מקובל לחשוב שאנו חיים בדמוקרטיה. אך האם זה נכון? ומהי בדיוק דמוקרטיה? האם דמוקרטיה לבדה מספיקה או שצריך לעוד רכיבים? ומי אחראי על הרכיבים הללו? מחשבות בעקבות דיון בין נמרוד אבישר ודובי קננגיסר.

מהי דמוקרטיה והאם אנו חיים בדמוקרטיה?

באופן פשוט, המילה דמוקרטיה לקוחה מהיוונית, כשמשמעה "דמוס=עם ; קרטוס=שלטון. כלומר שלטון העם. בדמוקרטיה, העם הוא השולט.

באתונה, בה נוצרה המילה, העם הוא זה שאכן ששלט. כל ההחלטות הציבוריות התקבלו באסיפת העם (ecclesia). בני כל המעמדות נבחרו בהגרלה למועצה המתאמת (boule), שהכינה את האסיפות, אספה את המידע וניהלה את המדינה. בבתי המשפט ישבו מאות אזרחים אתונאים ושפטו.

בארץ, המצב כמובן רחוק מאד משם. שולטים בנו נציגים, שאינם מקשיבים לנו כל כך. בהם שולטים בעלי הון, בעלי כוח פולטי (כמו ההסתדרות), איילי התקשורת, הפרקליטות ועוד. לנו יש מעט קשר לניהול המדינה, אם בכלל.

בעיות בדמוקרטיה

אתונה היוותה דמוקרטיה בצורתה הנקיה ביותר. אבל דמוקרטיה טהורה מציגה גם כמה בעיות שעליהן עלינו להתגבר. האחת היא הגדרת העם, ובעיה נוספת היא הגדרת זכויות הפרט והמיעוט.

באתונה הגדירו האזרחים מי הוא ה"עם". העם הורכב מאנשים בוגרים ששני הוריהם היו אתונאים. רק הזכרים הבוגרים יכלו להצביע. בגלל המבנה הכלכלי של אתונה, היו בה זרים רבים (metics), ועבדים לרוב, שלא השתתפו בתהליך הדמוקרטי. הנשים כמובן לא יכלו להשתתף בהחלטות. גם בשוויץ המודרנית, בה קיימת דמוקרטיה חזקה מאד (כלומר העם יוזם את החוקים, במידה והוא אינו מרוצה מהחלטת הפרלמנט), יש הגדרות מחמירות לאזרחות. גם השוויצרים איחרו במתן זכויות הצבעה לנשים (1971), וגם שם יש מכשולים גבוהים לקבלת אזרחות.

כיוון שבאתונה העם הוא גם זה שקבע את החוקים והוא גם זה ששפט, לא היו בלמים בפני כוחו של הרוב. אנשים בעלי דעות שונות וחריגות יכלו להישפט ולאבד את רכושם ולפעמים אף את חייהם. כך היה במשפט סוקרטס, שזכה בהוצאה להורג באמצעות המלוק, בגלל שביקר את אתונה בזמן המלחמות הפולופנזיות.

הבעיות ופתרונן כפי שהן עולו מהדיון של דובי ונמרוד

שתי הבעיות הללו עולות במלוא חריפותן בדיון חשוב שמתנהל בבלוגים של דובי קננגיסר(1, 2) ונמרוד אבישר.

הדיון נפתח בביקורת של נמרוד על ספרו של מייזלר "ויהי בימי שלוט השופטים". מייזלר טוען כי אסור לבית המשפט לכפות ערכים ליברלים. נמרוד מבקר את  טענת מייזלר וטוען, כי ללא הבטחת החירות וזכויות הפרט על ידי בית המשפט העליון, לא תיתכן דמוקרטיה.

הוא כותב זאת כך:

…חירות וחופשיות ההצבעה והזכות לבחור ולהיבחר, חירות הביטוי – השקולה לחירות לשכנע אחרים בעמדתך מתוך תקווה שיום אחד תזכה לרוב, חירות העיתונות, לצורך קבלת החלטה המבוססת על עובדות לצורך הבחירה, חופש מאפליה ועוד ועוד.

ואיזו דרך יש לנו להבטיח את הזכויות הללו, להבטיח שהכרעת רוב רגעית לא תשלול אותן, ולוודא שהגבלתן נעשית רק במקומות שבהן עליה להיעשות? כמובן – מערכת המשפט, הביקורת השיפוטית על החקיקה והפעולות של הממשל. זה תפקידה במובנה כרשות שלטונית

נמרוד מדגים את הבעיה במקרה הבא:

בואו נחזור לקהילה הפוליטית שלנו, שבה מאה חברים. נניח שארבעים חברים בקהילה הם בלונדינים, וכל השאר כהי שיער. נניח עוד שהבלונדינים חוברים לבעלי העיניים הבהירות, וביחד הם חמישים ושניים. הם מצביעים בעד חוק הקובע שרק בלונדיני או בעל עיניים בהירות יוכל להצביע על חוקים. היות והם רוב, הצעת החוק עוברת. כעת, הקורפוס המחוקק מורכב מחמישים ושניים אנשים, שרובם המכריע בלונדינים. האם הדמוקרטיה שם נותרה על כנה?

כלומר, בהעדר פיקוח של מערכת המשפט, מהר מאד יכול הרוב להוציא את המיעוט ממעגל מקבלי ההחלטות, ובכך לכפות את רצונו על החלקים שאינם יכולים להשתתף בקבלת ההחלטות, או שאין להם נציגים בקבלת ההחלטות.

אגב, הבעיה איננה תיאוריתית. בתרגיל דומה, הצליחו הנאצים להשתלט על הרייכסטאג.

דובי, מבקר את נמרוד (בצורה אדיבה כמובן), וטוען שמערכת המשפט אינה יכולה לכפות על הציבור ערכים ליברלים. בהעדרה של הסכמה ציבורית לערכים הליברליים, יצא לבסוף הציבור נגד בית השפט ובית המשפט יאבד את סמכותו.

כאשר שאלתי את דובי וגם את נמרוד, כיצד צריכים להקבע הערכים הליברליים בתודעת הציבור או מי אמור לקבוע עבור את הערכים הליברליים עובר בית המשפט, לא קיבלתי תשובות מספקות. נמרוד לא ענה. ודובי ענה , כי על החברה האזרחית לשכנע בנחיצות הערכים הללו.  כלומר, חברים מתוך החברה עצמה צריכים לשכנע את החברה בנחיצות ההגנה על זכויות הפרט והמיעוטים. אך איך אמורה קבוצת מיעוט בתוך העם לשכנע אחרים ואת בית המשפט בנחיצות זכויות הפרט, דובי לא הסביר.

יוצא אם כך שנראה שיש כאן פרדוקס. מצד אחד אסור שמערכת המשפט תקבע את הכללים. ומן הצד השני מיעוט בתוך האזרחים צריך לשכנע את הרוב בחשיבות הליברליזם. אותו מיעוט שנגדו יכול לפנות הרוב.

שאלה לקוראים 🙂

איך לפתור את הפרדוקס? נמרוד לא דובי לא הציעו פתרונות.

מה דעתכם? איך ניתן לקדם ערכים ליברליים על ידי מיעוט, והאם בכלל צריך לקדם ערכים ליברלים?

שלכם,

טל

הפוסט נכתב בעקבות דיון בין אייל ניב לביני. אייל כתב שהשמרנים מנסים לדכא את השונה. אני טענתי כי אין לשמרנים כמעט כוח לדכא את השונה. אבל השונה צריך לדעת איך לאתגר את השמרנים, כדי שיצליח להפוך חלק מקובל בחברה. בפוסט הזה אני מנסה להסביר מה המנגנון שבו כדאי לאתגר את השמרנים, כדי להצליח להתקבל לחברה.

בחברה ליברלית דמוקרטית, הזכות של האחר והשונה להביע את עצמו היא זכות בסיסית שתפקידה לאפשר לבעלי דעות רבות לחיות בשלום אחד עם השני. גם להומו-לסבים, כמו לכל אחר/שונה, יש את הזכות הזאת. בשנים האחרונות, החלה התנגשות הולכת וגוברת בין חרדים לקהילה. ככל שהקהילה החצינה את עצמה, ותבעה את מקומה בתוך המינסטרים, כך עלו וגאו רגשות השנאה וההתססה בציבור החרדי.

חופש הביטוי הוא רכיב חשוב בתהליך שמאשפר את קבלת השונה. תהליך המתאפיין בכמה שלבים: בתחילה מצליח השונה להגיע להכרת המינסטרים. בגלל מאפיניה של תקשורת ההמונים של העידן השלישי, הדרך המקובלת ביותר לחדור לתודה הציבורית היא עלי ידי יצירת פרובוקציות ומשיכת תשומת לב. לאחר שהציבור הרחב "מגלה" את השונה הוא מזועזע. אבל בתהליך מתמשך של חשיפה ודיון, הולך השונה ומתקבל לתוך הקהילה. כך היה במקרה של עדות המזרח, שבתחילה ההגמוניה האשכנזית, ראתם בהם "אחרים". תהליך דומה ליווה את החדרת הרעיון של מדינה פלסטינית לפלסטיניים (אלא שכאן הפרובוקציות היו הטרור). תהליך פחות אלים אך דומה קרה בארה"ב עם השחורים, ואולי תהליך דומה קורה כיום באוסטרליה עם האבוריג'ינים.

