Blog

הויכוח שהתעורר כאן כאן וכאן, המחיש לי שהלכתי, כנראה, בדרך הלא נכונה כדי לתאר בעיית יסוד בפילוסופיה. הסקתי מתוצאות הדיון, שיותר משאני צריך לסקור את עבודותיהם של פילוסופים אחרים, אני צריך להשאיר לנו להתחבט להתלבט. אני מקווה שאני צודק… בואו ננסה…

בפוסט הנוכחי, אציג שאלה מטרידה מאד, שהעסיקה פילוסופים רבים. אני מזמין אותכם לנסות לפתור את הבעיות הללו. הרגישו חופשיים לכתוב את תשובותיכם כאן בתגובות, או אצלכם בבלוג (ולקשר לכאן). אלו מכם שבקיאים בפילסופיה, מוזמנים גם להביא מדברי אחרים, ואלו שלא למדו פילוסופיה, מוזמנים לנסות לפתור את הבעיה באמצעות חדות מחשבתם. בואו נהנה מכמה מהחידות המענינות שיש בפילוסופיה.

כיצד אנו יודעים שאנו חיים בעולם אמיתי?

על פי הפילוסופים, קאנט, הוסרל ורבים אחרים, אנו חווים את העולם דרך התופעות. כלומר כל מה שאנו רואים, חשים, מריחים, שומעים, טועמים, הם תחושות של מה שאנו עלולים בנחפזות להסיק, כ"עולם שמחוץ לנו". אחת הבעיות שאיתה עסקו פילוסופים היא השאלה כיצד ניתן לדעת שהעולם שם בחוץ הוא אמיתי? אולי, כמו במטריקס, התחושות הללו משודרות אלינו על ידי מחשב? או שמא אנו חולמים את התחושות הללו?

דוגמא נחמדה לבעיה הציג הנס ריכנבאך, שדימה אותנו לאנשים החיים בתוך קופסא. האנשים

הללו שחיים בתוך קופסא, יכולים לחוות את העולם החיצוני (אם קיים כזה…), רק דרך ההשתקפות שלו על קירות הקופסא האטמוים למחצה (כלומר דרך החושים). אותו אדם הצופה, רואה צללים נעים של ציפורים על קיר הקופסא. כיצד אותו אדם יכול לדעת שהצללים הללו נוצרים על ידי ציפורים אמיתיות, ולא על ידי, למשל הדמיית מחשב, או סתם מישהו מניפולטיבי שמניע דמויות גזורות של ציפורים?

מה דעתכם? כיצד ניתן להגיע לוודאות שהעולם שם בחוץ קיים?

מחכה לתשובותיכם ולדיונכם,

טל

בינתיים, בין דיון פילוסופי למישנהו, אני ממליץ לכם לקרוא את הפוסט הבא של גלעד ישראלי ששואל האם הגשמה עצמית היא כוח מניע ראוי לשינוי עולם… תהנו.

הדיון שמתפתח כאן ובבלוג של נמרוד אבישר, עוסק בנושא עמוק וחשוב מאד בהמון אספקטים של חיינו. הנושא הוא האם אנו יכולים לדעת אם אנו חיים במציאות או בדימיון. כיצד נוכל הבחין בין מציאות לחלום. לנושא הזה יש השלכות על המוסר. אם "העולם", הוא פרי דימיון של מוחינו, אזי אנו יכולים להיות אנשי הפילוסופיות המזרחיות ולטעון כי אנו יכולים לשנות העולם לפי רצונינו. אנו יכולים לעסוק במיסטיקה, כיוון שאנו קוראים לכוחות פעילים שנמצאים מעבר לחלומנו, ומשנים עבורינו את המציאות.

אך אם לעומת זאת יש כאן מציאות קשיחה, שאינה פרי הדימיון, הרי שניתן לחקור אותה בשיטה המדעית, ויש להתייחס אליה בצורה רציונלית.

המאבק בין חלום למציאות, הוא גם מאבק של ערכי מוסר ודרך התייחסות אל העולם בו אנו מתקיימים. לסוגיה זאת יש היסטוריה עתיקה מאד. וכדי להבינה אנו נדרשים אולי לתבונות הדורות הקודמים.

בפוסט שלפנינו גרימו התנדב להציג את סוגיית הראיליסטים והנומנליסטים, שהתווכחו בינהם בימי הביניים, לגבי מבנה העולם.

הפוסט משתמש במושגים פילוסופים, שאולי יהיו קשה למי שאינם באים מתחום הפילוסופיה המערבית. אבל בכל זאת אני ממליץ לנסות להבין, ולשאול במידת הצורך את גרימו לגבי מושגים שונים.

מאת: גרימו

כאשר מנסים להתמודד עם בעיה חשוב להגדירה במדויק, עד כמה שניתן. זיהוי הציר עליו ממוקמות התייחסויות אפשריות לאותה בעיה עשוי לסייע בהתמודדות עמה. הדיאלקטיקה שבין האמפריציזם לרציונליזם (או נואולוגיזם, כפי שכינה עמדה זאת קאנט) היא סיפור המצביע על ציר אחד מני כמה עליו נעה ההיסטוריה של הפילוסופיה המערבית. אני רוצה להביא את סיפורם של צירים נוספים, שזיהויים אולי עשוי לתרום משהו לדיון שנתגלע כאן (ואולי לא). כמו הסיפור על הויכוח בין האמפיריציסטים לרציונליסטים, גם הסיפור הזה ראשיתו בעת העתיקה. היות וכל סיפור זקוק להתחלה, סיפורנו מתחיל, כמו סיפורים פילוסופיים רבים אחרים בתיאוריה של אפלטון על עולם האידאות. לפי תיאוריה זו, ממשותם האונטולוגית של מושגים כוללים עולה על זו של הישים הפרטיקולריים. תיאוריה זו זכתה, כידוע, לביקורת כבר בכתביו של אפלטון עצמו, ויותר מכך – בכתביו של אריסטו תלמידו. אריסטו יצר מערכת לוגית מטפיזית, בה יש לכוללים מקום חשוב בממשות, אך העניק להם מעמד אונטולוגי נמוך מזה של הישים הפרטיקולריים. עם זאת, עמדתו הביקורתית לא מנעה מהפילוסופים הניאופלטוניים של שלהי הזמן העתיק לנסות ולשלב בין המין, הסוג וההבדל האריסטוטליים לתפישה האפלטונית בנוגע למעמד האידאה.

שאלת מעמדם האונטולוגי של הכוללים מוזכרת באיסגוגה, הקדמה שכתב פורפיריוס לספר הקטגוריות של אריסטו. על אף אמירתו, שמדובר בחקירה מדרגה גבוהה יותר שלא זה ההקשר המתאים לעסוק בה, לא נמנע בואתיוס, מתרגמם ומפרשם הלטיני של הכתבים הלוגיים של אריסטו, מלהתייחס לשאלה זו בפרשנותו לאיסגוגה. לאחר דיון בשאלה מגיע בואתיוס למסקנה, כי הכוללים האריסטוטליים הם מושגים מופשטים, המתקיימים במחשבה בלבד, על בסיס הישים החושניים. אוגוסטינוס, הוגה נוסף אשר השפיע רבות על הדיון הימי ביניימי בשאלת הכוללים, מיקם את המושגים הכוללים לא בעולם של אידאות, כפי שעשה אפלטון, אלא ברוחו של האל, ומתוך כך גם ברובד העמוק ביותר של התודעה האנושית.

מכאן ממשיך סיפורנו לימי הביניים. את עמדות הוגי ימי הביניים בוויכוח על הכוללים ניתן לסווג באופן גס כמשתייכות לאחת משתי אסכולות – ריאליזם ונומינליזם, על מידת הממשות שמייחסת כל אחת מהן למושגים הכוללים. בין ההוגים הראשונים של הצד הנומינליסטי בוויכוח היה, ככל הנראה, רוסצלין. רוב המידע אודותיו הגיע לידינו מכתבי מתנגדיו, לפיהם טען כי העצמים הכוללים אינם יותר מצלילי קול – דהיינו, מלים ריקות שאינן מסמנות דבר. מן העבר השני של המיתרס, בצד הריאליסטי, ניתן למצוא את אודו מטורניי, אשר טען כי ישנו רק עצם אחד המשותף, למשל, לכל בני האדם. כל אדם שבא לעולם אינו עצם חדש, אלא מופע חדש של עצם קיים (האדם הכללי).

בדומה לאודו מטורניי, טען גם גיום משמפו כי אותו טבע מהותי נוכח ממש בכל אחד מהפרטים המשתייכים

לאותה קבוצה. לפיכך, הפרטים שונים אלה מאלה בתכונותיהם המיקריות בלבד, אך לא במהות. כאשר הצביע תלמידו, פייר אבלר, על כך שמטענה זו נובע כי על הסוג או המין להימצא במקומות שונים בו בזמן, נאלץ גיום לשנות את עמדתו ולנטוש את הריאליזם הקיצוני בו החזיק עד אז. עתה טען, כי הפרטים השונים נושאים לא את אותו הטבע ממש, אלא טבעים שונים חסרי שוני. אבלר מספר לנו (בהיסטוריית הייסורים שלו) כי שינוי העמדה הזה פגע קשות במוניטין של גיום ולירידת מעמדו בקהילה האינטלקטואלית של זמנו. לעומת גיום טען אבלר, באופן דומה לבואתיוס, כי המושג הכולל קיים ברוח ומסמן דבר מה הקיים מחוץ למחשבה – אך לא ככולל. לשיטתו, המושג מסמן למעשה את השתייכותם של פרטים לאותה קבוצה.

