בהתחלה חשבתי לא להגיב על הידיעה שהארץ העלה על החשד שנערים יהודים עשו לינץ' בנערים ערבים. בעניינים שכאלו, הארץ אינו מקור אמין. היו מקרים שהארץ מיהר להאשים מתנחלים או חרדים בכל מיני דברים, בלי הבחנה, בהכללות, ולפעמים סתם בחוסר דיוק. הארץ הוא עיתון קיצוני בדעותיו נגד המתנחלים, החרדים והימין, ולכן מקור שיש להיזהר ממנו בדברים שכאלו. ובכלל ראוי שנתיחס בספקנות לכל מה שהוא חשד, ולא עבר את מבחן ההוכחות בבית המשפט. התקשורת, בגלל צרכי רייטינג ממהרת לפסוק ולשפוט אנשים, מבלי ששמענו את כלל הצדדים.

אלא שלאחר שקראתי תגובות, החלטתי בכל זאת להתייחס. אני גר בהתנחלויות כבר 16 שנים. מעולם לא ראיתי נוער שהתנהג כמו החבר'ה כיכר ציון, או חושבים כמו הנוער בכיכר ציון. הכי קרובים לזה היו "נוער הגבעות" שנחשבים קיצונים גם כאן בסביבה. אלא שמההכרות שלי איתם, גם הם לא היו בכיוון של לינץ' או באמירות נוסח לינץ' (הם לא תמימים, אבל העניינים שלהם קשורים יותר לארץ ישראל).

לכן ניסיתי להיזכר היכן ראיתי פעם אחרונה אלימות כזאת, או משהו שדומה לאלימות שכזאת? ואז נזכרתי בפעם ההיא שרכבתי על אופני הרים בשדות ג'לג'וליה, וחבורה של ארבעה נערים ניסתה לתפוס אותי ולהכניס לי מכות, סתם בגלל שאני יהודי (כך הבנתי על פי הקללות שלהם, בעודם רודפים אחרי). והפעם הקודמת היתה בברכה ברמת השרון, שם נער ניסה להטביע אותי, סתם כי זה מצחיק (היתי ילד והוא היה מבוגר ממני בכמה שנים). ובכן, נערים הם עם אלים לא פעם, במיוחד כשהם מסתובבים משעוממים, ומחפשים אקשן.

רגע לפני שנאשים את הימין הקיצוני בדברים שאין לנו שום הוכחה לגביהם, מומלץ שנסתכל על המקום שבו קרה הארוע, ומי הנוער שמסתובב שם. מסיפורים ששמעתי ממדריכי נוער, המקום הוא אזור בו נוער מנותק מסתובב. מקום בו לנערים אין שום מסגרת. בתוך הוואקום הזה, דברים נוראים קורים. נערים החיים באלימות, מפתחים דעות קיצוניות ביותר ואלימות ביותר. החיים הקשים מלמדים אותם, שהדרך לשרוד, היא להיות אלים ולהביס את האויב שלך.

במקום להאשיםאת העולם האכזר/הממשלה/המתנחלים/היהודים/השמאלנים (תבחרו את המחנה שאתם אוהבים להאשים בד"כ), אני מציע שנפעל למען. למען עזרה לנוער מנותק. עזרה לבניית הורות טובה יותר, במשפחות קשות, כדי שקשרי הורים-ילדים לא יבואו לידי ניתוק בגיל הטיפש-עשרה. עזרה לזולת, סתם כך. במקום לצעוק גוואלד, אנא הביטו על המציאות, וראו במה אתם יכולים לעזור. האשמות, לא יועילו. הן רק יחזקו את תחושת הדיכאון, וישאירו נוער במצוקה, לעשות את מה שהוא עושה לפעמים… פוגרום.

העמלות שהבנקים דורשים מאיתנו, נראות שערורתיות. הבנקים דורשים כ-1.3 ש"ח לכל פעולה שאנו מבצעים. פעולה שבפועל עולה להם ככל הנראה, שבריר מהסכום אותו הם מבקשים. רבים דיברו על כך שהעמלות הן שערורתיות. חבריי הסוציאליסטים, בוודאי ידברו על גזל הציבור.

אני מאמין בחרות (ליברליזם). אינני מאמין בגנבים הפועלים בחסות החוק, או בשדים בעלי הון. כן, אני יודע שבעלי הון שולטים בנו, וכך גם בעלי התקשורת. אבל אינני רואה זאת בצורה פשטנית של מעמד הפועלים הנגזל, אלא כמשחקי כוחות. משחק כוחות, שאם נלמד לאזן אותו לטובתינו, נצא מחוזקים.

כנראה שהסיבה לכך שהבנקים מצליחים לקחת מאיתנו עמלות כל כך גבוהות, הוא העדר תחרות אמיתית. בהיות הבנקים תאגידי ממון אדירים ביחס למשק הישראלי, הם יכולים להפעיל לובי חזק מאד על חברי הכנסת, שידאג לכך שלא תיווצר תחרות אמיתית. לאחר שהבנקים מונעים מגורמים אחרים להיכנס לתחום, הם יכולים לתאם בינם לבין עצמם את גובה העמלות, וגובה הריבית, ובכך למנוע תחרות ושוק חופשי. לדבר הזה קוראים קרטל.

