Category Archives: כללי

דמוקרטיה ישירה – להתעלם מהמעבר לשעון החורף

שעון הקיץ ושעון החורף הם קונספציה. שעונים שנוצרו על ידי הסכמות רחבות. בגלל הסכמים קואליציונים, אנו נאלץ לוותר על שעת אור בכל יום. מאות אלפי אנשים יכנסו לדיכאון חורף, בגלל מיעוט שעות האור שאליו הם יחשפו. והכל כדי שעם ישראל שצם ביום כיפור, יסבול קצת פחות. וחבריי הצמים, הרי כתוב "עינתם נפשותיכם". האין שווה עוד שעת צום, את הסבל והיבזבוז שיגרם משעון החורף? תראו איזה יופי. גם נתענה טיפונת יותר, כ]י שציוותה התורה, וגם נפחית דיכאונות חורף ונחסוך כספים לעם ישראל.

http://www.atzuma.co.il/nowinterclock/

אני קורא לכם להצטרך לעוצמה להתעלמות מהמעבר לשעון חורף. נכון לרגע זה חתמו על העצומה מעל 45 אלף איש. אם כולנו נחליט לא להזיז שעה, פשוט נשאר בשעון קיץ….שלחו את העצומה לכל חבריכם, ובקשו להעביר את העצומה הלאה. כך ניצור גל של מאות אלפים שיחתמו על העצומה. כן אנחנו יכולים! חברים, זה הזמן לדמוקרטיה ישירה. דמוקרטיה בה הציבור עצמו מחליט מה טוב לו, ולא נציגים ומניפולציות סיעתיות. זה הכל תלוי בנו. התעלמו משעון החורף, וספרו לחבריכם על העצומה. חזק חזק ונתחזק,

טל

סכסוכים אתניים ומלחמות – כיצד משחקים את המשחק?

בפוסט הקודם, הנחתי את כלי המשחק, על פי המאמרים של רוטשילד ולייק ופרון. עכשיו, הזמן לראות כיצד פועלת המכונה הנוראית הזאת, שנקראת מלחמה. אם נבין כיצד מתרחשת מלחמה, אולי נבין כיצד למנוע אותה.

 

מנהיגות ומנהיגים

בשלב הפתיחה של המהלכים החברתיים המובילים למלחמה, משחקים מנהיגים את התפקיד הראשי. מנהיגים או אנשים התאווים שליטה באחרים, הם הכוח המניע הראשון להתפתחות קונפליקטים. אנשים הרוצים לשלוט באחרים, קיימים מרמת המשפחה (בעל או אישה הרוצים לשלוט באחר), ברמת הקבוצה הקטנה (מלך הכיתה, או הדמות הדוימננתית בין חברים), ברמת הארגון (בוסים), ברמה העירונית, וברמת המדינה. אין מחסור באנשים התאווים לשליטה, אך היכולת שלהם להתפתח, נבלמת על ידי הגבלות שהחברה מציבה להם כאשר המערכת מאוזנת. תלמיד אינו יכול לשלוט על יד כוח בתלמיד אחר, אם מערכת החינוך מתפקדת כראוי. הבוס, אינו יכול לעשות כל מה שהוא רוצה אם יש איזון בין העובדים (או המדינה) לבין הבוס. בחברות גדולות, התחרות על המקומות המובילים מאוזנת על ידי מערך כוחות, שמונע ממלחמת הכרישים להתפרץ. וכך גם הדבר בדמוקרטיה. על מנת להגיע לראשות עיר או מדינה, אדם השואף לשלטון על אחרים, צריך לעבור מסכת יסורים של בחירות ומרכזי מפלגה, כדי להגיע לפסגה.

Continue reading

אמונת השמאל

הרבה זמן אני מנסה לפצח את הקוד של הימין והשמאל במדינת ישראל. לאחר שנים של חיים בחברה הדתית-לאומית, אני חושב שאני מבין די טוב את החברה הזאת. לעומת זאת את השמאל אני מתקשה להבין. לא את השמאל הציוני, ולא את השמאל האוניברסלי.

היום לאחר ויכוח ארוך, עם שישה אנשי שמאל, התחלתי להבין משהו. אחד המאפיניים של השמאל בישראל, זה שהוא נוטה להאמין לפלסטינים  ולסמוך עליהם. והוא חש שאם רק הימין היה מפסיק להציק לו, כבר מזמן היה כאן שלום. ככל שאדם נמצא יותר בשמאל, כך הוא יטה להאמין יותר לזרמים יותר ויותר רדיקלים אצל הפלסטינים. האמונה הזאת היא מסוג האמונות שקשה להפריך. כל עדות לגבי אפשרות כי ליבם ולשונם של מנהיגים פלסטינים אינם שוות, מבוטלת כלאחר יד. הדבר בד"כ מעיד על רכיב נפשי, יותר מאשר התבוננות ביקורתית על המציאות.

אינני בטוח שהדבר נכון לגבי השמאל הציוני. הזרם שהיה פעם מפא"י, טוען שהוא רוצה מדינה יהודית. הוא חושב שאם ניפרד לשתי מדינות, יבוא השלום. ואם לא, אנו מקסימום נפוצץ להם את הצורה. בעיניי גם זאת סוג של אמונה נפשית.

מעניין מהיכן מגיעה האמונה הזאת. מה היסוד האידאולוגי שלה או הנפשי שלה? על מה היא מסתמכת?

פלסטין 1852 – שיח עם עומר

בהמשך להתכתבות סביב מצב האוכלוסיה בפלסטין/א"י ב-1852-3, עניין אותי לשמוע חוות דעת של בלוגר מהציבור הערבי. פניתי לעומר, שכותב שני בלוגים (החיים המשעממים, וערביי 48). עומר הוא מהבלוגרים הערביים הבודדים, שמצאתי, שכותב עבור קהל קורא עיברית. בעיני הוא כותב יפה ודן בצורה מאד עניינית עם קוראי הבלוג. הסבלנות שלו ראויה להערכה רבה.

