Blog

  • מדליברציה לשלום

    השגת שלום הוא אולי אחד התהליכים החמקמקים והקשים ביותר שאיתו מנסה המין האנושי להתמודד. המלחמה, כך נראה, היא חלק בלתי נפרד מטבע האדם, והשכנת הפיוס לא תמיד פשוטה היא. הנושא מעסיק אותי זמן רב, ולאחרונה הצטברו מספר תובנות ממספר תחומי עיסוק שבעיני שופכים אור על היכולת להשכין שלום. אציג לכם את תמצית המסקנות, ואבקש מכם לבחון, האם יכולות תובנות אלו להוביל ליותר שלום באזור. אשמח לשמוע את דעתכם.

    בפוסטים שכתבתי על היווצרותן של מלחמות, נראה היה שאת הגורמים למלחמה ניתן לתאר בסכמה הבאה:

    הציור ממחיש את התופעה שרוטשילד ולייק דיברו עליה, שכאשר נעלמת המנהיגות שמסוגלת לאזן בין קבוצות שונות, יווצרו מאבקי כוח בין הקבוצות השונות על המשאבים. בהעדר יכולת לבטוח אחד בשני ולסמוך אחד על השני (נושא שעליו הרחיבו לייק ורוטשילד), חוסר האמון בין הקבוצות מתרחב, ובהשפעת הקיצונים וחוסר זהירות של המנהיגים, הולך ומתפתח קונפליטק שעלול לגלוש לאלימות ומלחמה.

    רוטשילד ולייק, ציינו במאמר אחר, כי כדי למנוע סיכסוך, חייב להיות ממוקם בראש הקבוצות גורם מרסן שנהנה מלגיטימציה וסמכות בעיני הקבוצות השונות. לאורך כל ההיסטוריה, כינונה של סמכות ראשה (כמו אבן הראשה), היתה הבסיס ליציבות שלטונית. בימי האנרכיה האנגלית (1135-1153), כאשר היה משבר בהורשת המלוכה, נכנסה אנגליה למלחמה ארוכה סביב השאלה מי ימלוך. באופן כללי, לאורך ההיסטוריה האנגלית, בכל פעם שהיה משבר מלוכה, הברונים השתדלו למצוא מלך חדש, לפני שהמדינה תכנס למלחמת אזרחים נוספת. כמעט בכל מקום בו נעלמה אבן הראשה המלכותית, נכנס האזור למלחמה. בארצות שבטיות, בהן לא התפתח מוסד המלוכה, כמו אירלנד וסקוטלנד, היו מלחמות השבטים עניין שבשגרה במשך מאות בשנים.

    ככל שהתפתח הממשל בארצות המערב, כך הלך תהליך האיזון בין האוכלוסיות והשתפר. התפתחות הדמוקרטיה בשוויץ (1291) באנגליה (סוף המאה ה-17), לאחר מכן בארצות הברית (1776), ולבסוף באירופה (תחילת המאה ה-20) הביא לייצוג נרחב יותר של הזרמים השונים באוכלוסיה ולהתפתחות ממשל לגיטמי ויציב שאפשר למדינות המערביות להשיג יציבות פנימית גבוהה יותר.

    דליברציה:

    למעשה, ככל שממשל מצליח להשיג דליברטיביות (דיוני) טובה יותר, כך הוא יציב יותר, וכך הוא מצליח למצוא פתרונות טובים יותר עבור האוכלוסיות השונות.

    נקח לדוגמא שלבים שונים של דליברציה.

    השלב הראשוני, הוא העדר דליברציה בכלל. מצב זה קורה בין שבטים. אם ראשי השבטים אינם מצליחים להגיע להסכמות, ואין להם דרך לאכוף את ההסכמות, השבטים יתחרו על המשאבים השונים, ובמוקדם או במאוחר יצאו למלחמה אחד בשני.

    בשלב השני, עולה לשלטון מלך מוסכם, שמצליח לרסן את הכוחות השונים. המלך מהווה מקור סמכות וגורם מפשר ומכריע בין האצילים, שהם בעצם בעלי הכוח על האזורים השונים בממלכה. למלך יש גם אפשרות לקבל החלטות ביחד עם האליטות, וגם כוח לכפות את מרותו במקרה של חוסר ציוט. כך הוא מבטיח העדר מלחמות פנימיות. כאשר מלך אינו ניכן ביכולת דיון טובה, ואינו יודע לייצר הסכמות, יתחילו הברונים הנמצאים תחתיו, לחתור תחתיו וינסו למקסם את המשאבים העומדים לראשותם על ידי מרידה במלך והדחתו. כדי למנוע זאת, בדרך כלל, במוקדם או במאוחר, המלכים הקימו מועצת אצילים שאיתם התייעצו המלכים לפני קבלת ההחלטותיהם.

    בשלב הבא של ההתפתחות הדליברטיבית, הוקמו פרלמנטים, שלכאורה ייצגו את העם. בראש הפרלמנטים עמדו ראשי ממשלות, שהיוו את אבן הראשה השלטונית. אך עיקר תהלכי הדיון וההסכמות אמורים להערך על ידי נציגי העם. אותם תהליכי דיון שנערכו בפרלמנט, מובאים להכרעה בהצבעת רוב הנציגים.

    לא כל הפרלמנטים יעילים בתפקודם. ישנם פרלמנטים שהיו מורכבים מפרגמנטים קטנים מידי של מפלגות, ולכן לא יכלו להגיע להסכמות. כך קרה ברפובליקת ויאמר, שבגלל שיטת הבחירות, ללא אחוז חסימה, גרמה לכך שהפרלמנט הויאמרי יהיה מורכב מרסיסי מפלגות. הדבר הביא לחוסר אפשרות לקבל החלטות, ולבסוף לאובדן האמון של העם הגרמני בפרלמנט. גם בישראל, הפרלמנט מתקשה לקבל החלטות בגלל ריבוי המפלגות, ולכן בפועל מי שמנהל את המדינה זאת הממשלה ולא הכנסת.

    אחת הבעיות הגדולות של פרלמנטים יצוגיים, היא שבגלל הצורך להיבחר ולהיות פופליסט, לא פעם הופכים הדיונים לפולמוסיים ולא עניינים (contestation). הדיון הופך לתעמולתי, ומלחמת גרסאות מפתחת. מצב זה יוצר מצב של התלהמות, ומוביל להעדר יכולת ליישב מחלוקת, חוץ מאשר באמצעות הצבעת רוב ודריסת המיעוט.

    דיון טוב אינו פולמוסי, אלא דיון ענייני, שנועד למצוא הבנות רחבות יותר והסכמות רחבות יותר. כיוון שהכנסת לא מסוגלת לנהל דיונים מחברים, היא מוצאת את עצמה מיותרת לא פעם, ונאלצת להשאיר לממשלה לנהל את המדינה. הממשלה יכולה לעשות זאת, כיוון שבה מתרחשים יותר דיונים עניינים ומחברים.

    באופן כללי, ככל שדיון מצליח לחבר אינטרסים ורצונות של קהלים גדולים יותר, ציבורים גדולים יותר נהנים מחלוקה הוגנת יותר של המשאבים. כך נוצר שלטון לגיטמי יותר. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך, הוא תהליך הדיון שמתרחש בממשל השוויצרי. ממשל זה מתאפיין בתהליכי דיון רחבים יותר, ובייצגות גבוהה יותר של הציבור באזורי קבלת ההחלטות. בגלל ההיסטוריה העתיקה של שוויץ בנושאי דמוקרטיה ישירה, הציבור השוויצרי רגיל לדון הרבה כאשר הוא עומד לקבל החלטה. בגלל היות שוויץ דמוקרטיה ישירה (או יותר נכון, דמוקרטיה מעורבת), האזרחים גם יכולים להתערב באופן ישיר בקבלת החלטות של הפרלמנט. כנראה כתוצאה מההשפעה הגדולה של האזרחים על הממשל באמצעות תהליכי דליברציה משופרים, שויץ הפכה למדינה ניטרלית לפני 350 שנים, ונשארה כך עד היום. למרות היותה ממוקמת, בדומה לישראל בצומת דרכים חשובה בין אימפריות, שוויץ נהנתה משלום ארוך, בגלל חוסר התערבותה בענייניהן של מדינות אחרות, ובגלל המוכנות של אזרחיה להגן בחירוף נפש על שוויץ.

