מאמר חשוב שכתב ניר סוכן, מתאר כיצד החברה האזרחית תקום מתוך חלקי הפאזל השונים הבנויים מהתנועות החברתיות הפועלות למען שינוי. ניר מציג מבט-על שמאפשר לנו לראות את כיצד חלקי הפאזל מתחברים לכדי פעולה אזרחית רחבה, שיכולה בבוא הזמן ליצור שינוי חברתי משמעותי.

בעיני, התמונה הזאת היא אכן הדרך, על פי הבנתי, בה תבנה החברה האזרחית, או הדמוקרטיה היותר ישירה. כדי להשלים את חלקי הפאזל אני מציע עוד שני רכיבים חיוניים הדרושים ליצירת דבק טוב יותר שיאפשר לחלקי המכונה להסתנכרן בצורה יעילה וליצור תוצר-דמוקרטי יותר. שני החלקים הללו הם תרבות הדיון והתרבות הפוליטית.

תרבות הדיון

תרבות הדיון מכירה בכך שכדי ליצור חיבור בין שני אנשים ויותר, צריך להיווצר גשר יעיל בין העולמות. משתתפי הדיון צריכים להבין אחד את השני, להבין את העולם כמו שכל אחד מהצדדים רואה אותו, וביחד לייצר פתרונות שיהיו מוסכמים על כמה שיותר מחברי הקבוצה. פתרונות שלא יפגעו בחברים שאינם מסכימים עם הפתרון. פתרונות מוסכמים אלו, הם שיהוו בסיס לצמיחתה של תנועה הזוכה ללגיטמיות מקהלים הולכים ומתרחבים.

הדרך לעשות זאת עוברת בשינוי מחשבתי עמוק. אולי בגלל ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, אולי בגלל תרבות הרחוב הישראלית, אנו רגילים לחשוב מתוך נקודות מבט לוחמנית. אנו בונים את העולם כמלחמה בין רעים וטובים בין שקר לאמת. יש את בעלי ההון הרשעים והציבור הטוב. יש את המתנחלים הפושעים והשמאל הטהור, ולהיפך. יש את החרדים האיומים והחילונים המתוקים. הציור הזה של עולם טוב ורע מתאים לסרטי הוליווד ולמהפכות שתמיד נכשלו. הוא מעולה בלהניע עוד כמה חבר׳ה לוחמניים, אך לא כדי להניע מאות-אלפים. תרבות שיח לוחמנית, היא תרבות שבה איננו מכבדים את האחר. נקודת המבט שלנו תמיד נראת נכונה יותר מנקודת מבט של אחרים. כתוצאה מכך, איננו יכולים לקבל את דעתו של האחר, ולא יכול להיווצר הסכם בין קבוצות רחבות.

כדי להניע מאות אלפים, יש צורך במעגלי שיח שייצגו נאמנה את דעותיהם של מאות-אלפים.  על תוצרי השיח שלנו להיתפס כליגטמיים ולהיות לגיטמיים בעיני ציבורים רחבים, ולכן עלינו לשנות את תרבות הדיון מדיון לוחמני, לדיון מושכל. עלינו להגיע למקומו של האחר. לחשוב ביחד על העולם, על מקומות שבהם אנו יכולים להסכים ועל מקומות שעדיף שנפתור בהזדמנות אחרת. עלינו ביחד למצוא פתרונות אופטימליים, ולכבד איש את רעהו. אולי לא רק לכבד, אלא ממש לאהוב.

רק כדי להדגים זאת, אתאר בקצרה תהליך שהתרחש בשתי קבוצות בהן אני חבר. שתי הקבוצות  "ואהבת" ו"מפגשים-טובים" מחברות בין חלקים באוכלוסיה שבעבר לא יכלו לפעול ביחד, אנשי-שמאל ומתנחלים, ולאחרונה גם חרדים. סוג השיח שיצרנו מפיל חומות, ויוצר חיבורים אנושיים וערכים בין הקבוצות השונות. אנשי השמאל לא הפכו לימניים, וגם המתנחלים לא הפכו לשמאלנים. אך נראה לי כי חברי הקבוצות גילו עד כמה יש בינהן קרבה ערכית, וכמה משותף יש, ושמתוך המשותף הזה ניתן לבנות כאן חברה הרבה יותר דליברטיבית, עם ערבות הדדית וצדק-חברתי. בסופו של דבר את המחלוקות הפוליטיות (וכאלו בוודאי שנשארו) הסכמנו להשאיר לקלפי. השיח הזה, יוצר תחילתו של בסיס טוב לפעולה אזרחית משותפת, בין קצוות של הציבור שלפני כן לא נפגשו.

תרבות-פוליטית

הרכיב השני, הוא השינוי הפוליטי. באופן טבעי, מרבית הציבור לא משתתף בדיונים. תהליכי דיון דורשים משאבים רבים, ולא כולם יכולים להשתתף בהם. לכן, גם אם נוצרו קבוצות של כמה עשרות מתדיינים, אין לנו להשאיר את ההחלטה ביד הציבור הצר המשתתף בדיון, אלא לשאוף להסכמה-דמוקרטית בקרב הקהל הרחב. את תוצרי הדיון שמתקבלים בתוך קבוצות ההתדיינות, עלינו להעביר להצבעת ההמונים.

גם אם בהתחלה נקבל משובים שליליים, אין זה אומר שעלינו להפסיק. עלינו למצוא דרכים יותר ויותר טובות, ליצור פתרונות שיענו על צרכיהם של קהלים הולכים ומתרחבים, ולמצוא פתרונות שיערבו קבוצות הולכות וגדלות בתהליכים הפוליטיים.

מרגע שניצור פתרונות שיהיו מקובלים על יותר ויותר ציבורים, כך גם תזכה התנועה האזרחית ללגיטמציה רחבה יותר, ואיתה יותר כוח פוליטי לשנות את המציאות בהתאם לרצון הציבור.

