הבדלים בין גרסאות בדף "אתגרים בדרך לדמוקרטיה השתתפותית"

גרסה מ־02:05, 18 ביוני 2014

בעשור הראשון של המאה הנוכחית, כאשר הבלוגים והרשתות-החברתיות החלו ליצור תחושה שיכולותיו של האזרח הפשוט להשפיע גברו, עלתה תחושה שאילו רק היו מעוניינים אנשי הממשל לאפשר לאזרחים להשפיע באמצעות אותה טכנולוגיה, היה הציבור כבר יכול להשתתף בהחלטות הממשל. הצבעות יכולות להתבצע בצורה מאובטחת דרך השַׂחנבונים (Smartphones). שימוש בתעודות זהות ביומטריות תאפשר לאזרח להצביע בבטחה. וכל הצבעה, קטנה או גדולה יכולה להגיע לשולחנו של האזרח, והוא יכול להצביע עליה כרצונו. באופן עקרוני, חשבו אז ההוגים של דמוקרטיה ישירה, שנעלם הצורך בנציגים. אלא שמהר מאד התחלנו להבין שהמגבלה אינה רק טכנולוגית. כדי להפוך חלקים רחבים בציבור למקבלי החלטות, אתגרים לא קטנים העומדים לפנינו.

עומס ידע

אחת המגבלות הראשונות, היא הצורך לבחור את אופציות הפעולה המיטבית. נכון שמבחינה טכנולוגית ניתן להצביע על כל הצבעה מהסמרטפון בכל רגע נתון, אבל על איזו הצעה. דמיינו לכם שאכן היתה קיימת מערכת הצבעה כזאת. סביר להניח שהייתם מוצפים במאות ואף אלפי הצעות שונות. כל אחת בעלת גוון אחר, ואופי אחר. כל אחת עוסקת בנושא קצת שונה. לאזרח הרגיל, היה מאד קשה להתעמק בהצעות השונות, ובהשלכות שלהן. התוצר היה עומס מידע של המון הצעות, שרמת הישימות שלהן, או ההשלכות שלהן הן מעבר ליכולתיו של האזרח הסביר להבין או לצפות. התוצאה היתה עומס מידע, שבו רוב האזרחים היו מתייאשים מההצבעה. וגם אם היינו מקדמים הצעות על פי תמיכת לייקים, הרי שרמת הדיון בהחלטות עדיין היתה נמוכה. במצב כזה, מרבית האוכלוסיה היתה מאבדת אמון בשיטה כזאת ומבכרת את השיטה הקיימת.

יהיה עלינו לפתח שיטות וטכנולוגיות שיציפו את ההצעות הישימות, שבהן ההשלכות ברורות יותר.

משאבי האזרחים

מרבית האזרחים, מעדיפים לבלות את זמנם בקידום הנושאים הקריטיים לחייהם, והיו מעדיפים להתעסק פחות בענייני ממשל. נושאים שבהם הם לא מבינים, ולתחושתם השפעתם חלשה.... (לתקן נוסח)

תרבות דיון

מי שהשתתף אי פעם בדיון בפורומים אינטרננטים יכול היה למצוא לא פעם דיון מהסוג הבא: (הדיון נערך לאור רצח יהודים בבלגיה)

משה: " כל זמן שמאות מפגינים בבריסל ובפריז הפגינו לאות הזדהות עם משפחות קורבנות הפיגוע במוזיאון היהודי." ולא עשרות אלפים - אז שום דבר לא ישתנה שם!!!!! "

יצחק: " זה גם פרסומת עבור עליה לארץ ישראל. יש לי כמה שכנים מצרפת שעלו בגלל האנטי-שמיות שם. אולי תעמולני סטמר צודקים שיש שיתוף פעולה בין הציונות והאנטי-שמיות.!"

לאון: " היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?"

דיון זה, כמו רבים אחרים במרחבי הרשת, מאופיין בהשתלחויות וחוסר הצלחה לנהל דיון אפקטיבי. אחד הרכיבים הבסיסים ביותר בדמוקרטיה השתתפותית, הוא הדיון הציבורי, המאפשר לכלל הציבור להביע את דעתו, ללמוד ולקבל החלטות באופן הוגן, ולקבל החלטות שיהיו עד כמה שיותר טובות לכלל האוכלוסיה. לא פעם כאשר אנו מגיעים לדון על נושאים שנויים במחלוקת, כמו מה חשיבות לימוד התורה למדינת ישראל, או את מי צריך להאשים בכך שיש עניים בישראל, אנו נמצא את עצמנו מתחלקים לשני מחנות ויותר. כל צד מתבצר בעמדתו, ומנסה להעלות טיעונים יותר ויותר פרובוקטיביים להוכחת צדקתו. אנו תופסים את העולם כנחלק לשנוי מחנות: אנחנו או הם. אנו חושבים שהצדק נמצא רק אצלנו, ואילו הצד השני הוא או שוטה או רשע. יש אנשי ימין הרואים את אנשי השמאל "כשוטים מועילים" לאויב, ויש אנשי שמאל המסתכלים על אנשי הימין כטיפשים כוחנים ודורסניים. כל אחד מתבצר בעמדתו, ומתעלם מעמדת הצד השני. ההגדרה טיפש או רשע, מאפשרת לנו להתעלם מטענות הצד שכנגד. זהו מהות השיח המאבקי. שיח מאבקי אינו מאפשר ניהול דיון הוגן, ופעמים רבות הוא גולש להשמצות אישיות ולכעס עצום. הסיכוי לקבל החלטות שבהן ההשלכות השונות נידונו לעומק באמצעות שיח מאבקי, הן קלושות.