קרובה יותר לגישה האוגוסטינית הניאופלטונית הייתה עמדתם של רוב בני האסכולה הריאליסטית של שארטר. ראשון לאסכולה היה ברנר משארטר בן המאה ה-12. לדבריו, האידאות של כל הנבראים שוכנות לנצח ברוחו של האל. לפיהן ברא האל את האידאות הנבראות, אשר לכשהוטבעו בחומר, נתנו קיום לישים הפרטיקולריים. בעולמנו, אידאות נבראות אלו, הן לבדן ממשיות ובלתי משתנות והן הנתפשות ישירות ברוח האדם.

לוויכוח הכוללים ללא ספק היבט לשוני בולט. במרכזו עומד האופן בו אנו מדברים על דברים, כאשר השאלה המרכזית היא באשר למשמעותם של הפרדיקטים. אולם, נקל לראות שהשלכותיו מרחיקות מעבר לתחום העיון הלשוני גרידא. משמעות הכוללים נקשרת למעמדו האונטולוגי של הדבר אותו הם מסמנים (אם בכלל). הוויכוח נוגע גם לאופן בו אנו מכירים את הישים הפרטיקולריים – אם באמצעות כוללים, או שמא באמצעות אידאות פרטיקולריות. בבסיסו של הוויכוח ניתן לזהות שאלה הנסובה על הקשר שבין הלוגיקה לעולם. ממשותם של האיברים הלוגיים, הפרדיקטים (בין אם יהיו כוללים או פרטיים), מאפשרת הכרה וודאית של העולם באמצעות השכל האנושי. וויכוח זה מניח, אם כן, שמושאי המחשבה אינם האובייקטים עצמם, אלא אידאות (מושגים) המוטבעות ברוח. את ההשקפה הזו קיבלו בירושה מימי הביניים הפילוסופים של העת החדשה – רציונליסטים ואמפיריציסטים גם יחד. הראשונים סברו שלפחות חלק מהאידאות הללו מוטבעות ברוח מלידה, והאחרונים – מהניסיון. בין ההוגים הללו ניתן למצוא ריאליסטים, הסבורים שישנן אידאות כלליות, ונומינליסטים, שאינם סבורים כך (דוגמה לאחרונים הוא ג'ורג' ברקלי האמפריציסט, שטען שאין כוללים וכל האידאות הן פרטיקולריות; משפטים גיאומטריים על משולשים, לשיטתו, נכונים לא משום שהם חלים על משולשים מופשטים, אלא משום שהן מתעלמות מחלק מהתכונות של המשולשים הפרטיים עליהם הוכחנו את המשפט). בין כך ובין כך, נראה היה שאין חולק שמושאי המחשבה הן אידאות – יהיו אלו כלליות או פרטיות.

הראשון לערער על הנחה זו, עוד במאה ה-14, היה וויליאם מאוקהם. מדוע, שאל וויליאם מאוקהם, אנו מרבים ישים הסבריים שלא לצורך? לכאורה, האידאות הן ישים, המשמשים אותנו להסביר כיצד אובייקטים נגישים למחשבה: הם אינם נגישים למחשבה ישירות, אלא באמצעות האידאות. כיצד, אם כן, האידאות נגישות למחשבה? האם על מנת להסביר זאת אנו זקוקים לאידאות של אידאות, המהוות מושא באמצעותו יכולה הרוח לחשוב על האידאות? ומה באשר לאידאות מן הסדר השני – האם גם על מנת להסביר כיצד אנו חושבים עליהן נמציא אידאות מסדר גבוה יותר, וכן הלאה? מדוע, אם כן, לא להסתפק בטענה שהרוח חושבת על האובייקטים עצמם?

טענה זו שבה ועולה במאה ה-18, מפיו של הפילוסוף הסקוטי תומס רייד. רייד, שהאמין שאל לה לפילוסופיה לצאת נגד המובנים המקובלים (ה-common sense), ראה כמו קודמיו שההפרדה בין אידאות לאובייקטים אותם הם מייצגים מובילה לבעיה: אם מושאי המחשבה הן אידאות, מי יתקע לכפנו שאידאות אלו מסמנות דבר מה? הפרדה זו חייבת להוביל לאחת משתיים – שלילת קיומם של אובייקטים שלא כאידאות (ברקלי), או ספקנות בנוגע לאפשרות הכרתם של אובייקטים לא אידאיים (יום). רייד, בשם ה-common sense, מחליט להיפטר מהאידאות, ולהישאר, כמו אוקהם, עם האובייקטים עצמם: המחשבה נסובה על האובייקטים עצמם כפי שהם ועל תכונותיהם באופן ישיר, ללא כל תיווך. טענה דומה העלה, במאה ה-20, ג'ורג' אדוארד מור. בהרצאה משנת 1939 טען מור בדרמטיות, כי בידיו שתי הוכחות ודאיות לקיומו של עולם חיצון: ידו הימנית וידו השמאלית.

כמובן שעמדת אנשי ה-common sense לא נותרה ללא התנגדות: האידאות הוכיחו עצמן ככר פורה לחשיבה מכדי שניתן יהיה לזנוח אותן בהינף שתי ידיים. נכון, יודה האידאליסט, ההפרדה בין אידאות לאובייקטים לא אידאיים יוצרת בין המופע לבין הדבר עצמו שבר, שכל חיילי המלך וכל פרשיו לא יוכלו לאחות. אך האידאות עדיין נחוצות לנו. במוקד עיונינו עומדת הרוח ואופני חשיבתה, וככל שנחקור בה לא נוכל להגיע אל מעבר למופעים ולאידאות, אל הדבר כשלעצמו. קפיצה אל מחוץ לרוח אינו פותר דבר בחקר הרוח – הבעיות המתעוררות בחקר פעולתה של הרוח, כמו גם החקירה כולה, פשוט אינן קיימות מחוצה לה. משל למה הדבר דומה? לרוכב היוצא למסע על גבי סוס אחד (נקרא לו, הסוס האידאי) ומבקש לחצות נהר החוצה את דרכו. באמצע הנהר, כאשר הרוכב נתקל בקשיים בחצייה, הוא קופץ פתאום לסוס אחר (הסוס הריאליסטי, אך לא הסוס הריאליסטי של הכוללים – זהו ריאליזם אחר לגמרי) רק על מנת לגלות שעם המעבר לסוס אחר נעלם הנהר ועמו נעלמה הדרך כולה.

זיהינו, אם כן, שני מובנים של המונח ריאליזם. האחד משמש לכינויה של השקפה, לפיה ישנן אידאות כוללות (ברוח או מחוצה לה), וניגודה מכונה נומינליזם. במובנו השני מציין הריאליזם השקפה, לפיה מחשבותינו נסובות לא על אידאות, אלא על האובייקטים עצמם. לניגודה של השקפה זו נקרא אידאליזם. לא נראה לי שהדיון שהתפתח כאן וגלש למקומות אחרים סב על הציר בין האמפיריציזם וניגודו. הוא בברור נסוב על הציר שבין ריאליזם לאידאליזם: האם אנחנו מתעניינים כאידאליסטים באופן בו תלוי מושא המחקר בתודעת החוקר, או שמא אנחנו מעדיפים כריאליסטים של מושאים לפטור את בעיית היחס בין מושאי המחקר לחוקר כנובעת מכשל? בהסתגרות בכלא הפנומנולוגי יש טעם רק אם מעוניינים לתת דין וחשבון על האופן בו מובנים מושאי המחקר – אחרת מוטב פשוט לזנוח את רעיון התופעות ולהניח שאנו חוקרים את הדברים עצמם, כפי שהם. ייתכן שגם לוויכוח על הכוללים יש נגיעה לעניין, אך איני רואה כיצד. הוויכוח נסוב על השאלה, האם ההכללה היא רק דרכנו לדבר על מקרים פרטיים רבים (כפי שיטען הנומינליסט), או שמא ההכללה אכן מצביעה על משהו, בין אם ברוחנו ובין אם בעולם מחוצה לנו (כפי שיטען ריאליסט הכוללים)? נראה לי שאף אחת משתי האלטרנטיבות כשלעצמה לא מחייבת אותנו להיותה של המציאות הבנייה או נתון.

(התנצלות בפני הקוראים: הפוסט נכתב בלחץ של זמן. אני מניחש שיש כאן שגיאות כתיב רבות ושגיאות הגהה. אבל היה חשוב לי להגיב בזמן המועט שיש לי. אחרת אוכל להגיב רק בתחילת שבוע הבא. עמכם הסליחה על חוסר ההגהה)

קודם כל אינני יודע אם לצחוק או לבכות.

אני צוחק ומאושר, כיוון שגילתי שנושא פילוספי כל כך עמוק כמו תורת הידיעה, מעורר עניין ואמוציות כה רבות. למה זה גורם לי להיות מאושר, כי לפילוסופיה יש תפקיד גדול מאד בשינוי תהליכים חברתיים עמוקים. לוק, מונטסקיה, רוסו, מיל ואחרים עיצבו את הדמוקרטיה המודרנית-ליברלית שלנו.  זרם הפילוספיים הטיבעיים של המאה ה-17, הוא זה שיצר את המדע. אנשי הגות ופיילוסופים אחרים עיצבו את המרקסיזם, את הציונות ותנועות רבות אחרות.

