Tag Archives: פוליטיקה

שיח קיצונים

שיח קיצונים, הוא שיח שמלבה מלחמה. תפקידם של קיצונים בכל חברה, הוא להקצין ארועים פשוטים, ליצור מציאות אלימה ולסחוף את הציבור לתפיסת מציאות קיצונית ומאבקית, שהדרך היחידה לפתור אותה הוא במאבק אלים. הדרך שבה הקיצונים מצליחים ליצור את תמונת המציאות המוקצנת איננה בשליטתם. קיצונים הם אנשים שרואים את המציאות כשחור ולבן, וכמקום מאיים. בעינהם יש טובים ויש רעים, והדרך היחידה לישב את הסכסוך היא באמצעות כוח.

הקיצונים מצליחים להשפיע על סביבתם. כל ארוע קטן, או תקלה מתפרש בעיניי הקיצונים כדבר הרה-אסון. הם מפנים את אור הזרקורים אל השלילי ומעצימים אותו, ומסחים את הדעת מכל כך הרבה חיובי שנמצא. התגובה שלהם חריפה, והם משדרים לסובבים אותם תחושת איום-קיומי. ארוע קטן בין עמים, מוחרף על ידי הקיצונים. תכונות שליליות של הצד השני מועצמות ותופסות את מלוא הבמה, ומתקבלת התחושה ש"הקם להורגך השקם להורגו". כתוצאה מתכונתם לראות את העולם כמקום מאיים, הקיצונים ממהרים לפגוע בצד השני. בתגובה לפגיעה הראשונה, הקיצונים של הצד השני, פועלים בעצמם, ופוגעים בצד הראשון. מעגל האימה מתרחב, ואיתו תפיסת הקיצונות של כלל האוכלוסיה. תושבים יותר רגועים, חווים איום, ובעצמם הופכים לקיצונים. ככל שמתרבות פעולות האיבה, כך אוכלוסיה הולכת וגדלה מצטרפת לתפיסת העולם הקיצונית, עד שנוצרת מסה קריטית שמאפשרת גלישת המדינות לאלימות כוללת, שסופה דם שפוך. בעיה שבמקרה אחר היתה יכולה להיגמר בפתרון דיפלוטמי, הופכת, כאשר לא מנטרלים את הקיצונים, לסכסוך אלים שמביא הרס רב, בד"כ לשני הצדדים.

הדבר הזה נכון בין עמים, והוא נכון בין קבוצות אידאיות בתוך עם. לכל קבוצה אידאית יש את הקיצונים שלה. וכל קבוצה כזאת יש בה דינמיקה, המביאה להקצנה של הקבוצות כולן לכדי התנגשות ומאבקים כוח כמעט- אלימים. כך למשל, קיצונים בימין מציגים את הקרן החדשה והארגונים הנתמכים על ידי הקרן, כאיום על מדינת ישראל. השמאל הקיצוני מצידו מציג את הימין-הדתי כמטורף ואלים, ואת הימין בכלל כאנטי-דמוקרטי (ראו תמונה משמאל).

השפעת הרשתות החברתיות על ההקצנה

בעבר, היה שיח השוליים נשאר במחוזות נידחים, אלא שבאמצעות הרשתות החברתיות, קולות הקיצונים הולכים ותופסים תאוצה (ראו: Extreme Voices: A Dark Side of Civic Engagement, Morris P. Fiorina, edited by: Theda Skocpol, Morris P. Fiorina, In Civic Engagement in American Democracy (1999), pp. (395-425.

לאנשים יש נטיה ללהעדיף דעות קרובות לדעותיהם, ולהתעלם מדעות מנוגדות. פייסבוק והרשתות החברתיות מאפשרות להגביר את ההקצנה, כיוון שמסרים עוברים בין חבר-בוקים, שבדרך כלל גם שותפים לדעות פוליטיות. כך באופן ויראלי, מסרים של הקיצונים עוברים מהשוליים למרכז, ותופסים תאוצה ככוח משפיע. הדבר הזה, מלווה בתופעה חברתית הידועה בשם "הקצנה קבוצתית".