הסיבה שבגללה אנו מתקשים לקבל החלטות משכילות בשיח מאבקי, היא שמנגנוני קבלת ההחלטות האנושיים אינם מאפשרים לנו לקבל החלטות מורכבות כאשר אנו מרגישים מאויימים. בני אדם, כמו רוב בעלי החיים ששרדו על ידי כך שהצליחו להמנע מטריפה משתמשים במצבי איום במערכת קבלת החלטות המיועדת לאפשר תגובות מהירות ואוטמטיות כאשר אנו נמצאים במצב של איום. מערכת זאת המכונה Fight or Flight, או בשמה המלא – Freeze, Flight, Fight or Fright . מערכת זאת מאפשרת לנו להגיב במהירות למצבי איום, והיא מאופיינת על ידי תגובה מידית אחת, ושלוש אופציות לבחירה. התגובה המיידית שלנו ברגע שאנו חושדים שיש איום, הוא לקפוא (Freeze). הקפיאה מאפשרת לנו לעצור ולזהות טוב יותר את האיום, ובמידה שהטורף נעזר ברגישות לזיהוי תנועה, על ידי הקפיאה במקום אנו מקשים על התוקף לזהות אותנו. מרגע שאנו מזהים את האיום, עלינו לקבל אחת משלוש החלטות. במידה שהאיום גדול, רוב הסיכויים שאנו נבחר באופציה הפשוטה והכי פחות מסוכנת, כלומר לברוח (flight). רובנו, אלא אם כן יש לנו אינטרסים ברורים של מעמד חברתי, או שאומנו לעצור ולהלחם, נעדיף להתחמק מאיום. מאבק עם אויב או טורף, ויהיו אלו הטורפים והאויבים החלשים ביותר, עלולים לגרום לנו לפציעות שיפגעו ביכולת שלנו להתקיים לאחר המפגש. לכן מרבית האוכלוסיה, אלא אם כן אומנה לך או שוכנעה אחרת, תבחר באופציית החמיקה. במידה ואנו רואים שאין לנו ברירה, ואין לנו דרך לחמוק מהאיום, חלקנו יעמוד מול האיום ויתקוף חזרה (fight). אך אם האויב חזק מידי, אנו נעדיף להיכנע (fright) ולהראות קטנים וכנועים עד כמה שניתן, וזאת כדי לגרום לתוקף לראות בנו חולים, או חסרי חשיבות.

מערכת ה-FFFF, נועדה לסייע לנו לשרוד בעולם בו קיימות חיות טרף ומלחמות בין שבטים. היא לא נועדה לשרת אותנו בהצלחה בדיונים באינטרנט. אך הרגלים ישנים קשה לשנות, במיוחד אם מדובר במערכת שמוטמעת בנו מלידה.

לכן, כדי לבנות הצעות משכילות יותר, עלינו לנהל דיון רציני, רב גוני בין המשתתפים השונים. ברובה, החברה הישראלית עדיין אינה אמונה על תהליך הדיון המחבר. דיון שבו מחפשים מצב של winwin. בדיונים שבהם השתתפנו, היה אופי הדיון בד"כ מאד פולמוסי, וכחני, ונוטה להתפזר ולהתאדות. כדי לקיים דמוקרטיה השתתפותית, עלינו לפתח תרבות דיון שתאפשר את ההגעה להסכמות מתוך דיון רציני ושקול.

עבור רבים, שינוי תרבות הדיון הישראלית, נראת משימה בלתי אפשרית, מתוך ניסיון רב, מרגע שמציגים לציבור חולפה המאפשרת להגיע להסכמות, הציבור מאמץ אותה בחום רב. בפרקים הרלוונטים, נציג כיצד בנויה תרבות הדיון המחברת.

