אנשי כנסת פתוחה עושים עבודה מדהימה. האתר הולך ומציג עוד ועוד מידע על חברי הכנסת. הוא מציג סטטיסיטקות מרשימות על חברי הכנסת (למשל, על דב חנין). הוא מאפשר לעקוב אחר הצעות חוק (למשל תיקון לחוק הפסיכולוגים). הוא מאפשר ליצור בקלות קשר עם חברי הכנסת (יש לכל חבר כנסת רישום של אמצעי הקשר שלו, כולל פייסבוק, בלוג, טויטר ועוד).

אחד הרעיונות מאחורי כנסת פתוחה, היא לחזק את הקשר בין חברי כנסת לציבור. רעיון שאמור לחזק את הדמוקרטיה בישראל. לכן החלטתי לנסות לבדוק את הנושא.

ראיתי שיש הצעת חוק מעניינת (תיקון לחוק הפסיכולוגים), שנועד לאפשר לפסיכולוגים לא קלינים גם לטפל בפיסכוטראפיה (תמצית ההצעה). ההצעה עברה לוועדה, ברוב גדול 44 מול 4. ניסתי להבין מדוע שהמיעוט יתנגד. ולכן פניתי לדב חנין דרך הפייסבוק שלו, וביקשתי להבין את הרציונל.

אם הוא ישיב לי, אפרסם זאת כאן.

אני מניח שלהתפתחות כנסת פתוחה תהיה תרומה גדולה להתפתחות דיון שקוף בכנסת. לאנשים יהיה קל יותר לעקוב אחר מעשי חברי הכנסת, וחברי הכנסת יראו שעוקבים אחר הצבעותיהם בנושאים גדולים וקטנים.

יותר מזה, אני חושב שניתן להעצים את ההשפעה של הציבור, על ידי יצירת שאילתא משותפת. אם לדוגמא, חבר כנסת יקבל שאילתא מ1500 אנשים, אני בטוח שהוא ידאג לענות, כדי לצבור אהדה בקרב קהילם רחבים (או לפחות לתת לגיטמציה להחלטתו).

אולי, הצעד הבא, הוא לדעת לבנות שאילתות, ולנהל דיון לגביהן עם חברי הכנסת? מה דעתכם?

למבקרים של הדמוקרטיה הישירה יש שלוש טענות עיקריות כנגדה. האחת היא שדמוקרטיה ישירה עלולה להפוך לדיקטטורה של הרוב כלפי המיעוטים. השניה היא שהציבור אינו מיודע מספיק או אינו נבון מספיק כדי לקבל החלטות ברמה המדינית. והשלישית היא שהציבור מעדיף לא להשתתף בקבלת החלטות, ובכך הוא משאיר לאליטות לנהל את המדינה.

הביקורת הראשונה העוסקת בדיקטטורה של הרוב, מבוססת בעיקרה על הנחות תיאורתיות, בדבר היכולת של הרוב להכריע את המיעוט, ובדבר התחושה כי לרוב יש צורך להשתיק מיעוטים. חלק מהביקורת מגיע גם ממחקר כמו המחקר של גמבל, שטוענת כי על פי בדיקת הצבעות שכוונו נגד זכויות האזרח של מיעוטים, דמוקרטיה ישירה מהווה סכנה לזכויות אזרח ולשלמות המדינה.

פתרונות אפשריים לביקורת

מחקרים אחרים, כמו המחקר של דונבון ובולר, הראו כי אומנם בקהילות קטנות לרוב יש סיכוי להגיע לכוח יתר על המיעוט, אך ככל שמרחבים את גודל האוכלוסיה המחוקקת, כך קטנה היכולת של הרוב להגיע להסכמה, וכך המיעוט פחות נפגע. הדבר דומה למעשה לחיים בקהילות קטנות מול חיים בעיר הגדולה. קהילות קטנות נוטות להיות יותר שמרניות, בעלות ציוויון זהה, ולכן תהיה להן נטיה לגבש דעה ברורה לגבי מה נכון ומה לא נכון. בעוד שבעיר הגדולה (תל-אביב, לצורך ההמחשה), אין קהילה הומגנית גדולה, אלא ערב רב של צבעים טעמים וריחות. לכן לקהל הרחב קשה לגבש דעה מוסכמת, ולכן מיעוטים יכולים לחיות בעיר, או באזורי בחירה מרובי אוכלוסין ביתר שלווה.

מאמר שפורסם ב-Harward Law Review , טוען ששימוש באספות עירוניות, בהן אזרחים מכל הצבעים וכל המינים נפגשים לדיונים מורכבים, לצורך קבלת החלטות, יאפשר לאזרחים להכיר את המציאות המורכבת וימנע פגיעה במיעוטים. כלל, המאמר מציע לקדם דמוקרטיה דיונית שבה אזרחים נדגמים אקראית ומשמשים כמועצות מכינות להצעות חוקים, כפי שנעשה בפועל במחוז קולמוביה הבריטית בקנדה.

