ציבור, הוא אוסף רב-גוני של פרטים, בעלי השקפות עולם שונות, ניסיון שונה, העדפות שונות ודרכי פעולה שונות. על מנת שנוכל להביא את הציבור להסכמה, ראשית עלינו ליצור את התנאים שיאפשרו לו להבין אחד את השני, ולגשר על הפערים הקיימים בין הגישות השונות.
תוכן עניינים
תרבות הדיון
אני מציע שהפער הראשון ביכולת לגשר, נובע מתרבויות דיון שונות. כאשר בני אדם ניגשים לדיון, לא כולנו משתמשים באותה תרבות דיון. צריך להיות מודעים גם שגם בין אוכלוסיות שונות יש תרבויות דיון שונות. לדוגמא לפלסטינים יש תרבות דיון שמאופיינית בכך שהדומיננטי בשיחה בונה טיעון, ואין זה מכובד להפריע לו לבנות את הטיעונים גם אם לא מסכימים עם הטיעונים, או לחלוק על המסקנות שלו, בסוף הטיעון. לעומת זאת, בקרב הישראלים מקובלת תרבות ה"דוגרי", שבה נהוג להעיר ולבקר כל טענה, בזמן ובמהלך השיחה, מבלי לחכות לסיום בניית הטענה [1].כאשר מבקשים לכן להפגיש בין שתי קבוצות שתרבות הדיון שלהם שונה, חשוב ליצור התאמה בין שתי הגישות, אחרת תיווצר מתיחות שתמנע דיון יעיל.
גם אם כל המתדיינים משתמשים באותה תרבות דיון, אין זה עדיין מתכון להצלחה. במקרים רבים, תרבות הדיון הנהוגה היא תרבות שמתאימה לויכוחים פופליסטיים, בה כל צד מנסה להשמע יותר חכם, יותר מוצלח ויותר אמין מהאחר. מטרתו של דיון כזה, היא לשכנע את הקהל להאמין לדובר אחד ולדחות דובר אחר, בהנחה שהדובר המשכנע ביותר צודק, ולפי דבריו יש לפעול. מבחינה ביקורתית, זאת אינה הגישה לגישור בין עמדות. תרבות דיון פופליסטית, שמה דגש על ערעור עמדות אחרות, וביטול המהימנות של דוברים, ולכן מעוררת ריב ומדון. היא מוביל להתבצרות, והקצנת השיח.
מן הצד ישנה גם תרבות דיון שבה מתקיים דיאלוג אין סופי של חקירה והבנה איש של רעהו, וגם תרבות זאת, אינה מתאימה לדיון ציבורי, כיוון שבהחלטות ציבוריות, יש גם צורך להגיע לתכל'ס. למטרה ברורה שעל פיה הרשות המבצעת תפעל. איננו יכולים לעסור רק בהכלה של כל הדעות, אלא עלינו להגיע להחלטה שתהיה מקובלת על מרבית האוכלוסיה, ולא תפגע ככל הניתן באלו שדעתם לא התקבלה.
כדי לאפשר לציבור רחב יותר להשתתף בדיון, עלינו לעודד תרבות דיון שתאפשר דיון ענייני. במשך השנים שעסקתי בדליברציה, מצאתי כי אם שומרים על מספר כללים, ומבקשים מהמשתתפים לדבוק בכללים הללו, נוצרת תרבות דיון המאפשרת למידה ודיון יעיל:
- כל דיון מתחיל בהבנה ורק לאחר מכן עובר להכרעה:בשלב הראשון של הדיון איננו מנסים להכריע את הדיון, אלא רק לברר ולהבין. רק לאחר שנחוש בטוחים מספיק, ניתן לנסות ולהתקדם להחלטות משותפות. הניסיון הראה לנו שכאשר יוצרים לחץ להגיע להחלטות, הדבר מוביל להופעת מאבקים על היכולת להכריע. ולכן עיקר כוחה של התוויה זאת, הוא בכך שאין כאן מאבק שצריך להכריע ברגע אחד. ניתן לקחת זמן, וללמוד את הנושא, ואחד את השני, ובכך אנו משחררים את המוח האנושי מאחיזתה של מערכת קבלת ההחלטות התוקפנית, ומאפשרת קבלת החלטות בניחותא, ומשחררת לחצים חברתיים.