    שוויץ היא דוגמה לכך, שמדינה שבה יש תהליכי דליברציה המסוגלים לאזן בין רצונות של אוכלוסיות רחבות, זוכה לשקט ולשלום ולשלווה ולשגשוג.

    ישראל איננה מדינה כזאת. בישראל מתקיים דיון פולמוסני, בין שברי מפלגות. דיון שלא נועד לאחד, אלא נועד לרסק את הצד השני ולשבור את כוחו. כתוצאה מכך, ישראל מתנהלת על פי מאבקי כוחות פולטים, אשר לעולם מדירים את המיעוט או את החלשים פוליטית. דבר זה יוצר קרעים בחברה הישראלית, ומקשים עליה ליישב מחלוקות בשלום.

    הדבר חמור עוד יותר אצל הפלסטינים. הפלסיטינים הם עדיין עם שבטי בעיקרו (השבטיות נקראת בפיהם, חמולות). כעם, הפלסטינים קמו מתוך מלחמה, והם משמרים עדיין הרבה ממנטליות המלחמה. כתוצאה מכך, הפלגים הפלסטינים עדיין לוחמים בינהם, לפעמים אפילו באלימות.  יחד עם זאת, תחת שלטון ישראל, ובשיתוף פעולה עם האמריקאים, מבססים לעצמם הפלסטינים לאט לאט את הרשות, ומקנים לה יציבות שלטונית. יכולת הדיון אצל הפלסטינים עדיין רחוקה משלמות בלשון המעטה, אך היא משתפרת. במקום מאבק בין הפלגים, נראה שהולכת ונוצרת יציבות. אך יציבות זאת היא שברירית עדיין. סביר להניח שאם יצא צה"ל מיו"ש, תתרסק הרשות הפלסטינית, והחמאס יעלה, כפי שהוא עלה במצריים. כתוצאה מכך יהפכו הפלסטינים לפלגנים יותר, מילטנטים יותר ושמרנים יותר. סביר להניח שגם כתוצאה מכך, אנו עלולים לראות יותר מאבק עם הישראלים.
    לכן, אם אנו רוצים שלום עם הפלסטינים, עלינו לסייע בידהם להפוך ליותר דליברטייבים. כמובן שגם אנו צרכים ללמוד להיות הרבה יותר דליברטיביים.

    כיצד הופכים לדליברטייבים?

    דליברציה, היא אומנות הדיון המחבר. זאת אומנות שאנו מתחילים ללמוד אותה. ישנן כיום לא מעט קבוצות בציבור הישראלי שהולכות ומפתחות את יכולת הדיון המחבר. אחת מהן היא קבוצת "מפגשים טובים", קבוצה אחרת היא "ועדת החינוך של מאהל רוטשילד" ועוד קבוצות. אך לצערנו, עד כמה שאנו כקבוצות קטנות נדע לנהל דיון מחבר, לא דרכנו יגיע השלום. כדי להגיע לשלום, על המארג השלטוני להגיע ליכולת להפוך לדליברטיבי.

    על מנת להגיע למצב של שלטון דליברטיבי, אין ספק שעלינו כקבוצות קטנות לפתח את יכולת הדליברטיביות, אך עלינו לשאוף להרבה יותר מכך, עלינו לשאוף להכניס אל השלטון המדיני מערכות דליברטיביות. עלינו למצוא דרכים שבהם אזרחים יהיו שותפים בקבלת החלטות. עלינו לדאוג שאזרחים ידעו לדון בכל עיר ובכל מקום בצורה דליברטיבית חיובית. עלינו לדעת לדון בין זרמים שונים, חילונים, דתיים, חרדים, מתנחלים, ערבים, פלסטינים ועוד. עלינו להטמיע את התרבות הזאת, עד שנדע כיצד לעשות זאת תחת כל גבעה רעננה, עד שהתרבות הדליברטיבית תחלחל עד המוסדות. ואני מאמין שאם נדע לעשות זאת, טוב יתחילו המוסדות השלטוניים ללאמץ בחום את המודל הדליברטיבי החיובי. עדות לכך הכוחות הפוליטיים יאמצו את השיטה במהירות נמצאת בועידת מפלגת העבודה הקרובה, שבנויה בנוסח שולחנות העגולים שנוצרו בסיום המחאה.

    כאשר תושבי ישראל הגדולה ידעו לדון בצורה חיובית, או אז, הם ידרשו בקול ברור מהכנסת לאפשר להם להכניס תהליכים דליברטיביים חיובים, בהם משתתף כל הציבור. או אז, נדע כבר ליצור תהליכי דיון עם הפלסטינים, שיביאו להסכמות רחבות.

    ולכן נראה לי שהמשימה שלנו, היא לפתח את תרבות הדיון המחבר ברחבי הציבור הישראלי, ואם אפשר גם הפלסטיני.

    עוד מילה על דיון מחבר:

    דיון מחבר לא נוצר בסביבה פוסט-מודרניסטית, ניו-אייג'ית או קונסטורקטיביסטית. לא הכל הולך, לא הכל נכון, ולא הכל נרטיב. דיון מחבר, הוא דיון שבו אנשים מדברים על האמת כפי שהיא נתפסת בעיניהם, וביחד, מנסים לייצר אמת גדולה יותר, רחבה יותר. דיון מחבר, מאפשר לכל אחד להביא את הסיפור שלו לשלוחן, אך הוא מאפשר גם ליצור סיפור שלם יותר. בדיון מחבר, חלק מהאמיתות מופרכות, כיוון שהן אינן עומדות בתהליכי הפרכה. אם לטענה אין ראיות, היא נופלת. אין זה אומר שאת הכל צריך לבסס על ראיות קבילות. לפעמים אפשר להסתפק בכך שאנשים מרגישים טוב אם החלטה כזאת או אחרת, גם אם אין לה הוכחות ברור מישוש. אך בסה"כ, בדיון מחבר, אנו הולכים ומוצאים דרכים לפעול, שיהיו מוסכמות על ציבורים הולכים ומתרבים.

    אם נדע ליצור את התרבות הזאת ברחוב הישראלי, משם יגיע הדיון-המחבר לכנסת. אם נלמד לנהל דיון מחבר עם הפלסטינים, יוכל הציבור הישראלי והפלסטיני, למצוא דרכים ליצור פתרונות משותפים, שיהיהו טובים לשני העמים.

    להבנתי, זאת הדרך לשלום. מה דעתכם?

  • להדביק את חלקי הפאזל

    מאמר חשוב שכתב ניר סוכן, מתאר כיצד החברה האזרחית תקום מתוך חלקי הפאזל השונים הבנויים מהתנועות החברתיות הפועלות למען שינוי. ניר מציג מבט-על שמאפשר לנו לראות את כיצד חלקי הפאזל מתחברים לכדי פעולה אזרחית רחבה, שיכולה בבוא הזמן ליצור שינוי חברתי משמעותי.

    בעיני, התמונה הזאת היא אכן הדרך, על פי הבנתי, בה תבנה החברה האזרחית, או הדמוקרטיה היותר ישירה. כדי להשלים את חלקי הפאזל אני מציע עוד שני רכיבים חיוניים הדרושים ליצירת דבק טוב יותר שיאפשר לחלקי המכונה להסתנכרן בצורה יעילה וליצור תוצר-דמוקרטי יותר. שני החלקים הללו הם תרבות הדיון והתרבות הפוליטית.

