קטונתי מלייעץ למומחים בעבודתם, אך כיוון שהמצב קשה, וכיוון שיש לי אזשהו ידע בדרך שרשתות חברתיות פועלות (אני מרצה על רשתות חברתיות באריאל, ולאחרונה החלתי גם מחקרונים בנושא, במסגרת מסלול לדוקטורט בתקשורת), אציע את המעט שאני מבין, בתקווה שההצעות יגיעו למי שצריך.

בימים האחרונים, הולכת ומתבהרים המנגנונים שפועלים מאחורי גל הטרור הנוכחי. ברשתות חברתיות ישראליות ופלסטיניות בשפה הערבית, בעידוד של החמאס וארגוני ג'יהאד מתסיסים צעירים ערבים את עצמם. סביר להניח כי הרקע להתססה הוא צרכים פנימים של הפלסטינים, כפי שכתבתי כאן, אך כיום המתח הזה מתפרץ מעל פני השטח לגל אלימות, על בסיס הרשתות החברתיות בערבית. ברשתות אלו שולטת הסתה חזקה כנגד יהודים, תחת הטענה שהיהודים מנסים לשנות את הסטטוס קוו בהר-הבית. סרטוני הסתה לרצח מועברים ברשת, ומעודדים צעירים וצעירות ערבים לקחת סכין ולהרוג יהודים. וכך אנו רואים בימים האחרונים בכל מספר שעות ארוע דקירה.

מה ניתן לעשות נגד הסתה והתססה ברשתות החברתיות? מספר הצעות בשעת חרום זאת.

ניתן לעשות מספר דברים:

א. במהלך מחקר שערכנו על רשתות חברתיות המתאפיינות בשיח קיצוני, גילינו תופעה מעניינת. הדרך היעילה ביותר להרגיע רשת אלימה, היא שגולשים מתונים, מהצד הפוליטי של המפה אליו שייכים הקיצונים, מתחילים לשאול שאלות על ההגיון שבדיבור הקיצוני. שאלות תמות, לא מתריסות, הן אלו שיוצרת את מירב האפקט, ומסייעו להרגיע את הרשת. איך מיישמים את הדבר הזה במציאות הישראלית, זאת כבר שאלה מעניינת. האם יש ערבים ישראלים שהדו-קיום חשוב להם, ומוכנים לקחת חלק בהרגעת האלימות? האם יש ישראלים שיודעים לדבר בשיח הערבי? לא ברור. אך ברור שאם אנו נמשיך לחיות ברשתות החברתיות, יהיה עלינו למצוא דרכים לנטרל את הקיצוניות חסרת ההגיון שהרשתות הללו יודעות לייצר.

ב. להפוך את החברות המסחריות שמפעילות הרשתות לאחריות למניעת דברי הסתה לאלימות. הייתי מציע שכבר היום, יוגשו בשם ההורגים והפוצעים בארועים האחרונים תביעות נזקין בבתי משפט ברחבי העולם נגד פייסבוק ו-twitter. נדרוש שעל כל פוסט הסתה שהופץ, ולא נחסם על ידי החברה, החברות הללו ישלמו פיצוי אסטרונומי. חשוב שהפוסטים שעליהן ישלמו הרשתות יהיו פוסטים שקוראים לאלימות, בהתאם לכללי החברות עצמן.

ג. בישראל קיימים ארבעה פיקודים: פיקוד צפון, פיקוד מרכז, פיקוד דרום ופיקוד העורף. הגיע הזמן שישראל תבין שאחד האיומים הקשים ביותר עליה נמצא בצד התקשורתי והדיפולמטי. יש צורך לבנות גוף בדרג לאומי, עם המשאבים המתאימים, ובעיקר האנשים המתאימים, שיאגמו ויתזמנו את המאבק התקשורתי והדיפלומטי. אינני יודע אם גוף כזה צריך לקום כגוף אזרחי או צבאי. לגופים אזרחיים יש נטייה לעבור פוליטיזציה ולכן לתפקד בחוסר יעילות משווע. מצד שני, להכפיף לצבא גוף שעוסק בתקשורת בין-לאומית, נראה איך נגיד, מאד לא מתאים לדמוקרטיה ליברלית. כך שצריך לחשוב איך ניתן להקים גוף מאוחד לתקשורת ולדיפלומטיה, שיודע לעבוד בצורה יעילה, כנגד המתקפות התקשורתיות נגדנו, החרם, ומסעות ההסתה ברשתות החברתיות. גוף שיודע לאגם משאבים וגם לגייס אזרחים במידת הצורך.

ד. כבר עכשיו חייב לקום גוף שיפעיל הסברה נגדית ברשתות החברתיות, ויתחיל לשכנע את הנוער הערבי, שאין התקפה על מסגד אל אקצא.