- אריה אינטרפרספקטיבית: אנו רואים רק חלקים מהמציאות, וביחד אם נאפשר זה לזה להציג את הצדדים השונים, תעמוד לראשותנו זווית רחבה יותר של הסתכלות: לרבים מאתנו יש את התחושה שרק מה שאנו רואים הוא נכון. ההבנה כי אנו רואים משהו מתוך השלם, מאפשרת לנו להתבונן על נקודות השקפה רחבות יותר, ללמוד ולהחכים. מסתבר שתהליך זה, שבו אנו נחשפים למידע שאיננו רגילים אליו, ואל נקודות מבט אחרות, מעורר סקרנות רבה אצל חלק מהמשתתפים, ומהווה מגנט משיכה חזק אל סוג כזה של דיונים. היכולת לחוות את המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי מי ששונה מאתנו מרתקת מאד עבור רבים. במיוחד אם הם אינם נדרשים לשנות את דעתם. האתגר האינטלקטואלי הזה, אינו מתאים לכלל האוכלוסיה. אנשים הנדרשים לתשובות ברורות ומידע בטוח, מתקשים לעמוד בתהליכים אלו, אך אנשים סקרנים, ובעצם מינסיוניינו, חלקים לא מבוטלים מהאוכלוסיה נהנים מתהליך זה.
- יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך (רבי אלעזר, מסכת אבות, ב, י"ג): פעמים רבות, כאשר דוברים אינם מסכימים עם דובר אחר, ישנה נטייה להאשים את הדובר השני ביכולות אינטלקטואליות הנמוכות או להאשימו כי הוא בעל כוונות שליליות נסתרות. התקיפה האישית, הנפוצה כל כך בדיונים בפורומים, מובילה את המותקף להגנה ולהתקפה חוזרת. הדו-שיח ההתקפי הזה, מוביל להתלהמות, שמונעת מהקבוצה לנהל דיון ענייני ומונעת מהקבוצה להגיע להחלטות משותפות. לכן אנו נמליץ להקפיד לטעון לעניינו של דבר, ולא לגופו של אדם. עלינו לשמור על כבוד כל החברים. במקרה של ביקורת, נמליץ להתמקד בבדיקת הטענה, מבלי להתייחס לטוען או למניעיו. כך אנו מנתקים את הקשר בין טענה לטוען ומונעים פגיעה באגו של הדוברים. במידה שהדברים כן גולשים להתקפה אישית, מנהל הדיון יפעיל את יכולותיו כדי להשיב את כבוד המשתתפים כדי שניתן יהיה להמשיך בדיון.
- הקשבה אמפטית והזדמנות שווה: כל אחד מאתנו, גם אם אינו דובר רהוט, מחזיק חלק החשוב להשלמת הפאזל הקבוצתי. בקבוצות שבהן ההקשבה והאמפטיה היו גבוהות, ולכולם ניתנה הזדמנות שווה לדבר, נוצרה אינטלגנציה קבוצתית רבה יותר (Woolley, Chabris, Pentland, Hashmi, & Malone, 2010). לכן חשוב להקפיד על הקשבה אמפטית, והזדמנות שווה להתבטא.
- סבר פנים יפות לחדשים: לפעמים מצטרפים לדיון משתתפים חדשים אשר תרם השתחררו מרוח הדיון התוקפני, או מתרבויות דיון אחרות, שאינן מתאימות לדיון ציבורי, והדיון שלהם מאופיין בזעף ובסער או באריכות מייגעת. גם כאן, קבלת פנים יפה, ויחס אישי, תוך הסברת כללי המשחק, פותרים כמעט תמיד את הבעיה.
