאזור השומרון, ככל הנראה לא קיימים חוקי המדינה הרגילים, או שהם אינם נאכפים.

לחברי וידידי מהימין שחושבים שהסרט תוקף את השהיה ביהודה ושומרון, אני מציע להתעלם מהטענה הזאת. גם בתחומי מדינת ישראל של גבולות תרום 1967, לא מקפידים לשמור על חוקי העבודה, עם השב"חים (שוהים בלתי חוקיים – פלסטינים הגונבים את הגבול ועובדים בתוך הקו הירוק). הפרת החוקים הזאת התקיימה ערב פרוץ האינתיפדה הראשונה, ובספרם "אינתיפדה", מרמזים זאב שיף ואהוד יערי, כי ליחס המזלזל ולפגיעה בחוקי העבודה מצד המעסיקים, היה חלק לא מבוטל ביצירת הזעם כלפי ישראל ובפרוץ האינתיפדה.

אתם מוזמנים לצפות בסרט ואז להמשיך לדיון. הסרט ביו-טיוב סובל מבעיות קול, וניתן לצפות בסרטון המקורי באתר של הטלויזיה החברתית.

[gv data="HF85nLULwhY"][/gv]

מקור: הטלויזיה החברתית

תנאי התעסוקה בגדה גרועים. במידה רבה ניתן להאשים בכך גם את הרשות הפלסטינית המושחתת, שקיבלה סכומי עתק מאירופה, אך תיעלה אותם למנגנונים מושחתים, או לטרור. כיוון שההשתכרות בגדה נמוכה מאד, הרי שהמשכורות שהמעסיק "Royal Life" מציע, מספיק גבוהה כדי למשוך אליו פועלים, המוכנים לעבוד בשכר ובתנאים הללו. אם נמשיך מנקודת מבט קפיטליסטית, המשכורות הנמוכות שהמפעל משלם מאפשרות למפעל לעמוד בתחרות, לגדול ולשגשג, ולהציע עבודה לעובדים נוספים. מיקומו של המפעל ביהודה ושומרון והעסקת פועלים פלסטינים, מאפשרת למפעל לפעול מחוץ להשגחתה של מדינת ישראל, ומצד שני הפועלים הפלסטינים יכולים להגיע בצורה חוקית למפעל ולהרוויח כסף למחייתם.

אם מצד שני, לוקחים נקודת מבט סוציאליסטית-קלאסית על הארוע, הרי שיש כאן ניצול מעמדי. המעסיק תאב הבצע, מנצל את חולשתם של העובדים, ומעסיקם בשכר זעום, המספיק בקושי למחייתם. הוא עצמו מתעשר, בעוד הפועלים נמקים.

אני מציע נקודת מבט אחרת. קצת יותר מורכבת, שמשלבת בין שתי הגישות. אקרא לה גישה סוציאל-ליברלית. על פי נקודה זאת אכן יש לנו כאן משק חופשי. אבל כפי שהמפעל יכול לפעול בחופשיות, כך גם העובדים זכאים לנסות להתארגן ולפעול כדי לשפר את תנאיהם. התאגדות עובדים יעילה, מאפשרת לפועלים לשפר את מצבם מול המעסיק, ובכך להשתכר יותר. המעסיק מצידו מנסה לשבור את השביתה על ידי העסקת עובדים זמניים בשכר גבוה במעט. מצב כזה יוצר משחק כוחות בין הפועלים למעסיק, שבו בד"כ למעסיק יש יתרון, כיוון שיש לו פועלים חליפיים.

הדרך לשפר את מצב העובדים, היא ליצור מארג כוח חזק יותר, על ידי שילוב אירגוני עובדים, כמו המארג שארגון כוח לעובדים מנסה לייצר. שילוב אירגונים כזה יכול ליצור מארג כוח שבו עובדים ממקומות עבודה אחרים יכולים לפגוע במפעל הפוגעני על ידי הטלת קשיים על הספקת חומרי גלם, או שימוש באמצעי תקשורת כדי להפעיל לחץ חיצוני על המפעל.

אם כוח לעובדים, או תאגיד אירגונים כזה יהיה מסוגל להגיע למצב בו יש לו כוח פוליטי להריץ מפלגה לכנסת, או ליצור לוביזם יעיל, הוא יהיה מסוגל לחוקק חוקים שיגנו על העובדים. מארג כוח כזה להבנתי קיים במדינות הסקנדינביות, ולכן זכויות העובדים הקיימות בסקנדינביות מתקדמות מאד. אילו היו מצליחים הפועלים של Royal-Life ליצור מצב מדיני בו המדינה צריכה להגן על זכויותהם על פי חוקי העבודה הישראלים, הרי שהמעסיק היה חייב לשלם להם לפחות את שכר המינימום (כ- 19 ש"ח לשעה, ולא משכרות של שמונה שקלים לשעה.

