בעקבות המשחק במצפן הפוליטי שערכנו כאן, ומשחק דומה שערכו בפורום הסטודנטים של בן-גוריון, שאיתמר שלח, צצו אצלי מספר מחשבות מעודדות.

קודם כל נראה שכל מי שהשתתפ/ה, בין אם הצביע/ה לליברמן, לליכוד, לירוקה-מימד ולחד"ש, נמצא/ת בצד הליברטני של המפה. למה זה חדשות טובות? כי אז יש סיכוי שמילה מסוימת בעיברית תעלם. המילה הזאת, ששחקו אותה עד דוק בשנות ה-90 , והכבידה על כל דיון נורמלי, תעלם. המילה נקראת "פשיסטים".

עכשיו אחרי שקברנו את המילה ההיא (ז"ל = זכרונה לרעה), והבנו שכולנו ליברטנים במידה רבה, אפשר להתייחס להבדלים בינינו, שבעיניי אינם משמעותיים כלל.

הצד השמאלי במפה מאמין שאם יופחת הרכוש הפרטי, ורוב המשאבים ינוהלו על ידי המדינה, תפרח כאן חברה אמפטית יותר, שוחרת שלום יותר, הומנית יותר. יש צד אחר, שאיתמר הוא המייצג היחיד שלו במשחק כאן, אך לא במשחק בפורום, שאומר, אם לאדם ולתאגיד תהיה הזכות לרכוש פרטי, תפרח כאן חברה חופשית יותר, ומתוך כך גם טובה יותר.

הבדל לא כזה גדול  כפי שהוא נראה בהתחלה.

הניסיון מלמד שכאשר כוח מרוכז בידי מעטים, המעטים נהנים מהכוח הזה. יהיו אלו פקידי אוצר חמדנים, ח"כים, אנשי המנגנון הבירוקרטי או סתם בעלי ממון. כולם ישמרו עבורינו על השמנת, וילקקו את השפתיים בהנאה.

הניסיון של חבריי באגף הסוציאליסטי, לרכז את המשאבים בידי הכנסת והממשלה , כדי לקדם את החלשים, יביא שוב להקמתם של מוסדות מסואבים, שחיתות ממשלתית לתפארת, כפי שהיתה בימי מפ"אי, וכפי שהיא מתקיימת עד ימינו אנו.

לעומתם, הניסיון של חבריי מהאגף של השוק החופשי, גם הוא יביא לאותה תופעה.  השוק החופשי מאפשר למוכשרים, לזריזים ,למתחכמים ופירסומאים ולשאר Übermensch, לנהל את העולם עבור החלשים, הנדכאים וסתם בוהי טלויזיה, סוחבי אוברדרפטים, ותת אדם אחרים. והם עושים זאת טוב מאד.

כלומר בסוף, כל אחת מהשיטות שחבריי באגף הניאו-ליברלי או הסוציאליסטי יבחרו, יביאו לאותה תופעה. מעטים ונבחרים יהנו מהעוגה שכולנו אפינו עבורם. כמה ישאר לזקנה בבית החולים? אולי קצת טיח ממגדלי אקירוב.
חלק מהחברים באזור הסוציאליסטי, מנסים להעתיק, בהצלחה נמוכה אם בכלל, מהסוציאל דמוקרטיה המערב-אירופאית. הסוציאל דמוקרטיה המערב אירופאית מבוססת על אירגוני עובדים דמוקרטיים. זאת בניגוד לאירגוני העובדים הדיקטטורים הקיימים כיום בישראל, שעליהם פשוט לא ניתן לבנות סוציאל-דמוקרטיה.

מי שרוצה לקדם סוציאל-דמוקרטיה, או לחליפין, ירצה לקדם חברה אזרחית חזקה, יצטרך ללמוד את רזי הדמוקרטיה באירגונים. בלעדי אירוגנים דמוקרטיים חזקים, לא תתקים כאן חברה חופשית אמיתית. בין אם השקפתך ניאו-ליבראלית, ובין אם השקפתך סוציאל-דמוקרטית, הפתרון יהיה באירגונים אזרחיים/עובדים דמוקרטיים, שיהוו כוח מספיק יעיל נגד ריכוזי הכוח הממשלתיים או של בעלי ההון.

אני רוצה לגלות לכם שהיום אין לנו כמעט דבר מכל אלו.

מבירורים שאני עורך, רוב העמותות/אירגונים בארץ ממונים על ידי מקורות הון כאלו ואחרים. רובם ככולם כנראה, לא דמוקרטיים. וכך יוצא שגם ה"חברה-האזרחית" בישראל, היא למעשה שלוחת ידם של בעלי אינטרסים מכיוונים כאלו ואחרים, ולא מביאת דברם האמיתית של האזרחים בישראל.