ביקשתי מעומר שיחווה דעה, והוא אכן ענה, לשימחתי. להלן תשובתו, ובתוכה גם התשובות שלי לעומר. אני מקווה כי ההתכתבות הזאת, תהיה פתח לעוד התכתבויות וברורים של מציאות חיינו המשותפת. זאת הזמנה גם לדיון עם עוד קוראים/כותבים מהציבור הערבי.

רשות הדיבור לעומר:

קראתי בעיון רב, ויש לי כמה הערות עיקריות:
א. הטיעון של "לא היו הרבה ערבים כאן" הוא טיעון מקומם, לא בגלל המחלוקת ההיסטורית סביבו, אלא בגלל שהוא לא רלוונטי לסכסוך. תאר לעצמך שיבוא עם מסוים ויחליט לגור בנגב והוא יטען על מנת להצדיק את התיישבותו כי "אין שם הרבה יהודים". ברור לכל כי התביעות על קרקע מסוימת לא קשורה למס’ האנשים שאיכלסו אותה.

مرحبا عمر ، وذلك بفضل للرد.(שלום עומר, ותודה על התשובה).

כדי לענות על הדילמה הזאת, אעזר במשנתו של ג'ון לוק, לעניין הזכויות הטבעיות. המסכת של לוק מנסה להבנות את החשיבה על קרקע, משאבים, צדק וחברה. אני משתמש במשנה שלו, כיוון שהיא כיום מקובלת למדי, והיא עוסקת בבסיס של החברה והצדק. מעליה כמובן אפשר להלביש תיאוריות של צדק חלוקתי, אך לוק נחשב היסוד.

בתחילת המסכת המדינית לוק מתאר שכל עוד אין מגבלה בארץ לכמות המשאבים, אין אדם יכול להגיד על הארץ, "שלי היא". אם לך ולי יש מקום לגור כאן מבלי לפגוע אחד בשני, אז מי שטוען כי כל הארץ שלו היא, ואין הוא מעבד אותה ומגדל ממנה דבר, היא בחזקת חומס רכוש לא לו. רק כדי להמחיש זאת, הבה נדמיין שני אחים החיים לבד בתוך שטח עצום. למחייתם הם צריכים כמה פרדסים ומטעים, ואין להם שום צורך ביתרת השטח. נכון לתחילת הסיפור, הם מנצלים רק 2% מהשטח, כדי לחיות. אז מגיע אדם שלישי, המבקש להתקיים גם הוא מהשטח, והללו יוצאים לגרשו. לוק טוען, שהם גזלנים. אדם צריך להסתפק באדמה הדרושה לקיומו, ולא למנוע אדמה מאנשים אחרים אם אין לו צורך בה.

גם ביהדות, אדם מראה חזקה על מקום, בכך שהוא מעבד אותו. אין אדם יכול להגיד מקום זה שלי, בעוד אין הוא מנצלו כלל. מעניין שלוק והיהדות מסכימים בנושא זה לגמרי.

מה הלכות האיסלאם בנושא זה?

מההתרשומת של הנוסעים בא"י/פלסטינה באמצע המאה ה-19, עולה רושם כי רוב הארץ נטושה. גם כיום, ישנם אזורים מספיק נרחבים בבשומרון וביהודה, שניתן לראות בברור שאינם מנוצלים לחקלאות. הארץ עדיין אינה מלאה באנשים.

יש לזכור גם כי אותם תושבים לא היו בעלי הארץ. הבעלים היו העות'מנים. והעות'מנים איבדו את השלטון לבריטים. הבריטים בהצהרת בלפור, העניקו לציונים את פלסטינה ועבר הירדן, בתנאי שישמרו על זכויות התושבים הלא-יהודים:

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמד המדיני מהם נהנים היהודים בכל מדינה אחרת."

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג'יימס בלפור

הבריטים העבירו את גורל הארץ להחלטות חבר הלאומים. וגם חבר הלאומים העניק את מירב הארץ לסוכנות היהודית, תוך ציון העובדה שעל הציונים לדאוג לזכויות התושבים המקומיים:

Art. 2: The Mandatory shall be responsible for placing the country under such political, administrative and economic conditions as will secure the establishment of the Jewish national home, as laid down in the preamble, and the development of self-governing institutions, and also for safeguarding the civil and religious rights of all the inhabitants of Palestine, irrespective of race and religion.

על פי המסמכים של בעלי הארץ, הארץ היתה אמורה להינתן ליהודים בתנאי שישמרו על זכויות מלאות של התושבים המקומיים. ברור שערבים לא אהבו את מה שראו, ופעלו בדרכים כאלו ואחרות לשנות את החלטת בעלי הבית. הדבר התבטא בהתאגדות פולטית, בהפעלת לחץ, בטרור ובמרד של 1936-9. ואכן ההחלטה שונתה עד שלבסוף אושרה תוכנית החלוקה של 1947. גם כאן, הערבים לא קיבלו את רוע הגזרה וניסו להחריב את המדינה היהודית בתרם קמה.

כשבאים לפסוק מה צודק ומה לא, יש לזכור כי היהודים לא דאגו בעבר מספיק לזכויות התושבים ההלא-יהודים. אני חושב שאם מדינת היהודים חפצה חיים, עליה לדאוג לשיוויון מלא בין העדות השונות, כפי שמקימיה חתמו בעצמם במגילת העצמאות. בכך חטאה הציונות, ובכך יבוא גם תירונה.

