במשך זמן רב אני קורא את הסדרה האוטוביוגרפית של צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה (Churchill 1950). באמצעותה אני לומד להכיר גם את מלחמת העולם השנייה, וגם את הדרך בה נוהלה המלחמה על ידי בעלות–הברית.

תוך כדי הקריאה צצו במוחי שאלות לגבי הדרך שבה נוהלה המלחמה מהצד הגרמני. שאלות כמו, למה אפשרו הגרמנים לבריטים לחלץ את הצבא הבריטי מצרפת לאחר הקריסה של צרפת במאי 1940. מדוע היטלר פתח חזית נוספת קשה ומסוכנת מול הרוסים, כאשר הוא יודע שיהיה עליו להמשיך ולהלחם במה שאז כונה "האימפריה הבריטית". איך הצליח הצבא הגרמני לשרוד כל כך הרבה זמן, מול שלוש אימפריות ענקיות. מה חישל את רוח חייליו להלחם עד המטר האחרון בברלין. אני שואל את השאלות הללו, כדי להבין מדוע vדיקטטורה הנאצית הצליחה לשגשג, אך גם מדוע היא לבסוף קרסה.

כדי לנסות לענות על השאלות הללו, קניתי את הספר The German generals talk של לידל–הרט. הספר הוא תוצר של עבודת תחקירים, שערך אחד מגדולי המומחים האסטרטגים של המאה ה-20, עם הפיקוד הבכיר הגרמני. הספר נכתב לאחר שלידל הרט ביקר את הגנרלים הגרמנים המובסים בבית הכלא, וניסה להבין בעזרתם את המלחמה מהצד הגרמני.

במהלך הקריאה, התבררו לי מספר לקחים גם לגבי הפעלת טרור והשפעותיו על אוכלוסיות שונות. ללקחים אלו יש משמעות גם לקונפליקט הפלסטיני–ישראלי בו אנו נמצאים.

על פייסנות ומלחמה.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, חתמו הגרמנים על הסכם השלום של וורסאי. ההסכם נועד בין היתר, להגביל את כוחה הצבאי של גרמניה, ולמנוע ממנה את היכולת לפתוח במלחמה נוספת. מגבלות שונות הוטלו על הגרמנים, כמו הגבלת הצבא הגרמני ל-100 אלף חיילים וקצינים (צבא קטן מאד בקנה מידה אירופאי). פירוק המטכ"ל, איסור על החזקת טנקים, ארטילריה ומטוסים, והגבלת כוח הצי הגרמני למינימום. בנוסף התחייבה גרמניה לשלם לבריטניה וצרפת פיצויים על נזקיי המלחמה. אילו נשמרו ההגבלות הצבאיות, לא היה באפשרותה של גרמניה כעבור 20 שנים לסכן את המעצמות הצרפתית והבריטית. אך בסדרה של ויתורים מדיניים, צרפת ובריטניה אפשרו לכוח הצבאי הגרמני לגדול ולהתחזק. ב-1935 היטלר, הפר את הסכם וורסאי והחל בהגדלת הצבא הגרמני. צרפת ואנגליה, שלא היו מעוניינות במלחמה נוספת, ויתרו לגרמניה, ואפשרו לכוח הגרמני הצבאי לגדול. בעולם המערבי נשמעה אפילו תמיכה במהלכים הללו של גרמניה, בטענה כי בכך הגרמנים מחזירים לעצמם את הכבוד האבוד שלהם, ודבר זה ייטול מהם את הרצון לצאת למלחמה. טענה אחרת הייתה שגרמניה חזקה תוכל למנוע מהמהפכה הקומוניסטית של בריה"מ לחדור לאירופה.

