נדב אהרוני כתב:
כנראה שלעובדים ולהנהלה יש הגדרות שונות ל”העסקה פוגענית”. כאשר לא משלמים לעובדים שלושה חודשים, כאשר חלק משעות העבודה אינן זוכות לתגמול בשכר, כאשר מפוטרים עובדים ללא ידיעתם, כל אלה ועוד, לעניות דעתינו, מהווים העסקה פוגענית. מסתבר שההנהלה מגדירה זאת כ”חום ואהבה”. אגב בניגוד להנהלה יש לנו את כל המסמכים והראיות כדי לבסס את טענותינו אודות התנאים.

אנחנו רואים הרבה מהתגובות של ההנהלה. לחזור על סיסמאות כמו “העובדים מועסקים בתנאים מצויינים”, “מכון ויצמן מכיר בזכותם של העובדים להתארגן”, “מטרת העובדים היא לחבל וליצור פרובוקציות” לא יהפכו אותן לנכונות.

עד עכשיו העובדים והציבור לא קיבלו תשובה לשאלה פשוטה: מדוע ההנהלה מסרבת להכיר ולהידבר בנציגות עובדים חוקית ולגיטימית?

אתייחס לטיעון החדש והמקורי של ההנהלה לפיו אם מחברים את סכום המשרות של העובדים יחד כאילו היו נתוני צמיחה במשק אז מקבלים 3-4 משרות ולכן אין בסיס להתארגנות. ראשית, הטיעון מבוסס על העובדות, אני למשל עבדתי כמעט כל יום בשבוע מספר שעות בחודשים שלפני המועד בו החליטה ההנהלה למנוע את עבודתינו. כמוני יש עוד רבים. אם אנחנו עובדים כל כך מעט מדוע ההנהלה נדרשת לבטל את רוב רובן של הפעילויות במוזיאון מרגע שהיא מנעה מאיתנו להגיע לעבודה? מעבר לכך אפילו אם נקבל את ההנחה הזאת, זכויות עובדים אינן מותנות בהיקף משרה. זכות ההתארגנות מגיעה לכל עובד באשר הוא עובד. לפי ההגיון שמוצג כאן אולי גם ההנהלה רשאית לעכב את תשלום השכר החודשי ביחס ישר להיקף משרת העובד. מעבר לכך שיש עובדים שעבדו במקום 5, 6, ו-8 שנים, האם עלינו להסיק מהדובר כי אם ההעסקה היא לתקופה מוגבלת מותר למנוע מהעובדים זכויות המגיעות להם במשך תקופה זו?

בנוגע לסעיף 4 של התגובה, ההנהלה התנתה את המשך עבודתם של העובדים בכך שיתחייבו מראש להימנע מכל פעולה ארגונית בו בזמן שההנהלה מסרבת להכיר בהתארגנות זו. לפיכך “לחזור לעבוד על פי הסטנדרטים המקובלים במכון דוידסון” הכוונה לחזור לעבוד כעובדים לא מאורגנים הנתונים לחסדי הנהלה שברצונה להעסיק אותם בכל דרך שתחפוץ (כפי שנאמר מפורשות ע”י סגן נשיא המכון ישראל בר-יוסף).

בניגוד למה שדובר המכון טוען לפני שנה עובדי המכון שבתו למשך יום בעוד שעובדי דוידסון לא הצטרפו לשביתה מכיוון שלא היו שם ארגוני עובדים.

“הטענות תוקנו זה כבר” כיצד הדבר בא לידי ביטוי?

ההנהלה הסכימה להידבר עם העובדים ללא הכרה בנציגותם רק לאחר למעלה מחודש שסירבה לעשות כן ולאחר שהעובדים הכריזו סכסוך עבודה.

העובדים הספיקו לדון עם ההנהלה רק בחלק קטן מן הבעיות ואז חזרה ההנהלה והתחמקה מלהיפגש איתם.

רק לאחר כחודשיים מפגישתם האחרונה ולאחר שהנושא הגיע לתקשורת העובדים קיבלו הודעה על כך שתנאי העסקתם משונים באופן חד צדדי תוך התעלמות מוחלטת מחלק מהבעיות שהועלו בפני ההנהלה.

חלק מהתנאים החדשים אף מהווים הרעת תנאים ביחס לתנאים הקודמים (שההנהלה עצמה טוענת שדרשו תיקון).

העובדים לא נהנים מלעמוד בשמש ולהפגין. אולם נמאס להם שההנהלה מעסיקה אותם באופן פוגעני. יותר משמדובר כאן באינטרס של עובדים לקבל להזיק להנהלה תמימה, יותר הגיוני בעיני שההנהלה עושה כל שביכולתה למנוע מהעובדים להתארגן כדי שלא תיאלץ להעסיק אותם באופן הוגן.

אלה הן העובדות ומי שמוצא לנכון לעוות אותן כדי להוריד ממנו לחץ ציבורי, ספק אם המדיניות שבה הוא נוקט ראויה להצדקה

במאמר שהופיע היום בהארץ באנגלית, מדווחת רותי סיני כי בצעד חסר תקדים, הנהלת אוניברסיטת תל-אביב דרשה שהקלינקות המשפטיות של האוניברסיטה יפסיקו לייצג את עובדי מכון ויצמן. בכתבה נטען כי הלחץ הגיע לאחר שחיים הררי, נשיא מכון דיוידסון, כתב לרקטור אוניברסיטת תל-אביב דן לויטן, מכתב מחאה על כך שהקליניקות מסייעות לעובדים בתביעת מכון ויצמן. פרופ' ישראל בר יוסף, סגן נשיא ויצמן אמר כי זאת היתה בקשה אישית של חיים הררי. אבל מקורות אחרים טוענים כי גם דניאל זייפמן, נשיא מכון ויצמן, ביקש שהקלינקות יפסיקו לסייע לעובדים. 