אך יש לזכור כי גם הערבים חטאו. חלק לא מבוטל מהמתישבים הערבים הגיעו בעקבות ההשיגשוג (כפי שמראה הגדילה הבלתי אפשרית, של הכפלה של האוכלוסיה המוסלמית ב-13 שנים, והמחקרים הגנטים שמראים כי חלק גדול מהאוכלוסיה אין מקורו בא"י/פלסטינה). וכן ההתנגדות של מדינות ערב, שבעצמן היו מדינות מדבר, עם אוכלוסיה דלילה, ואי-מוכנותן לקבל את היהודים שהמקום הזה היה פעם ביתם. במקום הידברות, פעלו התושבים בערבים באלימות ובטרור. ועד 1948 לא הסכימו לשום חלוקה של הארץ.

האשמה מונחת לדעתי על שני הצדדים, והגיע הזמן, שימצאו דרכים לחיות בשלום ובשלווה אחד עם השני.

ב. הטיעון הזה גם מנוגד לנרטיב הציוני, מאחר והוא יוצר רושם שהבחירה בא"י באה בעקבות כך שהאדמה לא הייתה מאוכלסת, כלומר שהמצב יכול להיות שונה במידה והיא כן הייתה מאוכלסת.

אני מניח שאם האדמה היתה מיושבת, הינו צריכים למצוא פתרון אחר. אבל זה כנראה לא היה המצב. אינני חושב שנרטיבים מובילים לאיזה שהוא מקום טוב. ב"נרטיבים" ניתן לספר כל סיפור שמתחשק לנו. לברור המצב לאשורו עדיף לחפש את האמת בכלים המחקריים העומדים לראשותנו. כך אנו יודעים על איזו קרקע אנו עומדים. וכך אנו יכולים לחפש פתרונות אמת, הטובים לכולנו.

ג. צריך לבחון את המס’ האלו בהתחשב במס’ האוכלוסין בעולם באותה תקופה. נדמה לי כי ריכוז אוכלוסין כזה הוא מאוד סביר לאותה תקופה, לא??

ניתן לבחון שאלה זאת על ידי נתונים הקיימים לפנינו.

על פי הגרף הזה שנלקח מויקיפדיה האנגלית לגבי אוכלוסיית העולם, ניתן להעריך כי ב-1850 מנתה אוכלוסיית העולם 1.4 מיליארד איש. חמישית מהאוכלוסיה כיום. אם נקבל את ההערכות המתירניות שמדברות על 300 אלף תושבים בא"י/פלסטינה ב- 1850, נראה שהאוכלוסיה גדלה מאז פי 33 (אז 300 אלף, והיום 10 מילון, אם מוסיפים גם את תושבי יש"ע הערבים). אם הינו הולכים לפי קצב הגדילה העולמי, הארץ היתה צריכה למנות כיום מיליון וחצי תושבים בלבד. אם ניקח את הערכה שהצעתי בפוסט הקודם (150 אלף תושבים),  אז האוכלוסיה היתה מונה כיום 750 אלף תושבים בלבד! גם כיום אנו מדורגים מבחינת צפיפות אוכלוסיה מהמקומות הפחות צפופים (מקום 95 בעולם). אם הינו מונים רק עשירית ממה שאנו מונים כיום (על פי 750 אלף תושבים), אז הינו מדורגים במקום ה -119 בעולם מתוך 240. נראה שגם ביחס לתקופה ההיא הארץ היתה דלילה מאד. הדבר ניכר גם בהתרשמותם של הנסעים בני הזמן. הם היו רגילים לצפיפות בת זמנם, והארץ היתה נראת להם שוממה וארץ חורבות.

ד. גם אם הקרקע הייתה פנויה מאנשים הרי ברור שהיא לא הייתה ללא בעלים. אני מניח שאתה לא תסכים שמישהו יכנס לבית שלך ויתגורר בו אך ורק כי אתה לא נמצא שם.

אם אינני טועה זאת אותה שאלה שעולה בסעיף א. גם כאן השאלה הנשאלת היא איך קובעים למי שייכת ארץ ריקה, או דלילה מאד. אם תשאל אותי, אין כאן עניין של משחק סכום אפס (כלומר, אחד מרוויח, ואחד מפסיד). יש כאן משחק שכולנו יכולים להרוויח ממנו. ליהודים היתה כאן יכולת שיפור ושידרוג של הארץ, בצורה מוכחת. לדוגמא, מצרים השכנה גדלה מאז 1882 מ 6.5 מיליון תושבים ב- 1882 ל 76 מיליון תושבים ב- 2006 (פי 11.7). פלסטינה/א"י גדלה מ350 אלף ב- 1882 ל7.5 מיליון (פי 21.5). התמ"ג לנפש של מצרים הוא 6,123 דולר לנפש. התוצר בישראל הוא 28,393 דולר לנפש (פי 4.6 יותר לכל אדם). כלומר, השלטון הישראלי מאפשר לכל אזרח להרוויח הרבה יותר. הבעיה היא שבגלל הרבה סיבות, שחלקן אני משוכנע קשורות לדרך ההתנהלות והמחשבה של היהודים, לא היתה אפשרות לאזרח ערבי להרוויח כמו אזרח ישראלי. לכן אנו צריכים לדאוג לתיקון המצב. כל אדם, ללא הבדל, דת, מוצא או מין, צריך לזכות להזדמנות שווה לנצל את הפוטנציאל שהקב"ה (الله) טמן בו, ולזכות בסיכויים שווים להתפרנס כמו כל אחד אחר. יהיה טוב גם אם נרגיש יותר ויותר בני תרבות אחת, שכן היהודים והערבים דומים מאד זה לזה בשפתם, במנהגיהם ובדתם.

ה. השאלה הזו היא שאלה למחשבה בלבד, היא לא יכולה להצדיק את המצב כיום.