קשיים בקבולת החלטות

בעיית קווי החיבור

ממשלה, עירייה, או וועד שכונה, כולם גופים הנדרשים לקבל החלטות כדי לבצע את פעולתם למען הציבור. כדי לקבל את ההחלטות, יש צורך במגוון רחב מאד של מומחים, נציגי ציבור, ובמקרה של דמוקרטיה השתתפותית, גם הציבור עצמו. ככל שבגוף מקבל ההחלטה. יש יותר משתתפים, כך תהליך קבלת ההחלטות מורכב יותר. אם ניסתם פעם לקבל החלטה בקבוצה של שלושה או חמישה אנשים, ראיתם כי התהליך קשה ומורכב מאד. לפעמים התחושה היא שהדרך היחידה להכריע היא על ידי כך שאחד המשתתפים משתלט על תהליך קבלת ההחלטות ומכריע את הכף לכאן או לכאן. אלא שבדמוקרטיה שבה אנו רוצים להמנע מקבלת החלטות על ידי אדם אחד, יש קושי. למעשה, הקושי הזה גדל בריבוע ככל שיותר שותפים מצטרפים למערכת קבלת ההחלטות. אחת הדוגמאות לכך, היא קבוצה שבה כל פעם שמעלים הצעה לדיון, כל אחד מהמשתתפים יכול לענות, ולפתח דיון. אם כל פעם רק משתתף אחד יכול לדבר, הרי שרק אם נתבונן על כמות הקשרים בין המשתתפים, נקבל עליה של מספר המשתתפים בריבוע חלקי 2. כך שבעיר רגילה, כמות השיחות הנדרשת לדיון היא 5000 קוי קישור על 100 אזרחים משתתפים. .... ,^[1]. בני אדם אינם יכולים לעמוד בדרישה של עמידה בכל כך הרבה קוי תקשורת, ולכן הם מצטופפים בקואליציות שנאבקות על ההכרעה, ושוב נוצר שיח-מאבקי.

בספר ניגע באפשרויות השונות לפתור בעיה זאת.

אתגר הרב-גוניות

גם אם מצאנו פתרון לבעיה הטכנית של תיאום בין רבים, עדיין בתוכנו כקבוצה ישנם פערים המקשים להגיע להסכמות. החברה הישראלית אינה מקשה אחת. אנו מגיעים מתרבויות שונות, דרכי חשיבה שונות ומוסכמות שונות. כתוצאה מכך אנו לא תמיד מבינים אחד את השני. אין לנו שפה משותפת. העדר יכולת הבנה, יוצר בעיות באמון, בפרשנות. לפעמים בעיית הפרשנות מתרחשת גם בין קהילות שונות. כך למשל עבור אדם המגיע מקהילה צעירה מבין את המילה "סחי", כאדם שלא לוקח סמים קלים, בעוד בקהילה הוותיקה, המילה "סחי", מתכוונת לזוהמה ולכלוך. המילה "טחון" משמעה עבור הדור הצעיר "עשיר" ועבור הדור המבוגר, משמעה "גרוס דק-דק". גם בין קהילות מומחים לאותן מילים יש משמעויות שונות.

לכל אחד מאתנו ערכים שונים, המשפיעים על תפיסת עולמנו. יש ביניו המעריכים את הצורך לעזור לחלשים, בעוד אחרים מאמינים שעל החלשים לקום בעצמם וליזום כדי לשפר את חייהם....

גם אם יש לנו ערכים דומים, יש לנו הרבה פעמים אינטרסים שונים. ולפעמים אנו מרגישים שאם האינטרסים שלך ישגשגו, האינטרסים שלי יפגעו. אנו מנסים לשמור את האינטרסים שלנו בסוד, כדי לא לאפשר לאחרים לבקר... הדבר יוצר לא פעם אג'נדות סמויות. הוא גם יוצר את בעיית ה"עורכי-דין" (סופיסטים, כפי שהם נקראו בחברה היוונית). אנשים שמומחים בלעוות את דעת הקהל, כדי לשרת אינטרסים נסתרים של שולחיהם (במיוחד אם השולחים מסוגלים לממן את עורכי הדין).דברים אלו יוצרות תפיסות עולם שונות.

יש לנו מנגנון טבעי, שאיננו מודעים לו. אבל אנו אוהבים להדגיש את הארועים שמחזקים את הערכים שלנו, ולהתעלם או לתרץ את הארועים שאינם מתאימים להשקפת עולמנו. כך יוצא, שכל אחד מתאנו ניחן בהשקפת עולם אחרת.

כל אלו בעיות, שאם ברצוננו לקדם פתרונות מושכלים, בהם הציבור מבין את השלכות מעשיו ומקבל החלטה אחראית, יהיה עלינו למצוא להן פתרון. מי שמתעלם מהבעיות הללו, מוצא את עצמו מהר מאד לא פעם מגיע לישיבות ומרגיש תסכול רב... הספר ינסה לתת פתרון למורכבות הזאת.

יחוסים