קראתי את הפוסט המרגש והיפה של "כבשה שחורה". כן בעיניי הוא מרגש, למרות שהוא "כופר בעיקר" הציוני שבזכותו אנו חיים כאן. אינני חושש מ"כופרים". אני אוהב אנשים שמעיזים לחשוב אחרת. בין אם הם נוער הגבעות, או אנרכיסטים בבילעין. אני סולד מאלימות, גם של נוער הגבעות, וגם של חבר'ה בבילעין, אבל אני אוהב אותם כאנשים שאכפת להם, ומוכנים לפעול. דיברתי עם אלה וגם עם אלה, וגילתי אנשים מדהימים, אכפתיים. אולי הפרשנות של המציאות שלהם שגויה בעיניי, ואולי גם מעשיהם. אבל בתוך תוכם פועם לב אכפתי ומיוסר. "כבשה שחורה" הוא אחד מהם. מהמכתב שלו, אפשר להבין את לבו של זה שכפר בחברה ה"נורמטיבית". אפשר לקרוא, ולחשוב על מעשינו. עדויותיו אינן שגויות. אני הייתי בגבעתי, ואחר כך במילואים פגשתי חבר'ה סדירים, ומה ש"כבשה שחורה" מספר הוא אמת. אסור לנו להתעלם מכך.

במקום להתעלם, עלינו לחשוב כיצד למצוא פתרון למצב. אינני יודע עדיין כיצד ניתן לפתור את הסכסכוך שין שני העמים. אבל אני כן יודע, שבמקום שבו עברתי, השתדלתי להיות מוסרי, והמוסריות הזאת שמרה עלי, ועל החבר'ה שהיו סביבי, וגם על הפלסטינאים שבאתי איתם במגע. במקרים מסויימים, היא הורידה את המתיחות, ולפעמים, גם היתה בינינו חיבה גדולה.

בפוסט הזה, אנסה להסביר את החוויה שלי, בשרותי ביש"ע, ואת הדרכים שבחרתי בהם כדי להתמודד מוסרית עם השרות. אשמח לחשוב יחד איתכם על המסקנות שלי.

באהבה, טל

——

גם אני כמו "כבשה שחורה", גדלתי בידיעה שאני רוצה ללכת לקרבי. התגייסתי לצנחנים, אך לאחר חודשיים הפכתי לג'ובניק לעשרה חודשים (ניתוח הרניה), חזרתי ועשיתי שוב טירונות בגבעתי.  רציתי אקשן. רציתי להראות לערבים הללו מה זה. באותה תקופה האינתפדה הראשונה הייתה בעיצומה. הטסטורון שלי היה במלא עוצמתו, ואני כבר רציתי להראות איזה גבר אני. כשסוף כל סוף הגענו למחוז חפצנו. ארץ החלומות הגבריים, התחילה המציאות להכות בפנינו. האלימות הפנים פלוגתית עשתה את שלה, ואיבדנו את אחד מחברנו. הקורבן היחיד שספגנו בעזה, בא מידינו שלנו. מתוך אלימות בין קבוצת חיילים, שהתעללה ב"כבשה השחורה" הפלוגתית שלנו (רק שהכבשה הזאת, הרגה את אחד התוקפים שלה).

בעזה, התחלתי להנות מהשרות הצבאי שלי. נחשבתי לחייל מצטיין, הייתי ערני מאד, דרוך מאד, מוכן למלחמה, אך לא הפעלתי מעולם כוח מיותר. הכוח היה מדוד. אני זוכר את עצמי צופה ומזהה כל מי שתצפת עלינו. מראה לו שאני רואה אותו, ושלא יתעסק איתנו. אני זוכר את עצמי רץ ברחובות אחר נער קל רגלים, כשאני חובש קסדה, אפוד כבד ורובה, וכמעט משיג אותו (אלא שאז, גילתי שאני לבד, עמוק בתוך מחנה הפליטים, כשאין אף אחד שעומד מאחורי – הייתי כנראה מהיר מידי ונסוגתי, כדי לא להסתבך). היכולת הזאת לרוץ מהר יותר מנער, כשאני לבוש באפוד קרבי, באה מהרבה אימוני ריצה.

המציאות ש"כבשה שחורה" שחורה תיאר, התחילה להופיע לעיני. אני זוכר את הנער התמים והמסכן, בן טובים שהיה ברור שלא היה מעורב בזריקת האבנים, חותף סטירת לחי מצלצלת מהסמ"פ. ידעתי שלא הגיע לו. ידעתי שהסתירה הזאת נצרבה במוחו של הנער, ויצרה לנו אויב חדש, שלא היה שם קודם.

אני זוכר את העצור שישב במרכז הפלוגה בעיניים קשורות, ואת החיילים עוברים ומשתעשים בהתעלוליות שונות בעציר. אבל הייתי חייל כמו כל החיילים, והיה לי ברור שעל פי חוקי המלחמה, אסור לגעת באסיר. אבי הוא זה שלימד אותי. הוא חינך אותי מגיל צעיר, שמרגע שחייל הרים ידים, יש להתייחס אליו כאל בן אדם שיצא ממעגל האלימות. האמירה המוסרית הזאת היתה כל כך ברורה לי, שהגעתי מייד, והודעתי לחיילים האחרים שאסור לגעת בו, והוא כרגע נתון תחת חסותנו. הסברתי להם את כל המשנה. הפגיעות בו פסקו.

אני זוכר את היום שעמדתי במחסום, וזיהיתי בתוך המכונית צעיר חשוד. היה משהו בהתנהגות שלו שתפס את תשומת ליבי. ביקשתי ממנו לצאת מהמכונית. אבל הוא התרחק, כשהוא מחזיק את ידיו מאחורי. קראתי לו לבוא, והוא התרחק. ואז ראיתי חבר אחר, שבדיוק עמד מהצד וראה שהבחור החזיק סכין גדולה בידיו, שועט אליו ומפיל אותו לאדמה. עצרנו את הבחור. וחיכינו עד שיבוא השב"כ לאסוף אותו. בינתיים ביקשו חבריי להתעלל בו קצת. גם כאן, הסברתי להם שהוא שבוי, ואסור לגעת בו. שמרתי עליו, למרות שרגע לפני כן, הוא יכול היה להרוג אותי. ידעתי שכך יש לפעול על פי חוקי המלחמה. ידעתי שחוקי המלחמה שומרים עלי, יותר משאני שומר על חוקי המלחמה. לא היה כל טעם בהתעללות בו. השב"כ עצמו הסביר שאחרי ההתעללויות של חיילים, קשה יותר להשיג מהאסורים מידע. פעלתי נכון, והדבר חיזק בתוכי את תחושת ההצלחה.

אני זוכר את הבחורות הערביות שפגשנו באמצע אחד ממחנות הפליטים. הן התקרבו אלי בצעקות ובמבט שינאה. אני איבטחתי את הכוח מאחור, והן באו וצעקו עלי באיבה. הסתכלתי עליהן בעיניים, במבט שאומר "מה לכן ולי… הרי בני אדם אנו… מדוע בצעקות… בא נדבר. בואו נכבד אחד את השני. לא ידעתי ערבית, והן כנראה לא ידעו עיברית. אבל המבט בעיניים אמר הכל. הן נרגעו, והתסכלו עלי בתחילה בפליאה, ואחר כך בהערכה. אם הינו יכולים לדבר, אני בטוח שהינו יכולים להישאר ידידים. הכוח המשיך הלאה והידידות הקצרה שלנו נשארה כזכרון.