חבריי הסוציאליסטים, יטענו שכדי לפרק קרטל, יש צורך בממשלה חזקה, שתדאג לחוקים שיאפשרו לפרק קרטלים. אבל הניסיון מראה שכשיש ממשלה, ויש בעלי הון, אנשי ההון שולטים בקלות בממשלה. וגם כאשר אין בעלי הון (כי יש קומוניזם), מישהו ישלוט בחיים שלנו בצורה דיקטטורית, כך שלא נוכל לעשות הרבה.

אז מה ניתן לעשות?

אני מציע כאן פתרונות הנובעים מראייתי הליברלית-חברתית. אתם כמובן יכולים להעלות רעיונות שונים, ולשפר את הפתרונות שאני מציע.

1. להתארגן כקבוצה גדולה מאד, להורדת עמלות הבנקים והריביות שלהם. קבוצה שתפעל ביחד כקבוצת לחץ ותתמקח עם הבנקים. ניתן להקים כאלו קבוצות, על בסיס הכרות וחברים, או על בסיס הקמת תנועה. נכון להיום, רובנו לא מורגלים בעבודה בקבוצה, ולכן נתקשה בתיאום הדרוש. אנו  גם צריכים ליצור המנגנונים שיאפשרו אמון בינינו. איך נדע שמי שנושא ונותן עם הבנקים, אינו מקבל טובת הנאה, כדי לפעול למען הבנקים? כדי לפתור את הבעיות הללו, אנו צריכים ללמוד להקים מנגנונים דמוקרטיים מאד. זאת בעיה שאני עוסק בה כבר זמן רב. אני מקווה להציג מודל טוב לעניין בשנה הקרובה.

2. להתארגן כדי להפעיל לובי אזרחי. המועצה לצרכנות מקימה כיום לובי כזה. אפשר להצטרף אליה. מי שמרכז באינטרנט את הפעולה האינטרנטית הוא שוקי גלילי, שעוסק בבלוג שלו בנושא. אולי זה לא הפתרון המושלם, אבל בהחלט נראה לי שכדאי להצטרף אליו.

3. רעיונות שאתם תעלו 🙂

רביב דרוקר פירסם בבלוג שלו, מאמר התוקף את החלטת השופט סולברג כנגד אילנה דיין.

לאחר שתקראו את המאמר של דרוקר, אנא חיזרו לקרוא (בצורה ביקרותית כמובן) את התשובה שאני מציע כאן.

—

רביב שלום,

אם אני לא טועה, הצגת כמה רכיבים שצריכים איזון בינהם: הזכות של סרן ר' למשפט הוגן. זכות הציבור לדעת. החופש העיתונאי (שעלול להיפגע, אם עיתונאי יחשוש מתביעה). הצורך לנהל "דיון" ציבורי רלוונטי. והרייטניג של כלי התקשורת.

נתחיל מהטענה שלך, כי בית המשפט אינו עוסק במוסר, אלא בקביעת אשמה על פי חוקי המדינה. אין ספק, כי במערכת אידאלית, אמות המידה למשפט היו צריכות להיות מבוססות על צדק ומוסר. ואכן, אני מסכים שזה הכשל הראשון של מערכת המשפט שלנו. היא פועלת על פי מערכת חוקים שפוליטקאים חוקקו, ולא על פי אמות של צדק ומוסר. על פניו, נראה כי זה תפקידה של התקשורת לשפוט את המקרה על פי ערכים של צדק ומוסר, כפי שהם נראים לעיתונאים הכותבים. בכך אני מסכים איתך.

הזכות של הציבור לדון, אינה דבר כל כך קריטי בסוגיה הזאת. אינני רואה את התועלת הגדולה שתצמח לציבור, אם הוא יקבל מידע חלקי ולא מבוסס, מגמתי ורייטניגי. לעומת זאת אני כן רואה תועלת לציבור כאשר הוא מקבל מידע שעבר בדיקה של בית המשפט. אולי הציבור ילמד שלפני שדנים אדם, חשוב לוודא כי כל כל הראיות עומדות לרשותנו, וניתנה לנאשם גם הזכות להגן על עצמו. יתרה מכך, אילו יכולה היתה התקשורת לנהוג באיפוק, הרי שהיתה מלמדת את האזרחים את החישובת של איפוק, וחשיבות משפט הצדק. לעומת זאת, בהסתמכה על חלקי דברים, מלמד התקשורת את הציבור להיות שיטחי, קיצוני ולא מאוזן בהחלטותיו.

