Category Archives: אימון

פוסט טראומה וכעס?

בעקבות הפוסט על התאונה, ידידה טובה סיפרה על התחושות שחוותה לאחר תאונה שעברה לפני 15 שנים. היא סיפר כי לטראומה היתה השפעה שיש בה כדי לשנות את האישיות.

בעבר גם סבלתי מפוסט-טראומה קלה, שנבעה ממלחמת לבנון השניה. ושמתי לב שאת שתי החווית ניהלתי בצורה שונה, ונראה שהתוצאה שונה. במכתב זה אשתף אותכם בתובנות שלי, ואשמח לחשוב יחד איתכם, האם יתכן כי אופן התיחסות מסויים לארוע יכול להפחית את האפקטים של ארועים קשים. מכתב זה מנסה לעזור לנו להבין טוב יותר איך אולי, ניתן לעבור ארועים קשים בשלמות רבה יותר.
——
שלום רותי (שם בדוי)

אינני בטוח. לא עבר מספיק זמן כדי לדעת מה יהיה מצבה של הטראומה, אבל בינתיים, נראה שהיא בסדר גמור.
זה לא הפעם הראשונה שאני חווה פוסט טראומה. את הראשונה הרווחתי במלחמת לבנון השניה. אז לא הייתי מודע לה. הייתי "גבר-גבר", קשוח. הסתכלתי על הכול בצורה לוגית, התמודדתי. בזמן הארוע לא פחדתי. הייתי קר רוח. כאשר שבתי הביתה, לא חשפתי בפני אישתי את האימה שהכחשתי, לא בכיתי (הרי הייתי גבר-גבר) אלא שעם הזמן, היא התחילה להופיע ולהתחזק. כשהייתי רואה חייל, תחושות מאד קשות עלו אצלי. התחלתי לשנוא את צה"ל. היו לי ביטויים מאד קשים כלפיו. לפעמים הייתי נזכר ברגע שלפני שהקרב, כאשר היה ברור כי אני עומד לההרג (היינו ממקומים במקום גרוע, שבו סביר ששהאויב או כחתינו יהרגו אותנו). הזכרונות הללו, שעלו בהמשך מעצמם,  גרמו לי להרגיש רע מאד (הקרב לא התרחש בסוף, ולכן הסוף היה טוב).

לא ידעתי איך להתמודד איתה. עם הזמן היא קהתה. היום אני שמח לא לעשות מילואים, אבל הטראומה כבר די נשכחה.

כשאני בוחן מדוע היא השפיעה עלי, בעוד הנוכחית, נראת כתקינה למדי, נדמה לי שזה קשור להבדל עיקרי אחד: כעס. הבדל נוסף, שאני מזהה הוא היכולת לבכות.

אחרי המלחמה, שנאתי את הגנרלים של צה"ל. במלחמה ראיתי את מצעד האיוולת מול עיניי. כעסתי עליהם שהם סיכנו את חיינו בחוסר תבונה שכזה. הכעסים רק הלכו והתעצמו, ונראה כי הם נקשרו לחוויה שלפני הקרב. התמונה שלפני הקרב, ניקזה אליה כעס עצום, וכל פעם שניזכרתי בתמונה, גם גאה הכעס האגור על צה"ל.

גם בארוע הנוכחי היה עלי להתמודד עם כעסים. אני יכול לכעוס על מע"צ, ועל הפלסטיני שנהג בפראות, ואולי על חבר שמשום מה לא יצר קשר, או תשומת לב שלא קיבלתי (אם כי בהחלט קיבלתי מספיק תשומת לב). אני מרגיש שקל מאד ליפול למלכודת הכעס. יש כל כך הרבה דברים שמשתנים פתאום, שכעס הוא כמעט בלתי נמנע. אלא שהפעם החלטתי לא לכעוס. אני בוחר להסתכל על הדברים שניתן לעשות. ברגע שמתגנבת טיפת כעס למחשבותיי, אני עוצר ואומר, בסדר…. מה כן ניתן לעשות? מה אפשר לקדם? איך אפשר לפתור את הבעיה, בלי להיתקע? החשיבה החיובית הזאת, עוזרת לי בנתיים להעביר את החופשה בנעימים, ולהנות מהכיף שלהיות עם משפחתי קצת יותר. אומנם הגבס מקשה על הכתיבה, אך בכ"ז אני כותב דברים חשובים עבורי, וההרגשה בסה"כ טובה.