אך לא תמיד התהליך הזה עובד על פי התוכנית. אם לא נוצר דו-שיח בין השונה למינסטרים, יכול להיווצר סיכסוך דמים. המקרה של הקרקטורה נורובגית של מוחמד מדגים תהליך כזה. הנורווגים גילו שקריקטורה שהייתה לגיטמית בעינהם, עלולה להביא גל של מלחמות וטרור. כדי לעצור את הטרור, הם השעו את עורך העיתון, והתנצלו בפני האיסלם. הם וויתרו על חופש הביטוי, והעדיפו את השלום. לפעמים יש נקודה בה חופש הביטוי עלול להביא לנזק גדול יותר מהתועלת. הנורווגים היו כנראה מספיק חכמים להבין זאת.

הסיבה לדעתי, לכך שבמקרה הזה היה הדבר עלול להביא למלחמות, היא שלא נוצרה מערכת הידברות יעילה. לא נוצר מעגל שיחות, שיאפשר לברר האם יש קשר בין דת האיסלם לטרור ולרצח. מעגל כזה חינוי לתמיכה בשינוי התודעה של הציבור. הציבור המוסלמי ניזון ממקרות מידע סגורים ובמידה רבה מגמתיים. ולכן כל ניסיון להראות שיש קשר בין האיסלאם לטרור, מוצג מיד כאיום על האיסלאם. במקום דיון, נוצרו חומות שהלכו וגבהו. המערב ראה באיסלם איום הולך וגובר, והאיסלאם ראה במערב כופר המבקש להחריב את אמונת האיסלאם. תהליך כזה רק יכול להוביל למלחמה, ולא לשלום.

נראה כי בארץ קורה דבר דומה. החומות בין הקהילה לחרדים, רק הלכו ותפסו גובה. השנאה ההדדית, הכעס וחוסר ההבנה הלכו והתעצמו. אנשים בקהילה חושבים, שלרצח (או "פיגוע") גרמו מסיתים חרדים.

התהליך הזה, אם ימשיך, רק עלול להחמיר, וליצור פירוד הולך וגדל בחברה הישראלית. אם רוצים לשנות את מסלול ההתנגשות, יש צורך להבין את המכניזם שמאפשר את החיבור והקבלה.

כדי להתקבל למינסרים, יש צורך ב"איתגור" הקונצנזוס, אך מצד שני יש צורך לנהל דיון לאורך כל הדרך. כך הולכות ומשתנות התפיסות של השמרנים, והם הולכים ומקבלים את השונה ביתר קלות.

הבעיה שיש לנו כאן, היא שכמעט בלתי ניתן ליצור דיון פורה בין הקהילה לבין החרדים או הציבור הדתי. בגלל פערי תרבות עצומים, מעדיפות שתי החברות לשנוא אחת את השניה, ולא לחפש דרך להידבר.

אני חושב, שאנו כצופים מהצד, שהשלום, והחברה הישראלית חשובים לנו, אסור לנו להניח לשתי החברות הללו לגרור אותנו למחול השדים של שניאה ואיבה. עלינו לפתח שפה שתאפשר לכל הקהילות לדבר אחת עם השניה.

עלינו לחדור לעולם של האחר, ולנסות להבין אותו.

מקור הכעס וההסטה של העדה החרדית כנגד הקהילה ההומו-לסבית, נובע מהאיסור המפורש בתורה למשכב זכר. העונש שמובטח בתורה על הסכמה של החברה הישראלית למשכב זכר, ולעוד עברות על איסוריים מיניים, היא הגליה מארץ ישראל. החרדי, וגם הדתי-לאומי, רואה במשכב זכר, סכנה עצומה לו ולמשפחתו, אם הוא יכיר ויסכים עם משכב זכר (ראו ויקרא, כ' כ"ב).

בעבר היו שניסו להראות שהאיסור בתורה איננו תקף לימינו, וכי כל מטרתו הוא להפריד בינינו לבין הגויים ולמנוע אונס והיררכיה מסרסת. אבל הבעיה, היא שהחרדים והדתיים לאומיים, מתבססים בעיקר על תורה שבעל-פה, בעוד כותב המאמר התבסס על התורה והמדע. מי שירצה להוריד את החומות יצטרך לעשות אחד משני דברים. או למצוא בתוך ים התלמוד, דרך להכשיר את הקהילה, או להראות לחרדים ולדתיים-לאומיים, שיש בעיה בהסתמכות על תורה שבעל-פה. משימה שהיא גדולה מידי עבור רובנו. כיום קל יותר למצוא אנשים דתיים-ליברליים שינסו להכשיר את הקהילה, מאשר לערער את בסיס התורה שבע"פ.

—

אני אינני יכול כרגע לערער על תורה שבעל פה, וכן אינני מומחה בתלמוד. אבל נראה לי שהפרשנות שניתנה לאיסור בספר ויקרא שגויה. בפוסט הבא, בלי הבטחות, אנסה להציג פרשנות שונה לאיסור משכב זכר.

אינני יודע מי רצח את הנערים אתמול במועדון ההומו-לסביות. אינני יודע האם הוא הוסת, קיבל החלטה עצמאית, או שמא מדובר בחולה רוח.

נראה על פי העדויות, שהרוצח ידע היטב במי הוא הולך לפגוע, והוא עשה זאת בצורה מחושבת. היכולת שלו להעלם, מעידה כנראה על תכנון טוב.

אבל עדיין מוקדם לקבוע, האם הרוצח, הוא יוצא העדה החרדית, או חוזר בתשובה שלקח את החוק האלוהי לידיו, או מישהו אחר עם כוונות שאינן נהירות לנו. אני אחכה ליותר מידע לפני שאכריע.

בינתיים מפריע לי מאד, הדרך שבה החברה שלנו מתנהגת. מפריע לי משפט השדה שעורכים בעדה החרדית. זה מזכיר לי ימים אפלים, ולא חברה נאורה וליברלית, שמתייחסת לעצמה ברצינות.

אין ספק שהעדה החרדית, וחברי ש"ס הסיתו לאלימות. אבל מכאן ועד להאשמה בַרצח, המרחק גדול. חבר טוב מהקהילה ההומו לסבית, אמר לי שכבר שנים שופכים את דמם. הפיגוע לא הפתיע אותם.

אני מבין את הצורך של הציבור להתלהם כנגד ההסתה החרדית. אבל אינני חושב שמשפטי שדה ולינצ'ים ציבוריים, יסעיו לנו לבנות חברה ליברלית ומתוקנת. במקום זה אני מציע שננסה להבין כיצד מתמודדים עם חברה לא דמוקרטית, החיה בחברה דמוקרטית (החרדים). איך חברה ליברלית מתמודדת טוב יותר עם הסתה של ציבור לא דמוקרטי לאלימות, ואיך החברה החילונית, מפסיקה את ההסתה נגד החברה החרדית (מי שיבחן את ההסתה החילונית, יראה לא פעם דימיון לקריקטורות מתקופה מאד חשוכה).

במקום לבצע לינצ', במקום להתלהם ולהרוס עוד קצת את החברה שלנו, הגיע הזמן ולברר דברים מהיסוד. ומוטב שעה אחת קודם.

(בגלל מגבלת הזמן הפוסט נכתב ללא עריכה מספיקה. אם אתם מזהים שגיאות, או רוצים לשפר את הניסוח, אנא עשו זאת דרך דף הויקי. אני אעדכן מיד פעם על פי העריכה בויקי. תודה, ט.י.).

אוליגרכיה לא נבחרת

שיטת הממשל של מדינת ישראל נחשבת דמוקרטית. בכל אמצעי התקשורת מתייחסים אל ישראל כאל דמוקרטיה. אך האם ישראל באמת דמוקרטית?

דמוקרטיה, במשמעותה המילולית, היא שלטון העם (דמוס = עם, קרטוס = שלטון). באתונה העתיקה, שם הומצא המושג דמוקרטיה, הייתה הכוונה לכך שהעם כולו (זכרים, אזרחים בוגרים), שולט. כל העם השתתף באסיפת העם (Ecclesia), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה למוסדות השלטוניים (Boule), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה כשופט או כמושבע בבתי המשפט היוונים. בבתי המשפט האתונאים, ישבו כ-200 עד 6000 מושבעים, ופסקו בעצמם את פסק הדין, לאחר ששמעו את הצדדים השונים מציגים את טענתם.

כאן בארץ, וכמו כן ברוב מדינות המערב, אין ה"דמוקרטיה" זהה לדמוקרטיה האתונאית. ה"דמוקרטיות" שלנו, הן למעשה אוליגרכיות נבחרות. אוליגרכיה, היא שלטון מיעוט. אנו בוחרים את האוליגרכים שלנו למשך קדנציה של 4 שנים, ויכולים להחליפם כל ארבע שנים. אין לנו השפעה ישירה, לא על ההחלטות שהאוליגרכים הנבחרים, ולא על הרשות המבצעת, ובוודאי שלא על הרשות השופטת.

כל יכולתינו להשפיע על ההחלטות המדיניות מסתכמת בהטלת פתק בקלפי, פעם בארבע שנים. כאשר ישנה חוסר שביעות רצון מהחלטת האוליגרכיה שנבחרה, יש בידינו כלים מוגבלים להשפיע על יכולתיהם. אנו יכולים להפגין. יש הטוענים כי מכתבים לחברי כנסת יכולים גם להשפיע. כל גיוס של הד ציבורי לבעיה או לחוסר שביעות רצון, דורש משאבים רבים, ומקשה על אזרחים רגילים למחות בצורה יעילה.