חברים,

עד שלא נדע להתארגן באירגונים אזרחיים דמוקרטיים אמיתיים. עד שלא נדע להפעיל דמוקרטיה השתתפותית, המעטים ישלטו בנו. אנו יכולים להתווכח מאה שנים על ימין ושמאל, אבל בסוף יהיו אלו בעלי הכוח שיצחקו. כל עוד לא נלמד להעביר את הכוח לציבור, כל הדיונים בינינו יהיו כמו דיונים של ילדים בגן. הגיע הזמן להתבגר חבריי. הגיע הזמן לצאת ולהצטרף לאירגונים אזרחיים, ולעשות אותם לדמוקרטיים.

זהו חברים,

נראה כי משפט "עובדי מכון ויצמן" נגד "מכון ויצמן" הסתיים. נשמעו עדויות לכאן ולכאן. נראה כי חלקכם הצליח לגבש דעה. אתם מוזמנים להביע את דעתכם כאן. יהיה מעניין לדעת מה חשבתם.

אני אישית, מרגיש שהמשפט הציבורי הציף אל פני השטח מספר בעיות בחקיקיה הישראלית. אומנם החקיקה מאפשרת לעובדים להתאגד בחסות החוק, אך בפועל יש קושי גדול מאד להתאגד. עובדים שמבקשים להתאגד, שלא דרך ההסתדרות, עלולים למצוא את עצמם מפוטרים. המעביד אינו מחוייב לדבר עם העובדים. הוא יכול לעשות בדיוק מה שמכון ויצמן טען, או Royal-Life : "אין לי בעיה שתתאגדו, אבל במקום אחר". כך שבפועל מאד קשה להתארגן במדינת ישראל. הדבר הזה משאיר את העובדים חלשים אל מול המעבידים, ולכן נדרש שינוי בחקיקה.

בנוסף, במשפט ציבורי הרגשתי את חולשתנו כציבור. גם אם חלקנו הרגיש שמכון ויצמן עושה עוול, כפי שהתרשמתי מהתגובות ומהסקר, עדיין זה לא התרגם לפעילות אמיתית מול מכון ויצמן. כמות המפגינים שהגיעה להפגנות היתה נמוכה.

מה ניתן אם כן לעשות?

אני חושב שרבים בהמיספרה הסוציאליסטית, מאמינים שהדרכים הישנות ישרתו את המשימה. לעמוד במרכזי כיכרות ולנאום, על עוול, ועל מסכנות, ועל עושק. על ידי פיתוח התודעה של מעמד העשוקים כנגד מעמד העושקים. לחדור לרדיו, לטלויזה ולעיתונות ההמונית. כך הם מאמינים שיבוא השינוי. אלא שהשינוי לא בא כבר מאה שנה. ונראה שהניסיונות הללו הופכים פחות ופחות אפקטיבים מרגע לרגע. שורות הסוציאליסטים מתדלדלות. "המיליונים העשוקים", משום מה ממשיכים להצביע לביבי ולש"ס.

אומרים על אנשי שמאל שהם חכמים. אבל חכמים היו שואלים את עצמם מדוע, אם אנו יודעים את צדקת הדרך, ואת הדרכים לשכנע, הציבור נשאר להעדיף את הניאו–ליברליים, את הקפיטליזם, את הדת והמסורת?

חלקם, בנחרת בוז יאמרו ש"הציבור טיפש". אני חושב שזאת טעות מרה. בשיחות אישיות עם אנשים רבים, שאינם בוגרי תארים מתקדמים, ואף לא בדיוק בוגרי תיכון, גילתי הרבה חוכמה. הרבה תבונה. הרבה יכולת לבקר. אני חושב שהקונספט השכנועי של הסוציאליסטלים שגה בדיוק בנקודה הזאת.

למעשה הציבור חכם, ואפילו חכם מאד. הרבה יותר חכם מאיתנו, ולציבור יש יכולת הבחנה בין דמוגוגיה לתורה נכונה. בספרו "חוכמת ההמון", ג'ימס סורוויקי מראה שלהמון, בתנאים מסוימים, יש יכולת טובה הרבה יותר להעריך את המציאות, מאשר לבודדים חכמים מאד.

אני חושב שאם הסוציאליסטים מבקשים ליצור שינוי, עליהם להחליף דיסקט, ולהבין שהציבור חכם מאד.

כיצד משכנעים ציבור חכם?

קודם כל, לא נואמים נאומים!. לא מתייחסים אל ההמון בהתנשאות. נותנים לו המון כבוד. דבר שני, אחד הדברים שנאומים ודמגוגיה, מייצרים, זה אנטי. תמיד כשאני שומע איזה דובר רהוט, מדבר בשם צדק כזה או אחר, עולות לי המון שאלות. מדוע הוא אמר כך, ולא אחרת? האם אי אפשר לראות את זה בצורה אחרת. או "כן… הוא טען כך… אבל אני מכיר מהמציאות דברים סותרים".

לכן חשוב מאד, לקיים דיון, ולא נאום. הדיון, כדי שיהיה אפקטיבי צריך להיות בעל מספר מאפיינים. הוא צריך לאפשר לכל הצדדים להביע את דעתם בצורה שווה. אסור שדעה קיצונית ככל שתהיה, תוצא מהדיון. מרגע שמכריזים על דעה כל שהיא כקיצונית, זה פתח לצנזורה. מוטב להתייחס לדעה הקיצונית, ולהראות היכן היא שגויה, מלגרש החוצה את הקיצוני, וכך לאפשר לו לבנות את הדעה הקיצונית הרחק מלב הציבור, וקרוב מאד לליבם של קיצונים אחרים.