הפרכת הביקורת והצגת תמונת מציאות רחבה יותר

אך ההפרכה העקרית כנגד טענת "דיקטטורת הרוב" מגיעה ממחקר מקיף שנערך באוניברסיטת קלפורניה סביב 128 הצבעות ישירות שנערכו בשנים 1978 ועד 2000 (קישור למאמר; קישור לסיכום המאמר). המאמר שפורסם ב-2002, טוען כנגד גמבל ומבקרים אחרים, שהם התמקדו רק בהצבעות שפעלו ישירות נגד המיעוטים. מתוך 128 ההצעות שהם בדקו רק 8 (6.25%) עסקו בצורה כזאת או אחרת בהגבלת זכויות המיעוטים. לאזרחים בקליפורניה יש הזדמנות רחבה מאד להשתתף בתהליכים דמוקרטיים שאינם קשורים למוצא אתני, ולהרגיש שותפים בפוליטיקה המדינית, ללא קשר למוצאם. בנוסף, המאמר מבקר את הניסיון של המבקרים להחליט עבור המיעוטים מה פועל לטובת המיעוט ומה לרעתו.

כדי להתגבר על הבעיות המתודלוגיות של המבקרים, החוקרים בדקו את ההבדלים בין האכלוסיות השונות לגבי כלל ההצעות, וכן לגבי הצעות חוק שבהן נראה על פי התוצאות שלמיעוטים יש בהן עניין. מתברר כי בהצבעות הכלליות לגורם המוצע האתני יש יכולת הסבר מאד נמוכה לגבי השונות בהצבעות. ההשפעה של המוצע האתני מסבירה רק 2% לערך, מהשונות. כלומר, האוכלוסיה מתפלגת בדעותיה לא על פי מוצא, אלא על פי העדפות אישיות או תפיסות פוליטיות.

בהצבעות הנוגעות למיעוטים, נראה שגם שם אין הבדל גדול בין המוצאים האתנים השונים. למיעוטים יש העדפה דומה לרוב הלבן, וקבוצות גדולת מתוך המיעוטים מצביעים בדומה להצבעת הרוב הלבן.

רק בהצבעות בהן יש לכאורה פגיעה ישירה בזכויות של מיעוטים, יש שונות ברורה בין הרוב הלבן למיעוטים. אך גם שם בסביבות 25% – 30% מהמיעוט מצביע בעד הצעות אלו. כל ההצעות הללו, אינן פועלות במישרין על האוכלוסיה. למשל הצעה 209 שעסקה בביטול הלימוד הדו-לשוני (שהוצעה כיוון שהיו בתי ספר שלימדו רק בספרדית, ולכן גרמו למיעוט הלטני לא להתאקלם בחברה המארחת), חלק מהקהילה הלטינית תמך בהצעה והיא עברה.

צריך לזכור, כי גם כאשר עוברת הצעה הפוגעת במיעוטים, עדיין יכול בית המשפט לבטל אותה כהצעה לא-חוקתית כלומר בפועל, רוב החקיקה בדמוקרטיה ישירה, אינה עוסקת במיעוטים, ונותנת לכל אזרח, ללא תלות במוצאו האתני, להשתתף במשחק הפולטי ולהרגיש שותף. גם בחקיקות שעוסקות ישירות במיעוטים, יש למיעוטים יכולת להדוף אותם, בין אם בהתאחדות ובין אם דרך בית המשפט, כדי למנוע פגיעה בזכויותהם. בפועל עולה מסקרי דעת קהל, כי המיעוטים בקליפרוניה מרוצים מהדמוקרטיה הישירה. בסקר שנערך ב-1997, תמכו בדמוקרטיה ישירה  73% מהלבנים, 57% מהשחורים, 77% אחוז מהאסייתים ו-73% מהלטינים.

אולי זה שלטון הנציגים שמפלג אותנו?

בכל המחקרים שקראתי לא נערכה השוואה לשביעות הרצון של האוכלוסיות הללו מדמוקרטיית נציגים, או מההשפעה של דמוקרטיית נציגים על יכולת הביטוי של מיעוטים. סביר מאד להניח שהטענה של מרק ולצר, שכתב את הספר Democracy Unleashed ביחד עם דוד אלכסנדר, שדווקא דמוקרטיית נציגים היא זאת שמקטבת את הציבור לפלגים אתניים:

"דמין מצב של עשרות שאלות ששואלים את הציבור ותראה בעצמך שרוב השאלות "יפרקו" את המיעוט האתני כי הם לא נוגעות למיעוט האתני כקבוצה מאוחדת כלל. גם בין ערבים יש בעלי כלבים וכאלו שאינם בעלי כלבים, יש נשים ויש גברים, יש בעלי אופנוע ויש בעלי רכב. אני כלל לא מבין איך אפשר לדמין מצב אחר. האמנם אחיזתם של בעלי הכח במיעוט היא כה גדולה עד שהם יצליחו לשכנע את כל חברי המיעוט להצביע כאיש אחד? נראה לי תרחיש שלא יתכן שכן דרישה שכזו תערער את הלגיטימיות של בעלי הכח במיעוט. מצב כזה יביא אנשים במיעוט (וברוב) לחשוב בשביל עצמם ולהסתמל פחות על גורמי כח. בכל מיקרה הרוב ישתנה: בהחלטה של השבוע הרוב הוא בעלי המכוניות (לעומת בעלי האופנועים) ובזו של שבוע הבא הרוב הוא כאלו שאין להם כלבים (מול כאלו שיש להם). כל אחד ימצא את עצמו פעם כחלק מן הרוב ופעם כחלק מהמיעוט והכל לגופה של החלטה. למעשה מתימטית ברוב הפעמים אדם ימצא את עצמו כחלק מהרוב שכן ברוב המכריע של הנושאים הוא באמת חלק מן הרוב. רק אנשים יוצאי דופן (כאלו שהם גם חד מיניים, גם בעלי אופנוע, גם ערבים, גם בעלי כלב ועוד ועוד) ימצאו את עצמם שוב ושוב חלק מן המיעוט (בכל החלטה). אבל אנשים כאלו קשה להם גם במצב העיניינים הקיים…