שכנה אמרה לי שהתמונות יחזרו. כרגע אני מרגיש שהתמונות כבר לא חשובות. התמונה מהתאונה כבר לא עולה (אלא אם אני מעלה אותה בכוונה). אולי מה שעזר להן להעלם, היתה הכתיבה של הפוסט. לאחר שקראתי אותו 10 פעמים, הוא כבר נמאס עלי. חוויתי את החוויה עד תום, והרכב לא עושה לי את זה.

בארוע הנוכחי, גם בכיתי. בכיתי עם אישתי ובכיתי לבד. אני חושב שהבכי היה טוב מאד. באורע של המלחמה, הייתי גבר גבר, ו"לא נתתי לזה להשפיע עלי". ההבנה שבכי הוא תהליך חשוב בהחלמה, התחזקה אצלי לאור עדות של מישהי שסיפרה לי שבארוע בו היא היתה מעורבת, היא ניהלה את הארוע בקשיחות, ולא הרשתה לעצמה להיות חלשה ולבכות. עד היום היא סובלת מחרדות הקשורות לארוע.

להתפרק, לבכות נראת לי תרופה כל כך חשובה.

אבל את ההבדל העיקרי, אני מרגיש בצורת ההתבוננות. אני מרגיש שההבדל הגדול בין שני הארועים, היא הדרך בה מתבוננים על מה שקרה. מאד נוח לכעוס, אבל אם מתעלים מעל עצמנו, ובוחרים לאהוב את כל מה שקיבלנו, החיים נראים אחרת. אני מרגיש שהתבוננות באהבה על העולם, יכולה לעשות ניסים.

 

מה דעתכם?

 

באהבה,

טל

תאונה

השעה היתה 16:17, יום שני ה-29 לאוגוסט. אמרתי שלום לאישתי ולבנות, ויצאתי לעבודה. ב16:18 התנעתי את הרכב, ונהגתי במסלול המוכר לכיוון מרכז הארץ. הכל היה על מי מנוחות, לא היו טרמפיסטים שביקשו טרמפ, וחציתי בקלילות את רחבי הישוב. ביציאה מן הישוב, פניתי ימינה אל כביש מס' 55, והאצתי את הרכב. שיטטתי בין הסרפנטינות היפות ואז הגעתי לירידה קלה. היום היה יפה, ככל שאר הימים בשומרון.  הבטתי קדימה אל הגבעה במעלה הכביש, בה נהרגו תחיה רוקח ונחמה מגל. היו מאחורי הגבעה שמיים יפים וכחולים. ואז ראיתי אותו מגיע במהירות. ג'יפ פלסטיני אפור וגדול. הוא נכנס למסלול שלי, התנגש בגדר הבטיחות ונזרק חזרה אל הכביש. החושים שלי נדרכו. לא הצלחתי להבין לאן הוא יגיע. לא ידעתי האם הוא ישאר צמוד למסלול שלי, ואז אוכל לחמוק על ידי מעבר לנתיב הנגדי, או שהוא ינתז לנתיב הנגדי, ואז סטיה שלי אל הנתיב הנגדי, תגמר בתאונה חזיתית. לרדת לשוליים לא יכולתי, כי מע"צ ביטלו את השוליים ותחמו את הכביש הצר, בגדרות בטיחות. למעשה מע"צ לא השאירו לי הרבה ברירות.

זאת לא היתה הפעם הראשונה ששמתי לב לסכנה של הגדרות של מע"צ. הבנתי כבר לפני כמה חודשים, כאשר קבעו אותן, כי הן טומנות בחובן סכנה עצומה. הבנתי שאם רכב סוטה מהמסלול שלו, הרכב שמגיע מהכיוון הנגדי אינו יכול לברוח לשוליים ונאלץ להשאר במסלול התנגשות ישיר אל מול הרכב הבא ממולו.