    תרבות הדיון

    תרבות הדיון מכירה בכך שכדי ליצור חיבור בין שני אנשים ויותר, צריך להיווצר גשר יעיל בין העולמות. משתתפי הדיון צריכים להבין אחד את השני, להבין את העולם כמו שכל אחד מהצדדים רואה אותו, וביחד לייצר פתרונות שיהיו מוסכמים על כמה שיותר מחברי הקבוצה. פתרונות שלא יפגעו בחברים שאינם מסכימים עם הפתרון. פתרונות מוסכמים אלו, הם שיהוו בסיס לצמיחתה של תנועה הזוכה ללגיטמיות מקהלים הולכים ומתרחבים.

    הדרך לעשות זאת עוברת בשינוי מחשבתי עמוק. אולי בגלל ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, אולי בגלל תרבות הרחוב הישראלית, אנו רגילים לחשוב מתוך נקודות מבט לוחמנית. אנו בונים את העולם כמלחמה בין רעים וטובים בין שקר לאמת. יש את בעלי ההון הרשעים והציבור הטוב. יש את המתנחלים הפושעים והשמאל הטהור, ולהיפך. יש את החרדים האיומים והחילונים המתוקים. הציור הזה של עולם טוב ורע מתאים לסרטי הוליווד ולמהפכות שתמיד נכשלו. הוא מעולה בלהניע עוד כמה חבר׳ה לוחמניים, אך לא כדי להניע מאות-אלפים. תרבות שיח לוחמנית, היא תרבות שבה איננו מכבדים את האחר. נקודת המבט שלנו תמיד נראת נכונה יותר מנקודת מבט של אחרים. כתוצאה מכך, איננו יכולים לקבל את דעתו של האחר, ולא יכול להיווצר הסכם בין קבוצות רחבות.

    כדי להניע מאות אלפים, יש צורך במעגלי שיח שייצגו נאמנה את דעותיהם של מאות-אלפים.  על תוצרי השיח שלנו להיתפס כליגטמיים ולהיות לגיטמיים בעיני ציבורים רחבים, ולכן עלינו לשנות את תרבות הדיון מדיון לוחמני, לדיון מושכל. עלינו להגיע למקומו של האחר. לחשוב ביחד על העולם, על מקומות שבהם אנו יכולים להסכים ועל מקומות שעדיף שנפתור בהזדמנות אחרת. עלינו ביחד למצוא פתרונות אופטימליים, ולכבד איש את רעהו. אולי לא רק לכבד, אלא ממש לאהוב.

    רק כדי להדגים זאת, אתאר בקצרה תהליך שהתרחש בשתי קבוצות בהן אני חבר. שתי הקבוצות  "ואהבת" ו"מפגשים-טובים" מחברות בין חלקים באוכלוסיה שבעבר לא יכלו לפעול ביחד, אנשי-שמאל ומתנחלים, ולאחרונה גם חרדים. סוג השיח שיצרנו מפיל חומות, ויוצר חיבורים אנושיים וערכים בין הקבוצות השונות. אנשי השמאל לא הפכו לימניים, וגם המתנחלים לא הפכו לשמאלנים. אך נראה לי כי חברי הקבוצות גילו עד כמה יש בינהן קרבה ערכית, וכמה משותף יש, ושמתוך המשותף הזה ניתן לבנות כאן חברה הרבה יותר דליברטיבית, עם ערבות הדדית וצדק-חברתי. בסופו של דבר את המחלוקות הפוליטיות (וכאלו בוודאי שנשארו) הסכמנו להשאיר לקלפי. השיח הזה, יוצר תחילתו של בסיס טוב לפעולה אזרחית משותפת, בין קצוות של הציבור שלפני כן לא נפגשו.

    תרבות-פוליטית

    הרכיב השני, הוא השינוי הפוליטי. באופן טבעי, מרבית הציבור לא משתתף בדיונים. תהליכי דיון דורשים משאבים רבים, ולא כולם יכולים להשתתף בהם. לכן, גם אם נוצרו קבוצות של כמה עשרות מתדיינים, אין לנו להשאיר את ההחלטה ביד הציבור הצר המשתתף בדיון, אלא לשאוף להסכמה-דמוקרטית בקרב הקהל הרחב. את תוצרי הדיון שמתקבלים בתוך קבוצות ההתדיינות, עלינו להעביר להצבעת ההמונים.

    גם אם בהתחלה נקבל משובים שליליים, אין זה אומר שעלינו להפסיק. עלינו למצוא דרכים יותר ויותר טובות, ליצור פתרונות שיענו על צרכיהם של קהלים הולכים ומתרחבים, ולמצוא פתרונות שיערבו קבוצות הולכות וגדלות בתהליכים הפוליטיים.

    מרגע שניצור פתרונות שיהיו מקובלים על יותר ויותר ציבורים, כך גם תזכה התנועה האזרחית ללגיטמציה רחבה יותר, ואיתה יותר כוח פוליטי לשנות את המציאות בהתאם לרצון הציבור.

    —-

    הכותב הוא חבר במפגשים-טובים, ב״ואהבת״ ובתנועה לדמוקרטיה ישירה.
    חבר בקבוצה לחקר תהליכי דיון וקבלת החלטות בקבוצות גדולות.
    תושב קדומים.

  • האם חלב מסוכן לבריאות

    לפני כמה ימים נתקלתי בסרטון הבא נגד צריכת חלב, שעורר את דאגתי.

    הסרטון מראה ד"ר ופרופ' הטוענים כי חלב מסוכן לבריאות. המידע הדאיג אותי, במיוחד לאור צריכת החלב הגבוהה שלי. את רוב צריכת החלבון שלי, אני מבסס על חלב, ועל פי הסרטון, החלב גורם לפי אלף יותר סיכון לסרטן. בימים שחברת הביטוח דואגת שנהיה חרדים מסרטן, הוספת פי 1000 סיכון לסרטן לא בדיוק עושה טוב על הנשמה. ובכ"ז החלטתי לבדוק האם יש אמת בסרטון, או שמא מדובר בקבוצה שטוותה סרטון תעמולה (גילוי נאות, אין לי מניות בתנובה, הם לא משלמים לי, ומבחינתי, היה עדיף לו היו פושטים את הרגל, לאות תודה על פשיטת העור שהמחלבות עושות לנו מידי יום במחירים מופקעים). ובכ"ז אמת מדעית, לפני טינה אישית וחרדות.

    אז הנה התוצאות. בדקתי בגוגל סוקלר כל מיני וריאציות על milk וcancer, וגילתי שיש לסרטון על מה להסתמך. מחקרים תאימות מראים כמה וכמה פעמים כי לחלב יש קשר לסרטן המעי, לסרטן הפרוסטטה (זה , ובעקיפין גם זה), ובאופן כללי, סרטן השד, וסרטן הפרוסטטה נפוצים בארצות שבהן יש צריכת חלב גבוהה.

    יש גם מטא-מחקר אחר, שמראה את ההפך, ודווקא חלב מסייע בהגנה מפני מחלות כלי דם, שבץ וסוכרת וקצת מעלה את הסיכוי לסרטן הערמונית. אלא שמחקר זה מתפרסם בעיתון בעל השפעה נמוכה, ולכן יכול להיות שהמאמרים שבו אינם איכותיים (Impact factor 1.6)

    עד כמה שראיתי, בקריאה חפוזה, המחקר הם מתאמיים ולא נסיבתי ולכן היה אפשר לטעון לביסוס נמוך לטענת הסרטון. יחד עם זאת שכיחות הסרטן במעי באוכלוסיות הצורכות חלב רב, מעידה על קשר שיכול להיות סיבתי.

    בסה"כ המסקנה שלי היא, שכן, כרגע על פי המחקרים, כשאתם שותים חלב ומוצריו, אתם מעלים באחוזים את הסיכוי לחטוף סרטן.