אם חפצי חיים אנו, לפילוסופיה יש תפקיד חשוב ביכולת שלנו לחשוב על המציאות שלנו מחדש. והרי ברור ונהיר לכולנו שעגלת מדינת ישראל תקועה עמוק בבוץ. אני חושב שאיבדנו הן את דרכה של הציונות, הן את דרכה של הראיה החברתית שאפיינה את מקימי הציונות. משהו לא עובד. ולפילוסופיה, כשהיא נעשת מתוך עניין וחקירה, יש את הכלים לבחון את המציאות שלנו מחדש ולהציע פתרונות חדשים ודרכים חדשות.

אני שמח, כי אתם, כולכם, שנמצאים כאן בבלוגוספירה, מגיבים, קוראים וכותבים שייכים לאינטלגנציה של מדינת ישראל. מי שקורא בלוגים, כותב ומגיב, אינו כלל הציבור שרואה טלויזיה ושומע רדיו עד אובדן הכרה. ומי שמכיר את דרכן של אינטלגנציות, יודע שיש להן כוח משפיע עצום על העם בו הם נמצאות. לא סתם סטאלין טיפל באינטלגנציות שלו בטיהורים. הוא ידע ממה הוא צריך להיזהר יותר מכל. מהצבא ומהאינטלגנציה.

ואם הנושאים הפילוסופים הללו, שהם נושאים די כבדים מענינים כאן מספיק אנשים, אני כולי תקווה, שהם ישמשו לנו בסיס לחשיבה מחודשת על המציאות בה אנו חיים. הדיון אולי לא נראה קשור להווית היום יום שלנו. אבל נושא תורת הידיעה יכול לפתוח בפנינו כלים להבין כיצד מחפשים אמת (אם יש אמת), וכיצד מובילים אותנו, וכיצד אנו יכולים לחשוף כחברה את האמת (אם היא אכן קיימת).

אני מאושר, כי רוח הביקורתיות היתה כאן גדולה.

חלקכם ביקרתם את הידע שלי, חלקם את הטענה שלי, וחלקכם אפילו הסכמתם. ביקורת היא בסיס לחקירה האנושית. בלעדיה, איננו יכולים להשתנות. אנו עלילוים להסתאב מחשבתית.

תחי הביקורת! תחי המחשבה!

אני עצוב כי בימים הקרובים לא יהיה לי מספיק זמן לענות לביקורת להסכמות, כפי שהיה ראוי ורצוי. היום יש לי יום די צפוף, ומחר אני ביום לימודים מלא. בשישי ושבת, אני עסוק ברכיבת אופנים , הכנות לשבת וכמובן בשמירת השבת. כך שתשובות רציניות יותר אוכל לתת רק בשבוע הבא (וגם אז יהיו מגבלות זמן).

ובכל זאת תגובות

עכשיו כמה תגובות ראשוניות בכל זאת.

נתחיל מדובי שטוען כי הוא "טמבל" ושהוא לא קרא ספר פילוסופיה. ואני טוען שכדי להגות בפילוסופיה, אינך צריך לקרוא הרבה ספרים. מספיק שתהיה פתוח לשיח ביקורתי, תנסה להשתמש בשכלך ובחושייך, ושתהיה מוכן להשתנות. ודובי עושה עבודה נפלאה.

דובי אכן מבין את דבריי נכון, ומראה שכל מה שאני יכול לדעת זה את החוקים כפי שהם נגלים לי בתוך עולמי. דובי מבקש לבקר גישה זאת, ולהראות שאנו נופלים לעולם של פיקציה שאינך יכול לסמוך על כלום בו, ובמיוחד על טענות של פיקציות אחרות (קרי, אנשים אחרים).

לפני שנמשיך, רק תיקון קטן. אינני יודע שמה שאני חווה זאת פיקציה. אני רק יודע שאינני יכול לדעת אם זה פיקציה ומציאות. הדרך היחידה שלי להתמודד היא לבחון כל דבר באמצעות חושי ושיכלי. והאין זאת הדרך שבה לימודונו מדע? אל תסמוך על אמורתיהם של אחרים, אלא לך ובדוק בעצמך? אני חושב שזה בסיס החשיבה המדעית. להיות ביקורתי ולנסות לבנות תיאוריות שעובדות. ללא המחשבה הזאת לא הינו יוצאים מימי הסכולסטים לתקופה המדעית.

ודובי, שנכנס מבקר, אך יצא מחזק, בעצם נותן לנו את הכלים לבחור בין "בעלי ידע" שונים.

אני חיי בחברה דתית, שטוענת שהידע של חכמיה הוא האמת. יש להם ספרות מצויינת שמסבירה מדוע הם המחזיקים באמת ושאר חכמי העולם טועים ('ספר הכוזרי' הוא בעיני הבסיס לטענת הרבנים). לעומתם יש את חכמי מדעי הטבע שטוענים כי חכמי הדת טועים. בתוך חכמי מדעי החברה והרוח שי רבגוניות של קהילות חכמים, שכל אחד מהן טוענת שיהא החכמה, היא מחזיקת האמת.

ואיך אדע או תדעו מי מקהילות החכמים צודקת? האם הדרך היא פשוט להתחנך על בירכי אותם חכמים, ולהגיד, כמו שרבים מאד אומרים שהחכמים צודקים כי הם אמרו לי שהם צודקים?

הדרך היחידה לבדוק זאת, על פי מה שדובי אמר (ובעצם קאנט, פופר ואחרים גם אמרו), שהדרך היחידה לברר מי מהחכמים צודק, הוא לבחון את התיאוריה שלהם. לראות אם היא מסתדרת עם המציאות, כפי שאנו חווים אותה. ולעולם לא להסתמך באופן עיוור על דיברי חכמים.

רצוי כמובן ללמוד מהם, אבל גם חשוב לשמור על יכולת ביקורת, ובדיקה עצמאית. הייתי רוצה להמשיך לפתח את הנושא, אבל זמני להבוקר נגמר. אשתדל לפרט יותר בהמשך.

ובזמן המצומצם שנשאר לי זה מוביל אותי לביקורת שהועלתה נגדי.

קודם כל אודה ואתוודה. הפוסט הקודם נכתב במהירות, ולא ציפיתי לכל כך הרבה תגובות או קוראים. אודה ואתוודה גם שלא עברתי הכשרה פילוסופית מסודרת כמו רבים ממבקרי שלמדו פילוסופיה בצורה מסודרת. אני הגעתי מתחום המדע והשאלה שעיננה אותי היא הלוגיקה של החקירה המדעית. למדתי בקורסים של התוכנית להיסטוריה ופילוספיה של המדע (שהפכה בינתיים למדע חברה וכנולוגיה). התוכנית לא הכשירה בצורה יסודית ,ובעיקר הפנתה אותנו לספרות קונסטרוקטוביסטית. כדי להשלים את הידע למדתי בעצמי מקריאת ספרים רבים.

וברור לי שהפרשנות שלי לאותם כתבים תהיה שונה מהפרשנות של הזרמים העיקריים בפילוסופיה. ההבדל הזה מאד ברור, בעיקר מפני שכשאני קורא, אינני יכול לקרוא ספרי פרשנות, אלא אני קורא על פי רוב את כתבי הפילוסופים עצמם. תלמידי תואר ראשון לפילוסופיה, על פי רוב אינם קוראים את כתבי הפילוסופים עצמם, ומקבלים את הידע לעוס במידה רבה על ידי מוריהם, שקיבלהו לעוס מידי מוריהם. הפעמים שהלומדים פילוסופיה באמת קוראים את ספרי ההוגים עצמם היא מועטה.

יש לי לכך מפר עדויות. אני מחזיק בספרייתי כבר במשך שלוש שנים את ספריהם של קאנט, מיל, מונטסקויה ולוק. הספרים הושאלו מהספריה לפילוסופיה. אלו הספרים היחדים שיש בספריה או חלק מעותקים בודדים. במשל אותם שלוש שנים אף אחד לא בא לבקש את הספרים הללו.

כשקראתי את Logic of scientific discovery של פופר, וסיפרתי על כך ליוסף אגסי שניסה להנחות אותי ללא הצלחה, הוא ציין בפני שקראתי יותר משקראו רוב המומחים לפופר (והוא נחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם לפופר).

את הרושם הזה קיבלתי שוב ושוב משיחות עם תלמידי מחקר.

אז נכון, הפרשנות שלי אינה דומה לפרשנות של האחרים… אבל האין זאת מהות החקירה הפילוסופית והמדעית? לברר בעצמך, ולדון עם ההוגים עצמם?

ובכל זאת, אני בטוח שהידע שלי חסר, וחלק מהביקורת שוהטחה נגד ידעותי , הוא אכן במקום, ואכן ראוי. הביקורת הזאת, היא היא הבסיס לבניית הידע הציבורי שלנו. בלעדיה, לא יתכן קיום של דיון פילוספי.

שבוע פילוסופי נחת עלינו. את הסיפור התחילה אילת שהתלהבה מפוקו. פוקו למי שלא יודע, הוא הבחור שסייע כנראה יותר מכולם להחדיר את הפוסטמודרניזם עמוק לתרבות האקדמית והפופולרית. הוא לוקח את המילים שאנו משתמשים בהם ומראה שלמעשה יצרו בנו מלידתנו דפוסי מחשבה שבהם אנו נעולים. אם מבינים את פוקו, גם מבינים שניתן לבנות מחדש את תפיסת העולם שלנו, על פי בחירה. פוקו וממשיכיו הפוסטמודרניסטים טוענים שניתן לדברר את המציאות ולשנות עמדות ו"מציאויות" על ידי דיבורים… המון דיבורים. על פי פוקו, אין אמת. הכל זה תעמולה.

