Category Archives: משפט עיברי

האם ערביי ישראל גרים?

בתגובה לדיון על "הנהג הדרוזי", כתבתי כי הערבים הם גרים. בתגובה כתב לי אחד מתושבי השכונה (השם יפורסם אם ירצה בכך), כי הערבים אינם גויים. זה מכתבו ולאחר מכן תשובתי:

ערבים אינם גרים:

ערב טוב טל.

"נלמד לכבד ולאהוב את הגר כפי שרוצה מאתנו הקב"ה"

האמנם כך רוצה מאיתנו הקב"ה?
זאת מניין לך?
הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה רז:
שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

בספר החינוך מופיע:

שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

לאור כל זאת, יתכן וניתן לחלוק על התנהגות אנשי קדומים בנוגע ליחס כלפי הנהג, אך לא ניתן להתווכח לגבי ההגדרה של המושג גר.

ערביי ישראל אינם גרים.

ערבים הם אזרחים (התשובה שלי)

ערב מצוין,

אכן אני מסכים כי על פי פרוש מסויים של רבנים מסוימים, גרים שבתנ"ך הם גרי צדק. אך אני למדתי שיש רבנים שיפסקו אחרת, ומימלא,  רב רב ופסיקותיו. כל אדם מישראל עושה לו רב, וכל רב, ועשה לו רבנים משלו, על פי פרושיהם. כל אחד על פי תפיסת עולמו, וכך יוצא שפירושיהם רחוקים מאד אחד מהשני, עד שבני ישראל שומרי כשרות, כבר מתקשים לשבת אחד עם השני, ונדרשים לשאול זה לכשרות השני, כדי לשבת לאותו שולחן. ובחצרות החרדים, גם לא מתחתנים אנשים מעדות ישראל השונות. כך שאני לא סומך על הרבנים, גם אם באמצעים של רטוריקה ומילים, הם מנסים לשכנע אותי לסמוך עליהם. מי שמעוניין לסמוך על הרבנים, כמובן מוזמן. צדיק באמונות יחיה, ואני אולי לא צדיק, אבל משתדל להסתכל על המציאות בצורה נקיה עד כמה שאוכל.

ככלל, אני מוצא בפרוש הרבנים מקור לחוכמת-דורות, אך לא מקור לברור מוסר-אמת. כדי להבין את המוסר שאליו התכוונו הנביאים, אני פונה חזרה למקור – לתורה, לנביאים ולכתובים. הלוך וחקרתי אותם שתי וערב, כדי לנסות להבין למה התכוונו מי שכתבו את התנ"ך. לצערי, תלמידים הלומדים בישיבות כמעט שאינם יודעים את התנ"ך, ואין רואים את הסתירות בין פרושי הרבנים לאמירות ברורות ונהירות של התנ"ך. כך לדוגמא, בעוד בתנ"ך כולו אין התייחסות לשכר ועונש בעולם הבא, לרבנים יש טענה כי מי שלא מאמין בשכר ועונש בעולם הבא הוא כופר. אך לתנ"ך אמירה הפוכה לחלוטין. כך לדוגמא, ניתן לראות כי גם בקהלת, וגם באיוב, יכלו החברים או שלמה המלך לצאת משאלת הקיום, בתשובה פשוטה כמו השכר ועונש בעולם הבא. אך אף אחד מהם לא טען כך, על אף שזאת היתה התשובה הפשוטה ביותר. מדוע הם לא טענו כך? כנראה מאותה סיבה שאסרו ניחוש ועובדת כוכבים. התנ"ך, כך נראה, מאמין בעולם הזה, ובשכר ועונש בעולם הזה (וכך הם כל העונשים המתוארים בתנ"ך על רבבותיהם). ואילו ניחוש ועבודת כוכבים ואמונה בעולם הבא, מביאה לכשפים ומרמה והובלת בני אדם כסומאים, מבלי שיוכלו לראות את האמת הפשוט, שמארץ תצמח.