    אגב, לטענה של הסרטון שחלב קשור לבריחת סידן לא מצאתי גיבוי בספרות המחקרית. מעט המחקרים שנערכו בתחום לא הראו על קשר ברור (http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1002/jbmr.279/full)

     

     

  • מערכת שיקולים לתחבורה ציבורית

    התבוננו בתמונה הבאה:

    זאת תמונה הממחישה מה ההבדל בנפח הנדרש לתעבורת 60 אנשים. אבל יש כאן עוד אלמנטים חשובים שהתמונה אינה מראה. למשל המחיר האנרגטי של העברת האנשים. 60 אנשים הנוסעים ברכבם לעבודה, ותקועים בפקקים, מייצרים כמות גדולה של זיהום אויר, ושורפים בהערכה פי 25 יותר דלק מאותם נוסעים המגיעים לעבודה באוטובוס (ניתן לחשב זאת בצורה הבאה: אוטובוס צורך כליטר סולר ל-4 ק"מ בממוצע, רכבים פרטים בדרך עירונית עם פקקים צורכים כליטר בנזין ל-8 ק"מ. בארץ אוטובוסים מתאימים ל50 נוסעים, ולא ל-60).

    אם כך, ברור כי תחבורה ציבורית יעילה בשילוב של אופניים, יפחיתו דרסטית את צריכת הדלק, את זיהום האויר. השילוב של אופניים, יעלה גם את בריאות התושבים, יאריך את חייהם, וימנע זיהום אויר, ממנו סובלים מאות-אלפי תושבי המטרופולין.

    מכאן היה ניתן לחשוב כי כל ממשלה ברת-דעת, היתה מייד מאמצת את פתרון התחבורה הציבורית. היתה דואגת לאגרה גבוהה בכניסה לערים, משפרת את מערכת התחבורה הציבורית, מעבה את מערך האופניים הניתנים להשכרה, וחוסמת רחובות לכניסת רכבים.

    אלא שלסיפור הזה יש גם צדדים אחרים. לממשלה יש אינטרסים כבדים לא ליצור את הרפורמה הזאת. ואם יום אחד אנו רוצים לראות תחבורה ציבורית ועיר מלאה אופניים, עלינו להבין את השיקולים הללו, ולמצוא להם פתרון.

    השיקול הראשון הוא שככל שאנו צורכים יותר דלק, כך הממשלה מרוויחה יותר. אם אינני טועה, הממשלה מרוויחה כ 60 אג"ח לליטר דלק. המשמעות המידית של רפורמת תחבורה ציבורית היא ירידה של 13.6 מילארד שקלים בשנה בהכנסות המדינה. הכנסות שהולכות לרווחת הציבור (ואולי גם לכיסים של המקורבים לצלחת). יתרה מכך, המדינה לוקחת עוד 50% לערך ממחיר המכוניות החדשות שאנו קונים במיסים, כך שירידה בכמות המכוניות החדשות, תוביל לאובדן של עוד כמה מילאירדי שקלים חדשים בשנה. מעבר לתחבורה ציבורית גם יפגע בהכנסות של בעלי השליטה על שוק הדלק. הללו סביר להניח יתנגדו לרפורמה ויפעילו לובי כנגד הרפורמה.

    אפקט נוסף אפשרי אחר של המעבר לתחבורה ציבורית, הוא הארכת תוחלת החיים של האזרחים. אזרחים הפעילים גופנית הנוסעים על אופנים ונהנים משקט (כי התחבורה הציבורית תהיה חשמלית) יאריכו יותר חיים, ויהיו פחות חולים. אך המשמעות היא שהם גם יחיו יותר שנים על קצבאות פנסיה, ומחיר הפנסיה שהמדינה תשלם יצטרך לעלות.

    בנוסף, מעבר לתחבורה ציבורית דורש תהליך מואץ של שיפור התחבורה הציבורית, והורדת הכדאיות לשימוש ברכב. כיום התחבורה הציבורית בישראל אינה נוחה עבור רבים. ההגעה למקום העבודה בתחבורה ציבורית יכולה לקחת פי שתיים יותר מהזמן הנדרש להגעה ברכב. וכדי להתגבר על הבעיה הזאת, יש להכין פתרון מקיף, הדורש השקעה גבוהה מאד. מעבר לתחבורה ציבורית ידרוש שינוי הרגלים ממילוני אנשים, ולכן ידרש גם מסע שכנועי רחב שיעלה גם הוא כסף.

    לכן, להבנתי מי שמעוניין להניע תהליך של מעבר לתחבורה ציבורית, צריך להבין את מגוון ההשלכות של כל תוכנית, ולראות איך ניתן ליצור את התחלופה הזאת, בלי לפגוע בתפקוד הכלכלי של המדינה.

    מבחינתי, כאיש דמוקרטיה-דליברטיבית, הייתי מציע את מתווה השינוי הבא:
    צריכה לקום קבוצה שתקדם את פתרון התחבורה הציבורת (כאן, או כאן, או כאן או כאן או כאן). יהיה עליה להפגיש מספר קבוצות של אזרחים ומומחים, שכל אחת מהקבוצות תפתח פתרון אחר, בצורה עצמאית. עם כל קבוצה ישבו מומחי כלכלה שינסו להעריך את ההשלכות הכלכליות של הפתרונות השונים. הפתרונות שיהיו הכי מקובלים על משתתפי הדיון, ויהיו ברי ביצוע מבחינה כלכלית, יוצעו כמתווה לתחבורה ציבורית. יהיה צורך לייצר לובי לעניין, ולכן הפתרונות הטובים יוצגו לציבור תוך השוואה למצב הקיים. יתקיים תהליך שיכנוע, ויצירת לובי בכנסת לטובת המהלך. הלובי יצטרך לעבוד בממשלה, ולא רק בכנסת, כדי להצליח ליישם את הפתרונות המוצעים.

    תהליך אזרחי כזה, לדעתי יוכל להביא לפיתוחה של התוכנית לתחבורה ציבורית ורכיבת אופניים, ולהפיכתה של מדינת ישראל למקום הרבה יותר יעיל, הרבה יותר נעים, הרבה פחות מזהם, והרבה פחות תלוי בנפט לקיום המשק.

    אם מישהו צריך עזרה בהנעת התהליך הדליברטיבי (דיוני) יש את הקבוצה לחקר תהליכי הדיון וקבלת ההחלטות בקבוצות גדולות. החבר'ה ישמחו לעזור.

     

  • מדוע העיתונות שמאלית – תיאוריה טבעית ולא קונספירטיבית

    בהתכתבות שהיתה לי עם ליאור ב- Google+ עלתה השאלה מדוע העיתונות נתפסת כשמאלית בעיני רבים. לאחר שראינו במהלך הדיונים שהמונופול של השמאל במדינה נגמר במהלך שנות ה-90, וכיום כוחות השוק, בעלי ההון והאינטרנט היו אמורים להכתיב עיתונות יותר ימנית, עדיין אנו רואים דומיננטיות לשמאל בעיתונות הכללית.

    במהלך הדיון הלכו והתבררו מספר דברים שנובעים מתופעות טבעיות. להלן ההשערה שלי. אשמח לשמוע את דעתכם:

    ליאור שלום,

    דברים מעניינים את כותבת.
    אינני חושב שהשמאל דומיננטי בתקשורת בגלל הרגלים שרכשנו. באינטרנט אתרים עולים ונופלים במהירות. פייסבוק הופיע לפני שנים בודדות ותפס במה מרכזית, לעומתו אתרים אחרים נעלמו. ווינט וואלה, מצליחים להחזיק את הקוראים כי יש בהם משהו שמושך אותנו (הם ראשונים בדרוג הישראלי). מה זה המשהו הזה? אנסה לשער.