מסכים מאד. יש צורך למצוא פתרון לחיים מלאים כאזרחים שווים  וכשותפים מלאים ברווחים ובחובות במדינת ישראל.

רב תודות לך בן ארצי. אשמח לקבל ממך ביקורת והערות, ולשתף פעולה בכל הקשור לשיוויון בין תושבי הארץ.

سلام لك

טל

עצרת למען ילדי העובדים הזרים

לקוראי הבלוג שלום,

מחר מתקיימת עצרת למען ילדי העובדים הזרים. בניגוד לפרסומים בתקשורת, נראה שעניין האזרחות של ילדיי העובדים הזרים לא הוסדר. מארגני העצרת מבקשים מאד להגיע, כדי שניתן יהיה להראות לחברי הכנסת כי יש תמיכה גדולה באיזורח ילדי העובדים הזרים.

העצרת תתקיים ביום שלישי 25 למאי, בשעה 19:30 ברחבת מוזיאון תל-אביב.

עד כאן תרומתי הקטנה למען אנשים שאכפת להם, ופועלים למען אידאילים הנראים חשובים מאד בעינהם.

מדוע אני אומר בעיניהם, ולא בעיני?

הרי גם אני הייתי צריך לתמוך בכך. היחס לגֵר, הוא אחד מנדבכי המוסר החשובים ביותר בעיניי בחברה מתוקנת. היחס ההוגן לאדם שבא להשתתף במשק הישראלי, ותורם את תרומתו ומקבלו את שכרו, הוא אחד היסודות החשובים ביותר, להבנתי, בתורת ישראל, ובכל תורה מוסרית כל שהיא. כאן נבחנים אדם וחברה במבחנם העליון. היחס לאנשים שאין להם זכויות פוליטיות וכוח פוליטי להשפיע, דורש מאתנו לאמץ את כל שרירינו המוסריים כדי לשמור את זכויותהם ומשפטם.  כפי שנכתב בתורה:

וכי יגור אתך גר, בארצכם לא תונו, אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם, בארץ מצרים. אני, ה' אלהיכם. (ויקרא י"ט, ל"ג-ל"ד)

וממשיך:

לא תעשו עוול, במשפט, במדה, במשקל ובמשורה.  מאזני צדק אבני-צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם:  אני ה' אלהיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.

היחס לגר, הוא המבחן העליון שבו אנו נמדדים כאנשים וחברה.  והנה על פי כך, הייתי צריך להגיד "ערכיכם, ערכי, ואלוהיכם אלוהי"…

אלא שלא בכך נגמר העניין.

יודע אני כי מקור כל פרשת העובדים הזרים הוא בשחיתות ובסיאוב ובכסף גדול שמעבירים קבלנים לאנשי משרד הפנים. וכבר כתבתי, שמי שמרוויח אלו הקבלנים ואנשי משרד הפנים, ומי שמפסיד אלו העובדים הזרים ואנחנו, החברה הישראלית.

ובוודאי, יהיה עלי לתמוך, כאיש התנועה לדמוקרטיה ישירה, בפעילות המתארגנת מלמטה וחותרת לשינוי. ועד כמה שידוע לי, החבר'ה שמארגנים את ההפגנות, והרעש התקשורתי, הם אנשים כאלו. אנשים שפועלים בתבונה, למען שינוי חברתי.

אם כך, מדוע אינני שלם עם דרכם?

כי יש כאן הנחת פלאסטר. יש כאן טיפול בסימפטום, במקום בבעיה עצמה. הבעיה היא בעיה שלנו כחברה שמרשה לשחיתות להשתולל באין מפריע כמעט. במקום להורות על הבעיותיות הגדולה שיוצר המנגנון המדיני שלנו והכוח הרב שהוא נותן לאנשים מעטים. כוח שברור כי סופו להשחית, אנו פונים להצלת הנפגעים. בכך אנו מטייחים את הבעיה עצמה.

במקום לשאול את עצמנו, כיצד אנו דואגים לזר, בצורה הוגנת, אנו מעניקים לו זכויות אזרח. בכך אנו מכסים ומטייחים את הבעיה.

להבנתי, עובדים זרים, צריכים לבוא לתקופה קצובה, וללכת לאחר סיום התקופה. באותו הזמן עליהם לקבל תנאים סוציאלים, ותנאי תעסוקה הוגנים. עלינו להגן עליהם מפני כל התעמרות, ולתבוע באופן קשה כל מי שיעז לפגוע בזכויותהם. עלינו למצוא דרכים לעקוף את ההיטל הגבוה המושת עליהם, כאשר הם מבקשים לבוא לעבוד בישראל. אבל לאחר שמסתיימת תקופת עבודתם, עליהם ללכת מכאן. אלא אם כן, הם עושים מה שעשתה רות המואביה: "אלוהיך אלוהיי".

בני ישראל היו גרים במצרים. הם לא היו אזרחים. הם באו לתקופה, ולאחר תקופה היו צריכים ללכת. אלא שהם ראו שטוב במצרים והחליטו להישאר. הם היו במקום לא להם. ומכך באו כל הצרות והשיעבוד.

זה נחמד שאנו רוצים לקבל כאן כל אדם באשר הוא אדם. אבל זאת מדינת היהודים ותושביה הקבועים (קרי, ערבים, דרוזים, בדואים צ'רקסים). לכל עם יש זכות לקבוע את ציוויונו. לקבוע את אופיו. אין זה נכון בעיניי ליצור מדינות קוסמופליטיות. אין זה נכון בעיניי שיכריחו אותי לקבל לכאן אדם שאינו שייך לכאן מבחינה תרבותית. אם ארצה מדינה קוסמופליטית, אלך לחפש אחת כזאת. האמריקאים נאבקים בפלישה המקסיקנית, כי הם רוצים לשמור על תרבותם וערכיהם. גם אנו רוצים לשמור על ערכינו. ערכים שיש בהם צדק, משפט וחסד.  ערכים שבהם אני מגן על העובד הזר, כל עוד הוא עובד זר.

