את ההרצאונות בנושא הזה העברתי באי-כנס. במהלך ההרצאה קיבלתי פידבקים, וכן חשבתי קצת יותר לעומק על הדברים שאמרתי, וכאן אני כותב את ההרצאונות המשופרת. אשמח מאד לתגובותיכם, ביקורתיכם והתענינותיכם.
שלכם,
טל
בגלל האורך, אני מחלק את הפוסט לשלושה חלקים. חלק אחד העוסק באהבה, שני עוסק בדיון ושלישי בחיפוש האמת, כאשר מבקשים לשנות את העולם.
את העולם משנים באהבה
פעילים חברתיים, חושבים פעמים רבות שאת העולם יש לשנות על שנאה לאחר, לרע האולטימטיבי, שממנו צריך לשחרר את העולם. אולי איננו עושים זאת במודע, אבל חלק מהשיח של פעילים מתאפיין ב"אנחנו הטובים" ו"הם הרעים". לאנשי השמאל המדיני יש את ה"מתנחלים" או "המתנחבלים", כפי שפעם קראו לנו. לאנשי ימין יש את ה"ססססמולנים" (נאמר במבט בוז, תוך כדי חריקת שיניים עצבנית). לשמאל החברתי יש את בעלי ההון השולטים בעולם, ולקפיטליסטים יש את הסוציאליסטים שרוצים להלאים את הרכוש הפרטי.
יש כנראה כמה סיבות לשנאה הזאת. היא עוזרת לפעיל להגדיר את העולם בצורה של
שחור ולבן. טוב ורע. זה מאפשר כנראה את דירבון אינסטינקט הרצח והמלחמה הטמון בכולנו. אינסטינקט שמניע אותנו להילחם על "עקרונותינו".
סיבה אחרת, נובעת להבנתי, מסוג התקשורת שעמד לראשות דוברי האידאות השונות. בסוג התקשורת, שאפיין את המאה ה-20, שלטו העיתונות, הרדיו והטלויזיה. אלו הם כלי תקשורת המוניים, המאפיינים האת העידן השלישי של התקשורת. אין כמעט במדיומים הללו אפשרות לבנות טיעון מורכב. המסרים במדיומים הללו הם חד כיוונים ועוברים מהדובר אל ההמון. המסרים שעוברים במדיומים של העידן השלישי צריכים להיות פופליסטיים, מהירים חדים, ומגיעים ישר ללב. כדי לשבות את ליבם של מילוני בני אדם, נדרשו הדוברים להיות אמוציונליים, פשוטים ומכוונים אל המכנה הנמוך ביותר. הדרך הטובה ביותר לתאר את המציאות במדיום כזה, בעל טווח קשב כל כך נמוך, הוא לתאר את העולם בשחור ולבן. כתוצאה מכך התרגלו הדוברים להציג את עמדתם כ"הטובים" נגד "הרעים", להציג את הרע האולטימטיבי, שנגדו צריך לצאת למלחמה.
בתחילת המאה ואפילו לקראת אמצעיתה, ההמונים עוד האמינו במדיה הזאת. הם יצאו למלחמות, נאבקו ויצרו מהפכות. אבל ככל שעבר הזמן, וככל שמערכות המדינה השתפרו והמשק צמח, אזל הרצון הציבורי לצאת למהפכות. הקולות האגרסיבים שהניעו מהפכות ומלחמות במחצית הראשונה של המאה ה-20, הלכו ואיבדו את קהלם. יותר ויותר קריאות נשמעו על כך שהציבור אדיש.
אני טוען, שהציבור אינו אדיש. הוא פשוט איבד את האמון שלו בתקשורת העידן השלישי. הוא התחיל לראות את המציאות בצורה יותר מורכבת. הוא התבגר.