מצד שני, כל באי הדיון צריכים לשמור על רמת דיון שמתאימה לכלל חברי הקבוצה הדנה. לא יכול להיות שבקבוצה של מומחי גרעין, יבוא הדיוט שלא יודע מה זה אטומים וינסה לדון עם שאר חברי הקבוצה. לכן חשוב שמנהל השיחה או כמה מחברי הקבוצה,ינהגו עם הבחור הלא מתאים, בנימוס רב, אך בתקיפות.

חלקכם יאמר בוודאי כי רוב הציבור אינו מתעניין בדיונים. הוא נהנה לראות ריאלטי או כל סדרה אחרת, ולברוח מהשאלות הקשות. אני בהחלט אסכים עם הטענה הזאת, אבל אסייג. בחברה האנושית קיים ריבוד ידע. מי שמתאר את ריבוד הידע הוא מלקולם גודוול, בספרו "נקודת ההטיה". מלקולם מראה שישנם מנגנונים חברתיים, שמאפשרים לידע לעבור במהירות וביעילות בין ציבורים שונים. גם אם רוב הציבור מעולם לא קרא ספר עיוני, או קרא ירחון מדעי, המנגנונים הללו מאפשרים לידע לעבור במהירות וביעילות. אנשים המומחים בתחומם, או בתחומים רבים, נקראים על ידי גודוול "מבינים", והם מהווים אוטוריטה לחבריהם, הפחות משכילים. הידע של המבינים עובר בין חברי המבינים, ומגיע לאנשים מאד מקושרים וחברתיים שניתן לכנותם "נתבי ידע". נתבי הידע מפיצים במהירות את הידע לאנשים אחרים. לכן אם ניצור הסכמה רחבה בקרב שכבה רחבה מספיק של "מבינים", יוכלו המבינים הלעביר את הידע, ונתבי הידע יעבירו את הידע לשאר הציבור במהירות וביעילות. הידע הזה, כמובן צריך להיות ידע שעבר ביקורת טובה, והתקבל על קהל רחב של "מבינים".

ל"מבינים" הללו לאורך ההיסטוריה קראו "המשכילים", "המלומדים". ולפעמים אכן היתה להם השפעה. תקופות שלמות נקראו על פי פעולות אותם מלמודים. הרנסאנס, תקופת הנאורות, והתקופה הרמונטית. במאה ה-20 ירדה קרנם של המלומדים, כיוון שעלתה קרנם של אנשי היח"צ. אדוארד ברנז וממשיכיו שלטו בשיח הציבורי של המאה ה-20, דרך תקשורת ההמונים. אלא שהטכנולוגיה הולכת ומשתנה היום, ואנו נכנסים לעידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הזאת, שאנו קוראים לה Web 2.0, היא הרבה יותר אישית, והרבה פחות המונית, ולכן שוב תעלה קרנם של המשכילים, או "המבינים".

שיכנוע ה"מבינים"

אם כך, המבינים, הם נקודת המפתח בשיכנוע הציבור. אם נצליח להשיג קונצנזוס בין המבינים, גם הציבור כולו יטה ללכת אחר רעיונות המבינים. אבל זאת בתנאי, שהמבינם ייצגו את כל קשת הדעות הקיימת בציבור הרחב. אם חס ושלום, יהיו כאלו שיחליטו לשתף רק "מבינים" מהצד הסוציאליסטי של המפה, יווצרו דעות לא ביקרותיות, שלא ייצגו את כלל הציבור, ולכן כלל הציבור לא יתרשם מהשיח של מביני השמאל. אבל אם ננהג בצורה משתפת, ונכניס לשיח את כל הצדדים, המבינים של הצד הימני, יוכלו לשכנע את הציבור הימני בצורה הרבה יותר טובה ממבינים שמאליים, בגלל העובדה הפשוטה שמביני הימין, מבינים את צאן מרעייתם, וחיים את חיי צאן מרעייתם הרבה יותר טוב ממבינים שמאליים.

כיצד אם כן ניתן להגיע להסכמה בין מבינים מכלל קצוות הקשת? הדרך היא על ידי דיונים ארוכים בין "המבינים" שבהם מחפשים נקודות הסכמה, ומבררים מחלוקות. כך הדבר נהוג במדע, ובכל מקום בו רוצים לחפש את האמת, ולא את ההצדקת ראיית העולם הצרה שלי.

ביום יום, הדרך לעשות זאת היא על ידי דיון בבלוגים, בקבוצות דיון, בכנסים ומפגשים. זה דורש זמן. יתכן שתוצרי הדיון יופיעו עוד שנה, ויתכן עוד שנתיים. אבל אם הדיון יהיה מכבד וענייני, הרי שהתוצרים בוא יבואו.