אולי יש יגידו שללא האיזון של התקשורת, בתי המשפט יוכלו להכשיר ארועים, שאינם מוסריים, ואף להעלים מיקרים שאינם נוחים למדינה, כמו המקרה דנן. לכן אני מסכים שיש חשיבות לדיון בסוגיה.

אבל עדיין אין זה אומר שיש צורך לדווח לפני סוף המשפט. העיתונאים, החוששים מהעדר טיפול הולם, יכולים לעקוב אחר הראיות והעדויות בשלב המשפט, אך לא לדווח. במידה ויחושו כי בית המשפט שגה, יוכלו העיתונאים המודאגים לבקר את בית המשפט לאחר הינתן פסק הדין, ולאחר שהראיות נגישות לכל.

אלא שלהבנתי, אין התקשורת באמת מעוניינת בטובת הציבור, או שימור הדמוקרטיה והמוסר. העניין כאן הוא להבנתי, רייטינג וכסף.

התקשורת יודעת כי אם לא תפרסם מייד, יהפכו הידעות לפחות סקסיות. הרווחים ירדו משמעותית. יש משהו עסיסי, בפרשיות עלומות, וברצח אופי של אנשים. רבים עושים זאת גם ללא התקשורת. רכילות היא מצרך ישן, שעובד היטב כבר אלפי שנים (ראו למשל את האיסור "לא תלך רכיל בעמך" שנכתב כבר לפני כמה אלפי שנים).

גם הטענה כי הסוביודיצה לא רלוונטית, כיוון שכולם מתעלמים ממנה, אינה טענה רלוונטית. התקשורת היא הרשות הרביעית, שכמעט אין דרך לאזנה ולבקרה. היא ממלכה בעלת עוצמה, שאין נגדה בלמים ואיזונים יעילים. לכן העיתונאים יכולים לעשות כמעט ככל אשר יחפצו. הם מרשים לעצמם להתעלם מחוקים, בידיעה שלא יפגעו.

דווקא החלטתו של השופט סולברג מאזנת יפה את התקשורת. ראוי, ואף חשוב שגם על התקשורת יהיה לתת דין, בפני מערכת מאזנת, כמו מערכת המשפט.

לאחר שקראתי את טענותיך, אני מתחזק בדעתי, כי הגיע הזמן, להפסיק להקריב את חייהם של אנשים פרטיים כמו סרן ר' ואלפים רבים אחרים, לרייטניג ולבצע הכסף, המניעים את התקשורת לאבד כל מעצור מוסרי. בשם אל הרייטניג, דורסת התקשרות ערכי מוסר אנושיים. החברה מקבלת כל בוקר מנת רעל, בדמות סיפורי סנסציות של רצח, דריסות, ומיתות משונות. רעל שמחריב והורס אותנו מבפנים.

אני מעריך, שללא אנשים כמו השופט סולברג, לא יהיה מי שיעצור את התפרקות התקשורת מכל רסן מוסרי. לא יהיה מי שימנע מאיתנו להגיע למצב של הרומאים בשיא עוולותיהם המוסריות, כאשר זרקו אנשים לזירה, רק כדי לראות אותם נרצחים ונרמסים בידי חיות טרף ורוצחים אחרים. איננו רחוקים משם. אלפי אנשים בשנה מאבדים את שמם הטוב, לטובת אל הרייטניג. אותם אנשים שוב לא יהיו כפי שהיו לפני כן. אין טיב פירסומו של אדם כפושע בכותרת העמוד הראשון, כטיב פירסום קטן לארח שנים, בעמוד פנימי, המודה שהאדם נמצא זכאי.

אינני פוסק דין אחרון. אולי יש דבר מה שלא הבנתי. אשמח אם תעמיד אותי על טעותי.

שלך,

האזרח הקטן מאד, טל.

לקראת סוף המאה -15, התחוללה שערוריה קצרת מועד, שסיימה את מלחמת השושנים. השעורריה יכולה להראות לנו שלא תמיד אנו הולכים קדימה ביכולת שלנו לבחון את המציאות.

בשנים 1461 – 1483, מלך על אנגליה הנרי ה-4. הנרי היה מלך מוצלח, אך הוא מת בגיל צעיא. לאחר מותו של הנרי ה-4, עלה לשלטון אחיו הצעיר, ריצ'רד ה-3. עליתו של האח הצעיר חוללה סערת רוחות קטלנית, שהביא למותו של האח, קצת לאחר שמלאו שנתיים למלכותו.

על פי חוקי המלכים, עברה המלוכה מאב לבן. למלך המנוח היו שני בנים, בני 12 ו-9  שיכלו לרשת אותו באותו הזמן. אלא שלריצ'רד, היו תוכניות שונות עבור הנסיכים. ריצ'רד הבין שבדרכים מסוימות ניתן לשנות את הכללים, כך שהוא יהיה המלך, ולא אחייניו הצעירים. הוא זימן את הפרלנט, ובפרלמנט הוא הצליח להעביר החלטה שקבעה שנישאיו של המלך המנוח לאישתו אליזבת' היו לא חוקיים. כך אישר הפרלמנט את רצונו של ריצ'רד וסלל את הדרך למלכות. שני הנסיכים הצעירים הוכרזו ממזרים וריצרד הוכתר כמלך ב- 6 ליולי 1483.