למזלי, כבר חשבתי מה אעשה במקרה כזה. היה ברור לי שאם אין לידי נוסע, עלי לנסות לחמוק לנתיב הנגדי, ולנסות להחלץ, אך אם לא יוותר לי מקום לברוח, אאלץ להתנגש כך שהפגיעה תהיה בצד שליד הנהג, ואני אשרוד את התאונה. אם היה לידי מישהו, אז ההחלטה היתה הרבה יותר קשה. על זה חשבתי כמה וכמה פעמים כשחלפתי בין הגדרות הקטלניות של מע"צ.

המחשבה הזאת כנראה חלפה בראשי, כאשר הבנתי שנלכדתי במלכודת שמע"צ הכינה, בחוסר תבונתה הבלתי נלאה. עברתי לנתיב הנגדי, וניסתי להחלץ מהג'יפ שהסתער עלי במהירות גבוהה. אני לא זוכר אם בלמתי. הכל היה מהיר מידי. אני חושב שכל הארוע מתחילתו ועד רגע ההתנגשות, ערך לא יותר משתיים עד שלוש שניות. אבל המון מחשבות אוטומטיות רצו לי בראש. סטטיתי לנתיב הנגדי, בתקווה להחלץ מההסתערות.

עכשיו, כבר היה מאוחר מידי לכל תמרון. הקבינה האימתנית של הג'יפ דהרה מולי במהירות עצומה, אני זוכר אותה גדולה ומתנשאת מעלי. עכשיו הבנתי שכבר לא ניתן לעשות דבר. נשאר עוד חצי מטר להתנגשות, ושום דבר לא יעזור.

היה בי עצב קל, על אשתי והבנות, אבל בעיקר סקרנות (טוב, לא היה לי ממש הרבה זמן לעבד דברים). היתי סקרן לראות איך זה להיות בתוך תאונת דרכים חזיתית. איך עוצמת המתכת הגועשת פועלת ומשפיעה על גוף האדם. זה היה ניסוי מהסוג שאני מעריך יותר מכל. ניסוי בגוף ראשון. הערכתי שאם אמות, לא ארגיש הרבה. המהירות גדולה מכדי להשאיר אותי גוסס. קיוותי שאם אשאר בחיים, אוכל לתפקד לאחר הארוע.

עכשיו, כבר ידעתי שזה בא. הנה נשמע קול המתכת המתרסקת, ששמעתי כאשר הייתי עד לתאונות אחרות. העולם נעשה לבן. לא ידעתי האם זהו הלם המעבר למוות, או שמא דבר אחר. כשהתפזר העשן, ראיתי שאלו כריות האויר.

הרכב עשה צלחת ועף 180 מעלות מהכיוון המקורי בו היה. ואז הרגשתי שהרכב הפלסטיני נוגח בי שוב מאחור. זה נורא עיצבן אותי. לא מספיק שנכנסת בי חזיתית, אתה עוד נכנס בי מאחורה? מסתבר שהסאגה לא נגמרה. הרכב הפלסטיני הכניס אותי בתוך גדר הבטחון של מע"צ והיא זאת שעצרה את שנינו, כשהרכב שלי משמש כרית אוויר של הג'יפ הפלסטיני.

הייתי שלם. ריח העשן, הדאיג אותי מאד. מיהרתי לחלץ את עצמי מחגורת הבטחון, ולפרוץ את הדלת החוצה. בדקתי שאין אף אחד שידרוס אותי כשאני יוצא החוצה, והלכתי מהר אל מאחורי הג'יפ הפלסטיני. הרגשתי כאב בקרסול ימין. אולי נקע. הלכתי מהר, כדי להעביר את הכאב. לאחר שהכאב הראשוני עבר, נעמדתי והסתכלתי על הארוע. כלי רכב אחרים שעברו בסמוך נעצרו להגיש עזרה. הפלסטני יצא מהג'יפ ושאל אותי האם הכל בסדר. אמרתי לו שכן. לא היה לי עליו כל כעס. רק צורך ענייני לסיים את הכל, לראות שהכל מטופל כמו שצריך.