אני זוכר את עצמי עומד בעמדה על בניין בגובה שלוש קומות. כשהחבר'ה מלממטה זורקים אבנים. לא ממש הרגשתי מאויים. הדבר שיעשע אותי. אכלתי בננה להנאתי,בעודי חומק בקלילות מן האבנים המתעופפות מימין ומשמאל. אני עומד שם למעלה, במבט משועשע, והם זורקים אבנים בחמה שפוכה. לבסוף המשחק נגמר, מישהו הצליח בכל זאת להשחיל לי אבן בברך. זה היה מאד לא נעים, אבל חלק מהמשחק. לא רציתי שיראה שפגע בי. המשכתי להיות אדיש, ואז הלכתי לאט לאט אחורנית, וכשהם לא ראו התקפלתי מכאב, ואמרתי למ"כ שימצא מישהו אחר שיחליף אותי. לא היה בי כעס… זה היה משחק.

באותו היום התחולל ארוע שלא היה משחק. לאחר מספר דקות חזרתי לעמדה. בצד ימין שלנו התפתחה הפגנה. כוח צבאי שלנו הגיע להתעמת עם המפגינים. אני הייתי בתצפית. הייתי ערני במיוחד, וזהיתי במהירות בקטביס"ט (אדם שמחזיק בקבוק תבערה). צעקתי מיד למפקד שלי, והוא הספיק להגיב מהר יותר (מדובר על שלוש שניות), ופגע בזורק, עוד לפני שהזורק הצליח לזרוק את הבקט"ב על הכוח. הוא נפגע בבטנו, וחולץ על ידי חבריו לאמבולנס קרוב. לא הייתי לי חמלה על אותו הבחור. הקם להורגך, השקם להורגו. שוב, המוסר הברור, הורה לי  איך צריך לפעול. המוסר שמר עלי, יותר משאני שמרתי על המוסר.

לא הייתי עיוור לסבלם של הפלסטינים. שנאתי את הפשיטות על בתים. שנאתי כשהערנו משפחה באמצע הלילה. כשהקמנו ילדים ממיטתם, כשהילדים ראו את הוריהם מבוהלים. שנאתי את הצעקה "ג'יש גי'ש, אפתח אל באב" (צבא, צבא, פתחו את הדלת). אבל באותה סיטואציה לא אני שלטתי, ודעתי שזה רע הכרחי, הדרוש למציאת אמל"ח (נשק חם). קיוותי שהשב"כ שולח אותנו לבתים הנכונים, וכי בכך אנו מונעים מהסיכסוך להסלים. בכך שאנו דואגים שהעימות ישאר אינתפדה של אבנים ולא אינתפדה של נשקים חמים, שהיתה הופכת את כל המצב לאלים הרבה יותר.

לאחר השירות בעזה, יצאתי לקורס מ"כים, ולאחר מכן לקורס קצינים. בסדיר, הייתי קצין גרוע. לא ידעתי להחזיק מחלקה. אז התדרדרתי גם מבחינה מוסרית. הייתי צריך להוכיח לחיילי שאני גבר-גבר. אז ביצעתי מעשים שהיום הם בעיניי לא מוסריים. לא עשיתי משהו נורא במיוחד. אבל בהחלט חרגתי מתחום המוסר שגדלתי עליו.

היום אני יודע שיש קשר הדוק בין רמת המקצועיות שלך כחייל או כקצין, לבין המוסר שלך. ככל שאתה יודע יותר את מלאכתך המקצועית, כך אתה יכול לשמור יותר על המוסר. מוסר ומקצועיות, הם שותפים הטובים ביותר של החייל והמפקד. ככל שהמוסר יתפתח כך גם תעלה המקצועיות, ולהפך.

במילואים שוב יצא לי לפקד על חיילים. הפעם כבר התבגרתי, ויכולת הפיקוד שלי השתפרה מאד מאד. את המבחן המעניין ביותר עברנו במבצע שלאחר חומת מגן. הייתי מפקד של צוות חיילים קטן, אך מפקד המוצב המחלקתי שבו שהינו, נעדר רבות, ואני החלפתי אותו. תפקידנו היה להטיל עוצר על כפר ליד טול-כרם. הימים היו הימים שלאחר פיגוע פארק. יכולנו בקלות לפרוק את זעמנו על האוכלוסיה. אבל דבר אחר קרה.

כשבאנו לבצע את המשימה שלנו, היו לפניי שני  עקרונות מוסריים. האחד הוא שעלינו להגן על תושבי נתניה מפיגועים, ממוות ושכול. העקרון השני, שעלינו לדאוג לכך שאוכלוסיה חפה מפשע לא תפגע מהמהצב עד כמה שניתן. והיה עוד עקרונות מלחמה. לתפוס מחבלים, ולשמור עד כמה שניתן על חיי החיילים.

בהתחלה התנהגות בטיפה יותר כוח מהדרוש. הינו צריכים להראות שאנו שולטים במצב. היינו ערניים, הסתובבנו בלילות בשעות לא צפויות, עצרנו אנשים שהסתובב ברחובות בשעת העוצר. הינו תקיפים, אך מאד אדיבים. אני זוכר בחור כבן 35, שרכב, יחד עם אשתו ואמו על עגלה, בניגוד להוראות העוצר. יצאנו מהמחבוא, וניגשנו אליהם לדבר איתם. האישה התחילה לבכות באיימה. קראתי לגבר בצורה המכבדת ביותר שיכולתי לגייס. היה לי חשוב שאשתו ואמו יראו שראש המשפחה נשאר אדם מכובד גם במגע עם הצבא. שאנו רוכשים לו כבוד. ביקשתי ממנו שיאמר לאישתו שלא תפחד. לא נעשה להם שום רע. הוא חזר אליה, והרגיע אותה. אמו של הבחור ניגשה אלינו וצעקה. לא דיברנו. נתנו לה לצעוק, וכיבדנו אותה, בהקשיבינו לדבריה (גם אם לא הבנו מילה). לאחר מכן היא נרגעה. ביקשנו ממנו בתקיפות אך באנושיות, שיחזור לביתו. הוא הסביר שעליו להביא אוכל. אמרנו לו שבשעה מסויימת תהיה פתיחת עוצר ואז תושבי הכפר יביאו אוכל. הוא הסכים, וחזר לביתו.

היה מאד קשה לעבוד עלינו. הופענו ונעלמנו ברחבי הכפר, ויצרנו תחושה שאי אפשר לחמוק מאתנו. נהג מונית תחמן, ניסה לרמות אותנו, אך אנו תפסנו אותו בתוך שעה, בשלוש מקומות שונים. בכל פעם חשבנו שהצלחנו לנטרל את הרכב שלו, וכל פעם הוא מצא דרך להפעילו מחדש. לבסוף בפעם השלישית עמדנו ליד הרכב, ודאגנו שתצפית שלנו תלווה אותו כשהוא הולך ברגל לכפר השני. יתכן ששנא אותנו, אך זה היה משחק הוגן.

