בתוך בליל הידיעות והירחונים הזורמים אלינו התפרסמו בימים האחרונים שתי כתבות וגליון של ירחון שיש בינהם קשר סמוי. אולי במבט ראשון לא נראה בינהן קשר, אך התבוננות עמוקה יכולה להראות שבין שלושתן קיים קשר של שתיקה. שלושת הפרסומים הם: הדיווח על כך שאסנג' יוסגר לשוודיה, אורי בלאו יעמוד לדין וגליון ארץ-אחרת שהוקדש לחוק הביומטרי.
המחבר בין שלושתם הוא קשר עמוק ותת קרקעי הקשור לנושאי בטחון-פנים.

במקרה הראשון אסנג' מוסגר לשוודיה על מנת לעמוד בפני משפט על אונס שלכאורה ביצע. במקרה השני אורי בלאו מועמד לדין בגין מסמכים סודיים שהחזיק, על אף שנראה כי ערך חופש העיתונות היה אמור לאפשר לו את ההחזקה של המסמכים. במקרה השלישי, ממשלת ישראל, בהליך תמוה שמריח מהעדר דמוקרטיה, הצליחה לשים יד על המידע הביולוגי של אזרחי מדינת ישראל.

המקשר בין שלושתם הוא ככל הנראה מערכות לבטחון פנים המסוגלות לכופף את המערכת הדמוקרטית ולפעול בהן בחשאי ומתחת או מעל לחוקים, בצורה כזאת שהאזרח התמים לא יבחין בה.

המקרה של אסנג' הוא הרדיקלי מבין שלושת המיקרים. אסנג' אחראי על ההדלפה החמורה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. אסנג' הצליח לחשוף שקרים שתוו ארצות הברית ובנות בריתה (בינהם גם ארצות-ערב). לראשונה בהיסטוריה יכלו אזרחי העולם וגם אזרחי ארצות הברית לראות כמעט בזמן אמת, מה באמת עושה ארצם, ולאן היא חותרת. על פניו היה זה הישג עיתונאי אדיר מימדים. בפועל, הדמוקרטיה הגדולה בעולם אינה אוהבת את חופש הביטוי כאשר הוא לא נוח לה. אך כיוון שארצות הברית לא יכולה לחסל את אסנג' מבחינ ה פיזית מבלי לזכות לביקרות קשה, היא משתמשת בחוקים כדי "לחסל" משפטית את מי שנתפס כ"מחבל" בעיני ארצות-הברית. כבר בימים הראשונים לאחר החשיפה הממשל הפעיל לחצים על חברות שהיו קשורות לויקיליקס כדי להפיל את אתר ההדלפות. במהלך ההתקפה הופיע גם אישום על אונס כנגד אסנג' ויש לשער שהוא חלק מתהליך החיסול ה"חוקי". מערכות בטחון-פנים מחזיקות בידהן מידע רב, ולא יקשה עליהן לפברק עדויות או לשפוך מידע סודי על מי שאינן חפצות ביקרו. לכן סמיכות הארועים בין האשמה באונס ובין הדלפת ויקיליקס מעלה את הסבירות שתיק האונס של אסנג' הוא תיק תפור ולא תיק אמיתי. תיק שנועד ללמד את אסנג' ודומיו לקח לבל ינסו שוב לפגוע בחסיון המידע האמריקאי. הדוגמה של אסנג' היא רק דוגמא אחת לשימוש של מערכות ביטחון פנים בעיוות של החוק כדי לפעול כנגד עקרונות דמוקרטיים.

גם המקרה של ענת קם ואורי בלאו דומה. ענת קם חשפה מסמכים שנועדו להראות כי מערכת הבטחון פועלת בניגוד להוראות מערכת המשפט. ללא המעשה של בלאו וקם, לא ניתן היה לחשוף את הקרע בין מערכת המשפט הישראלית לצה"ל. וגילוי של קרע זה, חשוב לניהול ושימור הכוח הדמוקרטי של אזרחי ישראל כנגד מערכות השלטון. פעולתם של בלאו וקם היו צריכות לזכות בפרס שמירת הדמוקרטיה בישראל. לעומת זאת בפועל, ידה של מערכת הבטחון גברה, ובלאו-קם מצאו את עצמם בצד הנענש.

גם במקרה הביומטרי מי שיקרא את הבטאון ארץ-אחרת העוסק בחוק הביומטרי יוכל להבחין מיד שמי שבפועל ניהל והוביל את החוק היא מערכת הבטחון, תוך כדי שהיא מנצלת את המערכת הדמוקרטית כדי להעביר חוקים שלא עברו תהליך דיון ציבורי מספק.