מאד כעסתי על עצמי, שלא הצלחתי להתחמק. איזה חוסר כשרון, כך להתנגש. ידעתי שהשניות האבודות שבהן לא הצלחתי לקבוע לאיזה כיוון הג'יפ נוסע לא איפשרו לי לקבל החלטה טובה מספיק, כדי לחמוק מהתאונה. הרגשתי שנהג טוב יותר ממני, היה מצליח לחמוק מהארוע ללא פגע. בניתוחים מאוחרים יותר, הבנתי שהיה קשה מאד לחמוק מהתאונה, בהינתן הבעיה לחזות את כיוון ההתקדמות של הג'יפ. אז הכעס נרגע.

פנים ידידותיות התחילו להופיע, ולהציע עזרה. היה נראה לי שאני רואה שם חברים קרובים, וחברים מהשכונה. כולם הציעו לי לשתות, אבל לא רציתי. הודתי להם ואמרתי שאני לא מרגיש צורך. נראה לי שעדיף בלי מים בשלב זה. הרגשתי את חוסר היכולת לסייע לאדם פצוע תאונה. אבל הרגשתי שלראות כל כך הרבה פנים ידידותיות, היתה העזרה הכי טובה שיכולתי לקבל. היה בזה משהו מאד מנחם ומאד חם. זה עזר.

בשלב מסויים, שמתי לב, שאני רואה את כל העולם לבן. פנים נעלמו לי, והתקשתי לזהות מי עומד מולי. הבנתי שאני כנראה קרוב להתעלפות. כביולוג, ידעתי שהסיבה היא מחסור חמצן למוח, והדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה, היא לשכב. אז ישבתי, ומכשזה לא עזר נשכבתי. איתן, השכן, הניח את ראשו מתחת לידי, והניח לי לשכב על הצד ולנשום. כששכבתי שמתי לב שיש לי קשיי נשימה. לא ידעתי ממה הם נובעים. קיוותי שהם אינם נובעים מדמום תוך ריאתי. אמרתי לעצמי, שאם יש לי דימום תוך ראיתי, ובהעדר חובש עם ציוד מתאים, אני עלול להחנק למוות בתוך כמה דקות. לא ניבהלתי. הערכתי שאין מה לעשות. ידעתי שהזעיקו אמבולנס, והוא לא יוכל להגיע יותר מהר. לכן כל מה שנשאר לי לעשות, זה לשכב ולחכות שיגיע חובש. אז נחתי בשלווה.

ואז הרגשתי שאני חוזר לנשום. כנראה המכה מהתאונה וכריות האוויר הקשו על הסרעפת לעבוד. אבל היא שבה לפעולה, ואני התחלתי לראות שוב את העולם בצורה ברורה. כשהנשימה חזרה, התחלתי להתלוצץ עם איתן. זכרתי שהינו צריכים להיפגש על משהו. אמרתי לו שנראה שזה הזדמנות טובה לפגישה. הוא התלוצץ חזרה, ואמר שכדאי שנחכה להזדמנות אחרת.

עכשיו הרגשתי טוב, וחזרתי לעמוד על הרגליים. הכל בסדר.

שוטר ניגש אלי, וניסה לברר מה קרה. הסברתי לו את פרטי הארוע. הוא לקח את הרשיון של הרכב והביטוח מהרכב, ושאל אותי היכן הרשיונות שלי. ביקשתי משכן, שיביא את הרשיון מהתיק, ונתתי לשוטר. בהתחלה השוטר לא הבין איך זה שהרכב שלי נראה כל כך מעוך, כשנראה היה שהתאונה היא תאונה אחורית. הסברתי לו שהמכה החזתית, כנראה גרמה לצלחת של הרכב, ושהתאונה היתה חזתית. הוא נראה המום קלות*.

בינתיים ביקשתי מהשכנים שיביאו לי את הפלאפון ששכן ליד ידית הגיר. שכן שהלך לרכב, אמר שהוא לא יכול למצוא דבר, כי הכל מרוסק שם. שכן אחר ניסה את מזלו, וכן מצא את הסלולר. הסלולר נראה שלם במבט ראשון, ולכן התקשרתי הביתה. המסך הראה שהצד השני ענה, אך לא שמעתי כלום. הבנתי שמשהו בסלולרי התקלקל. לכן, ביקשתי מאיתן שיאפשר לי לחייג הביתה, ולהודיע לאשתי שהכל בסדר. הסלולרי שלו היה בלי סלולה, אך מהסלולרי הקבוע ברכב, יכולנו לדבר. התקשרתי לאישתי, ובטון הכי אגבי שניתן למצוא אמרתי לה שהכל בסדר, אני שלם ובריא, וכי היתה תאונה חזיתית, ואני יצאתי ממנה ללא פגע. באותו רגע הגיע החובש, וביקש לבדוק אותי. ביקשתי מאיתן שימשיך להסביר לאישתי מה קרה.