פרופ' אלון הראל, מהאוניברסיטה העיברית טוען כי זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקלינקות המשפטיות שמופעל לחץ עליהן להימנע מתביעת גוף אחר.

אם מה שכתוב על ידי רותי סיני נכון, אני חושב שאנו עדים כאן לחשיפה מדאיגה של מארגי כוח, המופעלים מאחורי הקלעים, כדי לפגוע בדמוקרטיה. היכן הפרדת הרשויות? היכן נקיון בית המשפט? היכן הייצוג השווה לכל נפש? היכן לא תטה משפט?

תשובת יבשם, בשם מכון ויצמן:

חיים הררי הביע את מחאתו על הנזק שעובדי אוניברסיטת תל-אביב התומכים במדריכים המוחים, גורמים לפעילות החינוכית של מכון דוידסון. לא הופעל "לחץ", ולא התבקשו בקשות. על מה שקשור באוניברסיטת תל-אביב יהיה עליך לשאול את אנשי האוניברסיטה.

חברים בוקר טוב,

דובר מכון ויצמן מגיב לטור שלי, שבו טענתי כי יש לקדם חקיקה שתאפשר לכל אדם להתאגד, ותפגע במעסיקים שינסו למנוע התאגדות, כפי שמכון ויצמן כנראה מנסה.

יבשם עזגד, דובר מכון ויצמן:
7.12.2008

טל,

הבה נישאר על הקרקע המוצקה של העובדות.

1. תנאי העבודה בגן המדע מעולם לא היו "פוגעניים". הגן מנוהל בהווה ונוהל בעבר בחום ובאהבה. טענה זו, הנמצאת בבסיסו של הניתוח המלומד שמציע טל, היא חסרת בסיס, וממילא מסקנות הדיון אינן תקפות. יחסי העבודה בין המדריכים למנהלי הגן, היו  מצוינים. הטענות שהעלו המדריכים נבדקו ואלה שנמצאו צודקות – תוקנו זה כבר.

2. מכון ויצמן למדע (שאליו מסונף מכון דוידסון), ידוע כמעסיק הוגן ושומר חוק. חלק מהעובדים מועסקים בו במסגרת הסכם קיבוצי וחלק אחר – בחוזים אישיים, על-פי ההקשר. עובדה היא שבמשך 60 שנות קיומו של המכון לא הייתה בו אפילו שביתה אחת.

3. מעט פרופורציה לא תזיק: מדריכי גן המדע עובדים בממוצע כ-20 שעות בחודש – חמש שעות בשבוע – (מלבד שני מדריכים העובדים יותר), למשך תקופה מוגבלת (בדרך כלל, חלק מתקופת לימודיהם באוניברסיטה). היקף העסקתם הכולל של כל מדריכי גן המדע יחד, שווה לשלוש עד ארבע משרות מלאות.

4. שערי גן המדע פתוחים לפני כל עובד שירצה לחזור ולעבוד על-פי הסטנדרטים המקובלים במכון דוידסון. דלתם של מנהלי גן המדע ושל הנהלת מכון דוידסון פתוחה לפני כל עובד שירצה להביע את דעתו, או להעלות טענות ובקשות. כך היה בעבר וכך יהיה גם בעתיד.

תזכורת לכל התומכים בעובדים: 

היום (שביעי לדצמבר) בשעה 15:30 מול שער מכון ויצמן, הפגנה גדולה בדרישה ממכון ויצמן לאפשר לעובדים להתארגן (לפרטים באתר כוח לעובדים)
ולהמשך המשפט…..
ראו את המכתב הבא שמופיע בתוכנית לחינוך משפטי קליני באוניברסיטת תל-אביב:

הודעה מיום 4 בדצמבר 2008:

התוכנית הקלינית למשפט ורווחה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ליוותה מזה מספר חודשים את התארגנותם בארגון עובדים של עובדי גן-המדע, המנוהל על ידי מכון דוידסון בחצרי מכון וייצמן למדע. במהלך החודשים האחרונים הפעילו הנהלות מכון דוידסון ומכון ויצמן לחצים להפסיק את הייצוג על ידי עורכי הדין של הקליניקה. לדעתנו לחצים אלה מהווים התערבות בלתי ראויה בחופש האקדמי, פגיעה ביחסי עורכי הדין עם לקוחותיהם ומהווים חלק אינהרנטי מהפגיעה בחירות ההתארגנות של העובדים. לחצים אלה מסיטים את הדיון משאלת זכות העובדים להתארגן לשאלות של מיצובן של הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל-אביב בפרט ובאוניברסיטאות בכלל. הפקולטה למשפטים הבהירה שלא תאפשר ללחצים מסוג זה להשפיע על עבודת הקליניקה בפרט והקליניקות בכלל, ואפשרה לקליניקה להמשיך בייצוג.

עם זאת, בנסיבות העניין ועל מנת למנוע חשש שייצוג העובדים יושפע משיקולים מוסדיים, הוחלט ביוזמת עורכי הדין והאחראים האקדמיים במרכז הקליני, ובשיתוף עם נציגות העובדים, להוציא את ייצוג העובדים בגן המדע לעורכת דין חיצונית. זאת, בין היתר, על מנת להבטיח את השבת הדיון המשפטי והציבורי לשאלה העיקרית – מימוש זכותם של עובדים הרוצים להתארגן בארגון עובדים ולנהל מו"מ קיבוצי על זכויותיהם.

