בפוסט הקודם ניסתי להראות שלפעולה מתוך אהבה, היה ויהיה כוח גדול בהרבה לשנות, מאשר פועלות הנובעות מאיבה ושינאה.

דיון

אלא שעד עכשיו תיארנו מיקרים בהם יש קונצנזוס. רכיבת אופניים אינה מפריעה לאף אחד. לעומת זאת, כיצד מגיעים ליצירת קבוצה למען ארץ ישראל השלמה, או למען חלוקת המדינה או למען מדינה דו לאומית? האם כאן עלינו לחזור לשיטת השחור ולבן? האם עלינו ליצור שוב את המחנות הניצים? לדעתי, גם כאן השיטה הפלגנית לא תעבוד.

כאשר אנו עומדים להתמודד בבעיות שבהם יש מחלוקת, עומדים לפנינו שני כלים.הכלי האחד הוא כלי הדיון והשיכנוע, והכלי השני הוא כלי המלחמה והאלימות. כיום, אם אנו רוצים לשמר את החברה שלנו, אין אופציית המלחמה תקפה. אם אינני מסכים עם פלוני לדעותיו, לא אניח בפתח ביתו מטען חומר נפץ. מי שעושה כך, מקדם במוקדם או במאוחר למלחמת אחים, שתביא לחורבן החברה כולה. לכן אופציית המלחמה איננה אופציה עבור הציבור הסביר.

האופציה השניה היא אופציית הדיון. שוב, גם כאן יש כאלו שמשתמשים ברטוריקה לוחמנית, מתנשאת ואלימה. אבל כפי שניסיתי להראות, זמנה של השיטה הזאת חלף עם חלוף העידן השלישי של התקשורת. לכן, מי שרוצה לשנות את החברה בעידן הרביעי, צריך לפנות שוב לשיטות הקהילתיות, והמקרבות.

שיח שיוויוני

הבסיס לתקשורת מקרבת, הוא שיחה בגובה העיניים, וכבוד לשותף לשיחה. תקשורת כזאת בנויה על רצון החופשי של השותפים לשיחה. אין כאן "מומחים" או "דוקטורים". יש כאן פניה אל תרבות הדיון וההיגיון. אל הצגת ראיות ובחינה משותפת שלהם. אם אדם אכן מומחה בתחומו, יהיה עליו להציג את טענותיו בצורה כזאת שתשכנע את האחרים. השימוש בתואר "ד"ר" יוצר צייטנות, ולא בחירה חופשית של הדרך שבה אנו הולכים. בגלל האופי הקיהלתי של העידן הרביעי, הדרך להפיץ תורה היא על ידי יצירת חברים רבים, ולא עבדים רבים.

ניטשה תיאר את השיטה הזאת ב"כה אמר זרתוסטרא". הוא למד שקהל צייטן אינו בעל כוח פעולה אמיתי ליצור שינוי חברתי. נטישה טען כי בידי אנשים הפועלים כחברים נמצא הכוח לשנות.

"רעֵים מבקש לו היוצר, ולא גוויות, ואף לא עדרי מאמינים. היוצר מבקש אחים ליצירה, את הכותבים ערכים חדשים על לוחות חדשים" (ניטשה, כה אמר זרטוסטרא,  הוצאת שוקן, עמ' 23)

שפה משותפת

חלק גדול ביכולת ליצור שינוי בתודעה, הנדרש לשינוי מציאות, דורש גם יכולת ליצור שפה משותפת. החברה הישראלית דוברת בעיקר עיברית, אבל שפות רבות לה מאד. ציבורים שונים משתמשים במונחים שונים כדי לתאר את אותה מציאות. לדוגמא המשפט "שלום עכשיו" בשפה החילונית, זהה למשפט "משיח עכשיו" בשפה הדתית. אם נפתח את התנ"ך, נגלה שבימי המשיח יבוא השלום העולמי (אם נתעלם לרגע מנבואת יחזקאל, המתובלת קשות בתרבות ובדת הזוראיסטרית). שני הזרמים חותרים לאותו הדבר, מבלי להבין שהם מדברים על אותו הדבר. נכון, דרכיהם בדרך לשם שונות, אבל חשוב להבין שהמטרה דומה.

היכולת ליצור גשרים ולחבר, דורשת גם סוג שיח אחר. הוא דורש שיח של הקשבה. כל איש מכירות טוב, ידע להגיד לכם שאם במהלך השיחה הקשבת ללקוח 80% ודיברתם 20%, הלקוח נמצא בידיים שלכם. אני הייתי ממליץ, לפחות בהתחלה, להקשיב 95% ולדבר רק 5%. כך אתם לומדים על עולמו של האחר. אתם לומדים כיצד הוא חושב, ולאחר השיחה יהיה לכם זמן לחשוב כיצד ניתן לחבר בין השאיפות של שתיכן. במהלך הרבה שיחות כאלו, אנחנו לומדים ומפתחים צורת שיח שתאפשר חיבור ושיתוף פעולה.

בבוא הזמן, כשלמדתם את השיח, ובן שיחכם יריגש שהוא נקי, ופרק את כל רצונו וצרכיו, הוא יהיה פנוי גם להקשיב לכם. זאת האומנות גדולה, של כל מי שרוצה להוביל שינוי: להקשיב וללמוד, ולא לבוא מעמדת ידיעה.

תיאוריות שעומדות בעיקרון ההפרכה

אם אנו רוצים למשוך קהלים גדולים, יהיה עלינו לשכנעם שהרעיון שלנו טוב יותר. אם אנו אנשי ארץ ישראל השלמה, יהיה עלינו לבנות תורה טובה המסבירה מדוע כדאי לתמוך בארץ ישראל השלמה. אם אנו מאמינים בקומוניזם, יהיה עלינו ליצור הסבר העומד בביקורת של עמיתנו. כל הסבר שנבנה צריך להתשמש בשפה של כלל הקהל המשתתף בדיון.

בעידן השלישי של התקשורת יכלו היריבים השונים לעמוד בכיכרות ולצעוק מעל הבמה העיתונאית את משינתם. הטיעונים יכלו להות דמגוגים, ואף אחד לא יכול היה לבקר את מישנת ביעילות. כיום כל בלוגר יכול לבקר כל תיאוריה, ולפוצץ בהנף קולמוס תיאוריות שלמות. יש יותר ויותר אנשים שצוברים להם קהל שמקשיב, והקהל אינו קורא רק בלוגר אחד. מתוך הדיון שלו עם הבלוגרים ומעל דפי הפורומים, הקהל מעצב לעצמו תמונת עולם מורכבת יותר. אם אתם רוצים ליצור שינוי, יהיה עליכם לבנות תורה שנבנחנה על ידי רבים ועמדה במבחן הביקורת, ורצוי גם במבחן התוצאה.

נכון שבינתיים הבלוגוספירה והפורומים רק בחיתוליהם מבחינת ההשפעה הפוליטית. אבל עד לפני כמה שנים לא היתה קיימת בכלל בלוגוספירה. כיום היא כבר משנה בחירות בארצות הברית. מחר, או בעוד כמה שנים, יכול להיות שעיקר התקשורת תנוע דרך מדיה חברתית.

אם הבלוגוספירה תלך ותתרחב, יהיה על התנועות השונות, להתחיל לבנות מצעים שיעמדו בביקורתיהם של אנשים אינטלגנטיים מאד. רעיונות שלא יבנו על ידי דיון מתמיד, וגיבוש מתמיד, פשוט לא יעמדו במבחן הביקורת. אם תרצו לשנות, תצטרכו גם לבנות תיאוריות חזקות מאד, שיסתמכו על ראיות רבות. על מבנה תיאורתי יציב וברור שכמו תיאוריה מדעית, יעמוד בפני כל ביקורת או לפחות בפני יותר ביקורות שתעמוד הביקורת החלופית. ידע כזה יכול להיווצר על ידי עבודת צוות כמו בויקיפידה.

ידע משותף

הידע הזה שנוצר על ידי מה שאנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה מכנים "ויקידיון", יצור את הבסיס התיאורתי לבסיס הידע שאליו ימשכו אנשים משכילים. הוא יצור שיח אינטלגנטי שיחלחל דרך הרשתות החברתיות, וגרום לעוד ועוד אנשים להצטרף למהפכה. ככל שהידע יהיה אמין יותר, ויתווה דרך שתראה טובה יותר, כך יגדל כוח המשיכה שלו.

בפוסט הבא נבחן כיצד מגיעים לידיעה אמיתית ומשותפת…

את ההרצאונות בנושא הזה העברתי באי-כנס. במהלך ההרצאה קיבלתי פידבקים, וכן חשבתי קצת יותר לעומק על הדברים שאמרתי, וכאן אני כותב את ההרצאונות המשופרת. אשמח מאד לתגובותיכם, ביקורתיכם והתענינותיכם.

