בעקבות המפגש בקדומים, התפתחו מספר שיחות באינטרנט (כאן, כאן, כאן). לפחות שתים מההתכתבויות עלו לטונים מאד לא נעמים, של העלבות, פגיעה וכעס.

שיחה רגועה בין שני מתכתבים מקדומים ומהשמאל-הלאומי, הפכה לפיצוץ לא נעים. וכיוון שאני מכיר את מי שכעס כל כך, קצת התפלאתי. לא הבנתי מהיכן הזעם, מהיכן חוסר הפרופורציה. כשדיברתי איתו טלפונית, הוא היה זועם ונרגז, גם במושגים שלו. לקח לי זמן להבין מדוע הוא נרגז. מה שהיה כתוב בטקסט של בר-הפלוגתא שלו לא הצדיק את הכעס.

אבל אז הבנתי. הבנתי כי גם לי זה קרה פעמיים. באחד הדיונים בפייסבוק, סביב פרשת זועבי, נכנסתי כניסת אמוק בפעיל שמאל שאיתו שיתפתי פעולה בעבר. הטונים בדיון הפכו להיות אלימים וצרחניים, חסרי פרופורציה והיסטריים. מילה אחת שלי, היה בה כדי לפוצץ את בן השיח שלי.

ואותו דבר קרה לי, כעבור כמה שבועות, עם אותו אדם, אלא שהפעם, אני הוא זה שהתפוצץ. מילה אחת שלו, שבסיטואציה אחרת, היתה מתפרשת כחסרת משמעות, נראתה לי כיסוד לתוקפנות עזה שלו כלפיי.

כשבדקתי לאחר מכן את עצמי, הבנתי שהיה כאן משהו לא פרופורציואנלי. משהו געש בי, והוא לא היה קשור כ"כ לבחור, אלא יותר, למה שייצג. אני חושב שזאת היתה פוסט-טראומה מודחקת, שקיננה בנו.

כל אחד מאיתנו היה בסטרס באותם שנים קשות שבין 1992 ל 1999. כל אחד מאיתנו אגר את הטראומה, והדחיק אותה, כדי לנסות לקדם את החזון הפוליטי שלו. אבל כנראה שיש סוג מסויים של מפגשים ואופי מסויים של אינטראקציות, שמציף את הפוסט-טראומה, וגורם לתגובה העצבנית להתרחש.

יתכן שרבים מאיתנו נושאים איתם את הפוסט-טראומה של השנים ההן. ואז נשאלת השאלה, האם לעולם נישא אותה? האם נצטרך להמתין עד שאחרוני הדור ההוא יחלפו מן העולם, כדי להצליח לקדם כאן משהו משותף? או שניתן לגרום למשקעי העבר להחלש, ולאפשר לנו לשוב ולפעול ביחד.

אני יודע שיש הרבה טיפולים לפוסט-טראומה. הטיפול העדיף עלי, הוא לחזור לשם, ולספר לכם עליה. אני מבקש שלא תשפטו אותה. אל תגידו לי שטעיתי, ולא הבנתי. כי זאת היתה החוויה הסוביקטיבית שלי. מה שאתם יכולים לעשות, זה פשוט לספר את שלכם. אני אשמח להבין איזה טראומה, כל אחד מאיתנו סוחב מהתקופה ההיא.

הטראומה שלי:

הטראומה שלי התחילה ב-1987, שלושה חודשים לפני פרוץ האינתיפדה הראשונה. אני זוכר את עצמי מתבונן על עובדים פלסטינים בשוק העבדים במזרח כפר-סבא. אני זוכר את המבט בעינייהם, ואת ההבנה שהם הגיעו לנקודת השפלה כל כך עמוקה, עד שהם לא יוכלו לסבול זאת, והר הגעש שלהם עומד להתפרץ. ידעתי שמשהו לא טוב עומד לקרות, ולא הייתי יכול להשפיע על המצב. שלושה חודשים לאחר מכן, האינתיפדה הראשונה פרצה.