גם כשגרמניה התחילה בתהליכי התפשטות, על ידי הפרת הסכם הפירוז של הריין, סיפוחים מחודשים של אזורים שהיו שייכים לה לפני מלחמת העולם בחבל הסודטים בצ'כו–סלובקיה וסיפוח אוסטריה, מדינות המערב נמנעו מלתקוף את גרמניה. בשלבים אלו היה עדיין מעמדו של היטלר לא יציב, וצבאו רחוק מבשלות, ואילו צבאות המערב היו חזקים יותר.

בשלבים אלו, הייתה תסיסה במטכ"ל נגד היטלר. בצבא הגרמני היו מפקדים שביקשו לבצע הפיכה צבאית (עמ' 87 – 89). אך היטלר הצליח לשלוט בצבאו באמצעות מניפולציות כוח מתוחכמות. מה שמנע מהמטכ"ל לבצע את ההפיכה היו מספר גורמים. קודם כל היטלר נבחר בבחירות חוקיות ולגיטמיות (על פי חוקת רפובליקאת ווימאר. על פי השיטות הנהוגות כיום, תהליך זה היה נחשב להשתלטות ברוטלית). מיד לאחר היבחרו, חוגים המקורבים ל Hammerstein ו– Schleicher, חשבו על הפיכה צבאית, אך החליטו שאין סיכוי להפיכה צבאית כזאת. אנשים אלו היו גנרלים וותיקים בדימוס, ולא היה להם קשר ישיר עם הצבא, ולכן לא יכלו להפעיל אותו. בנוסף היטלר החדיר לפיקוד הבכיר מפקדים נאמנים לו. הוא דאג שכל מפקד בכיר יבודד משאר המפקדים, ובכך הוא יצר הפרד–ומשול. בנוסף היטלר הקים את חיל האויר, שבו היו יחידות הנ"מ. ליחידות הנ"מ היו כלי נשק יעילים נגד אדם ונגד טנקים, ולכן יחידות הנ"מ היו יכולות למנוע הפיכה צבאית. בכך יצר היטלר מצב שבו הפיקוד הבכיר בצבאו נאלץ להיכנע לרצונו. אך יחד עם זאת, כאשר היטלר התחיל בתהליכים הסיפוח, הוא נחשב בעיני רבים למשוגע, ויתכן שאם גרמניה הייתה מותקפת בשלב ההתפשטות הראשונית שלה על ידי צרפת ובריטיניה, גורמים אנטי–היטלראיים במטכ"ל, היו מוצאים להם אוזן קשבת יותר בצבא, והם היו מסוגלים להפיל את היטלר.

ההצלחה גרמנית – הגאונות ההיטלראית

היטלר היה נבון וחכם יותר מהמטכ"ל שלו בכל הקשור למהלכים ברמה המדינית וברמה הטקטית. הוא לא הבין מספיק ברמה האסטרטגית, וזו הייתה נקודת החולשה שלו. עליית גרמניה ונפילתה קשורים ליכולות הללו של היטלר וגם לחסרונותיו.

היתרון של היטלר על אנשי צבאו המקצועיים, בהבנת תהליכים מדיניים, גרמו לו להתעלם מאזהרות הגנרלים שלו, כאשר אלו הזהירו אותו שהצבא אינו מוכן למלחמה. היטלר הבין את הפציפיזם של צרפת ובריטניה, והוא הניח שגם אם צבאו לא יהיה מוכן למלחמה, המדינות הללו לא יתקפו אותו. צרפת הייתה מובסת נפשית ממלחמת העולם הראשונה. היא איבדה מיליון וחצי לוחמים, והיא נעדרה את הרוח הציבורית שנדרשה להתמודדות מול גרמניה המתחמשת. בבריטניה שלטו רוחות פציפיסטיות, שהתנגדו לכל מלחמה. היטלר הבין שאין איום ממשי על צבאו, וכך הצליח היטלר לכבוש את אוסטריה, וחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, מבלי שמדינות המערב יתנגדו. בשלב מסויים, בכל זאת מדינות המערב הבינו שיש לעצור את ההתפשטות הגרמנית. הם התריעו בפני גרמניה שאם גרמניה תיתקוף את פולין, זאת תהיה מבחינתם הכרזת מלחמה. על אף החשש של המטכ"ל הגרמני, היטלר הבין לליבם של אזרחי מדינות המערב, והבין שגם כאן לא תתרחש מהומה גדולה.