—-

הכותב הוא חבר במפגשים-טובים, ב״ואהבת״ ובתנועה לדמוקרטיה ישירה.
חבר בקבוצה לחקר תהליכי דיון וקבלת החלטות בקבוצות גדולות.
תושב קדומים.

בעקבות הפוסט הקודם, התפתח דיון בדלת האחורית ביני לבין חברי, האוחז בתפיסות סוציאל-דמוקרטיות. הוא שאל אותי, מה הפתרון לסיכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת תשובתי לחברי.

אשאיר לכם לשפוט.

כיבוש הפלסטינים:
אכן, יש כאן עם/ציבור כבוש, ללא זכויות. יש כאן מדינה בעלת אידאה ליברלית, שלא יכולה להיות ליברלית, כאשר היא מחזיקה מיליוני בני-אדם ללא זכויות. יש כאן סיכסוך אלים ארוך שנים. על כך אין מחלוקת בינינו.

היכן מתחילה המחלוקת?
בראיית ההיסטוריה.
אציג את ההיסטוריה שבה אני מכיר.

יש כאן שני עמים. לשניהם חזקה שווה על הארץ הזאת (ראו הרחבה בפוסט הזה). שניהם נאבקו להחזיק אותה. מי בכיבוש העבודה, ומי בהתנגדות אלימה, ומי בדיפלומטיה ושיתופי פעולה.
עם אחד היה עם מערבי, דמוקרטי (הקונגרס היה דמוקרטי, ומכאן כל מבנה הממשל הציוני). עם אחר היה פלאחי, שמרני, רקוב משנים של מסורת עות'מנית מושחתת עד היסוד. עם אחד פעל יותר בדיפלומטיה (אם כי גם באגרסיביות כשהיה צריך), ועם אחר בפרצי אלימות. ברור שהכוחות לא היו שווים. אנו הינו חזקים יותר, מאוחדים יותר, ממושמעים יותר, והשפעתנו על אומות העולם היתה גדולה בהרבה.

לאט לאט כמובן, הערבים גם למדו להשפיע על העולם. הם ניצלו את פרישתם המשמעותית באזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה, ביחסים הבינ"ל. הבריטים הבינו זאת, והתחילו להצר צעדנו, כדי לרצות את הערבים.

סופו של המאבק הפוליטי-כוחני, היתה הצעת האומות של כ"ט בנובמבר. עוד לפני סיום המנדט הבריטי, שני הצדדים יצאו למלחמה. כך זה כשאין הסכמות. כשהסתיים ששון הקרב, נשארנו עם קוי 1949. כך נחלקה לבסוף הארץ, על פי מאזן הכוח הצבאי.

הפלסטינים כמובן לא קיבלו מדינה. אנחנו כן. למה? כי ירדן סיפחה את הגדה, ומצריים את עזה. רק ב-1964, הצליחו הפלסטינים להקים מחדש ארגון עצמאי, שיהווה הבסיס לתחייתם הלאומית. הארגון הזה, מתחילתו נבנה על תפיסת עולם טרוריסטית, כוחנית. כך הוא גדל וכך הוא התעצב. הוא הלך והתעצם, עד שאיים על הממלכה ההאשמית. זה נגמר במרחץ דמים של ספטמבר 1970, כשהארגונים הלוחמניים הפלסטינים בורחים ללבנון. שם, בתוך שנים בודדות, הם הצליחו להביא את זרע הפורענות למלחמת אזרחים. לבנון, מדינה מערבית ומשגשגת, בתוך שנים בודדות, מרגע שקיבלה את הפלסטינים הפכה לארץ מדממת ומרוסקת, בה נמשכה מלחמת אזרחים כמעט 10 שנים. את הטרור, שהביאו הארגונים הפלסטינים ובראשם אש"פ, זכה לראות כל בית לבנוני. מעשי הפשע היו לשגרה. ב-1982, לאחר שהטרור גלש במשך כמה שינם לגבולה הצפוני של ישראל, נכנסה ישראל ללבנון וכבשה אותה עד קו ביירות, וגירשה את אש"פ לתוניס. על לבנון שב לנחות שלום פנימי-יחסי, ועלינו מלחמה עם ארגון החזבאללה השיעי.

הארגונים הפלסטינים הראו בפעם השניה, שהם אינם סובלנים, ומחרחרי מלחמה הם.

ב-1993, לאחר שהשמאל, החליט להביא אותם חזרה לארץ בתקווה לשלום, הראו הפלסטינים את תכונותיהם המוצלחות לערער את האזור, ולגרום לטרור ומלחמה. זאת למרות שהוצע להם בדרכי שלום רוב שטחי הגדה, וזאת בתקופה שהמתנחלים לא מנו מאות אלפים, כפי שהם כיום.
אבל הארגונים הפלסטינים, שנבנו סביב טרור ואימה, לא יכולו לשנות עורם. הם עשו, מה שהם ידעו לעשות. על יד מושטת לשלום, הם ענו בפיצוץ אוטובוסים ברחובות ישראל.

ב-2000, לאחר כישלון השיחות, הם ניסו עוד פעם לרסק את ישראל (שנראתה להם חלשה, בגלל הנסיגה מלבנון). אלא שהפעם ישראל היתה מוכנה היטב, וידעה לצפות את מעשיהם, וריסקה במהירות יחסית את האלימות הפלסטינית. הפעם ישראל, הבינה שעליה להתחיל לקדם ממשל פלסטיני הבנוי על יסודות של שלום, ודמוקרטיה, ולא על שמרנות, דיקטטורה ואימה. מאז, אני מרגיש שישראל בוחשת בממשל הפלסטיני, היא מנסה לכוון להתפתחות של משטר דמוקרטי-ליברלי או לפחות, משטר מתון, אצל הפלסטינים.

לא ניתן לעשות זאת ביום, גם לא בשנה, וגם לא בעשור.