מספיק שעלי ללמוד לחיות עם ערביי ישראל, ועם הצ'רקסי והבדואי. אינני צריך ללמוד לחיות עכשיו עם הסנגלי, והתיאלנדי. הארגונים הללו בעצם כופים עלי, לתחושתי את ערכיהם הקוסמופלוטיים. ערכים שלהם אינני שותף. אלו ערכים ניהליסטיים. ערכים שבהם אדם ועם מאבדים את הזהות שלהם, ואת משנתם המוסרית.

מומלץ ורצוי לעדכן זהות אישית וערכית. אך השינוי הזה צריך להגיע מתוך הדברות, ומתוך חקירה. לא מתוך מסמסוס הזהות העצמית והחברתית.

ואולי אני טועה. אולי מישהו יכול להסביר לי היכן?

חיי מלכות – בין קפיטליזם לשוק חופשי

זהו העתק של פוסט מהבלוג הישן שלי, שעוסק בקפיטליזם ובדילמות שהוא מעלה, במיוחד לאור הדיונים האחרונים עם ליברטאנים. הוא נכתב לאחר העימות בין עובדי מכון ויצמן ומכון ויצמן. כאן אני מציג את הבעיתיות שבשוק החופשי כאשר הוא נעדר פיקוח ממשלתי, כמו במקרה של הפלסטינים בישראל.

לפוסט…

גם יבשם וגם איתמר טוענים כי עדיף לו הינו מעסיקים עובדים בחוזים אישיים. יש שיקראו לזה שוק חופשי של עבודה. בשוק חופשי המעביד והעובדים, מסכימים על פי ההצע והביקוש, כמה כסף ישלם המעביד לעובד, וכמה עבודה יתן העובד למעביד בתמורה לתשלום.

המצדדים בגישה זאת, אומרים כי בשיטה זאת המשק נשאר גמיש, ויכול להתפתח ביעילות ובמהירות. אני טענתי, כי בניגוד לכל שאר המוצרים האחרים הנסחרים בשוק החופשי, האדם אינו “חפץ”. אין דינו של אדם כדינו של “אמצעי יצור”, ולכן אנו צריכים לגרום למצב בו יווצרו תנאים כאלו שיאפשרו קיום תנאים אנושיים יותר עבור העובד. לשם כך טענתי, יש לחוקק חוקים שיאפשרו לעובדים להתאגד, בהתאגדויות דמוקרטיות.

כדי לבחון את הסוגיה הזאת, אני מבקש להציג מצב קיצון בו אין כלל חוקים המגינים על העובדים, והם נאלצים להתמודד במצב של שוק חופשי. הסרטון הבא מציג מקרה שקרה לאחרונה במפעל “Royal Life” שבאזור התעשיה ברקן. בברקן, שבאזור השומרון, ככל הנראה לא קיימים חוקי המדינה הרגילים, או שהם אינם נאכפים.

לחברי וידידי מהימין שחושבים שהסרט תוקף את השהיה ביהודה ושומרון, אני מציע להתעלם מהטענה הזאת. גם בתחומי מדינת ישראל של גבולות תרום 1967, לא מקפידים לשמור על חוקי העבודה, עם השב”חים (שוהים בלתי חוקיים – פלסטינים הגונבים את הגבול ועובדים בתוך הקו הירוק). הפרת החוקים הזאת התקיימה ערב פרוץ האינתיפדה הראשונה, ובספרם “אינתיפדה”, מרמזים זאב שיף ואהוד יערי, כי ליחס המזלזל ולפגיעה בחוקי העבודה מצד המעסיקים, היה חלק לא מבוטל ביצירת הזעם כלפי ישראל ובפרוץ האינתיפדה.

אתם מוזמנים לצפות בסרט ואז להמשיך לדיון. הסרט ביו-טיוב סובל מבעיות קול, וניתן לצפות בסרטון המקורי באתר של הטלויזיה החברתית.

מקור: הטלויזיה החברתית

תנאי התעסוקה בגדה גרועים. במידה רבה ניתן להאשים בכך גם את הרשות הפלסטינית המושחתת, שקיבלה סכומי עתק מאירופה, אך תיעלה אותם למנגנונים מושחתים, או לטרור. כיוון שההשתכרות בגדה נמוכה מאד, הרי שהמשכורות שהמעסיק “Royal Life” מציע, מספיק גבוהה כדי למשוך אליו פועלים, המוכנים לעבוד בשכר ובתנאים הללו. אם נמשיך מנקודת מבט קפיטליסטית, המשכורות הנמוכות שהמפעל משלם מאפשרות למפעל לעמוד בתחרות, לגדול ולשגשג, ולהציע עבודה לעובדים נוספים. מיקומו של המפעל ביהודה ושומרון והעסקת פועלים פלסטינים, מאפשרת למפעל לפעול מחוץ להשגחתה של מדינת ישראל, ומצד שני הפועלים הפלסטינים יכולים להגיע בצורה חוקית למפעל ולהרוויח כסף למחייתם.

אם מצד שני, לוקחים נקודת מבט סוציאליסטית-קלאסית על הארוע, הרי שיש כאן ניצול מעמדי. המעסיק תאב הבצע, מנצל את חולשתם של העובדים, ומעסיקם בשכר זעום, המספיק בקושי למחייתם. הוא עצמו מתעשר, בעוד הפועלים נמקים.

