אקיטיבזם פוליטי מהווה חלק גדול מחיי. הקמתי עם חברים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, אני מתנדב בסדנא לידע ציבורי, והדוקטורט, שאני מקווה להתחיל, עוסק בדמוקרטיה דיונית. ברבים מהמפגשים הללו, אני פוגש בעיקר פעילים מן הצד השמאלי של המפה. פעמים רבות, כשחברי מן השמאל שואלים היכן אני גר, אני משיב שאני גר בקדומים, ואז אני מבחין בהבעת פנים שמעידה על כך שהוא או היא מנסים להבין איך זה יכול להיות שהבחור שעומד מולם, חי בשטחים, על אדמה פלסטינית, ובכ"ז פעיל למען דמוקרטיה מהותית.

לשמחתי, חבריי מן השמאל מגלים נימוס רב, ולא חוקרים אותי לפשר הדילמה. לא שאיכפת לי לענות, אבל זה עלול לקחת זמן רב. אז כדי לענות פעם אחת בצורה מסודרת, אשתדל לכתוב פוסט אחד או שניים, שמסביר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה, בין היותי ליברל-דמוקרט, להשתתפותי, במה שנחשב בעיני חבריי, בכיבוש עם, שאינו זוכה לזכויות דמוקרטיות, ולפעמים אף נמנעות ממנו חלק מזכויות האדם.

אז קודם כל בואו נבהיר את שתי הנחות היסוד:

עם כבוש: אינני עיוור. אני יודע שלידי, בכפר הנישקף מחלוני, חיים אנשים שאין להם זכויות דמוקרטיות. שלא זכו למדינה שבה יוכלו ליישם את זכות ההגדרה העצמית. אנשים שבעקבות חוסר היכולת שלהם לזכות במדינה או ביצוג דמוקרטי במדינת ישראל, סובלים מעוני. כן אני יודע שיש קשר בין יכולתיו של עם להשפיע על הממשל, לבין מצבו הסוציואקונמי (ראו את קשרי ההון-שלטון, כדוגמא להשפעת ההון על השלטון ולהפך). כן אני רואה את עוניים של שכני, ואני רואה את סבלותם. כליברל הדבר מפריע לי. מפריע מאד.

ליברליזם: אני ליברל-חברתי, ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי.

אני ליברל ולכן מאמין שכל אדם זכאי לחרות, לזכות הגדרה עצמית, ולחיים בטוחים. בני אדם זכאים להשפיע על החברה בה הם חיים. אני מאמין שכל בני האדם שווים בערכם. ואין ערכו של יהודי שונה מערכו של ערבי, בעיניי.

מצד שני, אני גם ליברל-חברתי. אני לא ליברל-אוניברסליסט. אני יודע שעניי עירי קודמים. אני מבין שחברה אנושית אינה יכולה לחיות בלי השבט. מבלעדי השבט, היכולת להתארגן כחברה, אנו אבודים. אני יודע שמשפחתי, חבריי, השכונה שלי, העיר שלי, הם מקור קשריי החברתיים, והוני החברתי, ויכולתי לשגשג ולפרוח. אני מחובר באופן אישי לחבריי, יותר מאשר לשכניי הפלסטינים. אני אוהב את עמי, יותר מאשר את העם הפלסטיני. וכאשר מגיע השלב לבחור בין השקעה בעמי או בעם השכן, אבחר בעמי.

העדפת קרוביי על רחוקיי, מובילה גם לכך שכאשר מתחולל מאבק, אני אהיה בצד של העם שלי. זהו טבעו של הליברליזם החברתי. הוא מעריך את בני האדם באופן שווה, אך אוהב ויודע שהוא תלוי בעמו כדי לשרוד בפני עמים אחרים.

יחד עם זאת אני יודע שמבצב של מאבק לא טוב לאף אחד. כליברל-חברתי, אני מעדיף את השלום על המלחמה. מצב של מאבק רק פוגע בכל הנוגעים בדבר. ולכן מצב שבו עמי מרוויח על חשבון עם אחר, אינו מצב רצוי. מצב שבו עמי דוחק עם אחר, הוא מצב בעייתי. מצב של מאבק הוא כורח לעיתים, אבל לא מצב רצוי. המצב שאליו אני מאמין שעלינו לשאוף, הוא למצב שבו כל בני האדם זוכים בחרויות אזרחיות באותה מידה, בין אם הם פלסטינים, ערבים או יהודים. בין אם יהיה זה בדמוקרטיה תחת מדינת אחת משותפת, ובין אם זה יהיה תחת שתי מדינות נפרדות (או שלוש, אם נחשיב את עזה כמדינה). אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון בין חברה לחירות, כך שכולם ישגשגו.יהודים, ערבים וכל בני האדם באשר הם.

ואז בוודאי תעלה השאלה: "יופי, אז אתה ליברל-חברתי ומבין שהפלסטינים אינם זוכים בזכויותיהם. מדוע אם כן לא תסייע להם להשיג זכויות, ותצא מיו"ש?"