שלכם,

טל

בגלל האורך, אני מחלק את הפוסט לשלושה חלקים. חלק אחד העוסק באהבה, שני עוסק בדיון ושלישי בחיפוש האמת, כאשר מבקשים לשנות את העולם.

את העולם משנים באהבה

פעילים חברתיים, חושבים פעמים רבות שאת העולם יש לשנות על שנאה לאחר, לרע האולטימטיבי, שממנו צריך לשחרר את העולם. אולי איננו עושים זאת במודע, אבל חלק מהשיח של פעילים מתאפיין ב"אנחנו הטובים" ו"הם הרעים". לאנשי השמאל המדיני יש את ה"מתנחלים" או "המתנחבלים", כפי שפעם קראו לנו. לאנשי ימין יש את ה"ססססמולנים" (נאמר במבט בוז, תוך כדי חריקת שיניים עצבנית). לשמאל החברתי יש את בעלי ההון השולטים בעולם, ולקפיטליסטים יש את הסוציאליסטים שרוצים להלאים את הרכוש הפרטי.

יש כנראה כמה סיבות לשנאה הזאת. היא עוזרת לפעיל להגדיר את העולם בצורה של שחור ולבן. טוב ורע. זה מאפשר כנראה את דירבון אינסטינקט הרצח והמלחמה הטמון בכולנו. אינסטינקט שמניע אותנו להילחם על "עקרונותינו".

סיבה אחרת, נובעת להבנתי, מסוג התקשורת שעמד לראשות דוברי האידאות השונות. בסוג התקשורת, שאפיין את המאה ה-20, שלטו העיתונות, הרדיו והטלויזיה. אלו הם כלי תקשורת המוניים, המאפיינים האת העידן השלישי של התקשורת. אין כמעט במדיומים הללו אפשרות לבנות טיעון מורכב. המסרים במדיומים הללו הם חד כיוונים ועוברים מהדובר אל ההמון. המסרים שעוברים במדיומים של העידן השלישי צריכים להיות פופליסטיים, מהירים חדים, ומגיעים ישר ללב.  כדי לשבות את ליבם של מילוני בני אדם, נדרשו הדוברים להיות אמוציונליים, פשוטים ומכוונים אל המכנה הנמוך ביותר. הדרך הטובה ביותר לתאר את המציאות במדיום כזה, בעל טווח קשב כל כך נמוך, הוא לתאר את העולם בשחור ולבן. כתוצאה מכך התרגלו הדוברים להציג את עמדתם כ"הטובים" נגד "הרעים", להציג את הרע האולטימטיבי, שנגדו צריך לצאת למלחמה.

בתחילת המאה ואפילו לקראת אמצעיתה, ההמונים עוד האמינו במדיה הזאת. הם יצאו למלחמות, נאבקו ויצרו מהפכות. אבל ככל שעבר הזמן, וככל שמערכות המדינה השתפרו והמשק צמח, אזל הרצון הציבורי לצאת למהפכות. הקולות האגרסיבים שהניעו מהפכות ומלחמות במחצית הראשונה של המאה ה-20, הלכו ואיבדו את קהלם. יותר ויותר קריאות נשמעו על כך שהציבור אדיש.

אני טוען, שהציבור אינו אדיש. הוא פשוט איבד את האמון שלו בתקשורת העידן השלישי. הוא התחיל לראות את המציאות בצורה יותר מורכבת. הוא התבגר.

כיום עולה סוג חדש של תיקשורת. זאת התקשורת של העידן הרביעי. האינטרנט, ובעיקר התקשורת החברתית (web 2.0). סוג התקשורת הזה מאפשר תקשורת אינטימית, בין קהילות שונות, הפרושות על פני זמן ומרחב בלתי מוגדרים. זהו סוג של תקשורת שחוזר לעולם הישן והטוב של הכפר שממנו יצאנו. עולם של דיבור, שיחה, מחשבה, ובעיקר אהבה. בסוג התקשורת הזה אין מקום לשינאה, רהב ולעג. מי שרוצה שיקראו אותו, צריך לקיים דיאלוג עם קוראיו. הכותב תלוי בקוראיו. יש להם הרבה אופציות, והם יבחרו את הכותבים שלהם, מתוך אלו שייצרו אצלם הכי הרבה קשר, עניין ואינטמיות (ראו את הבלוג של אתון עיוורת כדוגמא מצוינת לבלוג כזה).

אין כאן שליטה מרכזית, אלא ים רב של אנשים הפועלים בקהילות הולכות וגדלות. אנשים יכולים להתאחד סביב עניין משותף במאות אלפי קבוצות הפייסבוק, ולפתח לעצמם קבוצות ודינמיות. יש במדייה של העידן הרביעי פחות שליטה מרכזית. יש כאן משהו אחר, הרבה יותר גדול, שיאחד את האנשים. והדבר הזה יהיה קשור לאהבה ולאמת.

אם פעם נחלקנו על פי מפלגות על הנעות על פני קשת אחת (מימין לאומי אבסלוטי, דרך ימין לאומי-דתי, עובר בימין לאומי מרכזי, מרכז, שמאל-סוציאליסטי ציוני מתון, שמאל ציוני סוציאליסטי, שמאל לא ציוני מרקסיסיטי). הרי שהיום אנו יכולים להתאחד על פי תחומי עניין יותר פרטניים. נושאים כמו קידום רכיבת אופניים. יכולים להיות משותפים לסוציאל-דמוקרטי, קומוניסטים או לאנשי ארץ ישראל השלמה. אבל אם אנשי השמלא יקפידו לשנוא את אנשי הימין, ולהיפך, שום תנועה כזאת לא תוכל לצבור תאוצה. הרבה אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית הישנה יכולים להתחבר לתנועה כזאת, ובתנאי שנלמד לאהוב. יהיה עלינו להבין שיש בינינו מחלוקות, והן לגיטמיות, ויש בינינו גם הסכמות, ושם אנו צריכים להתאחד ולפעול ביחד מתוך אהבה וכבוד. הדרך של הקבוצות השונות להצליח, היא לחבר את כולם, מבלי  הבדלי דת, כלכלה או תפיסת בטחון. הקבוצה תצליח עוד יותר אם היא תיצור חיבור אנושי גם מחוץ לאינטרנט. הקבוצה תיצור כוח מניע, עם אנשים יתחברו ויאהבו לעבוד אחד עם השני. הקבוצות הללו לא יצליחו, אם הן תתיגנה אנשים על פי השקפת העולם החברתית או הבטחונית שלהם.

מהניסיון הקצר שיש לי בתנועה לדמוקרטיה ישירה, למפגשים אישיים, מפגשים קבוצתיים וקשרים חברתיים בתוך הקבוצה יש כוח מניע חשוב. כך גם היכולת להקשיב, לשאול להתעניין באחר. כול אלו הם מופיעים של הערכה, חיבה ואהבה בין חברי הקבוצה. חברה שבה תיווצר אהבת חינם, גם תהיה החברה בעלת הדבר הגדול ביותר. מתוך התרבות הזאת, של הקשבה, הערה ותקשורת בין-אישית, יקומו להבנתי, התנועות הפוליטיות של העידן הרביעי.

אנחנו עוד בתחילת הדרך, אך אני מאמין שבניסוי וטעיה נגלה כיצד משלבים נכון את הטכנולוגיה ומפגשי הפנים אל פנים לייצרת אותם אירגונים התנדבותיים למען מטרות שונות. נמצא את הדינמיקה הנדרשת לייצירת כוח פוליטי.

אבל גם מעבר לכוח הפוליטי של התקשורת, לאהבה יש כוח גדול בהרבה להניע בני אדם. כולנו אוהבים לפעול בסביבה בה אנו מוערכים, ואהודים. היד המחבקת חזקה מהאגרוף הקפוץ. לי, לך ולכולנו יהיה הרבה יותר כיף להיות חברים בחברה הנסמכת על אהבה, חיבה, רעות. הילדים שלנו יגדלו בטוחים יותר, אנחנו נרגיש בטוחים יותר, אנחנו נועצם, ונעצים אחרים. זוהי חברה טובה בהרבה מחברה ניצית, לוחמת ומשסעת. יש בכוח האהבה, במאה ה-21, הרבה יותר כוח לפעול ביחד, מאשר בשינאה ובפירוד.

דיון

אלא שעד עכשיו תיארנו מיקרים בהם יש קונצנזוס. רכיבת אופניים אינה מפריעה לאף אחד. לעומת זאת, כיצד מגיעים ליצירת קבוצה למען ארץ ישראל השלמה, או למען חלוקת המדינה או למען מדינה דו לאומית? האם כאן עלינו לחזור לשיטת השחור ולבן? האם עלינו ליצור שוב את המחנות הניצים? לדעתי, גם כאן השיטה לא תעבוד….