אני מציע נקודת מבט אחרת. קצת יותר מורכבת, שמשלבת בין שתי הגישות. אקרא לה גישה סוציאל-ליברלית. על פי נקודה זאת אכן יש לנו כאן משק חופשי. אבל כפי שהמפעל יכול לפעול בחופשיות, כך גם העובדים זכאים לנסות להתארגן ולפעול כדי לשפר את תנאיהם. התאגדות עובדים יעילה, מאפשרת לפועלים לשפר את מצבם מול המעסיק, ובכך להשתכר יותר. המעסיק מצידו מנסה לשבור את השביתה על ידי העסקת עובדים זמניים בשכר גבוה במעט. מצב כזה יוצר משחק כוחות בין הפועלים למעסיק, שבו בד”כ למעסיק יש יתרון, כיוון שיש לו פועלים חליפיים.

הדרך לשפר את מצב העובדים, היא ליצור מארג כוח חזק יותר, על ידי שילוב אירגוני עובדים, כמו המארג שארגון כוח לעובדים מנסה לייצר. שילוב אירגונים כזה יכול ליצור מארג כוח שבו עובדים ממקומות עבודה אחרים יכולים לפגוע במפעל הפוגעני על ידי הטלת קשיים על הספקת חומרי גלם, או שימוש באמצעי תקשורת כדי להפעיל לחץ חיצוני על המפעל.

אם כוח לעובדים, או תאגיד אירגונים כזה יהיה מסוגל להגיע למצב בו יש לו כוח פוליטי להריץ מפלגה לכנסת, או ליצור לוביזם יעיל, הוא יהיה מסוגל לחוקק חוקים שיגנו על העובדים. מארג כוח כזה להבנתי קיים במדינות הסקנדינביות, ולכן זכויות העובדים הקיימות בסקנדינביות מתקדמות מאד. אילו היו מצליחים הפועלים של Royal-Life ליצור מצב מדיני בו המדינה צריכה להגן על זכויותהם על פי חוקי העבודה הישראלים, הרי שהמעסיק היה חייב לשלם להם לפחות את שכר המינימום (כ- 19 ש”ח לשעה, ולא משכרות של שמונה שקלים לשעה.

מן הצד השני, גם לאירגוני עובדים יש בעיה. לאיגודי עובדים בארץ יש נטיה להסתאב ולהפוך להיררכים ודיקטטורים. הדרך לשמור על יעילות הארגונים היא על ידי שימור הכוח בידי העובדים עצמם, ומניעת ריכוזו בידי האולוגרכיות המנהלות את האירגון. כאשר ארגון מתחיל להיות ריכוזי, יש נטיה להנהגת הארגון להפוך להיות מושחתת ומסאובת, וכתוצאה מכך הארגון הזה יפסיק לשרת את מטרות העובדים, יפגע במפעלים ובמשק, וישרת את מטרות האוליגרכיות של האירגונים. הדרך לשמור את הכוח בידי העובדים, היא הקמת איגוני עובדים דמוקרטיים.

התאגדות עובדים, בכל רמה שהיא נובעת מעקרון החרות. שמאפשר לכל אדם להתאגד ולפעול כדי לשפר את אושרו. כמו שמפעלים חופשיים להתאגד על בסיס כספי, כך גם התאגדויות עובדים יכולות להאסף על בסיס כספי וחברתי.

הבעיה עם העובדים הפלסטינים של מפעל Royal life היא שהחוק הישראלי אינו מגן עליהם. התנאים הקשים וחוסר ידע תרבותי בהתארגנות עובדים, אינו מקל העובדים להתאגד. המעביד, בדיוק כמו מכון ויצמן, מאפשר לעובדים להתאגד, אבל מחוץ למפעל.

יכולת ההתאגדות בגדה היא נמוכה. אירגון כמו כוח לעובדים תרם צירף אותם אליו. ולכן מצב הכללי-חברתי שלהם חלש. המצב הזה יצור בהמשך הזמן תסכול, כיוון שפועלי המפעל יראו את פערי החיים בינם לבין המעסיק היהודי שלהם. או את הפער בינם לבין שכניהם היהודים, החיים בעושר רב יחסית אליהם (ובעוני ביחס למקביליהם במרכז הארץ). המצב הלא שיוויוני הזה, והיכולת של המעסיק להמשיך להעסיקם בתנאים גרועים ביחס לחבר’ה בישראל, תיצור שוב את המרירות והכעס שהניעו את האינתיפדה הראשונה. ושוב יתלקח הזעם, ושוב תתחדש המלחמה.

נדמה לי שפתרון בעית Royal-Life, ובעיות ההתאגדות בכלל, חיוני ליצירת של חברה שיוויונית יותר, פחות דורסנית ויותר אנושית.  האם נעזור לפועלי Royal-Life או לעובדי מכון ויצמן?

ובכלל, מה דעתכם?

“וגר, לא תלחץ; ואתם, ידעתם את-נפש הגר–כי-גרים הייתם, בארץ מצריים. “

(שמות כ”ג, ט’)

רוצים שמאל הצביעו ימין, רוצים ימין הצביעו שמאל

כשאנו שמים פתק בכלפי, אנו מתכוונים שתוצאה מסוימת תתרחש. הבקיאים בינינו בהיסטוריה הפוליטית, כבר למדו שאכן יש קשר מובהק בין הפתק ששמנו בקלפי, לבין התוצאות המקוות, אך הקשר הזה הוא הפוך. כבר די הרבה שנים מסתובבת בארץ ההבנה שהשמאל עושה מלחמות, והימין מחזיר שטחים. השמאל כבש את יש"ע וסיני, והימין החזיר את סיני ועזה. השמאל נלחם ביום-כיפור, והימין חתם הסכם שלום עם מצריים. עופרת יצוקה ולבנון-2, רשומות על חשבון קדימה והעבודה. שתי מפלגות שמאל-מרכז. החריג היחיד הוא אולי מלחמת לבנון-1.