- מבוסס ראיות: במהלך דיון בני אדם אוהבים לספר סיפורים (Black, 2008), לבנות תאירויות ולהציע פתרונות משלהם. כל זה טוב ויפה, וגם חשוב, לצורך יצירת מעורבות, יצירת תחושת לכידות ולצורך הגברת ההבנה של המשתתפים. הבעיה היא שלא פעם, הסיפורים הללו הם אישיים, וקשה לבסס אותם. כתוצאה מכך, עלולות להופיע תיאוריות סותרות, שלא ניתן להפריכן. תיאוריות אלו, הופכות לבסיס לנרטיבים מנוגדים, כמו למשל בסיפור הישראלי-פלסטיני, שבו כל צד מספר סיפור אחר. בהעדר יכולת לברר את העובדות, התיאוריות הללו יוצרות קיטוב, ופירוד. הנרטיבים ההפוכים, עלולים להוביל את המשתתפים לתחושת חוסר יכולת השפעה, ואף תחושת סכנה וחוסר וודאות. תחושה שתוביל להתפחות מאבק חריף בין המשתתפים. ולכן חשוב במהלך הדיון, לבקש מהמשתתפים לנסות לבסס את דבריהם, כדי שבסופו של התהליך, רק תיאוריות וסיפורים שיש להם בסיס, שאושר על ידי הכלל, ישארו. תיארויות אלו, שהופכות להיות מוסכמות יותר ומקובלות יותר, על המשתתפים, מאפשרות הידברות, והגעה להסכמה. לכן כאשר אנו מנהלים דיון ציבורי, עלינו לעודד סיפור סיפורים, אך עלינו גם לעודד הצגת ראיות, וביסוס תיאוריות, שיהיו מקובלות על הכלל.
- ביקורת לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, ושימוש בהומור: להמשיך....בעוד שיחה נעימה, לאחר תחושת תוקפנות לא עוזרת להוריד את המתח. הומור על הקבוצה שנתפסת כמתקיפה, מסייע להוריד מתחים[2]. הומור ככלל, מסייע להפחית מתחים בקבוצה, ולהעלות את האנרגיה של העשיה והפעולה של המשתתפים[3].
יצירת שפה משותפת ומרחב הבנה
היווצרות של תרבות דיון מתאימה מהווה בסיס פסיכולוגי-חברתי נוח להתפתחות דיון, אך היא עדיין אינה מספיקה כדי להתחיל להגיע להסכמות. לפני שנוכל להתקדם, עלינו לסגור את פערי הידע הקיימים בין המשתתפים. כאשר מנהלים דיון בקבוצות המגיעות מרקע הטרוגני, ישנם גם בד"כ פערי הבנה, פערי מושגים ופערי ידע גדולים מאד. ככל שהקבוצה יותר הטרוגנית, כך התפיסות של אנשים לגבי הנושא יכולות להיות שונות יותר. למשל, יהודים וערבים הבאים לדון על נושא חברתי, יגלו במהרה שכמעט ואין להם שפה משותפת. מעבר לתרבות הדיון השונה, עולם ההתייחסויות שלהם לנושאים רבים, הוא שונה ולפעמים בלתי מובן. הפער הזה קטן יותר ככל שהקבוצה הומוגנית. גם כאשר מנהלים דיון בעירייה, בין משתתפים מאגפים שונים, קיימים פערי מידע והעדר שפה משותפת. ולכן דרוש בשלב הבא של הדיון ליצר שפה משותפת סביב נושא הדיון.
הדרכים ליצירת שפה משותפת הן רבות. בגישה של סקריי-דיון, מקובל לתת למשתתפים, מספר ימים לפני הדיון, לקרוא עלוני מידע הקשורים לנושאי הדיון שהוכנו על ידי מומחים[4]. בשיטה אני נוהג, אני מסביר למשתתפים שהחלק הראשון והשני נועדו ליצור בינהם הבנה, ומדגיש שאין כוונה כרגע לקבל החלטות, רק לנסות להבין את הנושאים שעל הפרק. בחלק הראשון אני מעלה את נושא הדיון ונותן מקום לשאלות רבות ומגוונות שהמשתתפים מעלים. אני מאפשר לכל אחד לעלות כל שאלה שעולה בראשו, בנושא הדיון, ומאפשר שיג ושיח. כל זה נעשה בתוך מעגלי שיחה. כך מתחילה להיווצר הבנה. בשלב השני של הדיון, אני מבקש מהמשתתפים לצאת "להפסקת קפה", מתוך ההבנה שבשיחות פרטיות וחופשיות, ליד מכונת הקפה, כל אחד יוכל לשאול כל אחד אחר לצורך הבהרה והבנה טובה יותר. שני השלבים הראשונים הללו, הם הבסיס לייצרת שפה משותפת.