עם הזמן פיתחנו דרכים להיות יותר ויותר מוסריים ויותר ויותר מקצועניים. הבסיס להתפתחות המוסרית היה התדריך המחלקתי היומי. במהלך המפגש סקרנו סקירה יומית של הארועים, וצפי לעתיד. ולאחר מכן ישבנו לבדוק את עצמנו. כיצד אנו יכולים להתקדם. במחלקה היו אנשי שמאל ואנשי ימין. חילונים ודתיים. שיחות המוסר היו מרתקות. דנו בכל סוגיה מכל הבטייה. נתנו כבוד אחד לדעתו של האחר. הקשבנו. כיוון שהייתי מומחה בארבעת מערכות המוסר, יכולתי ליישב בקלות מחלוקות. לאט לאט התפתחה גישה מוסרית שהיתה מקובלת על כולנו. השתמשנו בתדריך גם כדי לדון בדרכי פתרון אפשריות לבעיות מבצעיות שניצבו בפנינו. הרעיונות שהלוחמים והמפקדים העלו, אפשרו לנו למצוא פתרונות חכמים ונבונים לבעיות. ההשתתפות בתהליך המחשבתי יצרה מוטיבציה גדולה בקרב האנשים לבצע את המשימות בדבקות ובנחישות גדולה.

זכור לי שאחד החיילים זכר שהוא ראה ביום שעבר מישהו חשוד. הוא זכר את שמו. ערכנו ברור עם השב"כ, והסתבר שהוא מבוקש. קיבלנו מידע על המקום שבו הוא גר. עוד באותו הלילה התארגנה המחלקה, מבלי לבקש אישור מאיש (הרגשנו שהכפר הוא השטח שלנו, ואיננו צריכים התערבות של איש בעניינו), הכנו מבצע צבאי. כוח פושט, וכוח חילוץ. ביצענו מודל. לפנות שחר פשטנו על הקארוון שבתוכו חיי האיש. הערנו את השומר משנתו, ובקשנו שיכנס איתנו בשקט אל הקרוואן. הערנו את האדם שנראה חשוד, ולקחנו אותו איתנו. הוא הועבר לשב"כ.

כך החיילים הרגישו שיש למילה שלהם משמעות מצד אחד, ומן הצד השני אנו פועלים במוסריות הולכת וגוברת.

אנשי השמאל שבינינו ביקשו לקחת את עודפי הדני-שטראוס שהיו במוצב, כדי להעביר אותם לשכנים הפלסטינים שלנו. הסכמנו במחלקה שכך יהיה, ועוד באותו היום הגיע לשכנים ארגז מלאי  דני טרי. החיילים ביקשו מהשכנים שבשעות שהעוצר מוסר, יחלקו השכנים את אוצר הדני בין שאר ילדי הכפר. כך נוצר מצב בו עודפי מזון הועברו לשכנים, ואלו סיפקו אותו לשכניהם. לאחר יומיים, ביקשו השכנים לתת לחיילים שקית גדולה של שקדים. החיילים סרבו. שוחחנו על כך בערב. סיפרתי לחיילים כי אצל הערבים אין כזה דבר לקבל מתנה מבלי להחזיר. מי שלא מקבלים את מתנתו נעלב, ומרגיש פחות-ערך ביחס לנותן. הסברתי שעצם היכולת להחליף את המתנות, נחשבת בעיניי הערבים אות לכך ששני הצדדים הם אנשים שווים. למחרת הטעות תוקנה, והמוצב קיבל שקית יפה של שקדים, בתמורה לאספקה של שוקו ודני לשכנים.

השתדלנו להתייחס לאנשי הכפר באנושיות, ובחברות. לא הינו רכים מידי. החברות היתה ממקום של בני אדם שצריכים להתמודד ביחד עם הסיטואציה הלא נעימה שנכפתה עליהם.

לא נחנו לרגע. תמיד חשבנו איך אנו יכולים לקיים טוב יותר את שני הערכים המוסריים של הגנה על תושבי ישראל, ואיפשור חיים סבירים בכפר, תחת העוצר. למדנו לאכוף עוצר, מבלי לעורר את איבתם של תושבי המקום. השתדלנו להיות קשובים הן לצרכיהם, והן לצרכי הבטחון. לאט לאט ראינו יותר חיוכים כשעברנו בכפר. אני זוכר שעצרנו את הנגמש ליד אחד הבתים, כדי לראות כיצד חופרים בבית בור אגירה. ירדנו מהנגמ"ש וביקשנו מבעל הבית להסביר לנו כיצד בונים בור כזה, ובאיזה טכנולוגיה הם משתמשים לאטימת הבור. היתה זאת שיחה ידידותית וכמעט חברית. הלכנו משם, כשהודנו לו על הידע שקיבלנו ממנו.

היה גם ארוע אחר מעניין. באחד הסיורים המנוגמשים בשדות הכפר גילינו ברכת אגירת מים מקורה. היה זה יום חם, והחבר'ה ביקשו להצטנן ולהתרענן ממימי הברכה. הצבנו שני חבר'ה בשמירה מסביב, וחלק אחר הלך להצטנן במים. כדי להצטנן מהמים, היה צורך לשאוב את מי הבריכה. להערכתי שאבנו שניי דליים. בסיום הרחצה ביקשתי מאחד החיילים המתרחצים, שהיה דתי, להחזיר מים לבריכה ממיכלי המים של הנגמ"ש. אמרתי כי המים לא שלנו, ועלינו להחזירם לבעליהם. הבחור טען כי כל ארץ ישראל היא שלנו, ואנו הבעלים של כל מה שנמצא בארץ, ואין לנו שום צורך להחזיר את המים. התפתח בינו דיון תורני, על הגזל, והגֵר, ומהות הכיבוש. החיילים האחרים הצטרפו לעמדתי ואותו בחור התרצה והשיב את המים לברכה. ידעתי כי גם נהנו מארץ ישראל, וגם שמרנו על רמה מוסרית גבוהה.

לקראת סוף שהותנו, קשה היה שלא לראות זאת. חיוכי הילדים בראותנו, אמרו הכל. הם הסתכלו עלינו באהבה ובשמחה. בעיני המבוגרים נראנו כמשחררים, ולא ככובשים.

לאורך כל אותה תקופה, מחלקות אחרות, ששלטו על אזורים אחרים הותקפו בירי. אנו מעולם לא הותקפנו. הינו ערניים, ערכיים ודרוכים. שמחנו לצאת משם, כיוון שבכל זאת הייתה זאת מלחמה. אבל אני לפחות הרגשתי שעשינו את הטוב ביותר הניתן. שנתי ערבה עלי בלילות שלאחר מכן, ושום יסורי מצפון לא הציקו לי. הרגשתי שהיינו טובים.

—

לאחר מכן הייתי מפקד במקומות אחרים. לפעמים היתי טוב בתפקידי, ולפעמים גרוע. אינני מפקד צבאי מטבעי. אלא שבפעמים הבאות שפיקדתי, לא עסקתי בפעולות מול אוכלוסיה אזרחית. כישוריי המוסריים כלפי האחר לא נדרשו. ההשפעה של המוסר לא היתה עוד כה חשובה, כמו בתקופה בה פעלתי כחייל ומפקד עם אוכלוסיה פלסטינית.