על פי העולה מהספר של לידל הרט, נראה כי כוונתו של היטלר הייתה לכבוש את מזרח אירופה, ולהתחלק בשלל עם רוסיה. הוא כנראה קיווה שבכך הוא יזכה לעתודות של נפט ושטחי חקלאות הגדולים הנמצאים במזרח אירופה. בכך הוא יבצר את מעמדה של גרמניה כאימפריה חזקה. היטלר קיווה שרוחות הפציפיזם והתבוסתנות ישררו, ומדינות המערב יסכימו לכיבוש מזרח אירופה.

לאחר שגרמניה תקפה את פולין (שוב על בסיס שטחים שהיו בהם גרמנים מתקופת מלחמת העולם הראשונה), צרפת ובריטניה בכל זאת הכריזו מלחמה על גרמניה. אך זאת הייתה מלחמה מזויפת, כפי שהיא כונתה מאוחר יותר. בריטניה וצרפת לא תקפו את גרמניה. הן עמדו על קו הגבול בין גרמניה לצרפת ולא עשו דבר. המעט שנעשה היה מספר קרבות בין גרמניה לבריטניה סביב כיבוש נורווגיה בידי הגרמנים, אך גם שם הבריטים לא הראו נחישות גדולה מידי (צ'רצ'יל התלונן קשות על כך שלא נותנים לו לכבוש אזורי מפתח בנורווגיה, כדי להקדים את הכיבוש הגרמני).

כשהגרמנים הבינו שמדינות המערב לא עומדות לחתום איתם הסכם שלום, נוצרה פאניקה במטכ"ל הגרמני. הגרמנים ידעו שאין להם את אוצרות הטבע הדרושים למלחמה ממושכת, ושבסופו של דבר, מדינות המערב יתארגנו ויתקפו את גרמניה. היה גם חשש, שאם מצב המלחמה יימשך, רוסיה תנצל את ההזדמנות כדי לתקוף את גרמניה ולכבוש אותה. היטלר הבין שיש לעשות מעשה ולכבוש את צרפת, כדי להוציא את מדינות המערב מהמשחק.

המטכ"ל הגרמני התנגד לתכניותיו של היטלר. הם חששו כי סיפור המעשה של מלחמת העולם הראשונה יחזור על עצמו. שוב גרמניה תצליח לכבוש חלק מצרפת, ואילו הצרפתים יתאוששו, ובמלחמה ארוכה יכריעו את גרמניה (הגנרלים, עמ' 112). המטכ"ל הגרמני לא האמין ביכולתו לכבוש את צרפת.

היטלר, שוב התעלה על הגנרלים שלו, והבין שהצרפתים הם עם תבוסתני ומושחת. הוא הבין גם שהמטכ"ל שלו מקובע ואינו חושב על דרכים חדשניות. ובאמת, דרך הכיבוש שהציע המטכ"ל חזרה בדיוק על אותו מתווה של מלחמת העולם הראשונה. כדי לפתור את בעיית הקיבעון המחשבתי של המטכ"ל שלו, קידם היטלר רעיון שהציע קצין זוטר יחסית, אך בעל מחשבה צבאית מבריקה. היכולת הזאת לעבור דרך ההיררכיה הצבאית ולקדם את מי שנראה לך כמוצלח, היא תכונה ייחודית שאפשרית כנראה רק בדיקטטורות. שם הקצין היה מאנשטיין , והוא היה קצין האג”מ של קבוצות הארמיה A. מאנשטיין הבין את כוח השריון ואת היכולת שלו לנוע בשטחים שנחשבו בלתי עבירים. הוא טען שיש לתקוף דרך הארדנים (שנמצאים באגף המזרחי של צרפת), כיוון שאזור זה שיחשב בעיני הצרפתים כבלתי עביר לשריון, ולכן הצרפתים לא ימקמו במקום זה כוחות הגנה גדולים.