הטראומה השנייה שלי התחילה לקראת החתימה על הסכמי אוסלו. ההסכם שעבר על חודה של מיצבושי, בגלל מי שיהפוך לאחר מכן לסוחר סמים, עמד להכניס לגבולות הארץ חבורה של מרצחים. לא עבר זמן, והעסק התפוצץ. פיגועי טרור, פרצו, והשלטון הישראלי, טחו עיניו מראות. כל ניסיון למחות, פשוט נעלם מעיני הציבור. שריד הקריב אותנו כ"קורבנות שלום", ברוב שחצנותו. התקשורת סתמה את פינו. הפגנות שהלכנו אליהן, ובהם היו עשרות אלפים ואף מאות אלפים, פשוט נעדרו ממסכי התקשורת. המצב הלך והחמיר. היה נראה באותה תקופה שאש"פ יהיה כמו סרטן בתוך ישראל. והממשלה צוחקת עלינו. מה שהשפיע יותר מכל, היתה אמירת הפרופלורים של רבין. כל מה שעשינו כדי להתריע בפני הסכנה הקיומת, הוגדר כרוח…. כפרופלורים. קולנו הושתק. קולו של הימין המתון הושתק, ורק קולם של האלימים ביותר מבינינו נשמע. גם כאן לא יכולנו להשפיע על האסון המתקרב ובא. בסוף, מישהו רצח את ראש הממשלה, ואני הואשמתי. למה? האם אני תמכתי ברצח? האם אני רצחתי?

הטראומה השלישית היתה קשורה לשהותי בשנים 1995 – 2001 באוניברסיטת תל-אביב. באותה תקופה היתה האוניברסיטה מעוז השמאל. היה מקובל שאם אתה לא שמאל, אז לא יכול להיות שאתה סטודנט באוניברסיטת תל-אביב. לתומי, חשתי שאני במדינה בה חופש הביטוי הוא קדוש, ולכן הופתעתי כאשר השמעתי דעות ימניות, נחשבתי בזוי. באותה תקופה נשמר חופש הביטוי באוניברסיטה רק לשמאלנים. אבל הדבר הגרוע ביותר היה בכל פעם ששאלו אותי איפה אני גר, ואמרתי בצופים או בקדומים. כשבני שיחי הבינו שזאת התנחלות, היה המבט מתחלף למבט של תיעוב. אני לא אשכח את המבטים הללו. לקראת סוף לימודי באוניברסיטת תל-אביב, מישהי שהיינו בקשרי עובדה טובים, שאלה אותי היכן אני גר. כששוב ראיתי את המבט הזה, לא יכולתי יותר, הכעס והעלבון עלה והתפרץ. פשוט הפנתי את עיניי ובכיתי, כמו ילד. זה היה מבזה.

לאחר מכן עברתי לאוניברסיטת בר-אילן. שם לאף אחד לא היה אכפת אם השמעתי דעות שמאלניות או ימניות. שם לאף אחד לא היה אכפת היכן אני גר. פתאום הרגשתי חופשי. פתאום הרגשתי, שהשפיות חוזרת אלי. שמותר לי להיות מי שאני.

אלו הטראומות שלי. האם גם לכם יש טראומות מאותה תקופה?

שלום לקוראי הבלוג,

ענת כהן הכותבת על ניהול עיסקי, פירסמה פוסט על הקוד הפתוח והשפעתו החיובית על החברה, הפוסט שבעיניי מלא הוא תחושת יופי ושינוי. שינוי אמיתי שמגיע מלמטה. שינוי שאין מאחוריו תנועה, אלא רק הרבה אנשים שפועלים ביחד, מתוך הסכמה ורצון לשתף פעולה. השינוי הזה מגיע מתוך מאות ואלפי דיונים היוצרים חשיבה אבסטרקטית הפרושה על פני הרשת. חשיבה שבה לאט לאט מתגבשות הסכמות ועל בסיסים לנרקמים שיתופי פעולה ויצירה משותפת.

בכתבה הזאת מופיעים ד"ר אורי אמיתי, בני דאון, וכותב בלוג זה, וכן טוייזר-לומברוזו ושדה-סעדון. את אורי אמיתי הכרתי לפני שנתיים וחצי בהתכתבות בבלוגים, כאשר חיפשתי מישהו בעל רעיונות דומים לשלי. מאז אנו חברים טובים. אנו פעילים בתנועה לדמוקרטיה ישירה, וגם באופן עצמאי. את בני הכרתי דרך אודי באומן (אדם מקסים). בזמנו חשבנו על כוס בירה איך להקים את כנסת פתוחה (מי שהיה בסוף הרוח היוצרת הוא עופרי רביב, שבני כותב יחד איתו קוד).  שלושתינו חברים בתוך קהילות אבסטרקטיות גדולות שבהן החברים מכירים אחד את השני, ויכולים להרים טלפון ולהתארגן במהירות. לכל אחד יש את רשת החברים שלו, ולחברים שלו יש את רשת החברים הבאה. אנחנו רק דגימה מתוך הרשת הענפה הזאת. וברשת הזאת לדעתי אין קטן וגדול. כל מי שהשתתף ברשתות הללו, רואה איך כל אחד מאתנו, בעל רצון לעשיה, יכול לקום ולעשות, והוא ייתמך על ידי עוד חבר או שניים שיעזרו. ביחד אני מאמין שכולנו (כולל אתם, קוראי הבלוג), נוכל לעשות את המקום הזה טוב יותר.

