דילוג לתוכן

Blog

  • חרב פיפיות

    בתוך בליל הידיעות והירחונים הזורמים אלינו התפרסמו בימים האחרונים שתי כתבות וגליון של ירחון שיש בינהם קשר סמוי. אולי במבט ראשון לא נראה בינהן קשר, אך התבוננות עמוקה יכולה להראות שבין שלושתן קיים קשר של שתיקה. שלושת הפרסומים הם: הדיווח על כך שאסנג' יוסגר לשוודיה, אורי בלאו יעמוד לדין וגליון ארץ-אחרת שהוקדש לחוק הביומטרי.
    המחבר בין שלושתם הוא קשר עמוק ותת קרקעי הקשור לנושאי בטחון-פנים.

    במקרה הראשון אסנג' מוסגר לשוודיה על מנת לעמוד בפני משפט על אונס שלכאורה ביצע. במקרה השני אורי בלאו מועמד לדין בגין מסמכים סודיים שהחזיק, על אף שנראה כי ערך חופש העיתונות היה אמור לאפשר לו את ההחזקה של המסמכים. במקרה השלישי, ממשלת ישראל, בהליך תמוה שמריח מהעדר דמוקרטיה, הצליחה לשים יד על המידע הביולוגי של אזרחי מדינת ישראל.

    המקשר בין שלושתם הוא ככל הנראה מערכות לבטחון פנים המסוגלות לכופף את המערכת הדמוקרטית ולפעול בהן בחשאי ומתחת או מעל לחוקים, בצורה כזאת שהאזרח התמים לא יבחין בה.

    המקרה של אסנג' הוא הרדיקלי מבין שלושת המיקרים. אסנג' אחראי על ההדלפה החמורה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. אסנג' הצליח לחשוף שקרים שתוו ארצות הברית ובנות בריתה (בינהם גם ארצות-ערב). לראשונה בהיסטוריה יכלו אזרחי העולם וגם אזרחי ארצות הברית לראות כמעט בזמן אמת, מה באמת עושה ארצם, ולאן היא חותרת. על פניו היה זה הישג עיתונאי אדיר מימדים. בפועל, הדמוקרטיה הגדולה בעולם אינה אוהבת את חופש הביטוי כאשר הוא לא נוח לה. אך כיוון שארצות הברית לא יכולה לחסל את אסנג' מבחינ ה פיזית מבלי לזכות לביקרות קשה, היא משתמשת בחוקים כדי "לחסל" משפטית את מי שנתפס כ"מחבל" בעיני ארצות-הברית. כבר בימים הראשונים לאחר החשיפה הממשל הפעיל לחצים על חברות שהיו קשורות לויקיליקס כדי להפיל את אתר ההדלפות. במהלך ההתקפה הופיע גם אישום על אונס כנגד אסנג' ויש לשער שהוא חלק מתהליך החיסול ה"חוקי". מערכות בטחון-פנים מחזיקות בידהן מידע רב, ולא יקשה עליהן לפברק עדויות או לשפוך מידע סודי על מי שאינן חפצות ביקרו. לכן סמיכות הארועים בין האשמה באונס ובין הדלפת ויקיליקס מעלה את הסבירות שתיק האונס של אסנג' הוא תיק תפור ולא תיק אמיתי. תיק שנועד ללמד את אסנג' ודומיו לקח לבל ינסו שוב לפגוע בחסיון המידע האמריקאי. הדוגמה של אסנג' היא רק דוגמא אחת לשימוש של מערכות ביטחון פנים בעיוות של החוק כדי לפעול כנגד עקרונות דמוקרטיים.

    גם המקרה של ענת קם ואורי בלאו דומה. ענת קם חשפה מסמכים שנועדו להראות כי מערכת הבטחון פועלת בניגוד להוראות מערכת המשפט. ללא המעשה של בלאו וקם, לא ניתן היה לחשוף את הקרע בין מערכת המשפט הישראלית לצה"ל. וגילוי של קרע זה, חשוב לניהול ושימור הכוח הדמוקרטי של אזרחי ישראל כנגד מערכות השלטון. פעולתם של בלאו וקם היו צריכות לזכות בפרס שמירת הדמוקרטיה בישראל. לעומת זאת בפועל, ידה של מערכת הבטחון גברה, ובלאו-קם מצאו את עצמם בצד הנענש.

    גם במקרה הביומטרי מי שיקרא את הבטאון ארץ-אחרת העוסק בחוק הביומטרי יוכל להבחין מיד שמי שבפועל ניהל והוביל את החוק היא מערכת הבטחון, תוך כדי שהיא מנצלת את המערכת הדמוקרטית כדי להעביר חוקים שלא עברו תהליך דיון ציבורי מספק.

    בכל המקרים הללו, כוחה של מערכת הבטחון גדול מכל המערכות הדמוקרטיות. לציבור או לפחות למבקרי מערכת הבטחון אין כוח אמיתי לבלום מהלכים של מערכת הבטחון. באף אחד מהמקרים הנ"ל העיתונות לא היתה מסוגלת לנהל מאבק דמוקרטי יעיל נגד מערכת הבטחון, וכך נוצר מצב שבו מי שמכתיב בפועל את הדמוקרטיה של המדינה, אלו כוחות עלומים שאינם נמצאים בפיקוח ציבורי יעיל. לא פעם ולא פעמים במהלך ההיסטוריה, היו אלו כוחות בטחון הפנים שהכתיבו את אופיו וקיומו של המשטר.
    הדוגמאות לכך הן רבות. הידועה שבהן היא קריסת הרפובליקה הרומית והפיכתה לקיסרות. לאחר חמש-מאות שנים של דמוקרטיה צולעת אך מתפקדת, איבד הסנאט את יכולת השליטה שלו. התופעה התרחשה ככל הנראה על רקע הפיכת הצבא הרומאי לצבא מקצועי ובשל כך, מוקד הכוח הפוליטי האמיתי עבר לצבא. כתוצאה מכך יכול היה יוליוס להשתלט על רומא, מבלי שלסנאט תהיה דרך להתנגד. גם הרצח של יוליוס קיסר לא הספיק כדי לעצור את התהליך. מרגע שהצבא הפך לפוסק האחרון, רומא היתה בדרך הבטוחה להפוך לדיקטטורה. רומא לא הצליחה להימלט מגורלה. בדורות הראשונים של הקיסרים, עוד השתדלו הידקטטורים להראות כפועלים על פי החוקים הדמוקרטיים, אך כעבור כמה דורות כאשר התרגלו האזרחים לשלטון הדיקטטורי, יכלו הקיסרים לנהל את האימפריה ללא כל אפשרות של האזרחים להתנגד. במהלך 500 שנים הבאות המשיכה רומא לתפקד כקיסרות לא דמוקרטית הנשענת על כוח הצבא. גם מיקיאוולי מזהיר אותנו שברגע שהבטחון הופך להיות הכוח הפוליטי המשמעותי ביותר, סופה של הדמוקרטיה קרוב.

