חברים שלום,

טחנות הדיון הציבורי טוחנות לאט, אבל הנה מגיעים שני מאמרים שמופיעים בYnet וב-NRG, בנושא התארגנות עובדי מכון ויצמן, וזכות ההתארגנות.

עופר סיטבון כותב:

זה קורה כל הזמן. מתחת לפני השטח, הרחק מעיני התקשורת, יותר ויותר עובדים מנסים להתארגן, בעיקר באמצעות ארגון העובדים "כוח לעובדים".

תופעה מרתקת זו מאגדת עובדים ממגוון רחב של עיסוקים – מאבטחים, מטפלות במשפחתונים, מלצריות, אפילו עיתונאים.

זאת, למרות יחסי הציבור הרעים מהם נהנית העבודה המאורגנת בישראל; למרות שכמעט ואין פוליטיקאים שנושאים את הדגל של התאגדות עובדים, ולמרות העובדה שזכותם הבסיסית של עובדים להתאגד מופרת כמעט מדי יום.(להמשך…)

פרופ' דני גוטוויין כותב:

סירובה העיקש של הנהלת מכון ויצמן להכיר בזכות ההתאגדות של עובדי "גן-המדע" הפועל במכון, הופכת בהדרגה לאיום על החופש האקדמי בישראל ומערערת את הבסיס הציבורי של תיקצוב האוניברסיטאות.  (להמשך…)

לאט לאט, אבל בטוח

בהנהלת מכון ויצמן, החליטו לדבר עם העובדים. להלן הרשמים של סמדר חזן, מהשיחה:

ביום שישי הייתה לנו שיחה “לא רשמית” עם אחד המנהלים הבכירים של המכון, והוא לא הסכים להסביר לי מדוע המכון מתנגד כל כך להסכם קיבוצי, אבל כן טען בפני את הטענה שהצגת- כי הוא מעוניין בגמישות לשנות את השכר של כל מדריך בהתאם לנתוניו. כששאלתי אותו למה זה לא נעשה עד כה- הוא לא ענה על השאלה, רק טען כי אני לא מוסמכת להתערב בניהול הגן.
אנחנו מודעים לכך שגן המדע לא הוקם למטרות רווח, וגם המאבק שלנו לא נולד למטרות רווח אישי. המאבק הוא עקרוני ואידיאולוגי- על זכותם של עובדים להתאגד מול מעסיקם באשר הוא.
אותו בכיר ציין כי הנהלת המכון מתכוונת לסגור בקרוב את גן המדע, ולפתוח אותו במועד מאוחר יותר, עם מדריכים חדשים (ואולי גם הנהלה חדשה)- וזוהי בעצם דרכם לרמוס את ההתארגנות.

עלינו האיומים האלו לא עושים רושם, ואף הצהרתי בפניו כי אם הגן ייסגר בשל מאבקנו- נדע לפחות שעשינו הכל למען זכויות העובדים.

רק תאר לך כיצד הדבר ייראה בעיני התקשורת, עובדי המכון, ארגוני עובדים, תורמים פוטנציאלים למכון ואף בעיני בית הדין לעבודה- אם הם אכן יבצעו פעולה זו.

ודבר נוסף,

נראה שאנו מתקדמים לכיוון טוב.

כאשר אנשים מחפשים את מכון ויצמן במנועי החיפוש, הם מתחילים למצוא את הדיון הציבור שלנו

ראו את החיפוש שנעשה אתמול בשבת (שורה שישית):

המשמעות היא, שמי שמחפש מידע על מכון ויצמן, גם נחשף למה שהוא מעולל לעובדיו.

בתקופה האחרונה אני פעיל בשני ארגונים חברתיים (שקוף והתנועה לדמוקרטיה ישירה). בשני הארגונים אני נתקל בבעיות ההנעה, ולכן  עולה הצורך להבין כיצד ארגון שבנוי אך ורק על מתנדבים יכול לפעול ביעילות.

בזמנו אורי אמיתי טען כי ישנם שלושה אלמנטים עיקריים המניעים אדם. שני האלמנטים החשובים ביותר הם,השתיכות חברתית והגשמה עצמית. האלמנט השלישי הוא שכר כספי. ארגונים מסחריים, מניעים את האדם קודם כל באמצעות שכר, ורק לאחר מכן באמצעות השתייכות חברתית והגשמה עצמית. לנו, כארגוני מתנדבים אין אפשרות להציע שכר (לפחות לא בשלב הראשון), ולכן אנו שמחים להציע שיוך חברתי והגשמה עצמית.

בשני הארגונים בהם אני פעיל, יש הגשמה עצמית בשפע, אבל הבעיה היא בהשתייכות החברתית, או בפעילות החברתית. כאן הבעיה היא שבשני הארגונים הללו, החברים פזורים ברחבי הארץ. כל התארגנות של קבוצות הפעילים דורשת נסיעות ברחבי הארץ בין תל–אביב, חיפה וירושליים. ולכן רוב המפגשים האפשריים מתבצעים בעולם הווירטואלי, או בשיחות טלפון. אלא שלאמצעים אלו כוח הנעה נמוך בהרבה. אולי ניצול נכון של המשאבים הווירטואליים העומדים לראשותנו יכול להביא לקידום היכולת שלנו לפעול כארגונים למען מטרות חברתיות חשובות. מתוך הניסיון שרכשתי למדתי שלכל אמצעי יש כוח הנעה אחר, וכדאי לאפיין אותו, אם רוצים לעשות בו שימוש יעיל.

כוח ההנעה בנוי למעשה משני אלמנטים. האחד הוא שיוך חברתי ופעולה על פי קודים חברתיים, והשני הוא הרצון החופשי. את השיוך החברתי אנו מעבירים על ידי רגשות. את הרצון החופשי אנו בונים על ידי העברת אינפורמציה, שמאפשרת למקבל את החופש להחליט האם הפעולה שאנו מציעים לו תתרום לאירגון ולמשימתו בארגון.

למרשל מקלוהן היתה שיטה לדרג את אמצעי התקשורת על פי מידת האינפורמציה שהם העבירו ל"חם" ול"קר”. אני מבקש לנסות לסדר את האמצעים השונים על פי מידת ההנעה שהם יכולים להעביר באמצעות שני האלמנטים. באופן כללי, ככל שנצליח להשתמש במדיומים המעבירים יותר רגשות ויותר אינפורמציה, כך נוכל ליצור התחברות חברתית גדולה יותר, ולענות על הצורך בשייכות חברתית, הדרושה להנעה חברתית.

את האמצעים השונים אדרג על פי מידת היעילות שלהם להעביר רגשות ומידע. מתחת לכל מוצר אשים איקון המסמל את התחום, ואת מידת היעילות שלו בסולם 1- 10, כאשר 1 זה הכי פחות יעיל ו-10 הכי יעיל. אשמח לשמוע את דעתכם והשגותיכם.