אלא שלא תמיד יכולים המבינים לייצר הסכמה בינהם. לפעמים משהו בתפיסת העולם שלהם לא מצליח להתיישב עם תפיסת העולם של המבינים הנוגדים. ולכן נדרשת רמה אחת גבוה יותר של דיון. כאן נכנסים הפילוסופים… אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

בינתיים, לפחות בנושא של סוציאל–דמוקרטיה מול ניאו–ליברליזם, נראה שהנחות יסוד משותפות, וניתן להגיע להסכמה רחבה, בעוד שנה או שנתיים. כשתיווצר ההסכמה הרחבה הזאת, אנשים יהיו מוכנים לצאת לרחובות באלפים, עשרות אלפים ואף מאות אלפים כנגד פעולות שנראות להם לא צודקות. אנשים שוב ישתכנעו באמינות המשכילים, ויצאו לרחובות כדי לשנות. זה הכל עניין של אמון.

עכשיו לפני שנסיים. הנה לכם תרגיל ראשון ביצירת דיון חיובי.

איתמר שיאון, חושב שיש בעיה עם מאבק העובדים של מכון ויצמן, ומאבקים חברתיים אחרים. אתם מוזמנים לקרוא את הטור שלו בנושא, ולהתאמן בדיון בונה.

בהצלחה,

טל

גם יבשם וגם איתמר טוענים כי עדיף לו הינו מעסיקים עובדים בחוזים אישיים. יש שיקראו לזה שוק חופשי של עבודה. בשוק חופשי המעביד והעובדים, מסכימים על פי ההצע והביקוש, כמה כסף ישלם המעביד לעובד, וכמה עבודה יתן העובד למעביד בתמורה לתשלום.

המצדדים בגישה זאת, אומרים כי בשיטה זאת המשק נשאר גמיש, ויכול להתפתח ביעילות ובמהירות. אני טענתי, כי בניגוד לכל שאר המוצרים האחרים הנסחרים בשוק החופשי, האדם אינו "חפץ". אין דינו של אדם כדינו של "אמצעי יצור", ולכן אנו צריכים לגרום למצב בו יווצרו תנאים כאלו שיאפשרו קיום תנאים אנושיים יותר עבור העובד. לשם כך טענתי, יש לחוקק חוקים שיאפשרו לעובדים להתאגד, בהתאגדויות דמוקרטיות.

כדי לבחון את הסוגיה הזאת, אני מבקש להציג מצב קיצון בו אין כלל חוקים המגינים על העובדים, והם נאלצים להתמודד במצב של שוק חופשי. הסרטון הבא מציג מקרה שקרה לאחרונה במפעל "Royal Life" שבאזור התעשיה ברקן. בברקן, שבאזור השומרון, ככל הנראה לא קיימים חוקי המדינה הרגילים, או שהם אינם נאכפים.

לחברי וידידי מהימין שחושבים שהסרט תוקף את השהיה ביהודה ושומרון, אני מציע להתעלם מהטענה הזאת. גם בתחומי מדינת ישראל של גבולות תרום 1967, לא מקפידים לשמור על חוקי העבודה, עם השב"חים (שוהים בלתי חוקיים – פלסטינים הגונבים את הגבול ועובדים בתוך הקו הירוק). הפרת החוקים הזאת התקיימה ערב פרוץ האינתיפדה הראשונה, ובספרם "אינתיפדה", מרמזים זאב שיף ואהוד יערי, כי ליחס המזלזל ולפגיעה בחוקי העבודה מצד המעסיקים, היה חלק לא מבוטל ביצירת הזעם כלפי ישראל ובפרוץ האינתיפדה.

אתם מוזמנים לצפות בסרט ואז להמשיך לדיון. הסרט ביו-טיוב סובל מבעיות קול, וניתן לצפות בסרטון המקורי באתר של הטלויזיה החברתית.

[gv data="HF85nLULwhY"][/gv]

מקור: הטלויזיה החברתית

תנאי התעסוקה בגדה גרועים. במידה רבה ניתן להאשים בכך גם את הרשות הפלסטינית המושחתת, שקיבלה סכומי עתק מאירופה, אך תיעלה אותם למנגנונים מושחתים, או לטרור. כיוון שההשתכרות בגדה נמוכה מאד, הרי שהמשכורות שהמעסיק "Royal Life" מציע, מספיק גבוהה כדי למשוך אליו פועלים, המוכנים לעבוד בשכר ובתנאים הללו. אם נמשיך מנקודת מבט קפיטליסטית, המשכורות הנמוכות שהמפעל משלם מאפשרות למפעל לעמוד בתחרות, לגדול ולשגשג, ולהציע עבודה לעובדים נוספים. מיקומו של המפעל ביהודה ושומרון והעסקת פועלים פלסטינים, מאפשרת למפעל לפעול מחוץ להשגחתה של מדינת ישראל, ומצד שני הפועלים הפלסטינים יכולים להגיע בצורה חוקית למפעל ולהרוויח כסף למחייתם.