ה. כשיירגעו המהומות, עלינו להבין כיצד קורה שנוער ערבי-ישראלי, שגדל במערכת החינוך הישראלית, וזוכה לתנאים שבהם לא זוכה כמעט אף נוער במזה"ת, פונה באלימות רצחנית נגד אזרחים אחרים במדינתו. למיטב זכרוני, זאת הפעם הראשונה שנוער ערבי-ישראלי לוקח חלק כל כך משמעותי בגל טרור. והדבר אומר דרשני….

הקדים את זמנו:

• 2 ליולי 2016 – ארדן: דם הנרצחים על ידיו של מרק צוקרברג
• 19 ליולי 2016 – הארץ: הרשתות החברתיות מתחילות להגיב במהירות לטרור

שאלת הקרן החדשה, וההתכתשות סביבה מימין ומשמאל מעלה מספר שאלות דמוקרטיות מענינות. שאלת הביקורת, ושאלת הלאומיות.

אירגוני זכויות האדם טוענים כי נשמת אפה של הדמוקרטיה היא הביקורת על התנהלות המדינה. מתוך הספרים שאני קורא כיום על עליית הנאציזם לשלטון (איאן קרשו – היטלר, ומייקר ברליי – "הריך השלישי: היטוריה חדשה'), אני יכול להבין את טענת ארוגניי השמאל. העדרה של ביקורת יעילה כנגד הנאצים, איפשרה לנאצים לקעקע את הדמוקרטיה, באמצות מהלכים דמוקרטיים וחוקתיים.

לא שאני טוען שיש קרבה בין המצב הנוכחי, למה שקרה אז, אבל אין ספק שיש דברים שהממשלה היתה מעדיפה להשתיק (למשל, ביקורת לגיטמית על הדרך בה ניהלנו את "עופרת יצוקה").

מנגד, יש את הצד הלאומי. שטוען, כי  עלינו להגן קודם כל על עצמנו, ורק אחר כך להתחשב בזכויות אדם של עמים אחרים. הטענה הזאת שימשה את ארה"ב, בבואה להקים ממשלת בובות רודנית במדינות דרום אמריקה.

המתח הזה, בין קיום עצמאי של עם, לבין הגנה על זכויות אדם, הוא מתח המתקיים כל הזמן במשטרים דמוקרטיים. יש תקופות שבהן אין איום ממשי על המדינה, ולכן יש נטיה לשיפור בזכויות אדם, ויש תקופות בהן מדינה נמצאת תחת איום, ומאיימת לפגוע בזכויות אדם.

האם הקרן החדשה לישראל באמת מקדמת דמוקרטיה?

אבל בדיון הנוכחי יש לי תחושה שמדובר במשהו אחר. הני, ידידי הזמין אותי, כמו רבים אחרים לחתום על עצומה להגנת הדמוקרטיה. אבל לא הייתי שקט עם העצומה, ומה שעומד מאחורי הקרן החדשה לישראל.

ארגון "משנים" כבר מתריע במשך תקופה ארוכה על התנהגות הקרן החדשה לישראל. הארגון טוען, כי מדובר בקבוצה שמשתקת דיון דמוקרטי אמיתי. יש שיטענו כי ארגון "משנים" הוא ארגון קטן ופרנואידי, אבל כבר למדתי שנוח תמיד לבעלי היתרון התקשורתי, להשתיק ארגונים קטנים בטענות לפרנואדיות.

מאתר האינטרנט של הקרן החדשה לישראל, נראה כי מדובר ביהודים אמריקאים מהאגף השמאלי, שממנים פעילויות לשיפור זכויות אדם בישראל. לא ברורה מידת ציונותם של אותם יהודים. ידוע כי קרן פורד, גם היא היתה מהתורמים לקרן, ושמיסד קרן פורד היה אנטישמי.

גם ההתנהגות שהגיע בעקבות ההתקפה, לא תאמה בדיוק ערכים דמוקרטיים. במכתב התגובה הראשוני באתר הקרן, לדו"ח של "אם תרצו", נכתב ש"אם תרצו" הוא ארגון קיצוני. התייחסות כזאת לצד הביקורתי מעידה על חוסר סבלנות וחוסר דמוקרטיה כפי שכותב אופק בן אבי ב"עבודה שחורה" (רק שהוא כותב על החברה הישראלית, ולא על הקרן החדשה לישראל).  בינתיים, שונה דף התגובה, ונעלמה משם הבוטות, אבל עדיין נטען כנגד "אג'נדה קיצונית"

ההתקפות האחרונות על הקרן החדשה לישראל מלאות באי-דיוקים ומותחות את גבולות האמינות כדי לקדם מטרה אידיאולוגית. ההתקפות האישיות על יו"ר הקרן נבזיות במיוחד ואינן ראויות לתגובה. הן מדגימות כי הדוח המדובר נכתב רק על מנת לשרת גרסה גסה במיוחד של אג'נדה אידיאולוגית קיצונית. (מקור)

השימוש במילה "שמאל קיצוני", "ימין קיצוני", הן כלי לקעקוע כל דיון דמוקרטי, והיה עדיף שהינו מוותרים על סוג דיון דמוגוגיים כזה. מוטב היה אילו הינו רק מתתייחסים לגופו של עניין.