מן הצד השני, גם לאירגוני עובדים יש בעיה. לאיגודי עובדים בארץ יש נטיה להסתאב ולהפוך להיררכים ודיקטטורים. הדרך לשמור על יעילות הארגונים היא על ידי שימור הכוח בידי העובדים עצמם, ומניעת ריכוזו בידי האולוגרכיות המנהלות את האירגון. כאשר ארגון מתחיל להיות ריכוזי, יש נטיה להנהגת הארגון להפוך להיות מושחתת ומסאובת, וכתוצאה מכך הארגון הזה יפסיק לשרת את מטרות העובדים, יפגע במפעלים ובמשק, וישרת את מטרות האוליגרכיות של האירגונים. הדרך לשמור את הכוח בידי העובדים, היא הקמת איגוני עובדים דמוקרטיים.

התאגדות עובדים, בכל רמה שהיא נובעת מעקרון החרות. שמאפשר לכל אדם להתאגד ולפעול כדי לשפר את אושרו. כמו שמפעלים חופשיים להתאגד על בסיס כספי, כך גם התאגדויות עובדים יכולות להאסף על בסיס כספי וחברתי.

הבעיה עם העובדים הפלסטינים של מפעל Royal life היא שהחוק הישראלי אינו מגן עליהם. התנאים הקשים וחוסר ידע תרבותי בהתארגנות עובדים, אינו מקל העובדים להתאגד. המעביד, בדיוק כמו מכון ויצמן, מאפשר לעובדים להתאגד, אבל מחוץ למפעל.

יכולת ההתאגדות בגדה היא נמוכה. אירגון כמו כוח לעובדים תרם צירף אותם אליו. ולכן מצב הכללי-חברתי שלהם חלש. המצב הזה יצור בהמשך הזמן תסכול, כיוון שפועלי המפעל יראו את פערי החיים בינם לבין המעסיק היהודי שלהם. או את הפער בינם לבין שכניהם היהודים, החיים בעושר רב יחסית אליהם (ובעוני ביחס למקביליהם במרכז הארץ). המצב הלא שיוויוני הזה, והיכולת של המעסיק להמשיך להעסיקם בתנאים גרועים ביחס לחבר'ה בישראל, תיצור שוב את המרירות והכעס שהניעו את האינתיפדה הראשונה. ושוב יתלקח הזעם, ושוב תתחדש המלחמה.

נדמה לי שפתרון בעית Royal-Life, ובעיות ההתאגדות בכלל, חיוני ליצירת של חברה שיוויונית יותר, פחות דורסנית ויותר אנושית.  האם נעזור לפועלי Royal-Life או לעובדי מכון ויצמן?

ובכלל, מה דעתכם?

"וגר, לא תלחץ; ואתם, ידעתם את-נפש הגר–כי-גרים הייתם, בארץ מצריים. "

(שמות כ"ג, ט')

יבשם טען ש"חוזה קיבוצי אינו דרך מיטבית להעסקת שלושים עובדים שמבצעים עבודה בהיקף של ארבע משרות מלאות."

העובדים, ואנשי כוח לעובדים עונים:

סמדר חזן

"החוק מאפשר להעסיק עובדים בחוזה אישי"- החוק גם מאפשר לעובדים להתאגד במידה ועמדו בתנאים הבסיסיים לכך. אנחנו עמדנו. המכון עדיין לא מוכן לנהל איתנו מו"מ.

2. "אנחנו לא מקפחים את העובדים שמועסקים בחוזה אישי"- עד עכשיו קיפחתם. אם לא היינו מרימים את קולנו, דורות של מדריכים עוד היו ממשיכים להיות מקופחים. גם בחוזים החדשים יש בעיות רבות, וגם שם מקופחים המדריכים המדופלמים (חלקנו לומדים לדוקטורט), המדריכים הותיקים (חלקם עובדים 8 !!! שנים), המדריכים המצטיינים במיוחד, המדריכים שגרים במקומות שעליהם המכון לא משלם החזרי נסיעה ועוד.

3. "אין סיבה כלכלית למחאה"- אנחנו לא תאבי בצע, והסוגייה הכלכלית מעולם לא הייתה בראש מעיינינו. אני יודעת שקשה מאוד לדובר ולשאר קברניטי המכון לקבל זאת, אך מטרותינו הן עיגון זכויותינו למען המדריכים הבאים ולא רק בשביל הכיס הקטן והמסכן שלנו. אנחנו אנשים בעלי אידיאה ועקרונות, אחרת היינו פונים להייטק ולא למדע.

4. "אין צורך בהתאגדות, כיוון שאנחנו נוהגים בהגינות וביושרה"- הנחתום מעיד על עיסתו? בשיחה עם סגן מנהל המכון נאמר לנו כי החוזים האישיים יוכלו להשתנות בעתיד- כראות עיני ההנהלה. אם לא תהיה התאגדות- זה בדיוק מה שיקרה.