במהרה בימינו, אמן

על פי התפיסה הסוציאליסטית הקלאסית, הכוח של של המעמד הפרולטריוני נבנה על ידי התודעה המעמדית, והמאבק. הערכה זאת אולי תאמה לעידן השלישי של התקשורת. עידן בו התקשורת נשלטה בצורה ריכוזית, והמאבקים היו צריכים להיות חדים וקיצוניים.

אלא שלשמחתנו, אנו בפתחו של העידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הופכת להרבה יותר מבוזרת. המסרים יכולים להיות יותר מורכבים, והכוח מתחיל לנבוע מתוך הציבור עצמו, ולא משלטונות מרכזיים. בהתאם לזאת, טענתי כי את הכוח הציבורי שנובע מלמטה, יש ליצור דרך אהבה, דיון וחיפוש האמת. עודד גלעד, כינה את השיטה הזאת "מַאהַב" זאת בניגוד ל"מַאבַק" הסוציאליסטי שמבוסס על הפעלת שינאה כנגד קבוצה אחרת, תעמולה ו"תפיסה סוביקטיבית של המציאות". ברוח הזאת של המַאהַב, אנו בונים כיום בקדומים את הקהילות הדמוקרטיות.

השבת אירגנו וועדת קליטה וועדת תרבות שבת משותפת. את פני השבת קיבלנו בשירים ונגינה של חמישה נגנים/זמרים מתושבי השכונה (ראו סרטון בהמשך). לאחר מכן התאספנו לקבלת שבת משותפת לכלל השכונה בבית הכנסת האשכנזי (בגלל שהוא הגדול שבבתי הכנסת). בבוקר השבת, וועדת קליטה אירגנה משפחות לארח משפחות אחרות שהן תרם הכירו. ובסעודה שלישית (הסעודה שלקראת צאת השבת) יצאו המשפחות לארוחות משותפות ברחובות השכונה. לאחר צאת השבת, אירגנה וועדת תרבות ערב מיוחד לנשים.

שיהיה לכולנו שבוע טוב ושנים דמוקרטיות מאד.

טל

שלושת הפוסטים האחרונים שבהם עסקתי בשינוי על ידי אהבה, דיון וחיפוש האמת, הם בעצם

מהטמה גנדי

תירגום שלי, לסאטיאגרהא של גנדי, לחוכמה שנמצאת ביהדות העמוקה, וגם כלים שמצאתי במהלך חיי כיעילים בשינוי עמדות של כל הבאים דיון (כולל עמדותיי שלי).

עוד לא יבשה הדיו מעל הפוסט האחרון, וכבר הועמדתי במבחן, לבדיקת התיאוריה. לפעמים אני מתפלא, איך הקב"ה מזמן לנו התנסויות בדיוק כשאנו חושבים שהבנו משהו 🙂

האתגר הגיע לאחר התכתבות ארוכה עם ויקיפדיה, סביב הערך "יוזמה אזרחית" (קישור קבוע). יש שם בחור, שטען שהערך יוזמה אזרחית הוא תעמולתי. הבחור שימר בערך תבנית של "תעמולה", בטענה ששם הערך הוא תעמולתי. לא עזר לנו שהמונח באנגלית נקרא citizen initiative, לא עזר לנו שפנינו לאנשי אקדמיה בארץ, שעוסקים ביוזמה אזרחית, והם אישרו שזה מונח עיברי סביר בהחלט. גם לא עזר לנו שהמזכירות של האקדמיה ללשון כתבה שהמושג אכן סביר בהחלט. הבחור בשלו. בהתחלה חשבתי שהבחור, אכן שוחר צדק, אך עם הזמן, הצטברה אצלי התחושה שהבחור פשוט מחפש מלחמות. ככל שהתכתבתי עם יותר ויקיפדים, כך גיליתי שיש לבחור היסטוריה לא נעימה של ריב ומדון. אלא שלא רק שהבחור רב עם הרבה אנשים, גם יש לו קבוצה שמלווה אותו, ומגבה אותו במאבקים. כך, נראה לי שכאשר ניסינו ליצור בוררות בנושא, הסתבר שלויקיפדים הוותיקים יש סוג שיפוט דומה לדרך המחשבה של הבחור.