אבל מי שמסתובב היום ביו"ש, יודע היטב, שהממשל הפלסטיני היום, מאפשר היום לפלסטינים יותר שגשוג, ממה שהיה פעם (עדיין השחיתות גדולה מאד, אבל לפחות יותר ויותר פלסטינים נעשים עשירים).

יקח זמן עד שהפלסטינים יוכלו לקיים דמוקרטיה-ליברלית. עד אז, עלינו לשחק איתם משחק קח-תן, ולבדוק שהם לא נופלים לאנרכיה אלימה. זאת התוכנית. לבנות מדינה ליברלית-דמוקרטית לידינו. זה לא קל, אבל ראינו איך הליברלים יודעים להשפיע במזרח-התיכון. כל מה שעלינו לעשות, הוא לסייע לליברלים להקים כאן מדינה ברת-קיימא וליברלית.

מה יהיה מצבם של המתנחלים?

לא יודע. אם שתי האוכלוסיות ישכילו לחיות אחת ליד שניה, ללא אלימות, אזי שתיהן תחיינה בשלום וביחסי שכנות. אם לא, אני מניח שבסופו של דבר, המתנחלים יצטרכו ללכת. לכן לדעתי, אם מישהו יגרש אותי מביתי, זאת דניאלה וייס והנערים שהיא מחנכת לאלימות, ולא השמאל. היא להבנתי, האיום על ההתישבות ביו"ש.

שיח קיצונים, הוא שיח שמלבה מלחמה. תפקידם של קיצונים בכל חברה, הוא להקצין ארועים פשוטים, ליצור מציאות אלימה ולסחוף את הציבור לתפיסת מציאות קיצונית ומאבקית, שהדרך היחידה לפתור אותה הוא במאבק אלים. הדרך שבה הקיצונים מצליחים ליצור את תמונת המציאות המוקצנת איננה בשליטתם. קיצונים הם אנשים שרואים את המציאות כשחור ולבן, וכמקום מאיים. בעינהם יש טובים ויש רעים, והדרך היחידה לישב את הסכסוך היא באמצעות כוח.

הקיצונים מצליחים להשפיע על סביבתם. כל ארוע קטן, או תקלה מתפרש בעיניי הקיצונים כדבר הרה-אסון. הם מפנים את אור הזרקורים אל השלילי ומעצימים אותו, ומסחים את הדעת מכל כך הרבה חיובי שנמצא. התגובה שלהם חריפה, והם משדרים לסובבים אותם תחושת איום-קיומי. ארוע קטן בין עמים, מוחרף על ידי הקיצונים. תכונות שליליות של הצד השני מועצמות ותופסות את מלוא הבמה, ומתקבלת התחושה ש"הקם להורגך השקם להורגו". כתוצאה מתכונתם לראות את העולם כמקום מאיים, הקיצונים ממהרים לפגוע בצד השני. בתגובה לפגיעה הראשונה, הקיצונים של הצד השני, פועלים בעצמם, ופוגעים בצד הראשון. מעגל האימה מתרחב, ואיתו תפיסת הקיצונות של כלל האוכלוסיה. תושבים יותר רגועים, חווים איום, ובעצמם הופכים לקיצונים. ככל שמתרבות פעולות האיבה, כך אוכלוסיה הולכת וגדלה מצטרפת לתפיסת העולם הקיצונית, עד שנוצרת מסה קריטית שמאפשרת גלישת המדינות לאלימות כוללת, שסופה דם שפוך. בעיה שבמקרה אחר היתה יכולה להיגמר בפתרון דיפלוטמי, הופכת, כאשר לא מנטרלים את הקיצונים, לסכסוך אלים שמביא הרס רב, בד"כ לשני הצדדים.

הדבר הזה נכון בין עמים, והוא נכון בין קבוצות אידאיות בתוך עם. לכל קבוצה אידאית יש את הקיצונים שלה. וכל קבוצה כזאת יש בה דינמיקה, המביאה להקצנה של הקבוצות כולן לכדי התנגשות ומאבקים כוח כמעט- אלימים. כך למשל, קיצונים בימין מציגים את הקרן החדשה והארגונים הנתמכים על ידי הקרן, כאיום על מדינת ישראל. השמאל הקיצוני מצידו מציג את הימין-הדתי כמטורף ואלים, ואת הימין בכלל כאנטי-דמוקרטי (ראו תמונה משמאל).

השפעת הרשתות החברתיות על ההקצנה

בעבר, היה שיח השוליים נשאר במחוזות נידחים, אלא שבאמצעות הרשתות החברתיות, קולות הקיצונים הולכים ותופסים תאוצה (ראו: Extreme Voices: A Dark Side of Civic Engagement, Morris P. Fiorina, edited by: Theda Skocpol, Morris P. Fiorina, In Civic Engagement in American Democracy (1999), pp. (395-425.

לאנשים יש נטיה ללהעדיף דעות קרובות לדעותיהם, ולהתעלם מדעות מנוגדות. פייסבוק והרשתות החברתיות מאפשרות להגביר את ההקצנה, כיוון שמסרים עוברים בין חבר-בוקים, שבדרך כלל גם שותפים לדעות פוליטיות. כך באופן ויראלי, מסרים של הקיצונים עוברים מהשוליים למרכז, ותופסים תאוצה ככוח משפיע. הדבר הזה, מלווה בתופעה חברתית הידועה בשם "הקצנה קבוצתית".