דואר אלקטרוני – דואר אלקטרוני הוא מדיום מצוין להעביר מידע. אך היכולת שלו לשדר חום חברתי, הדרוש להנעה חברתית היא נמוכה יחסית. לכן הוא יעיל ככלי ניהול שגרתי, אך לא ככלי מניע. ניתן שלפר במידה מסוימת את האינפורמציה הרגשית על ידי הכנסת ריגשונים.

9 2

שיחת טלפון/סלולר – שיחת טלפון יכולה להעביר הרבה רגשות, ולכן היא כלי הנעה חשוב. יש לה חסרון ביכולת העברת מידע מדויק, ולכן היא כלי שאינו מתאים ליום יום, אלא רק להנעת תהליכים כללים. לפעמים הוא גם כלי שניתן להשתמש בו כאשר ישנו מידע לא ברור, וקל לקיים על המידע הלא–ברור שיחה ולפתור את הבעיה במהירות יחסית. כמו כן, בגלל שהוא יכול להעביר רגשות, הוא כלי חשוב בשימור קשרים חברתיים באופן רציף. ההמלצה היא לכן, לשמור על קשר טלפוני רצוף לאנשי מפתח באמצעות שיחת טלפון או סקייפ, אחת לשבוע עד שבועיים.

5 7

סקייפ/גוגל–טולק – מבחינת רגשות ומידע, הם דומים לשיחות הסלולר והטלפון, אלא שהוא אינו עולה אגורה, ולכן אין לחץ של הוצאות כספיות. הסקייפ והגוגל–טולק מאפשרים לנהל כך את הקשרים החברתיים, ללא עלות וללא ניפוח חשבון הסלולר והטלפון. בנוסף, אתם יכולים להעביר מידע עשיר יותר דרך הצ'ט. לכן סקייפ הוא כלי עדיף על הסלולר. הבעיה שלו היא ששני המשוחחים צריכים להיות ליד מחשב. לאחרונה בעולם יש שיפורים ברשת הסקייפ וניתן להתקשר דרך סלולרי בעלות אפסית לבעלי סקייפ אחר. אולי זה גם יגיע אלינו יום אחד. אין לי מושג לגבי תוסף הווידאו. מן השימוש המועט שעשיתי בתוסף הזה, נראה שהוא מאפשר להעביר עוד קצת אינפורמציה רגשית ויוצר יותר חיבור. אני חושב ששווה לנסות להגביר את השימוש בווידאו.

5 8, (9 עם וידאו?)

תוכנות ממסר מידיים – למרות שיש בהן הכל, השיחות בהן מיגעות יחסית, ודורשות זמן רב יחסית לכמות האינפורמציה הריגשית והמידעית שהן מעבירות. נראה לי שזה מתאים יותר לבני נוער משעוממים, מאשר לעבודה סדירה באירגונים. יחד עם זאת, מידי פעם כאשר אני רואה שיש מישהו שאני צריך אותו והוא זמין, אני יכול לקרוא לו ולשאול אותו מספר שאלות קצרות. יתרונו שהוא קצת יותר מידי מדוא"ל.

5 5

טוויטר/פייסבוק/פליקר – לאחרונה נחשפתי לטוויטר ולפייסבוק. תוכנות מידע מידיות. לקח לי הרבה זמן להבין את התועלת האפשרית שלהן, עד שאישתי , בת הקיבוץ, ראתה את התוכנות האלו בפעולה. היא ישר אמרה לי "הי, זה כמו בקיבוץ…. כולם יודעים על כולם… כולם מיודעים". לאחר זמן מה, למדתי שאכן יש אנשים שאני בקשר רצוף איתם, אך אינני יודע על חייהם מספיק. הטוויטיר מאפשר לכל אחד לחשוף את כמות המידע שהוא מעוניין לחשוף, ולשתף בכך את חבריו. המידע הזה, בסיכומו של דבר יוצר קשרים חברתיים טובים יותר. או לפחות כאלו שנראים קשרים טובים יותר. הבחורה היחידה שרשומה אצלי בטוייטר היא פעילת זכויות אדם הפועלת דרך האינטרנט. לאורך כל הדרך, אני יודע מה היא עושה, אצל מי היא ביקרה. היא מזמינה אנשים לצפות באלבומים שלה בפליקר. לאחר תקופה מסויימת שאתה חשוף לכל כך הרבה מידע, אתה חש הכרות מלאה איתה, ואין לך בעיה להתקשר ולומר, ג'יל, את יכולה לעזור לי בכך ובכך… זה כנראה מה שיוצר חיבור חברתי חזק המאפשר פעילות אנושית טובה בסייברספייס. כרגע אני מנסה פלטפורמה שמשלבת את כל הרשתות החברתיות בשם Digsby. נראה איך זה יתקדם. מבחינת מידע, זהו כלי עם מעט מאד מידע תפעולי. עיקר הכוח שלו הוא ביצירת הקשר החברתי

3 9
בלוג – בלוג הוא כלי לא רע להעביר אינפורמציה מורכבת יותר ולקבל תגובות. הוא יכול לשלב רגשות, בעיקר על ידי עיצוב גרפי נעים, התואם את הרגשות. נדמה לי שהוא יוצר קשר טוב יותר לטווח ארוך, במיוחד, עם הקוראים שלך מחוברים לקורא RSS. כדי שבלוג יהיה טוב באמת הוא צריך להיות אקטיבי בפונקציות שלו. לדוגמה, הוא צריך שיהיה בו פיטצ'ר שמודיע לכותב תגובה שמישהו ענה לו, או שפוסט חדש התפרסם. לצערי בבלוגלי, אין כאלו פונקציות, מלבד קוראי RSS. הבעיה שרוב האוכלוסייה אינה משתמש בקוראי RSS.

9 5

קבוצות דיון – כלי מצוין לשמור על דיון ברמה אינפורמטיבית טובה. קצת יותר קשה להעביר דרכן רגשות. חסרונן הוא שהן אינן מאפשרות דיון מרובה משתתפים יעיל. הפתרון הטוב יותר הוא פורום.

9 2

פורומים – פרומים כמו בתפוז, מאפשרים דיון רב משתתפים. רובם מצוידים ברגשונים וביכולת להוסיף גרפיקה, ולכן יכולים להעביר מידע רגשי בצורה סבירה. במידה והם מצוידים במידע אקטיבי (כמו משלוח הודעות לדואל, על פי הגדרה), הם גם יכולים לשמור על קשר בין חברי הקבוצה.

8 5

ויקי – ויקי הוא כלי מעולה לאגרגציה של מידע ודיון מורכב על המידע. יש בו מעט מאד רגשות.ניתן לשפר זאת על ידי שימוש בתמונות המעבירות רגשות, ומשפרות את המראה היבששל הויקי.