אני מוצא שאנשים רבים שחושבים על דמוקרטיה ישירה לא מנסים כלל לעשות סימולציה בראש של החלטות אמיתיות. כל מה שהם מדמיינים זה איך שואלים את הציבור שאלה יחידה ועל פי רוב היא מערבת שימוש בכלי נשק גרעיניים. מחשבות טיפשיות כאלו דומות לצורת החשיבה של מתנגדי שילטון הנציגים בזמנו כאשר הם חשבו רק על רצונם של הנציגים למצוא חן בעיני הציבור ובמבט לאחור ברור שהם לא הבינו כלל את מהותו של שילטון הנציגים."

המחקר מצא כי רוב בני האדם מתפלגים על פי מדדים שאינם קשורים למוצא אתני. נראה שדווקא הנציגים בדמוקרטיית נציגים, הם שנדרשים לפלגנות, כדי לבסס את מעמדם.

כדי להיבחר, נציגים נדרשים להציג תמונה מעוותת של שחור ולבן, בו יש מחנה צודק ומחנה טועה. בו האחר הוא רע, ואנחנו הטובים. ההצגה השגויה הזאת, היא ככל הנראה חלק גדול מהבסיס להיווצרות מחלוקות מיותרות, שדמוקרטיה ישירה פותרת, על ידי כך שהיא מאפשרת לכל אחד להצביע ישירות על הנושאים שבהם הוא מעוניין, ואין הוא נדרש להגדיר את עצמו בתוך מחנה פלגני.

בחברה דמוקרטית, העם אמור להיות הריבון. אבל בגלל שאנו מונים 7.5 מיליון איש לערך, ואין לנו זמן לעסוק בדיונים ובחוקים, אנו שולחים, פעם בארבע שנים (לערך) 120 נציגים שייצגו את דעתנו. החבר'ה הללו אמורים להיות חתך מייצג של הדעות בציבור הישראלי (נו שויין…), והם אמורים להיות הריבון, כל עוד הכנסת מכהנת.

מתוך חברי הכנסת, הנשיא בוחר את הבחור/ה שיש לו סיכוי מירבי להקים קואלציה. במקרה דנן, מדובר בביבי.
אם הבחור/ה עומדים במשימתם ומרכבים קואליציה, הוא הופך לראש הקואלציה ולראש הממשלה. הקואלציה מחלקת בינה לבין  עצמה, את התפקידים בממשלה. הממשלה היא הרשות המבצעת. כלומר, הממשלה אמורה ליישם את  החוקים שמחוקקים חברי הכנסת, ולפעול על פי ההחלטות של השרים, תחת ריבונות הכנסת.

אלא שנדמה כי במדינת ישראל משהו כאן לא פועל על פי הסדר האמור.

בכתבה הזאת, מסתבר שוועדת שרים (חברי הרשות המבצעת), מנעה מהכנסת לקבל החלטה. כלומר, לראשות המבצעת יש ריבונות על הרשות המחוקקת (הכנסת)? מממ…. או שאני לא הבנתי כאן משהו, או שמשהו כאן לא פועל כשורה.

מישהו יודע להסביר את החידה?

כחלק מחוקי המלחמה, שבהם אני עוסק לאחרונה, חשוב לדעתי להבין את אחת הפרדיגמות המשפיעות ביותר על התנהגות חברה, ועל השפעתה על הלאומיות.

הפרדיגמה שנקראת "פרדיגמת התיאום" היא פרדיגמה שמשפיעה על יכולות התיאום בתוך קבוצה. היא נובעת מהצורך של כלל חברי הקבוצה לפעול בתיאום, כדי להביא לתוצאה רצויה. כאשר אנו מקמימים ארגון, אנו מעוניינים להגיע למטרה מסויימת. העדר תיאום וכתוצאה מכך פעולה עצמאית של כל אחד מהחברים, עלולה להביא את הקבוצה להתפרקות, ועלולה למנוע ממנה להשיג את מטרתה.

אם נתחיל מהקבוצה הקטנה הכוללת רק אדם אחד, ברור כי  לאדם אחד לא נדרש תיאום עם חברים נוספים בקבוצה. אך כאשר הקבוצה הופכת להיות בת שני חברים, יש להוסיף קו תיאום בינהם (נקרא coordination line). ככל שמצטרפים עוד חברים לקבוצה, כך כמות קוי התיאום גדלה.  ניתן לחשב זאת באמצעות הנוסחה הבאה:

וכאשר הקבוצה גדלה, בעצם כמות הקוים גדלה ביחס לחברי הקבוצה בריבוע, חלקי 2. כלומר יש כן יחס של חזקה. המשמעות היא שבקבוצה בת 100 אנשים צריכים להיות 4950 קשרי תיאום.