דובי, שמעריך מאד את אילת, לא התלהב. הוא הניח שהוא "טמבל", שאינו מתלהב מטקסטים חדשים. אבל כשקוראים את התגובות של דובי, אפשר לראות שדובי הוא למעשה אימפרציסט, שמאמין שיש אמת, ושניתן לגלותה באמצעות חקירה מדעית.

גם ז'נבה, מנסה להתמודד עם שאלת המציאות ואיך ניתן להראות שהיא קיימת.

שאלת המציאות או הבניית המציאות, היא שאלה שהטרידה דורות רבים של הוגים ופילוסופים. אפשר לראות את הדיון מתחיל עוד ביוון העתיקה עם זנון, אפלטון ואריסטו. בימי הבניים היה זה הויכוח בין הריאליסטים (המפלגה של דובי וז'נבה) לנומנליסטים (המפלגה של פוקו ואילת).

הראשון שהניח לדעתי יסודות ראשוניים יציבים לבירור השאלה הזאת היה דקארט, שניסה לברר על ידי הטלת ספק מתמיד בהכל, מה יכול להיות היסוד שעליו אפשר להתבסס וממנו ניתן להתחיל לברר את המציאות. דקארט בספרו הגיונות, הטיל ספק בהכל. הוא הטיל ספק במתמטיקה (יכול להיות ששד קטן מבלבל לנו כל פעם את המסקנות המתמטיות), הוא הטיל ספק בחושים (יכול להיות שאנו חולמים), הוא הטיל ספק בהגיון (שוב, יכול להיות ששד קטן מטעטע בהגיוננו). לבסוף הוא נשאר עם המסקנה שהדבר היחידי שהוא בטוח בו הוא "אני חושב, משמע אני קיים". הדבר היחידי הבטוח שאני יכול להגיד בוודאות הוא שאני חושב. דקארט לא הסתפק בטענה הזאת. הוא רצה להגיד יותר על העולם. דקארט פחד ליפול ל"פוסט מודרניזם". הוא הבין שהישארות בבסיס שהוא גילה, אומר שאין עולם אמיתי. שהכל פרי דמיון. כדי לצאת מהסוליפסיזם הזה, דקארט ביקש להוכיח באמצעות ההגיון (שבפרקים הקודמים הוא פסל אותו), כי אלוהים קיים, ואלוהים הטוב לעולם לא יתן לשד הקטן לעוות את ההיגיון שלנו. ואם אלוהים קיים, אז ניתן להשתמש בהגיון כדי לחקור את העולם.

הצעדים השגויים הללו, של התבססות על הגיון, כאשר מראש אנו יודעים שההגייון אינו תקף, אופיניים לפילוסופיה הצרפתית. הפילוסופים הצרפתיים מאד אוהבים לוגיקה, ובהיותם לא מחקריים, הם נותים להתבסם בה, ובכך להפיל את עצמם פעם אחר פעם. כך גם עשה דקארט. פילוסופים חדי עין הבינו את השגיאה של דקארט ודחו את טענת האלוהים. כך שלבסוף נשארנו רק עם הבסיס של "אני חושב משמע אני קיים".

זרם אחר, שהמשיך את הריאלסטים ואביו הרוחני המודרני היה בייקון, כן טען שלעולם יש יסודות וכללים בסיסים שמהם ניתן להסיק מסקנות. הזרם הזה שאפיין את הפילוסופים הבריטים, נקרא הזרם האימפריצסטי. הבריטים אינם חובבי לוגיקה, כמו הצרפתים, והם הולכים על הפשטות ועל הניסיון והאמפיריקה. על מה שהם רואים. מי שהצליח להכות את טענתם, ולפוררה, היה דיויד היום. פילוסוף סקוטי, מבית מדרשם, שהראה שאין "סיבה ותוצאה", ושאין בהכרח חוקיות כמו שהאמפרציסטים אוהבים לחשוב. היום טען שאם אנו רואים תופעה שחוזרת על עצמה (לדוגמא, אני אוכל לחם, ואני נעשה שבע), אנו יכולים לחזור עליה מאות פעמים, ולראות שהיא חוזרת על עצמה. אבל אין זה אומר שבפעם הבאה, התופעה הזאת אכן תקרה. הסיבה לכך שאנו נחשוב שהתופעה בהכרח תקרה, היא אינסטינקט במוחינו, ולא גורם הקיים בהכרח בעולם שסביבינו.

ההבנה שאין חוקיות הממה את האימפרציסטים הבריטים, אבל לא הפריעה להם להמשיך בשיטתם. ג'ון סטיוארט מיל, ופילוסופים בריטים רבים עד היום, ממשיכים לדבוק באימפרציזם, שבינתיים החליף את שמו לאינדוקטיביזם.

היא גם היממה פילוסוף חשוב אחר. את קאנט. קאנט, כדרכם של הפילוסופים הגרמניים היה מאד יסודי. הבעיה שיום הציג לפניו לא היתה קלה. במשך שנים הוא חכך וחקר את הבעיה עד שהוציא את מסקנותיו בספר "ביקורת התבונה הטהורה". שם הוא טען (אם ניתן לסכם בפשטות את אחד מספרי הפילוסופיה המורכבים ביותר שיש), שאכן המוח שלנו בנוי כך שיזהה חוקים בעולם מורכב, אך החוקים שהמוח מוצא לאחר בירור יסודי, אינם יכולים להיות רבים יותר מהחוקים הקיימים בטבע. כלומר אם מצאנו חוק, והוא מתקיים, לא יכול להיות שהחוק הזה לא מתקיים בטבע.

דעתי בעניין זה, ואני אומר אותה בזהירות רבה, היא שקאנט פיספס. אנו עלולים לזהות חוקיות בדברים, אבל החוקיות הזאת לא תתקים בטבע. ישנן תופעות שקונסטרוקטיבסטים ופסיכולוגים דיבור עליה, כמו Theory dependent observation ודיסוננס קוגניטיבי, שבעצם גורמות למוח שלנו להתעלם מחוקים מסויימים ולהמציא חוקים אחרים, רק בגלל שזה מתאים או לא מתאים לרצונות שלנו.

כלומר, בסופו של דבר נשארנו עם הכלוב המחשבתי של דקארט. הדבר היחידי שאנו ידעים בוודאות הוא שאנו חושבים.

פילוסוף גרמני אחר, ניסה לתקוף את הבעיה שוב בתחילת המאה ה-20. לפילוסוף קראו  הוסרל, והוא הפך להיות אבי הפוסט מודרניזם.

הוסרל הצטיין בכתיבה מאד מסובכת ומורכבת. לי אישית מאד היה קשה ללמוד את הטרמינולוגיה שלו, וכך גם מעידים כותבי המבואות לפנומנולוגיה (הזרם שהוסרל יצר). הכתיבה המאד מורכבת, הצליחה להסתיר מעיני רבים את הטיעון הפשוט של הוסרל.

הוסרל הסכים שאנו כלואים במה שהוא קרא "אי תודעתי". הוא טען שלעולם לא נוכל לצאת מהאי (שהוא בעצם ה"אני חושב משמע אני קיים" של דקארט). אבל יש לנו שני כלי בסיסי לצאת מחשבתיו מהאי. האחד היא שאנו פוגשים "אחרים", ולאחרים הללו יש ניסיון שאינו קיים אצלנו. כאשר אנו פוגשים אדם אחר, הוא מביא ניסיון שלא הינו מודעים לו. ולכן, הוסרל טוען, אם הניסיון אינו מגיע מאיתנו, הרי ברור שהוא מגיע ממקור אחר. ואז זה אומר שיש עולם אמיתי שם בחוץ.

אלא שהוסרל מפספס את התת-מודע. האם לא יכול להיות שהידע ה"אחר" אינו אלא ידע מודחק במחשבותינו? כן…זה יכול להיות, ואז הטענה של הוסרל נופלת…

אז בסופו של דבר, אנו עדיין תקועים ב"אני חושב משמע אני קיים", או ב"אי התודעתי" של הוסרל. אני קורא לו "הכלוב הפנומנולוגי", פשוט כדי להגיד… חבר'ה… אין לנו שום דרך לצאת מהכלוב הזה. כל מה שאנו נוכל לדעת אי פעם בוודאות, זה שאנו חושבים וחווים תחושות (פנומנות), ועם הכלוב הפנומנולוגי נצטרך להסתדר.

ריכבנך, שהיה מאבות האינדוקטיבסיטים (הראילסיטים המודרניים), גם הוא הבין שאנו כלואים בכלוב כזה. הוא קרא לזה "עולם בקופסא". וכדי לבנות את התיאוריה האינדוקטיבסטית שלו הוא נאלץ לאמר "יהיה עלינו להניח (ללא שום צידוק) שיש שם בחוץ עולם עם חוקים".

אז בקיצור, מה עושים כשכלואים בכלוב הפנומנולוגי?

האם זונחים את כל המחקר האימפרי? האם נכנעים לפוסט מודרניזם?

אני טוען שלא. יש עולם שאני חווה אותו. יתכן שהוא קיים בדימיוני בלבד. יתכן שאתם לא קיימים, אבל בסופו של דבר, בתוך ה"עולם" הזה אני מוצא חוקים, ועלי להסתדר עם ה"חוקים" שאני מוצא.שאם לא כן, אני חווה פגיעות, כאבים ואסונות. יתכן שהם כולם פרי דימיוני, אבל אני חווה אותם. ואם אני רוצה לא להיפגע מהם, עלי למצוא את החוקיות שאני חווה בכלוב שלי.