    למרות הסכנה שבמערכת בטחון המהווה כוח פוליטי דומיננטי אין לנו אפשרות לוותר על מערכת הבטחון. ישראל זקוקה למערכות בטחון יעילות לקיומה. אנו חיים באזור היפר-שמרני ואנטי דמוקרטי, וחיינו הדמוקרטיים נשענים על כוחם של צה"ל השב"כ והמוסד. בלי היכולת שלהם לפעול ביעילות, כמות הפיגועים והמלחמות עלולה לעלות ולצמוח, ואיתם היכולת לנהל אורח חיים דמוקרטיים תרד. בזכות יכולתיהם המעולות של מערכות הבטחון הישראליות, יש לנו את השקט לנהל הדיון הציבורי שלנו, ללא צורך לעסוק בסוגיות בטחון. חלק גדול מהצלחת המחאה תלוי בכך שבשנים האחרונות, הרבה בזכות מערכת הבטחון, אנו זוכים לתחושת בטחון גבוהה.

    כוחה של מערכת הביטחון הוא חרב פיפיות. בהעדר בקרה ציבורית יעילה יוכלים גורמים אינטרסנטיים במערכת הביטחון להניע את מדינת ישראל לכיוון פחות ופחות דמוקרטי (ראו ערך ווטרגייט או הקונגלומרט הצבאי-תעשייתי בארה"ב). השאלה כיצד לאפשר למערכת הבטחון לבצע את תפקידה וביחד עם זאת לשפר את הדמוקרטיה היא שאלה מורכבת, הדורשת עיון רב. זאת שאלה חשובה הדרושה להמשך הקיום הדמוקרטיה שלנו, והגיע הזמן שניתן עליה את הדעת. בפנינו קימות דרכים רבות לאזן בין הצרכים השונים, ובוודאי דיון ציבורי רציני יוכל לחשוף עוד כמה רעיונות ומהלכים שעוד לא חשבנו עליהם. האם אתם מכירים דרכים טובות לאזן בין דמוקרטיה לבטחון?

    שלכם,

    טל

  • חוק אחיד לכולם

    הפייסבוק רוגש מארועי אתמול. כרזות המבקשות להביא את דנון, רגב ובן-ארי לדין בגין הסתה, החלו צוברות תהודה. גם אני הצטרפתי לקריאה הזאת ופרסמתי קריאה כזאת (כשאני מציין שלדעתי דנון לא הסיט, אלא אמר דברים לגיטמיים). אבל אז הזכירו לי חבריי בימין שהשלישה הזאת הם לא היחידים שהסיתו. החברה הישראלית מלאה במסיתים, ולאו דווקא מהימין. רשימה נאה של ההסתות הללו ניתן למצוא אצל חברי מורדי אשר.

    כן, אני יודע. אדם מרגיש את הפגיעה רק כשהיא מגיעה אליו ותוקפת אותו ואת השקפת עולמו. אנו נוטים להרגיש את ההסתה כשהיא מגיעה לפתח ביתינו, אך מתעלמים ממנה כאשר המסיתים תוקפים את הצד השני.

    מדינת דמוקרטית לא נועדה להגן רק על אוכלוסיה אחת ולאפשר לאוכלוסיה אחרת לפעול שלא על פי החוק. התהליך הדמוקרטי התחיל באנגליה ב-1215, כאשר כל התושבים של אנגליה, כולל המלך נכנסו תחת כנפי אותו החוק. לכן אי אפשר לבקש להעמיד רק מסיתים מצד אחד ולהתעלם ממסיתים מהצד השני. החוק צריך להיות שווה לכולם.

    בניגוד לחברי רביב נאוה, אינני חושב שעלינו להשאיר את המסיתים ללא תגובה חוקית הולמת (רביב טוען שברגע שהציבור המתון יזהה את הליכוד כקיצוני הוא ינטוש אותו ואז ביבי יבהל ויפעל נגד רגב ודנון). כחברה, עלינו לערוך רגולציה על תופעות לא רצויות. עלינו למנוע השתלטות בעלי הון על המשק והממשל, וכן עלינו להגדיר לשוליים הקיצונים את הגבול בין המותר והאסור. ולדעתי, הסתה לאלימות, כמו שראינו אתמול, נמצאת מחוץ לכל נורמה דמוקרטית בריאה.

    לכן, אין לנו לדרוש רק להעמיד מסיתים לדין, אלא ליצור חוק חדש, שיגדיר את גבולות השיח האלים. אין לנו לסמוך על חברי הכנסת. יש שם יותר מדי חברים שמשתמשים באלימות מילולית על בסיס יום-יומי (כדי לזכות לתמיכת הציבור ששלח אותם, כנראה), ולכן סביר להניח שהם לא יטילו על עצמם איסורים. זה תפקידנו לייצר חוק, ולהעבירו לכנסת תחת תמיכה ציבורית רחבה.

    על החוק להיות בנוי כך, שלא משנה מה מוצאו/עדתו/מגדרו של המסית, הוא יעמוד בתנאים שלא יאפשר לבן-ארי ולמירי רגב להסית, כמו לזאב שטרנהל או טאלב א-סאנא או ארגונים אחרים. אותו חוק צריך להיות שווה לכולם. אני מכיר את הטענות האומרות שרק הסתה בימין יכולה להגמר באלימות. יכול להיות, אבל אינכם יכולים לחוקק חוק שמפלה אדם על בסיס דעתו הפוליטית. חוק שווה צריך לחול על כולם, בין אם הם נוער-גבעות, ובין אם הם אנשי שמאל-קיצוני. כך זה פועל בחברה דמוקרטית. כל חוק אחר שיפלה בין דעות, יתקבל כלא לגיטמי.

    מצד שני, על החוק להיות בנוי כך שלא יפגע בחופש הביטוי שלא לצורך. צריך להיווצר איזון בין חופש הביטוי לאיסור הסתה לאלימות. חוק זה אמור להקשות על קיצוניי שני הצדדים להפוך את השיח הישראלי לכל כך מפלג ומקטב, ולאפשר לרוב המתון, לנהל את ענייניו, מתוך שיח של הקשבה ולימוד ומציאת פתרונות משותפים.

    מאמרים רלוונטים
    הפרקליטות מוותר על התביעה כנגד ד"ר ניר אייל שקרא להתגייס ולשבור את המפרקות של פעילי הימין

  • מה עלינו לעשות?