    נתחיל ממקור-ראשון. במקור ראשון היו כותבים שמרנים (היום יש שם הרבה יותר כותבים ליברלים). כותבים שמרנים הם משעממים, כי הם טוחנים את האתמול. חלקם כעסניים, מעצבנים, ולא נעים לקרוא אותם (את תיארת זאת כימין-קיצוני).

    לעומתם, בהארץ, ynet ו-walla יש הרבה כותבים ליברלים. הם חדשנים יותר, נותנים מידע שגורם לנו להתעורר ולהרהר וגם להתעצבן במידה סבירה.

    ב-הארץ יש כותבים יותר ליברלים ולכן הם מעצבנים ומעוררים אנשים ליברלים-קלים. ב-ynet יש כותבים ליברלים-קלים, והם מעצבנים ומעוררים אנשי ימין ומרכז. עבור הימין-מרכז, הארץ מעצבן מידי ולכן לא קריא. עיתון, כדי לעורר ולעצבן-קלות, צריך להיות טיפה ליברל יותר מקוראיו.

    ככל הנראה מה שאת מכנה "ישמרו אותנו מפוכחים, שהתקשורת שמאלנית" לדעתי זה רצון הטבוע בנו שיעוררו אותנו לחשוב, להתרגז, להסתקרן…ואת זה עושים, באופן טבעי, כותבים ליברלים הרבה יותר טוב מכותבים שמרנים.

    האם זה אומר שתמיד יהיו לנו כותבים ליבלרים ולשמרנים לא יהיה מקום? לדעתי יתרונם של השמרנים בידיעה יותר מדוייקת (מחקרים מראים זאת), ולכן הם יהיו טובים יותר במקומות כמו ויקיפדיה (ויקיפדיה הישראלית נחשבת שמרנית) ובמדעי הטבע, ולאחרונה גם הפסיכולוגיה.

    ועוד דבר. שמרנים, על פי המחקרים הם אנשי חרוצים יותר השקועים בעבודתם במסירות (שוב, גם זה על פי מחקרים). לכן סביר להניח שהם לא יבזבזו את זמנו של המעסיק ויגלשו רגע לווינט או לפייסבוק. לעומתם ליבלרים מעדיפים להתעסק במה שמעניין אותם, ופחות בעבודה (אלא אם התמזל מזלם והם עובדים בעבודה שממש מעניינת אותם), ולכן סביר שעיתונים שרוצים רייטינג יפנו לקוראים יותר ליברלים.

    השילוב ביו הטיה לכיוון שכיחות גבוהה יותר של  קוראים ליברלים, לבין כותבים עוד-יותר-ליברלים שהם יותר "מאתגרים" מטבעם, הוא שלהבנתי, יוצר באופן טבעי עיתונות שמאלית, ולא קונספירציות כאלה ואחרות.

    מה דעתכם?

    —-

    נוסף: מאמר מעניין בנושא הטוען כי ליברלים יטו מראש לעבוד יותר בעיתונות כי הם פחות "אנשי-עבודת-כפיים", ויותר אנשי-חלום ושאיפות חברתיות.

     

  • פסיכוזת המונים

    יש כאן משהו מרתק בתקופה האחרונה בה התקשורת החילונית תוקפת ציבורים שונים שאינם מתאימים לאורך חייה. למה היא עושה זאת? אני לא חושב שמדובר בקונספירציה בכוונה תחילה (כמו שבלשכת ראש הממשלה חושבים). אני חושב שהסיבה היא תוצאה של הקצנה שהתחוללה בציבור החילוני בעקבות כשלון המחאה. הציבור הזה ראה איזה כוח יש לו ביד. אנשים הבינו שבאמצעות הרשתות החברתיות, והעבודה המשותפת, אפשר ליצור גל מחאה בגובה 450 אלף איש.

    אלא שהגל הזה לא השפיע יותר מידי על הממשלה. הממשלה נשארה חסינה יחסית, ויש חלק לא קטן בציבור החילוני שמרגיש מאוכזב מאד, ומחפש דרכים להשפיע. הנפילה גרמה גם לתחושת מרמור, ואנשים חשים תסכול עצום. כתוצאה מכך, כל ידיעה קטנה כנגד תפיסת עולם חילונית-ליברלית, מיד מקבלת הדים רחבים מאד ברשת, וההדים הללו עוברים לתקשורת.
    זה התחיל בחרדה מ"גל" חקיקה "אנטי-דמוקרטי", שאם בוחנים אותו בפרספקטיבה היסטורית, הוא לא שונה בעיקרו מתופעות שהיו כאן כאשר השמאל היה בשלטון. אחר כך זה המשיך בהאשמת כל המתנחלים בהכאת המח"ט, בגלל קומץ חוליגנים, שאינם בשליטת מערכת החינוך של מועצת יש"ע. זאת למרות שהמציאות היא הפוכה לחלוטין. שעורי ההתגייסות לצה"ל, ובמיוחד ליחידות קרביות ולפיקוד גבוהים בהרבה בציבור המתנחל מאשר בציבור החילוני-ליברלי. וזה ממשיך להיסטריה, כאשר סטטאטוס-קוו סביב קוי מהדרין נשבר על ידי  חילוניות, וזוכה להתקפה דווקא מצד הצד הליברלי-חילוני, כאשר מיעוט רדיקלי-חרדי מתנגד לשבירת הסטוס קוו בקללות.

    לי נראה שיש לנו כאן פסיכוזת המונים, שמובילה לשיח קיצוני של הציבור החילוני, כלפי ציבורים שאינם מתאימים להשקפת-עולמו.

    אני מאמין בדיאלוג, ולא ברור לי כיצד ניתן לחזור למסלול של דיאלוג, חוץ מאשר להשתמש ברשת החברתית, כדי לערער על הקביעות הכוללניות וההיסטריות של החבר'ה.

  • פרובוקציה או הדרה

    זהו מכתב שעובר בימים אלו בדוא"ל (ברשתות ימנייות). הוא מציג סיפור קצת אחר על הארוע שבו היתה מעורבת טניה. מהי האמת? לא יודע. בכל מקרה, שווה קריאה.

    עליי לציין, כי המכתב לא מבוסס מספיק, והוא מבוסס תיאוריית-קונספירציה שבמקרה הנוכחי, אינה נראת מתאימה (לא שהשמאל הלאומי, היא תנועה שאין לה קונספירציות (בראשה עומד יועץ תקשורת), אך לא נראה לי שהן רלוונטיות למקרה הנוכחי), כיוון שקראתי את ההתכתבות של טניה במהלך הארוע (היא הופיעה בפייסבוק), ומאופי ההתכתבות שלה היה נראה שהיא בחורה מאד מאופקת, ולא תוקפנית, כפי שהפוסט מנסה לצייר אותה. בכל מקרה, שווה קריאה ועיון.

    * טניה הסבירה את התמונה שבה רואים אותה ליד עמי איילון, כארוע מיקרי.

    —-
    Subject: Fw: * טניה והאוטובוס באשדוד: הסיפור האמיתי

    ובכן….היתה זו פרובוקציה לשמה
    אני כמובן מתנגד ליחס אחר לנשים, אבל אם יש כאלו והם מסדירים נסיעה פרטית משלהם, לא כדאי ליצור פרובוקציות .

    שלום חברים

    להלן הסיפור האמיתי, המדהים, של "הנערה הגיבורה" מאשדוד,

    טניה רוזנבליט, ש"נלחמה בהדרת נשים באוטובוסים".

    מסתבר, שמי שרוצה לנסוע מאשדוד לירושלים, יודע שקיימים שני קווי "אגד": קו 438 ו- 448. קווים אלה יוצאים מהתחנה המרכזית באשדוד, (אחד מהם הוא "אקספרס" והשני "מאסף") ומגיעים לתחנה המרכזית בירושלים.

    בנוסף, במשך שנים רבות קיים באשדוד קו אוטובוס, האוסף נוסעים בשכונות חרדיות (רובע ז'), לא עובר בתחנה מרכזית, ומוריד נוסעים בשכונות חרדיות בירושלים (וגם בירושלים הוא לא מגיע לתחנה המרכזית).