כך אני הופך למדען או לאדם רגיל הלומד וחוקר בכלוב של עצמו.

יכול להיות שאפגוש פוסט מודרניסט, שיכול להיות פרי הדימיון שלי, שיעשה לעולמי דה-קוסנטרוקציה, ויבנה אותו מחדש. אבל אם התוצר של המחשבות שלי יהיו שאהיה עני, רעב (בתחושותי הדימיוניות), או חלילה אפגע, הרי שההבניה שהוא יצר אינה מתאימה לתפיסת לחוקים שאני מוצא בכלוב שלי.

גם הניסיון של טאויסטים, לטעון שאני יכול להבנות את הכלוב שלי כרצוני, נכשלה במבחן הניסיון שלי בתוך כלובי. ניסתי לעוף בכוחות עצמי, אך בשום מצב לא הצלחתי.

כך שלבסוף, נראה לי שבתוך הכלוב שאני חווה, יש חוקים. אני משתמש בכלים של של המתודה המדעית כדי לברר את החוקים, וכך לאט לאט ממפה את העולם שלי. בתוך העולם שלי קיימים המון אנשים, שגם להם יש חוקיות שאני מגלה, וכך נוצר לו עולם שלם, שאינני יודע אם אמת או בדיה הוא, אך יש בו חוקים. יש אנשים שמתוך הניסיון אני סומך עליהם יותר, מתוך הניסיון (מדענים), ויש כאלו שפחות (לא אעליב).

כך לאט לאט נוצר עולם שאני יכול למצוא בו חוקיות. אני מוצא ש"פוסט מודרניסטים", יוצרים יותר נזק מתועלת. שפירוקם את "המציאות ", והרכבתם מחדש אינה בונה מציאות שמסתדרת אם התוצאות הנדרשות לקיומי, בתוך כלוב. אני מוצא שיש מלחמות, רעב ועוני, שהמתודה שלהם אינה פותרת.

לא ששינוי תודעה אינו חשוב. הוא בהחלט חשוב, אך יש גם לתת מקום לחוקים שאנו מוצאים, כי אחרת אנו עלולים לחוות, כל אחד בכלוב שלו התרסקות…

עכשיו כל שעליונו לעשות הוא למצוא כלים מחקריים טובים… על זה אדבר כשיזדמן…

אירגונים דמוקרטיים מלאים, הם מצרך מאד נדיר. רוב רובם של הארגונים הם ארגונים היררכים שבהם מידת השפעת של החבר הפשוט נמוכה או לא קיימת כמעט. לכן מציאתם של אירוגנים דמוקרטיים משגשגים, היא כר מחקר חשוב, לכל מי שרוצה להבין כיצד לבנות חַבַרות דמוקרטיות. הבנה של המנגנונים והתהליכים שאיפשרו לחברות הללו לשרוד, אולי תאפשר לנו לנצל את המנגנונים הללו ליצירת אירגונים דמוקרטים וחברה דמוקרטית יותר.

גם אן פרגוסון חשבה כך, ולכן היא קיימה מחקר תצפית אנטרופלוגי (pdf) על קבוצה שיתופית דמוקרטית, שפעלה בהצלחה למעלה מ-14 שנים. במאמר הנוכחי אני מבקש לסכם את דבריה, ולנסות ללמוד מה הם הגורמים שמאפשרים לארגון להישאר דמוקרטי.

אן חקרה את המאפיה הקואפרטיבית Wholly Grains שפעלה במפרץ בקליפורניה. המאפיה הוקמה בשנות השבעים מתוך קבוצות של סטודנטים שהאמינו בחברה שיוויונית, והכינה מאפים מקמח מלא. המאפיה הצליחה לשרוד תקופות קשות ועדיין היוותה מודל לקואפרטיב שיוויוני.

אן מציינת כי לקבוצה היו מרכיבי כוח פנימיים ומרכיב כוח חיצוניים שאיפשרו לקבוצה לשרוד ולתפקד ביעילות. היא מודעת לכך שרוב הקואפרטיבים האחרים שהוקמו בשנות השבעים התפרקו או שהפכו לאירגונים היררכים, לאחר שחברי הקבוצה נואשו מנהול מבוזר, ואיפשרו לאחד החברים לתפוס את המושכות של הארגון והשתלט עליו.

נקודות חוזק פנימיות

אן מציינת את הנקודות הבאות כנקודות החוזקה הפנימיות שאיפשרו למאפיה לשרוד:

מעמד בינוני, השכלה גבוה, לבנים

הארגון מורכב בבני המעמד הבינוני, בעלי השכלה גבוהה (שליש מהם היו סטודנטים שסיימו תואר ראשון במדעים פוליטיים או חברתיים, ובחרו במאפיה כמקום להתנסות בפוליטיקה שרצו לקדם). שחורים שהתקבלו למאפיה לא החזיקו מעמד זמן רב. יש לשער כי ההשכלה הגבוה, איפשרה לשמר את "התודעה" השיוויוניות, הדרושה לדבקות בעקרונות הקואפרטיב. כמו כן ההשכלה הגבוהה וחתך האוכלוסיה הזהה איפשר יצירת חברה הומוגנית למדי, שבה לחברים יש ערכים תרבותיים דומים. ההומגניות החברתית, כנראה הקלה על התקשות ומציאת הפתרונות.

מנגנון לקבלת החלטות

ארגון דמוקרטי דורש המון החלטות יום-יום. בד"כ החלטות דמוקרטיות הן איטיות ודורשות מאמץ רב. בזכות חברת יעוץ חיצונית, שסיעה למאפיה, הצליחה המאפיה לבנות מבנה דמוקרטי ששיפר את תהליך קבלת ההחלטות. הארגון בנוי כך:

לקבוצה יש שני מארגנים, שאחראים על אירגון המאפיה. שני המארגנים מקבלים שכר גם על שעות האירגון. השימוש בשני מארגנים מאפשר הן פיזור כוח והן חלוקה של המעמסה בין המארגנים.

במאפיה יש וועדות כלכלה, ביקורת וכיוב' (פורומים נושאיים, בלשון עיר לכולנו), שמתכנסות בכל פעם שיש צורך. במאפיה קיימים ארבעה צוותים (אפיה, עוגיות, אריזה ומשלוחים) – כל חודש הצוותים נפגשים לשיחה על ענייני המאפיה. ישנה וועדת תיאום שאליה מגיעים נציג מכל צוות, נציג מהוועדה ושני המארגנים. הוועדה נפגשת בתכיפות. אחת לזמן מה, נפגשים כל החברים ל- "אסיפה כללית", בה כולם נפגשים ושם מועלות נקודות החשובות לכל הקבוצה.

כל הישיבות מנוהלות על ידי מנהלי ישויבות מוגדרים, ובעזרת הקצבת זמן. כך מתאפשר לכולם להביע את דעתם, וסדר הדיון והפרודקטיביות שלו גוברת.

חלק לא מבוטל מהזמן של המאפיה מוקדש להתליכי הדיון, אך התהליכים הללו יוצרים מחויבות גדולה של העובדים. כל אחד מרגיש שהוא משפיע, ולכן השקעה גדולה מאד במאפיה. הדמוקרטיה המלאה במאפיה מבטלת במידה רבה את משחקי האגו, ולכן מתאפשרת חדשונות גדולה במאפיה. החידושים מאפשרים למאפיה, להתחרות בקלות במאפיות אחרות בסביבה.

תהליכי הדחה ופיטורין

במידה ואחד החברים נמצא לא מתאים לתפקיד שלקח על עצמו באחת הוועדות, הוא יכול להיות מודח על ידי החברים. במקרה וחבר נמצא לא מתאים, יכולים החברים האחרים לפטר אותו. תהליכי ההדחה הם רכיב הכרחי בכל דמוקרטיה. התהליך הזה מאפשר לקבוצה להוריד מתפקידו נציג שאינו מקיים את רצון החברים, או שמעל בתפקידו. כך יודעים הנציגים כי הם תלוים לאורך כל הקדנציה שלהם ברצון ובשביעות רצונם של החברים. בנוסף, הקבוצה יכולה להיפטר מחבר שפוגע בקבוצה, על יד פיטוריו. תהליך זה שנראה לא סוציאלי, הינו רכיב חשוב ביכולת של הקבוצה לשמור על תיפקודה.

בקיבוצים, בהם קשה היה להרחיק חבר, נוצרו משברים ו"רוחות רעות" בתוך הקיבוצים. אי ההתאמה בין החברים והימצאותם של חברים שפעלו בניגוד לטובת הקבוצה פגעו מאד בקיבוצים.

החלטות בקונצנזוס

רוב ההחלטות בקואפרטיב מתקבלות בקונצנזוס. הדבר מאפשר תיאום טוב יותר בין החברים. החלטות שמתקבלות על ידי רוב עלולות ליצור אנטגנוניזם בין קבוצות רוב לקבוצות מיעוט, בעוד שהחלטות בקונצנזוס, מחייבות את כל החברים למצוא אופטימים למכלול הרצונות. רק לעיתים רחוקת משתמש הקואפרטיב בהחלטות רוב.