מול מערכת המחאה של הציבור, נמצא מערך השפעה טוב בהרבה בידי קבוצות כוח קטנות. הלוביזם הוא כלי חזק בהרבה, מהכלים האזרחיים והוא משמש בידי קבוצות כוח קטנות, להשפיע על מדיניות הכנסת. במיקרים רבים הכוח הכספי והמשפטי שנמצא בידי אותם קבוצות כוח גם משתק ביקורת ציבורית (ראו דוגמאות אצל עירא, וטל גלילי)

מערך הלוביזם, הוא כלי של אירגונים שונים המאפשר להם להשפיע על הכנסת והממשלה. לוביזם טוב, פועל עם חברי הכנסת, מציע להם הצעות חוק, מדבר איתם, ומשפיע עליהם לפעול בצורה כזאת או אחרת. ישנם אירגוני לוביזם, שככל הנראה משפיעים על חברי הכנסת, גם באמצעים פחות כשרים. כל אחד מכם יכול לברר כמה עולה פריימריס לחבר כנסת, או כמה עולה מסע בחירות למפלגה. הסכומים הגדולים הללו (מדובר בפריימריס על כמה עשרות עד מאות אלפי שקלים, ובמסע מפלגתי מדובר על כמה עשרות מיליוני שקלים), מגיעים מבעלי הון וגורמים אינטרסנטיים.

כך קרה שכספים רבים הגיעו למערכת הבחירות של ברק, מבעלי הון, ויש לשער שברק הוא לא הפוליטקאי היחיד שמומן על ידי בעלי הון. התוצאה של ההתנהלות הזאת היא שכדי לשרוד מבחירות לבחירות, חברי הכנסת והמפלגות צריכים לשמור על קשרים חיוביים עם בעלי הון. חברות הלוביזם, שהן במידה רבה המשכן של אותן התרומות, מנצלות את ה את הקשרים כדי להפוך את חברי הכנסת והשרים לקשובים הרבה יותר לרצונן. לפעמים, אפילו חברי הכנסת עצמם הופכים ללוביסטים. כך נוצר מצב בו קבוצות קטנות מאד שלא נבחרו, מצליחות להשפיע יותר על התנהלות המדינה מאשר הציבור.

המדובר כאן לא רק בבעלי הון. גם אירגוני עובדים היררכים וממושמעים כמו ההסתדרות, שמסוגלים לארגן מפקדי ארגזים, משפיעים על דעתם של חברי כנסת.

יש הטוענים כי באמצעות "החברה האזרחית" יכולים האזרחים להשפיע על המדינה. עמותות פוליטיות שקמות על ידי אזרחים, הן אלו שמאפשרות לאזרח להשפיע. אבל אם בודקים היטב את העמותות הללו, אפשר לראות שחלק לא מבוטל מהן, אינו מייצג רצון ציבורי אמיתי. אלו אירגונים קטנים מאד, שממונים על ידי קרנות בעלות עניין. באמצעות העמותות הגורמים הממנים יוצרים הד "ציבורי" כביכול.

קבוצות השפעה גדולות אחרות, יכולות להגיע גם מקבוצות שלטוניות שאין בהן תחלופה מספקת, והן אינן נבחרות. הפרקליטות ומערכת המשפט, הן דוגמא למערכת כזאת. זאת מערכת שלטונית לא נבחרת, שבה חבר מביא חבר. כך נוצר עם הזמן כוח רב. הכוח הזה יכול להשפיע מאד על חברי הכנסת והשרים. כך לדוגמא ניסיון של השר פרידמן לשבור את הכוח של הפרקליטות, זכה בתגובה קשה מאד ומאוחדת, שהקשתה על מהלכיו. במקרים אחרים, יכולה הפרקליטות ומערכת המשפט לנסות לחסל ח"כ או שר שאינו מוצא חן בעינהם מבחינה פוליטית. כך היה ככל הנראה עם השר אביגדור ליברמן. ממש ערב הבחירות החליטה הפרקליטות להוציא את תיקו הישן של ליברמן, לאור הציבורי. למרות ההכחושת, היה ניתן להריח בהחלט, שמישהו ניסה לפגוע ביכולת של ליברמן ו"ישראל ביתנו" להיבחר. רק שהם לא הבינו שהציבור כל כך מכיר את התרגילים הללו, עד שכוחו של ליברמן רק עלה, בתגובה למהלך הטיפשי הזה.

קבוצת התקשורת בישראל, שמנוהלות על ידי מעט מאד גורמים, גם הם בעלי יכולת השפעהעצומה על המדינה.יש בידי התקשורת הכוח לרומם או לחסל שר וח"כ. הן יכולות להוביל בצורה מניפוטלטיבית מהלכים פולטים, ולהשפיע על "רצון העם" במידה מסויימת.

קבוצות כוח אחרות ששולטות במדינה הם מוסדות כוח פנימיים, כמו המשטרה, השב"כ ואחרים. אלו מוסדות שיכולים להגיש או לא להגיש כתבי אישום. אלו מוסדות שיכולים "לחסל" באמצעים פוליטיים ח"כ כזה או אחר.

כל הקבוצות הללו, משאירות בפועל את השליטה בידי קבוצות אוליגרכיות את השלטון במדינה. לנו האזרחים יש מעט מאד השפעה. אנו כבר יודעים שרגע לאחר הבחירות ה"נבחרים" יעשו עם המנדט שקיבלו ככל אשר על רוחם. אלא שרובנו לא מבינים שחוסר השליטה שלנו נובע מכך שאנו לא חיים בדמוקרטיה, אלא בארגון שמנוהל כמעט ברובו על ידי אוליגרכיות לא נבחרות.

מה ניתן לעשות?

במשך שנים רבות התריעו ארגוני שמאל רדיקליים בארץ ובעולם על מנגנון השליטה המעוות הזה. גם פעילי ימין, ומצביעי ימין הרגישו במשך השנים, כי השליטה נמצאת בידי קבוצת כוח, ולא בידי העם.

אלא שמלבד למחות ולכעוס בחדרי חדרים, לא ניתן היה לעשות דבר. התקשורת דאגה להשחיר את הקבוצות שמחו על השיטה המעוותת, ולהציג את הארגונים הללו כרדיקלים ומסוכנים לציבור. הארגונים הללו, פנו בעיקר לכיוון אופוזיציוני. שיטות שונות שהתקיימו בארגוני אנרכיסטים, או בארגוני ימין, לא הבשילו לכדי יצירת שינוי אמיתי ובר-קיימא. כל מה שנותר לקבוצות הללו לעשות, זה לכעוס יותר, ולהקצין יותר, ובכך לשרת את המטרה הראשונית של קבוצות השליטה, להראות ש"קבוצות השוליים" הללו הן קבוצות מסוכנות, שאסור שקולן ישמע.

המצב בו אוליגרכיות לא נבחרות, שולטות במדינה, אינו בעיה של קבוצות השוליים. זאת בעיה שלנו. חברות תרופות משמשות במנגנוני השליטה הללו כדי לקדם מוצרים שלהם, ובכך עלולות לפגוע מאד בבריאותנו. חברות סלולרי, יכולות לדאוג לכך שלא יפגעו המחירים הגבוהים שהן דורושת, על ידי מניעת הכנסת גורמים מתחרים. חחברות שילוט חוצות מזהמות לנו את האויר במידע שגורם להנו להיות צרכנים כפייתים. סביר להניח שהעיר שלכם נשלטת על ידי אולגרכיות דומות, והחינוך ומראה העיר היה יכול להיות טוב בהרבה ללא אותן קבוצות. יתכן מאד כי אם הייתה לנו השפעה גדולה יותר על מע"צ, השלטים בכבישים היו טובים יותר, ולא היו כל כך הרבה מקומות מסוכנים בכבישים.

בסוף השליטה של הקבוצות הללו בחיינו, פוגעת ומסכנת כל אחד ואחד מאיתנו. היא הופכת מוסדות ממשלתים למסואבים ומושחתים. השחיתות והסיאוב הללו, שרבים מאיתנו מתחילים להרגיש את ריחם, עלולים להביא לחורבנה של המדינה. והמשמעות תהיה ישירה כלפי כל אחד ואחת מאתנו.

כדי למנוע את זה, יש לייצר כוח אזרחי דמוקרטי אמיתי, שיאפשר לאזרחים לשלוט במדינה שלהם. כוח שיופעל על ידי האזרחים, יהיה קל להפעלה, יהיה קשה להשחתה וסיאוב, ויהיה אפקטיבי בהשגת מטרותיו.בנייתו של כוח כזה, אינה דבר טרוויאלי.

במחקרים שערכנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה, התברר לאט לאט כיצד ניתן להקים כוח ציבורי כזה. אחד הרעיונות שעלה, הוא להקים את את הכוח הציבורי מארגונים שכונתיים קטנים.

כדי להקים את הארגונים השכונתיים, היה עלינו להבין את הכוחות השונים הפועלים על קבוצות, וכיצד ניתן לנתבם לאפיקים של פעילות משותפת ואפקטיבית. אני מקווה בהמשך לחשוף לאט לאט את הכוחות והחוקים בהקמת קבוצות פעילות כאלו. ולהפיץ אותם כדי שכול אחת ואחד מכם יוכל להקים לעצמו קבוצה אזרחית כזאת אצלו בשכונה.