    גינויים על ההפגנות אתמול וההתקפות על הזרים אתמול הגיעו מקיר אל קיר, כך נראה (או שלפחות הימין-הרדיקלי שותק כרגע).

    בצדק השוו האחים פרץ בפייסבוק בין התעמולה הנאצית ובין התעמולה שבה השתמשו אתמול ככל הנראה מירי רגב ובן-ארי (אם להאמין לדיווחים של גורביץ' והעיתונות). הם זיהו את האמירות של אתמול, ואת ההתנהגות של אתמול עם התנהגות נאצית. גם בעיני יש דמיון בין השנים, והדימיון הזה לא קורה סתם.

    זוהי תגובה אולטרא-שמרנית קלאסית. אנשים שמרנים-קיצוניים הם אנשים שנמצאים במצב חרדה קיומית. התגובות שלהם אלימות והם תמיד מאשימים מישהו אחר בבעיות שלהם. לא פעם הם גם מעלים תיארויות קונספירציה. יש לזה הסברים פסיכולוגים רציניים.

    השאלה היא מדוע הגיעו הנאצים למצב אולטרא-שמרני ומדוע אותם 1000 איש הגיעו למצב אולטרא-שמרני. הנאצים הגיעו לכך ככל הנראה בגלל חוסר משילות ומשברים כלכליים קשים וכן בגלל התרבות הדוגמטית הגרמנית ששלטה בגרמניה לפני הדה-נאציפקציה (מה שמכונה האופי הפרוסי על ידי צ'רצ'יל). הם זיהו בקומוניסטים וביהודים סכנה, כיוון שהיהודים היו ליברליים והקשו על יצירת אחידות גרמנית, והקומוניסטים היו אנטי-לאומיים ששאפו לאחדות העולם (ובפועל לכיבוש העולם על ידי בריה"מ).

    כאן המצב שונה. תושבי השכונות מתלוננים הרבה זמן על כך שהרחובות שבהם הם גרים אינם בטוחים. יש דיווחים על מקרי אונס, שוד וגניבה. אני לא יודע עד כמה נכונים הנתונים. אני לא יודע אם הממשלה בשיטותיה המתוחכמות מנסה ליצור תחושת סכנה יותר גדולה ממה שנראה. אבל לפחות גם מעדויות המשטרה וגם מעדויות התושבים, נראה בהחלט שיש מצב של מצוקה קיומית. לכן נסו ליצור רגע אמפטיה לתושבי השכונות ותחשבו איך אתם הייתם מרגישים אם ביתכם לא היה בטוח. אם הבנות שלכם היו הולכות ברחוב ואתם לא יודעים אם הן לא תאנסנה.

    וכיוון שהממשלה לא עשתה די כדי לפתור את הבעיה, וכיוון שארגוני זכויות האדם לא טיפלו בבעיה לפני שהיא התפוצצה (זה נחמד להאכיל בני אדם ולדואג להם לסעד משפטי, אבל צריך גם לדאוג של יתרחשו פיצוצים על רקע אי התאמה קהילתית).

    וכיוון שכך, הנה מצאו מירי רגב ומיכאל בן-ארי כר להפיק ממנו אהדה, והם ניגשו לעזור לתושבי השכונות, על פי שטיתם (לגרש ולהפחיד את הזרים).

    לכן, לפני שאני ניגש להאשים את "הרעים", אני חושב שעלינו לבדוק את עצמנו קודם כל . איך אנו כחברה נורמטיבית לא ידענו למצוא פתרון לפני שחבית אבק השרפה התפוצצה. כבר זמן רב אני מציין לפני חבריי מהשמאל-הרדיקלי שאי-אפשר להביא לכאן אנשים בלי לדאוג לפתרון חברתי בר-קיימא. בימין מראש ראו את הזרים כאיום ולא היה מקום לדבר על פתרון סובלני. ובמרכז ובשמאל המתון יש רפיון עשיה וכך יצא שאף אגון בחברה האזרחית לא פעלוב זמן כדי לפתור את הבעיה. חיכינו עד שהנושא יתפוצץ לנו בפנים. אולי צריך להאשים את האנשים שהשתתפו בהפגנות, אולי צריך להעמיד אותם במקומם, אך בלי מציאת פתרון אנו מאלצים אותם למצוא את הפתרון היחיד העומד לראשותם – אלימות. אלו אנשים קשי יום, שסובלים ממצוקה קיומית, והבעיות שלהם הן אמיתיות. אני בטוח שאם ימצא פתרון, ונדע לטפח את השכונות, המראות המבישים שראינו אתמול לא יחזרו.

    אם אנו רוצים חברה מתוקנת, אף אחד לא יעשה את העבודה עבורינו. החוכמה שלנו תהיה ללמוד להתארגן ביחד, ולמצוא פתרונות ליברליים ברי-קיימא לבעיות הללו. העתיד, בידיים שלך ושלי ושל כל מי שחשוב לו ליצור חברה בריאה.

    אם תשאלו אותי מה ניתן לעשות בפרקטיקה, אז נראה לי שעורו זאת התשובה הטובה ביותר כיום (עורו היא קהילה של אנשים הפועלים לדמוקרטיה-משמעותית-דליברטיבית, שמבקשת ליצור הסכמות בציבור וליצור על פי ההסכמות לובי לכנסת). אבל גם אם לא מצאתם פתרון בעורו, בוודאי יש עוד אירוגנים חברתיים הפועלים בשיקול דעת ויכולים לתרום להורדת המתחים ומציאת פתרונות מושכלים יותר.

    ולבסוף, ללא קשר להפקת הלקחים שאנו צריכים להפיק, אם עדות העיתונות וגורביץ' נכונות אז מירי רגב ומיכאל בן-ארי צריכים להיות מאחורי סורג ובריח, על הסטה לאלימות. חד וחלק. אין מקום בישראל להסטה גיזענית או להסטה לאלימות בכלל.

  • נכבה – חופש הביטוי וביקורת נדרשת

    ציון יום הנכבה באוניברסיטת תל-אביב שימש עילה למחלוקת ציבורית. אני מציע שבדמוקרטיה אין לנו סיבה לפחד מהסיפור הפלסטיני . אומנם הנרטיב הפלסטיני מדגיש אלמנטים כאלו ואחרים, והוא נועד בעיקר להשחיר את מדינת ישראל ולשמש כלי לחיזוק הלוחמנות הפלסטינית והחלשת העמדה הישראלית בעיני העולם, אלא שהוא נרטיב, וככל נרטיב הוא ניתן להפרכה, או לביקורת.