אבל מילא שזה קורה בארץ. מדוע זה קורה גם בארה"ב. על פי המקובל, המפלגות הדמוקרטיות אמורות להגדיל תקציב הממשלה לטובת סיוע לחלשים. המפלגות הרפובליקאיות, אמורות לקצץ את התקציב לטובת ממשלה קטנה ומשק רחב. אלא שהטבלה הבאה מראה את ההפך:

ניתן לראות בברור כי נשיאים דמוקרטים יוצרים חוב קטן יותר מנשיאים רפובליקאים, ואף יוצרים מאזן חיובי. האם יש לכם רעיונות, מה גורם להתנהגות ההפוכה בפוליטיקה, בארץ ובארה"ב? איך זה שאנו מצביעים דבר אחד, ומקבלים את הדבר ההפוך?

אשמח לשמוע רעיונות.

ואגב, נראה שאובמה, הולך לשנות את המגמה. העדויות אומרו שאובמה הולך לשבור שיאים ביצירת גרעון ממשלתי, דווקא כשארה"ב מתקרבת לחדלון-פרעון (אם כי אני מעריך שאובמה יעצור את הגרעון ויתקן אותו בקדנציה השנייה, אם תהיה כזאת).

חוק הכלים הבלתי שלובים והמשבר באירופה

ה- NYTimes יוצא בכותרת מעוררת חשש:
Europeans Fear Greek Debt Crisis Will Spread.

החשש הזה עלול להפוך לאמיתי, כי מדינות יכולות לחלץ בנקים'  אך השאלה היא האם אימפריות יכולות לחלץ מדינות? האם ארה"ב ואירופה יכולות לחלץ את מדינות אירופה מהמשבר. האם האימפריות הללו לא הגיעו קרוב לשיא יכולתן. האם ארצות הברית, כבר לא חייבת כ"כ הרבה כסף לסין ולמדינות אחרות באסיה, עד שהיא לא תוכל לחלץ מדינות כמו אירלנד, יוון, ספרד ופורטוגל.

אני מניח שהמשמעות של העדר יכולת סיבסוד, היא צנע חמור ואולי התפוררות באירופה. בעבר סביב כאלו משברים, אירופה התפרקה ונכנסה למלחמה (משבר 1929 ושנות ה-30, היו הזרז למלחמת העולם השניה). אני חושב שהפעם זה יהיה אחרת. הדמוקרטיות האירופאיות חסונות יותר, ומאורגנות יותר. אבל כדי לצאת מהמשבר, יהיה עליהן להמציא את עצמן מחדש. יהיה עליהן להיאבק ב"חוק הכלים הבלתי שלובים".

חוק זה אומר כי הציבור מעוניין ביותר שרותי ממשלה, בתמורה לפחות מיסים. פולטיקאים יודעים זאת ומנסים לכופף את החשבון. כיוון שאין התאמה בין שתי הדרישות מדינות מעדיפות להיכנס לאינפלציה או/ו ללוות כספים ו/או להוזיל ריביות, ולא להגיד "לא" לאזרחים שלהם. תוסיפו על זה מנגנוני ממשל גדולים ורקובים, ותקבלו בזבזת כספים אדירה שמושכת את המדינה לחובות עצומים.

הדרך לשנות זאת היא על ידי יצירת קשר הדוק וברור בין הוצאות למיסים. בדמוקרטיה ניציגית לא ניתן לשבור את הקשר. הנציגים חייבים להיות פופליסטים כדי להיבחר, ולכן הם אינם יוכלים לאורך זמן לשבור את חוק הכלים הבלתי שלובים. לעומת זאת בדמוקרטיה ישירה דליברטיבית, המתבסס על הסכמות רחבות, הנוצרות בדיונים, ניתן להגיע להסכמות לא פופליסטיות.

איך יוצרים דמוקרטיה כזאת ואיך מקיימים דיונים אפקטיבים במיליונים?

לתורת הידע האנושי יש פתרונות 😉

על ליברלים של ימין ועל ליברלים של שמאל

(המאמר נערך לאור ביקות והארות של האוסטרי ואליסה, כדי שיתאים לרוח הליברטנים בארץ).

אני מזמין אתכם לצפות בהרצאת  TED  של יונתן היידט על מקור הערכים שלנו. הרצאה מעוררת מחשבה.

לאחר שתצפו בהרצאה אשמח אם נוכל לבדוק כיצד ההרצאה של יונתן מתאימה למציאות הישראלית שאנו מכירים.

נחזור רגע על ממצאיו של יונתן. יונתן מציין כי הערכים שלנו מתפלגים על פי הסקאלה הבאה:

האם אנו יודעים לציין מי הם הליברלים בארץ? יש כאלו מבינינו שיגידו שהליברלים הם אנשי השמאל, אך הניסיון מראה גם אחרת. אחת הדוגמאות לכך הוא עיתון הארץ. עיתון הארץ נחשב עיתון ליברלי, אך הוא מחזיק קו יוני-מדיני וקו ימני-כלכלי. הוא אינו נופל לקטגוריית הימין-שמאל בצורה נקייה.

כדי לברר מי הם הליברלים, חשוב לברר קודם מהי הגדרת הליברלים. המילה ליברל מגיעה מהמילה ליברטי (חרות). אליסה מגדירה ליברל בצורה מאד יפה לדעתי:

ליברל הוא פשוט מישהו שדוגל בחופש לכל בני האדם, כל עוד הם לא מנסים לפגוע בחופש של אחרים. חופש הוא הערך העליון (ליתר דיוק, החיים הם הערך העליון, אך החופש נגזר אוטומטית מערך בסיסי זה כי בלי חופש אין חיים). כל הערכים האחרים (כמו למשל צדק או שלום או שויון) הם חשובים במידה כזו או אחרת, אך תמיד משניים.