10   1 , (2 – ניתן לשפר עם קצת תמונות המשפרות את האווירה)

מפגש מחוץ לאינטרנט – (תוספת של ירדן) פגישה ב”עולם האמיתי” היא שיטה עתיקת יומין. קבוצת אנשים מתאמת פגישה במקום מסויים למספר שעות. היתרון הוא שיחה שוטפת ובדרך כלל מהירה יותר ממעבר מידע אינטרנטי. לצד אלו יש את הקרבה הפיזית ואלמנט של קירוב נפשי – היכרות מחוץ למחשב היא במקרים רבים ראיה למעבר מחברות וירטואלית לחברות רגילה . מצד שני כמות המידע שעובר וההיקף שלו נחותים מאלו של הטכנולוגיות האחרות בשל הצורך להעביר את המידע בצורה ורבלית. גם העברת מסמכים היא פעולה שצורכת קריאה – פעולה אינדיבידואלית בבסיסה. בנוסף יש בעיה של קושי לקיים פגישה עם עליית מספרם של המשתתפים. ככל שמספר המשתתפים גדל כך היתרון החברתי יורד. ניהול חכם של קהל הנפגשים יכול להיות חלוקה של הקהל לקבוצות קטנות יותר אקראיות או לפי קטגוריות (למשל מיקום) כך שנשמרת הקרבה והיכולת לקיים דיון בו כולם שותפים.

3 10

לבסוף, חשוב לזכור שמה שאנו מעבירים באמצעות הכלים הללו, הם רגשות ומידע. כדי שהמעברים הללו יהיו טובים, צריך שגם הרגשות והמידע שאנו מעבירים יהיו טובים, או כמו שאמר הרב קוק – את העולם משנים באמצעות אהבת הבריות, וחיפוש האמת.

תמונה של ג'הנשהי שניסה לצעוד לטהרן במחאה על השחיתות בממשל האיראני. ג'הנשהי נעצר וכרגע פעילים פרו-דמוקרטים באיראן מפעילים לחץ כדי לשחררו

Global Voices, האתר שמרכז בלוגרים מכל העולם, מהווה מקור למידע שלא תמצאו במהדורות החדשות השיטחיות של תקשרות העידן השלישי.

בימים האחרונים אני מתכתב עם בלוגר אירני בשם חמיד טהרני, שכותב על השחיתות באירן (1, 2). חמיד מסביר שבאיראן יש מתח גדול סביב השחיתות של הממשל האיראני. סטודנטים ופעילים מוסלמים שמרניים, יוצרים פעילות מחאה נגד השחיתות הממשלתית. על פי טענותיהם, בכירי הממשל הדתי האיראני, כולל האיטולות עצמן, מנצלים את כוחם הרב כדי כדי ליצבור ממון רב, על חשבון המדינה.
כדי להבין, כיצד השלטון הדתי באירן צבר עוצמה כל כך גדולה, כדאי לעיין בערך הוויקיפדיה באנגלית, על הממשל האירני.

כך בנויה המערכת הפוליטית באירן: לאירן יש מנהיג עליון, שאחראי על ההכוונה הכללית של המדיניות האיראנית. הוא גם המפקד בפועל של הצבא (וזהו מקור הכוח הפיזי שלו, לכפות את רצונו).הוא היחידי המוסמך להכריז מלחמה, או לכרות בריתות שלום. המנהיג העליון הוא גם המנהיג הרוחני הדתי העליון של אירן. רק אסיפת המומחים, רשאית להדיח את השליט על בסיס אי-התאמה או אובדן פופלריות בעיני העם.

מתחת למנהיג העיליון, נמצא הנשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות, בהשתתפות מלאה של נשים וגברים. המועמדים לנשיאות צריכים לקבל את אישור מועצת השומרים, לפני היבחרם, כדי לוודא שכל המועמדים תואמים לרצון המנהיגות הדתית. הנשיא אחראי על ישום החוקה והפעלת הרשות המבצעת (הממשלה ומשרדי הממשלה). הנשיא ממנה את השרים ומתאם בין המשרדים השונים. ואחראי על החקיקה שתובע בפני הגוף המחוקק. הנשיא כיום הוא מחמוד אחמדינג'אד.

בית המחוקקים האיראני, הוא בית יחיד (עד לאחרונה זה היה פרלמנט דו-ביתי, כמו בארה"ב), בו חברים 290 מחוקקים, אשר נבחרים, כמו בארץ לכהונה בת ארבע שנים. כל חברי הכנסת לפני היבחרם צריכים להיות מאושרים על ידי חברי מועצת השומרים. מועצת השומרים שמורכבת מתרייסר אנשי דת, יכולה גם להטיל וטו על חוקי הפרלמנט.שישה מחברי המועצה ממונים על ידי המנהיג העליון, ושישה ממונים על ידי חברי הפרלמנט מתוך שופטים שמוצגים על ידי ראש מערכת המשפט.

המנהיג העליון, ממנה גם את השופט העליון.

מועצת המומחים שתפקידה למנות את המנהיג העליון ולפקח על פעולותיו, מורכבת מ- 86 מלומדים מוסלמים שמוסמכים לפרש את חוקי השריעה (המקבילים לרבנים אצלנו). המומחים נבחרים על ידי הציבור לכהונה של שמונה שנים. המעומדים לבחירות מסוננים מראש על ידי הממשלה.

כל המבנה הזה מאפשר לאיראן לשמור על דמוקרטיה בתוך מגבלות שאנשי הדת מכתיבים. במקרה של חריגה מהמגבלות, לאנשי הדת יש אפשרות להטיל וטו, או במקרה של אי ציות לחוק, להפעיל את המשטרה הפנימית או את הצבא, שנמצאים תחת שליטתם של אנשי הדת.

מסתבר שהכוח הרב שנמצא בידי אנשי הדת, גורם לאנשי הדת להפוך למושחתים כאחד האדם. לא משנה עד כמה מדבר האיסלאם על הצדק והצניעות האישית, ברגע שיש מוסד המרכז כוח מוחלט, כמו איראן, הנשלט על ידי מרכז כוח מאד מצומצם, נוצרת גם שחיתות.

השחיתות באיראן גדולה בהרבה מאשר בישראל. בעוד שהדו"ח של "שקיפות עולמית" 2007 מדווח שישראל ממוקמת במקום ה-30 בעולם עם ציון 6.1 (כשהמקום הראשון הוא  הכי פחות מושחת), איראן נמצאת במקום ה-131, עם דרוג – 2.5 .

וזה מחזק את הטענה, שלא משנה עד כמה האנשים מאמינם שיש להם תורת צדק ביד, מה שחשוב הוא מה היא מידת ריכוז הכוח שנמצאת בידי השלטון, ועד כמה העם יכול להשפיע על מהלכי השלטון.

כששאלתי את חמיד טהרני, האם יתכן שאיסלאם ודמוקרטיה יחיו ביחד, הוא ענה שאין בכך שום בעיה. טורקיה ואינדונזיה הן דוגמאות מוצלחות לכך. רמת השחיתות קשורה ליכולת של מדינה ליצור שלטון שבו הכוח מאוזן על ידי הפרדת רשויות (check and balance system).