החלטנו להניח לעניין. אין לנו עניין בריב ומדון עם אף אחד. מלחמות בוקיפדיה לא יסייעו יתר על המידה, ביצירת דמוקרטיה ישירה.

אלא שעירא, שהתרגז מאד מהדרך ה"נהדרת הזאת" ליצור ידע, כתב על כך בבלוג שלו. 36 דקות לאחר שהבחור קרא את הביקורת עליו, הגיע הבירוקרט הראשי של ויקיפדיה, וחסם את עירא לצמיתות מהויקיפדיה. הטיעונים היו שעירא תקף ויקפד אחר מחוץ לויקיפדיה.

לא עזרו כל המחאות. לא עזר שאין חוק כזה, והבירוקרט חרג מכל חוק הקיים בויקפדיה. מישהו עיצבן את הבחור, והבירוקרט הראשי, ללא משפט סביר, פשוט חסם לצמיתות את עירא (ראו כאן את סיפורו של עירא, ועוד מידע על ההתנהלות).

אותי, הדבר הזה הרתיח כהוגן. אם יש דבר שמצליח להוציא אותי משלוותי, זה מה שנראה בעיניי, כדיקטטורים, אנשים שבשם האגו-מניה הפרטית שלהם מתעמרים באחרים, וקבוצה שהשתלטה על משאב לאומי, וסותמת פיות למי שקורא עליה תיגר. חשוב לי לציין, כי כך זה נראה בעיניי בשלב הכעס.

וכאן עשיתי טעות, בניגוד לחוקי "דבקות באמת". התרגזתי, ופעלתי מתוך כעס גדול. רשמתי בדיון, שהויקיפד הראשי הוא דיקטטור שאינו מוכן להקשיב לביקורת. ואופס… נחסמתי לשבוע….

יתרה מזאת, היה ברור לי ולאחרים שבויקפידה אין לנו כל כלים לשנות. גם בירור בנושא, במוסד הבוררות של ויקיפדיה, הניב תוצאות מוזרות מאד. למרות שהיה ברור לכל הנוגעים בדבר, שאין שום חוק שעומד מאחורי החלטת הבירוקרט, נדחתה הבקשה להסרת החסימה על ידי מוסד הברורים. ולי זה חיזק את ההרגשה שהמערכת כולה נשלטת בידי אותה קבוצה.

עכשיו, כבר היה קשה להתעלם. ויקפדיה היא משאב לאומי של ידע. ונראה כי כרגע שולטת בה קבוצה בעלת דפוס מחשבה מאד דומה, המרחיקה בפועל, כל מי שחושב אחרת. המשמעות היא אובדן חופש הביטוי, בכלי שאמור להיות הכי פתוח לציבור הרחב. המשמעות היא שיש כאן קבוצה ששוב יכולה להכתיב, מהו "ידע נכון" ומהו "ידע לא נכון".

הגרוע ביותר, שאם מה שאני חושב נכון, אז זה קורה במערכת שאמורה להיות חופשית, ולא נשלטת על ידי שום גורם ממסדי.

כיצד עלינו אם כן להתמודד על פי עקרון הדבקות באמת?

ראשית, אחרי שנרגעתי, הבנתי שלא פעלתי נכון. יש להימנע ככל הניתן מלפעול בעידנא דריתחא. השלב הבא הוא לא להניח שיש בקבוצה ההיא רשעים, אלא שהחברה הללו רואים היגיון מסויים במעשיהם.כלומר להניח שלאנשים יש רצון לפעול לטוב (אהבה).