אלא שריצ'רד לא הסתפק בהפיכת הנסיכים לממזרים. הוא ידע שחברים באצולת אנגליה שלא ישבעו נחת ממלכותו, ישתמשו בשני הנסיכים כדי לנסות ולהפיל אותו. כדי למנוע תקרית מצערת שכזאת, נשלחו שני הנסיכים לכלא המלכותי ב"מצודה". מאז אין איש יודע את מה עלה בגורלם של שני הנסיכים. איש לא ראה אותם לאחר קיץ 1483. חקירות שערכו בית טיודור (שירשו את כסאו של ריצ'רד), מצאו שרוצח הילדים היה שליחו של ריצ'רד, טירל. במאה ה-20, היו שהתחילו לפקפק בכך שריצ'רד אחראי למות הנערים, אך רשומות מאותה תקופה הראו שהיו כאלו שחשבו שריצ'רד או שליחיו הם אלו שרצחו את הנערים. בכל מקרה, ריצ'רד הוא זה שבוודאות שלח את הנערים לכלא, ולא דאג שהם יצאו מהכלא בחיים.

לאחר שעלה ריצ'רד השלישי לשלטון, הוא הצטיין כמלך טוב, עושה צדק, ומתקן הממלכה. הוא היה מנהיג נבון ושליט אחראי. אבל כל אלו לא עזרו לו. חרושת השמועות על רצח הנערים, ועל מעשים לא מוסריים נוספים שבהם היה מעורב המלך, הובילו לכך שהשינאה אליו תגבר מיום ליום. השנאה הזאת יצרה את הכוחות שבתוך שנתיים, יובילו את הנרי טודור לקרב המכריע נגד ריצ'רד. קרב בו הדוכס של דרבי, ינטוש את צבאו של ריצ'רד ויעבור לתמוך בטודור. באותו קרב איבד ריצ'רד את מלכותו קיצרת הימים, ואת חייו, הוא מת ב-22 לאוגוסט 1485, כשנתיים וחודש לאחר המלכתו.

כשצ'רצ'יל, כתב על הפרשה בספרו The History of the English Speaking People, הוא מעיר הערת אגב מעניינת:

(עמוד 490, כרך ראשון).

צ'רצ'יל שכתב את הספר בין שתי מלחמות העולם, הבחין בכך שהתקשורת המודרנית של המאה ה-20, בהנהגתם של כמה גאונים כמו גבלס, יכולה לטשטש לגמרי את הזכרון הקולקטיבי שלנו, ולהכשיר כל שרץ.

צ'רצ'יל ייחס זאת אך ורק לדיקטטורות, וראה בכך אות לרשע שהתעמולה הנאצית מטשטשת באמצעותה, את מעשיה האמיתיים.

אך האם אותו דבר לא מתרחש אצלנו, בחברה הסמי-דמוקרטית שלנו? האם התקשורת שמושפעת קשות מה- Infotainment, לא משבשת לנו את את הזכרון הקולקטיבי? האם היכולת של המדינה לשלוט באמצעי התקשורת לא מעצבת עבורינו את המציאות? האם גורמי יח"צ לא מתעתעים בבנתינו? האם אשפי תעמולה פלסטניים לא מייצרים מצגי שווא? האם אשפי האיחוד האירופי, ארה"ב, סין רוסיה וגורמים אחרים לא מערבלים את תפיסת עולמינו עד ללא הכר? האם אנו יכולים לראות את העולם כמו שהוא? האם יש לנו כלים לבחון את האמת? או שמוחינו נשלט על ידי תשלובות מסחריות של תקשורת המונים ומוקדי כוח פוליטיים, מכל מינים וסוגים? מה כוחם של האזרחים הפשוטים לבחון את המציאות, ולגבש כוח שינקה את השלטון מפגמים שפשו בו? ומה לדעתכם התקלקל מאז 1483? מדוע הכפריים הפשוטים של אנגליה מלפני 526 שנים, יכלו להבחין היטב בין טוב לרע, ולפעול לשינויו, בעוד אנו כמעט ואיננו עושים מאומה?

חברות וחברים שלום,

כאשר אינני מאמן לאיכות חיים, אני חבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה. התפקיד של התנועה לדמוקרטיה ישירה, הוא לאפשר בעתיד הנראה לעין, מערכת שלטונית שתאפשר לציבור לקבל החלטות נבונות ביחד, ולפעול ביחד כדי לשנות את המציאות על פי רצונות כלל האזרחים.

אני עוסק בכך רבות, ומשתדל לתרום את תרומתי, הן בתחום אירגון בתנועה, והן בתחום הנעת פרוייקטים חדשים וחשובים בעיניי.