עכשיו, כיוון שהשלטון באיראן הוא מושחת, מהי לדעתכם הדרך הטובה ביותר להסית את תשומת לב העם מהבעיות הפנימיות? כמובן…. להאשים בכך את כל העולם ולהלהיב את העם האיראני במלחמת חורמה נגד המערב "המשחית". זאת דרך טובה לשמר את השלטון, ולאפשר לשליטים המושחתים להמשיך לשלוט ולעשוק את העם. יתכן מאד כי כל הספינים של אחמדינג'ד נועדו רק לצרכי פוליטיקה פנימית וכיסוי ערוותה המוסרית של הפוליטיקה האירנית בפני העם האיראני. יתכן מאד שהמאמר החריג הזה של ידידי, דוד אלכסנדר שטוען שיש להתנות את השלום עם סוריה בהפיכתה למדינה דמוקרטית, אינו כה מופרך כמו שהוא נראה בהתחלה. יתכן ששלום אמיתי תלוי במידת הדמוקרטיה שארצות ערב יאמצו לעצמן.

לי נדמה שבכל מקום בעולם, הפרדת הרשויות היא שיפור, אך היא רחוקה מלהספיק. מה שנדרש, כדי למגר את השחיתות, הוא ביזור הכוח, והעברתו להכרעה הריבונית של העם.

בדיון סוער שנערך השבוע בבלוג של דובי קננגיסר ונמרוד אבישר (1)(2), בעקבות פוסט שכתבתי בבלוג של דמוקרטיה ישירה, התפתחו מהלומות דברים לא צפויים מבחינתי. למרות שחלק מהשיח היה חיובי ופורה (בעיקר עם נדב פרץ), הצלחתי להרגיז כהוגן את דובי ואת נמרוד. זה הביא אותי להתבטא בפעם הראשונה בצורה שאני מאד לא אוהב.

ניסיתי להבין מה פשר המתח הרב שהצטבר בינינו, ונדמה לי שהבנתי.

הטענה של דובי ושל נמרוד היא שאני הדיוט מלהג. טענה לא נעימה בכלל, בעיקר כשהיא מגיעה מתלמיד דוקטורט במדע המדינה (דובי). אם לא הייתי מנהל עוד דיונים, הייתי אולי נסוג לאחור וקצת חושב שאולי לא בחרתי בתחביב/עיסוק המתאים. אבל כיוון שניהלתי דיונים, וגם עשיתי דברים שבהם הוכרתי כאדם נבון ויודע דבר מה, עלתה אצלי מחשבה, שאולי משהו אחר גרם לסערה.

בעבר שמתי לב שאני מרגיז בעיקר אנשים שאוהבים חוקים. אנשים שאוהבים סמכות ברורה מלמעלה. כבר בצבא, הסיסמא שלי, כשהדרכתי הייתה, תעזבו מה ש”אנשים גדולים וחשובים מאיתנו אומרים" בא נחשוב בעצמנו, בוא נבדוק דברים בעצמנו. אומנם היו לי כל מיני שיטות מוזרות לעבוד, אך בסוף הן הצליחו, ולכן המערכת התיישרה בהתאם.

גם באוניברסיטה, שמתי לב שיש אנשים שאוהבים את דרך מחשבתי ויש כאלו המתרגזים כהוגן. עם חלק מסוים מהמרצים היו לי אף פיצוצים קשים. מישהו מהמרצים פעם החמיא לי ואמר דבר שבח גדול, אבל הוסיף… אבל נראה שאין לך הבנה בפוליטיקה של המערכת. לא הבנתי את החוקים ההיררכיים.

ככל שהזמן עבר, הבנתי שיש כאלו שאוהבים את המערכת ויש כאלו שמורדים בה, או לפחות סונטים בה. המערכת יכולה להיות האקדמיה, אך היא יכולה להיות המדינה. יחד עם ההבדל הזה גם ראיתי הבדל מעניין בסוג החשיבה.

ההבדל שמצאתי היה בכך שאנשי המערכת היו אנשים לוגיים, בעוד שהאנטי מערכתיים היו אנשים אמפיריים. האנשים הלוגים הם אלו שאוהבים להגדיר הכל בנוסחאות. בד"כ הלוגיקה או המתמטיקה חביבות עליהם. הם מכונסים בעולם הזה, ובד"כ אינם רוצים לוודא האם הלוגיקה שלהם אכן מתאימה למציאות. די להם שהעולם הלוגי הפנימי שלהם יציב ומסודר.

האמפיריים, הם אנשי פחות "חדי מחשבה", אך הם מעדיפים לבדוק את הטענות שלהם מול המציאות. להיות יותר ביקורתיים. אלו אנשים שפסק הדין של המציאות חשוב להם יותר מפסק הדין של הלוגיקה. אלו אנשי הניסיון והמעשה.

אני מודה שאני כשלעצמי, באופן בססי מאנשי האמפריציזם. אבל ככל שהתנסתי יותר גיליתי שיש חשיבות גם ללוגיקה. הבנתי שלוגיקה טובה היא כלי מחייב הן לצורך העברת רעיונות, והן ככלי שמאפשר באמצעות חשיבה סינטטית לרדת לסיבות התופעות (אם ניתן לומר זאת בפילוסופיה).

בוויכוח הקשה שהתפתח (אם בכלל ניתן לקרוא לדבר כזה ויכוח), התברר לי מהר שדובי ונמרוד הם מהלוגיקנים, המעדיפים את השיטה. בתמימותי חשבתי שבדיון פורה, נוכל בסוף לחבר בין לוגיקה לאמפרציזם, אך נכשלתי. אני חושב שהבסיס לכשלון שלי לא היה בטענה שאני "הדיוט מלהג", כפי שהם טענו. אחרי מספיק דיונים ומספיק ספרים שקראתי, אני יודע שאינני כזה.

הכישלון נבע לדעתי מהאווירה של השיח. אומנם דובי היה הראשון לתקוף (הפוסט נקרא "המדע של נהגי המוניות" (ואם לא שמתם לב, אני הייתי נהג המונית)), אך אני לא נשארתי חייב. בהתחלה הייתי מתון יחסית בתגובות שלי, אך התחושה שנוצרה היא שאם אשאר מתון, התמונה שתתקבל תהיה שהם צודקים, ואני מתקפל. כדי למנוע זאת, התחלתי גם אני לענות בתוקפנות. אם כי בהמשך ניסתי להרגיע את הדברים. על אף ניסיונות ההרגעה שלי, זה לא עזר. דובי התקיף והסתלק, ונמרוד נשאר עד הסוף המר (1) (2).