    לצערי בימין אנשים חושבים שהדרך להתמודד עם נרטיב הוא להשתיק אותו ולמנוע את הבעתו בזירה הציבורית. אני לא חושב שזה עובד. ציבור נחוש ודבק במטרתו וחכם (ובעניני תעמולה הפלסטינים לוקחים אותנו בכיס הקטן), יצליח להעביר את הנרטיב שלו, ואף להציג אותנו כדיקטטורים המונעים בכוח הזרוע את סיפור הנרטיב הפלסטיני.

    בנרטיבים, חבריי, לא נלחמים באמצעות כוח. אין בכך שום יעילות. להפך, כך הסיפור מקבל הרבה יותר ביטוי וחשיבות.

    הדרך להתמודד עם נרטיב, הוא להקשיב לו בתשומת לב ולהעמידו לביקורת. ולהפריך אותו, אם הוא שיקרי.

    הנה הביקורת שלי על סיפור הנכבה.

    זה נכון עובדתית שהפלסטינים ברחו במלחמה. יש לי יסוד סביר להניח שאנו עזרנו להם לקבל החלטה לברוח. ובעיני, זאת התנהגות סבירה למדי בזמן מלחמת קוממיות (כל עוד לא נעשים פשעי מלחמה, אלא יש יותר שימוש בתעמולה שגורמת לאנשים לברוח מבתיהם).

    אלא שלתהליך הזה גרמה התנהגות בעייתית של הפלסטינים. מאז ומעולם (ובעצם עד שנת 2003) הפלסטינים בחרו במודע בפתרון המלחמה על פתרון הדיאלוג. כתוצאה מכך, הם רוסקו על ידי הבריטים ב1936-9, ואיבדו את שדרת המנהיגות שלהם. הם העדיפו לצאת למלחמה נגדנו עוד לאחר הכרזת כ"ט בנובמבר, בהנחה איוולית שאנו נהיה החלשים ונברח. הם שילמו את המחיר על כך. הפלסטינים ללא היו מוכנים לקבל את פתרון החלוקה והפסידו במלחמה.

    בנרטיב שלהם, יש האשמה רק של ישראל. זהו נרטיב ילדותי ואינפנטילי. זהו נרטיב שלא לוקח אחריות על חייהם של הפלסטינים. זהו נרטיב שמתעלם מהחלק שהפלסטינים לקחו בתהליך. זהו נרטיב, שכל עוד יחזיקו בו הפלסטינים, הם לא יוכלו להקים מדינה אחראית שתנהל באחריות את חייהם של הפלסטינים. על כל צרותיהם הם יאישמו אותנו. זהו נרטיב שיותר משהוא פוגע בנו, הוא פוגע בפלסטינים ומשאיר אותם עם מפגר הזקוק לחמלת העולם. עם כזה אינו זכאי ואינו ראוי שתהיה לו מדינה.

    רק עם שמחליט לקחתת על עצמו אחריות, ולבחון את מעשיו הוא עם הזכאי למדינה ויכול גם לנהל מדינה ברצינות.

    הציונות החלוצית הצליחה במעשיה, לא כי הטילה אחריות על אחרים. היא לא הטילה אחריות על הקב"ה. הא לא התלוננה על מעשי הגויים (אם כי היא מחאה נמרצות). היא לא התלוננה על התקשורת העולמית, או אדישותם של היהודים בעולם שלפני מלחמת העולם השניה. הציונות החלוצית הצליחה, כי אנשיה לקחו אחריות מלאה על מעשיהם וקידמה ופעלה והפעילה את כל תבונתה ומרצה כדי ליצור מציאות שבה מדינת ישראל תיווצר.

    כל עוד הפלסטינים ימשיכו להטיל אחריות על אחרים, לא תהיה להם מדינה שבה ניתן לחיות בשלווה ובבטחה.

    הנה, תנו לסיפור הנכבה לעלות בפומבי, ואיתו העלו בבקשה גם ביקורת ציבורית ושפטו את סיפור הנכבה. אם יש בו שקרים חישפוהם בפומבי, ואם יש בו אינפנטיליות, דברו על כך. רק דבר אחד אל תעשו. אל תנסו לעצור אותו על ידי סתימת פיות. זה לא דמוקרטי וגם מאד לא נכון בטווח הארוך.

  • כן למהלך של מופז וביבי

    הבוקר התבשרנו שמופז וביבי חתמו על הסכם שיביא לדחיית הבחירות. על פי ההסכם שתי המפלגות יחוקקו חוק לגיוס חרדים וישנו את שיטת הבחירות:

    "על פי "ההסכם להקמת ממשלת אחדות לאומית בין סיעת הליכוד לבין סיעת קדימה", שאושר על ידי סיעות קדימה והליכוד, הצדדים מתחייבים לפעול לחקיקת חוק חלופי לחוק טל עד לסוף יולי. בנוסף, הצדדים מתחייבים להביא לשינוי שיטת הממשל עד סוף 2012 והבחירות לכנסת ה-19 יתקיימו לפי השיטה החדשה, משמע אוקטובר 2013."

    רבים מגנים את השינוי, אך אם אכן יקוימו שתי הבטחות אלו בלבד, הרי שהדבר יביא לשינוי משמעותי בחברה הישראלית.  בעקבות הקואליציה החדשה שנוצרה, יש כיום רוב לגיוס חרדים. הליכוד+ישראל ביתינו+קדימה מהווים קואליציה של לפחות 70 חברי כנסת שיוכלו להעביר את החוק.

    גם העברת חוק שינוי שיטת הבחירות יטיב עם מצבה של ישראל, בכך שיביא להקטנת כמות המפלגות המשתתפות במשחק הפוליטי ויגרום למירכוז השיח הפוליטי, להגברת המשילות ולהקטנת ההקצנה.

    אם רק יקיימו שתי הבטחות אלו, הרי שהמהלך של מופז וביבי הוא מהלך מבריק. השאלה הגדולה היא האם זה רק כיסוי לצורך להצלת קדימה, או שבאמת החבר'ה יעשו את מה שהם לא רגילים לעשות (כלומר לקיים את הבטחותיהם). רק בעתיד נראה.

  • מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו? או שליטה ממלכתית בתודעה הלאומית

    תארו לעצמכם פוליטיקאי ישראלי, המשבח רוצחי המונים. תארו לעצמכם פוליטיקאי המשבח את ברוך גולדשטיין (הגבר). תארו לעצמכם אותו מעודד שיהיו עוד מאות ואלפי ברוך גולדשטיינים. מה אתם חושבים שהיה קורה בתקשורת הישראלית? נכון, צעקות חמס ודרישה מהמשטרה לעצור את האיש בגין הסטה לאלימות. מפלגתו היתה מוצאת מחוץ לחוק (ואכן מפלגה כזאת כבר הוצאה). ואני חושב שאכן בצדק היה הדבר הזה נעשה. דמוקרטיה אינה נבנת על הסטה לאלימות, אלא על בניית יכולת לגשר ולהתדיין ולקבוע על פי בחירת הרוב את המהלך המדיני. כך צריך להיות, וכך ראוי שיהיה.