את התורות שאני מביא לתחום הזה, אני מביא על בסיס תיאוריות שלמדתי, או על בסיס תיאוריות שאני מפתח בתחומים הרלוונטים. אלו תיאוריות בתחומים רחבים כמו פילוסופיה של הידיעה, פילוסופיה של המדע, פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה צבאית, פילוסופיה של שלום ועוד.

עם הזמן, נוצרה אצלי התחושה שהבלוג אינו המקום המתאים לשפוך את התיאוריות הללו אליו. הרגשתי, שבגלל רוחב הנושאים, אני מאבד קוראים.

לאחר מכתב שקבילתי מאביב שחר, שהפנה אותי להרצאה של סט' גודין,  הבנתי שהדרך בה אנו משנים את העולם צריכה להיות אחרת. סט' מדבר על כך שאנו פועלים בשבטים. שאנו פועלים בקבוצות שמקדמות נושאי עניין ואינטרסים קבוצתיים.

שיחה נוספת שהייתה לי עם יונתן שחם, מעיר לכולנו, עזרה לי להבין שאכן זה הכיוון שאליו אנו צריכים ללכת. עלינו ליצור קהילות שעוסקות בנושאים ספציפיים שמעניינים אותנו, ואת התחומים ההלו לפתח. יונתן דיבר בעיקר על קהילות פילוסופיה, אבל זה נכון כמובן לכל קהילה ולכל נושא רלוונטי. אם כל הקבוצות הללו ידעו לחבור אחת לשניה לצורך נושאים משותפים, יווצרו שיתופי פעולה רחבים מאד, סביב נושאים ספציפיים. כך לאט לאט, בע"ה, יווצר כוח ציבורי משמעותי.

לכוח הזה יש יתרון על פני כוח ציבורי מהסוג הזה. זאת כיוון שהכוח שנוצר בקהילות, מתגבש לאחר דיונים ארוכים, ולאחר קבלת הסכמה רחבה מאד בתוך קהילות רבות.

אם המסקנה שהוצגה כאן, היא נכונה, אזי אנו צריכים להתאסף סביב תחומי עניין, וכך גם הבלוגים שלנו. אולי הפרומט הנכון הוא להקים אגרגטורים של בלוגים, סביב נושאים מסויימים. וכאשר בלוג המקושר לאגרגטור, מציג תגית הרלוונטית לנושא האגרגציה, הפוסט יופיע באגרגטור. בעתיד ניתן יהיה גם לדרג איכות בלוג, כדי להציג בלוגים איכותיים (על פי הסטנדרט של הקהילה), במקום כבוד, ולהשאיר מקום לשאר הבלוגים במקום משני.

פרוייקט שנועד להבנות ידע קהילתי, בצורה מאוחדת, ושיעשה אגרגציה של ידע למקום קהילתי אחד, הוא פרוייקט ה-Ecclesia שכרגע קבוצה של אנשי פיתוח מתחילים לאפיין. הפרוייקט נועד גם לאפשר לקהילות להתארגן ביעילות ובמהירות לצורך פעולות משותפות

אם כך, בינתיים, מה מקום הבלוג האישי? למה הוא צריך לשמש? לקשר עם ידידים? לקשר עם בעלי עניין משותף? האם הוא צריך לחזור להיות מה שהוא… יומן המפורסם ברשת?

אשמח לשמוע הגיגיכם בנושא. אשמח לשמוע מה לדעתכם השימוש הטוב ביותר שאני יכול לעשות בבלוג.

שלכם,

טל

מתוך הדיונים עם אנשים מויקיפדיה, עולה הטענה שעל הידע יש לשמור, ולהגן. לכן, לפי טענה זאת, חשוב שתתפתח בתוך ויקיפדיה אוליגרכיה של משתמשים שמאמינים ברעיון, ושיעשו הכל כדי להגן על הרעיון. מטרתם היא להגן מפני משחיתים, או מפני כותבים שמנסים לייצר ידע מוטה ולא ניטרלי.

אני אנסה לטעון, כי לא זאת הדרך לייצר ידע ניטרלי. אבל לפני שאוכל להראות איך לייצר ידע ניטרלי, עלי להסביר איך נוצר ידע. לשם כך אחזור למודל הכלוב הפנומנולוגי, כדי ללהסביר כיצד נוצר ידע, ואיך מגיעים לידע ניטרלי. כיוון שההסבר קצת ארוך, אחלק זאת למספר פוסטים, ברשותכם.