מה דעתכם?

נדמה לי שאין מחלוקת כרגע על מהות הסיכסוך. שני הצדדים מסכימים שהמחלוקת נעה סביב שאלת היכולת של העובדים להתארגן.

יבשם, דובר המכון כותב:

מכון דוידסון אינו מונע ואינו מתנגד להתאגדות העובדים. באותה עת הוא שומר על זכותו החוקית להעסיק עובדים באמצעות חוזים אישיים.

ואילו העובדים רוצים להתארגן תחת אירגון העובדים כוח לעובדים .

אם כן מה הבעיה? הרי אנו מדינה חופשית. כל אחד יכול לעשות ברכושו מה שהוא רוצה. מכון ויצמן רוצה להעסיק את עובדי מכון דיוידסון רק בחוזים אישיים, והעובדים רוצים להתאגד. על פי המשנה הזאת, העובדים יכולים להתאגד בכל דרך שנראת להם מחוץ לכתלי המכון, והמכון יעסיק רק עובדים לא מאוגדים. כל כך פשוט.

אז זהו שלא…. אם גם לכם נראה שמשהו לא תקין כאן, אז בואו ננסה להבין את שורש הבעיה.

העניין כאן הוא חופש ההתארגנות. בחברה דמוקרטית, חשוב שכל אחד יוכל להתארגן כפי שהוא רוצה. ההתארגנות מאפשרת לכל אחד מאיתנו לשנות את המציאות בה אנו חיים. לקבוצה יש כמעט תמיד יותר כוח מאשר ליחיד. היא יותר יעילה, יותר כלכלית ויותר משפיעה.

מפעלים כלכלים הם דוגמא להתארגנות כזאת . מפעל מתחיל לרוב ביוזמה של אדם בודד. לפעמים היוזם עושה בעצמו ניסיונות ראשוניים לבדוק את יתכנות יצור המוצר, אבל במוקדם או במאוחר הוא יצטרך לפעול עם אחרים כדי לייצר את המוצר ולשווקו. הוא יזדקק לאנשי מקצוע מתחומים שונים. מנהלים, אנשי מכירות, פועלים, מתכנתים, אנשי ניקיון ועוד. הוא יאגד את האנשים באמצעות שיתוף מסויים במשאבים (משכורת, מניות וכיוב').הוא למעשה יקנה מהם את יכולתיהם בעבור תמורה כספית. לפעמים במפעלי הי-טק, הוא גם יתן להם תמורה נוספת כמו טיולים, תחושת שייכות וכיוב'. ביחד הם ייצרו קבוצה שתיצור מוצר שניתן למכור בשוק.

במשק קימות עשרות אלפי ואולי מאות אלפי קבוצות כאלו. כולן מאורגנות סביב שיתוף משאבים, בתמורה לכוח עבודה . היכולת להתארגן ולשתף פעולה מתוך רצון פנימי ובחירה חופשית, הכרחית לקיומו של משק מודרני.

אלא שבתוך הסיפור האידאלי הזה אנו מפספסים משהו. לא כולם יכולים להתארגן. אם תשימו לב, אתם כצרכנים מאד מתקשים להתארגן, ולכן יותר משאתם שולטים במוצר שאת רוצים, שולטים אנשי השיווק בכם. כבר שנים ידוע כי מפעלים מייצרים מוצרי שנועדו להתפרק מהר, כדי שאתם תרכשו חדשים במקום. אם הינו מתארגנים כצרכנים, הינו מצליחים לגרום לחברות הללו לייצר מוצרים ברי-קיימא. המבנה של המשק גורם לכך שלצרכנים רגילים יהיה קשה להתאגן, אבל יש צרכנים שיודעים להתארגן, ואכן קובעים את הטון.

זה קורה כי לא קיימת תקשורת יעילה בין הצרכנים. הצרכנים פזורים על פני שטחים גדולים, ואינם מתקשרים אחד עם השני. רק כדי להמחיש את הנקודה, נסו לחשוב מה הי קורה אילו סוכן טלפונים זולים היה מנסה להתקיים רק על מכירת מרכולתו לחברי קיבוץ גדול. מהר מאד היו החברים מספרים אחד לשני, שהטלפונים גרועים. המידע היה זורם מהר, והחברים היו מחפשים טלפונים אחרים מסוכן אחר.

העסקים למעשה מנצלים את המצב בו הצרכנים לא מאוגדים, כאשר הם עצמם מאוגדים. לדוגמא, ניתן להעריך בבטחה שחברות הסללולרי או הבנקים מתאמים בינם לבין עצמם מחירים. כך הם יוצרים לעצמם עמדת כוח, ואילו אנו המפוזרים, נמצאים בעמדת החולשה. אפשר למכור לנו שקרים פעם אחר פעם, ואנו לא נוכל לעשות כלום. זאת כיוון שאנו חייבים לקנות מאחד הגופים שנמצא בתיאום עם שאר הגופים המוכרים.

דבר דומה כאשר אדם מתבקש להתקבל לעבודה. המתמודד על מקום העבודה מגיע כבודד, אל מול אירגון מאוגד. אנשי כוח האדם והשכר יודעים מה התשלום והתנאים המקובלים בשוק. מבחינתם המועמד הוא עוד מוצר הדרוש להם להשגת התוצר, והם ינסו להגיע לתנאים המינמליים הדרושים כדי לרכוש את כוח האדם הדרוש.