לשאלה "מדוע אינני עוזב את יו"ש" יש מספר תשובות שמשתלבות בינהן:

אהבה: הראשונה היא שאני אוהב את יו"ש. פשוט אוהב, בלי פילוסופיה גדולה. גדלתי על סיפורי התנ"ך, ומתחבר להיסטוריה של המקום. אני רואה את נופי השומרון, וכל יום מתאהב בהם מחדש. השומרון בעיני הוא החלק היפה ביותר של ארץ ישראל, והמשמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

כיבוש: מבחינה טריטוריאלית אני לא כובש. השומרון היה שייך לעם ישראל, מאז ומקדם. זה הבית שלי. לא מדובר על קולוניאליזם. האירופאים (שהיו קולוניאליסטים) יצאו מארצותיהם, והתנחלו בארצות לא להם. הם כבשו עמים וניצלו אותם כדי להביא משאבים חומריים שיסייעו לפתח את ארץ מוצאם. אנו איננו יוצאים לארצות אחרות השומרון ויהודה, היו לאורך השנים הארץ של עם ישראל. אם כבר, הרי שהערבים הם הפולשים לארץ ישראל. מאז שנאלצנו לגלות מארץ ישראל, הלכו עמי ערב והשתלטו על הטירוטוריה הזאת. מאז שנת 640 לערך ועד שנת 1917, במשך 1300 שנים (עם הפסקות קלות באמצע) כבשו מוסלמים את המקום הזה. הפלסטינים, לפחות מבחינה תרבותית, רואים את עצמם שייכים לכיבוש הערבי. עד שנת 640 לספירה, לא היה כאן שום סממן ערבי (למעט שיירות ישמעליות, שעברו בדרכי ארץ ישראל). לעומתם ישראלים היו כאן  בריבונות, או במספרים משמעותיים, החל משנת 1300 לפנה"ס, ועד שנת 800 לספירה. כלומר, 2,100 שנים. מבחינת המספרים, אנו מנצחים את הערבים 2100:1300. המנדט הזה אושרר על ידי הצהרת בלפור ועל ידי הצהרת ליגת האומות. יו"ש נכבש מירדן (שזכתה בה לאחר מלחמה נגדנו 19 שנה לפני כן), וירדן ויתרה על יו"ש ב-1990. כך שמבחינה טירטוריאלית אני לא כובש (אני כן מחזיק עם ללא זכויות, ועל כך נדבר בהמשך).

חברה: יש לי חיבה גדולה לאנשים שמאמינים בערכים גדולים, מאמינים בחברה, ובשינוי מתוך בחירה חופשית, ופועלים כקהילה, על מנת לשנת את המציאות בהתאם לכללים אלו. בקדומים מצאתי את חוד החנית של אנשים אלו. לאנשי קדומים, יש אמונה גדולה בחברה מתוקנת (על פי שיטת הרב קוק). אכפת להם אחד מהשני, והם תומכים אחד בשני. יש כאן סולידריות גבוהה. עוזרים כאן לחלשים בהסתר ובצנעה. מקשיבים, חושבים, פועלים. יש כאן את מה שנקרא "מלח הארץ". כשהגעתי לקדומים, לא יכולתי שלא להתאהב באנשיה. היה בה כל מה ששמענו עליו בסיפורים. עזרה הדדית, חברות, אכפתיות ואקטיביזם קונסטורקטיבי. אם תשאלו אותי, לאחר שאני חי בקדומים מעל ל-15 שנים, אין מקום טוב יותר לגור יותר מאשר קדומים. זהו ישוב פלורליסטי, שרובו דתיים, ובכ"ז קיבל אותנו כחילונים. דורות של משפחות חיות כאן ביחד, כי פשוט טוב לגור כאן, מבחינה אנושית. כשחברת הבניה המקומית מפרסמת בתים למכירה בקדומים, הסלוגן הוא "קדומים, בגלל האנשים", ואין כאן מילה אחת שאינה אמת. מבחינה אנושית, זאת החברה הכי טובה שיכולתי לדמיין לחיות בה. חברה שיש ללמוד ממנה הרבה בנושאים פנים-חברתיים.חברה שאני אוהב.

"טוב, בסדר, מבחינה אנושית זה אחלה מקום, מבחינת הכיבוש, אינך כובש טיריטוריאלי, אבל עדיין אתה גר שם, ובגללך יש אנשים שאינם יכולים להקים מדינה, ואינם יכולים לזכות לחרות. בגללך אנו מוקעים בעולם. בגללך, אם לא ניפרד בזמן, נאלץ להקים כאן מדינת כל-אזרחיה, ואז תאבד המדינה היהודית ותאבד גם הדמוקרטיה. אתה עלול לגרום לחורבן".

על כך יש לי טענה אחת. אינני כובש אף אדם. מי שכובש את הפלסטינים אלו הפלסטיניים עצמם….

"מההה?????"

טוב, על כך בפרק הבא. השארו איתנו.

כל אחד משלושת העיתונים הגדולים באינטרנט תיאר אחרת את הסכם הפסקת האש. מהשוני בתגובות, אפשר ללמוד הרבה על האג'נדות של כל אחד מהעיתונים, וגם על הדרך הפגומה בה אזרחי מדינת ישראל מוזנים בידיעות המשבשות את שיקול דעתם.

כדי לעצב את דעת הקוראים, התקשורת משתמשת בתהליך שנקרא מסגור (framing). בתהליך זה כלי התקשורת בוחר להציג את הסיפור על ידי הדגשה של אלמנטים שונים, אשר משרים קבלת החלטות בהתאם למסגור. תהליך המסגור נחשב אפקיטיבי מאד ביכולת שלו להשפיע על החלטות שאנו מקבלים, ויכולתו להשפיע על התת-מודע שלנו נמדדה בניסויים אין-ספור כבעלת השפעה מכרעת.  בדוגמה של הפסקת האש ניתן לראות את ההבדלים בין המסגורים השונים של העיתונים, וכך לראות אילו אג'נדות מסתתרות מאחורי העיתון. לאחר שנראה את המסגורים השונים, אנסה לבחון את המציאות מנקודת מבט רציונלית יותר, ואנסה לשאול את עצמנו, האם הפסקת האש באמת טובה ליהודים.

העתונים

כאשר בוחנים את הכותרות של עתון הארץ אפשר לראות שבכותרת מופיעה ידיעה שגם לאחר הפסקת האש נמשך הירי, וכי ההסכם הוא הישג לחמאס ולמצרים. הכתבה הבאה מתארת זעם כלפי נתניהו. אף מילה עלא נכתבה על כך שההסכם הוא הישג לישראל. גם כשנכנסים לכתבה העוסקת בהישג למצרים, ומתארת את ההסכם, קשה להבין שיש כאן גם הישג לישראל. המסקנה המתבקשת היא שנתניהו כשל ונתפס כמנהיג חלש.