הקצנה קבוצתית נגרמת מכמה תכונות של בני אדם. אחת היא הנטיה המוטבעת ברובנו לעבור קונפורמיות חברתית. אנו רוצים לחשוב כמו כולם, ולא להראות חריגים. אופנה היא דוגמא קלאסית לנטיה הגלובלית להדמות לשאר. לא משנה כמה ביזארית אופנה נראת בשלב מסוים, בשלב אחר היא יכולה להיחשב הכי In שיש. אנו נוטים לאמץ סלנג כחלק מרצוננו להידמות לחברי הקבוצה שלנו, ואנו גם מעדיפים לקבל את דעת הקבוצה, כדי להיות In.
אלמנט נוסף בבנית הקצנת הקבוצה, הוא המגבלה של הנעת קבוצה מוקצנת. כדי להוביל, על המנהיגים של קבוצת הקיצון להראות מובילים לפני השאר. גם החברים בקבוצה מחפש דברים חדשים ואטקרטיבים, והדרך שהמנהיגים שומרים את מיקומם, היא להיות יותר ויותר קיצוניים. זאת הסיבה שאלילי תקשורת הבלוגים הפולטים, מרגע שהפכו לסלבים, הולכים ומקצינים את דעותיהם. אחרת הם יאבדו רייטינג.

והאלמנט החשוב מכולם, הוא העדר ביקורת. החברים בקבוצת הקיצון רוצים להדמות לקבוצה, ואם מישהו מטיל ביקורת, מתעלמים ממנו. הוא "מקלקל את החגיגה". הקבוצות הללו הופכות לקליקות סגורות, שמזינות את עצמן בעוד ועוד מידע מהסוג שהן אוהבות, וכך ההקצנה הקבוצתית גדלה. למשל פעולות תג-מחיר הן סוג של אסקלציה של שני הצדדים. כל צד רואה את עצמו, ולא רואה את הסיבה לפעולת השני (שאלה, האם פעיל שמאל יודע לתאר את הסיבה לתג-מחיר (רמז, יש בה הגיון רב, וזה אותו הגיון שמוביל פעילי שמאל קיצוני למעשי אלימות)). כך לדוגמא, ההפגנה נגד אלימות אנשי תג-מחיר, כונתה "הפגנה נגד אלימות הימין" (האם באמת כל 4 מיליון מצביעי הימין ביצעו תג-מחיר)? כך קורה, שכאשר בודדים עושים מעשה, השמאל הקיצוני גורם לשאר הציבור שבשמאל המתון, לחשוב שהימין כולו הוא קיצוני. מרבית אנשי ימין שמעולם לא חשבו לבצע תג-מחיר, מרגישים מאויימים, והקיצונים שבינהם מתחילים לחשוב עוד פעם, אולי כדי להפחיד את אנשי השמאל-הקיצוני (שבעיניהם הוא כלל השמאל), וכך קיצונים משני הצדדים, סוחפים אותנו לשיח מתלהם, שבשלב מסויים עלול לגלוש לאלימות קטלנית.

הביקורת משמאל, כאילו קיצוני השמאל פועלים רק על ידי שיח, והקיצונים מימין פועלים באלימות, אינה רלוונטית למשחק ששני הצדדים משחקים. כל אחד מעצבן את השני בדרך שהוא יודע לפעול בה הכי טוב. התוצאה היא תמיד אותו דבר. אלימות ושנאה גואה כלפי מחנה השמאל והימין ויצירת מתרסים.

הרשתות החברתיות רק מעצימות את השפעת קבוצות הקיצונים. כיוון שכיום יותר ויותר אנשים ניזונים מחדשות שמפולטרות עבורם על ידי חבריהם, למעשה גם תמונת העולם שחווים קהלים שבעבר לא היו קיצונים, מתחילים לחוות את המציאות כקיצונית. התהליך גולש להקצנת השיח, עד שהוא מגיע גם לקהלים שבעבר היו ליברלים. זאת הסיבה שגדעון לוי, שבעבר נחשב קיצוני בדעותיו, מתחיל להחשב בעיניי רבים בשמאל כמתון.

השאלה האם המציאות אינה קיצונית?

אני מעריך שברובנו יש מימד קיצוני. לכן, גם אם נראה שלנו שהמציאות קיצונית, אני חושב שייטב אם נבין שהמציאות הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נראת, או ממה שהמכורים לקיצוניות מציירים. יש בה גוונים רבים. למעשה, בהעדר רשתות העצמה, כל הקיצונים בכל צד, אינם עולים על מאות בודדות לגרעינים הקשים, ועשרת-אלפים לנלווים לגרעין הקשה. רוב הציבור באופן רגיל הוא ליברלי, שואף חיים ושלווה.