אין זו פעם ראשונה שאני מנהל דיון עם לוגיקנים. למיטב הבנתי דורון פורת, שמתחיל דוקטורט באוניברסיטת חיפה , ועימו יש לי כבר 46 תחלופות מכתבים, הוא מסוג הלוגיקנים (אך אין לי מושג האם הוא מאוהבי המערכת). אומנם לקח לנו חליפת מכתבים של כ-40 מכתבים עד שהגענו לתחושה הדדית שיש בינינו הבנה ראשונית הדרושה לשיח פורה (ובע”ה היא תישאר ותגדל), אך השיח הזה התקיים. ההבדל היה שדורון ואני כיבדנו אחד את השני וניסינו לגשר על הפערים. אומנם היה לנו משבר שבו כמעט הסתיימה חליפת המכתבים, אך התגברנו על זה, באמצעות רצון טוב.

אז מה הלקח שלי מהעניין?

• אל תתווכח במקום בו אין תרבות דיון מינימלית, או לפחות אל תענה לאלו שלא יודעים לשמור על כבוד חברם.
• (אולי בכל זאת כדי לנסות לדון, אך במידה שאתה רואה שזה הולך לפסים לא טובים פשוט תוותר).
• אולי בכל זאת לעשות ניסיון, ולשפר את הציטוטים המדויקים שלי (אני אוהב לעשות פרפרזות). אולי להביא מובאות יותר. מי יודע, אולי כך ירדו המחסומים של הלוגיקנים. ואולי אני אלמד לעשות לוגיקה טובה.

מאז 1973, אנו מפסידים במלחמות. הפסדנו במלחמת יום הכיפור, הפסדנו במלחמת לבנון, הפסדנו באינתיפדה, הפסדנו באינתפדה השניה והפסדנו במלחמת לבנון השנייה. וללא ספק, אנו הולכים בדרך לאבד את המדינה.

מדוע זה קורה, והאם זאת תמונת המציאות האמיתית?

לא בטוח.

במלחמת יום הכיפורים, יש האומרים כי הופתענו (אם כי למעשה יתכן שזו היתה החלטה של גולדה לא לצאת למתקפת נגד, כדי למנוע מאומות העולם לטעון שאנו פתחנו במלחמה). צה"ל, למרות הקשיים, הצליח בתוך שמונה ימי לחימה להחזיר את היוזמה לידיו, ולחצות את התעלה לכיוון מצריים, ולחדור עמוק לתוך סוריה. לאחר 21 ימי לחימה קשים, מצריים וסוריה נכנעו. על פניו, היה כאן נצחון מזהיר. גם כשהופתענו, הכרענו שתי מדינות חזקות בהרבה מאיתנו במספר האנשים שלהם. עמדנו בפני ציוד ונשק סובייטי. נצחנו. הינו צריכים להרגיש גיבורים. מי שיקרא את העיתונות של אותם ימים יראה שזאת אכן היתה התחושה בהתחלה. אבל אז משהו קרה.

לפני מלחמת שלום הגליל הפת"ח שלט בדרום לבנון, וביצע משם פיגוע טרור נגד ישראל. אש"ף מצא לעצמו מדינה נוחה ממנה יכולה היה לתקוף בקלות את ישראל. אסון אביבים, מנרה ועוד פיגועים אחרים יצאו משטחה של לבנון שהיוותה בסיס פעולה נוח לאש"ף.

בתוך תקופה קצרה צה"ל נכנס ללבנון וגירש את אש"פ וראשיו מלבנון. חיל האויר הסורי ספג מהלומה קשה מאד שהוכיחה את עלינותו המוחלטת של חיל האוויר. כעשרת אלפים חיילים סורים ומחבלים נהרגו במלחמה. שוב ניצחנו. אבל אז קרה משהו אחר. ניסינו לייצב את לבנון, להכתיר את בשאר ג'ומייאל לנשיא לבנון. אך באנרכיה הלבנונית, באשר נרצח. במקביל יירטנו את מפקד המבצע בפועל – אריק שרון. והמהנהיגים שאחריו, החליטו להישאר בלבנון. נשארנו שם עד שנת 2000, כאשר אנו מגדלים בביצה הזאת אויבים חדשים – את חיזבאללה. לבסוף יצאנו, עם זנב בין הרגליים.

את האינתפדה הראשונה הצלחנו לרסן, אך שוב קרה המשהו הזה… ואז במקום האינתפדה, הזמנו את מנהיגי אש"ף לשכון בעזה, יהודה ושומרון. ויחד איתם יצרנו לעצמנו קן צרעות, שהביא עימו את הפיגועים קשים שהמדינה ידעה עד אז. פיצוץ אוטובוסים על נוסעיהם, הפך לשגרה.

את האינתפדה השניה הצלחנו לרסן ביהודה ושומרון לאחר מבצע חומת מגן. בעזה היא נשמרה על אש נמוכה, כשכוחתינו מכים באירוגני המחבלים, יותר מאשר הם מכים בנו. ואז זה קרה…יצאנו מעזה, וגלעד שליט נחטף וירי הרקטות על ערים וישובים ישראלים התעצם מאד.

לאחר חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב החלטנו לצאת למבצע בתוך לבנון, שמטרתו, גם אם לא היתה ברורה בזמנו, היתה להחליש את האחיזה של חיזבאללה בצפון לבנון. הצלחנו במידה מסויימת. צד"ל חזר לצפון לבנון, לאחר שלא נכח שם שנים רבות. חיזבאללה, עקרונית נסוג לקו הליטני, והתמיכה לה הוא זוכה בלבנון, התערערה. יש אפילו קולות רבים בלבנון, שמבקשים להסיר את נסראללה מכס ראשות החיזבאללה, כדי למנוע מהמשוגעים מהדרום (קרי, ישראל) להחריב עוד פעם את דרום לבנון, ולסכן את השיגשגוג הלבנוני שהושג בעמל רב. … ועוד פעם זה קרה.

מה קרה? מדוע עד 1967 כל הזמן ניצחנו, ומאז 1973 אנו כל הזמן מפסידים?

מדוע מאז 1973 יש לנו רק מנהיגים כושלים, ולפני כן היו לנו מצביאים דגולים?

אני אציע שהסיבה אינה נעוצה במציאות. לפני 1973 היו לנו גם מנהיגים גדולים וגן מנהיגים קטנים. גם לאחר 1973 היו לנו מנהיגים גדולים ומנהיגים קטנים. גם לפני כן הצלחנו יותר במלחמות וגם לאחר מכן הצלחנו באותה מידה במלחמות.

הסיבה היא אחרת לדעתי. קוראים לה "ט ל ו י ז י ה"

מדוע הטלויזיה שנכנסה לישראל גרמה ל"הפסדים" לדעתי?

כי, כפי שכתב מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר". וכנראה שבטלויזיה יש מסר שגורם לנו להפסיד. אנסה להסביר מדוע.