—

לסיכום, אינני חושב שאנו הצבא המוסרי ביותר בעולם. מי שאמר דברים כאלו, הוא או אדיוט או שקרן. אם יש לי חולשה למשהו, זה חולשה לשקרנים. גם אם הם גנרלים עם דרגות גבוהות. איננו הצבא המוסרי ביותר בעולם, ואיננו הצבא הפחות מוסרי בעולם. אנו צבא מערבי, עם קודי התנהגות מערביים, שחייליו סובלים מחוסר הדרכה מוסרית. אני עוקב אחר הלחימה של צבאות הברית באפגניסטן ובעירק, ונראה שהם מנסים קצת יותר להיות מוסריים (אם כי מידי פעם גם להם קורות תקלות).

אני זוכר שפעם לפני אחד הקוים קיבלנו הדרכה להתנהגות לפני מצלמות. הראו לנו איך אנו נראים רע, כשמצלמים אותנו אלימים. זאת אינה הדרכה למוסר. זאת הדרכה לכסת"ח. ראיתי ושמעתי סיפור התעללות רבים. וראיתי גם חיילים שניסו לשמור על צלם אנוש. שירתתי בגדוד מילואים של אנשים מוסריים מאד. אנשי חינוך. אנשי הייטק. גדוד שמפקדיו הם מאנשים המוסריים בארץ (גיא גרדי, והושע פרידמן, ראשי מכינת "בית ישראל"). ראיתי איך מפקדים מוסריים, משפיעים על חייליהם. אך ראיתי מסביב גם חוסר מוסריות. בעיקר בסדיר.

אבל תמיד ראיתי, שככל שהכוח מוסרי יותר, כך הוא גם מקצועי יותר. השניים הולכים שלובים זה בזה. עדות השקר, כאילו צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, היא עדות שנועדה לכסת"ח את צה"ל. היא פוגעת בצה"ל, כיוון שהיא אינה מאפשרת לו ללמוד באמת איך להיות מוסרי. ומתוך כך גם איך להיות מקצועי.

השקר והכיסתו"ח, הם האויבים הגדולים ביותר של צה"ל. מי שלא מסוגל להסתכל לאמת בעיניים, הוא אויבה המסוכן ביותר של ישראל. את הלקח הזה למדנו בלבנון2.

אני רוצה לשמוע עוד סיפורים מהסוג של "כבשה שחורה". הם מעירים את עניניו. הם מראים לנו היכן אנו טועים. אם אנו רוצים לחזק את צה"ל, עלינו להקשיב לסיפורים הללו, ולראות איך מתקנים. איך משפרים את המוסר של צה"ל, ומתוך כך, איך משפרים את המקצועיות שלו.

שלכם,

טל

נ.ב.

את הקוד המוסרי שלי לא קיבלתי מפרופסור מהאקדמיה. את הקוד המוסרי שלי קיבלתי מאבי. אבי שהיה מפקד בגולני ולחם ביום ששת-הימים, יום הכיפורים ושל"ג, הוא שלימדני את אמות המוסר של הצבא והמלחמה. הוא לימד אותי שכשאני הורג חייל אויב, תהיה עכשיו אמא שאי שם תבכה את בנה, וכאבה אינו שונה מכאבה של אם יהודייה. זה לא אומר שאני לא צריך להרוג אותו. זה רק אומר שאני צריך לדעת שעשיתי הכל, כדי ששהניצחון במלחמה יושג על ידי הרג מופחת ככל הניתן. אבי לימד אותי מה עושים כשלוקחים שבויים. אבי לימד אותי כיצד לשמור על טוהר הנשק. אבי לימד אותי שאוכלוסיה, אינה צד במלחמה. מאבי ינקתי את הבסיס למוסר שליווה אותי בשרותי הצבאי. ויותר מששמרתי אני על הקוד המוסרי, שמר כך אבי עלי.

שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך (משלי, א', ח')

מודאגים מאובדן הזכות לפרטיות שלכם? לגוגל יש פתרון עבורכם:

שותפים לכתיבת הפוסט: ירדן וניצן

ביקורת: יונתן שחם.

תקשורת ההמונים נוטה לתאר את המאבק בין הימין לשמאל כמאבק בין לאומיות/ציונות לבין זכויות אדם. ככל שהדובר נוטה יותר שמאלה, כך הוא נוטה להדגיש את זכויות האדם, ופחות את הלאומיות או הציונות, ואילו דובר מהימין יתמקד פחות בזכויות אדם, ויותר בציונות ולאומיות. החלוקה הזאת היא כמעט נכונה מבחינה סמנטית, אבל לא מבחינה רעיונית.

ארגוני שמאל, מרבים לתאר את עצמם כארגוני זכויות אדם. בימין יש מעיוט זעיר שמשתמש בשם "זכויות אדם" ומנסה להגן על זכויות תושבי יש"ע. מבחינה סמנטית, אין ספק שארגוני שמאל לוקחים כאן בגדול. אבל האם רק השמאל עוסק בזכויות אדם, בעוד הימין עוסק בהפרתן?

ראשית, מה הן זכויות אדם?

"זכויות אדם", הוא מושג קצת מבלבל. ג'ון לוק, טוען כי האדם בטבע, כשהוא אינו בחברה, יכול לנסות להגן על עצמו. הוא יכול לנסות להגן על חייו, על חרותו מפני שיעבוד, ועל רכושו. אלו זכויותיו הטבעיות, עליהן הוא אחראי בטבע. לוק ממשיך וטוען, כי כאשר אדם נקשר לחברה באמנה, על החברה לדאוג ששלושת הזכויות הללו לא יורעו. אחרת, אין לאדם כל טעם להישאר באותה חברה, כיוון שהוא יכול להתקיים טוב יותר ללא החברה הגוזלת זכויות אלו.

מעבר לזכות לחיים, הזכות לחרות והזכות לקניין, מתקיים דיון רחב, מהן הזכויות שחברה צריכה להעניק לאדם. הויכוח הזה משתרע על הקשת שבין שמאל לימין. אבל שני הצדדים, מדברים על זכויות אדם. רק שאין בינהם הסכמה מה הן אותן זכויות.

בימין הליברלי, שמושפע מג'ון לוק וג'ון סיטוארט מיל, שלושת הזכויות הללו מהוות הנדבך לזכויות אזרח. הימין מגביל את הזכויות לחברים בתוך החברה. חברים, שלוקחים חלק פעיל בחברה, תורמים לחברה, ומסיעים לחברים האחרים לשמור על שלושת הזכויות הללו.

כך לדוגמא, הפלסטנים, שאינם אזרחים במדינה, ולפעמים אף נחשבים לאיום, אינם זכאים לזכויות חברתיות. כל היחס אליהם הוא כאל יחס לאויב. המאבק עם הפלסטינים הוא מאבק על שטח אדמה (קניין), על החרות ועל החיים. בציבור הימני חוששים שאם הפלסטינים או הערבים ינצחו, הם ינצלו זאת לפגיעה בחיי תושבי המדינה.

מנגד יש ציבור הדוגל בהרחבת זכויות האזרח לקהלים שאינם בהכרח בני לאומם (קרי, יהודים). (עריכה ירדן: מה בעצם רצית להגיד?) ארגוני שמאל מאמינים כי יש להרחיב את הזכאות לזכויות אזרח גם למהגרים ולפליטים שחיים בארץ תקופה ארוכה ונקשרו אליה חברתית וכלכלית. יש בשמאל וגם בימין המבקשים ליצור מדינה נוספת בשטחי א"י, כדי לאפשר לפלסטינים להקים לעצמם מדינה, בה יוכלו לדאוג לזכויות שלהם באופן מלא (אם כי פה מדובר בחיפוש פיתרון על מנת לפתור סכסוך והרג, לא מתן זכות בהכרח). אחרים, מבקשים ליצור מדינה רב-לאומית, שבה לכל מי שגר בין הים לירדן, יהיו זכויות שוות (זהו רעיון לא פופולרי בקרב שני המחנות, וגם הוא נובע מהמחלוקת סביב הגדרת האדם את הקהילה שלו והקשר בינה לבין המדינה).