5. "שום כוח לא יגרום לנו לתת את מה שלא מגיע"- יבשם אפילו לא יודע מה אנחנו דורשים, ולכן הוא לא יכול לדעת מה מגיע ומה לא. הנושאים שהעלינו בפעם האחרונה שהגענו כנציגות, היו בסיסיים ומעטים, ודרשנו פגישות נוספות לצורך העלאת בעיות נוספות. אני אגלה כאן כי אחת הדרישות שהתכוונו להעלות היא בדיקה תקופתית לאיבחון סרטן העור לכלל המדריכים שעובדים שעות רבות בשמש, דבר אלמנטרי בסוג עבודה שכזה. אם יבשם חושב שדברים כאלו לא מגיעים לנו- אוי לנו ולחברה שלנו.

6. "כך בונים חברה טובה יותר"- חברה טובה יותר היא חברה בה רוב האנשים מרוצים. רוב העובדים מרוצים. חברה טובה היא כזו שבה הבוס לא אומר לעובד "לא טוב לך- תתפטר", אלא מנסה לשמוע ולהבין את טענותיו בפתיחות, ואף לתקנן. חברה טובה היא חברה המכילה אנשים עם מודעות חברתית ומוסרית, הלוחמים על עקרונותיהם- למען דור העתיד ולמען הכלל. חברה טובה יותר היא חברה שבה בעלי הכוח וההשפעה לא מנצלים את כוחם לרעה- ומנסים למנוע את ייצוגם המשפטי של החלשים מהם. 

עמי וטורי, יו"ר כוח לעובדים

א – החוק לא מבדיל בין 10 עובדים, 50 עובדים ו 1000 עובדים. כולם זכאים להסכם קיבוצי ועל כולם יכול לחול הסכם כזה.

ב- בגן המדע מגיע מיספר המאוגדים ללמעלה מ 30 וההסכם אמור לחול על כ 50 איש שזה לא מעט

ג- בניגוד למה שנאמר סך המישרות המלאות על העובדים עולה בהרבה על 3-4 מישרות חלק מהעובדים עובדים לבדם בתקופות מסוימות מישרה כימעט מלאה

חברים בוקר טוב,

כנראה שעד יום שלישי אחה"צ לא יהיה לי זמן רב לעסוק בעניין הברור הציבורי. אני נוסע היום למעיין ברוך, כדי לתת הרצאה/שיחה על דמוקרטיה ישירה, ומחר ומחרתיים, ענייני פרנסה יעסיקו אותי.

בנתיים, ביום שישי, המשכנו את השיחות. יבשם טען שאין זה הגיוני להעסיק עובדים זמניים בחוזה קיבוצי:

חוזה קיבוצי אינו דרך מיטבית להעסקת שלושים עובדים שמבצעים עבודה בהיקף של ארבע משרות מלאות.

 

החוק מאפשר להעסיק עובדים בחוזה אישי. אלפי עובדים בתעשייה המתקדמת (היי-טק), בתקשורת, ובשירות הציבורי מועסקים בדרך זו.

 

 

אנחנו לא מקפחים את העובדים שמועסקים בחוזה אישי. תנאיהם (במיוחד לאחר שתוקנו לפי בקשתם) מצוינים. אין סיבה כלכלית למחאה.

 

אין צורך בהתאגדות, כיוון שאנחנו נוהגים בהגינות וביושרה (עובדה: כשהעלו מולנו טענות צודקות, בדקנו, קיבלנו אותן – ותיקנו).

 

אלפי עובדים שעובדים במכון שנים רבות מאוד (בחוזים קיבוציים ובחוזים אישיים כאחד), יודעים שלא צריך להפעיל עלינו כוח כדי לקבל את מה שמגיע.

השאלה היא האם הגיוני או לא הגיוני להעסיק עובדים זמניים בחוזה קיבוצי או לדבר עם העובדים הזמניים, כאשר הם מאוגדים. משאיר את זה לדיון שיתפתח כאן. כולכם מוזמנים. אנא שמרו על ואהבת לרעך כמוך, או לפחות לא תעשה לחברך מה ששנוא עליך (יש הבדל תהומי בין שתי הגישות).

להת'

טל

במכתב שהתפרסם בהעוקץ, ביקשו אנשי הפקולטה למשפטים, למחות נגד התערבות הדיקן ומכון ויצמן בסיוע המשפטי שהעניקו הקלינקות של האוניברסיטה.

להלן תגובת הדובר (ולאחריה דין ודברים ביני לבין הדובר).

יבשם:

תשובה ל"העוקץ":
חופש ההתארגנות מאפשר לעובדים להצטרף ולפעול במסגרת ארגון עובדים. אבל, החופש הזה לא מחייב את המעביד לנהל דיאלוג ולחתום הסכמים עם הארגון – בוודאי לא עם גוף שמעולם לא הוכר ככזה בדין. זה החוק במדינת ישראל.