    אלא שבישראל יש פוליטיקאי כזה שמעודד את הברוך גולדשטינים הבאים. הוא קורא מעל גבי בימה פומבית ומשבח אותם, ואף כלי תקשורתי מרכזי לא מדווח על כך. שום חקירת משטרה לא נפתחת כלפיו. נדה, זירו, אפס תגובה של מוסדות החוק או התקשורת הציבורית הרחבה.

    לפוליטקאי הזה קוראים אחמד טיבי, אלא שבמקום לעודד את ברוך גולדשטיין מחברון, הוא מעודד את הערבים ליצור פיגועי התאבדות ופעולות רצח של ישראלים. ושום דבר לא קורה, ושם מעשה לא נעשה. אנא הסתכלו על הסרטון הזה, ובואו ננסה להבין מדוע לא נעשה דבר. התיאוריה שאציע, כך אני מקווה תפתיע אתכם.

    יש לי תיאוריה שתנסה להסביר את התופעה המוזרה הזאת של העדר התגובה בציבוריות הישראלית ובמערכות החוק. על פי התיאוריה, הסיבה היא לכך שהתקשורת שומרת על פרופיל נמוך כלפי הסטה לאלימות מהצד הערבי-ישראלי היא שרוב הציבור הערבי-ישראלי עובר תהליך של ישראליזציה. אם מסתכלים ברחובות רעננה וכפר-סבא ניתן לראות שערבים הולכים ומשתלבים בחברה הישראלית. הרוב, כמו בכל מקום, הוא מתון ולא מתלהם. אם יתנו במה לטיבי, הדבר עלול לגרום להתפתחות תגובות קיצוניות בקרב הציבור הערבי-שיראל ולכן ליצירת תהליך של דה-ישראליזציה ופרוק הנורמליזציה. אנו אומנם נטפל במסיט אחד, אך נקבל אלפי קיצונים חדשים. באופן כללי, הפתרון מבקש ליצור נורמליזציה על ידי המנעות מהגבה לקיצונים. לא להגיב להם. רק לנטר מקרוב שהם אינם מבצעים פיגועי טרור, ומעבר לכך דממה.

    לא לגמרי בטוח שזה הפתרון הטוב ביותר. יתכן כי בינתיים, בשקט בשקט, דיבורים מהסוג של טיבי ואחרים מועדדים מילטרזציה של הציבור הערבי. לא ברור. אבל אולי עדיף באמת לשמור על שקט בעניין הזה. מה דעתכם?

    העניין השני, הוא איך מדינת ישראל מצליחה להשיג שקט תקשורתי כזה? הרי בעיתונות של שוק חופשי, כל עיתונאי שהיה רואה כזאת הרצאה היה עושה מהסרטון צימס. אין כמו כמה עוכרי ישראל כדי לספק כותרות עיתונים ולמכור עוד קצת. איך קורה שסרטון כזה לא עולה לכותרות הראשיות? הסיבה כנראה נעוצה ברגולציה של המדינה על העיתונות. בצורה כל שהיא מצליחה המדינה לגרום לעיתונות לא לפרסם פרסומים מהסוג הזה. איך מצליחה המדינה לעשות זאת? כנראה באמצעות מה מה שנקרא וועדת העורכים. וועדת העורכים היא פגישה תקופתית של העורכים של כלי התקשורת המרכזיים בארץ, שבה יושבים נציגים של השב"כ וגורמי בטחון אחרים. מן הסתם גורמי הבטחון נותנים הערכות מצב על המצב הפוליטי-בטחוני בארץ, מייעצים ומסייעים כנראה לעורכים לקבל החלטות שיעלימו מידע שעלול לגרום להקצנה של הציבור היהודי והערבי בישראל. העורכים מצדם בניגוד לתתחושת חופש הביטוי שהם משדרים לציבור, הם אנשים רבי כוח במערכת העיתונאית. הם קובעים בסופו של דבר מה יפורסם, איך יפורסם ומי יפרסם. כל עיתונאי, כמו כל מי שעובד בכל ארגון אחר, יודע שכדי להישאר במערכת וכדי להתקדם, עליו לפעול על פי רצונו של האנשים החזקים במערכת. מערכת העיתונות לא שונה בכך מכל מערכת אחרת.

    עדות לכך שמערכת הרגולציה בנושא הערבי-ישראלי עובדת בישראל, היא סדרה של ארועי תקיפות של ערבים-ישראלים, כלפי יהודים שבדרך כזאת או אחרת צוינו כסתם אלימות, למרות שבכולם היו מאפיינים לאומניים. ההתקפה בשבוע שעבר בגן סאקר, רציחתו של סעדו, שלושה מיקרי אלימות ביום העצמאות בירושליים, וארועים אלימים שמתרחשים לאחרונה. את ההשקטה משיגים על ידי כך שהמשטרה מדווחת שהאורע אינו על רקע לאומני (למרות שכמעט תמיד היא מוסרת בהתחלה שהארוע הוא על רקע לאומני), והדיון בעיתונות מתמסמס, כיוון שבתקשורת המרכזית דואגים לצייר אותו כלא-לאומני.

    כך נראה שמבקשת המדינה למנוע הסלמה של היחס הערבי-יהודי.

    האם לדעתכם גישה זאת נכונה?האם ראוי ללכת אני בדרך אחרת (כמו למשל לדבר באמת על הבעיות ולא לעלים אותן)?

  • שיח של חרדה – שיח של אמפטיה

    חלק גדול מהשיח הפוליטי שלנו נע סביב חרדה. ימניים חרדים מזרים ושמאלנים חרדים מימניים. ימניים חרדים מפועלים זרים, מסודנים מבקשי מקלט, מפלסטינאים, ובכלל משאר העולם ששונא אותנו. אנשי שמאל חרדים מאנשי ימין, שיפגעו בדמוקרטיה, שיצרו כאן שילטון דיקטטורי ועוד.

    כאשר אנו חרדים, איננו באמת יכולים להיכנס לדיון. אנו הופכים לתוקפנים, מתגוננים וכל מה שבאמצע. אבל דיון פורה ומלמד, שבה אנו נפתחים לרעיונות חדשים, או לדרכי פתרונות חדשים, כנראה לא נצליח לקיים. כך יוצא שהשיח השמאל-ימני עולה על שרטון לא פעם ולא פעמים, תוך השארת תחושת איבה מיותרת.