גמישות, רב-גוניות ומניעת מעמדות

כדי למנוע מצב של יצירת מעמדות בתוך הקואפרטיב, כל חבר חייב לביות חבר בלפחות שני צוותים. מי שנמצא בצוות אריזה, צריך לעשות שעות גם בצוות אפיה וכדו'. המטלות הניהוליות והחשבוניות מפוזרות בין כולם. כך נוצר מצב שבו כולם לומדים לנהל חשבונות, לאורז, ולאפות עוגות. זה אולי פוגע בהתמחות, אך זה מונע מצב של היווצרות מעמדות בין בעלי המקצועות "העיוניים" לבעלי המקצועת ה"טכניים". כמו כן, זה מאפשר למאפיה גמישות רבה, ואפשרות שינוי. אחת הדוגמאות לשימוש הטוב שנעשה בגמישות הזאת התרחש כאשר באחד הלילות חברי צוות העוגיות גילו שצוות הלחמים שכח להכין 200 לחמים. צוות העוגיות מיד התגייס והכין 200 לחמים. לו חברי הצוות לא היו מכירים את עבודת האופים, או לא היו מרגישים שהעסק הוא שלהם, הם לא היו מצליחים להתגייס לביצוע המשימה או לא היו מעוניינים לבצע את המשימה.

העדר חוקים

כיוון שהחברים פעילים בוועדות השונות, ומנהלים דיונים על הנושאים השונים, רוב חברי המאפיה, פועלים מתוך קוד התנהגות שנוצר במהלך הדיונים הללו, ולא מתוך קוד כתוב. הדבר מאפשר גמישות רבה של הארגון. מעט החוקים שנכתבים, הם חוקים שנועדו לשמור על רכיבים הכרחיים בתוך הארגון כמו ניהול ישיבות וכיוב'. בשום מקרה אין החוקים מחייבים.

הדבר יוצר קושי אצל מתקבלים חדשים, שצריכים לעבור תקופת חניכה עד שהם לומדים מתוך הניסיון את חוקי המקום.

שימור התודעה

כדי להתמודד עם חוק הברזל של האוליגרכיה, ועם חוקי המשחק הקשים של השוק החופשי, יש צורך לשמור על העקרונות והרעיונות של שיוויוניות, וקהילתיות. לכן חשוב כי לקואפרקטיב יוזרם "דם חדש" של אנשים שמאמינים בדמוקרטיה. לקואפרטיב כל ההזמן נכנסו אנשים חדשים שדגלו בעקרונות, ושימרו אותם. כמו כן חשוב לרענן את העקרונות הללו, ולבחון את המציאות בהתאם לעקרונות. בתנועות רחבות יותר, זה תפקידם של האידאולוגים. ככל שכוחם של הללו נחלש, כך גם הולכת ומצטמקת האידאולוגיה. האידאולוגים מצדם צריכים להתאים את האידאולגויה למציאות.

חדשנות

אחת מנקודות החוזק של המאפיה היא החדשנות. כיוון שבהולי-גריין אין מוחמים ואין מנהלים שקיומם כמנהלים בנוי על הידע שהם רכשו, ידע חדש אינו מאיים עליהם. הדבר הזה יוצר פתיחות וחדשנות. אן מציגה מקרה שבוה היא היגע כעובדת חדשה למאפיה, והציעה הצעת יעול, ולתדהמתה החברים הוותיקים שמחו על ההצעה. החדשנות היא שמאפשרת למאפיה להישאר תחרותית. בנקודה זאת גם חשוב להזכיר את נושא היכולת של הרבה אנשים לחשוב ביחד. בארגונים בהם לא קיימת דמוקרטיה, רק מיעוט שלאנשים מעורב בקבלת החלטות

העצמה, שותפות, בעלות

ישנו שינוי מנטלי שכל הנכנס בשערי הקואפרטיב צריך לעבור. השינוי הזה הוא שינוי תחושת הבעלות. בעוד שבמקומות רגילים, העובד אינו מרגיש כבעלים של המקום, כאן העובד הוא הבעלים. התחושה הזאת שהעסק הוא שלך, כמו של אחרים, וכן התחושה שאתה מעורב בכל תהליכי קבלת ההחלטות יוצר תחושת העצמה. התחושה הזאת, היא זאת שיוצרת אצל העובדים את כוח ההנעה הגדול ביותר.

נקודות חוזק חיצוניות

מציאת נישה

המאפיה הצליחה למצוא נישה כלכלית שהלכה וגדלה עם השנים. ככל שעבר הזמן יותר ויותר אנשים גילו את המזון הבריא, ולכן למאפיה היו יותר לקוחות. בתקופה שאן עשתה את המחקר, המאפיה גם סיפקה לחמים מחיטה מלאה לרשת סופרמקטים גדולה.

קהילה תומכת

המאפיה נמצאת באזור המפרץ בקליפרוניה. אזור הידוע באופיו הפולירליסטי והמיוחד. במקום יש קהילות רבות המקיימות עצמן כקואפרטיבים, ולכן יש קהל מועמדים גדול להתקבל למאפיה. בנוסף המאפיה משמשת כבסיס שרותים חברתיים. היא מכניסה ללחמים שלה כרוזים שמודיעים על ארועים חברתיים ופוליטיים קרובים. באחד המיקרים היא הודיע ללקוחות שהיא תאלץ להעלות בקרוב את מחיר הלחם ב-3 סנט, בגלל עליית מחירי הקמח. היא הסיברה כי העליה במחירי נובעת מהתחממות הגלובלית, והמריצה את הצרכנים לפעול בנושא.

עצם היותה של המאפיה קואפרטיבי מקנה לה רשת לקוחות המעוניינים בגישה הקופארטיבית.

המצאות של קואפרטיבים נוספים, מאפשרת התפצלות קלה של עובדים. כך שאם נוצר חוסר הסכמה, עובדים יכולים לעבור מקואפרטיב לקואפרטיב בקלות.

הריכוז של קואפרטיבים מאפשר קיומה של חברת היעוץ, שסיעה למאפיה לשפר את תהליך הניהול.

סיכום

המחקר של אן, כמו המחקרים על הירוקים בגרמניה ועל הטיפוגרפים מראים כי שוב ושוב ישנם קווים מנחים המאפשרים לאירגונים להישמר דמוקרטיים. את הניסיון למצוא את הקווים המנחים אנו עורכים כאן. נשמח להשתתפותכם ומחשבותיכם, בויקי וכמובן כאן בתגובות 🙂

אירגונים דמוקרטיים מלאים, הם מצרך מאד נדיר. רוב רובם של הארגונים הם ארגונים היררכים שבהם מידת השפעת של החבר הפשוט נמוכה או לא קיימת כמעט. לכן מציאתם של אירוגנים דמוקרטיים משגשגים, היא כר מחקר חשוב, לכל מי שרוצה להבין כיצד לבנות חַבַרות דמוקרטיות. הבנה של המנגנונים והתהליכים שאיפשרו לחברות הללו לשרוד, אולי תאפשר לנו לנצל את המנגנונים הללו ליצירת אירגונים דמוקרטים וחברה דמוקרטית יותר.

גם אן פרגוסון חשבה כך, ולכן היא קיימה מחקר תצפית אנטרופלוגי (pdf) על קבוצה שיתופית דמוקרטית, שפעלה בהצלחה למעלה מ-14 שנים. במאמר הנוכחי אני מבקש לסכם את דבריה, ולנסות ללמוד מה הם הגורמים שמאפשרים לארגון להישאר דמוקרטי.

אן חקרה את המאפיה הקואפרטיבית Wholly Grains שפעלה במפרץ בקליפורניה. המאפיה הוקמה בשנות השבעים מתוך קבוצות של סטודנטים שהאמינו בחברה שיוויונית, והכינה מאפים מקמח מלא. המאפיה הצליחה לשרוד תקופות קשות ועדיין היוותה מודל לקואפרטיב שיוויוני.

אן מציינת כי לקבוצה היו מרכיבי כוח פנימיים ומרכיב כוח חיצוניים שאיפשרו לקבוצה לשרוד ולתפקד ביעילות. היא מודעת לכך שרוב הקואפרטיבים האחרים שהוקמו בשנות השבעים התפרקו או שהפכו לאירגונים היררכים, לאחר שחברי הקבוצה נואשו מנהול מבוזר, ואיפשרו לאחד החברים לתפוס את המושכות של הארגון והשתלט עליו.

נקודות חוזק פנימיות

אן מציינת את הנקודות הבאות כנקודות החוזקה הפנימיות שאיפשרו למאפיה לשרוד:

מעמד בינוני, השכלה גבוה, לבנים

הארגון מורכב בבני המעמד הבינוני, בעלי השכלה גבוהה (שליש מהם היו סטודנטים שסיימו תואר ראשון במדעים פוליטיים או חברתיים, ובחרו במאפיה כמקום להתנסות בפוליטיקה שרצו לקדם). שחורים שהתקבלו למאפיה לא החזיקו מעמד זמן רב. יש לשער כי ההשכלה הגבוה, איפשרה לשמר את "התודעה" השיוויוניות, הדרושה לדבקות בעקרונות הקואפרטיב. כמו כן ההשכלה הגבוהה וחתך האוכלוסיה הזהה איפשר יצירת חברה הומוגנית למדי, שבה לחברים יש ערכים תרבותיים דומים. ההומגניות החברתית, כנראה הקלה על התקשות ומציאת הפתרונות.