החובש התחיל לבדוק, וראה את המכות מהכריות ומהחגורה, אך חוץ מזה הכל היה בסדר. באותו רגע נשמעה בקשה מהפלסטינאים שהיו בג'יפ, שהחובש יבדוק את הילד שהיה מאחורה ומרגיש כאבים ברגל. ביקשתי מהחובש שיגש לטפל בילד, כי אני בסדר גמור. הוא ניגש. זה נתן לי הרגשה טובה להבין שגם ברגעים כאלו, אני מסוגל לחשוב על אחרים. היתה בכך נחמה.

בתוך דקה, הגיע גם האמבולנס וגם הרבש"צ. השוטר התחיל לדבר איתי על גרירת הרכב, והיה ברור שעלי להחליף פרטים עם הפלסטינאים. ביקשתי מהרבש"צ שיקח את הפרטים, ואיתן אמר לי שהוא לוקח את התיק אליו. עכשיו, משהכל היה מסודר ומאורגן, יכולתי לעלות ברגיעה על האמבולנס. החובשים השכיבו אותי על מיטה, והתחילו בנסיעה. הנסיעה הכאיבה לי, כי הקרסול הימני נשאר תלוי באויר, והנקע, שהרגשתי שם כאב. בינתיים התבדחתי עם החובש. הוא התפלא לראות אותי עומד על הרגליים, לאחר תאונה כזאת. היתי שלם, ועם חתכים קלים וכויות מהכריות, וחוץ מזה שום דבר. הם לא ראו הרבה תאונות כאלו שהפצוע נראה כך אחר תאונה חזתית. התחלתי להבין שהיה כאן נס.

כשהאמבולנס של כפר-סבא קיבל אותי, שאל אותי הנהג, אך זה שאני נראה כך, לאחר התאונה שעברתי, ואז אמרתי בדמעות בעיניים, שכנראה שיש בורא לעולם.

לא הייתי שלם עם האמירה הזאת. אם יש בורא לעולם, אז למה בכלל התנגשתי? ולמה יש כאלו שעשו הרבה טוב ולא נחלצו מתאונות? יותר מאוחר, בשיחת טלפון, יזרוק עדו, החברותא שלי, שכנראה לא סיימתי את המטלות שעלי לבצע בעולם.

כל המחשבות הללו עוברות לי בראש. ואין תשובה ברורה להן. אבל כן היה לי ברור שבשבריר השניה לפני ההתנגשות כשהפגוש האימתני מתנשא מעלי, הערכתי שיש סיכוי גבוה שלא אצא בחיים מהתאונה. לעומת זאת, לאורך ככל ההתרסקות, לא הרגשתי מכה, הייתי בשליטה והבנתי מה קורה.

מצד שני, כל מי שראה את הרכב, לא הבין איך יצאתי משם שלם. הבנות שלי שעברו לאחר התאונה במקום, אמרו שהרכב נראה חצוי. אני עדיין לא ראיתי את הרכב לאחר התאונה.

במהלך נסיעת האמבלונס כבר התקשרתי לאבא שלי (החובש הראה לי שניתן לדבר בסלולר שלי  דרך הרמקול), כי ידעתי שלאישתי אין כרגע רכב (אני הרסתי אותו), וידעתי שאבי ידע לתפעל את הארוע בצורה הטובה ביותר. סמכתי עליו. בנוסף, התקשרתי למאומנות שלי, והודעתי שיש שינוי תוכניות, ונראה שהיום לא נוכל להיפגש.הסברתי שהכל בסדר, ושנקבע מחדש זמן פגישה כשיגמרו הבדיקות בבית החולים. הודעתי גם לחבר'ה מאידומקס שלא אוכל להיפגש איתם הערב.

הכל מאורגן. איזה יופי.