    אולי אחת הבעיות שיש לנו עם השיח, הוא היכולת לייצר אמפטיה כלפי הצד השני. הרבה פעמים הימין מספר על תחושת הקול המושתק שלו. השמאל מספר על חרדת התפרקות הדמוקרטיה ועליית הפשיזם. ואף אחד לא מקשיב. האם אני כימני יכול להקשיב להאשמות שמוטחות כלפי שאני מאיים על הדמוקרטיה. האם איש שמאל יכול להרגיש אמפטיה לאיש ימין שמספר על פחדיו מפני הפלסטינים?
    נראה שזאת משימה בלתי אפשרית. אבל כל שיח מאחה, צריך לעבור את השלבים הללו. עלינו להקשיב לפחדים של האחר, ולמכאוביו, כדי שניתן יהיה לעבור למישור יותר נינוח שיאפשר שיח מקדם.

    איך אפשר לעשות זאת?
    אולי אם נבין שהסיפור של השני לא באמת פוגע בנו. שאנו לא נפסיד אם נקשיב לסיפורים של הצד השני. שאולי אפילו נרוויח מכך תובונות. שאולי נוכל מכאן לייצר שיח. אולי אם נתאמן לעזור לאותו אדם לעבד את הכאב שלו, את הפחד שלו, הפחד יעלם, ואיתו יגיע האפשרות למצוא פתרון.

    פסיכולוגים יודעים שכשהם רוצים ליצור שינוי אצל המטופלים שלהם, עליהם לאפשר למטופלים להוציא את אשר על ליבם. רק אז, המטופלים יהיו פתוחים להתחיל בשינוי.

    האם אנו יכולים ליצור את השינוי הזה? האם אנו יכולים להתבונן על ברי-הפלוגתא שלנו ולהקשיב להם? לסיפוריהם, בלי להרתע? בלי לפחד, בלי להרגיש מאויימים. אולי אם נעבור את חומת הכאב הזאת, נצליח להגיע לצד השני, הבריא יותר.
    מה דעתכם?
    האם אנחנו יכולים?

  • עיוות הצדק במדינת ישראל

    כן, לאורך כל הדרך חשבתי שסא"ל אייזנר טעה. כן, ככל שהגיעו יותר ויותר עדויות, חשבתי שיש להדיחו מתפקידו על הפעלת אלימות מיותרת כלפי בני-אדם לא חמושים. לשמחתי הדיחו אותו, ולרגע היה נראה שיש שופטים בארץ הזאת. שיש מי שישגיח ששלחי ציבור לא יפעילו אלימות מיותרת כלפי אזרחיה ותושביה של המדינה הזאת. חשבתי. אבל אז נזכרתי שיש עוולות שלא כוסו. רק לפני שנים בודדות שלח ראש ממשלה אחד, כוח משטרה אחד, לפרק נערים ונערות ישראליות במכות. באותו יום הגיעו לבית החולים מעל 200 פצועים, חלקם פצועי ראש הסובלים מנזקים עד היום.

    לא, אלו לא היו 5 פעילים סקנדינביים. אלו היו מאות בני נוער ישראלים שנאבקו על האידאליים שלהם, ובתמורה משטרת ישראל בהוראתו של רה"מ אולמרט הכניסה מאות מהם לבתי-חולים. האם יש שופט בישראל? לא בוודאי שלא. משום מה, כל מי שמדכא באלימות גורמים שמתנגדים לקונצנזוס אותו מכתיבים גורמי הכוח במדינה, אינו נענש.

    אם אייזנר שילם על מעשיו, במדינת בה קיים צדק ובמדינה בה קיים חוק שווה לכולם גם ניצב ניסו שחם שהורה על אלימות כלפי מתנחלים וגם מאיר בוקובזה שפיקד על פינוי עמונה היו צריכים להיות מודחים. אולמרט גם היה צריך לתת את הדין על מעשיו בפני וועדת חקירה ציבורית.

    במדינה בה הצדק קיים, כל שליח ממשלתי שפוגע באזרחים/תיירים/תושבים שלא לצורך צריך להיות מועמד לדין, ואין זה משנה מה עמדתו הפוליטית של הנפגע.

  • לקראת מחאת הקיץ הקרובה: בונים פתרון חברתי-כלכלי בקוד פתוח

    התחושה היא כי המחאה עולה ומתארגנת לקראת הקיץ הבא. עליית מחירי הבנזין, עליית מחירי המזון, נראה כי הממשלה לא הצליחה ליישם את מסקנות וועדת טרכטנברג ביעילות, וגורמת למתח אזרחי הולך ומצטבר. מתח שילך ויגאה ככל שיתקרב הקיץ ואיתו האפשרות להתארגנות המונית בנוסח מאהלי-רוטשילד. כיום יותר ויותר אזרחים מבינים שכולם נפגעים, ואם לא נשים בלמים על הממשלה, היא תמשיך להתנהל בהתאם לרצונם של לוביסטים ובעלי אמצעים, ולא על פי צרכי הציבור.

    השנה הפעלת הלחץ על הממשלה צריכה להיות טובה יותר ויעילה יותר. בשנה שעברה המחאה היתה צעירה ולא מנוסה וכשלה בטווח הבינוני. השנה עלינו להפיק לקחים ולהגיע יותר מוכנים. עלינו להגיע עם שדרות עם רחבות יותר. שדרות שיודעות מה הן רוצות.  במהלך החורף ארגונים שצמחו מהמחאה הלכו והתארגנו, הלכו ניסיון כיצד לפעול ביחד. האסיפה הארצית, מאהלי-החינוך, מאחדים-את -המאחדים, מהפכה של אהבה ועוד ארגונים רבים פעלו בבמהלך החורף ליצור את התשתית למחאה הבאה. ארגונים רבים פעלו מאז המחאה ועד היום, וכולם מחפשים את הדרך לאגד ביחד קהלים הולכים ומתרחבים. מחפשים דרכים לחבר מתוך בחירה ושיתוף פעולה.
    הדרך לעשות מתרחשת על ידי יצירת דרך משתופת ופתרונות משותפים. בקיץ האחרון הסיסמא המשותפת שתפסה אחיזה בציבור היא "צדק חברתי", אך לא הרבה מעבר לכך. הקיץ עלינו להגיע ברורים ומדוייקים בהרבה.