אם מצד שני, לוקחים נקודת מבט סוציאליסטית-קלאסית על הארוע, הרי שיש כאן ניצול מעמדי. המעסיק תאב הבצע, מנצל את חולשתם של העובדים, ומעסיקם בשכר זעום, המספיק בקושי למחייתם. הוא עצמו מתעשר, בעוד הפועלים נמקים.

אני מציע נקודת מבט אחרת. קצת יותר מורכבת, שמשלבת בין שתי הגישות. אקרא לה גישה סוציאל-ליברלית. על פי נקודה זאת אכן יש לנו כאן משק חופשי. אבל כפי שהמפעל יכול לפעול בחופשיות, כך גם העובדים זכאים לנסות להתארגן ולפעול כדי לשפר את תנאיהם. התאגדות עובדים יעילה, מאפשרת לפועלים לשפר את מצבם מול המעסיק, ובכך להשתכר יותר. המעסיק מצידו מנסה לשבור את השביתה על ידי העסקת עובדים זמניים בשכר גבוה במעט. מצב כזה יוצר משחק כוחות בין הפועלים למעסיק, שבו בד"כ למעסיק יש יתרון, כיוון שיש לו פועלים חליפיים.

הדרך לשפר את מצב העובדים, היא ליצור מארג כוח חזק יותר, על ידי שילוב אירגוני עובדים, כמו המארג שארגון כוח לעובדים מנסה לייצר. שילוב אירגונים כזה יכול ליצור מארג כוח שבו עובדים ממקומות עבודה אחרים יכולים לפגוע במפעל הפוגעני על ידי הטלת קשיים על הספקת חומרי גלם, או שימוש באמצעי תקשורת כדי להפעיל לחץ חיצוני על המפעל.

אם כוח לעובדים, או תאגיד אירגונים כזה יהיה מסוגל להגיע למצב בו יש לו כוח פוליטי להריץ מפלגה לכנסת, או ליצור לוביזם יעיל, הוא יהיה מסוגל לחוקק חוקים שיגנו על העובדים. מארג כוח כזה להבנתי קיים במדינות הסקנדינביות, ולכן זכויות העובדים הקיימות בסקנדינביות מתקדמות מאד. אילו היו מצליחים הפועלים של Royal-Life ליצור מצב מדיני בו המדינה צריכה להגן על זכויותהם על פי חוקי העבודה הישראלים, הרי שהמעסיק היה חייב לשלם להם לפחות את שכר המינימום (כ- 19 ש"ח לשעה, ולא משכרות של שמונה שקלים לשעה.

מן הצד השני, גם לאירגוני עובדים יש בעיה. לאיגודי עובדים בארץ יש נטיה להסתאב ולהפוך להיררכים ודיקטטורים. הדרך לשמור על יעילות הארגונים היא על ידי שימור הכוח בידי העובדים עצמם, ומניעת ריכוזו בידי האולוגרכיות המנהלות את האירגון. כאשר ארגון מתחיל להיות ריכוזי, יש נטיה להנהגת הארגון להפוך להיות מושחתת ומסאובת, וכתוצאה מכך הארגון הזה יפסיק לשרת את מטרות העובדים, יפגע במפעלים ובמשק, וישרת את מטרות האוליגרכיות של האירגונים. הדרך לשמור את הכוח בידי העובדים, היא הקמת איגוני עובדים דמוקרטיים.

התאגדות עובדים, בכל רמה שהיא נובעת מעקרון החרות. שמאפשר לכל אדם להתאגד ולפעול כדי לשפר את אושרו. כמו שמפעלים חופשיים להתאגד על בסיס כספי, כך גם התאגדויות עובדים יכולות להאסף על בסיס כספי וחברתי.

הבעיה עם העובדים הפלסטינים של מפעל Royal life היא שהחוק הישראלי אינו מגן עליהם. התנאים הקשים וחוסר ידע תרבותי בהתארגנות עובדים, אינו מקל העובדים להתאגד. המעביד, בדיוק כמו מכון ויצמן, מאפשר לעובדים להתאגד, אבל מחוץ למפעל.

יכולת ההתאגדות בגדה היא נמוכה. אירגון כמו כוח לעובדים תרם צירף אותם אליו. ולכן מצב הכללי-חברתי שלהם חלש. המצב הזה יצור בהמשך הזמן תסכול, כיוון שפועלי המפעל יראו את פערי החיים בינם לבין המעסיק היהודי שלהם. או את הפער בינם לבין שכניהם היהודים, החיים בעושר רב יחסית אליהם (ובעוני ביחס למקביליהם במרכז הארץ). המצב הלא שיוויוני הזה, והיכולת של המעסיק להמשיך להעסיקם בתנאים גרועים ביחס לחבר'ה בישראל, תיצור שוב את המרירות והכעס שהניעו את האינתיפדה הראשונה. ושוב יתלקח הזעם, ושוב תתחדש המלחמה.

נדמה לי שפתרון בעית Royal-Life, ובעיות ההתאגדות בכלל, חיוני ליצירת של חברה שיוויונית יותר, פחות דורסנית ויותר אנושית.  האם נעזור לפועלי Royal-Life או לעובדי מכון ויצמן?

ובכלל, מה דעתכם?