    בעבר, החרדים רצו להקים חברת הסעה חרדית מיוחדת. אגד נלחמה ביוזמה זאת (כי חששה מתחרות), ובמסגרת ה"סטטוס קוו", הוקמו בארץ מספר "קווי חרדים" ש- 451 הוא אחד מהם. בקו 451 נשמרת הפרדה בין גברים לנשים.

    חילונים בדרך כלל לא נוסעים בו.

    מסתבר גם שהתחנות של קו 451 רחוקות יותר מביתה של טניה באשדוד, מאשר התחנות של הקווים 438 ו- 448.

    ובכן, מסתבר שטניה היא פעילה בכירה באירגון שמאל שנקרא: "קול אחד".

    רצ"ב תמונה שלה עם עמי איילון:

    ולהלן סיפור המעשה האמיתי:

    "היא עלתה ברחוב חנה סנש, שמעה שירים וזמזמה. איש לא דיבר איתה", סיפר אחד הנוסעים. לדבריו, לאחר שעבר האוטובוס שתי תחנות ללא

    תגובה על הפרובוקציה, עלה נוסע שהרגיש את ידה של טניה. "היא שמה את המרפק במעבר וזה נגע בו".

    הנוסע שרק כעת הבחין בה, החליט לנסות לבקש מטניה לעבור למושב האחורי כמקובל בקווים אלו. משסירבה, נשאר האברך ליד הדלת ואמר

    כי חונך שלא לשבת מאחורי אישה וכי הוא לא נוסע בקו אחר. אחד האברכים ניסה את כוחו ופנה אליה "אולי תכבדי אותנו? אני מבקש

    ממך כיהודי אל יהודי".

    לאחר שהנהג סירב להתערב בטענה כי בג"ץ אוסר עליו, הוזמן למקום שוטר.

    "הוא היה ממש אדיב וניסה גם לדבר איתה", העידו הנוסעים, "אבל היא צעקה באוטובוס שהיא תשיר בנסיעה, איימה כי תתפשט ואף התחילה לנגוע בכפתורי חולצתה".

    הנוסעים החרדים מיהרו לרדת מהאוטובוס "אני לא אפגע ברוחניות שלי בשום מחיר", אמר חסיד גור.

    השוטר הבהיר לנוסעים כי אסור גם לו להתערב בנושא, והם מצידם החליטו לרדת. "היא אמרה שנוסע אחד ירד, אבל ירדו חמישה נוסעים

    ועוד 8 לא עלו בכלל בגללה. היו כאלה שכבר שילמו והפסידו את הכסף".

    טניה שלפה מצלמה וצילמה את כל המתרחש.

    ובכן, מה קרה כאן?

    תשובה: פרובוקציה מתוכננת של קמפיין סטנלי גרינברג של "השמאל הלאומי החדש", בו משתתפים ידיעות אחרונות, "הארץ", ערוץ 2

    ועוד מספר כלי תיקשורת.

    מטרת הקמפיין: ליצור אווירת "נאחס" בארץ, לפי עצת היועץ הפוליטי סטנלי גרינברג. (ראו תחקיר של קלמן ליבסקינד לפני 3 חודשים).

    זהו קמפיין "אורווליאני", לפי מיטב המסורת של הספר: "1984" של הסופר ג'ורג' אורוול.

    הסבר על הקמפיין: על אף שהמצב בארץ טוב מכפי שלא היה שנים רבות – גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה בטחונית ובינלאומית – יצא

    "השמאל הלאומי החדש" בקמפיין נסתר, מתוכנן ו"מתוזמר" היטב.

    מטרת הקמפיין: לתת הרגשה לציבור ש"הכל רע", "הכל נאחס",

    "הפערים גדלים", "הטייקונים שולטים בנו", "אנו הופכים למדינת טאליבן", וכן הלאה, וכן הלאה. מטרת הקמפיין: לבצע "היפוך תודעה"

    בציבור. זהו כלל פסיכולוגי-סוציולוגי ידוע: אם תחזור על שקר מספר רב של פעמים, בסוף הציבור יאמין בו.

    תשימו לב: כל מספר שבועות, התיקשורת המשתתפת בקמפיין "תופסת ISSUE", (הפעם זה "הדרת נשים"), ו"שופכת" את זה בעמודים

    הראשונים. במקום להיות תקשורת חדשותית, זוהי תקשורת פוליטית.

    מטרת התיקשורת והקמפיין: להמאיס את הממשלה הנוכחית על הציבור, ולהביא להפלתה.

  • תפקידם של ליברלים בחברה שמרנית

    בזמן האחרון, יוצא לי לשמוע יותר ויותר חברים ליברלים, ובמיוחד סוציאל-דמוקרטים, שצועקים חמס, והצילו וגוועלד, כנגד "החשכת" החברה הישראלית. כאשר אני מבקש מהם לדבר בדברי שלום, הם מתרעמים. מדוע שלא נצעק חמס, כשעוולות כאלו קורות. זאת תשובתי להם:

    גם בזמן מוסלוני והיטלר היו הסוציאל-דמוקרטים שצעקו חמס. המצחיק הוא שאני קורא היום את מיין-קאמפף, והגעתי בדיוק לפרק שבו היטלר מתאר את חייו לפני המלחמה הגדולה (מלה"ע-1), וכיצד הוא פוגש את הסוציאל-דמוקרטים, ומגלה מהם את המשמעות של תעמולה וקיצוניות, ומאמץ את דרכם, רק כדי לגבור עליהם. הראשונים שהושמדו, כידוע לכם בוודאי, לא היו היהודים, אלא הסוציאל-דמוקרטים.

    ליברליים באופן כללי, לא אמורים להקים צעקות, אלא ליצור משטר יציב ודמוקרטי. משטר משגשג ומצליח. עליהם לחפש דרכים לעשות כאן משטר שיהיה שקוף, פתוח ודמוקרטי, אשר יצור יציבות ושגשוג. יציבות ושגשוג, שמטבען מורידות את השפעת הקיצונים, ומגדילות את חשיבות המתינות והסובלנות.

    היטלר לא היה עולה לשלטון, אם המפלגות הליברליות בגרמניה היו מצליחות ליצור משטר כלכלי טוב ויציב. אלא שבמקום זה הן היו עסוקות במריבות בינן לבין עצמן ולא הצליחו להתאחד. הן יצרו חוסר יציביות שהביאה להתרוממות החרדה הקיומית, ועמה לעליית הנציונאל-סוציאליסטים והפשיסטים-האיטלקטים. זה בדיוק מה שקורה עכשיו במצרים. המפלגות הליברליות לא מתאחדות ומאבדות קולות, והאיסלאם-הקיצוני זכה ל-60% מהקולות. עכשיו הוא יעצב את החוקה המצרית…. תנחשו מה יקרה.

    ליברלים תפקידם לבנות מיבנים פוליטיים יציבים ומשגשגים. כאשר הם פונים לצעקות וקיצוניות, הם רק מחזקים את הקיצונים. אם אתם ליברלים, תתרכזו בבנית דמוקרטיה משגשגת, ותעזבו את הקיצונים לנפשם.

     

    ועכשיו לצד הפרקטי. איך בונים חברה כזאת בפועל?

    היום, ברוך השם, יש הרבה ארגונים כאלו. הצטרפו לארגון הקרוב לליבכם, או אל מקום מגוריכם. בתל-אביב, יש את האסיפה של תלאביב, יש את התנועה לדמוקרטיה ישירה, את idemos, כנסת-פתוחה, המשמר-החברתי, ואהבת, מפגשים-טובים ועוד רבים אחרים. הצטרפו לארגונים הללו, ובואו להקים חברה משגשגת וליברלית.