טל:

תסלח לי שאני אומר את זה,
אבל זה ממש לא תופס,

זה כמו להגיד למישהו, אתה יכול לסוע במכונית, אבל אני אדאג שלא תהיה לך מכונית. בפועל אנו רואים כי מכון ויצמן חיבל בכל דרך אפשרית, ביכולת ההתאגדות של העובדים. הוא לא הסכים לדבר איתם דרך "כוח לעובדים", וחיים הררי (וכנראה גם דניאל זיפמן), פנו לרקטור אוניברסיטת תל-אביב "במחאה" על העזרה שאוניברסיטת תל-אביב נותנת לעובדים במהלך המשפטי שהיה אמור להוביל לחיוב מכון ויצמן להכיר בכוח לעובדים כארגון המייצג את העובדים. ויצמן מתישים את העובדים ולא מוכנים לדבר איתם דרך ההתאגדות.

יבשם, זה פשוט לא רציני בעיניי.

יבשם:

אנחנו חיים במדינת חוק. החוק מקנה לעובדים זכות להתאגד אך אינו מחייב את המעביד להתדיין עם האיגוד. החוק גם מאפשר העסקה של עובדים באמצעות חוזה אישי. זה החוק. המקום שבו אפשר לפעול לשינוי חוק הוא הכנסת. לא הרחוב.

טוב חברים,

נראה שהעסק כאן די ברור (לפחות בעיניי).יש כאן מוסד שמפעיל שיטות לא כשרות למנוע מהעובדים שלו להתאגד. הוא עושה זאת כנראה בחסות החוק, ולא בניגוד אליו. ולכן הדרך העומדת לפני העובדים ולפנינו (אם אנו רוצים ליצור כאן מדינה דמוקרטית יותר), זה לשנות את החוק.

אם החוק הקיים אינו מחייב את המעסיק לעבוד מול ההתארגנות , ניתן לשנות את החוק כך שיאפשר התאגדות קלה יותר. לשם כך צריך לדעת איך להפעיל לחץ על חברי הכנסת. אפשרות אחרת היא ללמוד להתארגן כקבוצות כוח ענקיות, ולהחרים מוסדות ועסקים שאינם מאפשרים התארגנות עובדים.

לשם כך, אנו בעצמנו צריכים לדעת להתארגן. זה לפי דעתי האתגר הגדול שעומד לפנינו, כחברה בשנים הקרובות. האם ניקח על עצמנו את האתגר הזה?

אני עצמי, מרגיש שעלינו למצוא דרכים להתארגנות ציבורית רחבה. אשתדל לעסוק בפיתוח מודלים שיאפשרו לציבור להתארגן. אתם מוזמנים לעקוב אחר הבלוג, לתת ביקורות ו/או לשתף מניסיונכם.
שלכם,

טל

הזכות לחופש ההתארגנות הוכרה כזכות אדם וכאחת מארבע זכויות הליבה של עובדים במשפט הבינלאומי וכזכות יסוד חוקית במשפט הישראלי. זכותם של עובדים להתארגן מבטאת את חירותם האישית, מבטיחה את השמירה על כבודם, ומהווה כלי מרכזי להגשמת זכויותיהם החברתיות והכלכליות.
את המיכתב המלא ניתן לקרוא ב"העוקץ"

סתם, בשביל האיוורור, סרט וסדרת קריקטורות שמצאתי ואהבתי.

מוזמנים לצפות (בבלוג של טל גלילי), ולראות את הקריקטורות (תחשבו מה הן עושות לכם… אשמח לשמוע את תגובותייכם כאן למטה בבלוג).

להת'

טל

יבשם טען לתנאים טובים לסטודנטים. זאת תגובתה של סמדר:
טל, מה שהוא כתב לך פשוט לא נכון, אני אפרט לגבי כל תנאי בסוגריים מרובעים [], ולי לעומתו יש הוכחות בצורת תלוש משכורת:

"תנאי ההעסקה של הסטודנטים העובדים כמדריכים בגן המדע הם מהטובים מסוגם במשק הישראלי. בין היתר:

•    מדריך העובד יום שלם משתכר – 29 ₪ לשעה [3 שנים עבדתי בגן- וליום שלם, שהוא בד"כ יום חג, השכר לשעה היה 28 לשעה הראשונה ו- 21 לכל שעה נוספת. מעולם לא קיבלתי 29 לשעה].
•    מדריך המוזמן לשעות מעטות משתכר – 35 ₪ לשעה [מדריך שהוזמן לסיור של שעתיים קיבל 70 ש"ח, גם אם הוא חיכה שעתיים לפני זה לקבוצה. מדריך שביצע פעילות אחרת קיבל 90 ש"ח ל- 3 שעות, שוב- גם אם הוא חיכה עוד שעה- שעתיים לקבוצה. ימי הולדת נמשכים כ- 5 שעות, בימי שישי אחה"צ, ועליהם קיבלנו 120 ש"ח].
•    תשלום בעד שעות השתלמות – 29 ₪ לשעה [אני מוכנה להציג ליבשם מייל מאחת המנהלות שלי, מלפני חודש- בו היא כתבה לי שהשכר על השתלמות שאנו עוברים הוא 24 ש"ח לשעה. זה גם מה שקיבלנו].
•    השכר משולם בראשון לכל חודש בעבור החודש הקודם [השכר שולם עד כה בראשון לחודש, עבור ימי עבודה שהחלו חודש וחצי לפני].
•    כל שעות השהות של המדריכים במוזיאון – משולמות [עד כה לא שולמו לנו שעות על שהיה נוספת, גם אם כתבנו זאת במסגרת שעות העבודה].
•    המדריכים מקבלים החזר הוצאות נסיעה על-פי החוק. ביום שישי אחר הצהרים – הסעה הבייתה [עבדתי יותר ימי שישי מכל מדריך אחר- אף פעם לא קיבלתי הסעה הביתה. גם לא החזרי נסיעה, למרות שגרתי ק"מ וחצי מגן המדע והגעתי לשם באמצעי תחבורה שונים. אני ועוד כמה מדריכים].
•    במידה ונפלה טעות בעבר, מבוצעים החזרי הוצאות נסיעה רטרואקטיבית כנגד הצגת הוכחות [איזה החזרים בוצעו? מישהו ביקש ממני להציג הוכחות? מתי? איזה הוכחות אתה רוצה? מישהו שומר חשבוניות נסיעה במוניות שירות לשלוש שנים?]".

טל, זה רק סעיף אחד שהיה לי זמן להגיב אליו. הטענות שיבשם כתב- הן השינויים שהם עשו בחוזים האישיים לאחר 3 חודשי מאבק- ועדיין הם לא מוכנים להתחייב שהתנאים האלו ישמרו. אף מדריך מההתארגנות- לא קיבל את התנאים האלו.

אבל כמו שעמי כתב- יש פה טחינת מים מאסיבית, ופעולת "קופי+פייסט" מתמידה.

יבשם מגיב:

אלה הן טענות המדריכים לגבי העבר. בעקבות שיחה עם המדריכים (ללא צורך במחאות והתארגנויות) נבחנו הטענות האלה. רובן אכן נמצאו נכונות וצודקות, ולפיכך תוקנו כמפורט . הודעה על כך נמסרה למדריכים בכתב לפני זמן רב.

בוקר טוב לכולם,

טל גלילי שאל את יבשם שאלות על בעיית ההכרה בהתארגנות. ויבשם הציג בפני טל גלילי את נקודת המבט של מכון ויצמן. להלן ההתכתבות. אתם מוזמנים להביע את דעתכם

יבשם,
אין לי את האימייל שלך, אז אני מרשה לעצמי לפרסם את תגובתי אליך כאן.

ברמה העניינית –
אני רואה שיש פה (מצד השובתים) כאלו החוטאים בהגזמה ודרמטיזציה של תנאי ההעסקה במכון וויצמן ואני שמח על השתתפותך בדיון כדי להעמיד דברים על דיוקם.

מאידך, יש שתי נקודות שטורדות את מנוחתי.
הראשונה – השובתים טוענים שמכון וויצמן לא מוכן להידבר איתם כקבוצה. ואתה חוזר ואומר שמכון וויצמן מוכן לדבר עם השובתים (אך לא מציין שמכון וויצמן מוכן לדבר איתם כקבוצה). כך שמשתמע מדבריך שמכון וויצמן איננו מוכן לדבר עם השובתים כקבוצה מאורגנת.
ללא הסבר נוסף מצידך, אני (ואולי עוד קוראים אחרים) עלולים לקבל את הרושם שהסיבה מכון וויצמן מסרב לדבר עם התארגנות עובדים היא למען ביצוע של “הפרד ומשול”, שנועד לפגוע בתנאי עובדיו.
הייתי שמח לקבל את הזווית של מכון וויצמן, והנימוקים שמוליכים את האנשים שעומדים בראשו שלא לדבר עם התרגנות העובדים. זאת על מנת שאוכל לוודא שהשערתי מוטעית מן היסוד, ושלמעשה יש סיבה הגונה לסירובה של הנהלת מכון וויצמן לשוחח עם השובתים כקבוצה.

נקודה שניה שמטרידה אותי, היא התנערותו של המכון משבירת הברך של אחד הפעילים שהתרחשה לפני מספר שבועות.
אני רואה את המקרה כמעשה חמור מאד שאני משער שלא הייתי רוצה שיקרה לך או לבן משפחתך המנסה להפגין בעד תנאי עבודה משופרים (גם אם, ובייחוד אם, הדרישה לתנאי ההעקה המשופרים הם לשיפור מועט וזערורי בלבד).
על כן – הייתי שמח להבין ממכון וויצמן איך קרה כדבר הזה, והאם השומר המדובר שביצע את הפציעה פעל לפי ההוראות או חרג מהן.
קראתי מתגובה קודמת של המכון שהסיבה לשבירת הברך הייתה שהפעילים ניסו להפריע לטקס שהיה במקום. אפילו אם נניח שזו האמת – האם שבירת ברך נחשבת בעיני המכון כהפעלת כוח סבירה ?