"וגר, לא תלחץ; ואתם, ידעתם את-נפש הגר–כי-גרים הייתם, בארץ מצריים. "

(שמות כ"ג, ט')

הפוסט פורסם במקביל בבלוג של התנועה לדמוקרטיה ישירה

בתגובה לפוסט "על החרות" נדב פרץ (דרומי) שאל את השאלה הבאה:

מה הקשר בין חירות – במובן בו אנו רגילים להשתמש במושג – לבין היעדר שחיתות? יכול להיות ששחיתות פוגעת בחירות, במובנים מסויימים – אבל זה עדיין לא אומר ששחיתות היא ההיפך מחירות. מה נותנת לך ההגדרה הזו? מדוע לא להגיד שהתנאים לאושר הם חירות, שליטה עצמית, היעדר שחיתות ושלום עולמי?

כדי לנסות לענות לנדב (וגם לעצמי), אספר סיפור שהייתי עד לו:

כשהייתי תלמיד לתואר שני באוניברסיטת תל–אביב, נוצרה בעיית חניה. האוניברסיטה הגדילה את כמות הבינינים בתחומה, על חשבון שיטחי חניה, וכתוצאה מכך התרבו מספר האנשים שעבדו באוניברסיטה ובמקביל קטנו מספר מקומות החניה. כדי לפתור את הבעיה, הנהלת האוניברסיטה, ביקשה לקחת את זכות החניה מהחלשים ביותר, קרי תלמידי תואר שני.

תלמדי התואר השני, באוניברסיטת תל–אביב, כבקיאים בהלכות הסוציאליזם והכוח המאורגן, קמו והתארגנו סביב הנהגה מקומית, שהוקמה לטובת העניין. הנהגת התואר–שניים השמיעה איומים שאם לא יינתנו לנו מקומות חניה, יפסיקו תלמידי תואר שני לתרגל וללמד. הרוחות התלהטו, שיחות המסדרון גברו, והיינו בטוחים, שהנה עוד רגע הנהלת האוניברסיטה תתקפל, ותיכנע לדרישתנו. כוחנו הפנימי גבר, רוחנו עלזה, ואז לפתע נדמו קולות הקרב.

במשך כמה ימים תהיתי מדוע נאלם המרד. האם יכול להיות שהאוניברסיטה הסכימה לבקשתנו, וההודעה על כך תרם הגיעה אלינו? לאחר בירור קצר, גיליתי שהסיבה לכך היא שהנהלת האוניברסיטה הייתה בקיאה יותר מאיתנו בענייני ארגון מרידות. הפטנט שהיא מצאה להכנעת המרידה היה פשוט. היא העניקה לחבורת הצעקנים, ש"הנהיגו" אותנו מקומות חניה, וכך במחיר אפסי מבחינתה בא המרד לקיצו.

הפטנט הזה של ריפוד הצעקנים והמנהיגים הוא כנראה נפוץ מאד במחוזותינו. ויקי קנפו, שהיתה גיבורה לאומית במאבק החד–הוריות זכתה באופן לא מפתיע בהצעות עבודה מהממשל:

בהרצאה לפני סטודנטים באוניברסיטה העיברית היא אמרה:

"נפגשנו עם כמה שרים, מאיר שטרית למשל, וכמעט כל שר שנכנסתי אליו הציע לי ג'וב כזה שהייתי אמורה להגיד מה אכפת לי מהמאבק. שטרית אמר לי: 'תלכי הביתה, דיברתי כבר עם בזק. יפתחו שלוחה של 144 ואת תהיי המנהלת ותעסיקי אמהות חד הוריות'. אמרתי לו: 'אתה יודע מה? מתאים לי, אבל קודם נראה מה קורה עם המאבק'".

הדבר כל כך מקובל כנראה, שהדובר של השר שיטרית בניסוח פתלתל אכן מאשר את דבריה:

"השר מאיר שטרית מקיים מו"מ עם חברת בזק במטרה להעביר את אחד ממרכזי שירות 144 לדימונה. המו"מ נמשך כבר מספר חודשים, וכאמור לא הסתיים. בפגישה שקיים עם נציגות החד הוריות, הציע השר שטרית לויקי קנפו לגייס עשרות נשים חד הוריות לעבודה במוקד. השר לא שכח את הבטחתו, וכשיסתיים המו"מ ישמח לראות את ויקי וחברותיה מצטרפות למעגל העבודה של מוקד 144".

הלו, מה עם מבחני התאמה? מה עם שקיפות שלטונית בנוגע להעדפות אחראי כזה או אחר בשלטון הציבורי. כנראה שהשר שטרית וחברי הממשלה האחרים שכחו מזמן מהם נהלים תקינים בשירות הציבורי.

השיטה הזאת להשתקת מאבקים, היא בעצם תוצאה של חולשה אינהרנטית שקיימת בהתארגנויות ריכוזיות. היא מאפשרת לשלטון להשקיט בקלות התמרמרויות ציבוריות, במחיר אפסי מבחינת השלטון. היא מקדמת אנשים פוליטים, השואפים לכוח ולשררה ולשחיתות, על חשבון צרכי הציבור, כמו , שכנראה קרה גם במקרה של שונשיין.