הטלויזיה היא מדיום מאד ישיר והמוני, ניתן לראות בו דברים מרגשים מאד, כמו דם, סבל, רצח, מוות , כשלון. כדי למכור, הטלוויזיה צריכה ליצור ריגוש ובגדול. הריגוש של אתמול הוא כבר השיגרה של היום. כדי שתמשיכו לצפות בטלוויזיה היא צריכה למצות את האמוציות ככל הניתן. לסחוט אותן עד תום, ומחר ליצור אמוציות גדולות יותר וחזקות יותר.

ומה בטבע האדם יותר גדול מצער, כאב, אומללות, כשלון, מוות, אובדן. הכי טוב שיש זה סבל ומסכנות. אם אפשר להוסיף לכך גם קצת כשלון וטיפשות של מנהיגים, מה טוב!

אם תשימו לב, תוכלו לראות שאופרות הסבון, טלה–נובלות, משתמשים בדיוק באלמנטים אלו כדי לגרום לצופים להתמכר אליהן. תכחים, מזימות טיפשות, סבל וכשלון, הצלחה של האויב לרמות את הקורבן התמים, מוציאות את זה מאיתנו. אנו נשאר לראות, כי אנו אוהבים את זה. אנו חיים על הדם, כמו גאנ'קי החי על ההרואין והקראק. בוא נודה בכך…

וכך קורה שהטלויזיה גם מכתיבה לנו את תפיסת המציאות שלנו. כדי למכור, אנשי הטלויזיה, אם ירצו או לא ירצו צריכים להראות בדיוק מה שאנו אוהבים. אנו צריכים לראות שפוגעים בנו, שמסכנים אותנו, שיש מפלצות מהצד השני שעוד רגע עומדות עלינו לכלותינו. ואז אנו כמו גדולים יוצאים להילחם על חיינו, ואז שוב אנו מראים את הדם והסבל של חיילנו, ושל האוייב. ואנו שואלים את עצמנו האם זה היה כדאי. ומיד אנו מאשימים את מנהיגנו, בטפשות (שכחנו שאנו הינו אחראים לרצון לצאת למלחמה). והנה כמו בכל סוף מלחמה טובה, אנו מעמידים את מנהגינו אל מול הגרדום של וועדת החקירה התורנית. מישהו צריך להיות כאן הטיפש בסדרת הטלה–נובלה שאנו מסדרים לעצמנו. ואז אנו חוזרים אל היאוש, הכל כך ממכר. עד הדרמה הטובה הבאה…

אנחנו לרגע לא נכבה את מקלט הטלויזיה, אנחנו לא נצא החוצה ונראה את זיו החמה, יופי הפריחה וגדולת מעשינו. אנחנו לא באמת נלך להתמודד גם עם כישלונתנו. אנחנו נלך במעגל, סביב סביב, נרדוף דרמה אחר דרמה, איום, מלחמה, האשמה בכשלון, וחוזר חלילה. אנחנו נכווה מהאש, ונתרחק מעט, רק כדי לחזור שוב להנות מזיו הסם הממכר הזה.

ישראל אינה הדוגמה היחידה להשפעתה הקשה של הטלויזיה על יכולת הקיום שלנו. גם עבור ארה"ב הטלוויזיה היא כנראה גורם מכריע ביכולת לנהל מלחמות. גם ב-1917, וגם ב-1941 יצא ארה"ב למלחמה על שטחים רחוקים מאד ממנה. אך הציבור היה נאמן למדיניות שנקבעה, וחיילים התנדבו לצבא, עד להכרעה הסופית. גם מלחמת קוריאה, שהיתה דומה במהותה למלחמת ויאטנם, זכתה לאהדת הציבור, על אף מספר הקורבנות הגדול בקרב הכוחות האמריקאיים (כנראה בסביבות 150 אלף הרוגים). מלחמת קוריאה הסתיימה ב-1953, במקביל לחדירת הטלויזיה לבתי האמריקאיים. ארבע-עשרה שנים מאוחר יותר, כשהטלויזיה היתה נפוצה מאד בבתי האמריקאיים, ארה"ב שוב נכנסה לאותו סוג של מלחמה. גם הפעם ארה"ב נחלצה להצלת שלטון פרו-מערבי מפני התקפה של שלטון קומוניסטי. אלא שהפעם היתה מעורבת כאן הטלויזיה. לראשונה בארה"ב, אזרחי ארה"ב זכו לראות את זוועות המלחמה בצורה ישירה. הסקופים, האקשן, ההרג והטיפשות תפסו את הבמה. הדיווח המרוסן והמוגבל של העיתונות הכתובה הוחלף ביצרים ובמראות קשים שהטלויזיה שידרה. ויחד איתה גם הגיעה רוח ההתנגדות למלחמה. ואותו ריטואל שהפך להיות כל מוכר התחיל להתרחש. אירגון קומוניסטי, דיקטטורי שסופג כנראה 1.4 מיליון הרוגים, מנצח צבא מערבי שסופג 57 אלף הרוגים, מתוך 3 מיליון חיילים אמריקאים שלחמו בוויאטנם. כתוצאה מכך, ארה"ב נוטשת את הדרום-ויאטנמים לגורלם, ושלטון דיקטטורי משתלט על כל וויאטנם שנתיים לאחר הנסיגה האמריקאית.

גם אם המלחמה בויאטנם נחקקה בזכרון המערבי כמלחמה שגויה, הרי שמקרה דומה שהתרחש במלחמת העולם השניה, אך בזעיר אנפין, העיד על השפעתה של התקשורת על רוח הלחימה המערבי. מאפריל 1940 ועד דצמבר 1941 בריטניה לחמה כמעט לבדה נגד גרמניה. לקראת סוף 1941, בריטניה ספגה סידרה של מפלות קשות. במדבר הצפון אפריקאי, גיסותיו של רומל הצליחו להביס את צבא בריטניה ולהסיגו עד לשערי מצריים. בדרום אסיה, היפנים פתחו במתקפה כוללת שתגרום לבריטניה לאבד במהלך 1942 את כל המושבות הבריטיות וההולנדיות בדרום אסיה.