אמון ומעשה
על מנת שהמשתתפים יוכלו לקבל החלטות שטובות לכולם, עליהם להיות משוכנעים כי אף אחד בתוך הקבוצה אינו מטה את ההחלטות, כך שישרתו אותו ויפגעו באחרים. לכן אמון, הוא גם רכיב הכרחי בתוך מערכת דיון. ככל שרמת חוסר האמון במערכת תגבר, כך תעלה רמת הכעס של המשתתפים והמתדיינים ימנעו משיתוף פעולה. כל מידע שיוכנס לדיון יחשב כחשוד, והדבר יביא להאטה ולבסוף לעצירת הדיון[5]. ישנן כמה דרכים להעלות את האמון בין המשתתפים. אחת מהן היא להקצות חלק מהדיון, להכרות אישית, ולאפשר לכל משתתף להסביר את האינטרסים שלו במפגש. גילוי של כוונות נוגדות לצרכי הכלל, ווידוי על מניעים שעלולים להשפיע על הדיון, מעלה את רמת האמון[6]. גם השימוש באמצעי דיון שונים יכול להוריד ולהעלות את רמת האמון. ככל שהמדיום שדרכו מתנהל הדיון, מאפשר ליותר שפת גוף, אינטונציה ורגשות לעבור, כך רמת האמון תעלה[7].
ברוב הקבוצות האמצעים הנ"ל, מספיקים כדי לבנות אמון הדרוש לתחילתה של עבודה משותפת. אך יש קבוצות, שבינהן יכולה להיות יריבות קשה, ולכן חוסר האמון הראשוני יהיה נמוך. במקרים כאלו, ולמעשה בכל המקרים, אחד הכלים המשמעותיים ביותר ביצירת אמון, היא "מבחן המעשה". שילוב של מעשה בפעולות הקבוצה, מאפשר למשתתפים לבחון בצורה אמינה יותר, האם האמירות שנאמרו בקבוצה מתיישבות עם המעשים. בקבוצות בהן המתח גבוה מאד, מומלץ להשתמש בארועים דליברטייבים קצרים וקטנים, ובינהם לייצר יותר פעולות שטח, המאפשרות לחברי הקבוצה להכיר טוב יותר אחד את השני. במידה ובמהלך הארועים המעשיים מתגלה מתח, מומלץ לטפל בו בדיון הבא, או באמצעים של פתרון מחלוקות, כפי שיוצג בסעיף על טיפול במתחים
הבנת ההשקפות השונות
למשתתפים שונים, תפיסות עולם שונות. תפיסות העולם השונות הללו יכולות להוביל למסקנות שונות, לערכים שונים ולפעולות שונות. כתוצאה מכך, על אף שאנו יוצרים אולי שפה משותפת, עדיין יהיה קיים פער בין המסקנות אליהן קבוצות שונות יגיעו. כך למשל, דתיים וחילונים מחזיקים בהנחות יסוד שונות, ולכן גם במסקנות שונות. דתיים מניחים כי מקור הסמכות היא התורה, שניתנה לעם ישראל מאת האל. כך שמבחינת אדם דתי, כאשר הוא מבקש לדון על קביעות מוסריות, התורה היא הבסיס למוסר. אצל אדם חילוני, מקור המוסר, אינו, על פי רוב האל, אלא ההבנה האנושית, והחקירה האנושית. לכן כאשר עסקנו באחת הקבוצות בשאלה "מי הוא גֵר?", הדתיים טענו כי הגֵר, הוא גיור (גוי שהתייהד), ואילו החילונים טענו שהגר הוא גוי שחיי בתוך מדינת ישראל. המסקנה של הדתיים היא שהאוכלוסיות הלא-יהודיות בישראל, אינן זכאיות לזכויות שיש לגר בתורה (שיוויון משפטי, וכיוב'). לעומתם החילונים חשבו שגם האזרחים הלא-יהודים במדינת ישראל, וגם העובדים הזרים, זכאים לזכויות מוסריות שהתורה מקנה לגרים.
העדר הבסיס המשותף, יכול להקשות מאד על הדיון ועל ההגעה להסכמות.
אפשרות אחת להתגבר על הקושי, היא ליצור הסכמה לאו דווקא על דרכי החשיבה, אלא על פעולות שאנו מסכימים עליהם. למשל, אחת ההסכמות שהגענו אליה בקבוצת חילונים-דתיים, היא שיום השבת, הוא יום מנוחה, שבו רצוי לא לטייל. הדתיים התבססו על התורה שמצווה לשבות ביום השבת, ואילו החילונים העלו את ההסבר שאומר כי אם משפחות יוצאות לטייל ביום השבת, הן גורמות לאנשים לעבוד בשבת (תדלקנים, עובדי-מסעדות, נותני-שרותים וכיוב'). וכיוון שהעובדים בשבת, הם בדרך-כלל מן האוכלוסיות החלשות, הרי שטיולים בשבת, מובילים לכך שאוכלוסיות חלשות תפגענה בהעדר אפשרות לנוח ביום המנוחה הכללי. במקרה הזה, על אף שתפיסות העולם שונות, המסקנות היו דומות, וניתן יהיה ליצור הסכמה.