גם Ynet מבנה את הידעות כך שיתקבל הרושם שישראל כשלה, ושהעזתים שמחים. גם כאן הכותרת היא על המשך ירי הרקטות גם לאחר הפסקת האש, ויחד איתה הכותרת הבאה מדברת על שמחה בעזה. בכתבה השלישית בסדר, נתניהו מצטייר כאדם חלש, המבקש לתת סיכוי להפסקת האש, משל היה אחרון המנהיגים הרופסים, המבקשים פיוס.

לעומתם NRG מראה תמונה חזקה של נתניהו עם דגל ישראל עם כותרת "נתניהו: פעלנו באחריות; ברק: המטרות הושגו במלואן". אומנם מוצגת ביקורת על ההסכם, אך היא מתויגת תחת המילה "ביקורת" ומעליה יש תמונה של מופז, שנחשב מועמד מחוסל פוליטית. כלומר, אם יש ביקרות, היא לא עניינית ופוליטית.

ההבדל בין כל אחד מהעתונים נובע כנראה משיקולים פוליטיים שמסתתרים מאחורי כל עיתון. אין זה סוד כי "הארץ" ו-"Ynet" שוטמים את נתניהו. כבר שנים הם מתנגדים להיבחרותו לראשות הממשלה, ולכן הם יפעלו להציג את המידע כך שנתניהו יתפס כחלש. לעומתם מעריב שתמיד היה תמיד מרכז-ימין, ואף סביר להניח שיטה יותר לכיוון הימני לאחר שלאחרונה נקנה על ידי שלמה בן צבי, יעדיף לתמוך בנתניהו כדי לסייע לו לקראת הבחירות.

כל זה הווה וידוע בחוגי תקשורת. אך השאלה היא האם אנו כציבור יכולים לקבל החלטה מושכלת ללא framing. האם אנו יכולים לבחון את הפסקת האש משיקולים רחבים יותר? על מנת להצליח בכך חשוב שהמסקנה תתקבל ללא מניפולציה, תוך בחינה רחבה ככל הניתן. עד כמה שידוע לי, קשה מאד לייצר סיטואציה כזאת. היא דורשת אפשרות לדיון רחב, חף ממניפולציות שליטה (כמו priming, moderation וכיוב'). אני יכול להגיד שפיתוח דיון כזה, הוא חלק מהאתגרים שעומדת בפניה הקהילה הדליברטיבית, אלא שכיום, עד כמה שידוע לי, אין כלי כזה. יש רק כלים חלקיים שניתן להשתמש בהם. לכן בינתיים, אם אנו רוצים לגבש דעה, מומלץ לקרוא מספר מקורות ולנסות לבחון בעצמכם ולקבל החלטה בעצמכם.

ההסכם
כרגע, בהעדר כלי מתאים יותר, אני מבקש לבחון את הפסקת האש מנקודת מבטי, המבוססת על מחקר עצמאי בתורת המלחמה והשלום. אתם מוזמנים כמובן לבקר, להעיר ולהתייחס, כדי ליצור תמונה יותר מאוזנת. אם אקבל ביקרות עניינית, אנסה לתקן את הפוסט, כך שיהיה יותר רחב-מבט.

כדי לבחון את ההסכם, יש קודם כל לקרוא אותו. לשמחתנו זהו הסכם קצר ופשוט שניתן לקרוא אותו כאן:

ההסכם מדבר על כך שישראל לא תתקוף את עזה כולל מהים, מהאויר ומהקרקע, לא תחסל ולא תבצע כניסות לעזה. מצד שני כל הפלגים הפלסטינים יפסיקו פעולות עוינות, כולל הפסקת ירי טילים ותקיפות לאורך הגבול. תהיה פתיחה של המעברים  לאנשים ולסחורות. מצרים תשמש כמתווך ואם יש מחלוקות והשגות מצרים תיודע לגביהן.

באופן ישיר, ההבנות הללו, הן אלו שבגללן יצאה ממשלת ישראל למבצע הקרקעי. המטרה היתה להפסיק את ירי הטילים ופעולות הירי מעבר לגבול. ואכן מטרות המבצע הושגו במלואן. ולכן ברק צודק בטענה שלו כי המטרות הושגו במלואן. גם נתניהו צודק בטענה שלו שהמבצע נוהל באחריות. הפעלת הכוח בוצעה בעוצמה המינמלית הנדרשת כדי להביא את החמאס לחתום על ההסכם, תוך הימנעות מפגיעה באזרחים ככל הניתן. נתניהו דאג לפני המבצע להשיג את תמיכת המדינות המערביות. הוא לא הכניס את כוח הקרקע לעזה, דבר שהיה עלול לגרום לפגיעה נרחבת באזרחים עזתיים ולעליה משמעותית בהרוגים מקרב כוחות צה"ל. הוא גם לא נשמע לקולות העולים מהימין, הקוראים "להכניס" לעזתים. הקולות הללו, שמופיעים בימין הקיצוני בכל מקום בעולם, אין בהם כדי להביא לרגיעה, אלא כמעט תמיד, הם מביאים להסלמה ולהגררות למלחמות קשות מרובות הרוגים וסבל לשני הצדדים. כך שאכן נראה שנתניהו פעל באחריות ובמידתיות.