ברור כי מספר כל כך גדול של תיאומים אינו אפשרי. אם פעם תנסו להחליט לצאת לבלות עם חמישה חברים (10 קוי תיאום), כאשר לכל החברים יש משהו להגיד על מקום הבילוי הרצוי, והדיון צריך להיות שיווני, סביר להניח שתבלו כמה שעות, רק בניסיון לקבוע לאן ללכת. תארו לעצמכם כמה זמן ידרש לקבלת החלטה כדי שקבוצה של 100 איש (עם 4950 קוי תיאום) יצטרכו לקבל החלטה שיוויונית.

בהעדר טכנולוגיה מתקדמת, לפתרון הבעיה, בני אדם נוטים למצוא פתרונות קל יותר לבעיה. הם למשל מפקידים את ההחלטה בידי אדם אחד (מונרכיה) או בידי קבוצה קטנה, בעלת כוח השפעה (אוליגרכיה). כיוון שבני אדם למדו כי השארת כל כך הרבה כוח החלטה בידי קבוצה קטנה של אנשים, מסוכנת מאד לחברי הקבוצה, ועלולה להוביל להחלטות שאינן לטובת כלל החברים, הוקמו דמוקרטיות הנציגים, שבהן בעלי יכולת ההחלטה נמצאים בפיקוח הציבור, וניתן להחליפם. אך עדיין בדמוקרטיית נציגים, באופן עקרוני רק קבוצת ה-120 ח"כים היא המחליטה. ואם נבדוק את המצב לאשורו, נראה שלמעשה את עיקר ההחלטות מחליטות הקואליציה והממשלה. בהחלטות מהירות, יש קבוצה עוד יותר קטנה של המטבחון. ו-כ-30 אנשים אלו, הם המחליטים עבור 7.5 מיליון אנשים.

אגב במציאות לכן קבוצה מתאמת אינה נראת כך:

אלא כך:

זאת כיוון שבמציאות מאד קשה ליצור קבוצות בהן כולם מדברים עם כולם.

גורמים המשפיעים על טיב הקשרים

טיב קוי התיאום מושפע מגורמים רבים. בינהם טיב השיח. לעיתים קרובות אנו חווים שיח של חרשים. הדבר קורה כאשר המתדיינים עסוקים בטיפוח האגו העצמי שלהם במקום להקשיב לחבריהם לשיחה, או כאשר השיחה היא אינטואיטיבית מידי. אחד הכשלים הקשים ביותר במערכות דיון כאלו, הן העדר ערכים משותפים, והעדר עולם מושגים משותף. כאשר בני אדם ממחנות ערכיים ואידאולוגים שונים מנסים לדון על נושא ועולם המושגים שלהם שונה, הם אינם יכולים להבין איש את דברי חברו. איש משאל רואה את העולם דרך מקפים של שיוויון ועולם מושגים של שיוויון, בעוד איש ימין רואה את העולם דרך משקפיים לאומיות. לפעמים אותו מושג משמש לשני מובנים שונים במחנות השונים למשל צדק עבור סוציאליסטים הוא צדק חלוקתי, בעוד עבור קפיטליסטים הכוונה היא לצדק טבעי. זאת אולי הסיבה העיקרית לכך שלמרות שהשיח בין ימין לשמאל נערך מעל כל גבעה רעננה, נראה שהתקדמות ליצירת הסכמה, איטית ביותר. בין המחנות חסרה יכולת תקשורת יעילה.

הדבר הולך ומקצין כאשר מדובר על שתי תרבויות שונות. כאשר דוברים משתי תרבויות שונות מדברים, עולם הערכים והמושגים שלהם כל כך שונה, עד שהם מתקשים ליצור הבנה בינהם והם מתקשים לסמוך אחד על השני. כאשר יש פער תרבותי, כוונה של צד אחד יכולה להתפרש אחרת על ידי הצד האחר. הדבר מוביל פעמים רבות לאי-אמון.

למנהיגים הנדרשים לשלוט בקבוצות גדולות, קל יותר להנהיג ולתקשר עם אנשים בעלי עולם ערכים ומושגים משותפים. ולכן כאשר קבוצות יתארגנו סביב מנהיגים, הם לא פעם יתארגנו על פי קוים של מחנות אידאולוגיים ותרבויות. כיוון שקל יותר למנהיג להנהיג באמצעות חרדת קבוצות, הוא יטה לצייר את הצד השני כאיום. והדבר ילך ויצור קיטוב ואי הבנה בין הקבוצות.

בצורה כזאת הולכות וצומחות תרבויות שונות וקבוצות אתניות שונות, המבססות להן עולם ערכים פנים-קבוצתי, שמאפשר להן לתאם את רצונן בצורה טובה יותר.

כך צומחת הלאומיות, וכך צומחים מתחים אתניים. מתוך השונות, והצורך ליצור תיאום בקבוצה.

על הלאומיות, ביתר פירוט, בפוסט אחר, בע"ה.

האם התיאוריה הזאת נראת לכם סבירה? במה תבקרוה?

יונתן שחם, סיפר לי כי אתמול בהפגנה למען ילדי העובדים הזרים, היו כ- 6000 מפגינים. שתי כתבות והתמונה הבאה הן עדות לכך.

בפוסט הקודם טענתי כי אנו מטפלים כאן בסימפטום, ולא במוקד הבעיה: השחיתות.