בבית החולים, חיכה לי אבא שלי. נכנסתי לחדר המיון בהליכה. גם שם נראו מופתעים לראות אותי הולך, אחרי הדיווח. אחד הרופאים צחק ואמר שאולי החליפו את התיק הרפואי.  לאישתי (ששכנים הביאו אותה לבית החולים) ולאבי הודעתי שמחר בערב, אני חוזר לרכב על האופניים. אך לאט לאט הסתבר לי שלרופאים יש מחשבות אחרות בנושא. צילום הרנגן ולאחר מכן ה-CT, הראו שיש לי שבר בקרסול. גבס כבד שמכסה כרגע את רגלי, מבטיח כי בששת השבועות הבאים, עלי לשכוח מרכיבת אופניים.

יחד עם זאת, עלינו לראות את הצד הטוב. קודם כל אני חיי. לא טריוויאלי בכלל. לאחר מכן, כל פציעותי מהתאונה הם זוטות, ומסתכמות בשבר קל בקרסול. אני זוכה עכשיו לחופשה של שישה שבועות מכל עבודה (אם כי אני אמשיך את האימונים דרך סקייפ). שישה שבועות שאותם אני מתכוון לנצל לכתיבת מאמרים.

במהלך הזמן הזה, יהיה עלי להתרגל להיות עצמאי עד כמה שאוכל, ולהתרגל לנהל את חיי באמצעות קביים ורגל מגובסת. אישתי בחודש התשיעי להריונה, עושה הכל כדי להקל עלי, והבנות מגלות התחשבות.

זהו, עכשיו לחופשה 🙂

אחרית דבר:

לאחר שהגיע האמבולנס ויכולתי קצת להתפנות למחשבות על המצב, הבנתי שהדבר העיקרי שאני רוצה לדאוג לו, הוא להמנע מ-PTSD (תסמונת פוסט תראומה). לכן, כשאף אחד לא ראה, הרשתי לעצמי לבכות, כדי לשחרר לחץ. כשאישתי הגיעה לבית החולים בכינו קצת ביחד, כדי לשחרר את הלחצים. סיפרתי על התאונה לאבי ולאישתי, ועכשיו גם לכם. זה עוזר לשחרר את המתחים.

מהניסיון שלי עם המאומנים שלי, חלק גדול מהיכולת להתמודד עם פוסט טראומה היא לחזור ולשלוט בחיים. תחושת השליטה מרגיע ומחזירה את האדם להתעסקות בדברים החשובים בחייו. ולכן, אני עסוק עכשיו, בתכנון ובביצעו של משימות שיקדמו את החזון ואת הפרנסה שלי, בשישת שבועות המחלה.

אומנם לא אוכל לנהוג בששת השבועות הקרובים, אבל אוכל לכתוב מאמרים, וזה דבר חשוב בפני עצמו. עם אקלי אוכל לשמור קשר דרך סקייפ. עם התנועה לדמוקרטיה ישירה, דרך דוא"לים, אבל עיקר העשיה שלי תמוקד לכתיבה. אני חושב שאני הולך להנות מהתקופה הזאת.

שלכם,

טל

—-

* בשלב מאוחר יותר סיפרו לי שכשהשוטר ראה את הרכב הוא לא האמין שמישהו יכול לצאת בחיים מהרכב. השוטר בעל ניסיון עשיר (לצערו ולצערנו) בתאונות דרכים.

 

חלומות – כפירה בעיקר

במשך שנים ארוכות אינני זוכר שחלמתי חלומות. כלומר חלומות כאלו שחולמים בלילה. אהובתי שנמצאת כרגע במהלך התואר השני בפסיכולוגיה מחקרית, טענה כי אין זה נכון שאינני חולם, אלא שאינני זוכר את החלומות. גם אני שמעתי את התאוריה הזאת, וניסיתי להסביר את הסתירה בין תצפיותיי לתיאורה, בכך שאינני זוכר את החלומות. אך הדבר לא הסתדר לי, כיוון שאני קם בשעות שונות, והולך לשון בשעות שונות. אני קם לפעמים לשמירה בשתיים לפנות בוקר, ושעת היקציה שלי משתנה בין 5 – ל 7. ולא תמיד היקיצה מגיעה מרצוני החופשי, ואף פעם אינני זוכר שחלמתי.