הקצנה קבוצתית נגרמת מכמה תכונות של בני אדם. אחת היא הנטיה המוטבעת ברובנו לעבור קונפורמיות חברתית. אנו רוצים לחשוב כמו כולם, ולא להראות חריגים. אופנה היא דוגמא קלאסית לנטיה הגלובלית להדמות לשאר. לא משנה כמה ביזארית אופנה נראת בשלב מסוים, בשלב אחר היא יכולה להיחשב הכי In שיש. אנו נוטים לאמץ סלנג כחלק מרצוננו להידמות לחברי הקבוצה שלנו, ואנו גם מעדיפים לקבל את דעת הקבוצה, כדי להיות In.
אלמנט נוסף בבנית הקצנת הקבוצה, הוא המגבלה של הנעת קבוצה מוקצנת. כדי להוביל, על המנהיגים של קבוצת הקיצון להראות מובילים לפני השאר. גם החברים בקבוצה מחפש דברים חדשים ואטקרטיבים, והדרך שהמנהיגים שומרים את מיקומם, היא להיות יותר ויותר קיצוניים. זאת הסיבה שאלילי תקשורת הבלוגים הפולטים, מרגע שהפכו לסלבים, הולכים ומקצינים את דעותיהם. אחרת הם יאבדו רייטינג.

והאלמנט החשוב מכולם, הוא העדר ביקורת. החברים בקבוצת הקיצון רוצים להדמות לקבוצה, ואם מישהו מטיל ביקורת, מתעלמים ממנו. הוא "מקלקל את החגיגה". הקבוצות הללו הופכות לקליקות סגורות, שמזינות את עצמן בעוד ועוד מידע מהסוג שהן אוהבות, וכך ההקצנה הקבוצתית גדלה. למשל פעולות תג-מחיר הן סוג של אסקלציה של שני הצדדים. כל צד רואה את עצמו, ולא רואה את הסיבה לפעולת השני (שאלה, האם פעיל שמאל יודע לתאר את הסיבה לתג-מחיר (רמז, יש בה הגיון רב, וזה אותו הגיון שמוביל פעילי שמאל קיצוני למעשי אלימות)). כך לדוגמא, ההפגנה נגד אלימות אנשי תג-מחיר, כונתה "הפגנה נגד אלימות הימין" (האם באמת כל 4 מיליון מצביעי הימין ביצעו תג-מחיר)? כך קורה, שכאשר בודדים עושים מעשה, השמאל הקיצוני גורם לשאר הציבור שבשמאל המתון, לחשוב שהימין כולו הוא קיצוני. מרבית אנשי ימין שמעולם לא חשבו לבצע תג-מחיר, מרגישים מאויימים, והקיצונים שבינהם מתחילים לחשוב עוד פעם, אולי כדי להפחיד את אנשי השמאל-הקיצוני (שבעיניהם הוא כלל השמאל), וכך קיצונים משני הצדדים, סוחפים אותנו לשיח מתלהם, שבשלב מסויים עלול לגלוש לאלימות קטלנית.

הביקורת משמאל, כאילו קיצוני השמאל פועלים רק על ידי שיח, והקיצונים מימין פועלים באלימות, אינה רלוונטית למשחק ששני הצדדים משחקים. כל אחד מעצבן את השני בדרך שהוא יודע לפעול בה הכי טוב. התוצאה היא תמיד אותו דבר. אלימות ושנאה גואה כלפי מחנה השמאל והימין ויצירת מתרסים.

הרשתות החברתיות רק מעצימות את השפעת קבוצות הקיצונים. כיוון שכיום יותר ויותר אנשים ניזונים מחדשות שמפולטרות עבורם על ידי חבריהם, למעשה גם תמונת העולם שחווים קהלים שבעבר לא היו קיצונים, מתחילים לחוות את המציאות כקיצונית. התהליך גולש להקצנת השיח, עד שהוא מגיע גם לקהלים שבעבר היו ליברלים. זאת הסיבה שגדעון לוי, שבעבר נחשב קיצוני בדעותיו, מתחיל להחשב בעיניי רבים בשמאל כמתון.

השאלה האם המציאות אינה קיצונית?

אני מעריך שברובנו יש מימד קיצוני. לכן, גם אם נראה שלנו שהמציאות קיצונית, אני חושב שייטב אם נבין שהמציאות הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נראת, או ממה שהמכורים לקיצוניות מציירים. יש בה גוונים רבים. למעשה, בהעדר רשתות העצמה, כל הקיצונים בכל צד, אינם עולים על מאות בודדות לגרעינים הקשים, ועשרת-אלפים לנלווים לגרעין הקשה. רוב הציבור באופן רגיל הוא ליברלי, שואף חיים ושלווה.

המצב אינו מושלם. ישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה במובנה המלא. היא תמיד נשלטה על ידי אוליגרכיות חזקות, שסתמו את הפה לצד שנמצא במיעוט. במשך שנים הטלויזיה הציבורית נשלטה על ידי המדינה, וכמעט לא היו ערוצי תקשורת חליפיים (בישראל היו מונופול של המדינה על הרדיו והטלויזיה עד 1992!) . כאשר הימין רצה לפתוח תחנת רדיו היא נסגרה באמתלות שונות. העיתון הימני "ישראל-היום" נחשב בעיני התקשורת המרכזית כלא לגיטמי וניסו לחוקק חוק שימנע את כניסתו.

הפתרון אינו אלימות או שיח קיצוני. הקיצונים הם מיעוט, ומאז ומעולם עיקר ההתמחות של הקיצונים היתה בהרס, ופחות בבניה. מי שרואה את העולם כשחור ולבן, לא יכול לבנות עולם מורכב ומתפקד. לא יכול להכיל אנשים מסוגים שונים וממינים שונים. כדי לשנות את המציאות צריך שיח ליברלי-ביקורתי-ובונה.

איך משנים את המציאות לטובה?

קודם כל סוגרים את CNN, ופותחים את החלון. יש אמירה נחמדה שמדגישה את הפער בין הדרך שבה נראה העולם דרך מצלמות התקשורת, ואיך שהעולם נראה כאשר אנו בוחנים אותו באופן אישי.