המצב אינו מושלם. ישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה במובנה המלא. היא תמיד נשלטה על ידי אוליגרכיות חזקות, שסתמו את הפה לצד שנמצא במיעוט. במשך שנים הטלויזיה הציבורית נשלטה על ידי המדינה, וכמעט לא היו ערוצי תקשורת חליפיים (בישראל היו מונופול של המדינה על הרדיו והטלויזיה עד 1992!) . כאשר הימין רצה לפתוח תחנת רדיו היא נסגרה באמתלות שונות. העיתון הימני "ישראל-היום" נחשב בעיני התקשורת המרכזית כלא לגיטמי וניסו לחוקק חוק שימנע את כניסתו.

הפתרון אינו אלימות או שיח קיצוני. הקיצונים הם מיעוט, ומאז ומעולם עיקר ההתמחות של הקיצונים היתה בהרס, ופחות בבניה. מי שרואה את העולם כשחור ולבן, לא יכול לבנות עולם מורכב ומתפקד. לא יכול להכיל אנשים מסוגים שונים וממינים שונים. כדי לשנות את המציאות צריך שיח ליברלי-ביקורתי-ובונה.

איך משנים את המציאות לטובה?

קודם כל סוגרים את CNN, ופותחים את החלון. יש אמירה נחמדה שמדגישה את הפער בין הדרך שבה נראה העולם דרך מצלמות התקשורת, ואיך שהעולם נראה כאשר אנו בוחנים אותו באופן אישי.

מה שהיה נכון לתקשורת המקצינה, נכון גם לקיצונים ברשת. אנשים שמעצבנים אותי, ומספרים לי כל שני וחמישי כמה המצב נורא, וכמה הצד השני רשע, פשוט מקבלים סימון "hide" לתמיד. ואז החדשות שאני מקבל, הן הרבה יותר מתונות. זה לא אומר שאני מפסיק לקבל מידע מאיים, אך הוא עובר שיכוך ואיזון. ממליץ לכם גם לאמץ את הנוהג הזה. ואז תראו כמה העולם יפה (או לפחות, צבוע בקשת של צבעים).

הדבר השני, הוא לפתח חוש ביקורתיות בריא. ללמוד לבדוק נתונים בעוד כמה מקורות, ובעיקר בקרב מקורות שאינם מתאימים להשקפת עולמכם. הניחו שהצד השני גם פועל בהיגיון. הוא לא רשע בטבעו, אלא שיש כאן היגיון בריא, והוא רואה את מעשיו כחיוביים על פי רוב. אם תעשו זאת, או אז, תגלו סיפור הרבה יותר מעניין ומרתק. להיות ביקורתי, משמעותו להיות אדם חכם. לעומת זאת, לאכול סיסמאות פופליסטיות, רק בגלל שהן מגניבות ומתאימות להשקפת עולמכם, זאת לא בדיוק תבונה רבה.

הדבר השלישי, לעשות למען שינוי. הרשת מלאה היום בקבוצות פעולה חיוביות, המתארגנות כדי לשנות את פני המציאות. מצאו קבוצות כאלו, או הקימו קבוצות כאלו בעצמכם, ושנו את העולם לטובה. איך תדעו שאתם פועלים לטובה? כי תגלו שאתם פועלים מתוך רוח טובה עם הרבה אנשים, שדעותיהם הפולטיות לא באמת מעניינות אותכם.

הדבר הרביעי, כאשר מגיע אליכם שיח קיצוני, מומלץ ורצוי לשבור את ההגמוניה. אל תתנו למסרים קיצונים להסתובב ברשת בלי מענה. להשאיר סיפור קיצוני ולא מאוזן ברשת, זאת סוג של הזנחה, שסופה שתפגע בכם בסופו של דבר. שיח קיצוני, הוא בסיס לחרמות, מאבקים ומלחמות אחים. אם לא נעצור את השיח הקיצוני כשהוא קטן, הדינמיקה של מעשי הקיצון היא מתגברת, ואם תחצה המסה הקריטית, היא עלולה להביא לאלימות רבתית.