יונתן העיר בחוכמה, כי הנה הגיעו להפגנה ששת-אלפים איש ואישה ושמעו על הדלת המסתובבת, שנגרמת מהשחיתות. אומנם מקור ההפגנה הוא רחמים ופלורליזם, אבל אולי דרך ההפגנה הזאת, אנשים יבינו שוב, שחלק גדול מהבעיות שלהם מקורו בשחיתות הממשל. רבות מהבעיות לא היו מתרחשות אילו מצאנו דרך לבטל את השחיתות.

למעשה החבורה שבה מסתובב יונתן, היא הדרך לשנות כאן דברים. מתאחדים להם כמה אנשים אידאליסטים ומוכשרים ביותר, ומתחילים לשגע את המדינה. מי שרוצה לדעת איך לשנות ולהשפיע, ילך וילמד אצל החבורה של יונתן, שאירגנה את הפסטיבל הזה.

ואם עסקינן בשחיתות, יש כאן מאמר מבריק על שחיתות. אם מישהו רוצה לעזור לי בתרגום המאמר, אודה לו מאד. ממולץ להעביר את המאמר לגוגל-טרנסלייט, להמירו ולשלוח לכל מי שרוצה להשתתף בתרגום דרך גוגל-דוקס. את המאמר המוגמר אשמח לפרסם, בציון שם המתרגמים. אם מישהו רוצה לקחת את התירגום על עצמו ולפרסמו בבלוג שלו, אשמח ליצור קישור לבלוג של המתרגם.

הפוסט הזה נכתב בעקבות שיחות עם אליסה, והתכתבות עם ליברטנים נוספים בארץ. אליסה וליברטנים אחרים טוענים כי ככל שהשוק יהיה חופשי יותר והממשל יקטן, כך תיגדל מידת החרות. אני מבקש לטעון כי זאת תיאוריה ללא אחיזה ממשית במציאות. וכי שוק חופשי, כפי שהליברטאנים מציעים, לא יביא לחופש המיוחל, אלא לשעבוד מתוחכם של האדם הפרטי. כדי ליצור חופש, עלינו לפתח שיטה חדשה שאינה עדיין בנמצא.

בבסיס התיאוריה הליברטאנית, כמו שאני מבין אותה (והעמדתי לביקורת חבריי הליברטאניים), עומדת ההנחה כי שוק חופשי, הוא מקום בו בני אדם יכלו ליזום ולפעול בצורה החופשית המקסימלית. בני אדם יכולים לשתף פעולה איש עם רעהו, בהתאם לצרכים הפרטיים שלהם. בשוק חופשי, אין ממשלה שמנהלת את המשק ומנסה לווסת את הצרכים של האדם. אין לקיחה בכוח של מיסים מאדם אחד, כדי להעביר אותם לאדם אחר. השוק מתנהל בצורה חופשית, על פי רצונו האישי של כל משתתף במשחק. אם אדם רוצה להגדיל פרנסתו, יהיה עליו לצאת לעבוד, ליזום ולפתח מוצרים שיספקו צרכים של אחרים. השותפות על פי עקרון השוק החופשי, הוא שכל אדם חופשי לבחור את דרכו, ולהחליט אם לרעוב או לשבוע. כך על פי הליברטאנים, נשמר החופש האישי של כל אדם באופן מיטבי.

אלא שמנגד ישנה ביקורת, ואני חושב שבססיס הביקורת אפשר להעמיד את הרעיון הבא:

יותר משאבים = יותר כוח השפעה = יותר בחירה חופשית

פחות משאבים = פחות השפעה = פחות בחירה חופשית

כדי לפעול בעולם, אדם זקוק למשאבים. ככל שיש בידו יותר משאבים, כך הוא יכול להתפנות לממש את רצונותיו. אם לאדם יש מספיק כסף להעניק לאנשים אחרים כדי להשלים את רצונו, הכוח שלו להשפיע על החברה הכללית גדל. עסקים, תאגידים וחברות גדולות, הן בדיוק אותם ארגונים שיוצרים מספיק כסף כדי להעסיק בצורה ישירה או בצורה עיקפה, מספיק אנשים כדי לקדם את האינטרסים שלהם. אינטרסים המתמצים בד"כ ביצירת עוד ועוד רווחים.

לצורך כך הם יעסיקו גופים שלמים של אנשי פיתוח ויצור, אך גם אנשי שיווק ולוביסטים. אנשי שיווק מתמחים ברתימת הרצון הפרטי והרצון הכללי לטובת האינטרסים של בעלי המשאבים העודפים. אנשי השיווק יודעים כיצד לבצע מניפולציה בחשיבה של פרטים, כך שירצו לקנות מוצר כזה או אחר. הם מסוגלים לגרום לירידה ביכולת החשיבה העצמאית. הם פועלים בפרסומות במדיה הריכוזית (רדיו, טלויזיה ועיתונים), וגם במדיה המבוזרת שלהרשתות החברתיות.

הלוביסטים עסוקים בהשפעה על המחוקקים ומקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה. חברות הלוביזם אלו חברות המתמחות בשינוי ההתנהגות המדינית, כך שתשרת את האינטרסים של החברות הגדולות שמעסיקות אותן. על פי המידע המפורסם באינטרנט, חברות הלוביזם אינן עסוקות בשוחד, אלא ביצירת תמונת מציאות חלקית, שמתאימה לאינטרסים ששל שולחיהן. רק לעיתים נדירות יש מידע על שוחד ממש, כמו שמציג זאת דר' ג'ון רנג'ן, המנהל לשעבר של אלי-לילי  שמודה כי הוא ששיחד ראשי ממשלות.