    כדי שמחאה תתפוס בקרב קהלים סולידיים יותר, על מסרי המחאה להיות מבוססים יותר, ברורים יותר ומקובעים במציאות. פתרונות אחראיים, שייקחו בחשבון את מרב השיקולים, ולא יסתפקו בכרזות פופלאריות. הציבור, ברובו שמרן מבחינה כלכלית. המשמעות של שמרן אינה שהוא לא מוכן לתת כסף לחלשים, אלא שהציבור רוצה מדיניות בטוחה שתשא פרי ותהיה טובה לכלל הציבור לטווח הארוך. כדי לשכע את הציבור הרחב לתמוך במחאה, על אנשי המחאה להציע פתרון כלכלי יעיל, מבוסס ובר-קיימא. פתרון שיעלה ביכולתו על הפתרונות הנוכחחים של הממשלה.

    מטרתה של המחאה, לדעתי היא בצורך לשנות את סדרי העדיפויות, ולתת לאזרחים לאחר ששקלו את צעדיהם ודנו על כך, להגדיר לממשלה את דרכה. ולא לתת לבעלי-כוח-פוליטי לנהל את המדינה עבור האינטרסים הפרטיים שלהם.

    כדי להשיג מטרה זאת, עלינו למצוא דרך ליצור הסכמות רחבות סביב הדרך הכלכלית-חברתית.

    כיום הולכים ומפותחים כלים שיאפשרו לציבור לקבל החלטות בקבוצות גדולות. "עורו" מפתחת כלי לדמוקרטיה השתתפותית. הסדנא לידע ציבורי (המופלאה) מפתחת את "מפלגה פתוחה" פלטפורמה בקוד-פתוח עבור כל מפלגה שתרצה להשתמש בפלטפורמה הזאת (כנראה שמפלגת העבודה תהיה הראשונה לאמץ את הפלטפורמה). גם אקלי הולכת וניבנת, אם כי כרגע היא אינה מיועדת לקהלים גדולים. אף אחת מהפלטפורמות עוד לא פעילה לגמרי, או נוסתה בזמן אמת. אינני יודע אם הן תהיינה מוכנות הקיץ, או שנצטרך להמתין עוד קיץ. ולכן, עלינו לפתח הסכמות באמצעים הקיימים ולא לחכות עד שהפלטפורומות יהיו פעילות.

    להלן אציע מתווה אפשרי לפיתוח הסכמות רחבות לקראת המחאה:

    1. הימנעות משיח מתלהם ושיפור תרבות הדיון. באופן כללי, החלטות טובות מתקבלות כאשר אין לחץ רב מידי (ויחד עם זאת עדיין יש זמן-יעד ברור).  כל ארגון או אדם שרוצים להשתתף בדיון הציבורי מומלץ כי אימצו לעצמם את תרבות הדיון, ויכבדו את זולתם.  עיקרה של תרבות הדיון, היא שכולנו חכמים, כולנו מעוניינים בטוב, וביחד נצליח להרכיב פתרון טוב יותר ומתאים למרבית האזרחים, אם לא לכולם. באמצעות תרבות הדיון נוכל לבנות ביחד תשתית ליצירת הסכמות.

    2. קהילות שונות העוסקות  בתחומים קרובים ינסו לסכם את הידע המקובל במדיה-ויקי. כל דף כזה יכיל ארבעה אלמנטים. 1) הרקע של הנושא 2) הגורמים המשפיעים על הנושא 3) פתרונות שונים לבעיה  אשר ידורגו על פי גודל הקבוצה התומכת בהם בפייסבוק. 4) בסוף יופיע הפתרון המקובל ביותר, על פי מספר תומכים, מבין מי שהשתתף בדיון.

    3. יש לשאוף להעביר את הדיון לפייסבוק ולדפי הוויקי. כיום פעילים ארגונים רבים במפגשי פנים אל פנים. אומנם מפגשים אלו חשובים ביותר, אך הם מאפשרים רק לציבור קטן ביותר להשתתף. אלו בדרך כלל חבר'ה צעירים חדורי מוטיביציה, או אנשי שמגיעים מהמעמדות המבוססים בעלי ההשקפה הליברלית אשר יכולים להרשות לעצמם לבלות זמן רב בניסעות ברחבי הארץ. רוב הציבור יתקשה לנהל דיונים ארוכי טווח במפגשי פנים-אל-פנים. לכן חשוב להעביר חלק משמעותי מהדיונים לזירת הפיסבוק, שבה נמצאים חלקים גדולים מהציבור. כדי שהדיונים הללו יצליחו, יש לערב בקבוצות הללו אנשים בעלי השקפות שונות (כדי להמנע מחשיבה קבוצתית) ויש לשאוף לשיח-בונה. כלומר שיח שבסופו יווצרו תובנות משותפות. הפתרונות שימצאו, יכתבו בויקי.

    4. כדי שתרבות ההסכמות תתפוס תאוצה, צריכים להיות שנים עד שלושה ארגונים קטנים שיהיו מוכנים להשקיע את מרצם בכתיבת ויקי. ברגע שארגונים אחרים יראו את התוצאות, הם יבינו את התהליך ויצטרפו ביתר קלות. כך, כמו בקהילת הקוד הפתוח, אנו נבנה תוכנית כלכלית-חברתית בקוד פתוח.

    5. הפתרונות שיוצעו יורחבו ויארגנו כך שניתן יהיה להסביר אותם לציבור הרחב. פתרונות אלו, הם יהוו תשתית לדרישה האזרחית בקיץ 2012. הפתרונות יוצגו לקהל דרך התקשורת ויעומדו לדיון במעגלי הדיון שיתעוררו ברחבי הארץ. פתרונות אלו יהיה מבוססים, ברורים ואמינים מהפתרונות הממשלתים שאינם בהירים לציבור. כך יווצר הבסיס הלגיטמי של דרישת השינוי בעיני קהלים שעד כה נמנעו מהצטרפות למחאה. לגיטמציה שתחייב את הממשלה לפעול על פי הדיון הציבור המושכל.

     

  • פתרון סכסוכים קהילתיים בנוסח מסכת סנהדרין

    הקדמה קצרה לקוראי הבלוג:

    בקהילות דתיות המרחק החברתי בין המשתתפים בקהילה קטן ביחס לחברה הכללית. בחברה הדתית יש מצוות תורניות שגורמת לאנשים דתיים להתחבר יותר. כך למשל העדיפות להתפלל במניין שלוש פעמים ביום, שבת שבה לא נוסעים, זימון (אכילה) בשלוש ועוד. כל אלו גורמים לקהילות הדתיות להיות מחוברות. מבחינה חברתית זה מצוין, אך גם מביא לתופעות שאינן תמיד נעימות. אחת הבעיות היא בעיית "הקיבוץ" בחברה הדתית כולם יודעים על כולם. לא פעם, הרכילויות רצות חופשי. מצד שני, דתיים מצווים ב"איסור לשון הרע". הצורך לרכל מצד אחד ואיסור לשון הרע מצד שני יוצרים קונפליקיטים קשים שלאנשים קשה להתמודד איתם.  הבעיה הגדולה יותר, נובעת מכך שהמצווה של "איסור לשון הרע" כל כך חזקה, עד שגם שכאשר יודעים שאדם הוא עבריין, אין לקהילה דרך לספר על העברה. על הנושא הזה אני מדבר בפוסט הבא. הוא מכוון לקהילות דתיות, ופונה בשפה של הקהילות הדתיות. הוא מציע פתרון לקונפליקט. מוזמנים לקרוא ולהביע את דעתכם.