כדי לברר את העניין הזה, פתחנו את משפט ויקידפיה, שהוא בעצם כלי לברר עמדות שונות, ושאלות שונות בקשר להתנהגות ויקיפדיה. חלק המטוענים בעד ההתנהגות הנוכחית, אפילו טוענים כנגד אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה, שהם באים לחבל בויקיפדיה (ולדעתם, אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה, יראו את עצמם מהר מאד בכלא על פעילות הרסנית זאת). הכלי הזה, מאפשר לנו להתחיל ולברר את הצדדים השונים לויכוח, ולנסות ולהציץ להגיון שמנחה את האחרים. היגיון, שנעלם מעיניי כאשר התחלנו את הדיון.

לאחר שפתחנו כלי לדיון, יהיה לעינו לדבוק באמת. לשאול את עצמנו, האם באמת כך צריכה להתנהל ויקיפדיה. לא לבוא מראש עם ההנחה שזה נכון, אלא להעמיק ולשאול ולברר. אולי במקרה אנשי ויקפדיה צודקים. המטרה היא לברר את האמת, ולצעוד על פיה. החיפוש צריך להיות יסודי, ולהגיע לתשובות שיהיהו ברורת לכולם. והוא צריך לעשות מנקודה מכבדת, ושיוויונית.

חלקכם יאמר, שדרך כזאת היא ביזבוז זמן, ושעדיף לתבוע את הויקיפדיה, להשחיר את פניהם בעיתונו וכיוב'. אנ טוען שזה לא יקדם כלום. נניח ובמקרה הכי טוב, לשיטת השונאים דיקטטורה שמחר בבוקר נעלמת אותה קבוצה שמנהלת את ויקיפדיה, אבל אם לא יבנה מנגנון דמוקרטי יעיל, שוב תופיע קבוצת אוליגרכיה ותדיר אחרים. לדעתי חיפוש האמת הוא תהליך ארוך יותר, ופחות סנסציוני, אבל בסוף הוא מאפשר לבנות מערכת מתוקנת שתחזיק זמן רב יותר. לאחר שנברר את כל הבעיות , ונבין כיצד יש ליצר ידע בצורה הטובה ביותר, נדע גם איך לבנות מערכת שתחזיק מעמד יותר זמן.

אמת

אנשים שגדלו בסוף המאה ה-20 אינם מודעים לכוחה של האמת. לאחר עשורים של הפצצת פרסומות, מידע פירסומי השתול בכתבות ניטרליות, ו-Infotainment (תודה לעודד גלעד על המושג), איבדנו את האמון במערכות הידע.

אבל בעבר, כאשר לידע היה מקום של כבוד, היה לו גם כוח לשנות את העולם. במשך מאות שנים שלטה הכנסיה באירופה כולה, באמצעות השליטה במקורות הידע. אנשים האמינו בה. אך כאשר עלה וצמח המדע החדש, עם ידע מבוסס היטב, הנתמך בתצפיות, ומחוזק על ידי הפרקטיקה היומ-יומית של הטכנולוגיה שהמדע יצר, העולם האירופאי התחיל להשתנות, ואיתו גם שאר העולם. הידע המדעי, ורכישתו על ידי ההמונים, הובילה לשינוי תפיסת עולם משמעותית מאד באירופה ובשאר העולם. אנשים צועדים על פי תפיסת העולם שלהם.

במאה ה-20, היחצ"נות, הפרסומות, התעמולה, המדיה ההמונית, הניתנת למניפולציה בקלות,כל אלו הביאו לאובדן האמון במקורות הידע, ולהופעת הפוסט-מודרניזם. אבל עם הופעת הויקיפדיה, מופיעה להבנתי, גם מערכת ליצירת ידע חדש, שיוצרת תוצר אמין יותר. כל חתיכת מידע שנכנסת לויקיפדיה, ובמיוחד בערכים שבהם יש עניין לרבים, עוברת ביקורת קשה. כך, בגלל אופיה של המדיה של העידן הרביעי, אנו נקבל לבסוף מידע יותר אמין. ויש לשער שמידע שעבר ביקורת נרחבת, ישיב לבסוף את האמון בידע. כבר כיום, משמשת ויקיפדיה האנגלית מקור עצום לידע רב ונרחב (בויקיפדיה העיברית יש בעיות של דיקטטורה פנימית, ולכן הידע שם פחות טוב). אם נשכיל לבנות ידע רחב, שעבר הרבה ביקורת, הוא גם יהווה תשתית לשינוי.