אך גם מעבר לכך, יש כאן עוד הישגים חשובים, המתמקדים ביצירת אחריותיות ודיאלוג בין מצרים, ישראל והחמאס. מצרים, שהפכה להיות דמוקרטית, מגלה אחריות. על אף שהשלטון נמצא כרגע בידי האחים המוסלמים. מצרים התגלתה כמתווך הוגן, ולכן בפועל מצרים נכנסת לתהליך של משא ומתן עם ישראל על יצירת יציבות באזור. היא הופכת שותף פעיל ביצירת תהליכי רגיעה עם הפלסטינים. מורסי מתגלה לעת עתה, כמנהיג ריאלי. אין זה אומר שהוא מוותר על חלומו להשמיד את ישראל, כפי שהציעו האחים המוסלמים, אבל הפרגמטיות לפחות כרגע מאלצת אותו להתפשר עם המציאות. דבר שאליו קיצונים אינם נדרשים, עד שהם מגיעים לשלוט במדינה דמוקרטית.

בנוסף יש כאן עוד שני חידושים מעניינים. מצד אחד ישראל לא תתקוף את עזה, ובכך היא תיצור לעצמה שם טוב יותר בעולם, ומצד שני, כל הפלגים הפלסטנים יצטרכו להפסיק אש. כמובן שלא כל הפלגים חתמו, ובוודאי יש פלגים קיצונייים שכן ירצו להמשיך לפתח את הסלמות בעתיד (ואכן עשו זאת לאחר כניסתה לתקוף של הפסקת האש). אך הדבר הזה, מחייב את החמאס שחתם על ההסכם, לשלוט טוב יותר בשטח ולהכיל את הקיצוניות למצב שבו הדעתנות הקיצונית לא תהפוך למעשי אלימות כלפי ישראל. דבר זה יחייב גם את החמאס להפוך לפרגמטי יותר.

הסכם הזה אינו חסין טעויות להבנתי. למשל הפלסטינים יכולים על פי ההסכם להמשיך לתקוף את ישראל דרך סיני, או לחלופין דרך הים. אלא שגם כאן וגם כאן, סביר להניח שהמצרים וחיל הים הישראלי יוכלו למנוע זאת. הם גם יכולים, על פי ההסכם הזה להתחמש עד מעל הראש דרך המעברים הפתוחים. כאן לא ברור מה ימנע מהחמאס, בפעם הבאה שתהיה התדרדרות להיות מצוידים בעשרות-אלפי טילים, שיכריעו את כיפת ברזל. לא ברור מה ימנע את ההתחמשות של החמאס בטילים טובים יותר נגד טנקים ונגד מטוסים. קשה לי להאמין שגורמי הביטחון הישראליים ויתרו בנקודה זאת, ועלינו רק לקוות שיש דרך שבה בעימות הבא צה"ל יוכל להמשיך לפעול ביעילות נגד החמאס, אם וכאשר ניכנס לסבב הבא של אלימות.

ההסכם הזה הוא גם כמובן זמני, כמו כל הסכם הפסקת אש. יתכן מאד כי מצרים תתגלה כמתווך לא הוגן, או שמצרים לא תשמור באדיקות על ההסכם. יתכן כי היא תגלה הבנה ל"חריגות" פלסטיניות מההסכם, ובכך תאפשר יצירת הסלמה מחודשת בעתיד. על פי דיווחים בעיתונות, ההסכם הזה דומה להסכם הקודם, ולכן לכאורה אין כאן שיפור. אלא שלהערכתי, היווצרות היציבות הינה תהליך אורך טווח של התנגשויות, התגבשות הבנה בצד השני שהמלחה בישראל אינה כדאית, עד ליצירת רגיעה. כך למשל ישראל יצאה לכמה וכמה מלחמות בארצות הערביות (העצמאות, קדש, ששת-הימים, יום כיפור), עד שנוצרה הפחתה בכמות הלחימה, והיא מתמקדת מאז במלחמות נגד ארגוני טרור, ולא נגד מדינות (לבנון-1, מבצעים בלבנון, מבצעים בגדה ומבצעים בעזה).

אם מסתכלים לטווח הרחוק, עצם הכניסה של מצרים כמתווך בחסות אמריקאית, ועצם הצורך של החמאס להשיג שליטה על הקיצונים בעזה, הם תהליכים שיכולים להוביל את החמאס ואת מצריים לתהליכים של דה-רדיקליזציה וליותר אחריותיות. מצרים גם תצטרך להמשיך להיות בקשרים טובים עם ישראל, כדי להמשיך לשמור על היציבות האזורית, שבסופו של דבר, במצב הדמוקרטי הנתון, דרושה לאחים המוסלמים. כל זה יכול להשתנות אם האחים המוסלמים יצליחו להשתלט על המדינה במידה כזאת שהם יאבדו את הבלמים והאיזונים מצד האופזיצה הליברלית, אבל עד אז, ההסכם שהושג, הוא למיטב הבנתי, אבן דרך חשובה בדרך ליציבות ולהפחתת עוינות בינינו לבין החמאס, ולהתפתחות משטר דמוקרטי אמיתי במצרים.

 לסיכום

לפחות כפי שאני מבין זאת (ואני מחכה לביקורת שלכם), ההסכם הזה טוב ליהודים, טוב למצרים וגם טוב לאזרחי עזה. הוא אולי פותח דרך להתחמשות רחבה יותר של החמאס, אך הוא מייצר תהליכים מדינים שיש סבירות גבוהה שיובילו להתמתנות בפעולות כל הצדדים, ולהתפתחות של רגיעה בטווח הארוך. אם לגורמי הבטחון יש פתרונת להתחמשות של החמאס (וסביר להניח שיש להם), אזי גם בטווח הקרוב, ההסכם הזה הוא התקדמות בדרך להתפתחות דו-קיום מתוך סבילות (כלומר, זה לא שנלך לנגב חומוס בעזה, אבל נוכל בעוד כמה וכמה שנים לא לחיות תחת התקפות).

