את שחרורו של גלעד שליט אני מקבל ברגשות מעורבים. רגש אחד מגלה שמחה גדולה, על חזרתו של חייל שישב בשבי לא-אנושי במשך חמש שנים. שמחה על עם שהיה לו אכפת מאותו חייל, והפעיל כוח ציבורי  מתמשך כדי להשיב את גלעד.
אך מצד שני, רגש של כעס, על שחרורם של מאות מחבלים, רוצחים שפגעו באזרחים. מחבלים שההיסטוריה מעידה שחלקם יחזרו למעגל הטרור הפעיל, וחלקם יכנסו חזרה לשורות ארגוני הטרור, ויסיעו לצמיחתם ופריחתם של ארגוני טרור.

איך מיישבים בין שני הרגשות?

מבחינה מתמטית, מדובר על חיים של אדם אחד שניצל, אל מול עשרות ומאות אזרחים ישראלים שעלולים להרצח בידי המשוחררים. מבחינה ערכית, יש כאן עוד ערכים חשובים. ערכים של אחדות, של ערבות, של נאמנות ואמון. החברה הישראלית, הראתה שערך הערבות והנאמנות, גדול בה מאד. הערך הזה, הוא זה שמחזיק עמים בחיים, וגורם לחברה לצמוח. זה הערך שבזכותו, אנו ערבים זה לזה, ויכולים לפעול ביחד, כדי לשנות את המציאות. הערך של ערבות הדדית ואמון הוא, להבנתי, ערך גדול מחשבון הצדק או האי-צדק שמציעים המספרים של חילופי האסורים, ובזכות הערך הזה, אנו ישראלים.

צ'רצ'יל כרגיל, מיטיב לתאר את חשיבות ערכי-העל הללו. כאשר הוחלט על הפינוי הבלתי אפשרי מדנקריק, הגנרלים הבריטים חששו כי הפינוי יביא לאובדן של חלק גדול מהצי, וצ'רצ'יל ענה להם "הצי בונה ספינה במשך שלוש שנים. יקח לנו לבנות מסורת חדשה במשך שלוש מאות שנים. הפינוי ימשך!" (Churchill, Winston.The Second World War. Vol. 2, Their Finest Hour.1949 Houghton Mifflin Company:p. 229)

עוד מאמרים התומכים בעמדה זאת:

– ארי שביט – נצחון הערבות ההדדית הישראלית

– יעלון: השקט ביהודה ושומרון עומד להשתנות