למעשה השיח בין ימין לשמאל , הוא שיח על זכויות, כשלכל אדם יש מערך ערכים קצת שונה ביחס לזכויות שיש להעניק לאולכלוסיות השונות. ניסינו כאן להציג קודם כל דרך חדשה לתייג תנועות פוליטיות, ללא השימוש ב"ימין" ו"שמאל":

ארבעה צירים וליבה ערכית

"ימין" ו"שמאל" הם שניהם מושגים שמביאים לכל דיון בפוליטיקה יותר ערפול מבהירות: מיהו, למשל, שמאלן? בארה"ב הדמוקרט או הליברלי הוא השמאלן, בעוד שבאירופה דווקא השמרן הוא הליבראלי ובישראל השמאלן הוא זה שלדעת הדובר אינו מדגיש מספיק את הלאום במשנתו ואין זה משנה אם הוא קפיטליסט נלהב או לא. ואותו הדבר תקף גם לימין, שלא ברור אם מה שמגדיר אותו הוא עניין הלאום או מבנה השוק המועדף.

לכן החלטנו לנסות ולגבש איזו מערכת חדשה בשביל לתייג תנועות פוליטיות ובכך גם לאפשר לנו לבסס קבוצות הנשענות על מאפיינים אידיאולוגים ברורים ולא סדר ישיבה מהמהפכה הצרפתית:

1. ציר יחיד-קבוצה: המאפיין הראשון של תנועה פוליטית הוא היחס בין חירותו של היחיד לנהל את חייו ובין מידת היכולת המותרת לקבוצה להשפיע או אף לנהל את חייו בהתאם לראיית התנועה. הסיבה בבחירת קבוצה ולא מדינה,חברה,לאום וכו' היא בשביל לתת את המקום גם למפלגות מגזריות או לחילופין גזעניות- המפלגה הנאצית התייחסה ליחס בין היחיד הגרמני לאומה הגרמנית, בעוד שאזרחיה הלא גרמנים של רפובליקת ויימאר טופלו כאישים מחוץ לקבוצה ואף כאויביה.

2. ציר קבוצה-מכלול: עליית המדרגה הבאה היא היחס שעל דעת התנועה יש לקיים בין הקבוצה (זו שאליה מתייחסים בציר הראשון) ובין מכלול הקבוצות שבהם היא נמצאת. למשל מפלגה חרדית תהיה כזו שתהיה קרובה יותר לקבוצה, כלומר תתמוך בהסתגרותה של הקבוצה בפני מכלול הקבוצות החברתיות בארץ. לעומתה, מפלגת העבודה שקבוצת הייחוס שלה היא כלל המדינה תהיה קרובה יותר למכלול במובן של פתיחות תרבותית וקשרים ענפים עם החוץ.

3. ציר קניין שייך למדינה-שייך לפרט: לאחר ההבדלים בין חופש הפרט ו"מדיניות חוץ", מגיעה נקודת המחלוקת השלישית והיא חלוקת הקניין בין המדינה לפרט או לחילופין מידת ההתערבות הממשלתית בכלכלה- ככל שתנועה תנטה לאחד הקצוות היא תרצה להמעיט או בקניין השייך למדינה והתערבותה בקניין הפרטי של האדם ובשוק (מיסים, פיקוח וכו') או להמעטת הקניין הפרטי תוך התערבות הולכת וגדלה. לדוגמאות ראו למטה "זכות הקניין".

4. ציר טוטליטריות רעיונית-פלורליזם מוחלט: הציר פורש את התנועות הפוליטיות לפי מידת הסובלנות וחופש הביטוי שלהם- מצד אחד עומדת טוטליטריות רעיונית המרשה אך ורק לתנועה הפוליטית עצמה להתבטא ולפעול וכל שאר המתנגדים והמבקרים הסוטים מהנושא ראויים לענישה (דיקטטורה). בקצה השני עומד פלורליזם מוחלט שנותן את החופש לכל תנועה ודעה להשמיע את קולה. המפלגות בישראל למשל נמצאות עם נטייה לעבר טוטליטריות רעיונית, כל אחד וסיבותיה- הימין מעוניין להוציא אל מחוץ לחוק תנועות שמאל מסויימות ותנועות שמאל מעוניין לבטל תנועות וגופי ימין (כמו כ"ך של כהנא או ערוץ שבע).

5. ליבה ערכית: המאפיין האחרון הוא אינו ציר אלא מציג את העקרונות והערכים של התנועה בשביל להבדיל ביניהן- תיאוקרטיה דתית ודיקטטורה לאומנית יהיו קרוב לוודאי בעלי אותן מיקומים בצירים אך ללא אותם ערכים ולכן הליבה הערכית תתן לנו את האפשרות להבדיל ביניהן על אף הדמיון.

לאחר שהבהרנו את הקטוגריות החדשות לתנועות פוליטיות, ניתן לדון במחלוקות שביניהן וביחס של כל אחת לזכויות השונות. בשביל נוחות הדיון נשתמש בהמשך ב"שמאל וימין" בהקשר הבא: בכלכלה- ימין הוא זה הנוטה יותר לעבר קניין השייך לפרט והמשאל להיפך ובחברה- ימין הוא זה הנוטה יותר לעבר הקבוצה בעוד שהשמאל יותר לעבר המכלול.

זכויות טבעיות

זכויות טבעיות הן זכויות שהאדם עסוק בשמירתן גם בהעדר חברה, והחברה אמורה לדאוג לזכויות אלו.

זכות הקניין

הצדדים השונים מתייחסים אל זכות הקניין בצורה שונה:

על פי אנשי הלסה-פר, שממוקמים בקצה של הימין הכלכלי, הקניין שייך אך ורק לפרט. במידת הצורך ילקחו מיסים, אך ורק לשמר מוסדות חיונים לשימור המדינה, כמו צבא. הניאו-ליברלים מנסים להמעיט את מיסי המדינה, ככל הניתן, ומנסים להגביר את השוק החופשי, אך הם פשרנים קצת יותר ביחס למיסים ולגודל הממשלה. הסוציאל-דמוקרטיים טוענים כי יש לקחת מיסים, ובעיקר מיסים פרוגרסיבים, שיצרו יותר שיוויון באוכלוסיה, ויאפשרו למדינה לתת יותר זכויות חברתיות. בקצה השמאלי, קיימים הקומוניסטים, שטוענים שיש לבטל את הקניין הפרטי. הם מניחים כי עודף קניין פרטי, אצל חלק מהפרטים מאפשר לאותם פרטים לשלוט בפרטים שיש להם מחסור בקניין פרטי.

חופש הביטוי, הזכות לחיים וחופש התנועה

בשלושת הזכויות הללו, אין מחלוקת עקרונית בין כלל המפלגות הדמוקרטיות. אלו כללים מוסכמים על כלל הקבוצות, באופן עקרוני. אלא בתלוי במידת הסבלנות של המפלגה או נושאי האידאולוגי, יהיו כאלו שיבקשו לצמצם את הזכויות הללו.