אם הכשרתו של המועמד היא נדירה, דרושה מאד למעסיק, והרווח של המעסיק מהעסקת העובד יהיה גבוה, המעסיק יהיה מוכן לשלם למועמד סכומי כסף גדולים ולהעניק תנאים כדי שהמועסק יהיה מוכן לעבוד אצלו. אבל כאשר הכשרתו נמוכה. ההצע של עובדים מהסוג הזה גבוה, המעסיק ישלם מעט מאד. למעשה המעסיקים בעובודות הפשוטות וההמוניות בתחילת המאה ה-20, שילמו שכר שבקושי איפשר לשכירים להתקיים. כיום קיימים חוקי עבודה, המחייבים את המעסיק לשלם שכר מינמלי, שמתחתיו אסור למעביד לרדת.

למעשה כאן אפשר לאמר שבחיבור שבין מעסיק למועסק מתרחש שוק חופשי אמיתי. שוק המתנהל על פי הצע, ביקוש ותועלת כלכלית. אלא שעלינו להבין שה"מוצר " שאנו עוסקים בו הוא אדם ולא חפץ. צריך לזכור שכל המערכת הדמוקרטית והכלכלית, תפקידה לתמוך בחברה שבה מירב האנשים נהנים מחרות, ואפשרות מקסימלית לחפש את אושרם. בני אדם חלשים, שה"מוצר" שהם מסוגים לייצר הוא נמוך ערך ונמצא בשפע בשוק, ידחפו אל תחתית דרוג השכר. חלקם אף יתקשה לקיים חיים פוריים. אם לא היו חוקי עבודה, סביר להניח ששכרם יהיה כה נמוך, שהם בקושי יוכלו להביא לחם לבית המחסה בו ישכנו.

אחת הדרכים לפתור את הבעיה, היא לחייב את המעסיקים לתנאי מינימלים, כמו תשלום לפנסיה, שכר מינימום, וכיוב'. אבל כמו שאנו יודעים, חוקים נבראו כדי שנוכל לעקוף אותם. חברות כוח אדם, פיטורים כל תשעה חודשים וכיוצא באלו טריקים חביבים, מאפשרים למעסיקים לעקוף את החוקים. ובכך לדרדר אזרחים רבים אל קו העוני.

לדעתי, הדרך הנכונה יותר, היא ללמד בני אדם להתאגד. כאשר בני אדם מאוגדים, הם יכולים בצורה יעילה לדרוש את התנאים הסבירים למחייתם. הם אינם צריכים פיקוח מלמעלה. הם אינם נדרשים לבתי משפט. הם יכולים לעבוד ביחד ולהיות מאורגנים, ולהגן על התנאים שלהם בעצמם.

הבעיה היא שרוב המעסיקם בשוק החופשי מאד לא ישמחו להעסיק עובדים מאוגדים. זה יאלץ אותם לשלם יותר עבור ה"מוצר" שלהם (קרי, האדם העובד עבורם). ואכן מכון ויצמן מנצל את הזכות שהעניקה הדמוקרטיה לחופש ההעסקה. ויצמן רוצים להעסיק בחוזים פרטיים (כלומר, עובדים לא מאוגדים), ואם העובדים רוצים להתאגד, שיעשו זאת במקום אחר. הדרך להתגבר על הבעיה הזאת, היא לחייב על פי חוק כל מעסיק שמעסיק בני אדם, לאפשר להם להתארגן במקום עבודתם. כל פגיעה בניסיון להתארגנות (כמו שעושים במכון ויצמן), תחשב כעבירה קשה, והמעסיק יאלץ לשלם קנס כבד. הקנס שהוא ישלם, יהיה על התייחסות לבני אדם כאל סחורות, או בעצם על ניסיון להחזיר את החברה אל תנאי העסקה שתאמו לתקופת העבדות השחורה בארה"ב.

מצד שני, מי שחי בארץ בשנות השישים והשבעים יודע שארגוני עובדים יכולים להיות מכת מוות לעסקים. מי שאירגן את העובדים בעבר היתה ההסתדרות, שיש הטוענים כי היא ארגון דיקטטורי. היא היתה כל כך חזקה, שהיא יכלה לסחוט מהמעסיקים כל דבר. כולל חיוב להעניק קביעות לעובד (בעיקר אם המעסיק היה המדינה). במצב כזה, עסקים אינם יכולים להתחדש. העקרון הפיטרי עובד שעות נוספות, ומפעלים קורסים. זאת גם היתה ועודנה אחת הבעיות של הקיבוצים. קיבוצים רבים סבלו בגלל שקשה להיפטר מחבר בעייתי. הדבר הזה מביא להרס מערכות חברתיות, ירידה ביעילות הכלכלית וליצרת מרירות. לכן, ברור מדוע היום מעסיקים כמו מכון ויצמן חוששים משובם של אירגוני העובדים.

אלא שאירגון כוח לעובדים, אינו אירגון ההיררכי מהסוג שאנו מכירים בארץ (לאירגונים היררכים, ראו אירגון המורים, אירגון הסטודנטים וכיוב'). כוח לעובדים מביא בשורה סוציאל-דמוקרטית הישר מהסקנדינביות. מי שהקים את הארגון הוא ד"ר עמי וטורי, ששהה בסקנדינביות, ולמד על הדרך בה מתנהלים ארגוני העובדים במדינות הסקנדינביות ובאירופה המערבית. מסתבר שדרכי עבודתם של האירגונים הסקנדינביים, מצליחה לייצר גם את האזרחים המאושרים ביותר בעולם, וגם תמ"ג לנפש מהגבוהים בעולם.