אם בוחנים את הליברטניים שנחשבים ימין כלכלי, נדמה שהם חושבים בצורה הפוכה מהשמאל, אך הם ליברליים. את האידאולוגיה הליברטנית ניתן לאפיין כשואפת לחופש אישי מקסימלי. היא עושה זאת בהסתמך על כלכלה חופשית, עלצדק טבעי (fairness), ועל ניסיון להתמודד עם כל גורם המנסה לכפות דעותיו על האדם הפרטי. על פי השיטה הליברטנית, אדם יכול לעשות כל העולה על רוחו בהתאם לכמות המשאבים העומדים לרשותו, ובתנאי שלא יפגע בזכויות הטבעיות של אחרים. בעיני הליברטנים מיסים הם גזל רכושו של האדם. הליברטניים מתנגדים לפגיעה של המדינה בחרותו וברכושו של האדם (?Harm). ומתנגדים לסמכות של הממשלה (authority). מבחינת הליברטנים יש להקטין את הממשל עד למינימום הכרחי. הליברטנים אינם מחובבי התאגדויות העובדים כוחניות המפעילות כוח כנגד בעלי העסקים (ingroup). באג'נדה הליברטנית יש מקום מכובד לחופש האישי. כלומר, ניתן לאמר בברור כי הליברטניים הם ליברליים (כמה מפתיע 🙂 )

אבל גם הסוציאליסטים הם ליברליים:

הסוציאליסטים מחפשים את חרותו של האדם החלש מפני בעלי ההון. במקום הצדק הטבעי של הליברטניים הם אוהבים צדק חלוקתי (Fairness). סולדים מפגיעה בחלשים (Harm). לא אוהבים סמכות (את הסמכות של בעלי ההון) (Authority). בקצה הרדיקלי של הסוציאליסטים לא אוהבים לאומיות (Ingroup), ומעדיפים שפועלי כל העולם יתאחדו. ואסטתיקה אינה קריטריון לבחינת ערכו של אדם (Purity).

כלומר יש לנו שתי קבוצות ליברליות בעלות פרדיגמות הפוכות. האחת נלחמת בממשלה כמקור סמכות, והשניה בבעלי ההון כמקור סמכות.

נראה  כי ההבדלים בין הקבוצות נובעות משימת דגש על אספקטים שונים של החרות.

אולי אפשר לנסות להבין את השונות בפרדיגמות לאור הניסיון של הקבוצות השונות למצוא פתרון לבעיית החרות, לאור מציאות משתנה. אנסה לשער, ואשמח אם תתקנו אותי ותדיקו אותי.

Authority – הסוציאליסטים התבססו נוכח שילטון חזק של בעלי ההון במהלך המאה ה-19. המאה ה-19 התאפיינה בהתגברות המהפכה התעשייתית, אשר הביא לריכוז עובדים בערים, להגדלת קבוצות העובדים המסתופפים בשטח נתון, וכן לשליטה חזקה של בעלי המפעלים בעובדיהם. ולכן הסוציאליסטים חיפשו דרכים להתשחרר מעוּלם של בעלי המפעלים. לכן הם פיתחו את אידאל התאגדות העובדים, ואת השליטה המרכזית של התארגנויות העובדים. הליברטנים היוו קאונטר-רפורמציה (או פרֶה-רפורמציה), לתאגידי העובדים והבולישביקים, ולכן דגלו בחרות האישית המבוססת על משאבים, ונלחמו כגד איגודי עובדים כוחניים. הליברטניים ביקשו להתשחרר מעוּלה של הממשלה המרכזית המנהולת על ידי בירוקראטיה מסואבת, ולכן ביקשו להקטין את השלטון המרכזי, ולאפשר ליזם הפרטי לנצל את מלוא הפוטנציאל שלו.

Harm – הסוציאליסטים התמרדו כנגד יכולת הדיכוי של בעלי ההון כנגד החלשים (במאה ה-19 יש רישומים על הפעלת אלימות-קטלנית כנגד התאגדויות עובדים),  וכן מול הדיכוי והנצלנות של האימפריות האירופאיות. כך התבסס המיתוס של העובד המתאגד נגד מעסיקיו הנצלניים, והתעורר הצורך של העמים המדוכאים להשתחרר מכבלי האימפריאליזם/קפיטליזם המדכא. מולם הליברטניים, ראו כיצד הקולוניאליזם יצר את הבסיס למלחמות העולם הראשונה והשניה, ולכן דגל בחרות על ידי מסחר חופשי של כל העמים בכל מקום בעולם. בכך קיוו הליברטאנים למנוע מלחמות. מעניין לציין כי ברגע האחרון לפני מלחמת העולם השניה, הציע רוזוולט להיטלר להשתתף בשוק החופשי. היטלר שהיה נאמן לאידאולוגיה הקולוניאליסטית של המאה ה-19, לא הבין את הצעתו של רוזוולט ויצא למלחמה כדי להשיג קולוניות ברוסיה ובמזרח אירופה. כידוע לנו, גם הוא וגם אנו שילמנו מחיר כבד על אי הבנתו של היטלר בכלכלה החדשה.

לכל מחנה יש את הדגשים שלו, ואת הפרדיגמה שלו, המראה לו כיצד לפתור את בעיית החרות. אלא ששני הפתרונות הפוכים אחד לשני.

מה לדעתכם החולשה של כל פרדיגמה? מה היתרון של כל פרדיגמה? באיזו פרדיגמה אתם תומכים? קיימת פרדיגמה אחרת?

להשתמע,

טל