בויקיפדיה, אחד הדברים היפים הוא שכל שפה יכולה לבנות את הידע על פי תפיסת עולמה. לנו, החיים בתרבות מסויימת יש תפיסת עולם שעליה גדלנו. היא פרי של חינוך שקיבלנו סביבה ועוד. אבל היא אינה פתוחה על פי רוב לקבל את עולמו של האחר. אם אנו רוצים ליצור שינוי, על ידי דיון, ויצירת אמת משותפת, שעל פיה אנו יכולים לבחון את העולם, עלינו ליצור שפה משותפת עם ברי-הפלוגתא שלנו.

אם ברי הפלוגתא שלנו הם אנשי שמאל, או שמא אנשי ארץ ישראל השלמה, אזי אם נרצה להשפיע על הקהל שלהם, יהיה עלינו לקיים דיון בשפה שבה הקהל שלהם מבין. אנשי שמאל צריכים להבין את שפת אנשי ארץ ישראל, ואנשי ארץ ישראל צריכים להבין בשפה ובמושגים של אנשי השמאל, כדי לשכנע ולהסביר.

מתוך הדיון שיווצר, ובירור העובדות, הידע שיווצר, שיכול להיות חדש ומעניין גם יוביל לשיתוף פעולה ובחירת דרך חדשה, לא מתוך מלחמה, כי אם מתוך הסכמה.

כדי להשיג את היכולת להכיר את הצד של האחר, נדרשת יכולת לוותר על האגו האישי והתפיסות האבלסולטיות של הידע שלנו. נדרשת היכולת להקשיב, ללמוד, להבין. נדרשת היכולת לבקר, להוכיח, לנסות לבנות ידע חדש, לאחר שהתיאוריות שלנו התמוטטו. זה דורש המון עבודה על האגו. זה דורש מאתנו לצאת מהאגו הפרטי שלנו, ולחברו לים האגו שנמצא שם.

יש החוששים שזה יביא לפלורליזם. כלומר לתפיסה שאין אמת, והכל מותר. לא. לדעתי זה קורה רק אם אנו איננו מתאמצים לבנות תיאוריות חדשות לאור הידע ההולך ומתרחב.

בתהליך טבעי של בניית ידע, ישנם תהליכי הפרכה. מיקרים בהם הידע הישן שלנו מופרך. זהו מצב טיבעי ונכון, המאפשר לנו כל הזמן ללמוד. יהיו חלק מאיתנו שלא יוותרו על עולם הידע הקודם שנבנה בעמל רב. אנשים אלו יעדיפו להילחם, ובתנאי שעולם הידע הפנימי שלהם ישאר שלם. יהיו אחרים שיהיו מוכנים לוותר על התיאוריות שהופרכו, אבל לא יבנו חדשות במקומן. אלו הפלורליסטים. מבחינתם הכל הולך, רק שלא יאלצו ללמוד ולבנות ידע חדש. בפלורליזם, איננו בונים דרך משותפת חדשה, אלא רק צפים על פני המיים, עד שיגיע גל חיצוני ויהרוס אותנו.

הדרך הנכונה עוברת במוכנות לקבל מידע חדש שיפריך את הטענות שלי. אבל גם במוכנות לבנות תיאוריות חדשות, שיכללו את כלל הידע הגלוי לפני. וגם במוכנות להמשיך לחפש מידע חדש שיפריך את הידע שכבר יש לי.

בניגוד לתיאוריות שהעלה קון, הידע החדש שנוצר אינו שונה מהידע הישן. אלא הוא נבנה על בסיסו. כך נוצר מצב שבו, לאט לאט הולך הידע שלנו ומתרחב, והוא כולל יותר ויותר קהילות, חברות, ותפיסות עולם. הוא יכול לחיות בשקט, ולמצוא דרך עבור כלל התרבויות והניצים. הוא מאפשר הידברות, מציאת מכנה משותף, ודרך משותפת. הוא מקדם שיתוף פעולה ומרחיק מלחמה.

לא קל שתיאוריות עליהן אנו בונים מופרכות, אבל עם הזמן מתרגלים ואף נהנהים להמשיך במסע הזה. המסע המרתק הזה כל הזמן מציב אתגרים חדשים, חוויות חדשות ושיתוף עם קהילות הולכות ומתרחבות של אנשים. כך שביחד, בסוף אנו מקבלים קהילה רחבה מאד של אנשים שנוצרה בינהם שפה משותפת, אינטרסים משותפים ורצון לפעול ביחד, ולא נגד.