כיום עולה סוג חדש של תיקשורת. זאת התקשורת של העידן הרביעי. האינטרנט, ובעיקר התקשורת החברתית (web 2.0). סוג התקשורת הזה מאפשר תקשורת אינטימית, בין קהילות שונות, הפרושות על פני זמן ומרחב בלתי מוגדרים. זהו סוג של תקשורת שחוזר לעולם הישן והטוב של הכפר שממנו יצאנו. עולם של דיבור, שיחה, מחשבה, ובעיקר אהבה. בסוג התקשורת הזה אין מקום לשינאה, רהב ולעג. מי שרוצה שיקראו אותו, צריך לקיים דיאלוג עם קוראיו. הכותב תלוי בקוראיו. יש להם הרבה אופציות, והם יבחרו את הכותבים שלהם, מתוך אלו שייצרו אצלם הכי הרבה קשר, עניין ואינטמיות (ראו את הבלוג של אתון עיוורת כדוגמא מצוינת לבלוג כזה).
אין כאן שליטה מרכזית, אלא ים רב של אנשים הפועלים בקהילות הולכות וגדלות. אנשים יכולים להתאחד סביב עניין משותף במאות אלפי קבוצות הפייסבוק, ולפתח לעצמם קבוצות ודינמיות. יש במדייה של העידן הרביעי פחות שליטה מרכזית. יש כאן משהו אחר, הרבה יותר גדול, שיאחד את האנשים. והדבר הזה יהיה קשור לאהבה ולאמת.
אם פעם נחלקנו על פי מפלגות על הנעות על פני קשת אחת (מימין לאומי אבסלוטי, דרך ימין לאומי-דתי, עובר בימין לאומי מרכזי, מרכז, שמאל-סוציאליסטי ציוני מתון, שמאל ציוני סוציאליסטי, שמאל לא ציוני מרקסיסיטי). הרי שהיום אנו יכולים להתאחד על פי תחומי עניין יותר פרטניים. נושאים כמו קידום רכיבת אופניים. יכולים להיות משותפים לסוציאל-דמוקרטי, קומוניסטים או לאנשי ארץ ישראל השלמה. אבל אם אנשי השמלא יקפידו לשנוא את אנשי הימין, ולהיפך, שום תנועה כזאת לא תוכל לצבור תאוצה. הרבה אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית הישנה יכולים להתחבר לתנועה כזאת, ובתנאי שנלמד לאהוב. יהיה עלינו להבין שיש בינינו מחלוקות, והן לגיטמיות, ויש בינינו גם הסכמות, ושם אנו צריכים להתאחד ולפעול ביחד מתוך אהבה וכבוד. הדרך של הקבוצות השונות להצליח, היא לחבר את כולם, מבלי הבדלי דת, כלכלה או תפיסת בטחון. הקבוצה תצליח עוד יותר אם היא תיצור חיבור אנושי גם מחוץ לאינטרנט. הקבוצה תיצור כוח מניע, עם אנשים יתחברו ויאהבו לעבוד אחד עם השני. הקבוצות הללו לא יצליחו, אם הן תתיגנה אנשים על פי השקפת העולם החברתית או הבטחונית שלהם.
מהניסיון הקצר שיש לי בתנועה לדמוקרטיה ישירה, למפגשים אישיים, מפגשים קבוצתיים וקשרים חברתיים בתוך הקבוצה יש כוח מניע חשוב. כך גם היכולת להקשיב, לשאול להתעניין באחר. כול אלו הם מופיעים של הערכה, חיבה ואהבה בין חברי הקבוצה. חברה שבה תיווצר אהבת חינם, גם תהיה החברה בעלת הדבר הגדול ביותר. מתוך התרבות הזאת, של הקשבה, הערה ותקשורת בין-אישית, יקומו להבנתי, התנועות הפוליטיות של העידן הרביעי.
אנחנו עוד בתחילת הדרך, אך אני מאמין שבניסוי וטעיה נגלה כיצד משלבים נכון את הטכנולוגיה ומפגשי הפנים אל פנים לייצרת אותם אירגונים התנדבותיים למען מטרות שונות. נמצא את הדינמיקה הנדרשת לייצירת כוח פוליטי.