המודל הזה, אינו נמצא באקדמיה. הוא תואם במידה רבה למודלים אות תפיסות פילוסופיות אחרות. הוא פותח על ידי, ולצערי הרב לא הצלחתי למצוא מנחה שיסייע לי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי על המודל. ולכן, אתם כמובן מוזמנים לבקר את המודל ולהצביע על השגיאות שקיימות במודל. אבל כרגע, הוא הכלי הטוב ביותר הקיים ברשותי, כדי להסביר איך נוצר ידע ניטלרי (או ידע בכלל). אשמח לביקרותכם 🙂

ההנחה של המודל, היא שאנו כלואים בכלוב של התודעה שלנו. אין לנו שום אפשרות לצאת אל מחוץ לכלוב הזה. אין לנו שום אפשרות לדעת האם יש מציאות אמיתית שם בחוץ. גם אם אנו מרגישים את המציאות, יכול להיות שאנו חולמים שאנו במציאות. גם אם כרגע אני מרגיש מכה חזקה על האצבע, כיצד אדע שאינני חולם את המכה? או, איך אדע שהמוח שלי אינו נמצא כרגע במעבדה אי שם, ושכול מה שאני מרגיש, הוא בעצם שדרים שמחשב שולח לי (זה די דומה למערכת של המטריקס).

למעשה אין לי שום דרך להבחין האם אני נמצא במציאות, בחלום, או במטריקס. היו כל מיני ניסיונות לצאת מהכלוב הזה. אבל אינני מכיר פילוסוף שמצא דרך לצאת מהכלוב, וטענתו התקבלה על ידי הקהילה הפילוסופית.

הדבר היחידי שאני יכול לדעת, הוא שאני מוצא חוקים בתופעות. התופעות הם מה שאנו חווים. הדמויות של האנשים, העולם שאנו רואים, שומעים מרגישים, טועמים וכיוב'. אנו יכולים להבחין בתופעות, ואנו יכולים למצוא בהן חוקים. אך איננו יכולים לדעת האם יש יש משהו מחוץ לשכל שלנו שיוצר את החוקים הללו. איננו יכולים גם לדעת שיש ה"דבר כשלעצמו", שיוצר את התופעות הללו.

לדוגמא, יכול להיות שאת צליל המטבע הנופל על הריצפה, אנו שומעים כי אכן יש שם מטבע שנופלת. אבל יכול להיות שהמחשב, שאליו מחובר מוחינו יוצר את הצליל. אבל יכול להיות שאין שם שום דבר בחוץ שיוצר את הצליל, אלא מוחינו בחלומו מייצר את הצליל. ויכול להיות שאין זה אף מוחינו שמייצר את הצליל, אלא תופעה חיצונית למוח, שגורמת לזכרון להתעצב כך שנזכור שהיה שם צליל מטבע נופלת, בעוד מעולם לא חלמנו על מטבע נופלת.

ולכן אני חוזר וטוען, שכל מה שאנו יכולים לדעת הוא שאנו יכולים לטעון שמצאנו חוקיות בתופעות. אין לנו שום יכולת לדעת מה מקור החוקיות, והאם יש לו קשר ל"דבר כשלעצמו" כל שהוא.

ועכשיו מה עלינו לעשות עם החוקיות שמצאנו?

כאן יש מהלך קצת מסובך. כיוון שאיננו יודעים מה מקור החוקיות שאנו מוצאים בתופעות, איננו יכולים לדעת האם החוקיות תמשך. יחד עם זאת, גילינו כי כאשר אנו עוקבים אחר החוקיות, איננו נפגעים, ואף מצלחים להנות יותר. כלומר, מצאנו חוקיות שכאשר אנו מוצאים חוקים אמינים, אנו מרגישם טוב יותר.

לדוגמא, כאשר ראיתי ארטיק וליקקתי אותו, גילתי שאני נהנה מאד. אין זה משנה האם קיים ארטיק באמת, או שאני יודע מהי הנאה. תיאוריית הכלוב, והמקרה הפרטי של בעיית האינדוקציה, גם אומרים לי שיכול להיות שבפעם הבאה שאלקק ארטיק, יכול להיות שלא אהנה.

אם כך מדוע אני מניח קשרים בין תופעות? מדוע בכלל עלי להשתמש בחוקים, אם יכול להיות שאין באמת מאחוריהם שום חוקיות? פשוט בגלל עקרון הפשטות (או כפי שנוהגים לקרוא לו: התער של אוקהם).

מדוע עלי להניח פשטות? מדוע אינני יכול לבחור מהלך מורכב יותר שבו אניח שכל יום הקשרים נוצרים מחדש? או שאין שום חוקיות מאחורי התופעות? כי אחרת, לכל קשר שמצאתי יכולות להיות אין-סוף אפשרויות. ניקח לדוגמא את האיור הבא:

נניח ואני מזהה במבט אוירי מעל האוקיונוס חמש נקדות הפזורות בצורה שנראת מסודרת (א). אני יכול להניח שלסדירות יש סיבה, וכי יש קו ישר כל שהוא המחבר אותן (ב). אבל למעשה יכולים להיות אין סוף קוים המחברים אותם (לדוגמא, ג' ו-ד').

מדוע אם כן אני בוחר בקו הישר, שהוא הפשוט ביותר? כי אני רוצה לנסות ולהפריך את התיאוריה שלי. אני רוצה לראות האם החוקיות שאני משער שקיימת אכן עמידה יותר בתצפיות. כיוון שאין לי מושג מה גורם לתופעות, אני למעשה כל הזמן, בוחן האם התיאוריות שלי בדבר חוקיות התופעות עדיין נכונות.