אבל אזורי הסכמה, במקומות שבהם יש השקפות שונות, אינו דבר מצוי. כדי להתמודד עם הקושי, יש צורך לפתח הבנה לגבי דרכי מחשבתם ופעולתם של שני הצדדים, ולמצוא דרכים לגשר בין השיטות.
אחד מאזורי המחלוקת היותר נפוצים בתהליכי דיון הוא ההפרדה בין ליברלים לשמרנים. בהגדרה ליברלים ושמרנים, אינני מתכוון לשמאל או ימין, אלא לאיפיונים של שמרנים וליברלים, כפי שהם מופיעים בספרות המחקרית (Haidt, 2012; Jost, Glaser, Kruglanski, & Sulloway, 2003).ניתן לאפיין את הליברלים בצורה הבאה: ככל שאדם שמרני יותר, כך הוא צריך תשובות ברורות יותר, ומוסמכות יותר. לשמרנים יש נטייה גדולה יותר לחפש מרות וסמכות. לשמרנים יש נטיה גדולה יותר לעקוב אחר נורמות חברתיות. שמרנים בדרך כלל יחפשו יותר פעילות, ופחות דיבורים. בנוסף, ככל שאדם שמרני יותר, הוא יותר יבדוק בכללים המקובלים בחברתו, ופחות יהיה פתוח לדיון ושיקלול או הבנה של דעות של קבוצות אחרות. בהעדר יכולת להתמודד עם ריבוי דעות, לשמרנים יש נטיה גדולה יותר להתמודד עם אי הסכמות באמצעות הימנעות או תוקפנות. מנגד ליברלים פחות יקבלו מרות או סמכות. ליברלים הם בעלי פחות צורך בתיאוריות סגורות ובטחות. ליברלים יש נטיה גדולה יותר לאינדווידואליזם, והם פחות פועלים על פי נורמות חברתיות. ליברלים פתוחים למגוון דעות רחב יותר, ויטו להתמודד עם אי-הסכמות באמצעות הדברות וויתורים.
החלוקה לליברלים-שמרנים אינה תלויה בדעות הפוליטיות. כך למשל בין הדתיים יכולים להיות דתיים שמרנים ודתיים ליברליים. שמרנים דתיים ידבקו בתורה ורבנים המפרשים אותה, ויראו בחילונות אויבת מאיימת להכריעה בכוח האמונה והתעמולה. לעומתם, ליברלים דתיים, יהיו פתוחים יותר לרעיונות רבים מהחילונות, אל הניו-איג'יות, ואל גישות נוספות הקיימות בקרב הציבור הרחב. דתיים-ליברליים יהיו פתוחים לדיון ולמחשבה על שיטות אחרות. לא יראו בחילונות אויב, אלא ינסו להכיל אותה. מנגד, אצל החילונים יש גם ליברלים ושמרנים. חילונים שמרנים, יאמינו במדע, בחוקיו ובסמכות המדענים כדרך היחידה לבחון את העולם. שמרנים חילונים יראו בדת אויב, ויפנו לתעמולה כדי לחזק את החילונות. חילונים ליברלים לא יראו בדת אויב, ינסו להכיל אותה, ולמצוא גשרים בין העולמות. יאמצו חלק מרעיונות הדת, ויהיו מוכנים לערער על עליונות המדע והמדענים.
באופן כללי, ניתן לומר כי בכל תנועה רעיונית, יש ליברלים ושמרנים, כאשר השמרנים הם אלו היותר קנאים לרעיון, והיותר מילטנטיים, בעוד הליברלים יהיו יותר סקפטיים ופחות דבקים. באופן כללי, אולי גם ניתן לומר, שאלו שאינם אחוזים באג׳נדות כלל, הם הליברים ביותר. כך שבפועל, כנראה חלק גדול בציבור, שאין לו דעה נחרצת, או בית פוליטי, הוא למעשה המחנה הליברלי, או "המרכז" כפי שהוא מכונה בישראל.