בינתיים אספר שיש כמה עקרונות ראשיים, שמהווים את הבסיס להקמת פעילויות כאלו:

1. אחווה ושיתוף – בניגוד למחשבה של אירגוני פעילים במאה ה-20, הכוח שגורם לאזרח מהשורה לקום ולפעול, אינה השנאה, אלא החיבור, החברות, החיבור לשלם יותר, לפעילות חיובית, המלווה באהבה ושייכות. כשאנו פועלים למען מטרה, איננו פועלים נגד המוסדות או נגד מישהו, אלא תמיד למען מימוש צורך ציבורי, וביחד עם כל הכוחות שיכולים לסייע בקידום המטרה. יהיו אלו ארגוני השלטון, תנועות אחרות, ואפילו תנועות שחלוקות עלינו בנושאים אחרים. בני מן הישוב, יוצאים לפעילות, כי הם נהנים לפעול ביחד ולעבוד למען הטוב, ובטוב.
2. שקיפות, שיתופיות, פגישות פנים אל פנים, לצד תקשורת אלקטרונית. בניגוד לארגונים ההררכים שאנו מכירים מהמאה ה-20, הארגונים האזרחיים צריכים להיות פתוחים ודיפוזיים. יש אומנם בתוך הקבוצות חברים אנרגטיים שמסייעים לתהליך לקרות, אבל לכל אחד יש אפשרות לכל פגישה שהוא רוצה, ולהשפיע ולשמוע בכל מקום שהוא רוצה. חשוב לגבות את הקשרים החברתיים באמצעים של web2.0 שמפחיתים משמעותית את העלויות של התקשורת ואת המשאבים הנדרשים לניהול התקשורת.
3. תרבות הדיון – יש חשיבות עליונה ליכולת לשמוע ולהשמיע. חשוב שלכל אחד יהיה המקום להתבטא. שהתקשורת בינינו תהיה תקשורת של הקשבה, ושל קבלה. תקשורת של דיון שמאפשר להגיע למסקנות, לאחר שקולם של כולם נשמע.
4. קיומו של צורך – אנשים מתארגנים בהתחלה כדי לפתור צורך משותף. ברגע שהצורך מספיק חשוב, הרבה אנשים יצטרפו לפעילות.

קדומים – דוגמא ראשונית לארגון אזרחי דמוקרטי

כיוון שמקום מגורי הוא קדומים, וכיוון שהקהילה הדתית-אמונית היא קרקע מעולה לפריחתה של תנועת אזרחים כזאת, את הפרויקט הראשון יזמנו בקדומים. כאן גם נבנו עקרונות תרבות הדיון, בעבודה משותפת עם עדו שטיינברגר.

לקהילה הדתית אמונית יש פוטנציאל גדול יותר להקים תנועות כאלו, כיוון שמראש יש בה מאפיינים קהילתיים ואידאלים של פעולה למען הכלל. אבל יש לשער כי בהתאמה מסויימת, ניתן יהיה ליישם את המודלים הללו גם בקהילות חילוניות, ואף בערים שיש בהן רוב חילוני.

הניסיון הראשון להקים קהילה כזאת נערך בשכונה שבה אני גר "קדומים צפון". בערב הראשון שערכנו התארגנו כ-50 תושבים (מתוך שכונה שמונה 140משפחות לערך). במהלך ערב של דיון שיוויוני נוצרה הדינמיקה לפעול. לאחר מכן הוקמו ציוותי עבודה (חינוך, שיפור פני השכונה, קליטה ותרבות), והתחלנו לפעול. בינתיים יש תוצאות ראשוניות יפות. אנו פועלים עם המועצה ובתוכנו כדי לקדם את השכונה.

הניסיון השני, נוצר בצורה לא מכוונת. דורית סוכר, אמא שהייתה מודאגת ממצב הנוער, חַברה לרב שי סמינובסקי. הם שמעו על הניסיון בקדומים צפון, וביקשו את עזרתנו. ביחד התחלנו להתארגן. בתוך פחות משבוע הרימו דורית ושי ערב שבו נכחו בסביבות שמונים תושבים. הערב נערך בצורה שיתופית, בה כולנו יכולנו להביע את דעתנו, ולחפש ביחד פתרונות. בעקבות הערב קמו צוותים שונים שנועדו להניע מהלכים שונים. הוקם צוות "סיירת הורים", שחיבר הורים לסיורי לילה וביקור אצל בני הנוער, כשהמטרה היא לשמור על קשר חם עם הנוער. צוות אחר עוסק בקידום מפגשי תמיכת הורים – מפגשים בהם הורים יכולו לדבר על מה שמציק להם, ולסייע אחד לשני. צוות אחר פועל כדי לחבר את הנוער למהלך ולהופכו לשותף מלא. שני צוותים הוקמו לעבודה מול המועצה. צוות אחת נועד לרכז את כל המידע ולתאם פעולות עם המועצה, וצוות אחר נועד לדאוג לבניית מערך עבודה של המועצה מול הנוער. צוות אחר מארגן "משפחות מאמצות". משפחות צעירות שיש להן גישה לנוער, והן יכולות לארח את הנוער ולחבר את הנוער.

רק כדי לטעום מהאווירה בצוותים הללו, צילמתי עבורכם מפגש כזה שנערך בין רכזי הוועדות וכל מי שרצה להגיע (במוצ"ש האחרון).

ממליץ לכם לצפות באווירה, ולהתרשם.

אני מאמין כי קדומים, הקהילה והישוב שספגתי מהם כל כך הרבה, יהוו חוד החנית והחלוץ לשינוי שילך ויתפשט בכל הארץ. אמן, כן יהיה רצון, מלפני ריבונו של עולם, ומלפני אזרחי מדינת ישראל.

בפעם שעברה שאלתי על בלוגים ותפקידם (או יותר נכון, על הבלוג שלי ותפקידו).

כחבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה, חשוב לי ללמוד כיצד הציבור הרחב יכול להשפיע על חייו המדיניים. כיצד האדם הקטן ברחוב, זה שאין לו חברים בכנסת, יכול להשפיע על מציאות חייו. היו לי מחשבות בעבר כי בלוגים יכולים להוות פלטפורמה לשינוי הזה. מחשבה זאת נבעה מהדימיון שבין בלוג לטור בעיתון. הערכתי שהבלוג הוא סוג של עיתון פרטי, שבאמצעותו ניתן להשפיע על העולם.

טל גלילי, אורי אמיתי וניצן, כנראה מאמינים שיש בכך משהו. טל גלילי כתב "למעשה, כל בלוגר הוא "מוביל דעה" בזעיר אנפין. שגורר אחריו מספר אנשים. ואז בהינתן מצב של התאגדות, שורה של בלוגרים מאגדים סביבם (אולי או שלא) את קוראיהם לפעולה." אבל טל מוסיף וטוען כי לבלוגרים עצמם יש מעט השפעה "בפועל, אין מספיק בלוגרים, אין מספיק קוראים של בלוגרים, אין מספיק שיתוף פעולה (כללי) בין בלוגרים. ואין מספיק הבנה (תרבותית/ פסיכולוגית) על מהם הגורמים המאפשרים התאגדות ברשת". כותב אחר, כתב לי כי "בלוגרים הם עצלנים, זה לא יעבוד."

הרעיון שאני מקבל מטל גלילי, הוא שצריך לקרות עוד משהו כדי שבלוגים יוכלו להשפיע בצורה אפקטיבית. בארה"ב לבלוגים יש השפעה גדולה, וזאת כיוון שיש להם קהל קוראים גדול יחסית, והעיתונות מחוברת מאד לבלוגרים.

בארץ, נראה כי העניין שונה. מעבר להצלחות בודדות של שוקי גלילי, ויואב לרמן, נראה שקשה מאד להרים קמפיינים ותנועות סביב בלוגים. יש לנו פחות קוראים, פחות השפעה בתקשורת (כי היא נשלטת על ידי קבוצות משפחתיות קטנות וריכוזיות מאד?). וכן, חסר לנו רכיב X, הדרוש לשיתוף פעולה.

אחת הסיבות שלדעתי לרמן ושוקי הצליחו להרים קמפיינים היא כי בשמאל יש שילוב של ציבור טכנולוגי גדול יחסית, סדרה של בלגורים ואמנים בעלי יכולת רטורית שמאפשרת העברת מסרים, וכן תחושת מחויבות פוליטית. כך שבשמאל כן ניתן להרים ארועים של 50 – 500 אנשים בקלות יחסית. אבל נדמה כי אלו תמיד אותם 500 איש. בניסיון הפוליטי שלי, ראיתי כי מהר מאד, אתה מתחיל להכיר את כל מעגל הפעילים בשמאל.

בימין, יש הרבה פחות מודעות טכנולוגית, יש מחסור ניכר ביכולות רטוריות וביכולות שיכנוע, והמחנה הדתי-לאומי נמצא כיום במשבר אידאולגי מסויים. כתוצאה מכך, קשה יותר לארגן פעילות בימין הדתי-לאומי.

יחד עם זאת, דווקא לדתיים לאומיים, יש לדעתי את הרכיב החסר שיכול להביא לגיבוש קבוצות. הציבור הדתי והחרדי, ניחן בתרבות קהילתית חזקה יותר מהקהילתיות בתרבות החילונית. ביהדות המסורתית, יש נשמה והלכה קהילתית. יש את הצורך להתפלל במניין, לעזור ליולדות. מגיל קטן ילדים דתיים מחונכים לעזרה לזולת (בתיאוריה ובפועל). יש גמ"חים לכל דבר ועניין, וריבוי הילדים גורם לאמהות להיפגש בגני השעשועים לאורך כמעט 20 שנים ברציפות. כל אלו יוצרים פרלמנטים קבועים וחוזק חברתי יציב. אומנם לא הכל מושלם. תופעת הרכילות ומשפטי השדה שנערכים על שולחנות השבת, והביקורתיות הגדולה מידי כלפי שלוחי ציבור, גורמת להחלשת הקהילה. אבל בסה"כ נראה כי הקהילות הדתיות חזקות בהרבה מהקהילות החילוניות, והן יכולות להתאגד בשעת הצרוך בקלות רבה יותר. אני זוכר שהייתה פעם תוכנית ריאלטי של "המרוץ ל…", שאנשים היו צרכים להזמין המון חברים כדי להצליח במשימה. החבר'ה הדתיים הצליחו בקלות גדולה יותר לאגד חברים. כל דתי, מכיר את "חוק דתיים שלובים", שאומר שכל דתי מחובר לדתי אחר דרך מקס' שלוש הכרויות.