להלן חלק מדרכי ההשפעה של הלוביסטים על הכנסת והממשלה:

סיוע בתרומות לח"כים ולמפלגות – באמצעות תרומות עקיפות, יכולים בעלי המאה לקבוע את דעת הח"כים והשרים.

הכנת הצעות חוק – הלוביסטים מציגים מידע סטטיסי המיועד לתמוך בהחלטה שתסייע ללקוחותיהם. הם יסיעו בגיבוש מספר חברי כנסת שיתמכו בחוק.ולפעמים אף יסיעו בניסוח החוק עצמו.

טווית קשרים בין אישיים– לוביסטים הם אנשים חברותיים, שיודעים לקשר בין אינטרסים שונים. חלקם יינסו לפתח קשרים בין-אשיים טובים עם חברי הכנסת ומקבלי ההחלטות במסיבות ובארועים לא רשמיים אחרים.

לוביזם עקיף – החברות מסייעות לעמותות רלוונטיות לקום. העמותות הללו יוצרות "לחץ ציבורי" שמשנה את תמונת המציאות של חבריי הכנסת (דוגמא).

בממשלה, יכולת ההשפעה נשענת לא פעם על מנהג קלוקל של חברות ותאגידים להעסיק פקידים בממשלה במשרות נחשקות. הרצון של הפקידים להתקבל לתפקיד הנחשק במשק-החופשי, יכול להשפיע באופן עמוק על ההחלטות שיקבלו, ובכך לסיע לחברות בהגדלת רווחיהן באמצעות החלטות הממשלה.

לאולגירכיות הממון יש אינטרס ביצוב הדמוקרטיה-הנציגית

היווצרות עודף משאבים מובילה לעודף השפעה של קבוצות קטנות רוויות משאבים, על ההחלטות
המדיניות.  עשיית עסקים בחברה מבוזרת מקשה על קבלת החלטות אפקטיביות, או על השפעה על מיעוט של מקבלי החלטות. אי לכך, האינטרסים של החברות הללו הוא לרכז את השליטה בידי מעט אנשים ככל הניתן מצד אחד. מצד שני, בעלי המשאבים העודפים נזהרים מריכוז יתר של הכוח, שכן אז השליטה שלהן בממשל עלולה להיות קשה יותר. לחברות תמיד טוב לדאוג שתהיה תחרות בין הפולטיקיאים, כך שהם יזדקקו תמיד לעזרת החברות המיסחריות. לכן האינטרס של בעלי המשאבים הוא שלטון לא ריכוזי מידי אך גם לא דמוקרטי מידי. הן תעדפנה את הדמוקרטית הנציגית, או "אוליגרכיה נבחרת" כדרך לשלוט היטב במדינה לתועלתן. הגברת ההשפעה של בעלי המשאבים, יוצרת ממשל דמוי-דמוקרטיה. אומנם האזרחים בוחרים פעם בארבע שנים, אך לכסף הרב המושקע בקמפיין הבחירות יש השפעה גדולה על בחירת הציבור. וכאשר מסתיימות הבחירות, בעלי המשאבים זוכים להרבה יותר השפעה בזכות הלוביזם.

את התהליך הזה שבו בעלי המשאבים העודפים יצרו משטר אלוגירכי-דמוי-דמוקרטיה ניתן למצוא לאורך ההיסטוריה המודרנית. דוגמא מצוינת לכך, ניתן למצוא בהיסטוריה הבריטית ובהיסטוריה הגרמנית.

דוגמאות מההיסטוריה להשפעת הממון על היווצרות או קריסת דמוקרטיות נציגים

את המסע לעבר הדמוקרטיה החלו הבריטים בסביבות 1215, כאשר הברונים האנגלים הכריחו את ג'ון בלי ארץ לחתום על המגנה כרטא. ג'ון הפסיד אחוזות נרחבות במלחמות עם מלך צרפת. הוא נזקק לכסף ולהסכמת הברונים כדי לגייס את הצבא (בשיטה הפיאודלית הוואסל גייס את הצבא מתוך האחוזות שלו, עבור מי ששלט עליו). ככל שג'ון טעה יותר ונכנס למלחמות לא מוצלחות, כך הוא איבד את אמון הבורנים שלו. לבסוף הם התמרדו והוא נאלץ לחתום איתם על המגנה כרטא, כדי לשמר את שלטונו. במשך עוד מאות שנים נאבקו האצולה עם המלכים על אישרור המגנה כרטא. המלכים נזקקו לכסף לצורך מלחמותיהם, והאצילים נתנו את הכסף בתמורה ליכולת השפעה באמצעות הפרלמנט. ככל שנדרש יותר כסף, כך נוצר הצורך להכניס רבדים נוספים למעגל ההשפעה של החברה האנגלית. כך נוצר בית הלורדים (האצולה), ובית האנשים הפשוטים (שהורכב מסוחרי הערים). אחת ההקפיצות המשמעותיות היתה סביב הקמת הבנק של אנגליה (הבנק המרכזי של הממלכה המאוחדת) ב-1690. כדי לעמוד בתחרות ובמלחמות מול ספרד וצרפת, נדרשה המלוכה לכספים שעד אז לא יכלו להעמיד גם האצלים והסוחרים. לכן הוקם הבנק של אנגליה, הוא הצליח לגייס עבור הממשלה, באמצעות הלוואות והנפקת שטרות כסף סכומים עתק. בפחות משבועיים גייס הבנק 1.2 מיליון פאונד. הבנק איפשר כנראה לסוחרים לתפוס את היד העליונה בהשפעה על הממשל. בהמשך הדרך, במיוחד במאה ה-19, נוספו למעגל ההשפעה גם יתר האזרחים הבריטים, אך השפעתם היתה עקיפה. היא לא היתה ישירה ומרוכזת כמו השפעתם של בעלי ההון העודף.