בדיון ציבורי, ככל שאדם ליברלי יותר, כך הוא פתוח יותר לשמוע דעות של אחרים, וככל שאדם שמרן יותר, כך קשה לו יותר להתמודד עם דעות של שונות משלו. למעשה, מצאתי ששמרנים מימין ומשמאל במפה הפוליטית, מתקשים בדיון ציבורי. במחקר שערכה לינדל, היא זימנה למפגש דיוני בנושא מתנגדי הגירה ותומכי הגירה, ומצאה כי מתנגדי הגירה הגיעו באחוזים נמוכים יותר<ref>Lindell, M. (2014). What Drives the Polarization and Moderation of Opinions? Evidence from a Finnish Citizen Experiment on Immigration. In ECPR Joint Sessions of Workshops 2014, workshop “Systematising Comparison of Democratic Innovations: Advanced Explanations of the Emergence, Sustenance and Failure of Participatory Institutions”</re>.
גם במקומות עבודה ניתן לחלק את האוכלוסייה ל"ליברלים" ושמרנים". אלא שכאן נהוג לכנות זאת doers ו- thinkers. ה-doers, בדומה לשמרנים נוטים לחפש כללים ברורים, מתקשים לגשר על פערים עם בעלי דעות אחרות, ונוטים לקבל מרות ביתר קלות. הם מאופיינים בנטייה לעשיה, ופחות נטייה ליצירת דיון והסכמות. לעומתם ה- Thinkers, מפגינים גמישות מחשבתית רבה יותר, נוטים לשתף יותר, ולנסות לגבש עמדות מוסכמות יותר. ה-thinkers, גם פועלים, אך בדרך כלל בפחות מהירות ובהילות.
כאשר מצאתי את תופעת ה-doers ו- thinkers בעירייה, והשתמשתי בשמות הללו, כדי לאפיין את קבוצות הדיון שהשתמשתי בהן, אנשים לא אהבו את הכינויים הללו. במקום זאת, אני מציע שיש להשתמש, לפחות בעברית בשמות "תכליתניים" ל- doers ו"מכלילנים" ל- Thinkers. כאשר ניהלנו דיונים בהם היו מעורבים תכליתניים. גילינו כי התכליתניים, בעלי הדחף הגדול ביותר לעשיה, התקשו מאד בתהליכי הדיון, וביקשו לקצר את הדיון, או לא להשתתף בדיון כלל, אלא רק כשיגיע שלב ההכרעה. ההתנגדות שלהם היתה כל כך גדולה, עד שהיה עלינו למצוא לכך פתרון. מנגד, בקבוצות בהם היו עודף של מכלילנים, גילינו שהיכולת של הקבוצה לבצע משימות הייתה נמוכה. לכן בקבוצה דיונית, המבקשת גם לפעול, או לקבל החלטות מעשיות, היה עלינו למצוא דרך לשלב את שני הקצוות הללו, כדי שהדיון יהיה מכליל וגם תכליתי.
הפתרון שמצאנו לכך היה לנהל את מרבית הדיונים בקבוצות שהכילו בעיקר שילוב של מכלילנים ואנשים שנמצאו באיזון בין תכלית לתכלול, ואנשי ביניים ומיעוט קטן של תכליתנים שהסכימו להשתתף בתהליך. את מסקנות הדיונים הינו שולחים לתכליתנים לצורך אישור ו/או הערות. כך יצרנו מחזורים של תכלית-תכלול, כשכל אחד מקבל את הדיון במידה המועדפת עליו. השתדלנו כמה שפחות להטריח את התכליתנים להגיע לדיונים, ועידכנו אותם רק במסקנות. לאנשי התכלית נדרשנו, בעיקר כשהיה צריך לפעול, או כשהיה צריך לקבל החלטות מורכבות, הדורשות ידע מקצועי רב. בגלל אופיים של התכליתניים, הדבקים בחוקים ברורים, היוו התכליתניים מקור חשוב מאד לידע מעשי, שלא תמיד היה אצל המכלילים. ההפרדה הזאת, סייעה לנו לשלב טוב יות את כל הגורמים, ואפשרה יותר פתיחות ומחשבה, יחד עם ביצוע ברמה גבוהה יותר, אך עדיין האמונות של שילוב תכלית ותכלול, היא אומנות שיש עוד לפתחה, לפני שניתן יהיה להפעילה בקלות.