הצבא הגרמני פעל אכן לפי התכניות של הגנרל הצעיר, והחלק הצפוני של צרפת נכבש במהירות עצומה. בריטניה וצרפת הוכרעו בקרב זה, כיוון שהם לא הבינו את התפתחות השריון וחיל האוויר בין שתי המלחמות. במלחמת העולם הראשונה, היו כוחות אלו בחיתוליהם ולא שימשו תפקיד מכריע בקרבות. אבל מאז, הלכו והתפתחו כוחות השיריון והאוויר על ידי הגרמנים, והפכו לכוח מחץ שאין לעמוד בפניו באמצעים של מלחמת העולם הראשונה. זה המחיר שצבא ועם משלמים, כאשר בראשו עומדים אנשים מקובעים ולא יצירתיים.

דבר נוסף שהכריע את הקרבות מבחינת המערב היה השחיתות והתבוסתנות שאחזו בצרפתים. צ'רצ'יל התלונן קשות נגד רוח הלחימה הנמוכה של הצרפתים, עוד בזמן "המלחמה המזויפת" (מספטמבר 1939 ועד ההתקפה הגרמנית במאי 1940). הניהול הכושל של הצבא הצרפתי גרם לכך, שמהלך אלמנטרי בתורת המלחמה, כמו שמירת עתודות, לא יתבצע על ידי הפיקוד הצרפתי. הצבא הצרפתי היה עבור הגרמנים כמו חמאה רכה עבור סכין חם.

ולבסוף, התבוסה הגיעה כאשר הממשלה הצרפתית הוחלפה בתהליך הדחה מהיר על ידי גנרל פפאין התבוסתן. בהסכם הכניעה של הצרפתים קם ממשל וישי, שהיה בעצם משטר צמית של הגרמנים. משטר זה זכור בהיסטוריה הצרפתית ככתם מוסרי שחור ומביש.

תחילת התבוסה הגרמנית – חולשת הדיקטטור

היטלר קיווה עדיין שניתן יהיה להגיע עם בריטניה להסכם שלום. היטלר רחש הערכה גדולה לבריטים (הגנרלים, עמ' 106). הוא קיווה שצ'מברלין הפצפיסט יבין שאין טעם במלחמה ארוכת טווח, ויעדיף שלום, שבו בריטניה וגרמניה יחלקו את השליטה בעולם. במסגרת יצירת הרצון להגיע לשלום, היטלר נתן לצבא הבריטי "לחמוק" מהצבא הגרמני בדנקריק. במשך כל תקופת המלחמה הבריטים היו בטוחים שהחילוץ מדנקריק היה נס גלוי, אך בסוף המלחמה התברר שזה לא היה נס, אלא מעשה שנעשה בכוונה כדי שהבריטים לא ירגישו מובסים, וכדי שיהיו מוכנים להגיע להסכם שלום עם גרמניה (ע”מ 106).

אלא שכאן היטלר עשה את הטעות הראשונה שלו. טעות שדיקטטור אחר בשם נסראללה גם עשה. הבריטים אומנם היו פציפיסטים בזמן שלום, אך כשחרב הונחה על צווארם, הם איבדו כל סממן של פציפיזם, ודרשו מהממשלה הבריטית להילחם. כתוצאה מכך איבד צ'מברלין את אמון הפרלמנט, ובמקומו מינה המלך דמות קצת יותר קשוחה, או בעצם יש לומר, הכי קשוחה בשכונה…. את ווינסטון ס. צ'רצ'יל, המכונה “הבולדוג”.