אבל גם מעבר לכוח הפוליטי של התקשורת, לאהבה יש כוח גדול בהרבה להניע בני אדם. כולנו אוהבים לפעול בסביבה בה אנו מוערכים, ואהודים. היד המחבקת חזקה מהאגרוף הקפוץ. לי, לך ולכולנו יהיה הרבה יותר כיף להיות חברים בחברה הנסמכת על אהבה, חיבה, רעות. הילדים שלנו יגדלו בטוחים יותר, אנחנו נרגיש בטוחים יותר, אנחנו נועצם, ונעצים אחרים. זוהי חברה טובה בהרבה מחברה ניצית, לוחמת ומשסעת. יש בכוח האהבה, במאה ה-21, הרבה יותר כוח לפעול ביחד, מאשר בשינאה ובפירוד.
דיון
אלא שעד עכשיו תיארנו מיקרים בהם יש קונצנזוס. רכיבת אופניים אינה מפריעה לאף אחד. לעומת זאת, כיצד מגיעים ליצירת קבוצה למען ארץ ישראל השלמה, או למען חלוקת המדינה או למען מדינה דו לאומית? האם כאן עלינו לחזור לשיטת השחור ולבן? האם עלינו ליצור שוב את המחנות הניצים? לדעתי, גם כאן השיטה לא תעבוד….
על כך, בפוסט הקרוב, בע"ה.
ההרצאות שתפסו את ליבי היו ההרצאות של עודד גלעד, ועופרי רביב. את ההרצאות של דרור רשף ואוריאל בורר, על 
דעות באופן נהדר, וללמוד אחד מהשני. זהו אחד האקטים הכי דמוקרטיים שבהם ניתקלתי בימי חיי.
הטכנולוגיה, והן בהתפתחות הלאומיות. נדמה לי ש
יחד עם זאת, אני אישית לא ממהר לוותר על הזהות האישית שלי כיהודי. אני חושב שיש לכל תרבות מתנה מיוחדת משלה לתת לעולם. ואני חושב שליהדות יש עדיין דברים רבים לתרום לעולם. אני מודע כיום לכך, ש"הלאום" שלי, הוא המצאה של ספר. או בעצם של 
אירגונים דמוקרטיים מלאים, הם מצרך מאד נדיר. רוב רובם של הארגונים הם ארגונים היררכים שבהם מידת השפעת של החבר הפשוט נמוכה או לא קיימת כמעט. לכן מציאתם של אירוגנים דמוקרטיים משגשגים, היא כר מחקר חשוב, לכל מי שרוצה להבין כיצד לבנות חַבַרות דמוקרטיות. הבנה של המנגנונים והתהליכים שאיפשרו לחברות הללו לשרוד, אולי תאפשר לנו לנצל את המנגנונים הללו ליצירת אירגונים דמוקרטים וחברה דמוקרטית יותר.
במידה ואחד החברים נמצא לא מתאים לתפקיד שלקח על עצמו באחת הוועדות, הוא יכול להיות מודח על ידי החברים. במקרה וחבר נמצא לא מתאים, יכולים החברים האחרים לפטר אותו. תהליכי ההדחה הם רכיב הכרחי בכל דמוקרטיה. התהליך הזה מאפשר לקבוצה להוריד מתפקידו נציג שאינו מקיים את רצון החברים, או שמעל בתפקידו. כך יודעים הנציגים כי הם תלוים לאורך כל הקדנציה שלהם ברצון ובשביעות רצונם של החברים. בנוסף, הקבוצה יכולה להיפטר מחבר שפוגע בקבוצה, על יד פיטוריו. תהליך זה שנראה לא סוציאלי, הינו רכיב חשוב ביכולת של הקבוצה לשמור על תיפקודה.