    בהצלחה,

    טל

  • התוכנית לישוב הסכסוך הישראלי פלסטיני

    בעקבות הפוסט הקודם, התפתח דיון בדלת האחורית ביני לבין חברי, האוחז בתפיסות סוציאל-דמוקרטיות. הוא שאל אותי, מה הפתרון לסיכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת תשובתי לחברי.

    אשאיר לכם לשפוט.

    כיבוש הפלסטינים:
    אכן, יש כאן עם/ציבור כבוש, ללא זכויות. יש כאן מדינה בעלת אידאה ליברלית, שלא יכולה להיות ליברלית, כאשר היא מחזיקה מיליוני בני-אדם ללא זכויות. יש כאן סיכסוך אלים ארוך שנים. על כך אין מחלוקת בינינו.

    היכן מתחילה המחלוקת?
    בראיית ההיסטוריה.
    אציג את ההיסטוריה שבה אני מכיר.

    יש כאן שני עמים. לשניהם חזקה שווה על הארץ הזאת (ראו הרחבה בפוסט הזה). שניהם נאבקו להחזיק אותה. מי בכיבוש העבודה, ומי בהתנגדות אלימה, ומי בדיפלומטיה ושיתופי פעולה.
    עם אחד היה עם מערבי, דמוקרטי (הקונגרס היה דמוקרטי, ומכאן כל מבנה הממשל הציוני). עם אחר היה פלאחי, שמרני, רקוב משנים של מסורת עות'מנית מושחתת עד היסוד. עם אחד פעל יותר בדיפלומטיה (אם כי גם באגרסיביות כשהיה צריך), ועם אחר בפרצי אלימות. ברור שהכוחות לא היו שווים. אנו הינו חזקים יותר, מאוחדים יותר, ממושמעים יותר, והשפעתנו על אומות העולם היתה גדולה בהרבה.

    לאט לאט כמובן, הערבים גם למדו להשפיע על העולם. הם ניצלו את פרישתם המשמעותית באזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה, ביחסים הבינ"ל. הבריטים הבינו זאת, והתחילו להצר צעדנו, כדי לרצות את הערבים.

    סופו של המאבק הפוליטי-כוחני, היתה הצעת האומות של כ"ט בנובמבר. עוד לפני סיום המנדט הבריטי, שני הצדדים יצאו למלחמה. כך זה כשאין הסכמות. כשהסתיים ששון הקרב, נשארנו עם קוי 1949. כך נחלקה לבסוף הארץ, על פי מאזן הכוח הצבאי.

    הפלסטינים כמובן לא קיבלו מדינה. אנחנו כן. למה? כי ירדן סיפחה את הגדה, ומצריים את עזה. רק ב-1964, הצליחו הפלסטינים להקים מחדש ארגון עצמאי, שיהווה הבסיס לתחייתם הלאומית. הארגון הזה, מתחילתו נבנה על תפיסת עולם טרוריסטית, כוחנית. כך הוא גדל וכך הוא התעצב. הוא הלך והתעצם, עד שאיים על הממלכה ההאשמית. זה נגמר במרחץ דמים של ספטמבר 1970, כשהארגונים הלוחמניים הפלסטינים בורחים ללבנון. שם, בתוך שנים בודדות, הם הצליחו להביא את זרע הפורענות למלחמת אזרחים. לבנון, מדינה מערבית ומשגשגת, בתוך שנים בודדות, מרגע שקיבלה את הפלסטינים הפכה לארץ מדממת ומרוסקת, בה נמשכה מלחמת אזרחים כמעט 10 שנים. את הטרור, שהביאו הארגונים הפלסטינים ובראשם אש"פ, זכה לראות כל בית לבנוני. מעשי הפשע היו לשגרה. ב-1982, לאחר שהטרור גלש במשך כמה שינם לגבולה הצפוני של ישראל, נכנסה ישראל ללבנון וכבשה אותה עד קו ביירות, וגירשה את אש"פ לתוניס. על לבנון שב לנחות שלום פנימי-יחסי, ועלינו מלחמה עם ארגון החזבאללה השיעי.

    הארגונים הפלסטינים הראו בפעם השניה, שהם אינם סובלנים, ומחרחרי מלחמה הם.

    ב-1993, לאחר שהשמאל, החליט להביא אותם חזרה לארץ בתקווה לשלום, הראו הפלסטינים את תכונותיהם המוצלחות לערער את האזור, ולגרום לטרור ומלחמה. זאת למרות שהוצע להם בדרכי שלום רוב שטחי הגדה, וזאת בתקופה שהמתנחלים לא מנו מאות אלפים, כפי שהם כיום.
    אבל הארגונים הפלסטינים, שנבנו סביב טרור ואימה, לא יכולו לשנות עורם. הם עשו, מה שהם ידעו לעשות. על יד מושטת לשלום, הם ענו בפיצוץ אוטובוסים ברחובות ישראל.

    ב-2000, לאחר כישלון השיחות, הם ניסו עוד פעם לרסק את ישראל (שנראתה להם חלשה, בגלל הנסיגה מלבנון). אלא שהפעם ישראל היתה מוכנה היטב, וידעה לצפות את מעשיהם, וריסקה במהירות יחסית את האלימות הפלסטינית. הפעם ישראל, הבינה שעליה להתחיל לקדם ממשל פלסטיני הבנוי על יסודות של שלום, ודמוקרטיה, ולא על שמרנות, דיקטטורה ואימה. מאז, אני מרגיש שישראל בוחשת בממשל הפלסטיני, היא מנסה לכוון להתפתחות של משטר דמוקרטי-ליברלי או לפחות, משטר מתון, אצל הפלסטינים.

    לא ניתן לעשות זאת ביום, גם לא בשנה, וגם לא בעשור.

    אבל מי שמסתובב היום ביו"ש, יודע היטב, שהממשל הפלסטיני היום, מאפשר היום לפלסטינים יותר שגשוג, ממה שהיה פעם (עדיין השחיתות גדולה מאד, אבל לפחות יותר ויותר פלסטינים נעשים עשירים).

    יקח זמן עד שהפלסטינים יוכלו לקיים דמוקרטיה-ליברלית. עד אז, עלינו לשחק איתם משחק קח-תן, ולבדוק שהם לא נופלים לאנרכיה אלימה. זאת התוכנית. לבנות מדינה ליברלית-דמוקרטית לידינו. זה לא קל, אבל ראינו איך הליברלים יודעים להשפיע במזרח-התיכון. כל מה שעלינו לעשות, הוא לסייע לליברלים להקים כאן מדינה ברת-קיימא וליברלית.

    מה יהיה מצבם של המתנחלים?

    לא יודע. אם שתי האוכלוסיות ישכילו לחיות אחת ליד שניה, ללא אלימות, אזי שתיהן תחיינה בשלום וביחסי שכנות. אם לא, אני מניח שבסופו של דבר, המתנחלים יצטרכו ללכת. לכן לדעתי, אם מישהו יגרש אותי מביתי, זאת דניאלה וייס והנערים שהיא מחנכת לאלימות, ולא השמאל. היא להבנתי, האיום על ההתישבות ביו"ש.

  • לא אשתוק, כי ארצי שינתה פניה

    טוב, עכשיו זה הנושא החם. הפעלת האלימות נגד חיילי צה"ל על ידי "אנשי-ארץ-ישראל-השלמה". כל התקשורת קוצפת, וחבריי מתנגדי-ארץ-ישראל-השלמה, כותבים "מחיר של המשך הישיבה בשומרון וביהודה הופך גבוה משנה לשנה. אם חו"ח תפרוץ כאן מלחמת אזרחים, האחריות והדם על ידי מי שממשיכ/ה לשבת בשטחים ולגלגל עיניים לשמים. "

    כלומר, אני אשם. בראוו, כך עושים לינץ' ציבורי בקבוצה שיש לה אידאולוגיה שונה משלך. נופת צופים, שיא הדמוקרטיה. ממש נפלאות הליברליות.