לדוגמא, במפלגות הימין, תהיה טענה כי יש להגביל את חופש הביטוי של אירגוני שמאל, הפוגעים במדינה, או בלאומיות. מנגד, יהיו כאלו בשמאל שיטענו כי יש להגביל את חופש הביטוי בימין, כדי למנוע רעיונות שתפסים בעינהם כלא דמוקרטיים.במחנה הסוציאליסטי, מזההים את היכולת להחזיק במשאבים רבים, עם היכולת להגביר את כוח הביטוי, ולכן מנסים לצמצם את המשאבים של בעלי, ההון כדי ליצור שיוויון בכוח הביטוי.

רק במפלגות או אידאולוגיות לא דמוקרטיות, תהיה נטיה להשתיק לגמרי מחנה אחר. הדבר מתרחש במדינות לא דמוקרטיות.

הזכות לחיים, גם היא נובעת ממידת הסובלנות. בעיקר בימין, יש נטיה לבקש עונש מוות למחבלים. אך זאת על מנת להרתיע את המחבלים מרציחת אזרחים.

מעמדן של שלושת הזכויות הללו, ובע גם מאיזון הכוח שבין המדינה לאזרח. ככל שהמדינה מבקשת לרכז יותר כוח, כך היא יכולה להקטין את יכולת הפעולה של האזרח, על יד הגבלת כל אחת מהזכויות הללו. לכן ניתן לראות במדינות דיקטטוריות ביטול כמעט מוחלט של חופש הביטוי, הגבלת חופש התנועה של אזרחים שאינם פועלים בהתאם לרוח המדינה, ולקיחת חיים מאזרחים שהשלטון רואה בהם אויבים ליציבותו.

אבל גם בחברות דמוקרטיות, יש הגבלה של הזכויות הללו, כלפי גורמים שנחשבים מסוכנים ליציבות השלטון, כמו גורמי פשיעה, קיצונים המסיתים לאלימות ולפעולה נגד המדינה. במדינות דמוקרטיות, יש דגש רב יותר על שיח ציבורי, ועל השגת אורח חיים משגשג, כדי להשיג את היציבות השלטונית והן פחות מששתמשות בהגבלת הזכויות הללו כפי שעושות דיקטטורות.

יצויין, כי במדינות דמוקרטיות ישנה עיתונות, שבמקרים רבים מווסתת על ידי אליטות הממון, או אילטות אחרות, המסוגלות "לעצב" את השיח הציבורי, כך שהשיח יראה דמוקרטי, אך בפועל הוא יוטה כדי ישרת את האינטרסים של קבוצות השליטה. בכך נפגע במידת מה חופש הביטוי של הפרטים, שאין באמצעותם תקשורת המונית.

זכויות חברתיות

זכויות חברתיות הן זכויות שיישומן דורש השקעת משאבים חברתיים ובהן: הזכות לחינוך, לבריאות, לדיור, זכויות עובדים, והזכות לקיום בכבוד. כאן קיימת מחלוקת משמעותית בין השמאל והימין הכלכלים.

למעשה גם המחלוקת על זכות הקניין וגם המחלוקת על זכויות חברתיות הן אותה מחלוקת על איזון בין משאבי הפרט והמדינה. הימין הכלכלי, יעדיף לשמור את הרכוש בצד של הפרט, והשמאל הכלכלי יעידף להעביר חלק ממשאבי הפרט ועד כל משאבי הפרט, לחלוקה מחדש על ידי המדינה (ראו ערך על צדק חלוקתי, במקרה כזה).

יש לציין כי ריכוז משאבים ברמת המדינה, יכול, בהעדר יכולת השפעה יעילה של איזונים ובלמים, להפוך את המדינה לחזקה מידי, ובכך להביא לירידה ברמות הדמוקרטיה של המדינה.

הכללת פרטים בקבוצה (לאומיות ואוניברסליות)

ישנו הבדל בין האידאולוגיות השונות ביחס למי הוא אזרח במדינה, ולגבי רמת השיוויון בין חברי המדינה. בימין הלאומי ובשמאל הלאומי יש נטיה לזהות את היהודים, ובני לאומים אחרים, הרואים עצמם אזרחי מדינה-יהודית נאמנים, כאזרחים מלאים של מדינת ישראל. בחלק האידואלוגי הזה של המפה, יש יחס אמביוולנטי אל ערביי ישראל. אזרחותם מותנת בהפגנת נאמנות ברורה. וגם אז, עדיין יתקיים חשש. ככל שפונים אל הלאומיות, כך יש נטיה לפעול בצורה תקיפה כלפי מי שאינם נחשבים אזרחים נאמנים, ויש נטיה לנסות להיפטר מהם. כך לדוגמא, תוכנית החלפת השטחים, שיזם ליברמן, לחילופי אוכלוסין ושטחים, נועדה להוריד את מספר האזרחים הערביים-ישראלים, ולהגדיל את כמות ההיהודים שנמצאים בתוך קוי המדינה המוסכמים.

לכל קבוצה יש ראיה אחרת על מי הם חברים לגיטמיים במדינה. ישנן קבוצות זהות, שהן למעשה קבוצות של אנשים בעלי ערכים זהים, המכירים אחד בשני כבעלי ערכים זהים. כך קיים הימין החילוני, ימין מסורתי,דתי-לאומי, שמאל-לאומי, מרכז, שמאל-אוניברסלי, חרדים וכיוב'.

אפשר לראות את ההבדלים ביחוס, על פי שני מעגלי-קבוצות משוערים של הימין החילוני לאומי, והשמאל-הלאומי (הדגשה, המעגלים הללו הם משוערים כממוצע כלל הקבוצה. לכל אדם יש מעגל שונה משלו):

תפיסת האמת והסובלנות

מידת תחושת השייכות או " והחוזק החברתי", ינבעו מתכונות של תפיסת האמת והסובלנות. ההון החברתי של הקבוצה ינבע ממאפינים נוספים, הקשורים למידת החברתיות, והיכולת להתנהל כקבוצה.

תפיסת האמת

לכל אדם יש תפיסת אמת שונה. בצד האחד קיימת תפיסת אמת אבסולוטית. כלומר, רק אני יודע את האמת, וכל השאר טועים. מן הצד השני, קימת ההנחה הניהליסטית-פלורליסטית, שבה אין אמת אחת, ולכל אחד אמת משלו. אין כל דרך לשפוט בין האמיתות. בתווך קיימת התפיסה הפרספקטיביסטית, שאומרת כי אם קיימת אמת (ובין אם לאו), הדרך להגיע אליה, היא על ידי שיתוף של כלל הפרספקטיבות של משתתפי הדיון. הפרספקטיביזם, מזמן דיון משותף, וניסיון משותף לחפש את האמת (או את האמת החברתית).

מידת הסובלנות

מידת הסובלות מציינת את היכולת של אדם לסבול אנשים החולקים עליו, וכן את מידת האיום שאדם מתאר, כאשר לאחרים יש מחלוקת על דעותיו. מידת הסובלנות, גם תכריע עד כמה כוח המדינה יהיה גדול ביחס לאזרח. במדינות דיקטטוריות (שבהן תפיסת העולם של השלטון היא הקובעת), תהיה מידת הסובלנות כלפי דעות אחרות נמוכה מאד. לעומתן בדמוקרטיות, מידת הסובלנות תהיה גדולה יותר לחילוקי דעות. אך גם במדינות דמוקרטיות יתקיים גבול מסויים, כאשר נראה כי אזרחים מסויימים עלולים לפגוע בשלטון או באזרחים אחרים.