מנגנון לקבלת החלטות

ארגון דמוקרטי דורש המון החלטות יום-יום. בד"כ החלטות דמוקרטיות הן איטיות ודורשות מאמץ רב. בזכות חברת יעוץ חיצונית, שסיעה למאפיה, הצליחה המאפיה לבנות מבנה דמוקרטי ששיפר את תהליך קבלת ההחלטות. הארגון בנוי כך:

לקבוצה יש שני מארגנים, שאחראים על אירגון המאפיה. שני המארגנים מקבלים שכר גם על שעות האירגון. השימוש בשני מארגנים מאפשר הן פיזור כוח והן חלוקה של המעמסה בין המארגנים.

במאפיה יש וועדות כלכלה, ביקורת וכיוב' (פורומים נושאיים, בלשון עיר לכולנו), שמתכנסות בכל פעם שיש צורך. במאפיה קיימים ארבעה צוותים (אפיה, עוגיות, אריזה ומשלוחים) – כל חודש הצוותים נפגשים לשיחה על ענייני המאפיה. ישנה וועדת תיאום שאליה מגיעים נציג מכל צוות, נציג מהוועדה ושני המארגנים. הוועדה נפגשת בתכיפות. אחת לזמן מה, נפגשים כל החברים ל- "אסיפה כללית", בה כולם נפגשים ושם מועלות נקודות החשובות לכל הקבוצה.

כל הישיבות מנוהלות על ידי מנהלי ישויבות מוגדרים, ובעזרת הקצבת זמן. כך מתאפשר לכולם להביע את דעתם, וסדר הדיון והפרודקטיביות שלו גוברת.

חלק לא מבוטל מהזמן של המאפיה מוקדש להתליכי הדיון, אך התהליכים הללו יוצרים מחויבות גדולה של העובדים. כל אחד מרגיש שהוא משפיע, ולכן השקעה גדולה מאד במאפיה. הדמוקרטיה המלאה במאפיה מבטלת במידה רבה את משחקי האגו, ולכן מתאפשרת חדשונות גדולה במאפיה. החידושים מאפשרים למאפיה, להתחרות בקלות במאפיות אחרות בסביבה.

תהליכי הדחה ופיטורין

במידה ואחד החברים נמצא לא מתאים לתפקיד שלקח על עצמו באחת הוועדות, הוא יכול להיות מודח על ידי החברים. במקרה וחבר נמצא לא מתאים, יכולים החברים האחרים לפטר אותו. תהליכי ההדחה הם רכיב הכרחי בכל דמוקרטיה. התהליך הזה מאפשר לקבוצה להוריד מתפקידו נציג שאינו מקיים את רצון החברים, או שמעל בתפקידו. כך יודעים הנציגים כי הם תלוים לאורך כל הקדנציה שלהם ברצון ובשביעות רצונם של החברים. בנוסף, הקבוצה יכולה להיפטר מחבר שפוגע בקבוצה, על יד פיטוריו. תהליך זה שנראה לא סוציאלי, הינו רכיב חשוב ביכולת של הקבוצה לשמור על תיפקודה.

בקיבוצים, בהם קשה היה להרחיק חבר, נוצרו משברים ו"רוחות רעות" בתוך הקיבוצים. אי ההתאמה בין החברים והימצאותם של חברים שפעלו בניגוד לטובת הקבוצה פגעו מאד בקיבוצים.

החלטות בקונצנזוס

רוב ההחלטות בקואפרטיב מתקבלות בקונצנזוס. הדבר מאפשר תיאום טוב יותר בין החברים. החלטות שמתקבלות על ידי רוב עלולות ליצור אנטגנוניזם בין קבוצות רוב לקבוצות מיעוט, בעוד שהחלטות בקונצנזוס, מחייבות את כל החברים למצוא אופטימים למכלול הרצונות. רק לעיתים רחוקת משתמש הקואפרטיב בהחלטות רוב.

גמישות, רב-גוניות ומניעת מעמדות

כדי למנוע מצב של יצירת מעמדות בתוך הקואפרטיב, כל חבר חייב לביות חבר בלפחות שני צוותים. מי שנמצא בצוות אריזה, צריך לעשות שעות גם בצוות אפיה וכדו'. המטלות הניהוליות והחשבוניות מפוזרות בין כולם. כך נוצר מצב שבו כולם לומדים לנהל חשבונות, לאורז, ולאפות עוגות. זה אולי פוגע בהתמחות, אך זה מונע מצב של היווצרות מעמדות בין בעלי המקצועות "העיוניים" לבעלי המקצועת ה"טכניים". כמו כן, זה מאפשר למאפיה גמישות רבה, ואפשרות שינוי. אחת הדוגמאות לשימוש הטוב שנעשה בגמישות הזאת התרחש כאשר באחד הלילות חברי צוות העוגיות גילו שצוות הלחמים שכח להכין 200 לחמים. צוות העוגיות מיד התגייס והכין 200 לחמים. לו חברי הצוות לא היו מכירים את עבודת האופים, או לא היו מרגישים שהעסק הוא שלהם, הם לא היו מצליחים להתגייס לביצוע המשימה או לא היו מעוניינים לבצע את המשימה.

העדר חוקים

כיוון שהחברים פעילים בוועדות השונות, ומנהלים דיונים על הנושאים השונים, רוב חברי המאפיה, פועלים מתוך קוד התנהגות שנוצר במהלך הדיונים הללו, ולא מתוך קוד כתוב. הדבר מאפשר גמישות רבה של הארגון. מעט החוקים שנכתבים, הם חוקים שנועדו לשמור על רכיבים הכרחיים בתוך הארגון כמו ניהול ישיבות וכיוב'. בשום מקרה אין החוקים מחייבים.

הדבר יוצר קושי אצל מתקבלים חדשים, שצריכים לעבור תקופת חניכה עד שהם לומדים מתוך הניסיון את חוקי המקום.

שימור התודעה

כדי להתמודד עם חוק הברזל של האוליגרכיה, ועם חוקי המשחק הקשים של השוק החופשי, יש צורך לשמור על העקרונות והרעיונות של שיוויוניות, וקהילתיות. לכן חשוב כי לקואפרקטיב יוזרם "דם חדש" של אנשים שמאמינים בדמוקרטיה. לקואפרטיב כל ההזמן נכנסו אנשים חדשים שדגלו בעקרונות, ושימרו אותם. כמו כן חשוב לרענן את העקרונות הללו, ולבחון את המציאות בהתאם לעקרונות. בתנועות רחבות יותר, זה תפקידם של האידאולוגים. ככל שכוחם של הללו נחלש, כך גם הולכת ומצטמקת האידאולוגיה. האידאולוגים מצדם צריכים להתאים את האידאולגויה למציאות.

חדשנות

אחת מנקודות החוזק של המאפיה היא החדשנות. כיוון שבהולי-גריין אין מוחמים ואין מנהלים שקיומם כמנהלים בנוי על הידע שהם רכשו, ידע חדש אינו מאיים עליהם. הדבר הזה יוצר פתיחות וחדשנות. אן מציגה מקרה שבוה היא היגע כעובדת חדשה למאפיה, והציעה הצעת יעול, ולתדהמתה החברים הוותיקים שמחו על ההצעה. החדשנות היא שמאפשרת למאפיה להישאר תחרותית. בנקודה זאת גם חשוב להזכיר את נושא היכולת של הרבה אנשים לחשוב ביחד. בארגונים בהם לא קיימת דמוקרטיה, רק מיעוט שלאנשים מעורב בקבלת החלטות

העצמה, שותפות, בעלות

ישנו שינוי מנטלי שכל הנכנס בשערי הקואפרטיב צריך לעבור. השינוי הזה הוא שינוי תחושת הבעלות. בעוד שבמקומות רגילים, העובד אינו מרגיש כבעלים של המקום, כאן העובד הוא הבעלים. התחושה הזאת שהעסק הוא שלך, כמו של אחרים, וכן התחושה שאתה מעורב בכל תהליכי קבלת ההחלטות יוצר תחושת העצמה. התחושה הזאת, היא זאת שיוצרת אצל העובדים את כוח ההנעה הגדול ביותר.

נקודות חוזק חיצוניות

מציאת נישה

המאפיה הצליחה למצוא נישה כלכלית שהלכה וגדלה עם השנים. ככל שעבר הזמן יותר ויותר אנשים גילו את המזון הבריא, ולכן למאפיה היו יותר לקוחות. בתקופה שאן עשתה את המחקר, המאפיה גם סיפקה לחמים מחיטה מלאה לרשת סופרמקטים גדולה.

קהילה תומכת

המאפיה נמצאת באזור המפרץ בקליפרוניה. אזור הידוע באופיו הפולירליסטי והמיוחד. במקום יש קהילות רבות המקיימות עצמן כקואפרטיבים, ולכן יש קהל מועמדים גדול להתקבל למאפיה. בנוסף המאפיה משמשת כבסיס שרותים חברתיים. היא מכניסה ללחמים שלה כרוזים שמודיעים על ארועים חברתיים ופוליטיים קרובים. באחד המיקרים היא הודיע ללקוחות שהיא תאלץ להעלות בקרוב את מחיר הלחם ב-3 סנט, בגלל עליית מחירי הקמח. היא הסיברה כי העליה במחירי נובעת מהתחממות הגלובלית, והמריצה את הצרכנים לפעול בנושא.

עצם היותה של המאפיה קואפרטיבי מקנה לה רשת לקוחות המעוניינים בגישה הקופארטיבית.

המצאות של קואפרטיבים נוספים, מאפשרת התפצלות קלה של עובדים. כך שאם נוצר חוסר הסכמה, עובדים יכולים לעבור מקואפרטיב לקואפרטיב בקלות.