    חבר'ה, תרדו מהעץ הגדול שאתם מטפסים עליו, ותתחילו לחשוב כמו שליברלים אמורים לחשוב, ולא כמו קופים שמרנים, בבונים מחרחרי ריב ומדון.

    כדי לחשוב כמו ליברלים, יש לחפש קודם כל את ההבנה של כל הצדדים בסיפור. האבן שהורמה על המח"ט, לא התחילה בקומץ האנשים. לסיפור של האבן, קדמו תהליכים רבים שהובילו אל האלימות.

    כן, כן, אני יודע. אסור להרביץ. בטח שאסור להרביץ. מה פתאום. זה אסור.

    האלימות של תג-מחר לא הופיעה פתאום, יש לה שני צדדים. הצד האחד, הוא קבוצת רדיקליות בקרב המתנחלים, שמאמינות בכוח, כגורם מרתיע הן כלפי הערבים והן כלפי הממשל. צד זה היה יכול להשאר קטן, אילולא, היתה לצידו ממשלת ישראל, שהסבירה לציבור (לא רק הכתום) שבמקום הזה אין באמת דמוקרטיה (כמה מפתיע).

    הציבור הכתום למד על בשרו, את מה שלמדו 450 אלף אזרחים ביולי-ספטמבר 2011:

    במדינה הזאת, השלטון עושה מה שהוא רוצה. שרון העביר את ההתנתקות, בניגוד לדעת הליכוד, ולהצבעת 70 אלף מתפקדי הליכוד. ואז הציבור הכתום, הבין שכאן לא הדמוקרטיה משחקת, אלא כוח-פוליטי-ברוטאלי. את ההתנגדות השלווה של המתנחלים לפינוי, לא הוכירו.

     

    אם הציבור הזה, עוד חשב שאסור להפעיל אלימות, באה הממשלה והראתה לו שהדרך היחידה לפעול, היא אלימות ועוד אלימות.

    אם פעולה של בניית בתים, כאקט פוליטי. אקט הדומה מאד לאקט הפוליטי של הפולשים לבתים עבור מחאת הדיור, הסתיימה מצד הממשלה באלימות, אז איזו פעולה נשארה עוד בפני נוער אקטיביסטי? כן… ניחשתם נכונה. הנוער האקטיבסטי-הרדיקלי (זה שלא רואה את המציאות כמורכבת) גילה שתג-מחיר, זאת הדרך שלו להשפיע על המדינה, ולהחזיר לה מכה אחת אפיים.

     

    הנוער הזה, למד שאם הוא רוצה לפגוע בצה"ל, עליו לפגוע היכן שכואב לו. כמו שצה"ל פוגע בו, כך הוא פוגע בחזרה בצה"ל.

    לממשלה היה תפקיד מכובד ביותר בהסלמת המצב, והפיכת תג-מחיר לגיטמי בעיני ציבור הולך וגדל של ימנים-רדיקליים.

    עד כאן סיפור הנוער האקטיבסטי של ארץ-ישראל-השלמה.

    עכשיו, נלך לנוער אחר. או בעצם לפעילים אחרים. חברי, אוריאל, ומכרתי לירון, הלכו להפגין לפני שבועיים נגד משהו בתל-אביב. אוריאל, הוא בחור שקט, רגוע מאד. לוקח לו זמן עד שהוא אומר את דברו. חבר וותיק מהתנועה לדמוקרטיה ישירה. לירון, אשת חיבורים, פעלה כדי לחבר את אנשי כנסת-פתוחה, התנועה לדמוקרטיה ישירה, איידמוס, משמר הכנסת, לכדי קבוצה אחת. אוריאל הצטרף להפגנה, ופגש שם אדם שמוכר לו. הוא ראה שהאדם הזה עם שן שבורה, ושאל אותו לסיבת שבירת השן. הבחור סיפר לאוריאל ששוטרים הכו אותו ושברו לו את השן.

    פתאום, משום מקום, התפרצו שוטרים, ועצרו את הבחור הזה שוב. אוריאל שביקש להגן עליו, צעק "הי הם עוצרים אותו". מיד צעק מפקד השוטרים לעצור גם את אוריאל. כמה שוטרים התנפלו עליו והכניסו אותו לניידת. אוריאל יאושם מאוחר יותר בהתקהלות אסורה ובהתנגדות למאסר. באותה הפגנה, גם לירון תעצר. היא תהיה העצורה הנשית היחידה. לירון תזרק למאסר לבד, לא לפני שהיא תוכה על ידי שוטרים. החבורות הכחולות,  על פי עדויותיה היא ועל פי עדותו של אוריאל, לא ירדו במשך ימים. לירון נשפטה שלא בפניה, ונפתח נגדה תיק פלילי. מאוריאל הוחרם האיפון (שבו הוא צילם את הההפגנה), וממשתתף אחר גם הוחרם הסלולרי, ונמחקו תמונות מההפגנה.

    גם לירון וגם אוריאל נפגעו מאלימות המשטרה, שפועלת כאילו אין לה דין ואין לה דיין. משטרה אלימה ופוגענית, שאינה מבחינה בין שמאל לימין (יאמר לזכותה).

    אלא שכאן מסתיים הדימיון בין נוער הגבעות, לאוריאל ולירון.

    בשיחות שהיו לי עם שנייהם, היה ברור שהפעולה שיש לנקוט, איננה השבת אלימות כנגד אלימות. היה ברור לשניהם, שיש לבנות כאן דמוקרטיה מתפקדת.

    זאת גם אמירתי לחבריי, נוער הגבעות. אלימות לא תביא דבר. היא רק תאפשר הפעלת יותר אלימות, ותאפשר לצבא להפעיל יותר אלימות נגדכם, ובסופו של דבר היא תאפשר למדינה להפעיל יותר אגרסיביות נגד כלל תושבי יו"ש.

    אני מעריך שלא תקישבו להמלצותי. משום מה אתם מעדיפים את דרך האלימות, ומצדיקים אותה. קטונתי מלשכנעכם. לכן, לא אל מצדיקי האלימות דבריי, אלא אל חבריי הליברלים מימין ומשמאל. כן, אתם שמאמינים שצריך לתקן את הדמוקרטיה על ידי יותר שקיפות, על ידי יותר דיבור, על ידי יותר כבוד, ופיקוח על הממשלה. עלינו לפעול במשנה מרץ לרסן את הממשלה, ולא לתת לה להשתשמש באלימות נגד אזרחים, ללא קשר לדעותיהם הפוליטיות. עלינו לפעול במרץ על מנת לבנות כלי פיקוח על הממשלה. עלינו לבנות כלים טובים יותר לדיון ציבורי. עלינו לקדם תרבות שיח, שנמנעת מהתלהמות.

    וכן, עלינו להגיד לנתניהו, ולליברמן, ולשאר שרי ישראל, אתם שותפים לאלימות. רסנו את המשטרה, ואת האלימות שהיא נוקטת.

    עלינו להגיד לתקשורת שמכסה על אלימות המשטרה, אתם שותפים ביצירת מציאות אלימה, ובהשתקת חופש הביטוי.

    אכן, רבותיי השרים וראש הממשלה, צריך לעצור הפגנות אלימות, אך עליכם למצוא דרכים לא אלימות לעשות זאת. כי אם אתם מפעילים אלימות. אם המשטרה נוהגת באלימות, ואם שוטרים מתנהגים כקלגסים משוללי רסן, הפועלים מעל החוק, אז גם האזרחים לומדים להפעיל אלימות. שלטון אלים, הוא שלטון חלש, ואם תלכו בדרך הזאת, סופה ללבות עוד ועוד שנאה, מימין ומשמאל.

    רבותי, יהה השלום על כולנו. שובו איש איש לפעולתו למען הדמוקרטיה, בדרכי שלום.

דילוג לתוכן