הבדלים בין גרסאות בדף "טאבו"

גרסה מ־04:05, 10 בפברואר 2013

טאבו - איסור חברתי כנגד שמות, חפצים, פעולות, אנשים ושיחה בנושא מסוים, אשר נחשבים כלא-רצויים בחברה או בתרבות מסוימת. מערכת איסורים אלה קשורה למושג הקדושה והטומאה החברתיים, כך שהעבירה עליהם נחשבת כגורמת תוצאות חמורות, משום כך עבירה על טאבו נחשבת למעשה שלא יעשה ואף למעשה נתעב.

תופעות של טאבו

טאבו ניתן לראות בשיח הצפון-מזרחי בארצות הברית. מי שבקיא בתרבות יכול להבחין בשתי רמות של שיח. מה שנאמר מעל השולחן, ומה שנאמר מתחת לשולחן. ברמה הגלויה, השיח הוא מאד מנומס. אבל מתחת לפני השטח, מי שבקיא בניואנסים התרבותיים, יכול להבחין בהמון מתח. אנשים לא מדברים באמת על מה שמפריע להם. מחלוקות בין דמוקרטים לרפובליקאים, מובלעות. סוציאליזם מול קפיטליזם, הוא סוג של טאבו. אחד הספרים המעיניינים בנושא הוא The Elphent in the RoomThe Elephant in the Room^[1]

מה הן הסיבות להיווצרות טאבו?

(SON)

השערה: מקור הטאבו באליטות: טאבו הוא תוצר של ערך עמוק המושרש בתוך התרבות. הוא תוצר של מסקנה, כי הפרת הטאבו, תגרום לנזק לחברה. כך לדוגמא, הגיית השם המפורש ביהדות, אסורה, כיוון שהיא מחללת את הדבר הקדוש ביותר ליהדות. הגיית השם הותרה רק בבית המקדש, ורק במיקרים מיוחדים. דוגמא נוספת לכך היא פדופיליה. בחברה המערבית ברור כי כדי להגן על ילדים יש להפוך את הפדופיליה לטאבו. כל דיון על הנושא, נדחה בבוז, ונחשב מאד לא מוסרי. בכך האליטות מקבעות אצל האוכלוסיה, מה אסור ומה מותר לחשוב. בהתאם לכך, גם האיסור בחברה על פוליגמיה. הפוליגמיה נחשבת בחברה המערבית כטאבו. כאשר מתגלות תופעות של פוליגמיה, לא נערך דיון על הלגיטמיות של פוליגמיה, וכך מצליחות שוב האליטות לקבע חוקים מוסריים. כך גם אצל החברה החרדית, ישנו טאבו כי התורה שבעל-פה, מקורה בהר סיני ולכן אינה ניתנת למחלוקת, והיא זאת שמהווה את הבסיס להלכה. כל ניסיון לטעון כנגד התורה שבעל-פה כמקור סמכות, נתקל בהתנגדות חריפה. אצל הדתיים הלאומיים, שכן מאפשרים דיון על התורה-שבעלה פה נבנה סביב הטעמה הזאת טיעון בלתי-ניתן להפרכה, שאומר שהיהודי מאמין בתורה-שבעלה-פה. וכיוון שהוא מאמין ללא יסוד גשמי, אין דרך להפריך את הטענה.

הטאבו משמש למעשה, בניין יסוד לכוח החברתי, ובעיקר של האליטות האינטלקטואליות, ליצור יסוד לבניין ה"נרטיב" הקבוצתי.

כך גם במדינת ישראל, כל דיון על הלגיטמיות של חוק השיבה הפלסטיני, הוא טאבו. כך גם אצל הפלסטינים, כל טענה כאילו היהודים זכאים למדינה במקום, נחשבת כטאבו.

ולכן, ככל הנראה, מקור הטאבו הוא באליטות שמצליחות ליצור סביב הנושא, טאבו. תחושת איום, שאםן נדבר על כך, יהיה בזה חטא מוסרי, איום חברתי וסכנה קיומית. דבר המכניס את המתדיין למצב FFF, ובעצם חוסם דיון. כך נוהגים כל השליטים, הרוצים שליטה.