מצד שלישי, לדתיים יש בעיה של אמונת היחיד. כלומר לא אמונה בקב"ה, אלא האמונה שהוא (המאמין) ורק הוא מחזיק באמת. רק מנהגי הכשרות שלו, ורק הדרך שבה הוא מקיים את המצוות היא הנכונה. הדבר הזה, גורם להפירדות והחלשות בציבור הדתי למיניו.

הקהילתיות ושיתוף הפעולה הם רכיב X החסר, לדעתי בבלוגוספירה הישראלית, כדי לאפשר יכולת פעולה רחבה וגדולה.

בחלק מהמקרים חלק מהבלוגרים חושב שויכוחים ומריבות הן הבסיס לגדילה אישית. יכול להיות שזה נכון כאשר בוחנים את מספר הכניסות בסטטיסיטקה של הבלוג שלי:

כל ויכוח שהיה לי עם דובי ונמרוד, או סביב הנושא השנוי במחלוקת של פסח, או סביב ויקיפדיה, הקפיץ את כמות הקוראים אצלי בצורה משמעותית. דווקא אות ההצטיינות שקיבלתי מאורי קציר, כבלוג מבטיח, לא הכניסו יותר מידי צפיות.

מכאן היה ניתן ללמוד אולי שהכי כדאי לבלוגר להיות שנוי במחלוקת, לריב עם בלוגרים אחרים, לעצבן חצי עולם, ולכתוב בצורה שנונה, כדי לזכות ברייטינג גבוה.

אבל השאלה שבלוגר שמחפש שינוי, ורוצה באמת לשנות את העולם, צריך לשאול היא האם התנהגות זאת תוביל לשינוי עולם?

עד כמה אני יכול לשתף פעולה עם אנשי ויקיפדיה (אם אני רק מחפש להתנגח בהם)? עד כמה אני יכול לשתף פעולה עם נמרוד ודובי? אם אנו מתנגשים? עד כמה נפעל ביחד, עם אנו דורסים אחד את השני כדי לקבל רייטניג גבוה יותר?

התשובה לדעתי, שזאת לא הדרך לשינוי. הדרך לשינוי, עוברת סביב היכולת לפעול ביחד, ולשם כך דרושה הסכמה על הדרך ורצון לפעול מתוך אהבה. אהבה שבין חברים, והסכמה שבין שותפים לדרך.

אני חושב שכדי שבלוגרים יוכלו להתחיל לשנות את העולם, עליהם לקרב ולחפש את המשותף. ואם יש להם מחלוקת, רצוי שיעשו זאת בשפה מכבדת, מתוך אהבה בסיסית של בר הפלוגתא שלהם.

אולי יהיו לנו קצת פחות קוראים, אבל יכולת ההשפעה שלנו תגדל בצורה משמעותית.

כי באהבה משנים את העולם 🙂

חברות וחברים שלום,

כאשר אינני מאמן לאיכות חיים, אני חבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה. התפקיד של התנועה לדמוקרטיה ישירה, הוא לאפשר בעתיד הנראה לעין, מערכת שלטונית שתאפשר לציבור לקבל החלטות נבונות ביחד, ולפעול ביחד כדי לשנות את המציאות על פי רצונות כלל האזרחים.

אני עוסק בכך רבות, ומשתדל לתרום את תרומתי, הן בתחום אירגון בתנועה, והן בתחום הנעת פרוייקטים חדשים וחשובים בעיניי.

את התורות שאני מביא לתחום הזה, אני מביא על בסיס תיאוריות שלמדתי, או על בסיס תיאוריות שאני מפתח בתחומים הרלוונטים. אלו תיאוריות בתחומים רחבים כמו פילוסופיה של הידיעה, פילוסופיה של המדע, פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה צבאית, פילוסופיה של שלום ועוד.

עם הזמן, נוצרה אצלי התחושה שהבלוג אינו המקום המתאים לשפוך את התיאוריות הללו אליו. הרגשתי, שבגלל רוחב הנושאים, אני מאבד קוראים.

לאחר מכתב שקבילתי מאביב שחר, שהפנה אותי להרצאה של סט' גודין,  הבנתי שהדרך בה אנו משנים את העולם צריכה להיות אחרת. סט' מדבר על כך שאנו פועלים בשבטים. שאנו פועלים בקבוצות שמקדמות נושאי עניין ואינטרסים קבוצתיים.

שיחה נוספת שהייתה לי עם יונתן שחם, מעיר לכולנו, עזרה לי להבין שאכן זה הכיוון שאליו אנו צריכים ללכת. עלינו ליצור קהילות שעוסקות בנושאים ספציפיים שמעניינים אותנו, ואת התחומים ההלו לפתח. יונתן דיבר בעיקר על קהילות פילוסופיה, אבל זה נכון כמובן לכל קהילה ולכל נושא רלוונטי. אם כל הקבוצות הללו ידעו לחבור אחת לשניה לצורך נושאים משותפים, יווצרו שיתופי פעולה רחבים מאד, סביב נושאים ספציפיים. כך לאט לאט, בע"ה, יווצר כוח ציבורי משמעותי.

לכוח הזה יש יתרון על פני כוח ציבורי מהסוג הזה. זאת כיוון שהכוח שנוצר בקהילות, מתגבש לאחר דיונים ארוכים, ולאחר קבלת הסכמה רחבה מאד בתוך קהילות רבות.

אם המסקנה שהוצגה כאן, היא נכונה, אזי אנו צריכים להתאסף סביב תחומי עניין, וכך גם הבלוגים שלנו. אולי הפרומט הנכון הוא להקים אגרגטורים של בלוגים, סביב נושאים מסויימים. וכאשר בלוג המקושר לאגרגטור, מציג תגית הרלוונטית לנושא האגרגציה, הפוסט יופיע באגרגטור. בעתיד ניתן יהיה גם לדרג איכות בלוג, כדי להציג בלוגים איכותיים (על פי הסטנדרט של הקהילה), במקום כבוד, ולהשאיר מקום לשאר הבלוגים במקום משני.

פרוייקט שנועד להבנות ידע קהילתי, בצורה מאוחדת, ושיעשה אגרגציה של ידע למקום קהילתי אחד, הוא פרוייקט ה-Ecclesia שכרגע קבוצה של אנשי פיתוח מתחילים לאפיין. הפרוייקט נועד גם לאפשר לקהילות להתארגן ביעילות ובמהירות לצורך פעולות משותפות

אם כך, בינתיים, מה מקום הבלוג האישי? למה הוא צריך לשמש? לקשר עם ידידים? לקשר עם בעלי עניין משותף? האם הוא צריך לחזור להיות מה שהוא… יומן המפורסם ברשת?

אשמח לשמוע הגיגיכם בנושא. אשמח לשמוע מה לדעתכם השימוש הטוב ביותר שאני יכול לעשות בבלוג.

שלכם,

טל

באחד משולי ההתעסקויות שלי  בפרשת ויקיפדיה, פניתי לערך על מלחמת העולם השניה. תחום שיש לי בו הבנה גדולה מהמוצע. רציתי לראות האם אני יכול לסייע בשיפור הערך. אחד הדברים שמיד הבחנתי בחסרונם הוא "אגדת הסכין בגב" כרקע למלחמת העולם השניה.

על פי התפיסה הנאצית, היו אלו היהודים והבולשביקים שהביאו להפסדה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. ההפסד הוביל להסכם כניעה מבזה שהוביל לשנים של חוסר יציבות פוליטית ואומללות כלכלית לרבים מאזרחי גרמניה. זאת אחת הסיבות שהביאו את הנאצים להילחם ביהודים, ולכבוש את חבלי הארץ הסלאויים ואת רוסיה.

האם גרמניה נדקרה בגבה? האם יש צדק בטענת הגרמנים. ברור לי ששאלות בנושא זה, עלולות להדליק אש. אבל לדעתי, הן גם יכולות להוציא אותנו מהשקרים שאנו טווים לעצמנו. סיפורים ונרטיבים שבהם אנו הולכים ומסתבכים, מבלי יכולת לבחון את המציאות כפי שהיא. אם אנו רוצים למצוא מזור לצרות שבהם אנו נמצאים, אני מציע להפסיק לספר לעצמנו סיפורים, ולהתחיל להסתכל למציאות טוב טוב בעניים, כדי שיום אחד נוכל לנווט את מדינתנו למקום מבטחים.

האם גרמניה נדקרה בגבה?

הרשימה הבא היא פרי מחקר ראשוני ולא מחייב.

אחד המאמרים התמוהים ביותר בשקראתי בנושא זה הוא מאמר של Wilhelm Deist שכתב את המאמר: "The Military Collapse of the German Empire: The Reality Behind the Stab-in-the-Back". במאמר מתאר דיסט את לודנדורף, מי שהיה הרמטכ"ל של גרמניה במלחמה, כאחראי הבלעדי להפסדה של גרמניה. דיסט מראה כי לודנדורף היה מנותק לחלוטין מהבנת רחשי החיילים. הוא לא הבין שבין החיילים ששכבו בחפירות לבין הפיקוד ששניהל את חייו מחוץ לטווח התותחים, נוצר פער עצום. פער שהביא כבר ב-1916 לתלונות הולכות ונשנות של החיילים על ניצולם בידי הפיקוד. על שליחתם של מאות אלפי חיילים למוות , מבלי להשיג כל תוצאה נראת לעין.