הסתירה הזאת לא הציקה לי במיוחד, כיוון שאין זה אחד מתחום עיסוקיי. אבל הלילה היה דבר ששינה עבורי את המחשבות על היחס בין התיאוריה לתצפיות. הלילה חלמתי חלום עצוב. לא ישנתי טוב, והייתי ער-לא-ער. הרגשתי שהשינה היתה קלה יותר, ופחות טובה ומעמיקה. קמתי עייף מהרגיל. בד"כ אני ישן כמו בלוק, ומתעורר עם הרבה כוחות. הלילה הזה היה שונה.

ניסתי להבין מהיכן הגיע החלום העצוב הזה. הוא הטריד אותי. הוא עסק במותם של חברים קרובים, ובהישארות ילידהם היתומים מאחור. ניסתי להסביר את החלום בפעילויות השגרתיות שלי, שלפעמים יש בה סכנות. אך לא גילתי מה שונה היום מכל יום אחר. ואז נזכרתי בדבר שהיה שונה. אתמול בערב ראינו ביחד עם חברים את הסרט Law Abiding Citizen. התמונות בתחילת הסרט היו איומות. ראו שם אב שבתו ואישתו נרצחים, והאב מוטל קשור על הרצפה, מדמם וחסר אונים. התמונות היו קשות, אך המשכנו לצפות. לאחר "כמה שנים", האב התחל לנקום בצורה המזעזעת ביותר האפשרית. כאן נשברנו וסגרנו את הטלויזיה, ופנינו לעיסוקים יותר משמעותיים, כמו שיחה על חוויות החיים.

מזה שנים שאינני רואה כמעט סרטים. אינני רואה טלויזה ואני ממעט מאד לשמוע רדיו. מעט האינפורמציה על העולם מגיעה מקריאה של פעם בכמה ימים בעיתונות האינטרנטית ובבלוגים. אני קורא עיתון רק אצל חותניי בשבת פעם בכמה שבועות. חושיי לא הוכהו על ידי רצף האלימות אליו נחשפים כל מי שקורא בקביעות עיתונים, שומע רדיו וצופה בטלויזיה. הסרט הזה, עבור אדם כמוני, שאינו רגיל בדברים כאלו היה חזק מידי.

החשש ממוות של חברים ויתמות של ילדיי חברים, כנראה היה הביטוי לאנרגיה השלילית שהסרט שתל בי. ומזה שנים, חלמתי. חלמתי חלום עצוב, שבהחלט זכרתי עד בוא הבוקר.

נכון, זאת תצפית אחת, ואינני מתכוון לחזור עליה. אבל פתאום עלתה במוחי השערה, שאני כלל לא חולם בלילה. במהלך היום אני עוסק בפילוסופיה ובאימון לאיכות חיים. אני מנתח את הבעיות שבהן אני נתקל, על בסיס יום יומי. אני מעלה הכל על הכתב (במחברות מחקר רלוונטיות). הכל מעובד, הכל משתדל להיות מפוענח. על בסיס יום-יומי. ואז בלילה, המוח שלי פנוי לעסוק בדבר העיקרי שהוא נזקק לו. בשינה עמוקה וטובה. שנה מרפאת. זאת בעוד אצל מרבית האנשים, הטרדות והדילמות ממשיכות להעסיק את המוח גם בשינה. והן אלו שמהוות יסוד לחלומות אותם אנו חולמים.

האם יכול להיות שעיבוד טוב יותר של הדילמות שלנו במהלך היום, יכול להביא לשינה יותר טובה ולערנות גבוהה יותר במהלך היום? ואולי יכול להיות שעיבוד במודע טוב מהעיבוד הלא-מודע שמתרחש בחלומות?

זאת כרגע רק השערה פרועה ולא מבוססת דיה. כדי לבסס אותה יש צורך לבחון עוד אנשים שמעבדים את חוויותיהם בצורה מודעת (כמו נזירים בודהיסטים?), ולבחון במעבדות שינה, את ההתנהגות המוחית בזמן שינה של אנשים המעבדים את הדילמות שלהם ביחס לאנשים שאינם מעבדים בצורה מודעת .

מישהו/י רוצה לעשות על כך תזה?