צ'רצ'יל, מיד עם תפיסתו את כס ראשות הממשלה, דחה את כל הצעות השלום הגרמניות. הוא הבין שחתימת הסכם שלום עכשיו, תאפשר לגרמניה להתחזק ולהפוך לדיקטטור החדש של העולם. הוא הבין כי אם האימפריה הבריטית לא תלחם היום, מחר היא תהפוך להיות מדינת וואסל של גרמניה.

בסדרת נאומים מפורסמים וידועים היטב , החדיר צ'רצ'יל בקולו המיוחד, השקט והבוטח אמון בבריטים ובעמי העולם החופשי. הוא אמר להם שבמשך מאות שנים נאבק העם הבריטי להשיג את החרות. אם ינצחו הגרמנים, תחזור אירופה והעולם לתקופת ימי הביניים. הוא אמר לעמו: אנחנו נלחם בהם על החופים, בתעלות ובמחפורות. אנחנו נלחם בכל מקום עד שנביס אותם. גם אם בריטניה תיכבש, האימפריה הבריטית תמשיך ללחום בגרמנים, עד שכל מדינה תשיג שוב את חרותה. ואם האימפריה הבריטית ומדינות הקומנולט' יתקיימו עוד 1000 שנים, אנשיהם עדיין יאמרו "זאת הייתה שעתם היפה ביותר" (פראפרזות מכמה נאומים).

צ'רצ'יל בנה את הביטחון של תושבי בריטניה ביכולתם להביס את הגרמנים, ולהיטלר השתבשו התוכניות. מאחר שהתוכניות הראשוניות של היטלר השתבשו, הוא פתח במהלך חלופי. הוא ניסה לשבור את רוחם של תושבי בריטניה, על ידי יצירת הרושם שהגרמנים עומדים לפלוש לבריטניה בכל רגע, ובמקביל חיל האויר הגרמני התחיל בהפעלת טרור נגד אזרחי בריטניה. חיל האוויר הגרמני הפציץ את לונדון וערים אחרות, כדי לשבור את האזרחים הבריטים, ולהביא לכניעת בריטניה. מידי ערב נהרגו בלונדון מאות אזרחים. מנגד הבריטים השיבו מלחמה. בקרב המפורסם על בריטניה, חיל האוויר הבריטי הכה בחיל האויר הגרמני. ואילו המדע הבריטי שיבש את יכולות הפגיעה של הגרמנים (ראו פרק 4, ספר ב' , כרך 2 – The wizard war). אלא שלמרות המאמצים של הבריטים, עדיין בתקופה של מספר חודשים מועט, נהרגים בבריטניה 43 אלף אזרחים. .

בניגוד לציפיות הגרמניות, הרוח הבריטית לא נשברה. היא רק התחזקה. גרמניה מוצאת את עצמה במצב מאד לא נעים. היא נמצאת מול יריב גדול וחזק במערב, ובמזרח נושף בעורפה ענק רדום ומסוכן בהרבה… הצבא הרוסי.

כדי להקדים תרופה למכה, גרמניה פותחת במתקפת הפתעה נגד הרוסים (עמ' 110). היטלר מעריך כי שלטונו של סטאלין אינו יציב (יש לזכור כי סטאלין רק ב-1937 ערך מסע חיסולים ענק בצבאו). היטלר העריך כי תוך מספר שבועות הענק הרוסי ירד על ברכיו.

גם כאן היטלר טעה. רוסיה לא נכנעה. היא הייתה גדולה מידי, פראית מיד ולא מפותחת מידי, מכדי שגרמניה תצליח להכריע אותה. הכבישים ברוסיה היו דרכי עפר פרימיטיביות מהמאה ה-18. השיריון הגרמני והתובלה הגרמנית מצאו את עצמם שוקעים בבוץ הרוסי עד צוואר. המרחבים האדירים של רוסיה בלעו אליהם את הצבא הגרמני. ניסיונות האיגוף והכיתור של הצבא הרוסי בידי הצבא הגרמני נכשלו. אומנם הרוסים איבדו כמויות עצומות של חיילים, אך עמוד השדרה הרוסי לא נשבר (בכל מהלך המלחמה אבדות הצבא הרוסי מוערכות בכ-5 מיליון הרוגים). המוכנות של החייל הרוסי להילחם ולהקריב את חייו הייתה איומה ומפחידה. הקרבות היו אכזרים ועקובים מדם. יחסית לחזית המערב, רוסיה הייתה גיהינום עבור החילות הגרמניים.אלא שבניגוד לצפיות של בן המערב המודרני, החייל הגרמני הלך והתחזק אף הוא במזרח. האמון שהיה לחיילים בהיטלר היה עצום, והם היו מוכנים לקרבות קשים מאד כדי להגשים את חלום גרמניה הגדולה והסדר העולמי החדש.