בפוסט הקודם ניסתי להראות שלפעולה מתוך אהבה, היה ויהיה כוח גדול בהרבה לשנות, מאשר פועלות הנובעות מאיבה ושינאה.

דיון

אלא שעד עכשיו תיארנו מיקרים בהם יש קונצנזוס. רכיבת אופניים אינה מפריעה לאף אחד. לעומת זאת, כיצד מגיעים ליצירת קבוצה למען ארץ ישראל השלמה, או למען חלוקת המדינה או למען מדינה דו לאומית? האם כאן עלינו לחזור לשיטת השחור ולבן? האם עלינו ליצור שוב את המחנות הניצים? לדעתי, גם כאן השיטה הפלגנית לא תעבוד.

כאשר אנו עומדים להתמודד בבעיות שבהם יש מחלוקת, עומדים לפנינו שני כלים.הכלי האחד הוא כלי הדיון והשיכנוע, והכלי השני הוא כלי המלחמה והאלימות. כיום, אם אנו רוצים לשמר את החברה שלנו, אין אופציית המלחמה תקפה. אם אינני מסכים עם פלוני לדעותיו, לא אניח בפתח ביתו מטען חומר נפץ. מי שעושה כך, מקדם במוקדם או במאוחר למלחמת אחים, שתביא לחורבן החברה כולה. לכן אופציית המלחמה איננה אופציה עבור הציבור הסביר.

האופציה השניה היא אופציית הדיון. שוב, גם כאן יש כאלו שמשתמשים ברטוריקה לוחמנית, מתנשאת ואלימה. אבל כפי שניסיתי להראות, זמנה של השיטה הזאת חלף עם חלוף העידן השלישי של התקשורת. לכן, מי שרוצה לשנות את החברה בעידן הרביעי, צריך לפנות שוב לשיטות הקהילתיות, והמקרבות.

שיח שיוויוני

הבסיס לתקשורת מקרבת, הוא שיחה בגובה העיניים, וכבוד לשותף לשיחה. תקשורת כזאת בנויה על רצון החופשי של השותפים לשיחה. אין כאן "מומחים" או "דוקטורים". יש כאן פניה אל תרבות הדיון וההיגיון. אל הצגת ראיות ובחינה משותפת שלהם. אם אדם אכן מומחה בתחומו, יהיה עליו להציג את טענותיו בצורה כזאת שתשכנע את האחרים. השימוש בתואר "ד"ר" יוצר צייטנות, ולא בחירה חופשית של הדרך שבה אנו הולכים. בגלל האופי הקיהלתי של העידן הרביעי, הדרך להפיץ תורה היא על ידי יצירת חברים רבים, ולא עבדים רבים.

ניטשה תיאר את השיטה הזאת ב"כה אמר זרתוסטרא". הוא למד שקהל צייטן אינו בעל כוח פעולה אמיתי ליצור שינוי חברתי. נטישה טען כי בידי אנשים הפועלים כחברים נמצא הכוח לשנות.

"רעֵים מבקש לו היוצר, ולא גוויות, ואף לא עדרי מאמינים. היוצר מבקש אחים ליצירה, את הכותבים ערכים חדשים על לוחות חדשים" (ניטשה, כה אמר זרטוסטרא,  הוצאת שוקן, עמ' 23)

שפה משותפת

חלק גדול ביכולת ליצור שינוי בתודעה, הנדרש לשינוי מציאות, דורש גם יכולת ליצור שפה משותפת. החברה הישראלית דוברת בעיקר עיברית, אבל שפות רבות לה מאד. ציבורים שונים משתמשים במונחים שונים כדי לתאר את אותה מציאות. לדוגמא המשפט "שלום עכשיו" בשפה החילונית, זהה למשפט "משיח עכשיו" בשפה הדתית. אם נפתח את התנ"ך, נגלה שבימי המשיח יבוא השלום העולמי (אם נתעלם לרגע מנבואת יחזקאל, המתובלת קשות בתרבות ובדת הזוראיסטרית). שני הזרמים חותרים לאותו הדבר, מבלי להבין שהם מדברים על אותו הדבר. נכון, דרכיהם בדרך לשם שונות, אבל חשוב להבין שהמטרה דומה.