מה שהיה נכון לתקשורת המקצינה, נכון גם לקיצונים ברשת. אנשים שמעצבנים אותי, ומספרים לי כל שני וחמישי כמה המצב נורא, וכמה הצד השני רשע, פשוט מקבלים סימון "hide" לתמיד. ואז החדשות שאני מקבל, הן הרבה יותר מתונות. זה לא אומר שאני מפסיק לקבל מידע מאיים, אך הוא עובר שיכוך ואיזון. ממליץ לכם גם לאמץ את הנוהג הזה. ואז תראו כמה העולם יפה (או לפחות, צבוע בקשת של צבעים).

הדבר השני, הוא לפתח חוש ביקורתיות בריא. ללמוד לבדוק נתונים בעוד כמה מקורות, ובעיקר בקרב מקורות שאינם מתאימים להשקפת עולמכם. הניחו שהצד השני גם פועל בהיגיון. הוא לא רשע בטבעו, אלא שיש כאן היגיון בריא, והוא רואה את מעשיו כחיוביים על פי רוב. אם תעשו זאת, או אז, תגלו סיפור הרבה יותר מעניין ומרתק. להיות ביקורתי, משמעותו להיות אדם חכם. לעומת זאת, לאכול סיסמאות פופליסטיות, רק בגלל שהן מגניבות ומתאימות להשקפת עולמכם, זאת לא בדיוק תבונה רבה.

הדבר השלישי, לעשות למען שינוי. הרשת מלאה היום בקבוצות פעולה חיוביות, המתארגנות כדי לשנות את פני המציאות. מצאו קבוצות כאלו, או הקימו קבוצות כאלו בעצמכם, ושנו את העולם לטובה. איך תדעו שאתם פועלים לטובה? כי תגלו שאתם פועלים מתוך רוח טובה עם הרבה אנשים, שדעותיהם הפולטיות לא באמת מעניינות אותכם.

הדבר הרביעי, כאשר מגיע אליכם שיח קיצוני, מומלץ ורצוי לשבור את ההגמוניה. אל תתנו למסרים קיצונים להסתובב ברשת בלי מענה. להשאיר סיפור קיצוני ולא מאוזן ברשת, זאת סוג של הזנחה, שסופה שתפגע בכם בסופו של דבר. שיח קיצוני, הוא בסיס לחרמות, מאבקים ומלחמות אחים. אם לא נעצור את השיח הקיצוני כשהוא קטן, הדינמיקה של מעשי הקיצון היא מתגברת, ואם תחצה המסה הקריטית, היא עלולה להביא לאלימות רבתית.

ולבסוף, אם אתם אנשי שלום ורעות ואוהבים חברים וחברה שכיף, היו השינוי שאתם רוצים להיות. דברו לאנשים בשלום, והיו חביבים. והכי חשוב, העבירו את הפוסט הזה לחברייכם (שתפו על ידי הסרגל למטה)  🙂

בחיפושיי אחר דרכים בהן יכולים ליברלים לתפוס מנהיגות, הגעתי לקבוצה שנקראת "היוזמה לפרוק הריכוזיות". אני מתחבר לקבוצה הזאת, כי גם אני, כבעלי ראיית עולם ליברלית, חושב שקרטלים ומונופלוים בתחום העסקי וגם בתחום התקשורתי, פוגעים בחופש המחשבה וביכולת השגשוג של החברה האנושית.
אך מייד תמהתי, מדוע עלינו "לפרק את הריכוזיות". האם אין מטרתנו לבנות חברה חופשית יותר, או בעצם להגביר את התחרויות בשוק?
הלכתי ושאלתי את אנשי הקבוצה, האם לא ניתן לשנות את שם הקבוצה למשהו חיובי כמו "הקבוצה להגברת התחרויות בשוק" חשבתי כי כך ניתן יהיה לאגד אנשי עסקים קטנים ובינוניים, על מנת ליצור כוח פוליטי משמעותי שיעזור להפוך את השוק לחופשי יותר, ויאפשר יותר חופש פעולה לרבים אחרים.
התשובה שקיבלתי היא כזאת:

אני חייב לציין כי התשובה בהתחלה מצאה חן בעיניי. כאשר רוצים לאחד קבוצות גדולות, צריך לפנות אל מכנה משותף רחב. חבריי הסוציאליסטים, הידועים כאנשים שאוהבים להחריב דברים לפני שהם בונים דברים אחרים ("עולם ישן עד היסוד נחרימה"), אכן יכולים להתחבר לססמא "פירוק הריכוזיות"… זה מתאים לאג'נדות הסוציאליסטיות של פירוק בעלי ההון. ומצד שני, הקפיטליסטים יכולים לחיות בשלווה עם "פרוק הריכוזיות", שמאפשר יותר חופש מבחינתם.

יופי. וגר זאב עם כבש וסוציאליסט עם קפיטליסט. על פניו נראה שיש בכך יופי ויעילות.

אך בכל זאת אני מעוניין להרהר בדבר.
אם נחשוב על התהליכים שנדרשים ליצור חברה חופשית. מה עלינו לעשות? האם עלינו להלחם? אולי. אך מהניסיון, מלחמה אינה כלי יעיל לטווח ארוך. היא טובה לטווח הקצר, הוא אולי מורידה קצת את מחיר הקוטג', אך היא אינה יוצר חלופה. היא מונעת יצירת דרך חלופית בריאה למצב הקיים. כאשר מפרקים, אף אחד לא חושב על הבנייה. לעומת זאת, כאשר בונים, מתוך תהליך השינוי, נוצרת גם החברה הטובה יותר שרצינו ליצור.

כדי ליצור שינוי, יש להתאגד סביב מטרה מסויימת. כדי שהמטרה הזאת תצליח, יש להקים ארגון פוליטי, שתפקידו ליצור לובי נרחב, וקמפיינים עממי נרחבים. לשם כך יש לסחוף את ההמונים והתקשורת. בניגוד למקובל לחשוב, ההמונים אינם אוהבים מלחמה. רוב הציבור הוא ליברלי. הוא אוהב לעבוד למען, לתרום למטרה ולהתקדם. המקרה של שליט, הוא דוגמא קלאסית. הציבור אוהב לראות אחדות, רעות, ביחד. הוא מוכן לעבוד למען הביחד לאורך חמש שנים, ולא להתיייאש (אם יש מנהיגות שלא מתייאשת).