ולבסוף, אם אתם אנשי שלום ורעות ואוהבים חברים וחברה שכיף, היו השינוי שאתם רוצים להיות. דברו לאנשים בשלום, והיו חביבים. והכי חשוב, העבירו את הפוסט הזה לחברייכם (שתפו על ידי הסרגל למטה)  🙂

לא ההפגנות עושות את השינוי, אלא היכולת של קהלים גדולים ליצור הסכמה

במאמר מבריק כהרגלו, מראה קלי שירקי, כי מה שמפיל ממשלות, והופך מדינות לדמוקרטיות, אינן ההפגנות, אלא היכולת של קהלים גדולים ליצור הסכמות. הוא מראה כי באיראן, החתימה על עצומה של מיליון נשים לליברליזציה, השפיעה יותר מהמאבקים של התנועה הירוקה. ברית המועצות ושלוחותיה נפלה, לא בגלל מאבקים, אלא כי התארגנה אלטרנטיבה של קבוצות גדולות שידעו לעבוד ביחד, ויכלו להחליף את ההממשלה החלשה.

מתי יבינו מארגני המחאה, שמאבקים ומלחמות בשוטרים הם לא אלו שיביאו שינוי, אלא היכולת לנהל דיון הוגן ומשכיל בין מאות אלפי אנשים, היא שתביא את השינוי הרצוי, דיון דמוקרטי, שבו כל אזרח מקבל קול אחד. לשם כך עלינו להפסיק לחשוב בשמאל-ימין, לוותר על האגו, ולהפסיק לנפנף אצבעות אל ראש הממשלה, אלא לחשוב על איך אפשר לפתור את הבעיות שבפניהן עומדת החברה הישראלית.

עלינו לעזוב את הקריאות ל״למדינת רווחה״ או לאי-ריכוזיות. במקום זה עלינו לדון ולחפש ביחד דרכי פתרון טובות יותר. עלינו לשאול את עצמנו באילו דרכים ניתן לפתור את בעיות החברה, ולהתייחס למחקרים המתקדמים ביותר העומדים לראשותינו. עלינו לנהל דיונים משכילים, על האפשרויות השונות, ולא להיתקע בתפיסות המוקדמות שלנו.

מי מצטרף?

השאלה הראשונה שמעניינת אותי האם טרכטנברג טוב ליהודים או לא. למי יש דעות ונימוקים?

שאלות אחרות גם יתקבלו בברכה.

 

על העיוורון – פרשת המסמכים הפלסטינים

(הפוסט נכתב בעשר דקות, עמכם הסליחה).

החל מ-22:00 אתמול, אל-ג'זירה והגרדיאן התחילו לדווח על המסמכים הפלסטינים.

היה מעניין לעקוב אחר הדיווחים בטוויטיר (שכמובן השיג את התקשורת הישנה). אנשי השמאל ודוברי אנגלית האישמו את ישראל שלא הסכימה להצעות המפליגות של הפלסטינים (ירושליים המזרחית היהודית, למעט הר-חומה, 100 אלף פליטים בלבד, העברת אוכלוסיה ערבית-ישראלית לפלסטין, והשארת גושי ההתנחלויות הגדולות).

אלא שמעקב אחר ההודעות של אל-ג'זירה והעוקבים של אל-ג'זירה, באמצעות מילת החיפוש #PalestinPapers, גילה תמונה אחרת לחלוטין. מסתבר שהקוראים הערבים היו מזועזעים מהפשרה שהציעה הרשות. הרשות נראת להם כובגדת. נציגי הרשות בטלויזיה באל-ג'זירה נראו מגומגמים ונבוכים. היו קולות לאינתיפדה נגד הרשות. בפירוש הציבור הערבי לא היה מוכן לפשרות שנחשפו במסמכים.

התחושה היתה שמחר בבוקר, הולכים לעשות באנשי הרשות לינצ'.

השמאל, ובכלל זה התקשורת הישראלית המרכזית, מרוכזים כל כך בחברה הישראלית, שהם מפספים את העניין שלמעשה הרשות לא יכולה לספק את השלום המובטח. הצעת פשרה כזאת, תגרום להחלשות הרשות, ולמהפכה נגדה. זאת הסיבה, להבנתי, שבסבב השיחות הנוכחיות, הרשות עשתה הכל כדי להעלות את השיחות על שרטון (כמו לדחות את ההסכמה לשיחות לרגע האחרון של ההקפאה).

חבר'ה, אולי תניחו כבר לפלסטינים לבסס את עצמם, ותנו להם לבנות לעצמם דמוקרטיה יציבה, בלי לשגע אותם בהסכמי שלום שהם לא יכולים לעמוד בהם. תנו לשלום להיות, תפסיקו לדבר עליו ולהכריח את הפלסטינים לחתום עליו. אם לא נדבר, לאט לאט תווצר המציאות שתאפשר את השלום.