היכולת ליצור גשרים ולחבר, דורשת גם סוג שיח אחר. הוא דורש שיח של הקשבה. כל איש מכירות טוב, ידע להגיד לכם שאם במהלך השיחה הקשבת ללקוח 80% ודיברתם 20%, הלקוח נמצא בידיים שלכם. אני הייתי ממליץ, לפחות בהתחלה, להקשיב 95% ולדבר רק 5%. כך אתם לומדים על עולמו של האחר. אתם לומדים כיצד הוא חושב, ולאחר השיחה יהיה לכם זמן לחשוב כיצד ניתן לחבר בין השאיפות של שתיכן. במהלך הרבה שיחות כאלו, אנחנו לומדים ומפתחים צורת שיח שתאפשר חיבור ושיתוף פעולה.

בבוא הזמן, כשלמדתם את השיח, ובן שיחכם יריגש שהוא נקי, ופרק את כל רצונו וצרכיו, הוא יהיה פנוי גם להקשיב לכם. זאת האומנות גדולה, של כל מי שרוצה להוביל שינוי: להקשיב וללמוד, ולא לבוא מעמדת ידיעה.

תיאוריות שעומדות בעיקרון ההפרכה

אם אנו רוצים למשוך קהלים גדולים, יהיה עלינו לשכנעם שהרעיון שלנו טוב יותר. אם אנו אנשי ארץ ישראל השלמה, יהיה עלינו לבנות תורה טובה המסבירה מדוע כדאי לתמוך בארץ ישראל השלמה. אם אנו מאמינים בקומוניזם, יהיה עלינו ליצור הסבר העומד בביקורת של עמיתנו. כל הסבר שנבנה צריך להתשמש בשפה של כלל הקהל המשתתף בדיון.

בעידן השלישי של התקשורת יכלו היריבים השונים לעמוד בכיכרות ולצעוק מעל הבמה העיתונאית את משינתם. הטיעונים יכלו להות דמגוגים, ואף אחד לא יכול היה לבקר את מישנת ביעילות. כיום כל בלוגר יכול לבקר כל תיאוריה, ולפוצץ בהנף קולמוס תיאוריות שלמות. יש יותר ויותר אנשים שצוברים להם קהל שמקשיב, והקהל אינו קורא רק בלוגר אחד. מתוך הדיון שלו עם הבלוגרים ומעל דפי הפורומים, הקהל מעצב לעצמו תמונת עולם מורכבת יותר. אם אתם רוצים ליצור שינוי, יהיה עליכם לבנות תורה שנבנחנה על ידי רבים ועמדה במבחן הביקורת, ורצוי גם במבחן התוצאה.

נכון שבינתיים הבלוגוספירה והפורומים רק בחיתוליהם מבחינת ההשפעה הפוליטית. אבל עד לפני כמה שנים לא היתה קיימת בכלל בלוגוספירה. כיום היא כבר משנה בחירות בארצות הברית. מחר, או בעוד כמה שנים, יכול להיות שעיקר התקשורת תנוע דרך מדיה חברתית.

אם הבלוגוספירה תלך ותתרחב, יהיה על התנועות השונות, להתחיל לבנות מצעים שיעמדו בביקורתיהם של אנשים אינטלגנטיים מאד. רעיונות שלא יבנו על ידי דיון מתמיד, וגיבוש מתמיד, פשוט לא יעמדו במבחן הביקורת. אם תרצו לשנות, תצטרכו גם לבנות תיאוריות חזקות מאד, שיסתמכו על ראיות רבות. על מבנה תיאורתי יציב וברור שכמו תיאוריה מדעית, יעמוד בפני כל ביקורת או לפחות בפני יותר ביקורות שתעמוד הביקורת החלופית. ידע כזה יכול להיווצר על ידי עבודת צוות כמו בויקיפידה.

ידע משותף

הידע הזה שנוצר על ידי מה שאנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה מכנים "ויקידיון", יצור את הבסיס התיאורתי לבסיס הידע שאליו ימשכו אנשים משכילים. הוא יצור שיח אינטלגנטי שיחלחל דרך הרשתות החברתיות, וגרום לעוד ועוד אנשים להצטרף למהפכה. ככל שהידע יהיה אמין יותר, ויתווה דרך שתראה טובה יותר, כך יגדל כוח המשיכה שלו.

בפוסט הבא נבחן כיצד מגיעים לידיעה אמיתית ומשותפת…