על כך, בפוסט הקרוב, בע"ה.

(כל התמונות היפות, הן מהפליקר של עירא אברמוב. התמונות הפחות יפות הן שלי).

יום שישי האחרון, ה-1 במאי, הגענו כ-20 אנשים לפגישת האי-כנס בגן מאיר. ישבנו במעגל. הפגישה התחילה בהצגת כל המשתתפים. כל אחד הציג את עצמו, וסיפר איזו דמוקרטיה הוא היה רוצה לראות. התיכנון המקורי היה שיגיעו כ-30 אנשים ולכן תיכננו להתפצל לשתי קבוצות. הינו צריכים לקבל החלטה האם להתפצל או לא. לאחר דיון קצר והצבעה דמוקרטית, הוחלט להישאר בקבוצה אחת. הכיף היה שאת ההחלטה קיבלה כל הקבוצה ולא רק אדם אחד דומיננטי, ושכל הדיון נעשה ברוח טובה.

אז התחיל סבב שיחות. כל אחד שביקש, הציג כ-10 דקות נושא שהיה קרוב לליבו, בתחום הדמוקרטיה. היה פשוט תענוג להקשיב לגישות השונות, ולדיון שהתפתח בין הקהל לדובר. היה זה שיח כמעט אינטמי בין אנשים המעוניינים בדמוקרטיה. זה הזכיר לי במעט את הייד-פארק הלונדוני, אלא שכאן היה יותר מקום לדיון.

לאט לאט הצטרפו עוד אנשים, עד שבשיא הגיעה הקבוצה ל-25 אנשים. בסה"כ היו באותו יום כ-30 אנשים.

ההרצאות שתפסו את ליבי היו ההרצאות של עודד גלעד, ועופרי רביב. את ההרצאות של דרור רשף ואוריאל בורר, על דמוקרטיה דינמית ו"מפלגה ישירה", אני מכיר ומוקיר. עודד הציע כי יש לשאוף אף מעבר לדמוקרטיה ברמת המדינה ולהגיע לדמוקרטיה ברמה העולמית. כלומר להגיע לפרלמנט עולמי, שמייצג בצורה דמוקרטית את כל אזרחי העולם. עודד טוען ובצדק, שהאו"ם אינו גוף דמוקרטי, והוא בפועל נשלט על ידי מעצמות הכוח. לדעתי יש לנו דרך ארוכה עד שנגיע לגוף כזה. לארה"ב אין אינטרס לוותר על האחיזה באו"ם. מדינות רבות יחששו מהשתלטות הארצות הפחות מפותחות, כמו סין, הודו והעולם המוסלמי. אבל כרעיון, זה נשמע רעיון נחמד להגג בו בשלב זה.

עפרי רביב, ציין כי הוא כרגע מפתח תוכנה שתאסוף מידע מאתרי האינטרנט של הממשלה והכנסת ותציע לציבור הנגשה של המידע על תהליכי החקיקה ותמונה ברורה של האיכות הפרלמנטרית של חברי הכנסת. אני יודע שמהלך כזה מתארגן בימים אלו דרך עירא, בני דאון ושי מכנס. אני מקווה כי עפרי יצטרף אליהם וביחד, נוכל לקבל בעוד לא הרבה זמן מידע ברור יותר מה חברי הכנסת שלנו עושים.

אני הרצאתי שתי הרצאות: "דמוקרטיה ישירה מתחילים בשכונה האישית שלך", ו"שינוי עושים באהבה". אני מקווה לפרסם את ההרצאה השניה, בעוד כמה ימים כאן בבלוג.

האי-כנס הוא אירוע עממי, כל כך נחמד, וכל כך קל לארגן אותו. הוא מאפשר לציבור להחליף דעות באופן נהדר, וללמוד אחד מהשני. זהו אחד האקטים הכי דמוקרטיים שבהם ניתקלתי בימי חיי.

לאחר האי-כנס, חשבתי לעצמי שאולי כדאי להקים קבוצה שתאפשר לאי-כנסים להתארגן יותר בקלות. הקבוצה תיצור ידע על  אירגון אי-כנסים וכיצד לנהל אותם. תציע אתר חברתי שמציע אי-כנסים חדשים במקום המגורים. ותעודד אי-כנסים חדשים. האי-כנסים יכולים להיות על כל דבר שבעולם: מגידול ילדים ועד פיזיקה קוואנטית (כשהראשון יותר מסובך מהאחרון). בצורה הזאת מידע מעניין יזרום לציבור לא רק מהעיתונות הממסדית, אלא מהציבור עצמו. כך יצמחו רעיונות חדשים, וכך יוכל הציבור ליצור בעצמו יותר אחווה ואהבה. זה יכול להיות בסיס לצמיחת קהילות בעלות עניין משותף, ועוד. זה יגדיל את ערך הערבות בינינו.

נדמה לי שכל מה שצריך כדי שזה יקרה, זה אתר חברתי טוב בדרופל, וקבוצה של משוגעים לעניין. יש מתנדבים?

למצגת התמונות של עירא אברמוב בפליקר (התמונות של מצעד ה-1 במאי לא קשורות לאי-כנס)

למצגת התמונות שלי בפיקסה.

 אני פעיל בארגון החברתי,התנועה לדמוקרטיה ישירה, בארגון יש בעיות מורכבות יצירת תקשורת המעודדת פעילות, ולכן  עולה הצורך להבין כיצד ארגון שבנוי אך ורק על מתנדבים יכול לפעול ביעילות.

בזמנו אורי אמיתי טען כי ישנם שלושה אלמנטים עיקריים המניעים אדם. שני האלמנטים החשובים ביותר הם,השתיכות חברתית והגשמה עצמית. האלמנט השלישי הוא שכר כספי. ארגונים מסחריים, מניעים את האדם קודם כל באמצעות שכר, ורק לאחר מכן באמצעות השתייכות חברתית והגשמה עצמית. לנו, כארגוני מתנדבים אין אפשרות להציע שכר (לפחות לא בשלב הראשון), ולכן אנו שמחים להציע שיוך חברתי והגשמה עצמית.

בשני הארגונים בהם אני פעיל, יש הגשמה עצמית בשפע, אבל הבעיה היא בהשתייכות החברתית, או בפעילות החברתית. כאן הבעיה היא שבשני הארגונים הללו, החברים פזורים ברחבי הארץ. כל התארגנות של קבוצות הפעילים דורשת נסיעות ברחבי הארץ בין תל–אביב, חיפה וירושליים. ולכן רוב המפגשים האפשריים מתבצעים בעולם הווירטואלי, או בשיחות טלפון. אלא שלאמצעים אלו כוח הנעה נמוך בהרבה. אולי ניצול נכון של המשאבים הווירטואליים העומדים לראשותנו יכול להביא לקידום היכולת שלנו לפעול כארגונים למען מטרות חברתיות חשובות. מתוך הניסיון שרכשתי למדתי שלכל אמצעי יש כוח הנעה אחר, וכדאי לאפיין אותו, אם רוצים לעשות בו שימוש יעיל.

כוח ההנעה בנוי למעשה משני אלמנטים. האחד הוא שיוך חברתי ופעולה על פי קודים חברתיים, והשני הוא הרצון החופשי. את השיוך החברתי אנו מעבירים על ידי רגשות. את הרצון החופשי אנו בונים על ידי העברת אינפורמציה, שמאפשרת למקבל את החופש להחליט האם הפעולה שאנו מציעים לו תתרום לאירגון ולמשימתו בארגון.

למרשל מקלוהן היתה שיטה לדרג את אמצעי התקשורת על פי מידת האינפורמציה שהם העבירו ל"חם" ול"קר”. אני מבקש לנסות לסדר את האמצעים השונים על פי מידת ההנעה שהם יכולים להעביר באמצעות שני האלמנטים. באופן כללי, ככל שנצליח להשתמש במדיומים המעבירים יותר רגשות ויותר אינפורמציה, כך נוכל ליצור התחברות חברתית גדולה יותר, ולענות על הצורך בשייכות חברתית, הדרושה להנעה חברתית.

את האמצעים השונים אדרג על פי מידת היעילות שלהם להעביר רגשות ומידע. מתחת לכל מוצר אשים איקון המסמל את התחום, ואת מידת היעילות שלו בסולם 1- 10, כאשר 1 זה הכי פחות יעיל ו-10 הכי יעיל. אשמח לשמוע את דעתכם והשגותיכם.