המצב ההופך הביא לקריסת רפובליקאת ויאמר. הרפובליקה נוצרה על בסיס מדינות שונות, בעלות תרבות גרמנית, שאוחדו על יד ביסמארק בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19. הקיום הצעיר של גרמניה כמדינה, הביא לכך שערב המשבר של תחילת שנות ה-30, לא היתה אוליגרכיה מאוחדת שתתמוך בדמוקרטיה. גם הדמוקרטיה עצמה היתה צעירה מידי. היא נוצרה סביב גל המרידות של נובמבר 1918, על ידי מפלגות דמוקרטיות וסוציאליסטיות. אלו היו מפלגות שלא בנקל זכו לתמיכת אוליגרכיות ההון. הריכסטאג הדמוקרטי היה מאד לא יציב והשלטון התחלף תדירות. לבעלי ההון לא היה אפיק בטוח להשקיע בו בממשל. חוסר היציבות פגע באינטרסים של בעלי ההון. הדבר השתנה לאור המשבר החמור של שנות ה-30. המשבר יצר חוסר יציבות שלטני חמור, והיטלר הוא זה שהבטיח חלופה יציבה עבור האוליגריכות. מרגע שהאוליגרכיות ראו שהיטלר הראה יכולת ליצור ממשל יציב בגרמניה, הן התחילו לתמוך בו. אומנם הנאצים זכו גם לתמיכה רחבה של העם בזכות יכולות הארגון המדהימות של המפלגה הנאצית, והיכולת לפנות לכמה מגזרים בו-זמנית , אך היו אלו האליטות הפולטיות שדחפו את הדמוקרטיה אל סופה(ראו על הפניה לקהלים רחבים ב"היטלר", איאן קארשו, ספר 1, עמ 289-290, ספריית אפקים/עם עובד 1998):

אחת הסיבות העיקריות שקבוצות רבות עוצמה לא השלימו מעולם עם הדמוקרטיה, ובעת ההיא כבר חיפשו בפועל דרכים להפילה. בשנות המשבר הכלכלי חתרו תחתיה במתכוון קבצות עילית שדאגו לאינטרסים של עצמן. הללו לא היו שרידים קדם-תעשייתים, אלא – כל כמה שמטרותיהן הפוליטיות היו ראקציונריות – שדולות (לוביסטים, ט.י.) מודרניות שפעלו לקדם את הזכויות שהקנה להן המשטר הסמכותני. בדרמה הסופית השפיעו בעלי הקרקעות ואנשי הצבא יותר מבעלי העסקים הגדולים על סלילת דרכו של היטלר לשלטון. אבל בעלי העסקים הגדולים, שהיו קצרי ראות מן הבחינה הפולטית ודאגו לאינטרסים של עצמם, תרמו אף הם תרומה ניכרת לחתירה תחת יסודות הדמוקרטיה, חתירה שהיתה התנאי המוקדם להצלחתו של היטרל (שם, שם, עמ' 363).

לאוליגרכיות האצולה העתיקה, לאנשי הצבא ולבעלי הממון היה חלק חשוב בנפילת הדמוקרטיה הגרמנית, כיוון שזאת לא יצרה את היציבות הדרושה והיא לא שירתה את צרכיהן. הן העדיפו משטר יציב על פני משטר כאותי. אך הן יגלו במהרה, שהן בחרו משטר דיקטטורי מידי שיגרום נזק עצום לכלכלת גרמניה.

השפעת בעלי הון = אלוגירכיה לא כל כך נבחרת

לבעלי ההשפעה הגדולה, בציבור הגרמני ,הבריטי ולמעשה בכל מקום אחר בעולם, בעלי האחוזות, אנשי הצבא ואנשי העסקים הגדולים, יש יכולת גדולה יותר לכונן או לפורר את המשטר. היכולת הזאת קיימת גם כיום והיא באה בחיי היום-יום של המדינה, ולא רק במיקרי קיצון. העיתונות הישראלית, השייכת לבעלי הון, תומכת במפלגות המרכז, ומדירה קבוצות לא רצויות.

לכן, אם נחזור לתיאוריה הליברטאנית, נוכל לראות כי משק חופשי, מביא אולי יותר חופש מאשר החופש הניתן לאדם במלוכות, אך חופש זה מוגבל להתאמה לרצונן של אוליגרכיות הממון. יכולת ההשפעה של האזרחים נובעת מכמות המשאבים העומדים לראשותם. במשק חופשי נוצרים פערי משאבים עצומים והללו גורמים לפערי השפעה עצומים.כתוצאה מכך, המדינה משרתת יותר את בעלי המשאבים מאשר את  דלי-המשאבים. רצונו של האזרח הפשוט, אינו בא לידי ביטוי כפי שרצונו של בעל המשאבים העודפים בא לידי ביטוי. הוא אולי טוב ממצבו של נתין במלוכה, אך הוא יכול להיות טוב יותר.

