ציון יום הנכבה באוניברסיטת תל-אביב שימש עילה למחלוקת ציבורית. אני מציע שבדמוקרטיה אין לנו סיבה לפחד מהסיפור הפלסטיני . אומנם הנרטיב הפלסטיני מדגיש אלמנטים כאלו ואחרים, והוא נועד בעיקר להשחיר את מדינת ישראל ולשמש כלי לחיזוק הלוחמנות הפלסטינית והחלשת העמדה הישראלית בעיני העולם, אלא שהוא נרטיב, וככל נרטיב הוא ניתן להפרכה, או לביקורת.
לצערי בימין אנשים חושבים שהדרך להתמודד עם נרטיב הוא להשתיק אותו ולמנוע את הבעתו בזירה הציבורית. אני לא חושב שזה עובד. ציבור נחוש ודבק במטרתו וחכם (ובעניני תעמולה הפלסטינים לוקחים אותנו בכיס הקטן), יצליח להעביר את הנרטיב שלו, ואף להציג אותנו כדיקטטורים המונעים בכוח הזרוע את סיפור הנרטיב הפלסטיני.
בנרטיבים, חבריי, לא נלחמים באמצעות כוח. אין בכך שום יעילות. להפך, כך הסיפור מקבל הרבה יותר ביטוי וחשיבות.
הדרך להתמודד עם נרטיב, הוא להקשיב לו בתשומת לב ולהעמידו לביקורת. ולהפריך אותו, אם הוא שיקרי.
הנה הביקורת שלי על סיפור הנכבה.
זה נכון עובדתית שהפלסטינים ברחו במלחמה. יש לי יסוד סביר להניח שאנו עזרנו להם לקבל החלטה לברוח. ובעיני, זאת התנהגות סבירה למדי בזמן מלחמת קוממיות (כל עוד לא נעשים פשעי מלחמה, אלא יש יותר שימוש בתעמולה שגורמת לאנשים לברוח מבתיהם).
אלא שלתהליך הזה גרמה התנהגות בעייתית של הפלסטינים. מאז ומעולם (ובעצם עד שנת 2003) הפלסטינים בחרו במודע בפתרון המלחמה על פתרון הדיאלוג. כתוצאה מכך, הם רוסקו על ידי הבריטים ב1936-9, ואיבדו את שדרת המנהיגות שלהם. הם העדיפו לצאת למלחמה נגדנו עוד לאחר הכרזת כ"ט בנובמבר, בהנחה איוולית שאנו נהיה החלשים ונברח. הם שילמו את המחיר על כך. הפלסטינים ללא היו מוכנים לקבל את פתרון החלוקה והפסידו במלחמה.
בנרטיב שלהם, יש האשמה רק של ישראל. זהו נרטיב ילדותי ואינפנטילי. זהו נרטיב שלא לוקח אחריות על חייהם של הפלסטינים. זהו נרטיב שמתעלם מהחלק שהפלסטינים לקחו בתהליך. זהו נרטיב, שכל עוד יחזיקו בו הפלסטינים, הם לא יוכלו להקים מדינה אחראית שתנהל באחריות את חייהם של הפלסטינים. על כל צרותיהם הם יאישמו אותנו. זהו נרטיב שיותר משהוא פוגע בנו, הוא פוגע בפלסטינים ומשאיר אותם עם מפגר הזקוק לחמלת העולם. עם כזה אינו זכאי ואינו ראוי שתהיה לו מדינה.
רק עם שמחליט לקחתת על עצמו אחריות, ולבחון את מעשיו הוא עם הזכאי למדינה ויכול גם לנהל מדינה ברצינות.