דואר אלקטרוני – דואר אלקטרוני הוא מדיום מצוין להעביר מידע. אך היכולת שלו לשדר חום חברתי, הדרוש להנעה חברתית היא נמוכה יחסית. לכן הוא יעיל ככלי ניהול שגרתי, אך לא ככלי מניע. ניתן שלפר במידה מסוימת את האינפורמציה הרגשית על ידי הכנסת ריגשונים.

9 2

שיחת טלפון/סלולר – שיחת טלפון יכולה להעביר הרבה רגשות, ולכן היא כלי הנעה חשוב. יש לה חסרון ביכולת העברת מידע מדויק, ולכן היא כלי שאינו מתאים ליום יום, אלא רק להנעת תהליכים כללים. לפעמים הוא גם כלי שניתן להשתמש בו כאשר ישנו מידע לא ברור, וקל לקיים על המידע הלא–ברור שיחה ולפתור את הבעיה במהירות יחסית. כמו כן, בגלל שהוא יכול להעביר רגשות, הוא כלי חשוב בשימור קשרים חברתיים באופן רציף. ההמלצה היא לכן, לשמור על קשר טלפוני רצוף לאנשי מפתח באמצעות שיחת טלפון או סקייפ, אחת לשבוע עד שבועיים.

5 7

סקייפ/גוגל–טולק – מבחינת רגשות ומידע, הם דומים לשיחות הסלולר והטלפון, אלא שהוא אינו עולה אגורה, ולכן אין לחץ של הוצאות כספיות. הסקייפ והגוגל–טולק מאפשרים לנהל כך את הקשרים החברתיים, ללא עלות וללא ניפוח חשבון הסלולר והטלפון. בנוסף, אתם יכולים להעביר מידע עשיר יותר דרך הצ'ט. לכן סקייפ הוא כלי עדיף על הסלולר. הבעיה שלו היא ששני המשוחחים צריכים להיות ליד מחשב. לאחרונה בעולם יש שיפורים ברשת הסקייפ וניתן להתקשר דרך סלולרי בעלות אפסית לבעלי סקייפ אחר. אולי זה גם יגיע אלינו יום אחד. אין לי מושג לגבי תוסף הווידאו. מן השימוש המועט שעשיתי בתוסף הזה, נראה שהוא מאפשר להעביר עוד קצת אינפורמציה רגשית ויוצר יותר חיבור. אני חושב ששווה לנסות להגביר את השימוש בווידאו.

5 8, (9 עם וידאו?)

תוכנות ממסר מידיים – למרות שיש בהן הכל, השיחות בהן מיגעות יחסית, ודורשות זמן רב יחסית לכמות האינפורמציה הריגשית והמידעית שהן מעבירות. נראה לי שזה מתאים יותר לבני נוער משעוממים, מאשר לעבודה סדירה באירגונים. יחד עם זאת, מידי פעם כאשר אני רואה שיש מישהו שאני צריך אותו והוא זמין, אני יכול לקרוא לו ולשאול אותו מספר שאלות קצרות. יתרונו שהוא קצת יותר מידי מדוא"ל.

5 5

טוויטר/פייסבוק/פליקר – לאחרונה נחשפתי לטוויטר ולפייסבוק. תוכנות מידע מידיות. לקח לי הרבה זמן להבין את התועלת האפשרית שלהן, עד שאישתי , בת הקיבוץ, ראתה את התוכנות האלו בפעולה. היא ישר אמרה לי "הי, זה כמו בקיבוץ…. כולם יודעים על כולם… כולם מיודעים". לאחר זמן מה, למדתי שאכן יש אנשים שאני בקשר רצוף איתם, אך אינני יודע על חייהם מספיק. הטוויטיר מאפשר לכל אחד לחשוף את כמות המידע שהוא מעוניין לחשוף, ולשתף בכך את חבריו. המידע הזה, בסיכומו של דבר יוצר קשרים חברתיים טובים יותר. או לפחות כאלו שנראים קשרים טובים יותר. הבחורה היחידה שרשומה אצלי בטוייטר היא פעילת זכויות אדם הפועלת דרך האינטרנט. לאורך כל הדרך, אני יודע מה היא עושה, אצל מי היא ביקרה. היא מזמינה אנשים לצפות באלבומים שלה בפליקר. לאחר תקופה מסויימת שאתה חשוף לכל כך הרבה מידע, אתה חש הכרות מלאה איתה, ואין לך בעיה להתקשר ולומר, ג'יל, את יכולה לעזור לי בכך ובכך… זה כנראה מה שיוצר חיבור חברתי חזק המאפשר פעילות אנושית טובה בסייברספייס. כרגע אני מנסה פלטפורמה שמשלבת את כל הרשתות החברתיות בשם Digsby. נראה איך זה יתקדם. מבחינת מידע, זהו כלי עם מעט מאד מידע תפעולי. עיקר הכוח שלו הוא ביצירת הקשר החברתי

3 9
בלוג – בלוג הוא כלי לא רע להעביר אינפורמציה מורכבת יותר ולקבל תגובות. הוא יכול לשלב רגשות, בעיקר על ידי עיצוב גרפי נעים, התואם את הרגשות. נדמה לי שהוא יוצר קשר טוב יותר לטווח ארוך, במיוחד, עם הקוראים שלך מחוברים לקורא RSS. כדי שבלוג יהיה טוב באמת הוא צריך להיות אקטיבי בפונקציות שלו. לדוגמה, הוא צריך שיהיה בו פיטצ'ר שמודיע לכותב תגובה שמישהו ענה לו, או שפוסט חדש התפרסם. לצערי בבלוגלי, אין כאלו פונקציות, מלבד קוראי RSS. הבעיה שרוב האוכלוסייה אינה משתמש בקוראי RSS.

9 5

קבוצות דיון – כלי מצוין לשמור על דיון ברמה אינפורמטיבית טובה. קצת יותר קשה להעביר דרכן רגשות. חסרונן הוא שהן אינן מאפשרות דיון מרובה משתתפים יעיל. הפתרון הטוב יותר הוא פורום.

9 2

פורומים – פרומים כמו בתפוז, מאפשרים דיון רב משתתפים. רובם מצוידים ברגשונים וביכולת להוסיף גרפיקה, ולכן יכולים להעביר מידע רגשי בצורה סבירה. במידה והם מצוידים במידע אקטיבי (כמו משלוח הודעות לדואל, על פי הגדרה), הם גם יכולים לשמור על קשר בין חברי הקבוצה.

8 5

ויקי – ויקי הוא כלי מעולה לאגרגציה של מידע ודיון מורכב על המידע. יש בו מעט מאד רגשות.ניתן לשפר זאת על ידי שימוש בתמונות המעבירות רגשות, ומשפרות את המראה היבששל הויקי.

10   1 , (2 – ניתן לשפר עם קצת תמונות המשפרות את האווירה)

מפגש מחוץ לאינטרנט – (תוספת של ירדן) פגישה ב”עולם האמיתי” היא שיטה עתיקת יומין. קבוצת אנשים מתאמת פגישה במקום מסויים למספר שעות. היתרון הוא שיחה שוטפת ובדרך כלל מהירה יותר ממעבר מידע אינטרנטי. לצד אלו יש את הקרבה הפיזית ואלמנט של קירוב נפשי – היכרות מחוץ למחשב היא במקרים רבים ראיה למעבר מחברות וירטואלית לחברות רגילה . מצד שני כמות המידע שעובר וההיקף שלו נחותים מאלו של הטכנולוגיות האחרות בשל הצורך להעביר את המידע בצורה ורבלית. גם העברת מסמכים היא פעולה שצורכת קריאה – פעולה אינדיבידואלית בבסיסה. בנוסף יש בעיה של קושי לקיים פגישה עם עליית מספרם של המשתתפים. ככל שמספר המשתתפים גדל כך היתרון החברתי יורד. ניהול חכם של קהל הנפגשים יכול להיות חלוקה של הקהל לקבוצות קטנות יותר אקראיות או לפי קטגוריות (למשל מיקום) כך שנשמרת הקרבה והיכולת לקיים דיון בו כולם שותפים.

3 10

לבסוף, חשוב לזכור שמה שאנו מעבירים באמצעות הכלים הללו, הם רגשות ומידע. כדי שהמעברים הללו יהיו טובים, צריך שגם הרגשות והמידע שאנו מעבירים יהיו טובים, או כמו שאמר הרב קוק – את העולם משנים באמצעות אהבת הבריות, וחיפוש האמת.

 אני פעיל בארגון החברתי,התנועה לדמוקרטיה ישירה, בארגון יש בעיות מורכבות יצירת תקשורת המעודדת פעילות, ולכן  עולה הצורך להבין כיצד ארגון שבנוי אך ורק על מתנדבים יכול לפעול ביעילות.