גם הפתרון הסוציאליסטי אינו משפר את המצב. הפתרון הסוציאליסטי או הסוציאל-דמוקרטי מבקש להעניק לממשלה יכולת לקחת מבעלי ההון יותר מיסים ולחזק את הממשלה. כאשר כוחות הממשלה מרוכזים בידי קבוצות כוח ממסדיות, הכוח הזה משחית את יושבי המוסדות ומסאב את המוסדות. וניתן היה לראות זאת היטב במדינות קומוניסטיות, וכן בישראל הסוציאליסטית.

הפתרון לכן, חייב להיות כנראה במקום אחר. לא בלסה-פר, ולא בסוציאליזם. הפתרון צריך לההקטין את השפעת בעלי ההון ולהעצים את חופש הביטוי וההשפעה של כלל הפרטים, מבלי לגעת בחופש כלכלי מירבי. יתכן כי הפתרון נמצא באיזון נכון יותר שבין השפעות החברה להשפעות השוק, או שלחלופין, ישנה דרך אחרת, טובה יותר לשתף פעולה במשחק שאינו סכום אפס.

רעיונות?

קריאה נוספת:

לסה-פר – http://en.wikipedia.org/wiki/Laissez-faire

קפיטליזם – http://en.wikipedia.org/wiki/Capitalism

סביב השאלה כיצד יוצרים שינוי בישראל, התעורר דיון בבאז. זהו ניסיון לענות תשובה ברורה יותר, על הדרך ליצור שינוי באמצעות גיבוש שלכוח  פולטי בעידן הרביעי של התקשורת.

אני מציג כאן העתק מהתכתבות באז ביני לבין אייל רוטברט. בהתכתבות הזאת, אייל שואל/אומר את המשפטים הבאים:

…השחיתות היא רק תוצר לוואי של הכוח הרב והלא מבוקר של אנשי הציבור בארצנו….

…צריך 'להכניס למערכת' את השינויים המדוברים. ובשביל זה צריך שהרשות המחוקקת תחוקק את החוקים המתאימים ותשנה את אלה שלא. בלי רעש ומחאה (ולא אלימות ונזק לגוף וקניין) אני לא רואה איך רה"מ בנימין נתניהו והקבינט המפואר שלו מוותרים על הכוח העצום שיש להם.

אייל,

מסכים עם ההגדרה הקולעת ששחיתות היא תוצר לוואי של כוח לא מבוקר.

דרך אחת להכניס את השינויים היא אכן לצאת להפגנות כדי "להכניס למערכת את השינויים המדוברים".
דרך נוספת היא להבין איך נוצר כוח פוליטי. ליצור את הכוח הפוליטי. ובאמצעותו לשנות את המערכת.

כוח פוליטי נוצר, כאשר הרבה אנשים מאמינים באותו דבר, ופעולים על פי אותו דבר. דמגוגים גדולים ניצלו זאת. הם שיקרו ורימו ואמרו חצאי אמיתות, כדי שהקהל שלהם יאמין שרק הם צודקים. כך הם יכלו להניע את ההמונים להצביע עבור מפלגה אחת.

בעידן הרביעי של התקשרות, הדבר הזה כבר לא יהיה אפשרי (לשמחתי).

כדי ליצור תאימות בין קבוצות גדולות, יש למצוא את האמת שעליה תהיה הסכמה הרחבה ביותר, בין קהלים רחבים ככל האפשר (זה נקרא אמת פרספקטיביסטית). הדרך להשיג את ההסכמה הרחבה הזאת, עוברת דרך הרבה דיונים שבהם מקפידים על תרבות הדיון, ועל שאיפה משותפת לחפש את האמת הרחבה. בעידן הרביעי, מרגע שתווצר הסכמה רחבה מאד בקרב האינטלקטואלים (זה גוף האנשים שאוהב לדון לעומק על דברים),  ההסכמה הזאת תחלחל לציבור הרחב, דרך הרשתות החברתיות. זה יקרה כמובן אם כל המשתתפים בשיח יכבדו את אלו שאיתם הם מדברים, ללא הבדלי השכלה, מין צבע או ריח. אקלי, היא כלי שאמור לאפשר דיון כזה ביתר קלות.

הדרך המשלימה, היא לבנות כלי שיכריח את הממשלה והכנסת לפעול על פי רצון הציבור. "כנסת פתוחה" עושה בדיוק את זה. היא אמורה ליצור תמונה ברורה ושקופה לכל הציבור, שבה הוא יכול לראות האם חברי הכנסת פועלים על פי מה שביקש מהם ביום הבחירה. ככל שכנסת פתוחה תהיה פופלארית יותר, ואמינה יותר, כך השפעתה תגדל. אם חברי הכנסת ידעו שהציבור מסתכל עליהם, הם ידעו שעליהם לציית לציבור. מי שלא יציית, מייד בוחריו יוכלו לדעת שהוא משרת ציבור גרוע. בפעם הבאה לא יבחרו בו או במפלגתו. מפלגות שישרתו טוב יותר את רצון הציבור, ייבחרו. וכך אני מאמין שתוך 2 – 3 מערכות בחירות, הריבון יהפוך להיות, סוף סוף, הציבור.

מה דעתכם?

ביקורות, הסכמות יתקבלו בברכה.