אני מתחיל מהחוקיות הפשוטה ביותר שאני יכול למצוא, ובוחן האם תצפיות חדשות עומדות בתיאוריה שפיתחתי. אם אבחר בקוים המסובכים יותר, יהיו לפני אינסוף שיטות לבחינה. אבל במה שונה שונה הקו הישר מאינסוף הקוים האפשריים האחרים? לשם כך אני מניח הנחת בסיסית יותר שיש חוקים פשוטים, וקיים עולם אחד שמחבר את כל התופעות שאני רואה, ויש לו מערכת חוקים אחידה. למה? שוב, כדי שיהיה לי קל להתחיל לחקור ולמפות. עקרון הפשטות, הוא רק כלי שיקל על המוח שלי לחפש חוקיות קיימת בתוך התופעות. העולם סביבנו כנראה מורכב מאד, ובוודאי לא פשוט, אבל ההנחה שיש עולם פשוט שניתן לחקירה באמצעות תיאוריות פשוטות, היא כלי מתודולוגי הפשוט ביותר הקיים עוברי. קל לי לזכור את החוקים הפשוטים, או את החוקים שבנויים בצורה הפשוטה ביותר האפשרית (אל מול התופעות).

כלומר, אנו חוקרים את העולם על פי עקרון הפשטות, לא בגלל שהוא פשוט, אלא בגלל שזאת הדרך הפשוטה ביותר לזכור את החקירות שלנו עד כה :-).

ואגב, לעולם לא נידע שהחוקים שלנו אכן תואמים לעולם האמיתי שם בחוץ (אם קיים כזה). למעשה, אנו תמיד בוחנים את החוקים הקיימים, ומקווים שלא ניפול.

על בסיס ההצלחה שלנו להתקדם בעולם מבלי ליפול, יש המסיקים שחייב להיות שם בחוץ עולם עם חוקים. אבל יכולים להיות לכך עוד כמה הסברים טובים. הסבר אחד הוא שאין שם עולם,  אלא מחשב שמייצר לנו חוקים קבועים. אפשרות נוספת היא שבמוח שלנו הושתלו זיכרנות שלא נתקלנו והחוקים שלנו לא הופרכו. ואפשרות שלישית היא שאנו מתעלמים מהנפילות שלנו, על ידי מנגנוני Theory dependent observation או דיסוננס קוגניטיבי. שניהם מנגנונים שגורמים לנו להתעלם מאי התאמה של התופעות לתיאוריות שלנו.

אבל יחד עם זאת, יכול להיות שיש שם אכן עולם אמיתי שמייצר עבורינו את התופעות על פי חוקיות קבועה, וניתן לחקור אותו, אבל לעולם לא נוכל לדעת כי אכן עולם כזה קיים בוודאות.

עד כאן להיום….

אשמח לביקורתכם 🙂

טל

בע"ה, נמשיך לבחון כיצד קשור המודל הפנומנולוגי הזה, לראיה ה"ניטרלית של הויקיפדיה"… הישאר איתנו.

בצער וביגון רב, אני מצטרף אל ההודעה בדבר פטירתו של יואב רובין.

יואב היה מעורכי כתב העת "חברה", חבר ב-"בית ישראל". את יואב פגשתי בהתכתבות על נושאים שעסקו במוסר, יהדות וחברה. יואב הינו דמות מיוחדת במינה. אדם רחב אופקים, בעל פתיחות מדהימה. אדם שחיבר בין תיקון חברתי לבין ערכי היהדות. איש מיוחד ומדהים.

את ההתכתבות בינינו ניתן לראות כאן.

לאתר עבודה שחורה, בו הודיעו על פתירת יואב.

יהיה זכרו ברוך. איש יחיד ומיוחד.

בצער וביגון רב, אני מצטרף אל ההודעה בדבר פטירתו של יואב רובין.

יואב היה מעורכי כתב העת "חברה", חבר ב-"בית ישראל". את יואב פגשתי בהתכתבות על נושאים שעסקו במוסר, יהדות וחברה. יואב הינו דמות מיוחדת במינה. אדם רחב אופקים, בעל פתיחות מדהימה. אדם שחיבר בין תיקון חברתי לבין ערכי היהדות. איש מיוחד ומדהים.

את ההתכתבות בינינו ניתן לראות כאן.

לאתר עבודה שחורה, בו הודיעו על פתירת יואב.

יהיה זכרו ברוך. איש יחיד ומיוחד.

יום הזיכרון עבורי הוא יום בו אני נזכר בכל הפנים, האנשים, הנשים, שעברו מול עיני, וחלפו מן העולם. אנשים שחייהם נגדעו בגלל קונפליקט ארוך ומושך המתקיים בינינו לבין שכנינו. מי בחרב, ומי בקליע, ומי מכוחו של כוח נפץ מרסק. כולם, חייהם נגדעו, הרבה לפני שמיצו את רצונם בעולם הזה.