הציונות החלוצית הצליחה במעשיה, לא כי הטילה אחריות על אחרים. היא לא הטילה אחריות על הקב"ה. הא לא התלוננה על מעשי הגויים (אם כי היא מחאה נמרצות). היא לא התלוננה על התקשורת העולמית, או אדישותם של היהודים בעולם שלפני מלחמת העולם השניה. הציונות החלוצית הצליחה, כי אנשיה לקחו אחריות מלאה על מעשיהם וקידמה ופעלה והפעילה את כל תבונתה ומרצה כדי ליצור מציאות שבה מדינת ישראל תיווצר.
כל עוד הפלסטינים ימשיכו להטיל אחריות על אחרים, לא תהיה להם מדינה שבה ניתן לחיות בשלווה ובבטחה.
הנה, תנו לסיפור הנכבה לעלות בפומבי, ואיתו העלו בבקשה גם ביקורת ציבורית ושפטו את סיפור הנכבה. אם יש בו שקרים חישפוהם בפומבי, ואם יש בו אינפנטיליות, דברו על כך. רק דבר אחד אל תעשו. אל תנסו לעצור אותו על ידי סתימת פיות. זה לא דמוקרטי וגם מאד לא נכון בטווח הארוך.
לו. כאשר, במלה"ע ה-2, צ'רצ'יל ביקש להכניע חטיבה יוונית שמרדה בצבא הבריטי , הוא ביקש מהמפקדים למנוע מהחטיבה מים ומזון. הוא כתב למפקדיו,שדי במניעת אוכל ומים כדי להכניע את כוח המרידה של היוונים. ואכן, לאחר כמה ימים וכמעט ללא נפגעים, החטיבה היוונית נכנעה.
זוועות המלחמה מקרוב, ולא עמדו בלחץ. זהו אחד האלמנטים שיכול להכריע את הקרבות.
האדם תלוי מאד בחברה לקיום כוח העמידה. במהלך המלחמה על החייל להרגיש שהוא נמצא בתוך מערך לוחם. 
אשונה גרמה כנראה לבלאגן גדול בקרב החמאס, ולאובדן שליטה. את ההלם היה ניתן לראות על פני המרואיינים מהחמאס. על פי תורת הלחימה הקלאסית, זה היה הזמן המתאים ביותר להיכנס ללחימה בחמאס, על מנת להכריע אותו. אך כנראה ש
באירגונים פאנטיים. יתכן מאד שהזמן המתאים להבעת ביקורת היא בין המלחמות, אבל לצערנו עם ישראל מרגיש שהוא כל הזמן במאבק וכל הזמן תחת איום. אם היינו פחות פרנואידים והינו מאפשרים לדיון דמוקרטי אמיתי להתרחש בין המלחמות הינו מגיעים למלחמה מאוחדים יותר. עזה אינה מאיימת עלינו. מאיימת עלינו יותר חוסר הדמוקרטיה והשחיתות. אחד האלמנטים החשובים ביותר לכוח העמידה, היא האמונה בצידקת הדרך. כאשר מתחילים להופיע הנפגעים הראשונים, מתחיל גם להופיע הפילוג שנובע מאי אמונה בצידקת הדרך. את האמונה בצידקת הדרך לא מומלץ לבנות במהלך מלחמה. האמונה בצידקת הדרך בחברה דמוקרטית הולכת וניבנת במשך שנים של 
וסיפור הנרטיב הציוני, הכרחי לפעולתנו יחד כאומה מלוכדת. אני טוען שזאת לא הדרך הנכונה. היהדות, עד כמה שזה נשמע מוזר, היא מערכת המחפשת את האמת. זאת מערכת אמונות, שהגיבורים הגדולים שלה אינם גיבורי טלה-נובלה, כמו באמונות הפרסיות, היווניות או המצריות. חיפוש האמת והמשפט היא הנר לרגליהם של כותבי התנ"ך. המלך הגדול ביותר, והמשגשג ביותר בתנ"ך (שלמה) זכה בכל עושרו, בגלל שביקש מקב"ה בקשה אחת – לדעת להיות שופט המבחין בין טוב לרע (
.