במהלך ההפגנה ולאחריה, הרבה דברים הטרידו אותי.
בסדרת סיפורים מלווים בתמונות, אני רוצה לשתף אותכם במחשבות ובטרדות שעלו בי בעקבות ההפגנה. אולי תוכלו לסייע לי לפתור את חלקי הפאזל.
אחד הדברים שהרגשתי מיד כשהגעתי הוא מתח עצום בין המפגינים לשומרים בכניסה למכון:

המתח היה נראה בלתי נעים, והטריד אותי מאד. משהו נראה לי בכל הסיפור הזה לא בסדר.
הבחור הזה, שאני חושב שהוא אחד העובדים, אמר לכתב הטלויזיה, ש"הקלגסים של מכון ויצמן…תקפו את העובדים". יתכן שאלו לא היו בדיוק המילים, אבל האווירה היתה של איבה עצורה.

האמת היא שמיד כשהגעתי להפגנה, אחד הפעילים מיד שטח בפני את סיפור האלימות (שכבר כתבתי עליה כאן) . אין ספק, שהאלימות של מכון ויצמן, נוצלה היטב כדי ללבות זעם, ולמשוך עוד עובדים.
עניין אותי מה יש לשומרים להגיד. אבל די חששתי לפנות אליהם. מצד אחד אלו היו מבטי האיום של השומרים, ומצד שני החשש שאחשב "בוגד" בעיני המפגינים. פתאום אחד השומרים קרא לי. זה היה בחור חביב שפגשתי בשרותי הצבאי. פנינו אחד לשני והסתחבקנו כחברים.
שאלתי אותו, וביקשתי שיספר מה הוא חושב על העניין.
הוא היה מריר מאד. הוא אמר תראה, אני עושה את מה שאומרים לי. עד לפני כמה חודשים הינו חברים. ישבנו ביחד לאכול והינו ביחד. עכשיו, ההרגשה שהם (השובתים) נותנים לנו, היא קשה מאד. גם אנחנו עובדים של מכון ויצמן. אנחנו סטודנטים כמוהם. אני ממש מרגיש כמו בפינוי מאחז, כאשר אני נאלץ לעשות דבר שאני לא אוהב לעשות, ושונאים אותי, למרות שאני לא זה שהחליט על הדברים הללו.
שאלתי אותו על ארוע המכות. הוא אישר שהוא מכיר את הארוע, אבל להבנתו המאבטחים הפעילו כוח סביר כדי למנוע מהמפגינים להגיע לארוע שהתנהל באותו זמן במכון. הוא לא ידע שלאחד מהמפגינים שברו את הברך. והוא ציין שאם זה קרה, אז למיטב הבנתו, זה לא קרה בכוונה.
כמו כן, הוא אומר שאינו מבין מדוע בכלל היה צריך להגיע לשביתה. גם המאבטחים דרשו הטבת תנאים לפני שנתיים. הם ישבו עם ההנהלה ובמשא ומתן, והגיעו להסכם טוב.
עודדתי אותו ואמרתי כי אין ברירה. לפעמים בדמוקרטיה אנו נאלצים לעמוד במצבים שאינם נעימים לנו. נפרדנו וחזרתי לסיקור ההפגנה.
אז שמתי לב לשני החברה הללו, ששהו על גג מבנה הכניסה:


הם צילמו לא כמו צלמי עיתונות, אלא כמו צלמי שב"כ. מידי פעם ראיתי את הקב"ט (נדמה לי שזה הקב"ט, לפי הדרך בה התנהג), כשהוא פונה למישהו נוסף שהיה על הגג.הבחור הימיני צילם אותי, אז עשיתי לו שלום. אולי גם אני מופיע בצילומי השב"כ (או בצילומי הבטחון של מכון ויצמן).
מאחורי השומרים, הסתובבו אנשים אחרים שנראו יותר מתוחים כמו הבחור הזה:

התחושה שלי היתה שמישהו שם למעלה במכון ויצמן, החליט להתייחס אל העובדים כאיום בטחוני, והוא התבלבל בין תפקידיו. יתכן שהוא הרגיש שעכשיו הוא משחק בתפקיד חייו, ושובר את האיום הברור והמסוכן שמאיים על חיי מכון ויצמן. המישהו הזה החליט להתנהג כמו צבא, ולא כמו חברה אזרחית שהפעלת הכוח שלה צריכה להיות מוגבלת מאד.
מול אותו גנרל נעלם, לא אהבתי גם את השינאה שהמפגינים יצרו מול מכון ויצמן. היה נראה בברור, שהשנאה שימשה להם כלי לגייס תמיכה.
לי אישית כבר מאד נמאס מאלו שמנסים להציג את השני כשחור משחור כדי להרוויח כמה דברים, ולצאת גבר בסיפור הזה. הרי כולנו בסופו של דבר בני אדם, חברים. ושימוש בשנאה, רק מפרק אותנו. אינני יודע מי האשם בכך. אותו מפקד מבצע צבאי נסתר אי שם במסדרונות מכון ויצמן, או המפגינים.
לי לא בא לשחק במשחק שלהם.
אבל מצד שני, ברור לי שיש לסייע לעובדי מכון ויצמן, בהנחה שאכן זכויותהם נפגעות (נמשיך לחקור זאת בהמשך). ולכן נשאלת השאלה, האם יש דרך לנהל שביתה, ולהפעיל כוח על ההנהלה, מבלי ליצור שנאת אחים? ומבלי לספק את תאוות המלחמה של אלו שלא חווים אותה באופן מידי, אלא רק דרך מסכי הפלזמה של חדרי הבקרה.