מבחינת ה-Framing והאג'נדות הנסתרות, אנו כישראלים נמצאים בבעיה. הבעיה היא שעתון ליברלי כמו "הארץ", פועל במודע נגד פתרונות ליברלים מסיבותיו הוא. הבעיה היא שאנו אזרחי ישראל מנוהלים על ידי גורמים אינטרסנטים, שנראה שטובת הכלל אינה לנגד עיניהם כאשר הם באים "לעצב" את דעותינו . לנו, כרגע יש בעיה שאנו כחברה. במקום לקבל החלטות ענייניות, אנו  מוסתים לפתרונות אמוציונליים, כיוון שיש גורמים שלמען שיקולים לא עניינים, מוכנים להסית את ציבור קוראיהם נגד האינטרסים של הציבור עצמו.

עוד הערה חשובה לסיום:

יתכן כי מצרים, האו"ם וארה"ב הברית לא יהיו מתווכות הוגנות, והן יתעלמו מהפרות של ההסכם באופן לא שיוויוני. אך אנו כאזרחים יכולים לפתח כלי למעקב אחר ההפרות של שני הצדדים, וכך לבחום מי הפר את ההבנות, ומי הוביל להתדרדרות הבאה. אם נצליח לייצר כלי הוגן כזה, ולכלי הזה תהיה גושפנקא של תקפות הנתונים, עצם העובדה שיש עוקב אחרי, תוכל בעתיד להביא את הצדדים להימנע מהפרת הסכם, כיוון שבזמן הפיצוץ הבא, יהיה בידי כלי התקשורת מידע אוביקטיבי לבחון מי מי האשמים. אם רק אחד מכם יגיד שהוא/היא מעוניינים לנהל כלי כזה, אשמח לעזור לו להקים את הכלי, ולפתח קהילה תומכת… לשיקולכם.

השגת שלום הוא אולי אחד התהליכים החמקמקים והקשים ביותר שאיתו מנסה המין האנושי להתמודד. המלחמה, כך נראה, היא חלק בלתי נפרד מטבע האדם, והשכנת הפיוס לא תמיד פשוטה היא. הנושא מעסיק אותי זמן רב, ולאחרונה הצטברו מספר תובנות ממספר תחומי עיסוק שבעיני שופכים אור על היכולת להשכין שלום. אציג לכם את תמצית המסקנות, ואבקש מכם לבחון, האם יכולות תובנות אלו להוביל ליותר שלום באזור. אשמח לשמוע את דעתכם.

בפוסטים שכתבתי על היווצרותן של מלחמות, נראה היה שאת הגורמים למלחמה ניתן לתאר בסכמה הבאה:

הציור ממחיש את התופעה שרוטשילד ולייק דיברו עליה, שכאשר נעלמת המנהיגות שמסוגלת לאזן בין קבוצות שונות, יווצרו מאבקי כוח בין הקבוצות השונות על המשאבים. בהעדר יכולת לבטוח אחד בשני ולסמוך אחד על השני (נושא שעליו הרחיבו לייק ורוטשילד), חוסר האמון בין הקבוצות מתרחב, ובהשפעת הקיצונים וחוסר זהירות של המנהיגים, הולך ומתפתח קונפליטק שעלול לגלוש לאלימות ומלחמה.

רוטשילד ולייק, ציינו במאמר אחר, כי כדי למנוע סיכסוך, חייב להיות ממוקם בראש הקבוצות גורם מרסן שנהנה מלגיטימציה וסמכות בעיני הקבוצות השונות. לאורך כל ההיסטוריה, כינונה של סמכות ראשה (כמו אבן הראשה), היתה הבסיס ליציבות שלטונית. בימי האנרכיה האנגלית (1135-1153), כאשר היה משבר בהורשת המלוכה, נכנסה אנגליה למלחמה ארוכה סביב השאלה מי ימלוך. באופן כללי, לאורך ההיסטוריה האנגלית, בכל פעם שהיה משבר מלוכה, הברונים השתדלו למצוא מלך חדש, לפני שהמדינה תכנס למלחמת אזרחים נוספת. כמעט בכל מקום בו נעלמה אבן הראשה המלכותית, נכנס האזור למלחמה. בארצות שבטיות, בהן לא התפתח מוסד המלוכה, כמו אירלנד וסקוטלנד, היו מלחמות השבטים עניין שבשגרה במשך מאות בשנים.

ככל שהתפתח הממשל בארצות המערב, כך הלך תהליך האיזון בין האוכלוסיות והשתפר. התפתחות הדמוקרטיה בשוויץ (1291) באנגליה (סוף המאה ה-17), לאחר מכן בארצות הברית (1776), ולבסוף באירופה (תחילת המאה ה-20) הביא לייצוג נרחב יותר של הזרמים השונים באוכלוסיה ולהתפתחות ממשל לגיטמי ויציב שאפשר למדינות המערביות להשיג יציבות פנימית גבוהה יותר.

דליברציה:

למעשה, ככל שממשל מצליח להשיג דליברטיביות (דיוני) טובה יותר, כך הוא יציב יותר, וכך הוא מצליח למצוא פתרונות טובים יותר עבור האוכלוסיות השונות.

נקח לדוגמא שלבים שונים של דליברציה.

השלב הראשוני, הוא העדר דליברציה בכלל. מצב זה קורה בין שבטים. אם ראשי השבטים אינם מצליחים להגיע להסכמות, ואין להם דרך לאכוף את ההסכמות, השבטים יתחרו על המשאבים השונים, ובמוקדם או במאוחר יצאו למלחמה אחד בשני.

בשלב השני, עולה לשלטון מלך מוסכם, שמצליח לרסן את הכוחות השונים. המלך מהווה מקור סמכות וגורם מפשר ומכריע בין האצילים, שהם בעצם בעלי הכוח על האזורים השונים בממלכה. למלך יש גם אפשרות לקבל החלטות ביחד עם האליטות, וגם כוח לכפות את מרותו במקרה של חוסר ציוט. כך הוא מבטיח העדר מלחמות פנימיות. כאשר מלך אינו ניכן ביכולת דיון טובה, ואינו יודע לייצר הסכמות, יתחילו הברונים הנמצאים תחתיו, לחתור תחתיו וינסו למקסם את המשאבים העומדים לראשותם על ידי מרידה במלך והדחתו. כדי למנוע זאת, בדרך כלל, במוקדם או במאוחר, המלכים הקימו מועצת אצילים שאיתם התייעצו המלכים לפני קבלת ההחלטותיהם.