הספר של לידל אינו מסביר מדוע היה האמון של החייל הגרמני בהיטלר כל כך גדול. יתכן מאד כי התעמולה הנאצית, על תחכומה הרב ויכולתה לנגן על כל הצדדים האפלים בנפש הגרמנית, הפכה את החייל הגרמני למאמין גדול בחזון הנאצי. חזון בדבר עולם מסודר וחדש, בו הגזע הארי ישלוט בעולם, ובו כוחות הרשע הבולשביקים והיהודים (שחד–הם בעייני הגרמנים), יכחדו מהעולם. החזון הזה כנראה הניע את החייל הגרמני למוכנות הקרבה בלתי–תאמן.

בניגוד לחייל הפשוט בשדה הקרב, הפיקוד הבכיר ידע שגרמניה נמצאת בפני אובדן. יתרה מזאת, כל הניסיונות שנערכו בעבר לשכנע את היטלר להימנע מעימות שיביא לחורבן גרמניה נכשלו, והיטלר איבד את האמון שלו בגנרלים שלו. חוסר האמון הלך וגבר כיוון שעד עכשיו היטלר צדק בהערכותיו, ואילו הגנרלים טעו.

הדבר הזה הקשה על הגנרלים למנוע את האסון ברוסיה. היטלר האמין בכוחו של החייל הגרמני, וביכולתו לעמוד בכל מתקפה רוסית. הוא לא הבין שצבא, עד כמה שהוא אמיץ, אינו יכול להתקיים זמן רב ללא אספקה. כאשר ב-1943 וב-1944 הגיעו התקפות הנגד הרוסיות הגדולות למימדים מדאיגים, היטלר פקד על הצבא הגרמני לעמוד במקום ולא לסגת אף שעל. כתוצאה מכך כותרה הארמיה ה-6 של פאול בפאתי סטלינגרד, ולאחר כמה שבועות של לוחמה קשה ומיותרת, נכנעו כ– 92 אלף חיילים גרמנים. הטקטיקה של היטלר לא השתנתה גם בהמשך, וכתוצאה מכך הלך הצבא הגרמני ואיבד נתחים גדולים מכוחו, בגלל איגופים רוסים וניתוק צבאותיו מקווי האספקה. כאשר הקרב עבר לאדמת גרמניה, הצבא הגרמני כבר היה חלש מאד, מבחינת כמות הכוחות העומדים לרשותו. הגנרלים מציינים, שלו ניתן להם לסגת כפי שרצו, היה לרוסים הרבה יותר קשה להביס את גרמניה.

חוסר האמון הזה בהיטלר בשדרת הפיקוד הבכיר, הביא לניסיון ההתנקשות בהיטלר ב20 ביולי 1944, על ידי קצינים במטכ”ל. הניסיון נכשל, והאמון של היטלר בפיקוד הבכיר שלו ירד לאפס. על אף שהצבא הגרמני כבר לא היה צבא בסוף שנת 1944, החייל הגרמני נשאר נאמן לפיהרר החיילים הגרמנים נלחמו בחרוף נפש עד המטר האחרון בברלין. כמות האבדות בצד הרוסי ממחישה עד כמה החייל הגרמני היה נחוש להאבק עד המטר האחרון. רק בקרב על ברלין, איבד הצבא הרוסי כ-80 אלף חיילים.