אני חושב שהדרך שמציע השם "פרוק הריכוזיות" תוביל למאבק שתפקידו פירוק. פירוק שלא יבנה חברה, אלא ילחם בתחנות הרוח של הכוח המונופלי, שישיב מלחמה שערה.

אילו יכלה הקבוצה לפעול במקום זאת, בעד יצירת משק חופשי יותר, בשילוב של בעלי עסקים קטנים ובינוניים, תוך הפעלת אמצעי שיווק טובים, היא אולי היתה מצליחה לרתום יותר אנשים למעגליה.

ובכ"ז, אולי אני טועה. בסה"כ החבר'ה הללו עשו עבודה טובה, ויש להם כ-2444 חברים נכון לרגע זה.

אין לי תשובה ברורה. אני מסתכל על התופעה ובוחן אותה. בהמשך נראה מה עובד יותר ומה עובד פחות.

מה דעתכם? האם יש שם מתאים יותר, שיכול לאפיין גם בנייה, וגם שיתוף פעולה בין כולם?

אתמול התכתבנו אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה על ההצהרה המשותפת של ה-99% מארה"ב, והתבסמנו מהיכולת של ארגוני ה- occupy להגיע לקונצנזוס בקבוצות גדולות. אלא שמי שנכנס אל ההצהרה הבוקר, גילה מחלוקות חריפות. מי שכותבים את המסמך טוענים לאוליגרכיה ולדיקטטורה של אנשי "כיבוש-וול-סטריט" (ראו ציטוט למטה).

אני מציע שכדי שנמנע אי פעם מאוליגרכיות (על אף חוק הברזל של האוליגרכיה), יהיה עלינו להימנע ממצב בו רק ארגון אחד הוא הדובר. לדעתי אירגונים דמוקרטיים-ישירים, צריכים להיות עצמאיים, ולפעול ביחד רק אם שיתוף הפעולה משרת את טובתם המשותפת.
כך יווצר איזון בריא בין הצורך להגיע לקונצנזוס, לבין הצורך של ארגונים ובני אדם לשמור על חרותם הפרטית, לפעול על פי דרכם. כך, תמנע האפשרות של היווצרות אולגרכיה-של-כוח, ותופיע אפשרות להתפתחות מנהיגות, המובילה מתוך בחירה חופשית, והטווית דרך אופטימלית עבור רבים או אף יותר טוב מכך, יופיעו תהליכי הסכמה שבהם הציבור יוביל את עצמו.

הנה ההודעה מהבוקר שהתפרסמה תחת ההצהרה.

As some of you may know, this Working Group started with seven people in Liberty Park. It was announced to the NYCGA on 10-15-11 at 7:45pm. Since then, the NYCGA has done everything it can to tear down this group because our goal of electing 870 delegates to a National General Assembly does not serve the interests of the oligarchy that runs #OWS in NYC. They seem to think #OWS is their movement to be controlled from NYC where it started. In any event, the NYCGA has now taken down our Working Group that was set up on the official NYCGA webpage. I have repeatedly asked for the admins of this website to restore the 99% Working Group that was deleted by Stand Ford. No one in the actual working group formed in Liberty Park on 10-15-11 ever had admin control of the Working Group webpage that was deleted by Stan Ford. We are waiting to see if NYCGA will reintroduce the 99% Declaration Working Group to this website so we can have our point of view heard and developed here. We are not holding our breath because our goals do not serve this small group of people who run the website and facilitate the NYCGA. I really have no faith in the NYC chapter of #OWS and have no desire to work with them again

המחאה היא התגשמות של חלום (ישן), שחבריי ואני חולמים עליו בתנועה לדמוקרטיה ישירה. לאורך דרכינו המשותפת, הדעות הפוליטית שלנו לא שינו דבר. אנו ימניים ושמאליים שחלמנו חלומות דומים, וניהלנו את עסקינו, ללא קשר לדעותינו הפולטיות. ולכן לתומי, הייתי משוכנע שמחאה מהסוג הזה, שמתאפיינת ברמת עממיות גדולה מאד ודיון חופשי, תמשוך אליה ימין ושמאל כאחד. אלא שבשנה האחרונה, התחלתי לשים לב שימין מגיב שונה מהשמאל לתהליכי דמוקרטיה ישירה.

ההפתעה הגדולה ביותר, הגיעה עם פרוץ המחאה. מלא התלהבות מאירועי המחאה, פניתי לאנשים בסביבתי הקרובה, שנמנים על הדתיים-הלאומיים מתוך הערכה שהם יצטרפו בשמחה למחאה. הרי רבים מאד מהם נמנים על מעמד הביניים (ואפילו על החלק הנמוך של מעמד זה). כמעט כולם בעלי משפחות מרובות ילדים. כולם מאמינים באהבת-ישראל, ובשיח, וברעות ובעזרה הדדית. בדיוק סוג החומרים הדרושים להשתלבות מלאה במחאה מסוג זה. והנה להפתעתי, גילתי חומה כמעט בצורה. היו שם מעטים (בעיקר מעטות) שאכן אהבו את המחאה, אך הרוב התנגד למחאה. לתדהמתי, אפילו אנשים ליברליים מאד מתוך המחנה הדתי-לאומי התנגדו למחאה. הייתי בהחלט מופתע. בהמשך ניסתי לברר מדוע הימין (בעיקר הדתי-לאומי) לא הצטרף למחאה בצורה מסיבית. הפוסט הזה נועד לסכם את מסקונותיי, ולאפשר לנו לחשוב ביחד על הסיבות האפשרויות להמנעות הימין מהמחאה.

מדוע הימין לא הצטרף למחאה?