המקרה של שונשיין, יכול להמחיש עד כמה המערכת הריכוזית פגיעה לשחיתות ולהגעה להסכמים נוחים לשלטון. להזכירכם, בסוף 2007, הסטודנטים יצאו למאבק לשיפור תנאיהם. בין מנהיגי המרד היה איתי שונשיין, יו"ר התאחדות הסטודנטים. בתחילה נראה ששונשיין הוא אביר אמיתי. לוחם זכויות בלב ובנשמה. הוא אפילו נפצע במהלך התקלות עם שוטרי היס"מ. אלא שלקראת סוף המאבק, נראה היה שלשונשיין היו אג'נדות משלו. שאותן הוא קידם, מול מחאה הולכת וגוברת של הסטודנטים. שונשיין וקבוצת ההנהגה הרשמית של המאבק חתמו על פשרה שלא התקבלה כנראה על ידי חלקים נרחבים של הציבור הסטודנטיאלי. ההערכה היא שלשונשיין היו אג'נדות פרטיות משלו, שלא תאמו את האג'נדות של כל האספסוף הזה שנקרא סטודנטים, שבשמם הוא הגרם נזק למערכת ההשכלה הציבורית, ולסטודנטים עצמם.

לשיטה האירגונית הריכוזית, יש יתרונות ביכולת שלה לארגן הפגנות ומחאות, אך היא גם נושאת את היכולת של השלטון לדכא את הההפגנות והמחאות הללו. במשך שנים אני שומע סוציאליסטים מתלוננים על כך שכל מחאה ציבורית מיד מושתקת, אך הם אינם מבינים, להערכתי, שהסיבה שהמחאות הללו מושתקות, נובעת מכך שהשיטה שבה נוקטים הציבורים הללו, מאפשרת מראש לשלטון לדכא את המחאות.

וכאן מגיעה התשובה לשאלה של נדב, מה בין חרות לבין אושר? או בקונספציה שתוצג כאן, מה בין חרות ליכולת של האדם הפרטי לקדם אג'נדות, שלדעתו ישפרו את חייו ויאפשרו את שגשוגו (וישפרו את היכולת שלו להיות מאושר)?

הבעיה באירגון ריכוזי, היא שלראשי האירגון יש כוח כמעט מוחלט על התנהלות האירגון. וכפי שאומר החוק, שבניצחיותו הוא כמעט מקביל לחוק הכבידה,"הכוח משחית". כדי להתגבר על כך, יש להעביר את הכוח למקומו הטבעי – לאנשים שבשמם המנהיגים מדברים.

יש לאפשר לאזרח להתארגן באופן חופשי, ולהתפזר באופן חופשי. יש לאפשר לחברי הקבוצה להיות הקובעים הסופיים לגבי קבלת ההחלטות, התנהלות האירגון, עיצוב הדרישות ועוד. המנהיגים יכולים לדון עם באי–כוח הממשל, אך את אישור ההסכם יש להפקיד בידי כל חברי הקבוצה. כך תינטל מידי המנהיגים היכולת הבלעדית להכריע בעיניני המאבק או ההתארגנות. וכך גם תעלם במידה רבה היכולת להשחית את האירגון (בוא לא נשלה את עצמנו, תמיד תהיה שחיתות, אבל היא לפחות תופחת). בנקודה זאת ד"ר אורי אמיתי העיר הערה נכונה. צריך שיהיה כוח בידי הציבור גם למנוע השבתה של האירגון, כדי למנוע ממנהיגות קיצונית ולא מאוזנת להוציא את האירגון לשביתה, שבסופו של דבר תגרום נזק לכל הנוגעים בדבר.

ניתן להשיג את חופש ההתארגנות המלא, אם יודעים מתי להשיג אותו. אם מנסים להשיג אותו לאחר שההכרעות הושגו, כמו במקרה של שביתת הסטודנטים האחרונה, יהיה זה כמו לנסות לסגור את שערי האורווה לאחר שהסוסים ברחו. אז כבר אובד העניין בקרב הציבור השובת. התיסכול והיאוש גדלים, והמנהגים קטפו כבר את הדיבדנדים שלהם. השלב הנכון הוא שלב הקמת ההתארגנות. כאשר המנהיגים מבקשים לרתום את הציבור. אז המנהיגים רגישים ופגיעים, והם יחתמו על כל מסמך סביר כדי לרכוש את אמון הציבור.

בשלב זה יהיה צריך להציג מסמך מחייב שעליו יחתמו כל באי ההתארגנות. מסמך זה ידרוש את חופש ההתארגנות. הוא ידרוש שכל החלטות של ההתארגנות יגיעו לאישור על ידי כלל ציבור המתארגנים, באמצעות הצבעות דמוקרטיות. הוא יאפשר לקיים הצבעת אמון ואי–אמון במנהיגים, ולהחליף אותם במידה שהציבור יחוש שהמנהיגים אינם משרתים את צרכיו. הכוח להתארגן לא ינבע מהמנהיגים אלא מהציבור המונהג. מרגע שיאסף אחוז מסוים של חתימות, תתאסף כלל הקבוצה לקבלת החלטות. כך ימנע המקרה שבו שונשיין ניסה למנוע את הדחתו על ידי אי כינוס הקבוצה המחליטה. באמצעות החוזה הזה, הציבור הופך להיות חופשי להחליט על הדרך הטובה ביותר המתאימה לו.