בזמנו אורי אמיתי טען כי ישנם שלושה אלמנטים עיקריים המניעים אדם. שני האלמנטים החשובים ביותר הם,השתיכות חברתית והגשמה עצמית. האלמנט השלישי הוא שכר כספי. ארגונים מסחריים, מניעים את האדם קודם כל באמצעות שכר, ורק לאחר מכן באמצעות השתייכות חברתית והגשמה עצמית. לנו, כארגוני מתנדבים אין אפשרות להציע שכר (לפחות לא בשלב הראשון), ולכן אנו שמחים להציע שיוך חברתי והגשמה עצמית.

בשני הארגונים בהם אני פעיל, יש הגשמה עצמית בשפע, אבל הבעיה היא בהשתייכות החברתית, או בפעילות החברתית. כאן הבעיה היא שבשני הארגונים הללו, החברים פזורים ברחבי הארץ. כל התארגנות של קבוצות הפעילים דורשת נסיעות ברחבי הארץ בין תל–אביב, חיפה וירושליים. ולכן רוב המפגשים האפשריים מתבצעים בעולם הווירטואלי, או בשיחות טלפון. אלא שלאמצעים אלו כוח הנעה נמוך בהרבה. אולי ניצול נכון של המשאבים הווירטואליים העומדים לראשותנו יכול להביא לקידום היכולת שלנו לפעול כארגונים למען מטרות חברתיות חשובות. מתוך הניסיון שרכשתי למדתי שלכל אמצעי יש כוח הנעה אחר, וכדאי לאפיין אותו, אם רוצים לעשות בו שימוש יעיל.

כוח ההנעה בנוי למעשה משני אלמנטים. האחד הוא שיוך חברתי ופעולה על פי קודים חברתיים, והשני הוא הרצון החופשי. את השיוך החברתי אנו מעבירים על ידי רגשות. את הרצון החופשי אנו בונים על ידי העברת אינפורמציה, שמאפשרת למקבל את החופש להחליט האם הפעולה שאנו מציעים לו תתרום לאירגון ולמשימתו בארגון.

למרשל מקלוהן היתה שיטה לדרג את אמצעי התקשורת על פי מידת האינפורמציה שהם העבירו ל"חם" ול"קר”. אני מבקש לנסות לסדר את האמצעים השונים על פי מידת ההנעה שהם יכולים להעביר באמצעות שני האלמנטים. באופן כללי, ככל שנצליח להשתמש במדיומים המעבירים יותר רגשות ויותר אינפורמציה, כך נוכל ליצור התחברות חברתית גדולה יותר, ולענות על הצורך בשייכות חברתית, הדרושה להנעה חברתית.

את האמצעים השונים אדרג על פי מידת היעילות שלהם להעביר רגשות ומידע. מתחת לכל מוצר אשים איקון המסמל את התחום, ואת מידת היעילות שלו בסולם 1- 10, כאשר 1 זה הכי פחות יעיל ו-10 הכי יעיל. אשמח לשמוע את דעתכם והשגותיכם.

דואר אלקטרוני – דואר אלקטרוני הוא מדיום מצוין להעביר מידע. אך היכולת שלו לשדר חום חברתי, הדרוש להנעה חברתית היא נמוכה יחסית. לכן הוא יעיל ככלי ניהול שגרתי, אך לא ככלי מניע. ניתן שלפר במידה מסוימת את האינפורמציה הרגשית על ידי הכנסת ריגשונים.

9 2

שיחת טלפון/סלולר – שיחת טלפון יכולה להעביר הרבה רגשות, ולכן היא כלי הנעה חשוב. יש לה חסרון ביכולת העברת מידע מדויק, ולכן היא כלי שאינו מתאים ליום יום, אלא רק להנעת תהליכים כללים. לפעמים הוא גם כלי שניתן להשתמש בו כאשר ישנו מידע לא ברור, וקל לקיים על המידע הלא–ברור שיחה ולפתור את הבעיה במהירות יחסית. כמו כן, בגלל שהוא יכול להעביר רגשות, הוא כלי חשוב בשימור קשרים חברתיים באופן רציף. ההמלצה היא לכן, לשמור על קשר טלפוני רצוף לאנשי מפתח באמצעות שיחת טלפון או סקייפ, אחת לשבוע עד שבועיים.

5 7

סקייפ/גוגל–טולק – מבחינת רגשות ומידע, הם דומים לשיחות הסלולר והטלפון, אלא שהוא אינו עולה אגורה, ולכן אין לחץ של הוצאות כספיות. הסקייפ והגוגל–טולק מאפשרים לנהל כך את הקשרים החברתיים, ללא עלות וללא ניפוח חשבון הסלולר והטלפון. בנוסף, אתם יכולים להעביר מידע עשיר יותר דרך הצ'ט. לכן סקייפ הוא כלי עדיף על הסלולר. הבעיה שלו היא ששני המשוחחים צריכים להיות ליד מחשב. לאחרונה בעולם יש שיפורים ברשת הסקייפ וניתן להתקשר דרך סלולרי בעלות אפסית לבעלי סקייפ אחר. אולי זה גם יגיע אלינו יום אחד. אין לי מושג לגבי תוסף הווידאו. מן השימוש המועט שעשיתי בתוסף הזה, נראה שהוא מאפשר להעביר עוד קצת אינפורמציה רגשית ויוצר יותר חיבור. אני חושב ששווה לנסות להגביר את השימוש בווידאו.

5 8, (9 עם וידאו?)

תוכנות ממסר מידיים – למרות שיש בהן הכל, השיחות בהן מיגעות יחסית, ודורשות זמן רב יחסית לכמות האינפורמציה הריגשית והמידעית שהן מעבירות. נראה לי שזה מתאים יותר לבני נוער משעוממים, מאשר לעבודה סדירה באירגונים. יחד עם זאת, מידי פעם כאשר אני רואה שיש מישהו שאני צריך אותו והוא זמין, אני יכול לקרוא לו ולשאול אותו מספר שאלות קצרות. יתרונו שהוא קצת יותר מידי מדוא"ל.

5 5

טוויטר/פייסבוק/פליקר – לאחרונה נחשפתי לטוויטר ולפייסבוק. תוכנות מידע מידיות. לקח לי הרבה זמן להבין את התועלת האפשרית שלהן, עד שאישתי , בת הקיבוץ, ראתה את התוכנות האלו בפעולה. היא ישר אמרה לי "הי, זה כמו בקיבוץ…. כולם יודעים על כולם… כולם מיודעים". לאחר זמן מה, למדתי שאכן יש אנשים שאני בקשר רצוף איתם, אך אינני יודע על חייהם מספיק. הטוויטיר מאפשר לכל אחד לחשוף את כמות המידע שהוא מעוניין לחשוף, ולשתף בכך את חבריו. המידע הזה, בסיכומו של דבר יוצר קשרים חברתיים טובים יותר. או לפחות כאלו שנראים קשרים טובים יותר. הבחורה היחידה שרשומה אצלי בטוייטר היא פעילת זכויות אדם הפועלת דרך האינטרנט. לאורך כל הדרך, אני יודע מה היא עושה, אצל מי היא ביקרה. היא מזמינה אנשים לצפות באלבומים שלה בפליקר. לאחר תקופה מסויימת שאתה חשוף לכל כך הרבה מידע, אתה חש הכרות מלאה איתה, ואין לך בעיה להתקשר ולומר, ג'יל, את יכולה לעזור לי בכך ובכך… זה כנראה מה שיוצר חיבור חברתי חזק המאפשר פעילות אנושית טובה בסייברספייס. כרגע אני מנסה פלטפורמה שמשלבת את כל הרשתות החברתיות בשם Digsby. נראה איך זה יתקדם. מבחינת מידע, זהו כלי עם מעט מאד מידע תפעולי. עיקר הכוח שלו הוא ביצירת הקשר החברתי

3 9
בלוג – בלוג הוא כלי לא רע להעביר אינפורמציה מורכבת יותר ולקבל תגובות. הוא יכול לשלב רגשות, בעיקר על ידי עיצוב גרפי נעים, התואם את הרגשות. נדמה לי שהוא יוצר קשר טוב יותר לטווח ארוך, במיוחד, עם הקוראים שלך מחוברים לקורא RSS. כדי שבלוג יהיה טוב באמת הוא צריך להיות אקטיבי בפונקציות שלו. לדוגמה, הוא צריך שיהיה בו פיטצ'ר שמודיע לכותב תגובה שמישהו ענה לו, או שפוסט חדש התפרסם. לצערי בבלוגלי, אין כאלו פונקציות, מלבד קוראי RSS. הבעיה שרוב האוכלוסייה אינה משתמש בקוראי RSS.