החיים בחפירות, עם כל הקושי שלהם, עם המוות היום-יומי, עם הצחנה של רבבות גופות הנרקבות בין קווי האויב. עם החולדות שאכלו והשמינו מבשר אדם. וחוסר ההצלחה של הפיקוד להשיג פריצת דרך משמעותית, הביא למרידות בצבא הגרמני.דיסט מאשים לחלוטין את לודנדורף בכל אלו, ואינו נפנה להביט על תמונה הכוללת שבצורה מתמיהה עולה גם ממאמרו.

הסבריו של דיסט אינם מספקים תשובות לשאלות רבות הנוגעות לסיבת ההפסד במלחמה. מי שמכיר קצת את מלחמת העולם הראשונה , יודע שהפיקוד בכל הארצות שהשתתפו בלחימה כשל לחלוטין. גם בצרפת וגם בבריטניה, חייהם של מאות אלפים בוזבזו לריק במחפורות, מבלי להשיג דבר. המרחק שהיה קיים בין החייל הגרמני, לפיקוד היה דומה לאותו מרחק שחווה החייל הצרפתי או הבריטי. ובכל זאת לא פרצו מרידות בצבאות בריטניה וצרפת. אם כן, עדיין לא ברור מדוע דווקא החייל הגרמני הפסיק להילחם?

דיסט מזכיר מידי פעם שכבר ב-1917, המפקדים התחילו להרגיש שהעורף נלחם נגדם ולא איתם. דיסט שוכח להזכיר את השביתות הגדולות שארגנו רוזה לוקסמבורג וחבריה הספרטקים במהלך המלחמה. מלחמות שפגעו ביכולת הצבא להילחם. הספרטקים, שהיו זרם של מרקסיסיטים, והפכו אחר כך למפלגת ה-USPD עודדו פועלים לעצור את המלחמה, על ידי קיום שביתות פראיות. בקרב  הנהגת ה-USPD היו היהודים בולטים מאד. בינהם ניתן למצוא את רוזה לוקסמבורג, פול לוין וג'וליאן מרכילובסקי. את כל השביתות הללו הם אירגנו בזמן שגרמניה היתה במלחמה נגד מספר רב של אויבים, כשהגרמנים מרגישים כי לא הם התחילו במלחמה.

ברור מכאן, מדוע הרגישו גרמנים רבים כי הקומוניסטים והיהודים חיבלו במאמץ המלחמתי הגרמני.

אבל יהיה זה נוח מידי להאשים את הקומוניסטים והחברים היהודים שבינהם בתקיעת הסכין בגב האומה הגרמנית. דיסט טוען שהיה זה לודנדורף, שבתרגיל מתוחכם "התפטר" רגע לפני הנפילה והשאיר את האחריות, לדמוקרטים ש"בישלו" את ההפסד. בכך הוא הוריד את האחריות מעצמו, והניח לאלו ש"בישלו" את כישלון לשאת את אות הקלון של ההפסד. אגדת הסכין בגב, על פי דיסט, היתה כלי של לודנדורף לחמוק מאחריות אישית.

הטענה של דיסט מתחזקת, אם נבחין שלמעשה ב-1916, לודנדורף והינדונברג, מהמטכ"ל הגרמני, הפכו לשלטים בפועל של גרמניה. הם השתמשו בכוח הלא-דמוקרטי שניתן בידהם כדי לחייב את הפועלים לעבוד שעות נוספות, ללא תוספת שכר. הם לא הבינו, כי כדי שהעם ישתתף במלחמה כזאת, העם צריך להרגיש שהמלחמה זאת מתנהל על פי רצונו, ואינה נכפת עליו, כפי שעשה המטכ"ל.

בכך טעה המטכ"ל הגרמני, ולא הבין את הרוח המאפשרת לאומות ענק לנהל מלחמות ארוכות טווח. הוא לא הבין את שיבינו רבים טובים אחרי 1945, שבלי דמוקרטיה או תעמולה משובחת, לא יכולה אומה לנצח במלחמת כוללת.  כך, נראה כי במו ידיהם הרס המטכ"ל הגרמני את התשתית האזרחית שאיפשרה את התמיכה העממית במלחמה. בחוסר הבנתם, הם יצרו קרקע פוריה לספרטקאים, שעודדו מרידות דמוקרטיות, שהסתיימו במהפכה הדמוקרטית של 1918-1919, ובהפסד גרמניה במלחמה.

סיכום

המציאות תמיד יותר מסובכת מהתיאוריות הפשוטות שאנו רוצים לצייר. לודנדורף חש בצדק כי הקומוניסטים והדמוקרטים מחבלים במאמצי המלחמה שלו, וממרידים את העורף כנגדו. אבל יחד עם זאת, לודנדורף אינו מנהל את המלחמה למען רצונותיו האישיים. המלחמה היא בשביל העם, ואם העם איבד את האמון במלחמה, רצוי מאד שההחלטה בנוגע להמשך ניהול המלחמה תחזור לעם.

הקומוניסטים והדמוקרטים, השתמשו בטעיונים הגיונים ושאלו מדוע בכלל נדרשת המלחמה הזאת? האם היא מנוהלת בשביל האגו הפרטי של אנשי המלחמה? יותר ויותר אנשים התחילו להבין שהמלחמה הזאת מיותרת לחלוטין. ולודנדורף, שלא גדל על ברכי הדמוקרטיה, לא הבין שהשאלה הזאת היתה שאלה נכונה. חוסר היכולת שלו לענות תשובות ברורות לגבי הצורך בהמשך המלחמה, ואי היכולת שלו לנהל את המלחמה ביעילות, הם אלו שגרמו בסופו של דבר למאיסת חלק גדול מהגרמנים במלחמה. לא המורדים תקעו סכין בגב הגרמנים, אלא לודנדורף וחבריו במטכ"ל הם אלו לשדעתי תקעו סכין בגב העם הגרמני, וחיסלו למעלה משנים וחצי מיליון מבניו בדרך.

שלושת הפוסטים האחרונים שבהם עסקתי בשינוי על ידי אהבה, דיון וחיפוש האמת, הם בעצם

מהטמה גנדי

תירגום שלי, לסאטיאגרהא של גנדי, לחוכמה שנמצאת ביהדות העמוקה, וגם כלים שמצאתי במהלך חיי כיעילים בשינוי עמדות של כל הבאים דיון (כולל עמדותיי שלי).

עוד לא יבשה הדיו מעל הפוסט האחרון, וכבר הועמדתי במבחן, לבדיקת התיאוריה. לפעמים אני מתפלא, איך הקב"ה מזמן לנו התנסויות בדיוק כשאנו חושבים שהבנו משהו 🙂

האתגר הגיע לאחר התכתבות ארוכה עם ויקיפדיה, סביב הערך "יוזמה אזרחית" (קישור קבוע). יש שם בחור, שטען שהערך יוזמה אזרחית הוא תעמולתי. הבחור שימר בערך תבנית של "תעמולה", בטענה ששם הערך הוא תעמולתי. לא עזר לנו שהמונח באנגלית נקרא citizen initiative, לא עזר לנו שפנינו לאנשי אקדמיה בארץ, שעוסקים ביוזמה אזרחית, והם אישרו שזה מונח עיברי סביר בהחלט. גם לא עזר לנו שהמזכירות של האקדמיה ללשון כתבה שהמושג אכן סביר בהחלט. הבחור בשלו. בהתחלה חשבתי שהבחור, אכן שוחר צדק, אך עם הזמן, הצטברה אצלי התחושה שהבחור פשוט מחפש מלחמות. ככל שהתכתבתי עם יותר ויקיפדים, כך גיליתי שיש לבחור היסטוריה לא נעימה של ריב ומדון. אלא שלא רק שהבחור רב עם הרבה אנשים, גם יש לו קבוצה שמלווה אותו, ומגבה אותו במאבקים. כך, נראה לי שכאשר ניסינו ליצור בוררות בנושא, הסתבר שלויקיפדים הוותיקים יש סוג שיפוט דומה לדרך המחשבה של הבחור.

החלטנו להניח לעניין. אין לנו עניין בריב ומדון עם אף אחד. מלחמות בוקיפדיה לא יסייעו יתר על המידה, ביצירת דמוקרטיה ישירה.

אלא שעירא, שהתרגז מאד מהדרך ה"נהדרת הזאת" ליצור ידע, כתב על כך בבלוג שלו. 36 דקות לאחר שהבחור קרא את הביקורת עליו, הגיע הבירוקרט הראשי של ויקיפדיה, וחסם את עירא לצמיתות מהויקיפדיה. הטיעונים היו שעירא תקף ויקפד אחר מחוץ לויקיפדיה.

לא עזרו כל המחאות. לא עזר שאין חוק כזה, והבירוקרט חרג מכל חוק הקיים בויקפדיה. מישהו עיצבן את הבחור, והבירוקרט הראשי, ללא משפט סביר, פשוט חסם לצמיתות את עירא (ראו כאן את סיפורו של עירא, ועוד מידע על ההתנהלות).

אותי, הדבר הזה הרתיח כהוגן. אם יש דבר שמצליח להוציא אותי משלוותי, זה מה שנראה בעיניי, כדיקטטורים, אנשים שבשם האגו-מניה הפרטית שלהם מתעמרים באחרים, וקבוצה שהשתלטה על משאב לאומי, וסותמת פיות למי שקורא עליה תיגר. חשוב לי לציין, כי כך זה נראה בעיניי בשלב הכעס.