הארגונים הללו פועלים על פי מנגנונים של דמוקרטיה ישירה, שדואגת לכך שלעובדים תהיה השפעה גדולה על התנהלות הארגון בו הם פועלים, ומאפשרים לאירוגנים רבים לפעול ביחד ובתיאום. הדמוקרטיזציה העמוקה של האירגונים, מאפשרים לאירגונים הללו לא להיות קיצונים. מצד אחד הם מהווים איזון כוחות יעיל מול המעסיקים, ומצד שני הם הופכים למעשה שותפים למפעלים ולעסקים. השותפות הזאת גורמת לכך שהעובדים יהיו מעורבים בהחלטות המפעלים, ולכן יריגשו מחויבות להצלחת המפעל. למעשה האירוגונים יוצרים מצב בו  לעובדים יהיו מניות השפעה על המפעל. כל זה יוצר הרמוניה טובה יותר בין הפועלים למעסיקים. יוצר מחויבות, ויוצר יחס אנושי יותר.

מכון ויצמן רואה בעצמו מעסיק הוגן. אך אנו רואים (ראו את העדות של סמדר חזן), שבלי הגנה טובה של אירגון עובדים, הדברים מתדרדרים מהר מאד לתנאי העסקה פוגעניים. על פי התיאור של סמדר, קרה שעובד קיבל 70 ש"ח לחמש שעות עבודה. כלומר 14 ש"ח לשעה. המכון העמיס על המדריכים קבוצות גדולות במיוחד. דבר שגרם לסיכון הילדים. כל הדברים הללו לא היו קורים, אם העובדים היו מאוגדים ויכולים להפעיל לחץ, הרבה לפני שקורה אסון, או לפני שהינו מגיעים למצב של העסקת עובד בגיר, בשכר של 14 ש"ח לשעה.

עכשיו נשאל השאלה, האם מכון ויצמן, רוצה להמשיך להעסיק עובדים בתנאים מחלישים. בתנאים שמתאימים לסחר בבני אדם. או שאנשי מכון ויצמן רוצה להוביל את מדינת ישראל גם בהעצמת העובדים שלהם. האם מכון ויצמן רוצה לראות בבני אדם מוצר עובר לסוחר. או שאנשי מכון ויצמן רוצים להיות חוד החנית של חברה טובה יותר, סולידרית יותר. חברה של אנשים, לא של מוצרים.

בתוך תוכם, יודעים אנשי הנהלהת מכון ויצמן, כי הם רוצים לקדם חברה טובה יותר. חיים הררי, האדם שיסד את מכון דיוידסון, הקים את פרויקט פר"ח. מהפרויקטים החינוכיים החשובים ביותר. פרויקט שבו חונכים בוגרים עוזרים לילדים המגיעים מבתים חלשים. אותו חיים הררי, הוא גם ממנהלי המאבק נגד העובדים. אולי הררי שכח את מה שעשה בשנות השמונים. אולי הוא שכח שכדי לבנות חברה טובה, החזקים צריכים לעזור לחלשים. אז אם הוא שכח, בואו נזכיר לו. בואו נזכיר להררי ולשאר חברי ההנהלה, שהמדינה הזאת נבנתה בערבות הדדית ובתמיכה שלא היתה כדוגמתה. המדינה הזאת תלויה בערבות ההדדית הקיימת בינינו. ביכולת שלנו לעזור אחד לשני. היא לא תיבנה אם נמשיך במנהג הנפסד, שבו אדם משמש כסחורה או מוצר.

מכון ויצמן הוא מהמכונים המובילים בעולם בתחום המדע. הוא הוביל את מדינת ישראל בבניית  תשתית הבטחון ובבנית יכולות מדעיות. השאלה היא האם מנהלי מכון ויצמן גם יבינו שעליהם גם להוביל בתחום האנושי והחברתי.

התשובה תלויה בהנהלה.

על הדיון שהתפתח כאן וכאן, עונה יבשם עזגד, הדובר של מכון ויצמן כך:

חברים, לא ברור למה יש לכם צורך במילים רבות כל כך. העניין פשוט:

1. העסקה בחוזים אישיים היא חוקית ומקובלת (רוב העובדים בתקשורת ובהיי-טק מועסקים בדרך זו).
2. רוב מוחלט של הטענות הכלכליות של העובדים תוקנו. אין סיבה כלכלית למאבק.
3. גם שיבושים אינם היתר להתפרעות, גרימת נזקים ולפריצה. (ולמתעניינים בסמנטיקה: חפשו במילון את המונח "אימוץ שביתה").

חברים שלום,

העניין נעשה עכשיו מורכב יותר. הנהלת מכון ויצמן ענתה על השאלות ששאלנו אותם. עכשיו מששני הצדדים נמצאים על קרקע שווה, נצטרך להשתמש בדיון יותר מורכב כדי להבין מי כאן הצודק.

להלן תשובות ההנהלה. אתם מוזמנים להגיב.
1. האם ההנהלה שוללת מהעובדים את הזכות להתארגן כרצונם

לא. מכון דוידסון אינו מונע ואינו מתנגד להתאגדות העובדים. באותה עת הוא שומר על זכותו החוקית להעסיק עובדים באמצעות חוזים אישיים.