יום הזכרון אומר לי כמה אובדן, וכמה שבר קיים בתוכנו, בגלל הקונפליקט בינינו לבין מתנגדינו. אני יודע שאנו חיים בסביבה קשה. מסביבנו יש מדינות רודניות, המחפשות תרוץ לכישלונן ב"ישראל המרושעת". מסביבנו קיימים משטרים משוחתים, שלצורך קיומם, יוצרים שינאה כדי לקיים את עצמם. מסביבנו מתרקמת ועולה דת מוסלמית קיצונית, המחלקת את העולם לטוב ולרע, ומסמנת את ארצות הברית ואת מדינת היהודים כמרכזי הרוע.

אבל עם כל זה, אני גם יודע שהיינו יכולים ללכת בדרך אחרת, שבה יש פחות אלימות, ויותר הסכמה.

מספרים על תומאס אדיסון, שהתחייב להציג את נורת החשמל עד תאריך מסויים. ככל שהתקרב הזמן, וככל שנעשו יותר ניסויים, היה ברור שכל הניסויים שנערכו עד כה נכשלו. כשהלך והתקרב זמן הסף, פנה עוזרו של אדיסון ואמר לו: "תומס, כבר עשינו יותר מ-200 ניסויים, ועדיין לא הצלחנו למצוא דרך להפעיל את נורת החשמל. מה יהיה? נראה שאנו עומדים להיכשל". אדיסון ענה לו "גילינו כבר 200 דרכים איך לא לעשות זאת. נשארו לנו עוד אינסוף דרכים לגלות איך כן לעשות זאת". בסופו של דבר, אדיסון וציוותו הצליחו להכין את הנורה החשמלית זמן המיועד.

המוח האנושי, הוא מכשיר מדהים, שמאפשר לנו, אם נדע להשתמש בו נכון, למצוא דרכים להשיג את מטרתנו. בינתיים נכשלנו בהשגת ההבטחה התנ"כית, והשאיפה הכתובה על מגילת עצמאותנו "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב', ד').אבל נשארו לנו עוד אינסוף דרכים כדי להגיע אל המטרה הזאת.

לשם כך עלינו ללמוד להשתמש בשכלנו. עלינו להפיל מחסומים המונעים משכלנו ומהחשיבה הקבוצתית שלנו למצוא את הפיתרון. מחסומים כמו אגו, שמעפילים אל חיפוש האמת. מחסומים כמו מצבורי כוח פוליטי שמשחיתים כל פינה בארץ הזאת. מחסומים כמו קבעון מחשבתי וחוסר יצרתיות. מחסומים כמו פאנטיות דתית או סוציאליסטית. רעיונות שכל פתרון נמצא בהפעלת יותר כוח (בין אם הוא מופנה כלפי המתנחלים או כלפי הערבים).

כדי להצליח במשימה, יהיה עלינו לעשות מה שעושים כל הממציאים, המדענים והחוקרים. לבוא עם שאלה ולנסות להיות פתוחים לאפשרויות חדשות. לבוא לדיונים עם מוכנות להקשיב, אבל גם עם ראיות טובות לשכנוע. להיות סקרנים, חקרניים. לבוא עם מעט מאד אגו. להיות מוכנים לבנות חברה של חיבה, ולא של שינאה.

אם נלמד לפעול ביחד. נלמד לשאול שאלות ביחד, ולחפש תשובות ביחד ולחוד. אולי נמצא דרך להגיע אל המנוחה והנחלה. אולי יהיו קורבן הרוגי הטרור והמלחמות לא לשווא.

הגיע הזמן, שיום הזיכרון יגיד לנו כל פעם מחדש: עוד לא עשינו די. עוד לא שינינו את המצב. עוד לא הכשרנו את עצמנו לחפש פתרון יעיל לבעיית הקונפליקט הישראלי-ערבי.

אם אתם מאמינים באינסופיות של הטבע, או ביכולתו האין סופית של הקב"ה, האמינו גם שקיים פתרון. מציאת הפתרון תלויה במוכנות שלנו לחפש אותו.

כל יום זיכרון צריך שיזכיר לנו ש"דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה" שחייהם התבזבזו, בעוד אנו מתעסקים לנו באגו הפרטי הקטן שלנו, במקום לחפש ביחד את הפתרון לסיכסוך.

בואו נענה להם, לאחינו ולאחיותינו שאבדו, שאכפת לנו מהם, ושנעשה הרבה, כדי למצוא פתרון לסיכסוך הזה, וכדי להשיג את מה שהבטיחו לנו נביאינו.

מיום של עצב, ליום של שמחה…

פשוט מעורר השראה….

סוזן בויל, בחורה מובטלת בת 47 מכפר בבריטניה, מראה לבריטניה שהקנקן אינו שווה למה שבתוכו.