זאת החרות להתאגד, אך גם להתפרק, זאת החרות להיות שותף להתארגנות, אך גם חרות להשפיע על מהלך ההתארגנות והחלטות ההתארגנות. והיא נדרשת כדי שהתארגנויות ציבוריות יצליחו לטווח ארוך.

כיום ההתארגנויות הן בכפיה. לאזרח אין הרבה השפעה עליהן, כפי שמציין ד"ר עמי וטורי בגדה השמאלית:

"בניגוד לאיגודים מקצועיים דמוקרטים [, בהסתדרות] אין כל יכולת לאספת חברים במקום העבודה לדחות את ההסכם הקיבוצי המוצע להם או להאריך שביתה. כך יכול המרחב/האגף לאיגוד מקצועי לחתום הסכמים מעל ראשיהם. “ [מתוך תגובה שכתב וטורי בגדה השמאלית ]

כתוצאה מכך אובד אמון הציבור בהתארגנויות. הוא לומד כי כל ההתארגנויות הללו אינן משרתות את מטרותיו, אלא את מטרותיהם של ראשי האירגונים והבירוקרטים האירגוניים. מי שמעוניין להחיות את הסוציאליזם, אל לו להאשים את ה"שוק החופשי" בהתפרקות הסולידריות. עליו להבין שהסוציאליזם, נכון להיום במדינת ישראל, פועל בצורה ריכוזית שגורמת לשחיתות, סיאוב ואובדן האמון של הציבור בשיטה הסוציאליסטית.

כדי להחיות את הגישה הסוציאליסטית, עלינו להבין שללא דמוקרטיזציה של המערכות הסוציאליסטיות, עד כדי דמוקרטיה ישירה, אין לגישה החברתית סיכוי לתפוס חזקה משמעותית בציבור הישראלי.

רק כדי להמחיש עד כמה חשובה הדמוקרטיזציה להבראת הסוציאליזם נציין את המקרים הסקנדינבים. רבים מהדוגלים בסוציאליזם מציגים את הסקנדינביות כדוגמא לכך שסוציאליזם יכול להביא לשיגשוגה של מדינה. אך הם אינם מודעים לכך שהסוציאליזם של הסקנדינביות אינו מבוסס על ארגונים היררכים, אלא אירגונים שבהם מונהג סוצילאיזם מחרות, או סוציאליזם בדמוקרטיה ישירה, כפי שמעיד המאמר הבא של ד"ר עמי וטורי, שהתפרסם ב"העוקץ" [לא מצאתי דרך יעילה לקשר למאמרים בהעוקץ ולכן הנה קישור לעוקץ, או העתק של המאמר באתר של השכונה שלי (אם למישהו מהעוקץ יש התנגדות לכך, אוריד את המאמר מהאתר של השכונה)].

מי שחפץ בשגשגוג כלל האוכלוסיה, על פי השיטה הסוציאליסטית, נדרש להבין שעליו להעניק חרות גדולה יותר למתארגנים, וללמדם לשמור את החרות הזאת בתוך האירגונים.

במהלך החודש הקודם יצא לי לדון עם מספר בלוגרים [אליסה, חברי הקפיטליסט היומי, עופר סיטבון, וירדן] בנושאים של חופש הביטוי,  סוציאליזם קומוניזם וליברליזם. כדי לעשות לעצמי סדר בראש, ואולי להוות כר לדיון בהמשך, אני מבקש לסכם את מה שלמדתי, על בסיס מערכת הגיונית בסיסית ואחידה (פרדיגמה אחידה).

למרות שהמערכת הפרידיגמתית המתבקשת בנושאים כאלו, אמורה להיות מערכת שמדעי החברה יצרו, אינני יכול לבסס את הטענה על בסיס פרדיגמה ממדעי החברה, כיוון שלמיטב הבנתי, מדעי החברה תרם כוננו מערכת פרדיגמתית יציבה. במקום זאת, אתבסס על מערכת יצבה שמקורה במדעי החיים. הפרדיגמה שבה אשתמש תהיה המערכת הסוציוביולוגית שמתארת את החברה דרך הרכיב הבסיסי שלה: האדם, כיצור שהתפתח בברירה טיבעית.

התיאוריה שאנסה לבנות כאן, תהיה מטבע הכתיבה בבלוג, שיטחית למדי וממוקדת באספקטים מאד צרים של השפעות האדם על החברה ולהיפך. כמו כן ברור לי שמי שלמד במדעי החברה, יתקשה לקבל את הפרדיגמה שאני מסרטט כאן, ולכן אשמח לשמוע את הערותיכם ולדון על המקובלות של הפרדיגמה הסוציוביולוגית.

Continue reading →