בשלב הבא של ההתפתחות הדליברטיבית, הוקמו פרלמנטים, שלכאורה ייצגו את העם. בראש הפרלמנטים עמדו ראשי ממשלות, שהיוו את אבן הראשה השלטונית. אך עיקר תהלכי הדיון וההסכמות אמורים להערך על ידי נציגי העם. אותם תהליכי דיון שנערכו בפרלמנט, מובאים להכרעה בהצבעת רוב הנציגים.

לא כל הפרלמנטים יעילים בתפקודם. ישנם פרלמנטים שהיו מורכבים מפרגמנטים קטנים מידי של מפלגות, ולכן לא יכלו להגיע להסכמות. כך קרה ברפובליקת ויאמר, שבגלל שיטת הבחירות, ללא אחוז חסימה, גרמה לכך שהפרלמנט הויאמרי יהיה מורכב מרסיסי מפלגות. הדבר הביא לחוסר אפשרות לקבל החלטות, ולבסוף לאובדן האמון של העם הגרמני בפרלמנט. גם בישראל, הפרלמנט מתקשה לקבל החלטות בגלל ריבוי המפלגות, ולכן בפועל מי שמנהל את המדינה זאת הממשלה ולא הכנסת.

אחת הבעיות הגדולות של פרלמנטים יצוגיים, היא שבגלל הצורך להיבחר ולהיות פופליסט, לא פעם הופכים הדיונים לפולמוסיים ולא עניינים (contestation). הדיון הופך לתעמולתי, ומלחמת גרסאות מפתחת. מצב זה יוצר מצב של התלהמות, ומוביל להעדר יכולת ליישב מחלוקת, חוץ מאשר באמצעות הצבעת רוב ודריסת המיעוט.

דיון טוב אינו פולמוסי, אלא דיון ענייני, שנועד למצוא הבנות רחבות יותר והסכמות רחבות יותר. כיוון שהכנסת לא מסוגלת לנהל דיונים מחברים, היא מוצאת את עצמה מיותרת לא פעם, ונאלצת להשאיר לממשלה לנהל את המדינה. הממשלה יכולה לעשות זאת, כיוון שבה מתרחשים יותר דיונים עניינים ומחברים.

באופן כללי, ככל שדיון מצליח לחבר אינטרסים ורצונות של קהלים גדולים יותר, ציבורים גדולים יותר נהנים מחלוקה הוגנת יותר של המשאבים. כך נוצר שלטון לגיטמי יותר. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך, הוא תהליך הדיון שמתרחש בממשל השוויצרי. ממשל זה מתאפיין בתהליכי דיון רחבים יותר, ובייצגות גבוהה יותר של הציבור באזורי קבלת ההחלטות. בגלל ההיסטוריה העתיקה של שוויץ בנושאי דמוקרטיה ישירה, הציבור השוויצרי רגיל לדון הרבה כאשר הוא עומד לקבל החלטה. בגלל היות שוויץ דמוקרטיה ישירה (או יותר נכון, דמוקרטיה מעורבת), האזרחים גם יכולים להתערב באופן ישיר בקבלת החלטות של הפרלמנט. כנראה כתוצאה מההשפעה הגדולה של האזרחים על הממשל באמצעות תהליכי דליברציה משופרים, שויץ הפכה למדינה ניטרלית לפני 350 שנים, ונשארה כך עד היום. למרות היותה ממוקמת, בדומה לישראל בצומת דרכים חשובה בין אימפריות, שוויץ נהנתה משלום ארוך, בגלל חוסר התערבותה בענייניהן של מדינות אחרות, ובגלל המוכנות של אזרחיה להגן בחירוף נפש על שוויץ.

שוויץ היא דוגמה לכך, שמדינה שבה יש תהליכי דליברציה המסוגלים לאזן בין רצונות של אוכלוסיות רחבות, זוכה לשקט ולשלום ולשלווה ולשגשוג.

ישראל איננה מדינה כזאת. בישראל מתקיים דיון פולמוסני, בין שברי מפלגות. דיון שלא נועד לאחד, אלא נועד לרסק את הצד השני ולשבור את כוחו. כתוצאה מכך, ישראל מתנהלת על פי מאבקי כוחות פולטים, אשר לעולם מדירים את המיעוט או את החלשים פוליטית. דבר זה יוצר קרעים בחברה הישראלית, ומקשים עליה ליישב מחלוקות בשלום.

הדבר חמור עוד יותר אצל הפלסטינים. הפלסיטינים הם עדיין עם שבטי בעיקרו (השבטיות נקראת בפיהם, חמולות). כעם, הפלסטינים קמו מתוך מלחמה, והם משמרים עדיין הרבה ממנטליות המלחמה. כתוצאה מכך, הפלגים הפלסטינים עדיין לוחמים בינהם, לפעמים אפילו באלימות.  יחד עם זאת, תחת שלטון ישראל, ובשיתוף פעולה עם האמריקאים, מבססים לעצמם הפלסטינים לאט לאט את הרשות, ומקנים לה יציבות שלטונית. יכולת הדיון אצל הפלסטינים עדיין רחוקה משלמות בלשון המעטה, אך היא משתפרת. במקום מאבק בין הפלגים, נראה שהולכת ונוצרת יציבות. אך יציבות זאת היא שברירית עדיין. סביר להניח שאם יצא צה"ל מיו"ש, תתרסק הרשות הפלסטינית, והחמאס יעלה, כפי שהוא עלה במצריים. כתוצאה מכך יהפכו הפלסטינים לפלגנים יותר, מילטנטים יותר ושמרנים יותר. סביר להניח שגם כתוצאה מכך, אנו עלולים לראות יותר מאבק עם הישראלים.
לכן, אם אנו רוצים שלום עם הפלסטינים, עלינו לסייע בידהם להפוך ליותר דליברטייבים. כמובן שגם אנו צרכים ללמוד להיות הרבה יותר דליברטיביים.