9 5

קבוצות דיון – כלי מצוין לשמור על דיון ברמה אינפורמטיבית טובה. קצת יותר קשה להעביר דרכן רגשות. חסרונן הוא שהן אינן מאפשרות דיון מרובה משתתפים יעיל. הפתרון הטוב יותר הוא פורום.

9 2

פורומים – פרומים כמו בתפוז, מאפשרים דיון רב משתתפים. רובם מצוידים ברגשונים וביכולת להוסיף גרפיקה, ולכן יכולים להעביר מידע רגשי בצורה סבירה. במידה והם מצוידים במידע אקטיבי (כמו משלוח הודעות לדואל, על פי הגדרה), הם גם יכולים לשמור על קשר בין חברי הקבוצה.

8 5

ויקי – ויקי הוא כלי מעולה לאגרגציה של מידע ודיון מורכב על המידע. יש בו מעט מאד רגשות.ניתן לשפר זאת על ידי שימוש בתמונות המעבירות רגשות, ומשפרות את המראה היבששל הויקי.

10   1 , (2 – ניתן לשפר עם קצת תמונות המשפרות את האווירה)

מפגש מחוץ לאינטרנט – (תוספת של ירדן) פגישה ב”עולם האמיתי” היא שיטה עתיקת יומין. קבוצת אנשים מתאמת פגישה במקום מסויים למספר שעות. היתרון הוא שיחה שוטפת ובדרך כלל מהירה יותר ממעבר מידע אינטרנטי. לצד אלו יש את הקרבה הפיזית ואלמנט של קירוב נפשי – היכרות מחוץ למחשב היא במקרים רבים ראיה למעבר מחברות וירטואלית לחברות רגילה . מצד שני כמות המידע שעובר וההיקף שלו נחותים מאלו של הטכנולוגיות האחרות בשל הצורך להעביר את המידע בצורה ורבלית. גם העברת מסמכים היא פעולה שצורכת קריאה – פעולה אינדיבידואלית בבסיסה. בנוסף יש בעיה של קושי לקיים פגישה עם עליית מספרם של המשתתפים. ככל שמספר המשתתפים גדל כך היתרון החברתי יורד. ניהול חכם של קהל הנפגשים יכול להיות חלוקה של הקהל לקבוצות קטנות יותר אקראיות או לפי קטגוריות (למשל מיקום) כך שנשמרת הקרבה והיכולת לקיים דיון בו כולם שותפים.

3 10

לבסוף, חשוב לזכור שמה שאנו מעבירים באמצעות הכלים הללו, הם רגשות ומידע. כדי שהמעברים הללו יהיו טובים, צריך שגם הרגשות והמידע שאנו מעבירים יהיו טובים, או כמו שאמר הרב קוק – את העולם משנים באמצעות אהבת הבריות, וחיפוש האמת.

כבר זמן רב אני שואל את עצמי מהי לאומיות. מה יוצר לאומיות? מה מרכיביה?

התשובות שקיבלתי בבית הספר, לא סיפקו את חוש הביקורת שלי. בבית הספר לימדו אותי כי לאום נוצר משפה משותפת, היסטוריה משותפת ותרבות משותפת. אבל ההבחנה הזאת, אינה מתאימה לרבות מהלאומיות שאנו רואים היום. לדוגמא העם האמריקאי הוא עם לכל דבר, אך הוא מורכב מאוסף של אנשים שהגיעו כמעט מכל מקום בעולם, בעלי שפות שונות, היסטוריה שונה ותרבויות שונות. האמריקאי מוכן לצאת בעייתות משבר להלחם למען החרות האמריקאית, הוא נשבע לדגל האמריקאי, והוא מבחין את עצמו מעמים אחרים. הוא רואה עצמו שונה לחלוטין מהבריטים, ומהארופאיים.

אירופה עצמה מורכבת מערב רב של עמים ולאומים. הבריטים מורכבים מערב רב של עממים וכנראה גם תרבויות. בינהם צאצאי השבטים הקלטים. האוכלוסיה הילידה מכילה את האנגלו-סקסיים, הוולשים והאירים. שגם הם תערובות של קלטים, רומאיים, שבטים גרמניים – אנגלו-סקסיים וויקינגים.

אם הבריטים, יכולים להיות ערב רב כל כך של עמים ותרבויות ועדיין להרגיש "בריטים", כיצד יכול להיות שלאומיות  מורכבת מהיסטוריה משותפת? ותרבות משותפת? ניתן לאמר אולי שבחלוף השנים, התעצבה באיים הבריטים תרבות מושתפת ושפה משותפת. ויתכן שמאז עליית בריטיניה לגדולה, כלל שבטיה אכן מרגיש שיש להם מכנה משותף.

אולי אחד הדברים שגרם להאצת "התרבות המשותפת" הוא הדפוס. בספרה המתומצת והמעניין של מירי אליאב-פדלון "מהפכת הדפוס", מראה מירי, כיצד הדפוס גרם להאחדת שפה. בבריטיניה היו ניבים רבים, שלפעימים התקשו לתקשר בינהם. המצאת הדפוס הובילה להופעת ניב אחד שליט, שבו הודפסו הספרים, והוא זה שהשתלט על שאר הניבים. באנגליה היה זה האנגלית-האוקספורדית. ומרגע שהאלגלית האוקספורדית הפכה לשלטת בממלכה, יכלו אנשים מרחבי ההמלכה לדבר אחד עם השני, ולהרגיש שייכים לאותו השבט. ספרי ההיסטוריה, דאגו להאחדת ה"נרטיב" המשותף (הסיפור המשותף).

אלמנט אחר שגרם להופעת הלאומיות, על פי ארנסט גלנר, היא המהפכה התעשיתית. המהפכה התעשיתית, על פי גלנר, גרמה לכך שהממשלים יצטרכו להכשיר דורות חדשים של עובדים כללים, שנדרשו להשכלה רחבה יותר, מאשר העובדים החקלאיים. לי קצת קשה לקבל את התיאוריה של גלנר. מניסיוני ומניסויונם של כותבי מסכת אבות*, הרשות (קרי, הממשל) עושה מה שטוב לממשל, ולא מה שטוב בהכרח לנשלטים. יצירת עובדים משכילים, נראת לי סיבה זניחה יחסית ליצירת מערכת החינוך. במיוחד כשאנו רואים האצה בחינוך הממשלתי, דווקא לקראת ולאחר מלחמת העולם הראשונה, כ-120 שנים, לאחר הופעת המהפכה התעשיתית באירופה.

בסקירה ההיסטורית של ויקיפדיה להתפתחות החינוך הציבורי באירופה, מצוין בסוף המאמר הסיבה הבאה, שנראת הגיונית יותר "החינוך התפתח, בעיקר כי פוליטיקאים זיהו את הצורך בחינוך גבוה יותר, כדי לאפשר התנהגות פוליטית סדירה יותר". צריך לזכור שעד תחילת שנות ה-30, הרדיו ולאחר מכן לטלויזיה, לא היו קיימים. ולכן כלי הפצת הרעיונות היו העיתונים, והספרים. כדי לגבש אנשים סביב מפלגות פולטיות. היה צורך שהאנשים ידעו לקרוא בקלות עיתונים. וכדי לבנות שדרה אינטלקטואלית ובירוקרטית שתתמוך במפלגות היה צורך באנשים בעלי השכלה רחבה ומתקדמת. לכן סביר להניח שהחינוך, התפתח בעיקר כדי לשרת את השלטון.

אבל אולי הסיבה החשובה ביותר ליצירת הלאומיות, היא המלחמה. עד המאה ה-18, היה המלך מבסס את צבאו על האצולה, או על צבא שכירי חרב. כל שאר הנתינים היו עוסקים בדרך כלל בעבודת כפיים משחר ועד ערב. אבל לקראת ובמהלך המהפכה הצרפתית, כאשר העם הצרפתי החליט שהוא עם, ושהעם צריך לשלוט, נוצרה המוטיבציה של מיליונים להתגייס לצבא ולהגן על מדינת העם. המלחמות הנאפוליוניות, היו המלחמות הראשונות בהיסטוריה החדשה של אירופה, בה חל גיוס כללי על כל העם. התחושה של העם כבעל הבית, איפשרה לראשונה בהיסטוריה של אירופה המתחדשת לגייס צבא גדול מאד. עד אז צבא גדול נחשב צבא בן מאה עד מאתיים אלף חיילים. לקראת המלחמות הנאפוליוניות, גייסו הצרפתים צבא בן מליון וחצי חיילים! העוצמה הצבאית האדירה שהתחושות ההעממיות הללו יצרו, ביחד עם הגאונות הצבאית של נפוליון, איפשר לצבא צרפת להביס ולכבוש את כל אירופה המערבית, מספר פעמים.