פשוט צרו שיתופי פעולה. צרו הידברות בין העמים. יש היום פייסבוק, ומפגשים במקומות מתאימים. אפשר להגיע לשלום, מתוך חיבור ולא מתוך הסכמים החתומים בדיו שאין להם ערך ממשי במציאות.

המפגש בקדומים ופוסט-הטראומה שלנו

בעקבות המפגש בקדומים, התפתחו מספר שיחות באינטרנט (כאן, כאןכאן). לפחות שתים מההתכתבויות עלו לטונים מאד לא נעמים, של העלבות, פגיעה וכעס.

שיחה רגועה בין שני מתכתבים מקדומים ומהשמאל-הלאומי, הפכה לפיצוץ לא נעים. וכיוון שאני מכיר את מי שכעס כל כך, קצת התפלאתי. לא הבנתי מהיכן הזעם, מהיכן חוסר הפרופורציה. כשדיברתי איתו טלפונית, הוא היה זועם ונרגז, גם במושגים שלו. לקח לי זמן להבין מדוע הוא נרגז. מה שהיה כתוב בטקסט של בר-הפלוגתא שלו לא הצדיק את הכעס.

אבל אז הבנתי. הבנתי כי גם לי זה קרה פעמיים. באחד הדיונים בפייסבוק, סביב פרשת זועבי, נכנסתי כניסת אמוק בפעיל שמאל שאיתו שיתפתי פעולה בעבר. הטונים בדיון הפכו להיות אלימים וצרחניים, חסרי פרופורציה והיסטריים. מילה אחת שלי, היה בה כדי לפוצץ את בן השיח שלי.

ואותו דבר קרה לי, כעבור כמה שבועות, עם אותו אדם, אלא שהפעם, אני הוא זה שהתפוצץ. מילה אחת שלו, שבסיטואציה אחרת, היתה מתפרשת כחסרת משמעות, נראתה לי כיסוד לתוקפנות עזה שלו כלפיי.

כשבדקתי לאחר מכן את עצמי, הבנתי שהיה כאן משהו לא פרופורציואנלי. משהו געש בי, והוא לא היה קשור כ"כ לבחור, אלא יותר, למה שייצג. אני חושב שזאת היתה פוסט-טראומה מודחקת, שקיננה בנו.

כל אחד מאיתנו היה בסטרס באותם שנים קשות שבין 1992 ל 1999. כל אחד מאיתנו אגר את הטראומה, והדחיק אותה, כדי לנסות לקדם את החזון הפוליטי שלו. אבל כנראה שיש סוג מסויים של מפגשים ואופי מסויים של אינטראקציות, שמציף את הפוסט-טראומה, וגורם לתגובה העצבנית להתרחש.

יתכן שרבים מאיתנו נושאים איתם את הפוסט-טראומה של השנים ההן. ואז נשאלת השאלה, האם לעולם נישא אותה? האם נצטרך להמתין עד שאחרוני הדור ההוא יחלפו מן העולם, כדי להצליח לקדם כאן משהו משותף? או שניתן לגרום למשקעי העבר להחלש, ולאפשר לנו לשוב ולפעול ביחד.

אני יודע שיש הרבה טיפולים לפוסט-טראומה. הטיפול העדיף עלי, הוא לחזור לשם, ולספר לכם עליה. אני מבקש שלא תשפטו אותה. אל תגידו לי שטעיתי, ולא הבנתי. כי זאת היתה החוויה הסוביקטיבית שלי. מה שאתם יכולים לעשות, זה פשוט לספר את שלכם. אני אשמח להבין איזה טראומה, כל אחד מאיתנו סוחב מהתקופה ההיא.

הטראומה שלי:

הטראומה שלי התחילה ב-1987, שלושה חודשים לפני פרוץ האינתיפדה הראשונה. אני זוכר את עצמי מתבונן על עובדים פלסטינים בשוק העבדים במזרח כפר-סבא. אני זוכר את המבט בעינייהם, ואת ההבנה שהם הגיעו לנקודת השפלה כל כך עמוקה, עד שהם לא יוכלו לסבול זאת, והר הגעש שלהם עומד להתפרץ. ידעתי שמשהו לא טוב עומד לקרות, ולא הייתי יכול להשפיע על המצב. שלושה חודשים לאחר מכן, האינתיפדה הראשונה פרצה.