 התקשרות

עלוני השבת – ידעונים לציבור הדתי, המפורסמים בשבת על ידי זרמים רעיוניים שונים, המהווים כוח השפעה משמעותי מאד בציבור הדתי-לאומי

אחד הגורמים הבולטים להתנגדות למחאה בימין היתה התקשורת הימנית. מתסבר שיש תקשורת ימנית. בציבור הדתי-לאומי, עלוני השבת משמשים כלי-תקשורת חזקים מאד ומשפיעים יותר ממה שנדמה. אומנם לא קראתי אותם, אך משיחות עם חבריי, עולה שמרבית העלונים התנגדו נחרצות למחאה. היו לכך סיבות רבות, שעליהן נדבר בהמשך. אך גם "מקור ראשון", הציג קול כמעט אחיד נגד המחאה, כך גם "בשבע" ומעריב (שהינו עיתון של בעלי-הון) וישראל-היום (פרו-ביבי).  העיתונים הללו, ניסו להציג את המחאה כמחאה שמאלנית נגד ראש-הממשלה, המנוהלת על ידי השמאל-הלאומי או/ו הקרן החדשה לישראל (הנחשבת לגיס חמישי בעיני הימין). מהכרותי את השטח, להד"מ. אומנם הקרן החדשה עזרה, אך היא לא היתה המניע העיקרי. המחאה יצאה מכיוון אחר לחלוטין, שנבע מתרבות שהתפתחה באינטרנט ובאוירת אהבה של ארגוני החופש וההעצמה הפועלים בישראל. ארגונים שאין להם דבר עם התחום שנקרא שמאל או ימין. השמאל-הלאומי בסיפור הזה, היה בעיקר טרמפיסט.

התקשורת הימנית, אספה אנקדות שמאליות וטענות של הקרן החדשה, ותוותה מחלקי המידע סיפור מאיים מבחינת הימין. כאשר ניסתי להראות שהפעם מדובר במחאה אחרת, היה לי קשה להראות זאת, בגלל העדר שקיפות מספקת מבחינת ראשי המחאה. יתרה מכך, תמונות של תנועת דרור, ובית הנוער העובד והלומד ומוערבות פה ושם של שתי"ל רק חיזקו את הטענות שמדובר על מחאה שמאלית.

אנשים בימין, כמעט לא ירדו לראות את מעגלי השיח, או התהליכים ההיפר-דמוקרטים שאפינו את המחאה. גם עדויות של אנשי ימין שהיו, לא השביעו את הטענה שחזרה ונשנתה בתקשורת הימנית, שמדובר כאן על הפגנה שמאלנית נגד הימין.

ההערכה הזאת התחזקה, כאשר הופיעו ססימאות כמו "צדק חברתי" ובמיוחד "מדינת רווחה" . שתי האמירות הללו, ובמיוחד, האחרונה, מאפיינת את השיח השמאלי, ואינה חלק מעולם המושגים הימני. לימין קיים הצדק לבדו (בלי אמירה חברתית), ומשק חופשי/תחרותי.

חברי בימין, טענו כי מדובר בעדויות חותכות, כי אכן מדובר בהפגנת שמאל. אך מי ששמע את הדברים שנשאו מנהיגי המחאה מעל הבמות. מי שצפה במעגלי השיח, ואף השתתף בהם, לא יכול היה שלא לראות שהעניין אינו שמאלי מעקרו, אלא פשוט שאנשי וארגוני שמאל התחברו יותר למחאה, ובאופן סגולי השפיעו יותר על השיח שנוצר במעגלי הדיון וקבלת ההחלטות. אנשי ימין פשוט לא היו שם, כדי להשפיע על השיח, ולכן התוצאות נשמעו יותר שמאליות מימניות.

לא רק התקשורת – גם אופי הימין

אך לא רק התקשורת אשמה. לדעתי, גם לאופי הימין יש השפעה על חוסר היכולת להתחבר למחאה. בשנים האחרונות,  הימין מצליח להתארגן במסות די-גדולות מעל גבי האינטרנט. תופעות חברתיות כמו "אם-תרצו" שהניעה אלפים רבים להפגנות, ו"ישראל-שלי" של אילת שקד, עם 95 אלף חברים וכמובן לאטמה של קרולין גליק, שסוחף גלי תודעה מרהיבים מעל דפי הרשת. כל האתרים הללו, מאופיינים בצנטרליזציה גדולה, ובהעדר דיון. כל הקבוצות הללו, מנוהלות על ידי אנשים (ולשמחתי, בעיקר נשים) מאד כריזמתיות ומאד חכמות, והן שולחות את הציבור לעשות מעשה. לימין, מסתבר, יש נטיה גדולה יותר להתרכז סביב דמות חזקה.

גם כאשר הימין החליט להצטרף, וניסה לגייס משתתפים ימניים למאהל, הוא נחל הצלחה קטנה מאד. אם אינני טועה, כאשר "ישראל-שלי" ניסתה לגייס תומכים במחאה, רק 600 איש נרשמו בפייסבוק (לעומת מסעות של אלפים שישראל-שלי מגייסת בקלות).

חוסר ההבנה בתהליכי דיון, התאפיין בתלונות ששמעתי מקבוצות פיסבוק בימין שניסו להשפיע. הם מצאו ש"אנשי המחאה לא הקשיבו לנו". הימין ציפה שאם ארגוני-הכוח של הימין יבקשו ממובילי המחאה שישמיעו את התקווה בהפגנה, מיד יהיה שם מנהיג מוביל, שיגיד "יאללה, אחלה רעיון!", וכשארגוני הימין לא קיבלו תשובה מידית, זה נתפס כהתעלמות. אם אינני טועה, שבוע אחר כך, כן הושמעה התקווה בעצרת המרכזית (מה לעשות שתהליכי דיון דמוקרטים דורשים זמן).