השערה: הטאבו כמושא ערכי יסוד המייצרים את הזהות האישית והקבוצתית שלנו: לכל אחד מאתנו ישנם ערכי יסוד, שמגדירים אותו ואת הקבוצה אליה הוא שייך. ערכים אלו יכולים להיות לא מודעים, עד שפוגשים קבוצות אחרות, בהן ערכים אלו אינם זהים. כך למשל איש תרבות המערב, שיראה ערבי הנשוי לארבע נשים, יזהה בו אדם פרמיטיבי, כיוון שאינו עומד על פי ערכי המערב. לנו כיהודים החיים במדינת ישראל יש לא מעט טאבויים. ההמנון, הדגל, הם טאבו. היותה של המדינה, דמוקרטית-יהודית, היא טאבו. רוב הציבור כאשר יזהה גורמים המאיימים על הנחות יסוד אלו, יחשב כמערער הזהות הלאומית, ויחשב לכן כאויב וסכנה. הדיון בשאלה "מיהו יהודי" הוא טאבו, כיוון שעיסוק בשאלה הזאת, מגלה מחלוקות רבות, ולכן עלול לערער את החוסן והזהות החברתית.

איך מתמודדים עם טאבו?

שחיטת פרות קדושות:אחת הדרכים להתמודד עם טאבו היא בשיטת "שחיטת הפרות הקדושות" - שיטה זאת מערערת על הנחות היסוד, ומאפשרת לציבור לבחון את הטאבו בלא תחושת ה-FFF. אלא שכדי להגן על עצמן, האליטות המותקפות, מחזקות את ההגנות על הטאבו, באמצעים רטוריים שונים, כמו תקיפת "שוחטי הפרות הקדושות", והפיכתם לאויבים. בכך שוחטי הפרות הקדושות, למעשה יוצר שיח לעומתי.

שיטת הבצל: אחת האפשרויות שגילינו כיעילות היא "שיטת הבצל". בשיטת הבצל, נפגשנו, קבוצת מפגשים טובים, מתנחלים ואנשי שמאל לדיון ומעשה על החברה הישראלית. המטרה היתה לראות האם נוכל לחיות ביחד ולפתור בעיות. הקבוצה נועדה גם לייצר עשיה. תהליך הדיון של הקבוצה נמשך על פני שנתיים. במהלכן ניהלנו המון דיונים בפייסבוק, ומידי כמה חודשים נפגשנו למפגשי פנים אל פנים ולעשיה חברתית. המפגשים אפשרו לנו לדון ולפרוק שכבה אחר שכבה של הבדלים ב-SON השונים של הקהילות, עד שנוצרה שפה משותפת. אבל בסופו של דבר הגענו לנקודת המחלוקת הבסיסית וממנה לא הצלחנו לזוז. לנקודת הטאבו. נקודת המחלוקת היתה שאצל החילונים הרציונל היה מקור הסמכות, ואצל הדתיים ההלכה והמסורה הן מקור הסמכות. לא הצלחנו לשנות את הטאבו, אך הצלחנו למצוא דרכים רבות לעקוף את הטאבו ופתח דרכים לחיות ביחד כחברה. הקשרים החברתיים נמשכים עד היום. תהליך ההתחברות דורש תנאים של אמון. יאמר כי לפחות חלק מהחברים בצד החילוני, עדיין מרגישים צורך עז לפרק את טענות היסוד, וממשיכים לעשות זאת בכל הזדמנות. הנחת היסוד של הדתיים-לאומיים מרגיזה את החילונים, ונתפסת כסוג של קיבעון מוחי. כאן נכנס האלמנט החברתי העמוק של החברה החילונית-מדעית, שכל דבר צריך להפריך, ושהבסיס היחידי לקבלת החלטות, הוא הרציונל. נקודה זאת עדיין לא נבדקה על ידי הקבוצה.

הרעיון של שיטת הבצל, הוא גם שילוב של פתרונות ברי-קיימא. כלומר, הקבוצה עוסקת בחיים משותפים, ומנסה לבדוק כיצד ניתן לחיות טוב יותר ביחד. עצם בחינת הטאבויים אל מול התנסות אמיתית, וחיים משותפים, מאפשרת למשתתפים לבחון על אילו טאבויים ניתן לוותר מבלי שהם יאימו על השגשוג, החוסן החברתי והזהות האישית-קבוצתית.

במקרה של הטאבו הדתי על התורה שלבעל-פה כמקור הפרשנות, ניתן יהיה אולי בעתיד למצוא דרכים לחיות ביחד, מבלי לפגוע. לגבי הטאבו המערבי של חשיבה מבוססת ראיות, נוצר בפעול הסתגלות המאפשרת לניו-אג'יות להתקיים, מבלי שיהיה איום ממשי על החברה המדעית (או שלא). אבל פתרון אופטימלי, יהיה יצירת סינטזה בין הנחות המוצא המאפשרת חיים משותפים ללא סתירה.

יחוסים