הריכוז של קואפרטיבים מאפשר קיומה של חברת היעוץ, שסיעה למאפיה לשפר את תהליך הניהול.

סיכום

המחקר של אן, כמו המחקרים על הירוקים בגרמניה ועל הטיפוגרפים מראים כי שוב ושוב ישנם קווים מנחים המאפשרים לאירגונים להישמר דמוקרטיים. את הניסיון למצוא את הקווים המנחים אנו עורכים כאן. נשמח להשתתפותכם ומחשבותיכם, בויקי וכמובן כאן בתגובות 🙂

מדינה, כמו כל אירגון אחר, היא מכשיר קבוצתי, שנועד למקסם את הגשמת רצונות כלל החברים או האזרחים. היכולת להגשים את רצונם של החברים בקבוצה קשורה לטענה של מיל, כי, באמצעות היכולת של האדם להתנסות בעולם ולהגשים את רצונותיו, יכול האדם לחפש את אושרו. ההנחה היא שבמצב מתוקן, הקבוצה מתנהלת בהתאם לאופטימום הרצונות של חברי הקבוצה. גם במדינה מהסוג בה תמך אפלטון, שבה רק החכמים ניהלו את המדינה, עדיין תפקיד החכמים היה להנהיג את המדינה שתאפשר מיקסום האושר של חברי המדינה.

רוב הקבוצות והמדינות שאנו מכירים, מניחות או מוצאות את נקודת שיווי המשקל שלהן, כאשר ניהול המדינה או הקבוצה מרוכז בידי מעטים. גם מפעלים ותעשיות בנוים בצורה הירררכית, והידע מתרכז בידי מיעוט. אותו דבר קורה לרוב גם במפלגות פוליטיות, ששואפות לדמוקרטיה.

כנראה שיש לכך מספר סיבות. האחת היא שקשה מאד לנהל דיונים ולקבל החלטות בציבור גדול. ככל שקבוצה גדולה יותר מנסה לקבל ההחלטות, כך קשה יותר להגיע להחלטות. וההפך הוא הנכון. על פי רוב, ככל שהקבוצה קטנה יותר, כך קל יותר לקבוצה לקבל החלטות. לכן ברוב הקבוצות והמשטרים, יש שאיפה לרכז את ההחלטות בקבוצות קטנות. את ההחלטות המהירות והיום-יומיות, מקבל על פי רוב אדם אחד, או קבוצה קטנה מאד. ראש הארגון יכול לקבל החלטות מהירות בשברירי שניה. כאשר הוא משוחח עם ראשי אירוגנים אחרים, הוא יכול לנהל את השיחה ללא צורך לקבל אישור משאר החברים. במשטרים מלוכניים, המלך הוא הפוסק האחרון, והוא זה שמכריע לאן תתקדם הממלכה. בדמוקרטיות, ייש גם ראש ממשלה או נשיא ולפעמים גם "מטבחון" שמסייע בקבלת ההחלטות. להחלטות ארוכות טווח יותר, בהן נדרשת הסכמה רחבה יותר של האזרחים, יש גם קבוצה גדולה יותר שמקבלת החלטות עקרוניות. הכנסת, היא דוגמא לקבוצה רחבה יותר. יש בה 120 מחוקקים, שתפקידם לחוקק חוקים ארוכי טווח. בגלל גודלה, ובגלל מורכבות התהליך, קבלת חוק דורשת כנראה כמה שנים טובות בממוצע (האם יש למישהו נתונים ברורים על משך החקיקה האופייני?).

סיבה נוספת לכך שהכוח מתרכז בידי מיעוט, הוא שתהליך קבלת ההחלטות, דורש מיומנות חברתית גבוהה מאד, זמן ופניות נפשית. באוכלוסיה, כמעט תמיד יהיו כאלו שיהיו, פנויים יותר לעסוק בחקיקה ובהובלת תהליכים חברתיים, ויהיו כאלו שיהיו מיומנים יותר מאחרים בתהליך ההנעה והחקיקה, ולכן הם אלו ש"ישאבו" למרכזי קבלת ההחלטות.

לבסוף, ריכוז כוח פוליטי לקבלת החלטות, יכול לתגמל את החברים שמרכזים את הכוח,  במשאבים כספיים, בכבוד וביוקרה. ולכן מטבע הדברים, אנשים המחפשים כבוד, עושר ויוקרה, ישאפו להגיע למקומות הללו, בעוד שאנשים יותר צנועים, יוותרו על התענוג, כל עוד יוכלו.

קבלת החלטות הינה מלאכה קשה מאד ומתישה. היא דורשת יכולת לנהל ידע רב ולתרגמו למערכת החלטות שתאפשר הובלת הארגון בצורה מיטיבית. קבלת ההחלטות מטילה אחריות גדולה על מקבלי ההחלטות, ומעמידה את מקבלי ההחלטות לבחינה וביקורת בפני שאר חברי הארגון. לכן יהיו חברים רבים שיעדיפו לא להשקיע את המאמץ השיכלי הדרוש לקבלת החלטות, ולהימנע מהאחריות הכבדה והביקורת הציבורית שהם יצטרכו לעמוד לפניה אם ישתתפו בתהליך קבלת ההחלטות. בכך הם משאירים את הזירה למיעוט החברים שכן יהי מוכן לקבל את ההחלטות, ואת האחריות הקשורה להן.

כל ארבע הסיבות הללו גורמות לכך, שהעוצמה הפוליטית, הנדרשת להובלת מדינה או קבוצה, מרוכזים על פי רוב בידי מיעוט. לא פעם, בהעדר פיקוח ציבורי מתאים, האנשים שמרכזים את הכוח הפוליטי, ינצלו את משאבי הקבוצה כדי להאדיר את שמם ומשאביהם. לשכות מפוארות, צי של עוזרים, מכוניות מפוארות, תגמולים ומיני דרכים אחרות להשיג הון-עתק, אינם דברים נדירים בקרב בעלי הכוח הפוליטי. והמשאבים הללו בד"כ מגיעים על חשבון משאבי כלל החברים או האזרחים.

אבל גרוע מכך, הוא המירכוז של הפעילות הציבורית סביב האגו. כאשר האגו של בעל התפקיד הפוליטי הוא המרכז (ולצערנו התופעה הזאת נפוצה מאד), אזי כלל קבלת ההחלטות הציבוריות, משרתות קודם כל את האגו הפרטי של מקבלי ההחלטות. אני מניח שכמעט כל מי שעסק בארגונים גדולים, ובתהליכי עבודה וקבלת החלטות בארגונים גדולים, ראה כיצד האגו הפרטי של בעלי התפקידים משחק תפקיד מרכזי בקבלת ההחלטות. אנשים נאיבים שמגיעים למקומות כאלו מרגישים את התסכול מכך שבמקום שמקבלי ההחלטות מקבלים את ההחלטות לא על פי טובת הארגון, אלא על פי טובתם האישית. אנשים המנסים להעביר החלטלות בארגונים כאלו יודעים שהפתרון שהם מציעים צריכים גם להשתלב בשאלה כיצד תתרום ההצעה לקידום מעמדם האישי של מקבלי ההחלטות.

במקרים כאלו, טובת הפרטים שמרכזים כוח פוליטי תגבור, פעמים רבות, על טובת המערכת. מערכות כאלו יהפכו למסואבות, ולפעמים אף מושחתות. הן תקבלנה החלטות שגויות ויקרות, וכל מערך קבלת ההחלטות שלהם ישותק או יפגם מאד. זהו למעשה השלב של הסתיידות העורקים של מנגנונים ציבוריים (או יותר נכון התנוונות מערכת העצבים). יחד עם ההסתיידות הזאת, יקרוס גם הארגון. הוא יתקשה לקבל החלטות נכונות, ולהגיב למצב המשתנה מולו הארגון צריך להתמודד. הוא יתקשה לקבל חדשנות, כיוון שחדשנות מהווה איום על רכזי הכוח הפוליטי. היא תדרוש מהם להגיע למקומות שאותם הם אינם מכירים, ובכך תגרום להם לאבד מעוצמתם התוך-אירגונית.

כדי למנוע את תופעת ריכוז הכוח והפיכת הכוח הזה למנוגד לטובת הקבוצה, יש צורך בקיום ארגונים דמוקרטיים, בהם למעשה הכוח אינו מרוכז במקום אחד. ארגונים בהם יש כל הזמן רענון וחידוש. ארגונים שבהם רכזי כוח שאינם משרתים את מטרת הארגון, מודחים על ידי הציבור. אירוגנים שבהם ההחלטתה הסופית נמצאת בידי כלל חברי הקבוצה. אירגונים שבוחרים את הטובים מבינהם לנהל את הארגון, אך גם יודעים להדיחם כאשר הללו אינם ממלאים עוד את תפקידם, או שהם נמצאים בעמדת שמסכנת את בריאות הארגון והקבוצה.

כדי להקים ארגונים כאלו נדרש ידע רב וניסיון מצטבר גדול. כדי לנסות לרכוש את הידע הזה, אני מציע שננתח מקרים שונים של אירגונים שהצליחו לחמוק מ"חוק הברזל של האוליגרכיה". ניתוחים כאלו נעשו על מפלגת הירוקים בגרמניה, ועל אירגון הטיפוגרפים הבינ"ל.

בפוסט הבא, אני מבקש לנתח את המקרה של המאפיה הקואפרטיבית "Wholly Grains" בקפליפורניה, כפי שהיא מצטיירת במחקר השדה של אן ארגוסון (זהירות – PDF).