ככל שאדם או משטר יהיו פחות סובלניים, הם יפעלו יותר באלימות ובמניפולציה כדי לדאוג לשימור הליגטימיות של דעותיהם. ולהפך, ככל שאדם או משטר, יהיו יותר סובלניים, כך הם יפעלו באמצעים דיוניים שיוויוניים יותר, כדי להשיג לגיטמציה לדעת השלטון (שיכול להתחלף בהתאם לדעות האזרחים).

התפיסה האבסולוטיסטית, בד"כ דורשת יותר ממידת הסובלנות, כדי שניתן יהיה לקיים חברה. כך למשל, איש שמאל-לאומי, יכול לסבול איש ימין-לאומי, למרות המחלוקת בינהם, והתפיסה האישית שלו, כי הוא בוודאי צודק. כך יכולה להתקיים מדינה, גם כאשר קיים בה ציבור אבסוליטיסת. לעומת זאת חברות שבהן קיים אבסולוטיזם לא סובלני, תהיה פלגנות רבה.

לדוגמא, בציבור הדתי-לאומי והחרדי קיימת גישה שאומרת כי תורת אמת מוחלטת ניתנה למשה בסיני, והוא העביר אותה לחכמים, שברבות הימים העבירו אותה לרבנים, ולכן דבר הרבנים הוא אמת. יש נטיה בקרב הרבנים גם לדאוג לכך שצאן מריעתם יאמין כי דבריהם אמת. זאת הי תפיסה אבסוליטיסטית של האמת. ככל שהציבור הזה פחות סובלני למחלוקות, נוצרים בעקבות תפיסות העולם של הרבנים פיצולים בציבור. כתוצאה מחוסר הסבלונות הגבוה יותר, והאבסולטיזם הגבוה יותר בקרב הציבור החרדי, ציבור זה נוהג להיות פלגני יותר מהציבור הדתי-לאומי.  תופעה דומה מתרחשת או התרחשה בציבור אבסולוטיסטים אחרים, כמו השמאל-הלאומי, והשמאל-האוניברסלי.

במרכז, ובימין שהם פחות אבסוליטיסטים, יש פחות מחלוקת (לימין החילוני ולמרכז אין אידאולגיה ברורה, ולכן אין להם תפיסת אמת מוחלטת כל כך). אולי הציבור הפלגני ביותר, הוא הציבור של האיסלאם הרדיקלי, ששם קיימת חוסר סבלנות לדעות אחרות, ואבסולוטיזם טהור. כתוצאה מכך, קבוצת של איסלאם רדיקלי, נוטות להתפלג, ולהילחם אחת בשניה באלימות (ישנו מידע שמראה כי מי שהורג הכי הרבה מוסלמים, אינן המדינות המערביות, אלא המוסלמים עצמם).

בצד השני, נראה כי הפלורליזם הוא הפתרון הטוב יותר להעדר מחלוקת . אלא שהפלורליזם, שבסיסו הוא ניהלסטי, אינו מהווה כר לדיון משותף. "איש באמונתו יחיה" ("צדיק באומנתו יחיה", במקור, חבקוק, ב', ד'). אין חיפשו דרך משותפת, אין דרך לשפוט אדם על מעשיו. אין דרך לתאם דרך משותפת ביחד לכלל הקבוצה. נדמה כי בעולם המערבי אין באמת חברה פלורליסטית. אולי במזרח קיים פלורליזם אמיתי.

הדרך האמצעית, היא הדרך הפרספקטיביסטית. היא מבוססת על משנתם של פילוסופים רבים, ומתבטאת בחשיבה המדעית. על פי החשיבה הפרספקטיביסטית, אין אדם המחזיק באמת. כל אחד רואה חלק מהאמת, וביחד, על ידי דיון  נוצרת תמונה משותפת רחבה יותר. המהדרים בפרספקטיביזם, יגידו שאין אמת, אלא רק הסכמה קבוצתית. כך או כך, התוצאה היא זהה. היא מאפשרת סובלנות גדולה, ומעודדת דיון ציבורי למציאת דרך משותפת.

סיכום

המאבק בין שמאל לימין הוא למעשה מאבק בין זכויות טבעיות שהחברה מעניקה לחבר בקבוצה, לבין זכויות אוניברסליות שאינן קשורות בחרה. ובתוך כל אחד מהמחנות קיימת סוגים שונים של קבוצתיות, תפיסות אמת וסבלנות.

מאמרים רלוונטים:

• רק לא להיות קיצוני/כבשה שחורה

שאלת הקרן החדשה, וההתכתשות סביבה מימין ומשמאל מעלה מספר שאלות דמוקרטיות מענינות. שאלת הביקורת, ושאלת הלאומיות.

אירגוני זכויות האדם טוענים כי נשמת אפה של הדמוקרטיה היא הביקורת על התנהלות המדינה. מתוך הספרים שאני קורא כיום על עליית הנאציזם לשלטון (איאן קרשו – היטלר, ומייקר ברליי – "הריך השלישי: היטוריה חדשה'), אני יכול להבין את טענת ארוגניי השמאל. העדרה של ביקורת יעילה כנגד הנאצים, איפשרה לנאצים לקעקע את הדמוקרטיה, באמצות מהלכים דמוקרטיים וחוקתיים.

לא שאני טוען שיש קרבה בין המצב הנוכחי, למה שקרה אז, אבל אין ספק שיש דברים שהממשלה היתה מעדיפה להשתיק (למשל, ביקורת לגיטמית על הדרך בה ניהלנו את "עופרת יצוקה").

מנגד, יש את הצד הלאומי. שטוען, כי  עלינו להגן קודם כל על עצמנו, ורק אחר כך להתחשב בזכויות אדם של עמים אחרים. הטענה הזאת שימשה את ארה"ב, בבואה להקים ממשלת בובות רודנית במדינות דרום אמריקה.

המתח הזה, בין קיום עצמאי של עם, לבין הגנה על זכויות אדם, הוא מתח המתקיים כל הזמן במשטרים דמוקרטיים. יש תקופות שבהן אין איום ממשי על המדינה, ולכן יש נטיה לשיפור בזכויות אדם, ויש תקופות בהן מדינה נמצאת תחת איום, ומאיימת לפגוע בזכויות אדם.

האם הקרן החדשה לישראל באמת מקדמת דמוקרטיה?

אבל בדיון הנוכחי יש לי תחושה שמדובר במשהו אחר. הני, ידידי הזמין אותי, כמו רבים אחרים לחתום על עצומה להגנת הדמוקרטיה. אבל לא הייתי שקט עם העצומה, ומה שעומד מאחורי הקרן החדשה לישראל.

ארגון "משנים" כבר מתריע במשך תקופה ארוכה על התנהגות הקרן החדשה לישראל. הארגון טוען, כי מדובר בקבוצה שמשתקת דיון דמוקרטי אמיתי. יש שיטענו כי ארגון "משנים" הוא ארגון קטן ופרנואידי, אבל כבר למדתי שנוח תמיד לבעלי היתרון התקשורתי, להשתיק ארגונים קטנים בטענות לפרנואדיות.