כיצד הופכים לדליברטייבים?

דליברציה, היא אומנות הדיון המחבר. זאת אומנות שאנו מתחילים ללמוד אותה. ישנן כיום לא מעט קבוצות בציבור הישראלי שהולכות ומפתחות את יכולת הדיון המחבר. אחת מהן היא קבוצת "מפגשים טובים", קבוצה אחרת היא "ועדת החינוך של מאהל רוטשילד" ועוד קבוצות. אך לצערנו, עד כמה שאנו כקבוצות קטנות נדע לנהל דיון מחבר, לא דרכנו יגיע השלום. כדי להגיע לשלום, על המארג השלטוני להגיע ליכולת להפוך לדליברטיבי.

על מנת להגיע למצב של שלטון דליברטיבי, אין ספק שעלינו כקבוצות קטנות לפתח את יכולת הדליברטיביות, אך עלינו לשאוף להרבה יותר מכך, עלינו לשאוף להכניס אל השלטון המדיני מערכות דליברטיביות. עלינו למצוא דרכים שבהם אזרחים יהיו שותפים בקבלת החלטות. עלינו לדאוג שאזרחים ידעו לדון בכל עיר ובכל מקום בצורה דליברטיבית חיובית. עלינו לדעת לדון בין זרמים שונים, חילונים, דתיים, חרדים, מתנחלים, ערבים, פלסטינים ועוד. עלינו להטמיע את התרבות הזאת, עד שנדע כיצד לעשות זאת תחת כל גבעה רעננה, עד שהתרבות הדליברטיבית תחלחל עד המוסדות. ואני מאמין שאם נדע לעשות זאת, טוב יתחילו המוסדות השלטוניים ללאמץ בחום את המודל הדליברטיבי החיובי. עדות לכך הכוחות הפוליטיים יאמצו את השיטה במהירות נמצאת בועידת מפלגת העבודה הקרובה, שבנויה בנוסח שולחנות העגולים שנוצרו בסיום המחאה.

כאשר תושבי ישראל הגדולה ידעו לדון בצורה חיובית, או אז, הם ידרשו בקול ברור מהכנסת לאפשר להם להכניס תהליכים דליברטיביים חיובים, בהם משתתף כל הציבור. או אז, נדע כבר ליצור תהליכי דיון עם הפלסטינים, שיביאו להסכמות רחבות.

ולכן נראה לי שהמשימה שלנו, היא לפתח את תרבות הדיון המחבר ברחבי הציבור הישראלי, ואם אפשר גם הפלסטיני.

עוד מילה על דיון מחבר:

דיון מחבר לא נוצר בסביבה פוסט-מודרניסטית, ניו-אייג'ית או קונסטורקטיביסטית. לא הכל הולך, לא הכל נכון, ולא הכל נרטיב. דיון מחבר, הוא דיון שבו אנשים מדברים על האמת כפי שהיא נתפסת בעיניהם, וביחד, מנסים לייצר אמת גדולה יותר, רחבה יותר. דיון מחבר, מאפשר לכל אחד להביא את הסיפור שלו לשלוחן, אך הוא מאפשר גם ליצור סיפור שלם יותר. בדיון מחבר, חלק מהאמיתות מופרכות, כיוון שהן אינן עומדות בתהליכי הפרכה. אם לטענה אין ראיות, היא נופלת. אין זה אומר שאת הכל צריך לבסס על ראיות קבילות. לפעמים אפשר להסתפק בכך שאנשים מרגישים טוב אם החלטה כזאת או אחרת, גם אם אין לה הוכחות ברור מישוש. אך בסה"כ, בדיון מחבר, אנו הולכים ומוצאים דרכים לפעול, שיהיו מוסכמות על ציבורים הולכים ומתרבים.

אם נדע ליצור את התרבות הזאת ברחוב הישראלי, משם יגיע הדיון-המחבר לכנסת. אם נלמד לנהל דיון מחבר עם הפלסטינים, יוכל הציבור הישראלי והפלסטיני, למצוא דרכים ליצור פתרונות משותפים, שיהיהו טובים לשני העמים.

להבנתי, זאת הדרך לשלום. מה דעתכם?

בעקבות הפוסט הקודם, התפתח דיון בדלת האחורית ביני לבין חברי, האוחז בתפיסות סוציאל-דמוקרטיות. הוא שאל אותי, מה הפתרון לסיכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת תשובתי לחברי.

אשאיר לכם לשפוט.

כיבוש הפלסטינים:
אכן, יש כאן עם/ציבור כבוש, ללא זכויות. יש כאן מדינה בעלת אידאה ליברלית, שלא יכולה להיות ליברלית, כאשר היא מחזיקה מיליוני בני-אדם ללא זכויות. יש כאן סיכסוך אלים ארוך שנים. על כך אין מחלוקת בינינו.

היכן מתחילה המחלוקת?
בראיית ההיסטוריה.
אציג את ההיסטוריה שבה אני מכיר.