להבדל בין שמרנים לליברלים, יש עוד השפעה חשובה על מבנה הדיון. ליברלים ולשמרנים יש מידה שונה של נטייה להידרש לסמכות גבוהה. ככל שחברה יותר שמרנית, כך אנשיה יעדיפו להשאיר יותר החלטות בידי רמות בכירות יותר. לדוגמא, ככל שחברה, דתית-שמרנית יותר, כך אנשיה יעדיפו להשאיר יותר החלטות שעליהם לקבל, בידי רבנים. כך גם בחברה החילונית, ככל שאנשים שמרנים יותר, כך יבטלו את שיקול דעתם, ויסמכו בהחלטותיהם יותר על מומחים, או מנהיגים בעלי שם.
ההבדל הזה בין שמרנים לליברלים משפיע גם על הדרך בה ניתן לשלבם בדיון ציבורי. שמרנים יעדיפו להשאיר את הדיון למומחים/בעלי-סמכות, ולסמוך על שיקולם דעתם, בעוד ליברלים מעדיפים לגבש את דעתם בעצמם.
כאשר דורון צור, ניהול את פרויקט "The best plans" , שביקש למצוא פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני על ידי תהליכים דליברטייבים ייחודיים שפיתח, הוא גילה כי בצד הפלסטיני, שנחשב שמרני יותר מהצד הישראלי, הפלסטינים מעדיפים להשאיר את זכות הביטוי לבעלי הסמכות, ולא לחוות דעה בעצמם (שיחה אישית). דבר דומה קרה גם בשיחות בין דתיים לחילונים שניהלתי. כאשר הדתיים נתקלו בקושיה שלא יכלו לענות עליה בעצמם, הם נזקקו לסמכות רבנית כדי להתקדם בדיון. עד שהאישור הרבני לא ניתן להם, הם לא יכלו להתקדם בדיון.
הפער הזה, בין הגישה הליברלית, לגישה השמרנית מקשה על ניהול דיון בין שמרנים לליברלים. התחושה הזאת, ששמרנים נאלצים לעצור את הדיון, כדי לתת מקום לבכירים מהם, או ששמרנים נמנעים משינוי עמדות, מתסכל מאד מבחינת הליברלים, הרגילים יותר בשינוי עמדות, ללא צורך בסמכות. ולכן השאלה שנשאלת, היא איך ניתן לקיים דיון, כאשר צד אחד מעדיף לחוות דעה בעצמו, בעוד הצד השני ממתין לדעת הבכירים ממנו.
אני מציע שהפתרון נמצא בשילוב של שתי רמות דיון או יותר. רמת דיון אחת, היא רמת דיון בין המומחים או בכירים, ורמה אחרת תערך בדיון מקביל בין מעצבי-דעת קהל, או דרגי הביניים. ובמידה שיש ביקוש, או צורך יתנהל גם דיון ברמה ציבורית נרחב ושיוויונית.
הסיבה שאני מכניס את רמת מעצבי-דעת הקהל, היא בעקבות תיאורית שני השלבים של כ"ץ ולזרספלד שמראה כי באוכלוסייה יש שלוש רמות של השפעה. רמת הבכירים (במקרה של לזרספלד וכ"ץ, רדיו ועיתונות), רמה של מובילי דעה – חובבנים שמסתקרנים מהתחום, והציבור הרחב. על פי תיאורית שני השלבים, הדיוטות אינם מושפעים ישירות מהבכירים, אלא מרמת הביניים של מובילי הדעה, שנמצאים במעגל החברים שלהם. מובילי עצמם מושפעים מן המומחים וגם מסוגלים לבקר אותם.
על ידי קיום דיון תלת-שכבתי, אנו בעצם מאפשרים לחברה או לארגון, ליצור פלטפורמה לדיון ציבורי משמעותי, המאפשר לדעות להתפתח. הדבר מאפשר גם דיון ביקורתי, בו מובילי הדעה יכולים לבקר זה את זה, וגם את המומחים. כך אנו יוצרים שיח ציבורי רחב, וביקורתי.