מדוע אם כן עברו הרבנים לאמונה בעולם הבא? חבריי ואני מעירכים כי התחזקות ההליינסטיות  במאה ה-3, וה-2 לפנה"ס, עם הנאות הגוף, והאיום על חיי היהודים, וההכנות למרד החשמונאים, הובילו לכך שיהיה צורך להבטיח תמורה  ושכר בעולם הבא. כך למשל, יוספוס פלאביוס (המאה ה-1 לספירה), מתאר היהדות, שהיתה מחולקת לארבעה תורות: את הצדוקים כלא מאמינים בעולם הבא. הפרושים (מהם יצא הזרם הרבני) האמינו בגלגול נשמות, והאיסיים (מהם כנראה יצאו הנוצרים) האמינו בעולם הבא, והסיקריקים היו על פי תיאוריו נבלים ברשות התורה. בגלות, הרבנים גם אימצו את השכר והעונש בעולם הבא. אמונה שמקורה בדת הפרסית הזוראיסטרית. שבתורה שלהם יש פרק שלם שמסביר בדיוק מדוע רשע וטוב לו צדיק ורע: כי יש עולם הבא ושם ניתן גמול לצדיקים. בתנ"ך, אין שום איזכור לכך, ובמידה רבה, יש התנגדות גורפת לתפיסה הזאת. תפיסה, שמסיבות היסטוריות כאלו ואחרות, אימצו הרבנים.

ונחזור לגרים.

מאמר יפה מאד של אראל סגל, מסביר יפה מאד, על פי התנ"ך, מדוע "גר = אדם שעזב את ארצו ועמו ובא לדור בארץ נכריה באופן קבוע (מהגר)". עיקר הטענה היא שהשימושים השונים בתנ"ך במילה גר, מראים שהפרוש הנכון יותר של המילה גרים, היא מהגרים. אתם מוזמנים להיכנס למאמר, ולהיווכח.

כלומר, הכוונה לתושבים זרים, שבאו לגור בישראל, אך הם לא בעלי זכויות אזרח. הם לא היו חלק מהמערך השלטוני, ומטבע הדברים, היו חלשים בפני החוק והממשל. ולכן התנ"ך ציווה עלינו להגן עליהם. המקבילה היום, אלו העובדים הזרים, שמקבלים עליהם את חוקי המקום, אך אינם בעלי זכות בחירה.

ואכן הערבים לא נמצאים במעמד גרים. הם נמצאים במעמד גבוה יותר. הם אזרחים במדינת ישראל. תושבים כמוני וכמוך. הם קיבלו על עצמם בפועל את חוקי מדינת ישראל ואת ריבונותה. ולכן הם שווים לנו בכל דבר ועניין. והפליה של אדם על רקע דתו נחשבת עברה על פי מגילת העצמאות, ובוודאי על פי חוקי מדינת ישראל.

מבחינת התנ"ך נראה שסיפור אוריה ושאר גיבורי דויד הם המקבילה לדרוזים. ומבחינת כותבי ספר שמואל, אוריה הוא כאחד הישראלים, ודוד נענש כאשר הרג אותו. אינני זוכר שהתנ"ך התייחס ישירות לאזרחים קבועים שאינם יהודים שאינם לוחמים למען ישראל. אך העדר היחס השלילי, מראה כי הם היו חלק ברור מישראל, ואולי נמנו עם עם-הארץ, שהתנ"ך לא מתייחס אליו באיבה. לכן אפשר להסיק, שעל פי התנ"ך, הערבים-הישראלים, כל עוד הם חלק מהשלטון הישראלי הם אזרחים, גם על פי התנ"ך, וזכויותיהם שוות לזכויות היהודים. אם המגרים זכאים לאותו צדק של היהודים, על אחת כמה וכמה עם הארץ.

תודה שהעמדת אותי על טעותי. אך עדיין, מה שנעשה על ידי קבוצה בקדומים, נראה כנוגד את מוסר התורה והנביאים.

 

לשון הרע, עינוי הדין ובעיות במשפט הישראלי

דובי קננגיסר מתלונן ובצדק על כך שהחוק הישראלי, פוגע בחופש הביטוי. דובי התלונן על כך שאיזה עורך דין לא אהב את הדברים שהוא אמר, ושלח לו מכתב שמזהיר אותו, שאם לא יסיר את ה"דברים הפוגעניים", הוא יתבע את דובי. דובי, שלא התחשק לו לחטט רגליו לבתי משפט במשך חמש עד עשר השנים הבאות, החליט להסיר את הדברים.

הסוגיה הזאת הטרידה אותי, ופניתי לחבר עורך דין, כדי לנסות להבין את הבעיה. מסתבר שעל פי החוק הישראלי, כל אחד יכול להגיש תביעה כנגד כל אחד. בבית המשפט כמובן יוכל הנתבע לטעון ולהוכיח ש"אמת דיברתי", ובכך להימנע מהרשעה, אך מסכת היסורים שהאזרח הפשוט יעבור בבית המשפט, עד ההכרעה הזאת, היא בעצמה עונש אחד גדול. בתי המשפט בישראל כבר מזמן הפכו לעינוי הדין. משפטים יכולים לקחת שנים (ראו למשל את משפט רמדיה, שהתחיל או לא התחיל לאחר שש שנים). עורכי דין טובים ויקרים, יכולים להפוך שקר לאמת ולהיפך. מערכת המשפט הישראלית מזמן עברה את נקודתה הקריסה. וכל מי שרוצה לחפש צדק, מוטב לו שיחפש בשמים (את הכוכב "צדק"), ולא כאן באדמת טרשים נידחת זאת.