2.אם לטענת ההנהלה, הנהלת המכון  אינה שוללת את זכותם של העובדים להתארגן. כיצד טענה זו באה לידי ביטוי?

כיצד זה אמור לבוא לידי ביטוי? כיצד אתם מבטאים את העובדה שאינכם מתנגדים (אני מקווה) שהמכון יממש את זכותו החוקית להעסיק עובדים באמצעות חוזים אישיים?
הנהלת מכון דוידסון אינה מתערבת בהצטרפותם של עובדים לארגונים מסוגים שונים, לרבות הגוף המכונה "כוח לעובדים". זהו חופש ההתארגנות: החופש להצטרף ולפעול במסגרת ארגון עובדים. אבל, החופש הזה לא מחייב את המעביד לנהל דיאלוג עם ארגון עובדים – בוודאי לא עם גוף שמעולם לא הוכר ככזה בדין.

3. על פי טענת העובדים, התארגנות עובדי גן המדע מונה למעלה מ- 30 עובדים מתוך כ 40-50 עובדים במוזיאון. חלקם של העובדים המתארגנים גבוה בהרבה מהשליש הדרוש בכדי להשיג יציגות. מדוע ההנהלה נמנעת כבר למעלה מ- 130 יום לנהל מו"מ עם נציגות העובדים מטעם ההתארגנות היציגה במוזיאון גן המדע?

המידע המופיע בשאלה אינו נכון. אגב, כדי שארגון יוכר כארגון "יציג" אין די בכך שהוא מייצג שליש מהעובדים. תחילה עליו לעמוד בתנאים שנקבעו בדין     להגדרת "ארגון עובדים". הארגון בו התאגדו חלק מהעובדים אינו עומד     בדרישות אלה ולכן אינו ארגון עובדים וגם אינו יכול להיות "ארגון יציג".  בכל     מקרה, לטעמנו שאלות משפטיות צריכות להתברר בבתי-המשפט.

4. לטענת המכון, המכון מאפשר לעובדים להתארגן. אם כך מדוע רכזת החינוך של מוזיאון גן המדע, ד"ר רוני אשכנזי, מתקשרת לעובדים המאורגנים, מאיימת עליהם ומנסה לשכנע אותם לוותר על זכותם להתארגן? (לטענת העובדים, תועדו 3 שיחות שכאלה)

ד"ר אשכנזי שוחחה עם חלק ממדריכי הגן. שיחה שבין אדם לאדם. לא בין ארגון לעובד. ייתכן שבשיחה עלו חילוקי דעות. ייתכן ששני הצדדים ניסו לשכנע זה את זה בצדקת עמדתם. מכל מקום, מדובר בשיחות על-בסיס אישי. בכל מקרה לא סביר שד"ר אשכנזי איימה על עובדים בעניין כלשהו. לעומת זאת, היא קיבלה שיחת טלפון מאיימת מאחד המדריכים.

5. אם הנהלת המכון מכירה בהתארגנות, מדוע נשלחו לפני כמה מכתבי פיטורין לשניים מהמנהיגים של העובדים? האין זה נראה כניסיון לחסל את ההתנגדות?

שוב, המידע אינו נכון. לא נשלחו מכתבי פיטורים.

6. כיצד יתכן שהבעיות טופלו אם ההנהלה מסרבת כבר יותר מ- 90 יום להידבר עם נציגי העובדים ולשמוע את בעיותיהם?

מכון דוידסון לא זקוק ל"תנועות מחאה" כדי לתקן טעויות שנעשו בתום לב. ברגע שזוהו טעויות – הן תוקנו בלב חפץ. אנו מודים לעובדים שהפנו את תשומת לבנו לטעויות אלה. אומנם, נראה כי יש מספר מצומצם של עובדים שאינם מרוצים מכך שההנהלה מתכוונת להמשיך במתכונת ההעסקה בחוזים אישיים, אבל חשוב להדגיש שההנהלה לא מסרבת לדבר עם העובדים. במהלך 90 הימים המוזכרים בשאלה התקיימו מספר פגישות עם העובדים.  

7. האם ההנהלה מוכנה לטעון כי תנאי העסקתם של העובדים בגן המדע בשנים האחרונות ועד היום וההתנהלות כלפי התארגנות העובדים בחודשים האחרונים היו על פי דין ולא היוו הפרת חוק (ראה את העדויות של סמדר חזן – באמצע הפוסט)?

בהחלט כן. בכל מקרה עבירות על החוק (לכאורה), מן הדין שיתבררו בבתי-המשפט.

8. מכיוון שההנהלה סרבה לקיים מו"מ עם נציגות העובדים, העובדים הכריזו על סכסוך עבודה. במסגרת סכסוך העבודה ולאחר 90 יום של סירוב לקיים מו"מ העובדים נקטו בצעדים ארגוניים שכללו עיצומים מוגבלים של שעה ומחאה בשטח מקום עבודתם. האם מישהו במכון מערער על החוקיות של צעדים אלה?

מדובר בעובדים שמועסקים באמצעות חוזים אישיים. כל טענותיהם הענייניות של העובדים, שנבדקו ונמצאו נכונות, טופלו ותוקנו. אין סיבה כלכלית אמיתית ל"סכסוך עבודה". אם היה פה סכסוך עבודה כדין – עיצומים אינם בניגוד לחוק. יחד עם זאת, שביתה היא הימנעות מעבודה. שביתה אינה היתר להתפרעות. פריצה למכון תוך השחתת רכוש וגרימת סיכון בטחוני     והפרעה לעבודה התקינה – מהווה הפרת חוק, ואף עבירה פלילית.  