לעוצמה הצבאית שיצרה הלאומיות החדשה, שבה העם הוא הריבון, היה כוח משיכה עצום עבור הציבור הרחב. כוח ה"לאום" היה גדולה בהרבה מהכוח לגייס למען המלך. הדבר הזה חייב את השלטון להתאים עצמו, לרצון הציבור להרגיש ריבון. זה אומנם לא קרה במהרה. לאחר אובדן הצבא הצרפתי במלחמות הכושלות במצריים וברוסיה, מלכי אירופה החזירו את הסדר הקודם למקומו. המלוכות חזרו לשלוט. מהפכת אביב העמים של 1848, נכשלה גם היא, אבל השינוי עצמו החל להתרחש לאחר מהפכת אביב העמים, ובעיקר במלחמת העולם הראשונה. מלחמת העולם הראושנה דרשה צבאות בני מליונים רבים. כל מדינה הייתה צריכה לגייס את מירב משאבי האנוש שיכלה להפיק מעצמה. כדי לעשות זאת, הבין כנראה השלטון כי יש להבטיח זכות בחירה לכלל האוכלוסיה. הלחץ הציבורי עשה את שלו. וכדי לנצח במלחמה, יהיה מעתה על הממשלים להבטיח בחירות לכלל הציבור. ואכן ניתן לראות כי שנת 1918, לאחר שוח המלחמה היתה שנה משמעותית מאד בהפיכת העם לריבון.

מיקרה בוחן מעניין, לקשר שבין דפוס, למלחמה וללאומיות, ניתן לראות בהתעוררות הלאומיות הערבית. על פי סיפרה של אליאב-פדלון, בעולם המוסלמי הוטל וואטו על שימוש במכונת הדפוס. יתכן מאד שכתוצאה מכך, נשאר העולם הערבי בפיגור ניכר מאחורי אירופה. הן בהתפתחות הטכנולוגיה, והן בהתפתחות הלאומיות. נדמה לי שברוך קמרלינג, בספרו "פלסטינים: עם בהיווצרותו, למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינוי הרשות הלאומית", מציין שהלאומיות הערבית והפלסטינית, התפתחה דווקא על ידי המיעוט הנוצרי (אל תתפסו אותי במילה, כיוון שקראתי את הספר לפני חמש שנים, והוא אינו ברשותי). אליאב-פדלון מציינת כי לנוצרים הותר לעסוק בדפוס, ולכן הם יכלו להיות מקדמי הרעיונות החדשניים מאירופה. גם על פי קימרלינג, השימוש בדפוס הנוצרי, איפשר ללאום הערבי-פלסטיני להתעצב. הצורך לגייס את "הלאום הערבי" להילחם בציונים, איפשר את היווצרות של הלאום הפלסטיני על פי קימרלינג.

וכך אנו רואים כיצד דפוס-ומלחמה, מאפשרים את יצירת ה"לאום".

השימוש של גורמי שילטון לעצב "סיפור", ולחנך את הציבור על פי אותו סיפור, באמצעות הדפוס, וכלי התקשורת ההמוניים, הוא זה שכנראה יוצר את הלאום. ולכן, אם נחזור לשאלה לתמיהה הראשונה שלנו לגבי ההיסטוריה-שפה-תרבות, כמוכוננת הלאום, אני הייתי אומר שאכן אלו רכיבים חשובים ביצירת הלאום, אך הם לא נוצרים על ידי ההיסטוריה-השפה-והתרבות, אלא על ידי מערכת החינוך וכלי התקשורת ההמוניים שבשליטת המדינות, שיוצרים עבורינו את השפה-היסטוריה-תרבות.

דוגמא הפוכה לכך, ניתן לראות באליטות האינטלקטואליות, שאינן ניזונות רק מהמסרים הלאומיים המיוצרים על ידי גורמי השלטון, שמועברים באמצעי התקשורת של המדינות, אלא ניזונים מאמצעי מידע רחבים בהרבה. אליטות אלו פעמים רבות בהיסטוריה הקרובה "מוותרות על הלאומיות שלהם".

מעניין גם שלטלויזיה, לרדיו ולקלונוע, שהם המשכיו ההמכוננים של  הדפוס, יש אפקט של "אמריקניזציה" של העולם והפיכתו לכפר גלובלי "לאומי" אחד. כיום, יותר ויותר אנשים מדברים אנגלית. כמעט בכל מקום שתהיה בעולם, תוכל לראות אנשים מתלבשים בסגנון אמריקאי, מתנהגים אמריקאית. חושבים אמריקאית. אולי מול עינינו צומח "לאום" חדש, כלל עולמי.

המעניין הוא שיש אנשים שמקוננים על העלמות התרבויות המקומיות. אבל עליהם לזכור שכאשר הוקם "הלאום", נמחקו רבבות תת-תרבויות, דיאלקטים ומסורות כדי לייצר לאום אחד.

יחד עם זאת, אני אישית לא ממהר לוותר על הזהות האישית שלי כיהודי. אני חושב שיש לכל תרבות מתנה מיוחדת משלה לתת לעולם. ואני חושב שליהדות יש עדיין דברים רבים לתרום לעולם. אני מודע כיום לכך, ש"הלאום" שלי, הוא המצאה של ספר. או בעצם של ספר שנוצר אי שם לפני 2600 שנים ומאז העותק בדיוק רב לאורך הדורות. הספר הזה שהוא התורה, הנביאים והכתובים, יצר את העם שלי. ולספר הזה יש עדיין מה לתת. הסיפור שאני קורא בספר הזה הוא של חברת צדק, משפט וחסד**. חברה המחפשת את האמת, ואינה הולכת אחר שיקרי "הנרטיבים". אבל על זה נדבר, בע"ה, בפעם אחרת.

* הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצרך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן. ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו. (מסכת אבות, ב, ג) – המשמעות: הזהרו מהשלטון, שאינם מסייעים לאדם אלא לצורך השלטון. הם נראים כאילו הם אוהבים את הציבור בשעה שהשלטון נהנה מכך, ואין מסייעם לאדם כאשר האדם צריך. – כלומר, מה שהשלטון עושה, הוא עושה למען עצמו.

** כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי–כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'. (ירמיה, ט', כ"ב- כ"ג)

בימים בהם ההשפעה שלנו על הפוליטיקה הולכת ודועכת. בימים בהם ההון, השלטון ועד כמה חברים טובים, חוברים לשלוט ביחד במדינה. הגיע הזמן לעשות מעשה. לקום ולהתארגן, וללמוד כיצד אנו יכולים להחזיר את המדינה לבעליה החוקיים (כלומר, לנו).

ב 1 במאי, יערך בתל-אביב אי-כנס בנושא דמוקרטיה, בגן מאיר בתל-אביב. התאריך הוא אומנם יום הפועלים הבינ"ל, אך הוא גם נועד לסמן לנו שאם אנו רוצים ליצור חברה שבה לאדם יש ערך כאדם, עלינו להחיות את הדמוקרטיה. עלינו להחזיר את המושכות לעצמנו. האי-כנס נועד לחבר את כולנו, וליצור במה לרעיונות חדשים. האי-כנס פתוח לכולם, לאנשי ימין, לאנשי שמאל, לאנשי מרכז, לחילונים, לדתיים, לחרדים, למיעוטים ולמרובים… לכל מי שמעוניין בדמוקרטיה.

אי-כנס הוא כנס שהתכנים שלו לא נקבעים מראש על ידי וועדה מסדרת אלא על ידי המשתתפים שלו. כל אחד שרוצה בכך יכול להעביר סדנה, הרצאה, או פעילות דומה. דוגמה לאי-כנסים שהתקיימו בארץ הם אי-כנס גריק בנושא טכנולוגיות סביבתיות וכן אי-כנס בנושא משחקי מחשב.

• הכנס נבנה על ידי משתתפיו – אין תוכנית מוכנה מראש, אין נואמים אורחים מיוחדים.
• כל אחד מוזמן לבוא ולתרום – ראו בדף האי-כנס באילו אופנים.
• הצעד הראשון שלכם: הרשמו לאתר – כך תוכלו לקבל עדכונים.
• הוסיפו את שמכם לרשימת המשתתפים, עם תיאור קצר, וחשבו על תרומה:
• נושא לשיחה, רעיון, דיון, הצגה, פרוייקט או אוכל.

הרשו לעצמכם להזמין את החברים שלכם. אם אתם בלוגרים, הפיצו את המידע הזה הלאה. הכינו שיחה, נאום או סדנא, ושתפו בה את כל החברים. הכנס הזה הוא שלכם, ושל כול מי שמעוניין בדמוקרטיה. אז בוא להיפגש ולעשות  קצת דמוקרטיה. גם אני אגיע לשם, כך שזאת יכולה להיות פגישה נחמדה, לכולנו.