בכל המקרים הללו, כוחה של מערכת הבטחון גדול מכל המערכות הדמוקרטיות. לציבור או לפחות למבקרי מערכת הבטחון אין כוח אמיתי לבלום מהלכים של מערכת הבטחון. באף אחד מהמקרים הנ"ל העיתונות לא היתה מסוגלת לנהל מאבק דמוקרטי יעיל נגד מערכת הבטחון, וכך נוצר מצב שבו מי שמכתיב בפועל את הדמוקרטיה של המדינה, אלו כוחות עלומים שאינם נמצאים בפיקוח ציבורי יעיל. לא פעם ולא פעמים במהלך ההיסטוריה, היו אלו כוחות בטחון הפנים שהכתיבו את אופיו וקיומו של המשטר.
הדוגמאות לכך הן רבות. הידועה שבהן היא קריסת הרפובליקה הרומית והפיכתה לקיסרות. לאחר חמש-מאות שנים של דמוקרטיה צולעת אך מתפקדת, איבד הסנאט את יכולת השליטה שלו. התופעה התרחשה ככל הנראה על רקע הפיכת הצבא הרומאי לצבא מקצועי ובשל כך, מוקד הכוח הפוליטי האמיתי עבר לצבא. כתוצאה מכך יכול היה יוליוס להשתלט על רומא, מבלי שלסנאט תהיה דרך להתנגד. גם הרצח של יוליוס קיסר לא הספיק כדי לעצור את התהליך. מרגע שהצבא הפך לפוסק האחרון, רומא היתה בדרך הבטוחה להפוך לדיקטטורה. רומא לא הצליחה להימלט מגורלה. בדורות הראשונים של הקיסרים, עוד השתדלו הידקטטורים להראות כפועלים על פי החוקים הדמוקרטיים, אך כעבור כמה דורות כאשר התרגלו האזרחים לשלטון הדיקטטורי, יכלו הקיסרים לנהל את האימפריה ללא כל אפשרות של האזרחים להתנגד. במהלך 500 שנים הבאות המשיכה רומא לתפקד כקיסרות לא דמוקרטית הנשענת על כוח הצבא. גם מיקיאוולי מזהיר אותנו שברגע שהבטחון הופך להיות הכוח הפוליטי המשמעותי ביותר, סופה של הדמוקרטיה קרוב.

למרות הסכנה שבמערכת בטחון המהווה כוח פוליטי דומיננטי אין לנו אפשרות לוותר על מערכת הבטחון. ישראל זקוקה למערכות בטחון יעילות לקיומה. אנו חיים באזור היפר-שמרני ואנטי דמוקרטי, וחיינו הדמוקרטיים נשענים על כוחם של צה"ל השב"כ והמוסד. בלי היכולת שלהם לפעול ביעילות, כמות הפיגועים והמלחמות עלולה לעלות ולצמוח, ואיתם היכולת לנהל אורח חיים דמוקרטיים תרד. בזכות יכולתיהם המעולות של מערכות הבטחון הישראליות, יש לנו את השקט לנהל הדיון הציבורי שלנו, ללא צורך לעסוק בסוגיות בטחון. חלק גדול מהצלחת המחאה תלוי בכך שבשנים האחרונות, הרבה בזכות מערכת הבטחון, אנו זוכים לתחושת בטחון גבוהה.

כוחה של מערכת הביטחון הוא חרב פיפיות. בהעדר בקרה ציבורית יעילה יוכלים גורמים אינטרסנטיים במערכת הביטחון להניע את מדינת ישראל לכיוון פחות ופחות דמוקרטי (ראו ערך ווטרגייט או הקונגלומרט הצבאי-תעשייתי בארה"ב). השאלה כיצד לאפשר למערכת הבטחון לבצע את תפקידה וביחד עם זאת לשפר את הדמוקרטיה היא שאלה מורכבת, הדורשת עיון רב. זאת שאלה חשובה הדרושה להמשך הקיום הדמוקרטיה שלנו, והגיע הזמן שניתן עליה את הדעת. בפנינו קימות דרכים רבות לאזן בין הצרכים השונים, ובוודאי דיון ציבורי רציני יוכל לחשוף עוד כמה רעיונות ומהלכים שעוד לא חשבנו עליהם. האם אתם מכירים דרכים טובות לאזן בין דמוקרטיה לבטחון?

שלכם,

טל