9. על פי החוק אסור להרע את תנאיהם של עובדים בשל התארגנותם. ההנהלה דרשה מהעובדים להתחייב שלא לקיים צעדים ארגוניים ובכך לשלול מהם את הכלי המרכזי להשגת זכויותיהם. משלא עשו זאת, נראה כי ההנהלה מנעה מכל חברי ההתארגנות לעבוד וניסתה לשבץ עובדים לא מאורגנים במקומם. האם מניעת עבודתם של עובדים מתארגנים באופן סלקטיבי ומניעה מהם להגיע למקום עבודתם היא צעד לגיטימי וחוקי מצד ההנהלה?

העובדות אינן נכונות. לעובדים מותר לשבות ולמעביד מותר לא לקבל עבודה חלקית. כלומר – אם עובד לא מתכוון לבצע את עבודתו, מותר למעביד לבקש ממנו שלא יגיע כלל לעבודה. לאחר שעובדים הגיעו לעבוד אבל ביצעו עבודה חלקית בלבד (תוך פגיעה בילדי בית-ספר שהגיעו לגן המדע), שיבשו הדרכות וכיוצא באלה, ביקשה ההנהלה כי מי שלא מתכוון לבצע עבודה – שלא יבוא לגן. זה חוקי,     לגיטימי ומתחייב כדי לא לפגוע בקהל הילדים והמבוגרים שמגיע לגן. שוב, לטעמנו, שאלות בענייני חוק ומשפט יש לברר בבתי-משפט. האם נראה לכם הגיוני שמישהו יזמין עובד לעבודה, וישלם לו, כדי שהעובד, במקום לעבוד, יפריע ויגרום נזקים?

10. ודאי ראית את תיעוד התמונות והוידאו של אלימות המאבטחים כלפי העובדים והפעילים. ודאי גם שמעת שאחד הפעילים שהוכה נאלץ לעבור ניתוח בעקבות שבר בברך. לאור זאת האם ההנהלה     עדיין מצדיקה את הכוח שהופעל ע"י המאבטחים.

שני מדריכים מוחים, בלוויית שלושה פעילים פוליטיים "מקצועיים" חדרו לשטח המכון בזחילה מתחת לגדר, במטרה לשבש אירוע. אנשי אבטחה שהגיעו למקום ביקשו מהפורצים לחזור אל מחוץ לשטח המכון. הפורצים לא נענו וניסו לחמוק מאנשי האבטחה. בשלב זה למאבטחים לא נותרה ברירה והם בלמו את הפורצים, תוך הפעלת כוח מינימלי הדרוש לבלימתם. הזכות להפגין (השמורה למדריכים המוחים), אינה כוללת חדירה לא חוקית לשטח המכון, גרימת נזקים ושיבוש פעילויות שונות של המכון.

במכתב שפורסם בעבודה שחורה, מגנים חברי אגודת העיתונאים הירושלמיים, את התנהגות ההנהלה.

אז למה הם לא מפרסמים יותר כתבות?

לפרופסור דניאל זיפמן שלום.

קראתי את מכתב התשובה שלך לחבר הכנסת אופיר פינס בעניין מאבק העובדים ב"גן המדע".

במכתבך אתה מתלונן על העדר סימני שאלה במכתבו של הח"כ. לכן אני מתכבד להציג בפניך מבחר שאלות העולות ממכתבך:

אתה טוען במכתבך כי "לא מדובר כלל בעובדי גן המדע" אלא בקבוצת עובדים "קטנה". העובדים עצמם טוענים שבהתארגנות חברים 29 מתוך כ-40 עובדי הגן. שאלתי היא: האם אתה מכחיש כי בהתארגנות חברים 29 עובדים מתוך ארבעים וכי הדבר הובא לידיעתכם? לחלופין, האם אתה מכחיש ש 29 מתוך ארבעים מהווים 72.5 אחוז? או שמא אתה טוען כי קבוצה המונה 72.5 אחוז מאוכלוסיה מסויימת מהווה קבוצה "קטנה"? האם מכון ויצמן פיתח מתמטיקה אלטרנטיבית, שעל-פיה ¾ < ½ ?

אתה טוען שלא מנעתם מן העובדים של גן המדע את זכות ההתאגדות. האם אתה מכחיש שהנהלת מכון דוידסון (המפעיל את גן המדע) סרבה להכיר בנציגי העובדים כנציגות-עובדים לכל דבר ועניין ולהכנס איתה במשא ומתן? כדי שלא להכשילך אציין שדבר זה נאמר לי מפורשות על-ידי סגנך מר גד קובר, בשיחת טלפון שקיימנו לפני כשבועיים. אם תאשר את דבר הסירוב אבקשך להסביר מה פירוש הטענה שאפשרתם לעובדים להתאגד אם אינכם מכירים בהתאגדות שלהם?

לעניין האלימות שהופעלה כלפי עובדי הגן ופעילים תומכים: אתה טוען שהם חדרו לשטח המכון על-ידי זחילה מתחת לגדרות. שאלתי היא: מדוע צריך אזרח ישראלי להכנס למכון ויצמן באופן זה? האם אתה מכחיש שנמנעה כניסתם בדרך הרגילה, מבעד לשער?