בתקשורת הבריטית העולו טענות שצריך לקחת מצ'רצ'יל את הסמכויות לניהול המלחמה ולהשאירו כראש ממשלה, רק בגלל שהוא נואם טוב. צ'רצ'יל שהקפיד לקרוא במהלך המלחמה לפחות שעה אחות ביום עיתונים, חש שאמון הציבור בו אובד, והוא יתקשה לנהל כך את המלחמה. כדי לפתור את הבעיה, הוא החליט ליזום הצבעת אמון. לאחר שלושה ימי דיון חופשיים, בהם כל הצדדים הביעו את דעתם, נערכה הצבעת אמון, וצ'רצ'יל זכה לתמיכה כמעט מקיר לקיר של 464 חברי פרלמנט מול מתנגד בודד. הצבעת האמון המוחלטת, זכתה גם היא לקרנבל תקשורתי מתאים, עם תרועות נצחון. יחד עם זאת, לא חסרו מחפשי כשלים ובעיות בתקשורת הבריטית, והללו תיארו את ההצבעה כמיותרת, כשהם טוענים "מי בכלל חשב להטיל ספק במנהגותה של הממשלה הלאומית?" [צ'רצ'יל, The second world war, ספר רביעי, עמודים 60 עד 73, מהדורה ראשונה]. בספרו, צ'רצ'יל מכנה אותם "קולות צווחניים", ומסוגל לנטרל אותם, אך בהמשך, הם יהוו אב-טיפוס לסוג התקשורת שיתפתח לאחר הופעת הטלויזיה, ושוב יהיה קשה מאד לרסנם.
למזלו של העם היהודי, מלחמת העולם השנייה נערכה לפני עידן הטלויזיה, והמציאות אז היתה ברורה יותר, ממה שהיא כיום. כאשר היטלר כבש את אוסטריה, חבל הסודטים בצכוסלובקיה ואת פולין, הוא עשה זאת בשם השחרור והעצמאות של גרמנים שחיו באיזורים אלו. כאשר הנאצים המרידו את העירקים כנגד הבריטים ב-1941, במגמה לנתק את הבריטים ממקורות הנפט החיונים למאמץ המלחמתי, הם הקימו את "תנועת השחרור הערבית" [מתוך מכתב של היטלר, מאי 23, 1941, צ'רצ'יל, שם, ספר שלישי עמוד 264].

כמו אז, גם היום אנו ממשיכים להילחם נגד גורמים פאנטים וידקטטורים, המשתמשים בסיסמאות החופש, אך בפועל מקדימים עריצות וציתנות. אלא שלפני עידן הטלויזיה, העיתונות הכתובה היתה הרבה יותר שקולה, בעוד שכיום הטלויזיה, כמדיום מחפש סנסציות, דוחפת אותנו לסיפורי-טלה-נובלה חוזרים ונשנים, בהם אנו תמיד מפסידים. בפועל אנו מסייעים לאירגונים הדיקטטורים להביס אותנו קרב אחרי קרב.

הטלויזיה איננה הרע בהתגלמותו. יש בה גם דברים טובים. היא מצליחה להחדיר את תאוות החרות לארצות דיקטטוריות כמו איראן, בריה"מ וסוריה. אך אם לא נבין אותה, וכיצד יש להשתמש בה נכון, היא גם תסייע לאויבי החרות לנצח אותנו פעם אחר פעם במלחמותיהם.

אינני רואה פתרון ברור לבעיה. אני רק אציע כמה דרכים אפשריות להתמודדות עם הבעיה הזאת.

אחת הדרכים היא לשנות את כל תהליך הדיון. הדיון ההמוני דרך הטלויזיה, מזמין מטבעו התלהמות, מחשבה שיטחית ודמגוגיה. כיום מתרחש מעבר בעולם מהמדיום הטלויזיוני, למדיום האינטרנטי. המדיום האינטרנטי הוא אישי, ואינטמי יותר, ואינו מחפש את ההמונים הפועלים כמקשה אחת. רמת הדיונים באינטרנט יכולה להיות טובה ומעמיקה בהרבה ביחס לדיונים הנערכים מעל גבי העיתונות הכתובה והמשודרת. הדיונים הללו, יכולים לאפשר לנו לזקק נכון יותר את תפיסת המציאות, ולאפשר מגוון רחב מאד של דעות.
על האינטלקטואלים, שהחרות יקרה להם, לשאוף להעביר ככל הניתן את הדיונים לבלוגים. בעוד שהעיתונות הכתובה והמשודרת, רק תשמש מראה לדיון האמיתי המתרחש בבלוגוספירה. עלינו להבין כי המדיות ההמוניות, כשמן, כן הן, אינן מקדמות דיון אמיתי, אלא מקדמות דמגוגיה. אין דומה מאמר שנכתב למאות אלפים, לדיון שנערך בין שלושה עד ארבעה משכילים מעל גבי הבלוג. כאשר הדיון הבלוגוספרי יתפוס תאוצה, מימלא הוא גם ישתקף בדיון ההמוני, ואין לנו לחשוש שקול שוחרי החרות, לא ישמע מעבר לגבולות הבלוגוספירה.

ובנתיים, עד שהבלוגוספריה תתפוס את תפקידה המלא, ניתן גם לפעול באופן אישי כדי לנפץ את מחול הזוועה-האופראי של הטלויזיה. כדי לעשות זאת, קחו את המכשיר הטיפשי הזה, זירקו אות לפח הזבל הקרוב, ותתחילו לחיות. לכו לשכנים, לחברים. שתו כוס קפה ביחד. לכו לטייל, לכו וחפשו לעצמכם תחביבים. לכו והתנדבו למען הכלל, ואז תראו שאור השמש שוב זורח.

כשמשעמם לכם, ואתם מבקשים רק "לשתוף קצת את הראש", דעו לכם שאתם חוזרים אל סם קשה. במקום זה, לכו וקראו ספר טוב, או הקימו לכם בלוג חביב, ועמו תצרו קשר אל העולם. וכמו כל תהליך גמילה טוב, יש צורך קודם כל להיות מודע לכך שאתה מכור.

קום התעורר עם חלכא ונדכא…

ושיר מבית כוסברה, שככל הנראה קראו את מחשבותי – "זעקת העם"

[gv data = "sgOWTM5R2DA"][/gv]

קישורים נוספים:

Television the perfect drug

Television – A Drug For The Ages

מעל דפי ה"ארץ" ובמקומות אחרים נשמעו טרוניות רבות כנגד האלימות המילולית של הטוקבקיסטים. כותבים וקוראים רבים הביעו שאט נפש מהאלימות המילולית, ההשמצות וחוסר הסבלנות של חלק מהטוקבקים. היו כאלו שהציעו להגביל את האלימות המילולית על ידי חובת הזדהות של המטקבקים ואף על ידי חקיקה מתאימה בנושא.