    המכתב:

    … בצדק אמר הציבור כי יש להמנע מלשון הרע. אך לשון הרע עלולה להסתיר עוולות אם כאלו נעשו. במכתב אני מבקש להציע פתרון שיוסכם על כל הצדדים.פתרון שיאפשר גם לשמור על הימנעות מלשון הרע, גם יאפשרו לטפל בעוולות, אם כאלו קיימות.

    הבעייתיות של איסור לשון הרע
    איסור לשון הרע היא מידה שהוטמעה מאד בנו כציבור. היא כל כך הוטמעה בנו, עד כי נראה שאין אנו מהרהרים בה ובהתאמתה לכל המצבים הקיימים במציאות חיינו. איסור לשון הרע היא מידה ראויה וחשובה, אך לפעמים היא יכולה בטעות לכסות על פשעים (והיו כבר דברים כאלו באזורינו). פעמים רבות גם כשיודעים גנותו של אדם, לא מספרים שמא יחשוב אותנו הציבור לעוברים על "איסור לשון הרע" כך נוצר מצב שגם אם בפועל יש לספר בגנותו של אדם, אנו נמנע, שמא נקבל ביקורת ציבורית. כך קורה שתחת איסור לשון הרע יכולים עושי עוולות לעשות מעשים איומים, ולזכות מחסינות הביקורת הציבורית. נכון שאיסור לשון הרע מאפשר להגיד בציבור גנותו של אדם כאשר יש בכך תועלת לציבור, אך בפועל אנשים לא רוצים להראות "לא צדיקים", ולכן כלפי חוץ יהיו שיעדיפו לא להוציא דיבתו של אדם ברבים, גם אם יש בכך תועלת לציבור.

    "פתרון" הרכילות
    כדי להתגבר על הקונפליקט בין הצורך בצדק לבין הצורך לא להגיד לשון הרע אנשים משתמשים במנגנון נוסף. כדי להתמודד עם "עוולות" יש הנוהגים לספר את הדברים לחברים, בתקווה כי המסר יעבור לכלל האוכלוסיה, מבלי שאנו נתפס כמספרי לשון הרע, ומצד שני נשיג צדק. כך מתחילות להתרוצץ להן שמועות בדבר פשעיו של אדם, מבלי שיש ל"נאשם" יכולת להגן על עצמו, מבלי שנבחן את כל הצדדים, ומבלי שנדע שהדבר אמת. טבען של רכילויות מסוג זה, שהן מציגות ראיה חלקית של המציאות, ואולי אף העדר אמת בכלל.

    רכילויות אלו מהוות בפועל בתי משפט ציבוריים, אשר פעמים רבות מידי שופט בעיוות דין, ורק לעיתים רחוקות אם בכלל, מייצר תמונת מצב מלאה ומורכבת של המציאות. לא פעם שמעתי שבתי משפט אלו שפכו את דמו של אדם, מבלי שיהיה מי שיתן על כך את הדין.

    אז מה עושים? איך פותרים את הבעיה?

    נדמה לי כי הפתרון נמצא במסכת סנהדרין.

    פתרון בהשראת מסכת סנהדרין
    מסכת סנהדרין מציעה פתרון נבון מאד לבעיה (לפחות בעייני). כאשר לאדם א' יש מחלוקת עם חברו (אדם ב'), יפנה אדם א' לאדם שלישי שעליו הוא סומך (חכם א'). שניהם (אדם א' וחכם א') יבואו אל הצד השני במחלוקת (אדם ב'), ויעלו בפניו את המחלוקת, ויבקשו ממנו לפנות לאדם רביעי עליו הוא סומך (חכם ב'). הצדדים יבחרו להם אדם חמישי (חכם ג') שעליו כול הארבעה סומכים.

    על פי מסכת סנהדרין, ישבו ג' החכמים, יחקרו עדים, ישוו עדויות ויוציאו פסק מי אשם ומי זכאי.

    אלא שלנו אין כאן עסק בממונות, אלא בישוב חוסר הבנות ובמציאת פתרונות. לכן אצלנו הפתרון יכול להיות טיפה שונה. יכולים השלושה לשמוע עדויות, לברר דברים ובעיקר לנסות לפשר בין הצדדים או למצוא פתרון יפה לבעיה. כך יכולים ג' הנבונים למצוא פתרונות לקהילה, ולחבר חיבורים וליישב סכסוכים. ורק במקרים חריגים ממש לפסוק אשם-זכאי. מקרים אלו יהיו נדירים, כיוון שנראה לי שרובינו בבסיסינו אנשים חסידים, שיש בהם יותר מעשים טובים מתקלות שנעשו בשוגג.

    במידה ויש עניין לציבור בסיכסוך, יכול הציבור לבקש הבהרות. ג' הנבונים יתנו לציבור מידע במשורה, על פי צורך הציבור, ומבלי לפגוע בבבאי המחלוקת שלא לצורך (אלא אם כן, יש כאן עבירה ברורה, הזקוקה לטיפול של רשויות גבוהות יותר או ידיעת הציבור).

    דוגמא
    למשל, אם לאדם מחלוקת עם המועצה, יפנה האדם לחבר עליו הוא סומך. שניהם יפנו למועצה והמועצה מצדה תמצא אדם רביעי שעליה היא סומכת. ביחד ימנו אדם חמישי שאמון על שני הצדדים (נניח, רב הישוב, אבל לא חובה) וכך ישבו ג' החכמים וינסו למצוא פתרון למצוקה ובא לציון גואל. כך אם יש מחלוקת יש כלי טוב ליישב אותה. ואם לציבור יש עניין במחלוקת, יכולים ג' החכמים להודיע לציבור את העניין בהתאם לכללי התורה.

    אותו דבר יכול להיות בסיכסוך שכנים, במחלוקת על קרקע או כל דבר אחר.

    שאלה
    השאלה היא, האם פתרון זה נראה לכם? האם הוא יכול להרבות שלום ולהגדיל את החברות? האם הוא סביר? האם יש פתרון אחר?