אשמח לראות אותכם 🙂

טל

ראו את הקטע הבא מה-CNN, המתאר הפגנות שקרו היום בירושליים (17-04-2009).

קודם כל, מדוע אני לא רואה את הקטע ב-"הארץ" או ב- "Ynet" או ב"ערוץ 7"? האם יש כאן עניין שהתקשורת הישראלית אינה מעוניינת בו, או שמא פיסיפסתי משהו?

שנית, אומנם כמעט אין מידע בקטע, אבל האם זאת שוב הדגמה לכך שבאיסלאם אין סובלנות לאמונות של אנשים אחרים?

נראה לי כמו בעיה בנרטיבים, חופש ביטוי וחופש דת…

אשמח לדעתכם.

ב "על רוח החוקים", בפרק השלישי של הספר השלישי, כותב מונטסקיה, על עקרון הדמוקרטיה:

משטר מונארכי או משטר עריץ איננו זקוק לטוהר כפיים מרובה כדי להתקיים או להחזיק מעמד. כוח החוקים במשטר מהסוג הראשון, וכוח זרועו של השליט המונפת באיום מתמיד במשטר מהסוג האחרון, מסדירים או בולמים הכל.  אך במדינת העם, יש צורך בכוח (משאב) נוסף, והוא – שלמות המידות.

מונטסקיה, ממשיך ומראה כיצד דמוקרטיות שבהן לא התקיימו מידות טובות, סופן היה להפוך לדיקטטורות או להתפרק ולהיכבש. הוא מציין שכאשר שמרו אזרחי אתונה על המידה הטובה, בתחילת הדמוקרטיה האתונאית, הם ניצחו את הצבא של האיפריה הפרסית. בזכות הדבקות של אזרחי אתונה בחרותם ובדמוקרטיה שלהם, יכלו האתונאים לצבא הספארטני האימתני. אבל באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, כאשר היו לאתונה היו יותר אזרחים, היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם מוקדוניה הברברית, כי אזרחיה נתפסו לתאוות ולתככים.

האתונאים שאיבדו את תאוות החרות, ועברו לתאוות התענוגות, ראו בפיליפס המוקדוני, אויב התענוגות. הם חוקקו חוק המטיל עונש מוות על מי שיציע להקצות לצרכי מלחמה את הכסף שיועד לתאטראות.

סינקלייר (1), גם תוהה לגבי המוכנות של האתונאים להילחם על חרותם. בעוד שבמאה ה-5 לפנה"ס, כל אזרח אתונאי יצא להיחלם במלחמות שעמדו בפני אתונה, הרי שמאה ה-4, יש עדויות לכך, שהאזרחים האתונאים נטו להעביר את ההשתתפות במלחמות לגרים (metics – תושבים שאינם אזרחים), ולשכירי חרב.

כאן בארץ, יש כאלו שטוענים שאת המידות הטובות, הורס הקפיטליזם. שהקפיטליזם מקדם נהנתנות, ושיש לחזור לערכים סוציאליסטים. אינני מכחיש כי חיים בחברה נהנהתנית, הם מתכון לאובדן המידות טובות. לרדיפת הבצע הקפיטליסטית, והמוכנות לשקר (כלומר לפרסם או לשווק), יש חלק לא מבוטל ביכולת להשחית את המידות הטובות של האדם. קפיטליזם לא הראה את עצמו ככלי הטוב ביותר לשיפור המידות.

אבל ישנם חבר'ה סוציאל-דמוקרטיים, שתוקפים את הקפיטליזם, אך אינם שמים לב שהם מקלקלים את אחת המידות שעליהן נשענת הדמוקרטיה – השירות ביחדות קרביות והמילואים.

ניתאי כתב: כל מי שהגיע לאמצע שנות השלושים שלו, ועדיין עושה מילואים ביחידה קרבית, הוא כנראה סוג של פטריוט ישראלי או סוג של מטומטם, וקרוב לוודאי עירבוב של שניהם. (בהתכתבות אחר כך, נתאי העיר לי שהוא בעצמו משרת במילואים והוא בעצם צוחק על עצמו).

שרות מילואים היה הבסיס לאזרחות באתונה העתיקה. אזרח אתונאי היה מחוייב לשרת במילואים עד גיל 60. שירות מילואים מהווה בסיס ליכולת של מדינות דמוקרטיות להחזיק צבא קטן בזמן שלום, ולהרים צבא חזק וגדול, בשעת צורך. בריטניה וארצות הברית ניצלו יכולת זאת כדי להגדיל את צבאן ולהילחם בנאצים. אפילו בשוויצריה הניטרלית, בעלת שלטון הדמוקרטיה הישירה, היה צבא מילואים חזק עד לא מזמן.

אפעלי לאמר שיש בכך טעם לפגם שבסדיר ובמילואים הולך ויורד אחוז השמאל. מחנה שהדמוקרטיה היא נר לרגליו,חייב להוביל, גם בעשיה הדמוקרטית שנקראת צה"ל.

אפשר לנסות להאשים בזה את המלחמות שאנשים בעלי דעות שמאל, מחשבים כלא מוסריות (של"ג, כיבוש יש"ע, האינתיפדות, מבצעי עזה). אבל אם נבחן את המחנה שמנגד, קרי הכתומים, נראה שהללו ממשיכים למלא את היחידות הקרביות ואת הקצונה הקרבית, על אף המשבר המוסרי שהיה לציבור זה עם צה"ל, בזמן ההתנתקות/גירוש.

מצד שני אני יכול להבין איש שמאל שמשרת ביש"ע שנה אחר שנה, וליבו נקרע מבחינה מוסרית. המעמס המוסרי על אותו אדם הוא רב. אני אף מוצא שהמעמס הנפשי על אנשי שמאל גדול מהמעמס שעומד על אנשי ארץ ישראל, שהרגישו שהצבא הפך לכלי פולטי לא מוסרי בזמן ההתנתקות/גירוש. המפגש של אנשי שמאל עם עוולה מוסרית, ארוך ומתמשכת יותר מהעוולה איתה צריכים אנשי ארץ-ישראל להתמודד.

יחד עם זאת, הייתי מצפה מאנשים שהדמוקרטיה חשובה להם, להבין שעל אף שהשהות במצב-לא מוסרי מבחינתם היא קשה וממושכת, זהו המס הדמוקרטי שעלינו להשית על עצמנו. על אנשי דמוקרטיה להבין שלפעמים הממשלה לא עושה מה שאני רואה לנכון כמוסרי. ועלינו למצוא את הכלים הדמוקרטיים להניע את הממשלה לפעול על פי ערכי המוסריים.

אני חושב שההתנתקות מההנהגה המוסרית בצבא ובמילואים, היא סממן לכך שמחנה השמאל, במקום לנסות להנהיג, הולך ופורש מהחברה הישראלית. והפרישה הזאת, גם מביאה לכך שכוחו הולך ויורד בציבור הישראלי. הציבור, ככל ציבור,מחפש מנהיגים שילכו איתו בטוב וברע. הוא אינו מחפש מטיפים. בעצם אף אחד לא מחפש מטיפים, מלבד המטיפים שמחפשים את עצמם. כל הורה יודע שהטפה אינה כלי החינוך טוב. דווקא השותפות, האמפטיה, וההובלה וההנהגה, הם הכלים ליצור שינוי.

אני חושב שאם נסתכל על הבחירות האחרונות כמדד לרמת האמון שיש לציבור בשמאל, נראה כי לשמאל הציוני הקלאסי נשארו 16 מנדטים בלבד. אם אנשי שמאל, לא יבינו שכדי להשפיע הם צריכים להיות חלק משמעותי בתוך החברה הישראלית, כולל גם בצבא הסדיר והמילואים, יהיה על השמאל לצפות שהפרישה שלו מהמחנה, כולל מחנה המילואים והסדיר, יובילו להפרשתו מהציבור הישראלי.

אני רוצה לציין שאינני שמאל ואינני ימין. אבל ברור לי שללא מחלוקת וללא אידאולוגיה, לא יכון עם דמוקרטי. ברור לי שכדי לכונן חברה דמוקרטית, חייב הציבור להתמודד על דרכו ועל האידאולוגיה שלו דרך תקשורת חופשית, ודרך חיי המעשה הקטנים (שכוללים הששתפות פעילה במילואים). בלעדי זאת, ובלעדי בירור מתמיד של דרכנו, לא נחזיק כאן מעמד עוד זמן רב.

1 – Sinclair, R.K (1988) Democracy and participation in Athens, Cambridge, p.55-61

שאלה מענינת, שמעלה ירדן, לגבי הסיבה לחוסר הפרוגרסיובות של מדינות ערביות: http://yarok.blogli.co.il/archives/135

מוזמנים לטהות יחד עם ירדן וחבריו.