גם ההתנהגות הלא שקופה של הקרן, מעידה על העדר דמוקרטיה אמיתית. במכתב שכתבה ה"מכללה הכלכלית חברתית" לראש הממשלה, ופורסם באתר עבודה שחורה, טוענים אנשי המכללה שיש להפסיק את ההתקפות על הקרן. הם רק שוכחים לציין גילוי נאות שהמכללה ממונת על ידי הקרן.

שוב, אם אנשי הקרן הם אנשים דמוקרטים, ושהחשיבות של דמוקרטיה נמצאת בראש סדר העדיפויות שלה, מומלץ שידאגו לשקיפות ולגילויים נאותים, כאשר הדבר דרוש.

על המתח שבין זכויות אדם להגנה לאומית

גם אם נניח כי הקרן אכן פועלת אך ורק משיקולים דמוקרטיים, עדיין יש לסקור כאן מרחב שיקולים רחב יותר.

חברה מעניקה לאדם החי בתוכה סדרה של זכויות. הזכות הבסיסית ביותר היא הזכות לחיים. לאחר מכן אמורות להגיע עוד מספר זכויות שאמורות להבטיח את חרותו של האדם, ואת אושרו. אלו זכויות כמו הזכות לקניין, הזכות לחופש הביטוי, הזכות לחרות, הזכות לכבוד, ועד זכויות רבות, על פי ההשקפה הרוווחת באותה מדינה.

לא תמיד עולות כל הזכויות בקנה אחד. לעיתים הזכות לחיים ולחרות של אדם אחד, עלולה לפגוע בזכות לחיים של אנשים רבים אחרים. לדוגמא אנשים החולים במחלות נפש המסכנות את הציבור, נכלאים בבתי חולים לחולי נפש בניגוד לרצונם.

כך גם כאשר מדינה יוצאת להגנתה מפני אויב חיצוני. כדי להגן על אזרחיה, יכולה מדינה לפגוע בחיילי אויב על פי אמנות בינ"ל. הבעיה היא שהאמונות הללו נכתבו עובר מיקרים ארופאים "תרבותיים" שבהם הצבאות נלחמים בגלוי אחד כנגד השני. האמנות לא נכתבו למקרה בו מתרחשות לוחמות גרילה או טרור. ולמעשה, האמנות הללו לא כובדו יתר על המידה גם על ידי הדינות החותמות עליהן. במלחמת העולם השניה, טבחו כל הצדדים באוכלוסיות ללא רחם. ערים מערביות הופצצו על ידי הגרמנים וכך גם עשו הבריטים והאמריקאים כלפי הגרמנים. במזרח, הסיפור היה אחר לחלוטין, שם לא נשמרה מידה אחת של אנושיות. הרצח ההדדי, היה חסר מגבלות לחלוטין.

גם כאן, בישראל, צה"ל נדרש להגן על האוכלוסיה הישראלית. פצצות שנורו מאזור עזה לכיוון ישובים ישראלים, היוו את התמריץ לפעול. הדרך שבה בחר צה"ל להרתיע את החמאס היה על ידי פגיעה רבתית בעזה (ואולי גם באזרחים?). נדמה כי אין ספק שגם ב"לבנון 2" וגם ב"עופרת יצוקה", צה"ל הפעיל כוח רב, שיצר הרס רב למבנים וכנראה גם לאוכלוסיה.

האם השימוש בכוח היה מופרז? קשה לדעת. מעולם לא נקבעו כללים כיצד יש לנהל מלחמה הומנית, ומהי מלחמה מוצדקת. מה שברור הוא שישראל ניזוקה מאד בדעת הקהל העולמית (נזק שהפלסטינים מצליחים לייצר מאז 1968).

וכיוון שאין כללים מוסכמים, כל צד צועק את טענתו. כל צד רואה רק את הצד שלו. אירגוני זכויות האדם מתייחסים לעופרת יצוקה, כאילו היה זה טיול שנתי, שאסור שיהיו בו נפגעים, והלאומיים דוחים כל ביקורת.

במקום זאת, אולי הגיע הזמן, לנסות ולהבין מה מותר ומה אסור במלחמה? האם לא הגיע הזמן לנהל על כך דיון אמיתי?

אני חושב שדיון אמיתי כזה, יאפשר לכולנו ליצור קוים אדומים שיאפשרו מצד אחד לשמור על הדמוקרטיה, ומן הצד השני להגן על תושבי המדינה. היום המצב הוא שכל אחד צועק. אירגוני זכווית האדם משמיצים את ישראל בעולם, ועוזרים בכך לתעמולה הפלסטינית (נרצה או לא נרצה, זאת התוצאה). אם היו אירגוני זכווית האדם גם מעוניינים בקיום מדינת ישראל, היו הללו ניגשים לדיון ומנסים לנהלו בצורה דמוקרטית. אם היו רוצים אירגונים לאומיים לשמור על ציוויונה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ועדיין לשמור על חוסנה, היו גם הם ניגשים לדיונים הללו.

מי מרים את הכפפה?