יש כאן שני עמים. לשניהם חזקה שווה על הארץ הזאת (ראו הרחבה בפוסט הזה). שניהם נאבקו להחזיק אותה. מי בכיבוש העבודה, ומי בהתנגדות אלימה, ומי בדיפלומטיה ושיתופי פעולה.
עם אחד היה עם מערבי, דמוקרטי (הקונגרס היה דמוקרטי, ומכאן כל מבנה הממשל הציוני). עם אחר היה פלאחי, שמרני, רקוב משנים של מסורת עות'מנית מושחתת עד היסוד. עם אחד פעל יותר בדיפלומטיה (אם כי גם באגרסיביות כשהיה צריך), ועם אחר בפרצי אלימות. ברור שהכוחות לא היו שווים. אנו הינו חזקים יותר, מאוחדים יותר, ממושמעים יותר, והשפעתנו על אומות העולם היתה גדולה בהרבה.

לאט לאט כמובן, הערבים גם למדו להשפיע על העולם. הם ניצלו את פרישתם המשמעותית באזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה, ביחסים הבינ"ל. הבריטים הבינו זאת, והתחילו להצר צעדנו, כדי לרצות את הערבים.

סופו של המאבק הפוליטי-כוחני, היתה הצעת האומות של כ"ט בנובמבר. עוד לפני סיום המנדט הבריטי, שני הצדדים יצאו למלחמה. כך זה כשאין הסכמות. כשהסתיים ששון הקרב, נשארנו עם קוי 1949. כך נחלקה לבסוף הארץ, על פי מאזן הכוח הצבאי.

הפלסטינים כמובן לא קיבלו מדינה. אנחנו כן. למה? כי ירדן סיפחה את הגדה, ומצריים את עזה. רק ב-1964, הצליחו הפלסטינים להקים מחדש ארגון עצמאי, שיהווה הבסיס לתחייתם הלאומית. הארגון הזה, מתחילתו נבנה על תפיסת עולם טרוריסטית, כוחנית. כך הוא גדל וכך הוא התעצב. הוא הלך והתעצם, עד שאיים על הממלכה ההאשמית. זה נגמר במרחץ דמים של ספטמבר 1970, כשהארגונים הלוחמניים הפלסטינים בורחים ללבנון. שם, בתוך שנים בודדות, הם הצליחו להביא את זרע הפורענות למלחמת אזרחים. לבנון, מדינה מערבית ומשגשגת, בתוך שנים בודדות, מרגע שקיבלה את הפלסטינים הפכה לארץ מדממת ומרוסקת, בה נמשכה מלחמת אזרחים כמעט 10 שנים. את הטרור, שהביאו הארגונים הפלסטינים ובראשם אש"פ, זכה לראות כל בית לבנוני. מעשי הפשע היו לשגרה. ב-1982, לאחר שהטרור גלש במשך כמה שינם לגבולה הצפוני של ישראל, נכנסה ישראל ללבנון וכבשה אותה עד קו ביירות, וגירשה את אש"פ לתוניס. על לבנון שב לנחות שלום פנימי-יחסי, ועלינו מלחמה עם ארגון החזבאללה השיעי.

הארגונים הפלסטינים הראו בפעם השניה, שהם אינם סובלנים, ומחרחרי מלחמה הם.

ב-1993, לאחר שהשמאל, החליט להביא אותם חזרה לארץ בתקווה לשלום, הראו הפלסטינים את תכונותיהם המוצלחות לערער את האזור, ולגרום לטרור ומלחמה. זאת למרות שהוצע להם בדרכי שלום רוב שטחי הגדה, וזאת בתקופה שהמתנחלים לא מנו מאות אלפים, כפי שהם כיום.
אבל הארגונים הפלסטינים, שנבנו סביב טרור ואימה, לא יכולו לשנות עורם. הם עשו, מה שהם ידעו לעשות. על יד מושטת לשלום, הם ענו בפיצוץ אוטובוסים ברחובות ישראל.

ב-2000, לאחר כישלון השיחות, הם ניסו עוד פעם לרסק את ישראל (שנראתה להם חלשה, בגלל הנסיגה מלבנון). אלא שהפעם ישראל היתה מוכנה היטב, וידעה לצפות את מעשיהם, וריסקה במהירות יחסית את האלימות הפלסטינית. הפעם ישראל, הבינה שעליה להתחיל לקדם ממשל פלסטיני הבנוי על יסודות של שלום, ודמוקרטיה, ולא על שמרנות, דיקטטורה ואימה. מאז, אני מרגיש שישראל בוחשת בממשל הפלסטיני, היא מנסה לכוון להתפתחות של משטר דמוקרטי-ליברלי או לפחות, משטר מתון, אצל הפלסטינים.

לא ניתן לעשות זאת ביום, גם לא בשנה, וגם לא בעשור.

אבל מי שמסתובב היום ביו"ש, יודע היטב, שהממשל הפלסטיני היום, מאפשר היום לפלסטינים יותר שגשוג, ממה שהיה פעם (עדיין השחיתות גדולה מאד, אבל לפחות יותר ויותר פלסטינים נעשים עשירים).

יקח זמן עד שהפלסטינים יוכלו לקיים דמוקרטיה-ליברלית. עד אז, עלינו לשחק איתם משחק קח-תן, ולבדוק שהם לא נופלים לאנרכיה אלימה. זאת התוכנית. לבנות מדינה ליברלית-דמוקרטית לידינו. זה לא קל, אבל ראינו איך הליברלים יודעים להשפיע במזרח-התיכון. כל מה שעלינו לעשות, הוא לסייע לליברלים להקים כאן מדינה ברת-קיימא וליברלית.

מה יהיה מצבם של המתנחלים?

לא יודע. אם שתי האוכלוסיות ישכילו לחיות אחת ליד שניה, ללא אלימות, אזי שתיהן תחיינה בשלום וביחסי שכנות. אם לא, אני מניח שבסופו של דבר, המתנחלים יצטרכו ללכת. לכן לדעתי, אם מישהו יגרש אותי מביתי, זאת דניאלה וייס והנערים שהיא מחנכת לאלימות, ולא השמאל. היא להבנתי, האיום על ההתישבות ביו"ש.