וכאן עשיתי טעות, בניגוד לחוקי "דבקות באמת". התרגזתי, ופעלתי מתוך כעס גדול. רשמתי בדיון, שהויקיפד הראשי הוא דיקטטור שאינו מוכן להקשיב לביקורת. ואופס… נחסמתי לשבוע….

יתרה מזאת, היה ברור לי ולאחרים שבויקפידה אין לנו כל כלים לשנות. גם בירור בנושא, במוסד הבוררות של ויקיפדיה, הניב תוצאות מוזרות מאד. למרות שהיה ברור לכל הנוגעים בדבר, שאין שום חוק שעומד מאחורי החלטת הבירוקרט, נדחתה הבקשה להסרת החסימה על ידי מוסד הברורים. ולי זה חיזק את ההרגשה שהמערכת כולה נשלטת בידי אותה קבוצה.

עכשיו, כבר היה קשה להתעלם. ויקפדיה היא משאב לאומי של ידע. ונראה כי כרגע שולטת בה קבוצה בעלת דפוס מחשבה מאד דומה, המרחיקה בפועל, כל מי שחושב אחרת. המשמעות היא אובדן חופש הביטוי, בכלי שאמור להיות הכי פתוח לציבור הרחב. המשמעות היא שיש כאן קבוצה ששוב יכולה להכתיב, מהו "ידע נכון" ומהו "ידע לא נכון".

הגרוע ביותר, שאם מה שאני חושב נכון, אז זה קורה במערכת שאמורה להיות חופשית, ולא נשלטת על ידי שום גורם ממסדי.

כיצד עלינו אם כן להתמודד על פי עקרון הדבקות באמת?

ראשית, אחרי שנרגעתי, הבנתי שלא פעלתי נכון. יש להימנע ככל הניתן מלפעול בעידנא דריתחא. השלב הבא הוא לא להניח שיש בקבוצה ההיא רשעים, אלא שהחברה הללו רואים היגיון מסויים במעשיהם.כלומר להניח שלאנשים יש רצון לפעול לטוב (אהבה).

כדי לברר את העניין הזה, פתחנו את משפט ויקידפיה, שהוא בעצם כלי לברר עמדות שונות, ושאלות שונות בקשר להתנהגות ויקיפדיה. חלק המטוענים בעד ההתנהגות הנוכחית, אפילו טוענים כנגד אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה, שהם באים לחבל בויקיפדיה (ולדעתם, אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה, יראו את עצמם מהר מאד בכלא על פעילות הרסנית זאת). הכלי הזה, מאפשר לנו להתחיל ולברר את הצדדים השונים לויכוח, ולנסות ולהציץ להגיון שמנחה את האחרים. היגיון, שנעלם מעיניי כאשר התחלנו את הדיון.

לאחר שפתחנו כלי לדיון, יהיה לעינו לדבוק באמת. לשאול את עצמנו, האם באמת כך צריכה להתנהל ויקיפדיה. לא לבוא מראש עם ההנחה שזה נכון, אלא להעמיק ולשאול ולברר. אולי במקרה אנשי ויקפדיה צודקים. המטרה היא לברר את האמת, ולצעוד על פיה. החיפוש צריך להיות יסודי, ולהגיע לתשובות שיהיהו ברורת לכולם. והוא צריך לעשות מנקודה מכבדת, ושיוויונית.

חלקכם יאמר, שדרך כזאת היא ביזבוז זמן, ושעדיף לתבוע את הויקיפדיה, להשחיר את פניהם בעיתונו וכיוב'. אנ טוען שזה לא יקדם כלום. נניח ובמקרה הכי טוב, לשיטת השונאים דיקטטורה שמחר בבוקר נעלמת אותה קבוצה שמנהלת את ויקיפדיה, אבל אם לא יבנה מנגנון דמוקרטי יעיל, שוב תופיע קבוצת אוליגרכיה ותדיר אחרים. לדעתי חיפוש האמת הוא תהליך ארוך יותר, ופחות סנסציוני, אבל בסוף הוא מאפשר לבנות מערכת מתוקנת שתחזיק זמן רב יותר. לאחר שנברר את כל הבעיות , ונבין כיצד יש ליצר ידע בצורה הטובה ביותר, נדע גם איך לבנות מערכת שתחזיק מעמד יותר זמן.

אמת

אנשים שגדלו בסוף המאה ה-20 אינם מודעים לכוחה של האמת. לאחר עשורים של הפצצת פרסומות, מידע פירסומי השתול בכתבות ניטרליות, ו-Infotainment (תודה לעודד גלעד על המושג), איבדנו את האמון במערכות הידע.

אבל בעבר, כאשר לידע היה מקום של כבוד, היה לו גם כוח לשנות את העולם. במשך מאות שנים שלטה הכנסיה באירופה כולה, באמצעות השליטה במקורות הידע. אנשים האמינו בה. אך כאשר עלה וצמח המדע החדש, עם ידע מבוסס היטב, הנתמך בתצפיות, ומחוזק על ידי הפרקטיקה היומ-יומית של הטכנולוגיה שהמדע יצר, העולם האירופאי התחיל להשתנות, ואיתו גם שאר העולם. הידע המדעי, ורכישתו על ידי ההמונים, הובילה לשינוי תפיסת עולם משמעותית מאד באירופה ובשאר העולם. אנשים צועדים על פי תפיסת העולם שלהם.

במאה ה-20, היחצ"נות, הפרסומות, התעמולה, המדיה ההמונית, הניתנת למניפולציה בקלות,כל אלו הביאו לאובדן האמון במקורות הידע, ולהופעת הפוסט-מודרניזם. אבל עם הופעת הויקיפדיה, מופיעה להבנתי, גם מערכת ליצירת ידע חדש, שיוצרת תוצר אמין יותר. כל חתיכת מידע שנכנסת לויקיפדיה, ובמיוחד בערכים שבהם יש עניין לרבים, עוברת ביקורת קשה. כך, בגלל אופיה של המדיה של העידן הרביעי, אנו נקבל לבסוף מידע יותר אמין. ויש לשער שמידע שעבר ביקורת נרחבת, ישיב לבסוף את האמון בידע. כבר כיום, משמשת ויקיפדיה האנגלית מקור עצום לידע רב ונרחב (בויקיפדיה העיברית יש בעיות של דיקטטורה פנימית, ולכן הידע שם פחות טוב). אם נשכיל לבנות ידע רחב, שעבר הרבה ביקורת, הוא גם יהווה תשתית לשינוי.

בויקיפדיה, אחד הדברים היפים הוא שכל שפה יכולה לבנות את הידע על פי תפיסת עולמה. לנו, החיים בתרבות מסויימת יש תפיסת עולם שעליה גדלנו. היא פרי של חינוך שקיבלנו סביבה ועוד. אבל היא אינה פתוחה על פי רוב לקבל את עולמו של האחר. אם אנו רוצים ליצור שינוי, על ידי דיון, ויצירת אמת משותפת, שעל פיה אנו יכולים לבחון את העולם, עלינו ליצור שפה משותפת עם ברי-הפלוגתא שלנו.

אם ברי הפלוגתא שלנו הם אנשי שמאל, או שמא אנשי ארץ ישראל השלמה, אזי אם נרצה להשפיע על הקהל שלהם, יהיה עלינו לקיים דיון בשפה שבה הקהל שלהם מבין. אנשי שמאל צריכים להבין את שפת אנשי ארץ ישראל, ואנשי ארץ ישראל צריכים להבין בשפה ובמושגים של אנשי השמאל, כדי לשכנע ולהסביר.

מתוך הדיון שיווצר, ובירור העובדות, הידע שיווצר, שיכול להיות חדש ומעניין גם יוביל לשיתוף פעולה ובחירת דרך חדשה, לא מתוך מלחמה, כי אם מתוך הסכמה.

כדי להשיג את היכולת להכיר את הצד של האחר, נדרשת יכולת לוותר על האגו האישי והתפיסות האבלסולטיות של הידע שלנו. נדרשת היכולת להקשיב, ללמוד, להבין. נדרשת היכולת לבקר, להוכיח, לנסות לבנות ידע חדש, לאחר שהתיאוריות שלנו התמוטטו. זה דורש המון עבודה על האגו. זה דורש מאתנו לצאת מהאגו הפרטי שלנו, ולחברו לים האגו שנמצא שם.

יש החוששים שזה יביא לפלורליזם. כלומר לתפיסה שאין אמת, והכל מותר. לא. לדעתי זה קורה רק אם אנו איננו מתאמצים לבנות תיאוריות חדשות לאור הידע ההולך ומתרחב.

בתהליך טבעי של בניית ידע, ישנם תהליכי הפרכה. מיקרים בהם הידע הישן שלנו מופרך. זהו מצב טיבעי ונכון, המאפשר לנו כל הזמן ללמוד. יהיו חלק מאיתנו שלא יוותרו על עולם הידע הקודם שנבנה בעמל רב. אנשים אלו יעדיפו להילחם, ובתנאי שעולם הידע הפנימי שלהם ישאר שלם. יהיו אחרים שיהיו מוכנים לוותר על התיאוריות שהופרכו, אבל לא יבנו חדשות במקומן. אלו הפלורליסטים. מבחינתם הכל הולך, רק שלא יאלצו ללמוד ולבנות ידע חדש. בפלורליזם, איננו בונים דרך משותפת חדשה, אלא רק צפים על פני המיים, עד שיגיע גל חיצוני ויהרוס אותנו.

הדרך הנכונה עוברת במוכנות לקבל מידע חדש שיפריך את הטענות שלי. אבל גם במוכנות לבנות תיאוריות חדשות, שיכללו את כלל הידע הגלוי לפני. וגם במוכנות להמשיך לחפש מידע חדש שיפריך את הידע שכבר יש לי.