הטראומה השנייה שלי התחילה לקראת החתימה על הסכמי אוסלו. ההסכם שעבר על חודה של מיצבושי, בגלל מי שיהפוך לאחר מכן לסוחר סמים, עמד להכניס לגבולות הארץ חבורה של מרצחים. לא עבר זמן, והעסק התפוצץ. פיגועי טרור, פרצו, והשלטון הישראלי, טחו עיניו מראות. כל ניסיון למחות, פשוט נעלם מעיני הציבור. שריד הקריב אותנו כ"קורבנות שלום", ברוב שחצנותו. התקשורת סתמה את פינו. הפגנות שהלכנו אליהן, ובהם היו עשרות אלפים ואף מאות אלפים, פשוט נעדרו ממסכי התקשורת. המצב הלך והחמיר. היה נראה באותה תקופה שאש"פ יהיה כמו סרטן בתוך ישראל. והממשלה צוחקת עלינו. מה שהשפיע יותר מכל, היתה אמירת הפרופלורים של רבין. כל מה שעשינו כדי להתריע בפני הסכנה הקיומת, הוגדר כרוח…. כפרופלורים. קולנו הושתק. קולו של הימין המתון הושתק, ורק קולם של האלימים ביותר מבינינו נשמע. גם כאן לא יכולנו להשפיע על האסון המתקרב ובא. בסוף, מישהו רצח את ראש הממשלה, ואני הואשמתי. למה? האם אני תמכתי ברצח? האם אני רצחתי?

הטראומה השלישית היתה קשורה לשהותי בשנים 1995 – 2001 באוניברסיטת תל-אביב. באותה תקופה היתה האוניברסיטה מעוז השמאל. היה מקובל שאם אתה לא שמאל, אז לא יכול להיות שאתה סטודנט באוניברסיטת תל-אביב. לתומי, חשתי שאני במדינה בה חופש הביטוי הוא קדוש, ולכן הופתעתי כאשר השמעתי דעות ימניות, נחשבתי בזוי. באותה תקופה נשמר חופש הביטוי באוניברסיטה רק לשמאלנים. אבל הדבר הגרוע ביותר היה בכל פעם ששאלו אותי איפה אני גר, ואמרתי בצופים או בקדומים. כשבני שיחי הבינו שזאת התנחלות, היה המבט מתחלף למבט של תיעוב. אני לא אשכח את המבטים הללו. לקראת סוף לימודי באוניברסיטת תל-אביב, מישהי שהיינו בקשרי עובדה טובים, שאלה אותי היכן אני גר. כששוב ראיתי את המבט הזה, לא יכולתי יותר, הכעס והעלבון עלה והתפרץ. פשוט הפנתי את עיניי ובכיתי, כמו ילד. זה היה מבזה.

לאחר מכן עברתי לאוניברסיטת בר-אילן. שם לאף אחד לא היה אכפת אם השמעתי דעות שמאלניות או ימניות. שם לאף אחד לא היה אכפת היכן אני גר. פתאום הרגשתי חופשי. פתאום הרגשתי, שהשפיות חוזרת אלי. שמותר לי להיות מי שאני.

אלו הטראומות שלי. האם גם לכם יש טראומות מאותה תקופה?

האקדמיה בישראל, תרבות הדיון, סוציאליסטים וליברליים

טל גלילי הפנה אותי לדיון מרתק שנערך בין אנשי אקדמיה בארץ. הדיון אינו מרתק, בגלל המידע הישיר שנגלה שם, אלא בגלל המידע שהוא חושף על צורת הדיון של אקדמאים מובילי דעות בארץ. והוא יכול להאיר פרקים נבחרים בתרבות הדיון, ומה המניעים שפועלים מתחת לדיון. לפני שנתחיל, ארצה להציג לפניכם את גיבורי הדיון.

ד"ר איריס אגמון – איריס היא מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון בבן-גוריון. היא גם מהמובליות של הפורום להגנת ההשכלה הציבורית בישראל. היא זאת שכתבה את הפוסט המקורי. כנראה בעלת דעות סוציאל-דמוקרטיות.

פרופ' עומר מואב – הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטה העברית.  כנראה בעל דעות ליברליות.

פרופ' עודד גולדרייך – חוקר בבמכון ויצמן במדעי המחשב. כנראה בעל דעות סוציאל-דמוקרטיות

ד"ר יעקב ברגמן – מרצה בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית. כנראה בעל דעות ליברליות.