אבל לא כך צריכים להיות פני הדברים. בחברות מתקדמות יותר, לפני 2500 – 3500 שנים, היו מערכות צדק מענינות שניתן ללמוד מהן דבר.

מערכת הצדק המעניינת ביותר היא מערכת הצדק שהייתה מקובלת באתונה העתיקה. אז היה מקובל למנות כל שנה 6000 חברי מושבעים. מתוכם היו נבחרים לכל משפט, כמה מאות מושבעים, שישבו במשפטים, שמעו את הצדדים, והכריעו מי אשם ומי זכאי. המשפט הוכרע בתוך יום, וההחלטה התקבלה עוד באותו היום. האתונאים נסמכו על חוכמת ההמונים כדי להגיע לצדק.

אולי המערכת הזאת נראת בעייתית, אבל היא בוודאי עדיפה על מערכת שבה יושב שופט עייף אחד, ששומע מאות תיקים, ושעורכי דין פתלתלים ומתחכמים עושים הכל כדי להסתיר את האמת מפניו.

מערכת אחרת, שמוותרת במידה רבה על חוכמת ההמון, לטובת חוכמת האנשים, היא מערכת הצדק הישראלית של בית שני. במערכת הזאת, ישבו בבית המשפט העירוני או המחוזי, כ-23 חכמים, אשר שפטו את הצדדים השונים. הם שמעו ותחקרו את הצדדים, ולבסוף, כנראה עוד באותו היום, פסקו גזר דין. במקרים קשים, היה ניתן לפנות לערכאה העליונה שכלללה מ-71 החכמים הגדולים ביותר של ישראל. המערכות הללו נקראו סנהדרין קטנה (23 חכמים) וסנהדרין גדולה (71 חכמים). האנשים הללו הוכרו על ידי העם כחמים וכמנהגים. ולכן אנשי הסנהדרין היו גם המנהיגים הבלתי רישמיים של העם. על בסיס עבודתם המשפטית, קמו המשנה, הגמרא, ואלפי ספרי פרשנות. עבודתם, היתה הבסיס לעם היהודי, כפי שאנו מכירים אותו לאורך הגלות, ובמידה מסויימת גם כיום.

אבל היתה מערכת עוד יותר טובה, שהתקיימה לפני הסנהדרין. אין לדעת אם המערכת הזאת באמת התקיימה. אולי היא רק אגדה. אבל האגדה הזאת יכולה ללמד אותנו דבר מה חשוב. מסופר בתורה שמׁשה, היה שופט בודד בעם ישראל. הוא היה השופט היחידי ששפט עם שמנה כשלושה מיליון על פי המסופר.
נשאלת השאלה איך יכול להיות ששופט אחד ישפוט עם שלם?

אני חושב שהתשובה נמצאת בתורה עצמה, שאומרת שאם מחנכים עם להיות מוסרי, העם אינו נזקק למערכת המשפט. אם אתה לומד לבנות חברה מאד מוסרית, אינך זקוק לבתי-כלא, לבתי משפט ולעורכי דינין.
ומכאן ניתן ללמוד, שבמקום להשקיע במערכת המשפט ובענישה, מוטב לנו להשקיע בערכים שלנו, במוסריות שלנו, ובבנית חברה טובה יותר… הרבה יותר טובה.

ואני רוצה לגלות לכם עוד דבר קטן. אם תחכו שהממשלה תעשה את החברה הזאת יותר טובה, אתם יכולים להמשיך ולקוות. זה לא יעזור. במקום לחכות, צאו ופעלו, צאו וחקרו, דרשו משפט, למדו עצמכם לפעול על פי ערכים, למדו עצמכם לברר את ערכיכם, הצטרפו לאירגונים חברתיים, והתחילו לשנות בעצמכם. היו אתם השינוי. אל תחכו שהירשזונים ואולמרטים יצרו כאן חברה טובה… כי זה לא יקרה. זה יקרה, כאשר את ואתה תצאו מהכורסה ותתחילו לפעול, ותתחילו לשנות. האמינו בעצמכם ובזולתכם.

ואם הארגון שאתם נמצאים בו לא פועל על פי ערכים דמוקרטים (כלומר שאתם בו חברים שווי זכויות) אנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה, נשמח לייעץ לכם, בחיני חינם, איך להפוך אירגון לדמוקרטי, וחברותי 🙂