אבל יש כאן משהו יותר עמוק לגבי אופי המחאה

הרמב"ם, ממפתחי עבודת המידות, ומאבות ה"חכה לעניים"

יש לא מעט אנשים רציניים בימין, התורמים רבות לחברה, ופועלים בתבונה רבה ומתוך דיאלוג, שעדיין הביעו הסתייגות מהמחאה. הסיבות שלהם, הידהדו גם בתשובות של רבים אחרים בימין. הטענה היתה שעל אדם לבוא קודם בדרישות לעצמו, לפני שהוא ניגש בדרישות לאחרים. רובם ציינו את אופי החיים הבזבזני שמאפיין את החברה הישראלית. תהליכי נהנתניים שגורמים לעליית מחירים. הם גם ציינו את האופי התאוותני של משכירי הדירות. הדרישה שלהם נגעו קודם כל לאדם הפרטי.

אותם ליברליים-ימניים, הכירו בכך שעל הממשלה לפעול נגד הריכוזיות, ובמידת הצורך, במיקרים מיוחדים גם לקיים מדיניות רווחה, אך עיקר פנייתם היתה לתרבות הצרכנות הפושה במקומותינו.

לסיכום:

אלו הבעיות המרכזיות שלמיטב הבנתי מנעו מהימין להצטרף בהמוניו למחאהן:

1. זיהוי של המחאה כהתקפה של השמאל על הימין.
2. כדי שהימין יצטרף, יש צורך שמנהיגים מהימין יכנסו למעגלי הדיון של המחאה.
3. המחאה צריכה ללאזן בין המדינה לפרט. הדתיים-לאומיים אוהבים לדבר על האדם, כאחראי לעיצוב עולמו.
4. שני המחנות יכולים להיות מאוחדים בפיזור הריכוזיות במשק (זאת נקודת ההסכמה הרחבה ביותר).

מה ניתן לעשות כדי שימין ושמאל יכולו לפעול ביחד?

שפת בעד: יש להמנע מרוח נגד הממשלה. הממשלה צריכה לעסוק במה כן צריך לעשות, ולא בתקיפת פולטיקאי כזה או אחר. אני מוצא שמנהיגי המחאה, אכן נהגו ברוח זאת.
תשובות ברורות לציבור הרחב: רבים בימין אוהבים תשובות ברורות. את התשובות הברורות ניתן לייצר על ידי דיאלוג התנגדותי (הפחתת התנגדויות). דיון התנגדותי הוא דיון בין אנשי רעיונות משני הצדדים, המנסים לפתח נוסחה שתתאים לשני המחנות, ותקלע טוב גם לטעמם של אנשי שמאל וגם לטעמם של  אנשי ימין. ניתן לעשות זאת על ידי שילוב פעיל של מנהיגים רוחניים מהימין במחאה, ויצירת שיח רב-תרבותי עם מנהיגים רוחניים מהימין הדתי-לאומי,.
איזון בין חברה למדינה: מתן דגש על בניית חברה טובה, עוזרת, אישית (לאו דווקא מדינית). יש לגבש דכים שבהם ניתן לבנות חברה סולידרית יותר, ברמה הקהילתית, ולאו דווקא ברמה המדינית.
עבודת המידות: מתן דגש על עבודת המידות האישית והקהילתית.
חכה לעניים, כבוד לזקנים: יותר פתרונות מסוג "חכה לעניים", ופחות פתורנות מסוג "דגים לעניים". הימין, בניגוד לסטיגמה המקובלת, מעוניין לעזור לחלשים, אך הוא שואף לפתרונות שיעזרו לאדם לעמוד בראשות עצמו. כל זה טוב ויפה, כל עוד מדובר באוכלוסיה שיכולה לעזור לעצמה. באוכלוסיות שאינן יכולות לעזור לעצמן (כמו זקנים), ניתן בהחלט לשתף פעולה, ולגייס את המדינה ואירגוני- עסקים-חברתיים לפעילות למען האוכלוסיה המיוחדת.
איזון בין ממשלה לקהילה: יותר הסתמכות על הקהילה (עסקים חברתיים, ופתרונות קהילתיים) ופחות פתרונות ממשלתיים.
הפחתת ההבדלים בין "ימין" ל"שמאל": כאשר מדברים על גדולות ונצורות, נשארים ברמת הסיסמאות. ככל שננרד לרמת הקונקרטי, ולרמה של מה ניתן לעשות, נראה שההבדלים נעלמים.
ציונות: ציונות, היא אהבת הארץ, העם, האזרחים, והשיכות למקום הזה. רבים ממובילי המחאה הביעו את אהבתם למקום ולחברה הישראלית. כך זה צריך להימשך. מומלץ ורצוי לצרף למחאה מיעוטים, כל עוד הם רואים עצמם אזרחים שווים ותורמים ו"ישראלים".

פיתוח שיח ישראלי: מדינת ישראל הוקמה על בסיס מורשת עתיקת יומין של עם ישראל. הן השמאל והן הימין ינקו ממסורת זאת, רבות, ולכן, כדי להדגיש את האיחוד והשורשים המשותפים, רצוי שנערוך את הדיונים שלנו באמצעות בשילוב מסורת זאת. חשוב שנלמד את הוגי היהדות, כמו הרמב"ם והראי"ה, והאר"י והתנ"ך, ורבים אחרים המדברים אל דורינו. ניתן לשלב זאת בחשיבה בת-ימינו, ודעות מורכבות של סוציאליזם וקפיטליזם ודמוקרטיה ועוד. ערבים, הם חלק מהציבור הישראלי, וניתן בהחלט לראותם משתלבים בשיח, בהביאם את המסורת הערבית, שיש לה שורשים במקום, ואני בטוח שהיהודים יכולים ללמוד ממנה רבות. יש מקום לכולם, בלי שנמחק את הזהות של אף אחד/ת.

 תוספות:

למאמר נוסף ומעניין לגבי השאלה הנ"ל מומלץ לקרוא את טורו של שמעון אל-עמי.

נפתלי בנט מתפטר בגלל תמיכתו במחאה?