(הערה: מי שאינו מעוניין לעקוב אחר הדיון הארוך, מוזמן לקפוץ ישר לסעיף המסקנות שנקרא "על הקהלת קהלים בסוציאליזם ובליברליזם)

איריס אגמון

איריס אגמון

הדיון מתחיל בפוסט ביקורת שאיריס כותבת על כתבה בה ראוין עומר. בתחילת הפוסט היא טוענת שלמרות שעומר הוא פרופ' לכלכלה, עדיין הידע שלו אינו מבוסס. כבר כאן, ניתן לצפות באבסורד מסויים בביקורת של איריס. , כיוון שהיא אינה מתמחה בתחום הכלכלה, אלא בהיסטוריה של המזרח התיכון. רצוי ואף ראוי לבקר כל טענה של אדם ללא קשר לרמת הבנת הטוען בתחום, אך כאשר תוקפים טענה של מומחה בתחום מומלץ לבסס את הביקורת בצורה ראויה, אם מעוניינים שהביקורת תשמע רצינית.

בהמשך איריס מבקרת לא רק את עומר באופן אישי, אלא את כלל המאמינים בשוק חופשי.  למשל היא קוראת למאמנים בהפרטה "מאמיני דת ההפרטה". כלומר, היא מרמזת לקורא שמדובר בדת, שהיא דבר לא רציונלי, מסוכן ושראוי לו לאדם המשכיל לרחוק ממנה.

איריס ממשיכה וטוענת כי האוניברסיטאות נמצאות במחנק, ומנוהלות בצורה תאגידית ואינה מציגה לכך סימוכין. היא מבצעת במואב אד-הומינם, לאורך כל הפוסט. לדוגמא הזלזול האישי שמתבטא בפיסקה הבאה: "שאליבא דמואב, לא היה ולא נברא!". ושוב, היא טוענת טענה שאין היא מבססת אותה, ונותנת למואב ציונים לא מחמיאים: "תקצר היריעה מלמנות ולנתח כאן את כל הקביעות נטולות היסוד אך עתירות הרהב ששופעות מן הטקסט הזה." לאחר מכן, היא מקנחת במכתב ביקורתי לגיטמי למדי, ונטול אד-הומינם של פרופ' יצחק נבו. המכתב של נבו אינו תוקף את הטענה הכלכלית של מואב, אלא את הטענה לבינוניות של האוניברסיטאות. המכתב הלגיטמי הזה, נועד לחזק את הטענה הכללית של איריס, כאילו עומר אינו אדם שניתן לסמוך עליו.גם זה סוג של טיעון פסול, להקיש מדבר על דבר, מבלי שיש קשר ברור בין השניים.

על רטוריקה פסולה

רגע לפני שנמשיך, מעט מילים על רטוריקה פסולה. את אומנות הרטוריקה, פיתחו  הסופיסטים, כדי לאפשר לתלמידיהם להניע את הקהל האתונאי לבצע פעולה בהתאם לרצון הנואם. ברטוריקה יש  חלקים שמסייעים לנואם לחשוף את המציאות בפני הקהל, אך יש גם חלקים המיעודים לעוות את תפיסת העולם של הקהל, ולבלבל את יכולת השיפוט של המאזינים. אירסטו ואחרים ביקרו את התורה הסופיסטית והצביעו עליה כדרך לעוות את תפיסת המציאות של הקהל. איריסטו כתב ספר (או שמא תלמידיו רשמו את הרצאותיו בנושא) שנקרא כיום "רטוריקה" ובו הוא מסייע לתלמידיו לזהות את העיוותים שיוצרים הסופיסטים. מפעלו של אריסטו לא צלח ואומנות ההטיה לא נעלמה. היא נמשכה אל ימי הביינים וממשיכה להוות כלי שכנוע עד היום, גם באוניברסיטאות. חלק מהתהליכים הלוגים הפסולים, הם התקפות אד-הומינם, שנועדה לערער את אמינות הטוען השני, או הפצצת הקהל במידע לא מבוסס, מלווה בקול סמכותי. מדע טוב, נמדד בהעלמותן של טענות פסולות והתפתחותה של מתודה אמינה לייצרית ידע, המבוססת על ראיות, דיון חופשי, שיוויוני ומכבד.