מאתר האינטרנט של הקרן החדשה לישראל, נראה כי מדובר ביהודים אמריקאים מהאגף השמאלי, שממנים פעילויות לשיפור זכויות אדם בישראל. לא ברורה מידת ציונותם של אותם יהודים. ידוע כי קרן פורד, גם היא היתה מהתורמים לקרן, ושמיסד קרן פורד היה אנטישמי.

גם ההתנהגות שהגיע בעקבות ההתקפה, לא תאמה בדיוק ערכים דמוקרטיים. במכתב התגובה הראשוני באתר הקרן, לדו"ח של "אם תרצו", נכתב ש"אם תרצו" הוא ארגון קיצוני. התייחסות כזאת לצד הביקורתי מעידה על חוסר סבלנות וחוסר דמוקרטיה כפי שכותב אופק בן אבי ב"עבודה שחורה" (רק שהוא כותב על החברה הישראלית, ולא על הקרן החדשה לישראל).  בינתיים, שונה דף התגובה, ונעלמה משם הבוטות, אבל עדיין נטען כנגד "אג'נדה קיצונית"

ההתקפות האחרונות על הקרן החדשה לישראל מלאות באי-דיוקים ומותחות את גבולות האמינות כדי לקדם מטרה אידיאולוגית. ההתקפות האישיות על יו"ר הקרן נבזיות במיוחד ואינן ראויות לתגובה. הן מדגימות כי הדוח המדובר נכתב רק על מנת לשרת גרסה גסה במיוחד של אג'נדה אידיאולוגית קיצונית. (מקור)

השימוש במילה "שמאל קיצוני", "ימין קיצוני", הן כלי לקעקוע כל דיון דמוקרטי, והיה עדיף שהינו מוותרים על סוג דיון דמוגוגיים כזה. מוטב היה אילו הינו רק מתתייחסים לגופו של עניין.

גם ההתנהגות הלא שקופה של הקרן, מעידה על העדר דמוקרטיה אמיתית. במכתב שכתבה ה"מכללה הכלכלית חברתית" לראש הממשלה, ופורסם באתר עבודה שחורה, טוענים אנשי המכללה שיש להפסיק את ההתקפות על הקרן. הם רק שוכחים לציין גילוי נאות שהמכללה ממונת על ידי הקרן.

שוב, אם אנשי הקרן הם אנשים דמוקרטים, ושהחשיבות של דמוקרטיה נמצאת בראש סדר העדיפויות שלה, מומלץ שידאגו לשקיפות ולגילויים נאותים, כאשר הדבר דרוש.

על המתח שבין זכויות אדם להגנה לאומית

גם אם נניח כי הקרן אכן פועלת אך ורק משיקולים דמוקרטיים, עדיין יש לסקור כאן מרחב שיקולים רחב יותר.

חברה מעניקה לאדם החי בתוכה סדרה של זכויות. הזכות הבסיסית ביותר היא הזכות לחיים. לאחר מכן אמורות להגיע עוד מספר זכויות שאמורות להבטיח את חרותו של האדם, ואת אושרו. אלו זכויות כמו הזכות לקניין, הזכות לחופש הביטוי, הזכות לחרות, הזכות לכבוד, ועד זכויות רבות, על פי ההשקפה הרוווחת באותה מדינה.

לא תמיד עולות כל הזכויות בקנה אחד. לעיתים הזכות לחיים ולחרות של אדם אחד, עלולה לפגוע בזכות לחיים של אנשים רבים אחרים. לדוגמא אנשים החולים במחלות נפש המסכנות את הציבור, נכלאים בבתי חולים לחולי נפש בניגוד לרצונם.

כך גם כאשר מדינה יוצאת להגנתה מפני אויב חיצוני. כדי להגן על אזרחיה, יכולה מדינה לפגוע בחיילי אויב על פי אמנות בינ"ל. הבעיה היא שהאמונות הללו נכתבו עובר מיקרים ארופאים "תרבותיים" שבהם הצבאות נלחמים בגלוי אחד כנגד השני. האמנות לא נכתבו למקרה בו מתרחשות לוחמות גרילה או טרור. ולמעשה, האמנות הללו לא כובדו יתר על המידה גם על ידי הדינות החותמות עליהן. במלחמת העולם השניה, טבחו כל הצדדים באוכלוסיות ללא רחם. ערים מערביות הופצצו על ידי הגרמנים וכך גם עשו הבריטים והאמריקאים כלפי הגרמנים. במזרח, הסיפור היה אחר לחלוטין, שם לא נשמרה מידה אחת של אנושיות. הרצח ההדדי, היה חסר מגבלות לחלוטין.

גם כאן, בישראל, צה"ל נדרש להגן על האוכלוסיה הישראלית. פצצות שנורו מאזור עזה לכיוון ישובים ישראלים, היוו את התמריץ לפעול. הדרך שבה בחר צה"ל להרתיע את החמאס היה על ידי פגיעה רבתית בעזה (ואולי גם באזרחים?). נדמה כי אין ספק שגם ב"לבנון 2" וגם ב"עופרת יצוקה", צה"ל הפעיל כוח רב, שיצר הרס רב למבנים וכנראה גם לאוכלוסיה.

האם השימוש בכוח היה מופרז? קשה לדעת. מעולם לא נקבעו כללים כיצד יש לנהל מלחמה הומנית, ומהי מלחמה מוצדקת. מה שברור הוא שישראל ניזוקה מאד בדעת הקהל העולמית (נזק שהפלסטינים מצליחים לייצר מאז 1968).

וכיוון שאין כללים מוסכמים, כל צד צועק את טענתו. כל צד רואה רק את הצד שלו. אירגוני זכויות האדם מתייחסים לעופרת יצוקה, כאילו היה זה טיול שנתי, שאסור שיהיו בו נפגעים, והלאומיים דוחים כל ביקורת.

במקום זאת, אולי הגיע הזמן, לנסות ולהבין מה מותר ומה אסור במלחמה? האם לא הגיע הזמן לנהל על כך דיון אמיתי?

אני חושב שדיון אמיתי כזה, יאפשר לכולנו ליצור קוים אדומים שיאפשרו מצד אחד לשמור על הדמוקרטיה, ומן הצד השני להגן על תושבי המדינה. היום המצב הוא שכל אחד צועק. אירגוני זכווית האדם משמיצים את ישראל בעולם, ועוזרים בכך לתעמולה הפלסטינית (נרצה או לא נרצה, זאת התוצאה). אם היו אירגוני זכווית האדם גם מעוניינים בקיום מדינת ישראל, היו הללו ניגשים לדיון ומנסים לנהלו בצורה דמוקרטית. אם היו רוצים אירגונים לאומיים לשמור על ציוויונה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ועדיין לשמור על חוסנה, היו גם הם ניגשים לדיונים הללו.

מי מרים את הכפפה?

ויקרא י"ט, ט"ו – "לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך"

זה היסוד – משפט הצדק, שרק על פיו ניתן לחפש את החרות, את האמת… את הדרך ללכת בה מבחינת החרות האישית והחרות הציבורית.

שם, שם, ט"ז – "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך. אני ה'"

האם "רכיל" הוא בית משפט של חצרות אחוריות? רכילות, הנושאת עמה חלקי אמיתות, אך לא אמת אחת מקפת? התשובה לדעתי נמצאת במשפט הבא"

המשך…