במערב הסיפור היה דומה. גם כאן היטלר לא אפשר נסיגות, ואיפשר לבעלות הברית המערביות לכתר את צבאותיו ולהכניעם.

כמה לקחים שתקפים לימינו

אידאולוגיה

לאידאולוגיה היה תפקיד חשוב ומכריע במלחמת העולם השנייה. האידאולוגיה הנאצית איפשרה לגרמניה ליצור כוח צבאי יציב וחזק לאורך כל שנות הלחימה. האידאולוגיה הקומוניסטית–פשיסטית (מולדת–מפלגה–סטאלין) איפשרה לחייל הרוסי להיות לוחם אכזר ללא–חת. גם האידאולוגיה הליברטנית של בעלות הברית המערביות הייתה חשובה ליכולתן לנהל ביעילות את המלחמה. היא אומנם לא קידשה את הקרבת החיים של הלוחם, כפי שהדבר נעשה במדינות הדיקטטוריות, ובמקרים רבים צבאות הברית נכנעו במקום שרוסים וגרמנים לא היו נכנעים, אך היא אפשרה לבריטים לעמוד איתן מול הטרור הגרמני והיא אפשרה את גיבושן של מדינות הקומונולט' וארה"ב לכדי אימפריה לוחמת ענקית. היא גם אפשרה ליצור אמון והפריה בין הדרגים הלוחמים לדרגים המדיניים.

בניגוד ל"הכתבות" שהדרג המדיני במדינות הדיקטטוריות (רוסיה וגרמניה) כפה על הדרג הצבאי, בבריטניה וארה"ב נשמר לאורך כל הלחימה דיאלוג בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. הדיאלוג הזה אפשר למדינות לנווט בין שיקולים מדיניים לשיקולים צבאיים, וליצור פעילות יעילה לטווח הארוך.

טרור ואידאולוגה

אחד השיקולים העיקריים שעומדים מאחורי המוכנות של מדינה נתקפת להיכנע הוא כמות הפגיעה בתושבים אל מול התועלת שיוצאת מהמשך לחימה. מדינות שלא ראו תועלת בהמשך לחימה, כמו בלגיה, הולנד וצרפת, נכנעו במהרה לגרמניה. לעומתם, בריטניה לא נכנעה, כי אזרחיה הבינו באמצעות החזון של צ'רצ'יל שכניעה לגרמניה תביא לאובדן החרות. ולכן הבריטים היו מוכנים לספוג עשרות אלפי אזרחים הרוגים, ובלבד שלא להיכנע לגרמניה.

ניתן להמחיש את השפעת השילוב של טרור ואידאולוגיה על יכולת של עם להחזיק מעמד בקריסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה בריטניה הצליחה ליצור מצב בו גרמניה הייתה נצורה, ואזרחי גרמניה רעבו ללחם. במקביל, רעיונות סוציאליסטים, אנטי אימפריילים התחילו לחדור לגרמניה. השילוב בין האידאות האנטי–אימפיליות לבין הטרור הבריטי כנגד אוכלוסיה אזרחית, הביאו לכך שגרמניה תכרע תחת מהפכות פנימיות ולא תחת מלחמה.

במלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל כיוון בדיוק לכך. הוא הרבה להשתמש בהפצצות ערים גרמניות וביצירת רעב בגרמניה כדי להכניע את הציבור הגרמני. אלא שהפעם השיטה לא צלחה בידו. מולו עמד עם מלוכד באידאולוגיה רדיקלית וחזקה. הגרמנים לא נכנעו גם לאחר שבעלות הברית הפציצו ערים רבות בגרמניה, והרגו כנראה מאות אלפי תושבים. בלילה אחד הם הרגו כ– 20 עד 30 אלף אזרחים בדרזדן, אך הגרמנים לא וויתרו ולחמו עד המטר האחרון.