אני מאד מפחד מההתנהלות הזו, וחושש לבריונות של מוסד אקדמי אשר מנהליו משתמשים במנדט הציבורי שלהם, לפעולות לא מוסריות.

אני מקווה שלא הקשיתי מידי, ולקבל התייחסות ראויה.

בכבוד רב,
טל גלילי
www.talgalili.com

ויבשם עונה:

טל, שלום, ותודה על פנייתך.

מכיוון שזו הפעם הראשונה שאני כותב אליך, אולי כדאי שאסכם בשבילך את פני הדברים עד כה. ובכן, אנא רשום לפניך:

תנאי העבודה בגן המדע מעולם לא היו "פוגעניים". הטענות שהעלו המדריכים נבדקו ואלה שנמצאו צודקות – תוקנו זה כבר. הנה מעט מידע רקע ופרטים על תנאי העבודה בגן המדע:
1. על מה נסב הסכסוך?
לצערנו, מספר מדריכים מגן המדע על-שם קלור הכריזו שלא לצורך על סכסוך עבודה. אין מנוס מלקבוע כי כמה מאותם מדריכים מפיצים בתקשורת ובציבור שקרים וחצאי אמיתות.

מדריכי גן המדע מועסקים באמצעות חוזים אישיים. בראשית ה"סכסוך", כשהתברר כי לכמה מהם יש טענות על תנאי העסקתם, נפגש עמם מנכ"ל מכון דוידסון מספר פעמים וביקש  לשמוע את שעל ליבם. הטענות שעלו בשיחות אלה נבדקו, ורבות מהן נמצאו נכונות. כתוצאה מכך תוקנו הליקויים ובמקרים מסוימים הוטבו התנאים אף מעבר לנדרש. אולם אז התברר כי אותם מדריכים מוחים אינם מסתפקים בהטבת תנאי העסקתם, וכי מטרתם האמיתית היא לכפות על מכון דוידסון לחתום עמם על חוזה העסקה קיבוצי. לצורך זה הם נעזרים בגוף שמנסה להיבנות על גבם כ"ארגון עובדים".

אחדים מהמדריכים המוחים אינם נרתעים מלבצע "במסגרת המאבק" פעולות בלתי חוקיות. כך נתון המכון למסכת התקפות ולחצים (בין היתר, הם פרצו לשטח המכון במטרה לגרום נזק ולחבל באירוע חגיגי). הם גם אינם מהססים להשמיץ והכפיש את שמו הטוב של מכון ויצמן כלפי כל,     תוך שהם מפיצים שקרים וחצאי אמיתות בארץ ובחו"ל. מטרת הפעילות הזאת אינה סיוע לעובדי גן המדע אלא קידום פוליטי אישי של הקיצוניים שבין המדריכים המוחים.
2. האם תנאי ההעסקה של מדריכי גן המדע נאותים?
תנאי ההעסקה של הסטודנטים העובדים כמדריכים בגן המדע הם מהטובים מסוגם במשק הישראלי. בין היתר:

•    מדריך העובד יום שלם משתכר – 29 ₪ לשעה.
•    מדריך המוזמן לשעות מעטות משתכר – 35 ₪ לשעה.
•    תשלום בעד שעות השתלמות – 29 ₪ לשעה.
•    השכר משולם בראשון לכל חודש בעבור החודש הקודם.
•    כל שעות השהות של המדריכים במוזיאון – משולמות.
•    המדריכים מקבלים החזר הוצאות נסיעה על-פי החוק. ביום שישי אחר הצהרים – הסעה הבייתה.
•    במידה ונפלה טעות בעבר, מבוצעים החזרי הוצאות נסיעה רטרואקטיבית כנגד הצגת הוכחות.
•    העובדים נהנים מהסדר פנסיוני בהתאם למקובל במשק.