בניגוד לתיאוריות שהעלה קון, הידע החדש שנוצר אינו שונה מהידע הישן. אלא הוא נבנה על בסיסו. כך נוצר מצב שבו, לאט לאט הולך הידע שלנו ומתרחב, והוא כולל יותר ויותר קהילות, חברות, ותפיסות עולם. הוא יכול לחיות בשקט, ולמצוא דרך עבור כלל התרבויות והניצים. הוא מאפשר הידברות, מציאת מכנה משותף, ודרך משותפת. הוא מקדם שיתוף פעולה ומרחיק מלחמה.

לא קל שתיאוריות עליהן אנו בונים מופרכות, אבל עם הזמן מתרגלים ואף נהנהים להמשיך במסע הזה. המסע המרתק הזה כל הזמן מציב אתגרים חדשים, חוויות חדשות ושיתוף עם קהילות הולכות ומתרחבות של אנשים. כך שביחד, בסוף אנו מקבלים קהילה רחבה מאד של אנשים שנוצרה בינהם שפה משותפת, אינטרסים משותפים ורצון לפעול ביחד, ולא נגד.

בפוסט הקודם ניסתי להראות שלפעולה מתוך אהבה, היה ויהיה כוח גדול בהרבה לשנות, מאשר פועלות הנובעות מאיבה ושינאה.

דיון

אלא שעד עכשיו תיארנו מיקרים בהם יש קונצנזוס. רכיבת אופניים אינה מפריעה לאף אחד. לעומת זאת, כיצד מגיעים ליצירת קבוצה למען ארץ ישראל השלמה, או למען חלוקת המדינה או למען מדינה דו לאומית? האם כאן עלינו לחזור לשיטת השחור ולבן? האם עלינו ליצור שוב את המחנות הניצים? לדעתי, גם כאן השיטה הפלגנית לא תעבוד.

כאשר אנו עומדים להתמודד בבעיות שבהם יש מחלוקת, עומדים לפנינו שני כלים.הכלי האחד הוא כלי הדיון והשיכנוע, והכלי השני הוא כלי המלחמה והאלימות. כיום, אם אנו רוצים לשמר את החברה שלנו, אין אופציית המלחמה תקפה. אם אינני מסכים עם פלוני לדעותיו, לא אניח בפתח ביתו מטען חומר נפץ. מי שעושה כך, מקדם במוקדם או במאוחר למלחמת אחים, שתביא לחורבן החברה כולה. לכן אופציית המלחמה איננה אופציה עבור הציבור הסביר.

האופציה השניה היא אופציית הדיון. שוב, גם כאן יש כאלו שמשתמשים ברטוריקה לוחמנית, מתנשאת ואלימה. אבל כפי שניסיתי להראות, זמנה של השיטה הזאת חלף עם חלוף העידן השלישי של התקשורת. לכן, מי שרוצה לשנות את החברה בעידן הרביעי, צריך לפנות שוב לשיטות הקהילתיות, והמקרבות.

שיח שיוויוני

הבסיס לתקשורת מקרבת, הוא שיחה בגובה העיניים, וכבוד לשותף לשיחה. תקשורת כזאת בנויה על רצון החופשי של השותפים לשיחה. אין כאן "מומחים" או "דוקטורים". יש כאן פניה אל תרבות הדיון וההיגיון. אל הצגת ראיות ובחינה משותפת שלהם. אם אדם אכן מומחה בתחומו, יהיה עליו להציג את טענותיו בצורה כזאת שתשכנע את האחרים. השימוש בתואר "ד"ר" יוצר צייטנות, ולא בחירה חופשית של הדרך שבה אנו הולכים. בגלל האופי הקיהלתי של העידן הרביעי, הדרך להפיץ תורה היא על ידי יצירת חברים רבים, ולא עבדים רבים.

ניטשה תיאר את השיטה הזאת ב"כה אמר זרתוסטרא". הוא למד שקהל צייטן אינו בעל כוח פעולה אמיתי ליצור שינוי חברתי. נטישה טען כי בידי אנשים הפועלים כחברים נמצא הכוח לשנות.

"רעֵים מבקש לו היוצר, ולא גוויות, ואף לא עדרי מאמינים. היוצר מבקש אחים ליצירה, את הכותבים ערכים חדשים על לוחות חדשים" (ניטשה, כה אמר זרטוסטרא,  הוצאת שוקן, עמ' 23)

שפה משותפת

חלק גדול ביכולת ליצור שינוי בתודעה, הנדרש לשינוי מציאות, דורש גם יכולת ליצור שפה משותפת. החברה הישראלית דוברת בעיקר עיברית, אבל שפות רבות לה מאד. ציבורים שונים משתמשים במונחים שונים כדי לתאר את אותה מציאות. לדוגמא המשפט "שלום עכשיו" בשפה החילונית, זהה למשפט "משיח עכשיו" בשפה הדתית. אם נפתח את התנ"ך, נגלה שבימי המשיח יבוא השלום העולמי (אם נתעלם לרגע מנבואת יחזקאל, המתובלת קשות בתרבות ובדת הזוראיסטרית). שני הזרמים חותרים לאותו הדבר, מבלי להבין שהם מדברים על אותו הדבר. נכון, דרכיהם בדרך לשם שונות, אבל חשוב להבין שהמטרה דומה.

היכולת ליצור גשרים ולחבר, דורשת גם סוג שיח אחר. הוא דורש שיח של הקשבה. כל איש מכירות טוב, ידע להגיד לכם שאם במהלך השיחה הקשבת ללקוח 80% ודיברתם 20%, הלקוח נמצא בידיים שלכם. אני הייתי ממליץ, לפחות בהתחלה, להקשיב 95% ולדבר רק 5%. כך אתם לומדים על עולמו של האחר. אתם לומדים כיצד הוא חושב, ולאחר השיחה יהיה לכם זמן לחשוב כיצד ניתן לחבר בין השאיפות של שתיכן. במהלך הרבה שיחות כאלו, אנחנו לומדים ומפתחים צורת שיח שתאפשר חיבור ושיתוף פעולה.

בבוא הזמן, כשלמדתם את השיח, ובן שיחכם יריגש שהוא נקי, ופרק את כל רצונו וצרכיו, הוא יהיה פנוי גם להקשיב לכם. זאת האומנות גדולה, של כל מי שרוצה להוביל שינוי: להקשיב וללמוד, ולא לבוא מעמדת ידיעה.

תיאוריות שעומדות בעיקרון ההפרכה

אם אנו רוצים למשוך קהלים גדולים, יהיה עלינו לשכנעם שהרעיון שלנו טוב יותר. אם אנו אנשי ארץ ישראל השלמה, יהיה עלינו לבנות תורה טובה המסבירה מדוע כדאי לתמוך בארץ ישראל השלמה. אם אנו מאמינים בקומוניזם, יהיה עלינו ליצור הסבר העומד בביקורת של עמיתנו. כל הסבר שנבנה צריך להתשמש בשפה של כלל הקהל המשתתף בדיון.

בעידן השלישי של התקשורת יכלו היריבים השונים לעמוד בכיכרות ולצעוק מעל הבמה העיתונאית את משינתם. הטיעונים יכלו להות דמגוגים, ואף אחד לא יכול היה לבקר את מישנת ביעילות. כיום כל בלוגר יכול לבקר כל תיאוריה, ולפוצץ בהנף קולמוס תיאוריות שלמות. יש יותר ויותר אנשים שצוברים להם קהל שמקשיב, והקהל אינו קורא רק בלוגר אחד. מתוך הדיון שלו עם הבלוגרים ומעל דפי הפורומים, הקהל מעצב לעצמו תמונת עולם מורכבת יותר. אם אתם רוצים ליצור שינוי, יהיה עליכם לבנות תורה שנבנחנה על ידי רבים ועמדה במבחן הביקורת, ורצוי גם במבחן התוצאה.

נכון שבינתיים הבלוגוספירה והפורומים רק בחיתוליהם מבחינת ההשפעה הפוליטית. אבל עד לפני כמה שנים לא היתה קיימת בכלל בלוגוספירה. כיום היא כבר משנה בחירות בארצות הברית. מחר, או בעוד כמה שנים, יכול להיות שעיקר התקשורת תנוע דרך מדיה חברתית.

אם הבלוגוספירה תלך ותתרחב, יהיה על התנועות השונות, להתחיל לבנות מצעים שיעמדו בביקורתיהם של אנשים אינטלגנטיים מאד. רעיונות שלא יבנו על ידי דיון מתמיד, וגיבוש מתמיד, פשוט לא יעמדו במבחן הביקורת. אם תרצו לשנות, תצטרכו גם לבנות תיאוריות חזקות מאד, שיסתמכו על ראיות רבות. על מבנה תיאורתי יציב וברור שכמו תיאוריה מדעית, יעמוד בפני כל ביקורת או לפחות בפני יותר ביקורות שתעמוד הביקורת החלופית. ידע כזה יכול להיווצר על ידי עבודת צוות כמו בויקיפידה.

ידע משותף

הידע הזה שנוצר על ידי מה שאנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה מכנים "ויקידיון", יצור את הבסיס התיאורתי לבסיס הידע שאליו ימשכו אנשים משכילים. הוא יצור שיח אינטלגנטי שיחלחל דרך הרשתות החברתיות, וגרום לעוד ועוד אנשים להצטרף למהפכה. ככל שהידע יהיה אמין יותר, ויתווה דרך שתראה טובה יותר, כך יגדל כוח המשיכה שלו.

בפוסט הבא נבחן כיצד מגיעים לידיעה אמיתית ומשותפת…