סביר להניח, שאליטות יותר שמרניות, ימנעו מדיון, ויורו למאמינהם להימנע מדיון, זאת כיוון שפתיחת הדיון, מפזרת את הכוח האבסולוטי שנמצא בידיהן, והשפעתן על צאן מרעיתם. אך אלו לדעתי יהיו מיעוט, בעוד רוב האוכלוסיה, כן ישתתף בדיון, למעט שמרנים קיצוניים. עבור שמרנים קיצוניים, יש להבנות תהליכי דיון, מותאמים יותר, ומוגנים יותר.
אמצעי הבנה
כיוון שהאוכלסיה המשתתפת בדיונים יכולה להגיע מרקעים שונים, התמחויות שונות, וישנה גם רב-גוניות בדרך בה אנשים קולטים וזוכרים דברים, יש צורך למצוא דרכים לייצג את המידע בצורה שתתאים לאוכלוסיות המרכיבות את קבוצת הדיון. אחד המקרים שנתקלנו בהם פעמים רבות, במהלך דיון, בצרכים שונים לייצוג, הוא כאשר אנשים השתתפו בדיונים מורכבים וארוכים. מיעוט קטן מאד של אנשים השתתף בדיונים עצמם, מיעוט נוסף רק קרא את ההתכתבות, ולא השתתף, והרוב ניסה לעקוב, אך התייאש מהר מאד. לא פעם, חלק מאותם אלו שניסו לעקוב אחר הדיון, ביקשו למצוא דרך שבה ניתן יהיה לראות את סיכום הדיון. ייצוג תמצתי וברור של הדיון, היה חשוב גם כדי להכניס מתדיינים חדשים למהלך הדיון. גם בתוך הדיון עצמו, למשתתפים שונים יש צרכים שונים. יש משתתפים שזוכרים טוב יותר מידע שמיעתי, ויש כאלו הזוכרים טוב יותר מידע ויזואלי. במהלך הדיונים, גילינו שיש אנשים שקולטים בקלות מידע המקודד בצורה ויזואלית וציורים, ויש כאלו המעדיפים מידע כתוב בצורה מסודרת. גם רמות המומחיות השונות, דורשות ויזואליזציה אחרת. למשל, חוקרים מנוסים, יעדיפו מידע המופיע בגרפים ובהשוואות סטטיסטיות, ולעומתם אנשים פשוטים, נדרשים להמחשה טבעית יותר. כך לדוגמא, אם נניח שאנו רוצים לדעת כמה אשפה עיר מייצרת, מומחים יבקשו לקבל נתונים סטטיסטיים, והשוואת לערים אחרות מקבילות בארץ ובעולם. לעומתם להדיוטות יהיה עלינו להמחיש בצורה טבעית יותר, כמו להראות תמונה של אדם, ולידו כמו הזבל הממוצעת בחודש שמייצר אדם. ניתן להשוות זאת לערים שהתייעלו, על ידי הצגת שתי ערמות אשפה ליד האדם, אחת לעיר שלו, ואחת לעיר חסכונית.
כדי לענות על הצרכים השונים, בעירייה פיתחנו מודל שמאפשר להציג את אותו מידע בכמה דרכים שונות, בהתאם לצרכי המשתמשים, והעדפותיהם החזותיות. אך נראה שכדי לענות על כל הצרכים, יש לפתח אפליקציות שיאפשרו להציג את אותו מידע, בחתכים שונים ובשיטות שונות, בהתאם להעדפת המשתמש.- ↑ Ellis, D. G., & Maoz, I. (2002). Cross-cultural argument interactions between Israeli-Jews and Palestinians. Journal of Applied Communication Research, 30(3), 181–194.
- ↑ Singer, D. L. (1968). Aggression arousal, hostile humor, catharsis. Journal of Personality and Social Psychology, 8(1p2), 1.
- ↑ Dienstbier, R. A. (1995). The impact of humor on energy, tension, task choices, and attributions: Exploring hypotheses from toughness theory. Faculty Publications, Department of Psychology, 111.
- ↑ Fishkin, J. (2009). When the people speak: Deliberative democracy and public consultation. Oxford University Press.
- ↑ Mansbridge, J. J. (2009). Deliberative and non-deliberative negotiations.
- ↑ Monnoyer-Smith, L., & Wojcik, S. (2012). Technology and the quality of public deliberation: a comparison between on and offline participation. International Journal of Electronic Governance, 5(1), 24–49.
- ↑ Bicchieri, C., & Lev-On, A. (2007). Computer-mediated communication and cooperation in social dilemmas: an experimental analysis. Politics, Philosophy & Economics, 6(2), 139–168.