היחס שהם זוכים לו ניתן לתיאור במילה אחת: מצוין. טענות ענייניות שהועלו, נבדקו. אלה שנמצאו נכונות, תוקנו מיד, ללא צורך במחאה.
3. האם יש נתק בין ההנהלה למדריכים המוחים?
ההנהלה לא מסרבת לדבר עם העובדים. באחרונה התקיימו מספר פגישות עם העובדים.
4. האם מכון דוידסון שולל מהעובדים את הזכות להתארגן כרצונם?
לא. מכון דוידסון אינו מונע ואינו מתנגד להתאגדות העובדים. באותה עת הוא שומר על זכותו החוקית להעסיק עובדים באמצעות חוזים אישיים.
חופש ההתארגנות מאפשר לעובדים להצטרף ולפעול במסגרת ארגון עובדים. אבל, החופש הזה לא מחייב את המעביד לנהל דיאלוג ולחתום הסכמים עם הארגון – בוודאי לא עם גוף שמעולם לא הוכר ככזה בדין.
5. האם מונעים מהעובדים את זכותם לשבות או "לנקוט שיבושים"?
לעובדים מותר לשבות או "לשבש" את העבודה, ולמעביד מותר לא לקבל עבודה חלקית. כלומר – אם עובד לא מתכוון לבצע את עבודתו, מותר למעביד לבקש ממנו שלא יגיע כלל לעבודה. לאחר שעובדים הגיעו לעבוד אבל ביצעו עבודה חלקית בלבד (תוך פגיעה בילדי בית-ספר שהגיעו לגן המדע), שיבשו הדרכות וכיוצא באלה, ביקשה ההנהלה כי מי שלא מתכוון לבצע עבודה – שלא יבוא לגן. זה חוקי, לגיטימי ומתחייב כדי לא לפגוע בקהל הילדים והמבוגרים שמגיע לגן.
6. האם ננקטה אלימות כנגד המדריכים המוחים?
שני מדריכים מוחים, בלוויית שלושה פעילים פוליטיים "מקצועיים" חדרו לשטח המכון בזחילה מתחת לגדר, במטרה לשבש אירוע. אנשי אבטחה שהגיעו למקום ביקשו מהפורצים לחזור אל מחוץ לשטח המכון. הפורצים לא נענו וניסו לחמוק מאנשי האבטחה. בשלב זה למאבטחים לא נותרה ברירה והם בלמו את הפורצים, תוך הפעלת כוח מינימלי הדרוש לבלימתם. עד לרגע זה לא קיבלנו מידע רשמי על פגיעה לכאורה באחד מהפורצים. הזכות להפגין (השמורה למדריכים המוחים), אינה כוללת חדירה לא חוקית לשטח המכון, גרימת נזקים ושיבוש פעילויות שונות של המכון.
7. האם המדריכים המוחים מפסידים את פרנסתם?
רוב המדריכים המוחים עבדו בחמשת החודשים האחרונים – לפני

תחילת ה"סכסוך" –  פחות מ-20 שעות בחודש בממוצע. חמש (5) שעות בשבוע. (אם יש מישהו שעבד יותר, זה אומר שהיו אחרים שעבדו פחות מזה). סך-כל השעות שעבדו כל כל המדריכים המוחים, יחד, מגיע לפחות מארבע משרות מלאות. אנשים אלה, העובדים בגן המדע שעות ספורות בחודש, לתקופה קצרה יחסית, תובעים עכשיו את "זכותם" להתערב בניהול הגן ולקבוע את עתידו.

והערה אחת לסיום: במכון ויצמן למדע (שאליו מסונף מכון דוידסון) עובדים קרוב לשלושת אלפים עובדים, בדרגים שונים. המכון ידוע כמעסיק הוגן במיוחד. בין היתר, הוא מעסיק עובדי ועובדות ניקיון כעובדים מהמניין, ולא כעובדי קבלן. במשך 60 שנות קיומו לא הייתה בו אפילו שביתה אחת. עובדים רבים במכון, הן כאלה המועסקים בחוזה קיבוצי, והן בחוזה אישי, עובדים בו מבחרות ועד לפרישה לגמלאות. ההזדהות של עובדי המכון עם מקום העבודה שלהם היא מהמאפיינים הבולטים של המקום. מאות רבות של עובדים, המחזיקים באמתחתם עשרות שנות ותק במכון ויצמן, מרגישים עכשיו פגועים עד עמקי נשמתם מהתנהגותם והשמצותיהם של קומץ עובדים זמניים.

נראה שבאוניברסיטת תל אביב לא כולם מרוצים מהתנהגותו של הרקטור, דני לויתן. פרופ' רות בן–ישראל, כלת פרס ישראל בחקר משפט העבודה, תוקפת את פרופ' דני לויתן על החלטתו להתערב ביצוג העובדים (למכתב של רות בן–ישראל בהעוקץ)

בפוסט זה אני מבקש לטעון שהתנהגותו של הררי לא מוסרית, בכל קנה מידה. אתם כמובן מוזמנים להגיב ולהציג גרסא משלכם.

חיים הררי פנה אל דיקן אוניברסיטת תל–אביב, ובעקבות הפניה התחוללה שרשרת מאורעות שגרמה לכך שהפקולטה תפסיק לייצג את העובדים בכוח לעובדים.

מכון ויצמן מאשימים בכך את שרשרת הארועים שהתרחשה בתוך אוניברסיטת תל–אביב. מבחינתם, היתה הפנייה של חיים הררי, פניה של אדם פרטי, שהביע מחאה נגד הפגיעה של אוניברסיטת תל–אביב במכון ויצמן. אני מבקש לבחון את התקפות המוסרית של מהלכיו של הררי, גם אם נקח את הגירסה המקלה, שאומרת שזה היה רק חיים הררי שפנה, ואילו דניאל זייפמן, נשיא האוניברסיטה לא פנה לגורמים באוניברסיטת תל–אביב, כמו שהכתבה של רותי סיני מעידה.

אם כך, מה הבעיה במה שחיים הררי עשה? חיים הררי הוא אדם פרטי, שבא למחות על עוול. שיא הדמוקרטיה. אזרח מן השורה, שמשתמש בחופש הביטוי שלו, כדי לתקן את המארג החברתי, על פי הבנתו.