אני מציע שהבעיה שאנו עדים לה, אינה נובעת מוולגריזציה של ההמונים, אלא דווקא מאי הבנה של אופי התקשורת החדשה וטבע האדם, הגורמת להתנגשות בין התקשורת הישנה לתקשורת החדשה. מי שישכיל להבין את אופי השינוי שיוצר האינטרנט יוכל לנצל את המדיום החדש כדי להעביר את דעותיו בצורה יעילה יותר.אחד הכלים המשמעותיים להבנת השינוי שהתקשורת עוברת כיום, היא תיאוריה שפיתח מרשל מקלוהן. בשנות ה-60 כתב מרשל מקלוהן ספר שנקרא "Understanding Media", בו הוא מראה ששלוש מהפכות בטכנולוגיית של התקשורת לאורך ההיסטוריה, גרמו לשלוש מהפכות חברתיות. המפכה החברתית הראשונה נגרמה כתוצאה מהמצאת הכתב האלף-ביתי. הכתב גרם לכך שהמחשבה האבסטרקטית שאפיינה את התרבויות הקדם-כתביות, התחלפה בחשיבה מסודרת ולוגית. המפכה השנייה נגרמה כתוצאה מהמצאת מכונת הדפוס-סדר של גוטנברג. מכונת הדפוס אפשרה להחליף את שיטת העתקה הידנית של ספרים לשיטת הדפסה סדרתית ומסחרית, וכתוצאה מכך איבדה הכנסייה את השליטה בהעתקת ספרים. טכנולוגיית הדפוס אפשרה לקבוצות חדשות לשכפל ולהפיץ ספרות חדשה ויצרה קרקע להופעתן של מהפכות תרבותיות משמעותיות באירופה, כמו הרפורמציה, הרנסאנס והמהפכה המדעית. המהפכה השלישית נוצרה מהופעת המדיה האלקטרונית. מהירות העברת המידע באמצעות הרדיו והטלוויזיה אפשרו למידע להציף את הגלובוס בתוך שברירי שנייה, והפכה את כדור הארץ ל"כפר גלובלי" (מושג אותו טבע מקלוהן בספרו "The medium is the massage"). השינוי הזה גרם לדיון הרציונאלי שאפיין את האליטות הקדם-אלקטרוניות, להפוך לדיון צעקני, רועש ו"פופוליסטי", כפי שאנו עדים לו לא פעם בתוכניות אקטואליה הנוכחיות. אך יחד עם זאת, בגלל ההון הכבד שיש להשקיע כדי להקים רשתות תקשורת, השליטה במידע עדיין נשארה בידי קומץ של קבוצות תקשורת, בעלי עיתונים, עורכים, וקבוצות השפעה מצומצמות.

המהפכה הרביעית, שאותה מקלוהן לא צפה, הייתה הופעת האינטרנט. האינטרנט כמו קודמיו, הרדיו והטלוויזיה, מאפשר מעבר מידע גלובלי ומהיר. אך בניגוד לקודמיו שאפשרו מעבר מידע חד צדדי, מהאליטות לציבור, מאפשר האינטרנט מעבר מידע רב כיווני בין כל המחוברים לרשת האינטרנט, בעלות זולה ושווה לכל נפש. למעשה כמעט כל אחד יכול להביע את דעתו על ידי הקמת בלוג, דיון בקבוצות דיון, הגבה בטוקבק, פתיחת אתר אינטרנט והפצת סרטי וידאו ותמונות שהופקו בצורה ביתית.עבור מי שלא השכיל להבין את השינוי, ההצפה בידע הרב-כיווני, עלולה להראות כמערכת כאוטית ללא מכוון, אשר מאיימת להטביע כל טיפת היגיון. מערכת בה אין אינטליגנציה מכוונת ושולטת. בה שטף של פטפטת בלוגית תטביע את הידע האיכותי בתוך ים של מלל, צלילים ותמונות קיקיוניות. אך מי שלמד להכיר את האינטרנט יכול לראות שדווקא מתוך הכאוס הזה, מתחילות לעלות ולצמוח צורות ידע חדשות ומעניינות. למעשה, כל צורת החשיבה הקבוצתית הולכת ומשתנה. אם בעבר רעיונות זרמו מהאליטות להמונים, כיום, בזכות הטכנולוגיה הרב-כיוונית, נעלמים מוקדי עיצוב דעת הקהל הישנים, ובמקומם עולה ספקטרום רחב יותר של מוקדי ידע. את העורכים והכתבים מחליפים בלוגרים וכתובים בפורומים. אם בעבר האליטות הישנות יצרו סט מצומצם של רעיונות, כמו ליברליזם, קומוניזם או סוציאליזם, הרשת מאפשרת לרעיונות חדשים רבים להתפתח. הרעיונות החברתיים של המאה ה-20, שמיצו כבר את עצמם בדיונים של האליטות הישנות, זוכים לרענון ופרץ יצירתיות בתוך הבלוגוספירה. גם אופי הדיון ילך ומשתנה. אם בעבר כדי להופיע במדיה האלקטרונית היה צורך לספק סנסציה, לפעול בצורה חריגה או להיות מחובר למעצבי דעת הקהל, כיום ע"י דיון סובלני ונבון, בבלוגים, פורמים, וויקיפדיה, פודקסטים ובוידאוקסטים, Digg ועוד, האדם הפרטי יכול להפיץ את דעותיו. בעידן האינטרנט, הבלוגרים המשמעותיים באינטרנט [ראו www.technorati.com] אינם בלוגרים הכותבים הצורה סנסציונית או מינית, אלא דווקא בלוגרים המסוגלים ליצור תקשורת אנושית, אינפורמטיבית ומחכימה.

אם תורתו של מקלוהן נכונה, אנו נהיה עדים בעתיד הקרוב למהפכה מחשבתית חדשה. אנו נהיה עדים לכך שרעיונות ילכו וישתנו, ודיון ליברלי ודמוקרטי יותר יפרוץ. אם בעבר רעיונות צריכים היו להיצבע בגווני שחור ולבן, כדי שההמון יקלוט אותם בקלות, הרי שהדיון האינטרנטי, הופך את צבעי האידיאות למגוונים יותר ואישיים יותר. כל אחד יכול להביע את הגוון שהוא מאמין בו על פני קשת האידיאות החברתיות שמסתובבות ברשת, ואולי אף ליצור אידיאות חדשות.דווקא התנגשות הטוקבקיסטים שאנו עדים לה כיום במהדורת האינטרנט של העיתונים, יכולה להאיר את השוני המהותי בין התקשורת הישנה לתקשורת החדשה. בעוד התקשורת הקדם-אינטרנטית נוהגת להכתיב דעות "נכונות" ו"לא נכונות", הקהל האינטרנטי מסרב לקבל אמיתות מוכתבות. ניתן לפרש את התגובה האגרסיבית והנרגנת שאנו עדים לה דרך הטוקבקים כתגובה אינסטינקטיבית של הגולשים למנוע את הכפייה הרעיונית שמכתיבה התקשורת הישנה. לכן מי שרוצה לשנות את דעת הקהל, צריך להבין שלפניו יש כיום מדיה אחרת שדורשת דיון ארוך, רב משתתפים, ודמוקרטי, ולא הכתבה מלמעלה של אמיתות. במקום טורי דעות שבהם הכותב מוריד את האמת מהר סיני, יש לפנות לרשתות בלוגים שינהלו דיון ארוך טווח עם קהלי היעד. כך, ניתן לקוות, יופרה הדיון הציבורי בישראל ובעולם בכלל.

דוגמא לדיון כזה בין כותב לקהלו, ניתן לראות במאמר של ה – Wall Street Journal:

המאמר: http://online.wsj.com/public/article/SB118358989440157536.html?mod=blog

הדיון: http://forums.wsj.com/viewtopic.php?t=608