לקחים לגבי המלחמה בחמאס

הלקח הזה רלוונטי לגבינו. הרעבת תושבי שלטון החמאס וכתישת עזה כנראנ לא תעזור כנגד משטר האוחז באידאולוגיה קיצונית ומשכנעת. אידאולוגיה חזקה, מאפשרת לציבור לעמוד בפני פגיעות קשות מאד. לכן, אם אנו רוצים להכריע את החמאס בעזה, יש צורך לשלב במלחמה בחמאס, החדרה של רעיונות אידאולוגיים אנטי–איסלאם–רדיקליים. כדי להצליח בכך, יש צורך להבין את האידאולוגיה של האיסלאם הרדיקאלי, ולאחר מכן למצוא את החולשות שלו (ולא חסרות כאלו).

אבל אין להסתפק רק בהכרעה. אם החמאס יוכרע, ואם לא נציע לתושבי עזה ויו"ש אופציה של חיים משגשגים, במוקדם ובמאוחר המצב ישוב לקדמותו.

את הלקח הזה למדו על בשרם מדינות המערב במלחמת העולם השנייה.

לאחר שמדינות ההסכמה (המדינות המערביות) הכריעו את גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הן ביקשו להעניש את גרמניה, ולכן הם חייבו אותה לשלם על הנזקים של המלחמה. כתוצאה מכך הם השרו מצב כלכלי קשה מאד בגרמניה. העוני, האבטלה והרעב הניעו את הגרמנים לידיהם הפתוחות של הקיצונים הנאצים, ומתוך השילוב הזה של תבוסה ומצוקה כלכלית קשה, נולדה מלחמת העולם השנייה.

מפוקחות וחכמות יותר, הבינו מדינות המערב שכדי למנוע מלחמות נוספות באירופה, יש לדאוג לכלכה יציבה ומשגשגת ולשלטון דמוקרטי יציב ושוחר שלום. בתוכנית מרשל, ארה"ב שיקמה את גרמניה ואיפשרה לה לשגשג ולפרוח במהרה. מאז, במשך יותר משישים שנים, אירופה המערבית רגועה ומשגשגת.

גם אנחנו, אם לא נצליח לגרום לפלשתינים לחיות בשגשוג כלכלי וברווחה, לאחר שנכריע את שלטון החמאס, נשיב על עצמנו את המלחמה. יש לדאוג, כפי שדאגו בעלות הברית המערביות למערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, לכך שבעזה ישלוט שלטון טוב ומיטיב עם אזרחיו. שלטון שוחר דמוקרטיה ולא מושחת. שלטון שיעניק לעמו סיכוי טוב לשגשוג כלכלי ורוחני. ללא שלטון כזה אין סיכוי לרגיעה. הפת"ח אינו השלטון הזה. כל פלסטיני יאמר שזהו אחד השלטונות המושחתים ביותר שקיימים. הפת"ח בעזה קרס, כיוון שזה היה שלטון שהתקיים על שחיתות וריקבון. אסור לנו לבנות על אבו מאזן וחבריו. גם אם יצליח להביס את החמאס, השלטון שהוא יקיים, יהיה מושחת, ויגרום שוב להתחזקות החמאס. לכן עלינו להכריע את החמאס, להכריע את הפתח, ובעזרת הפלסטינאים ומדינות המערב לסייע בהקמת משטר פלסטיני שוחר שלווה.

ישנה חלופה לאופציה הזאת, והיא לספח את כל יהודה שומרון וחבל עזה. אבל אז עלינו להעניק שיווין זכויות מלא לפלסטינאים, על כל המשתמע מכך. זאת אופציה רדיקלית, ולא קלה ליישום, ולא בטוח שרוב הציבור בישראל מעוניין בה.

Liddell Hart, B. H. (1948). The German generals talk. New York, HarperCollins.

Churchill, S. W. (1950). The second world war, The riverside prees Cambridge.