אלא שראשית, חיים הררי, אינו אדם פרטי מהשורה. חיים הררי הוא מדען, משפיע במכון ויצמן (היה נשיא מכון ויצמן*). הוא עומד בשורה אחת עם אליטת ההשפעה המדעית בישראל. ולכן היה עליו לצפות שמכתבו יתקבל ביתר התייחסות מצד מוסדות אוניברסיטת תל–אביב. מן הסתם ישנם קישרי גומלין בין מכון ויצמן לאוניברסיטת תל–אביב., ולכן צפוי שכדי לשמור על יחסי הגומלין, מובילי אוניברסיטת תל–אביב יענו בקלות ל"מחאתו" של חיים הררי.

אלא שגם אם לא הינו לוקחים בחשבון את עוצמת ההשפעה של הררי, הרי שהמחאה עצמה של הררי היא בעיתית מאד. למעשה הררי ביקש (אלא אם כן יומצא מסמך אחר), שהאוניברסיה תפסיק לעזור לסטודנטים בתביעה המשפטית. סעד ותמיכה משפטית הן לב ליבו של משטר צדק. הקליניקות הן מזור ועזרה לאוכלוסיות חלשות. הן אמונות על הכלל המוסרי הבסיסי – לא תטה משפט אביון. לעובדים אין את העוצמה הכלכלית שיש למכון ויצמן, ולכן כרגע, ללא קשר לשרשרת הארועים שהובילה לביטול יצוג הקליניקה, המעשה של חיים הררי, הוביל לכך שאנשים דלי אמצעים יתקשו למצוא תמיכה משפטית.

חבלה בניסיון של העובדים לקבל משפט צדק, כמוה כגזלת אוכל מעניים. לצערנו, כיום במערכת המשפט המוסדות העשירים יכולים לקבל יצוג משפטי טוב בהרבה מדלת העם, שאינה יכולה להרשות לעצמה עורכי דין מהשורה הראשונה. כך שלמעשה הררי פגע בשכבות החלשות, במעשהו. גם אם היה רק אזרח תמים, הרי שמניעת סעד משפטי בדרך כל שהיא, הינה עוולה גדולה בחברה דמוקרטית. יתרה על כך, חיים הררי, וכנראה גם גם דניאל זייפמן הכירו את כוחם, וידעו שהם מחבלים בפועל ביכולתם של אוכלוסיה חלשה לקבל סעד משפטי במדינת ישראל. כל זאת כדי ש"מכון ויצמן" יוכל למנוע מהעובדים להתאגד, ולקדם מערכת שכר הוגנת.

אבל יש כאן כנראה עוד גורם לעוול. אם רקטור אוניברסיטת תל–אביב, היה מבין את ההשלכות המוסריות של ביטול זכות ההגנה המשפטית, הוא היה מעדיף לפעול בצורה מוסרית, ולא בצורה שנובעת כנראה משיקולים אינטרסנטיים. כשאני למדתי באוניברסיטת תל–אביב, אנשי האוניברסיטה ראו עצמם כחוד החנית של המחנה המוסרי בישראל. האם כך מתנהגים אנשי מוסר?

חברים שלום, אחת מטרות הבלוג היא לאפשר דיון ציבורי סביב המאבק של עובדי מכון ויצמן.

מגיב בשם אופיר שאל את יבשם, הדובר של מכון ויצמן את השאלה הבאה:

יבשם שלום.

אבקש תגובתך לשלטים שהציב מכון וייצמן בחזיתו כהכנה להפגנה ב7/12 .

האם אתה באמת יכול לומר שמישהו מהמדריכים זכה לתנאים אלו טרם ההתארגנות ומניעת העבודה?!?!

מספיק עם השקרים.

יכולתם לציין שאלו תנאים המוצעים כעת לעובדים, כדי להניא אותם מזכותם החוקית להתארגן, למעשה אף אחד ממסורבי העבודה לא זכה מעולם לתנאים הללו.

אמירת שקר, חזור ושוב, לא תהפוך אותו לאמת.

ויבשם ענה

התנאים שתוארו בשלטים הם תוצאה של בדיקה שבוצעה במכון דוידסון לאחר שיחה של מנכ"ל המכון עם כל (או לפחות רוב) המדריכים. הבדיקה נעשתה ברצינות, וחלק גדול מהטענות שהועלו בשיחה נמצאו נכונות – ותוקנו. יותר מזה: בכמה מקומות התנאים שופרו מעבר לדרישות המדריכים. לא היה צורך בהתאגדות או במחאות. שיחה פשוטה ועניינית הספיקה. המדריכים קיבלו הודעה בכתב על התיקונים והשיפורים שבוצעו, אך למרבה ההפתעה והאכזבה, כמה מהם המשיכו להפיץ בציבור מידע שקרי על התנאים שכבר אינם בתוקף.