אתה מציין במכתבך את הכוננות הגבוהה שבה נתונים עובדי האבטחה של המכון מפאת הסכנה של פיגועי טרור. שאלתי היא: האם לאחר שהמאבטחים יצרו מגע עם המפגינים, דברו איתם והפעילו עליהם כוח, עדיין לא זיהו שמדובר במפגינים שמטרתם היא לכל היותר להפריע לטקס, ושאינם מהווים סכנה טרורטיסטית לחייהם ולבטחונם של באי מכון ויצמן? אם אמנם לא הבחינו בכך, ברצוני לשאול איזו מין הכשרה אתם נותנים לעובדי האבטחה שלכם? האם עלי להמנע מלבקר עם ילדַי בגן המדע, מחשש שגם אני אחשד פתאום כטרוריסט ומישהו מאנשי האבטחה שלכם יעוט עלי כדי לסכל את תוכניותי ב"כוח סביר"?

לחלופין, אם תומר שעובדי האבטחה ידעו היטב (כפי שידעת מן הסתם גם אתה וכפי שעולה במפורש ממכתבך) שלא מדובר בטרוריסטים אלא במפגינים, אנא הסבר  האם לדעתך שבירת הברך של מפגין היא הפעלה של כוח סביר. על פי אילו קריטריונים נקבעת הסבירות של השימוש בכוח במכון ויצמן? מה עוד מותר לעשות כדי למנוע הפרעה לטקס?

אתה מציין שהשוטרים שהזעקתם למקום עצרו את המפגינים. ולטענתך "עובדה זו מדברת בעד עצמה". האם אתה מכחיש שהמפגינים שוחררו מבלי שנפתח נגדם בכל הליך פלילי? ואם כך, האין עובדה זו מדברת גם  היא "בעד עצמה"?

בברכה,

                                                                        ד"ר יפתח גולדמן

                                                                        אוניברסיטת תל אביב

                                                                        והמכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין

העתק

ח"כ אופי פינס (באמצעות אימייל)

לפני כמה ימים כתבו ח"כ אופיר פינס וח"כ קולט אביטל מכתב לדניאל זיפמן, נשיא במכון ויצמן. המכתב התפרסם בעבודה שחורה. להלן מכתב התשובה של דניאל זיפמן.

לכבוד   חבר הכנסת אופיר פינס-פז

מכובדי,

תודה לך על מכתבך בעניין עובדי גן המדע. לצערי, נראה שמקורות המידע עליהם הסתמכת, הטעו אותך. מכון ויצמן למדע ידוע במשך שנים רבות כאחד ממקומות העבודה המיטיבים עם עובדיהם – בכל הדרגים. כבוד האדם וחירותו הם מרכיבי יסוד בתפיסת העולם שלנו. בלעדיהם לא תיתכן יצירתיות, לא יומצאו המצאות ולא יתגלו תגליות מדעיות. המכון ידוע כמקום עבודה שרבים מעובדיו עובדים בו מבחרות ועד לפרישתם לגמלאות. ההזדהות של העובדים והמדענים עם מכון ויצמן למדע היא מאפיין בולט של המכון. בין היתר, מכון ויצמן למדע הוא מהארגונים המעטים בישראל של 2008 המעסיקים עובדי ועובדות ניקיון כעובדים מן המניין ולא כעובדי קבלן.

באשר לעובדי גן המדע: ראשית, איש אינו מונע מהם שום זכות, לרבות זכות ההתאגדות. עם זאת, כדאי להבין שלא מדובר בכלל עובדי גן המדע, אלא בכ-25 סטודנטים, העובדים במקום שעות ספורות בשבוע, למשך תקופה מוגבלת (בדרך כלל, חלק מתקופת לימודיהם). המכון בחר להעסיק את הקבוצה הקטנה הזאת באמצעות חוזים אישיים. למותר לציין כי דרך העסקה זו עולה בקנה אחד עם החוק הישראלי, ולמיטב שיפוטנו, היא המתאימה ביותר במקרה זה. תנאי ההעסקה של הסטודנטים האלה הם מהטובים מסוגם במשק הישראלי. היחס שהם זוכים לו ניתן לתיאור במילה אחת: מצוין. טענות שהועלו בעניין זה ונמצאו נכונות, תוקנו מיד, ללא צורך במחאה.

באשר לאלימות שהופעלה לכאורה כנגד הפעילים: לצערנו, אין מנוס מלקבוע כי המדריכים מפיצים בעניין זה שקרים וחצאי אמיתות. כפי שבוודאי ידוע לך, מכון ויצמן למדע מהווה יעד איסטרטגי לארגוני טרור שונים. הגורמים המנחים את מערך האבטחה שלנו מכתיבים נוהלי אבטחה קפדניים, שמעמידים את מחלקת האבטחה שלנו בכוננות מתוחה למדי. לפני כשבועיים ניסו שני מדריכים בלוויית שלושה פעילים פוליטיים "מקצועיים" לחדור לשטח המכון בזחילה מתחת לגדר, במטרה לשבש טקס שבו השתתפו חברי מועצת המנהלים של המכון מישראל ומחו"ל. כאשר אובחנה חדירה חשודה (זחילה של אנשים לא מזוהים מתחת לגדר המכון) הגיעו למקום אנשי אבטחה שבלמו את הפורצים, תוך הפעלת כוח מינימלי הדרוש לבלימתם. שוטרים שהזעקנו למקום עצרו את הפורצים (עובדה המדברת בעד עצמה).

אם יורשה לי לסיים בהערה אישית: תמהתי כשקראתי את מכתבך, ולא מצאתי בו ולו סימן שאלה אחד.

בכבוד רב,

 פרופ' דניאל זייפמן

נשיא מכון ויצמן למדע