המשך הדיון –

עומר מואב

בעקבות הפוסט מגיב עומר, ומציג ראיות מתוך הדיון המקורי, שמראות שאין קשר לדברים שאיריס טענה כלפיו. איריס שוב, מגיבה בהאשמות אישיות "בכל הקשור להתלהמות אני לא יכולה להתווכח עם מואב – אין ספק שבתחום זה הוא האוטוריטה". אם תשימו לב, מי שהתלהם עד כה, בדיון הנוכחי,  היתה איריס ולא עומר (שטען טענה עניינית). איריס שוב לא עונה בצורה עניינית, אלא רטורית-מעוותת, ושוב עושה אד-הומינם. היא  ממשיכה לנסות לברוח מדיון רציני  על ידי שימוש בתורת הפרשנות "אשר לעובדות שלא מפריעות לי – בעזרת ציטטות מהראיון אפשר לבסס מגוון רחב של עמדות. ככה זה כאשר מפרסמים טקטס שעליו מפזרים, כמו מלח, קצת מכל גישה, ואם גם מקפידים לנתק את הדברים מהקשרם, אפשר למצוא בהם סימוכין לכול עמדה.". וגם ההתחיסות ההמשך שלה לטענותיו של עומר הן זלזלניות, לא רציניות. היא אינה מתייחסת כלל לדבריו, ואינה מציעה פתח לדיון אמיתי. והרי דיון אמיתי על עובדות, היא מהות האקדמיה. מדוע איריס לא עושה זאת. אנסה להסביר בהמשך.

אז מצטרף לדיון עודד גולדרייך. עודד אינו מתמחה ברטוריקה כמו איריס, אך גם הוא תוקף בצורה לא עניינית את עומר.  הוא טוען כי כל הראיון הוא הבל אחד גדול, ולכן אין בכלל אפשרות להתייחס לטענות: "לטעמי הראיון מלא באמירות שגויות באופן יסודי וחלקן אפילו מהוות "לשון הרע" במשמעותו הפלילית. מכיוון שכך אינני רואה אפשרות לפרט את ביקורתי על הדברים שנאמרו: התקשיתי למצוא אפילו פסקא אחת שכוללת דברים נכונים וראויים". כלומר גם עודד אומר שעומר אינו בן שייח ראוי כלל לדיון, וגם הוא מאיים במרומז בתביעת דיבה. הוא מציע לנו להתעלם בכלל מעומר. עודד נוהג כאן בניגוד גמור לצורך האקדמי לנהל דיון ולברר את האמת, והוא אף מאיים על בן שיחו, במרומז.

לאחר מכן, מציע עודד אמת שהוא אינה מבססה. "למרות מיעוט המשאבים, הוקמה בישראל מערכת השכלה מפוארת אשר אינה נופלת באיכותה ממערכות דומות במדינות מתפתחות ורבות משאבים ואוכלוסין בהרבה." הבעיה היא שמדדים אוביקטיבים אינם מראים כך. העיברית ממוקמת במקום ה-152 בעולם. אוניברסיטת תל-אביב במקום ה-220, הטכניון במקום ה-241, ויצמן במקום ה-335, ובן-גוריון במקום ה-472. בר-אילן אינה נכנסת ב-500 הראשונות. וישראל אינה מדינה מתפתחת אלא מדינה מפותחת.  המקומות הללו אינם נראים איכותיים או מפוארים, לפי כל קנה מידה שאני מכיר.

עודד גולדרייך

מיד אחר כך עונה פרופ' נינה תירוש מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, המתמחה בחינוך למדעים (דינה תירוש, זה השם היחידי שמצאתי בגוגל. אני מניח שנינה זה כינוי. אם טעיתי, אני מבקש מראש סליחה) "אני לא מבינה: האם יתכן שהאדון הנכבד המכנה את דבריה של איריס 'מתלהמים' לא קרא כלל מה שכתבה ולא ראה כלל שהעלתה בפועל את דבריו של יאני נבו? טיבם של נאו-ליברלים חסרי עמוד שדרה מוסרי וערכי שהם רצים לכנות את המתנגדים להם 'מתלהמים', 'פוליטיים' או 'דעתניים' וזאת משום שמבחינתם, ההתייחסות לאפשרות שאיכות השירות החברתי, במקרה שלנו, ההשכלה הגבוהה, מתדרדרת עם 'התייעלות' תקצובו, היא לא רלוונטית." גם היא משתמש באד-הומנים מזלזל (האדון הנכבד), וכן היא יוצרת הכללות על ה"נאו-ליברלים חסרי עמוד השדרה". שום עדות לראיות או עובדות. רק השמצות כלליות. כך בונים חינוך למדעיות?

מה מסתתר מאחורי הדמגוגיה הזאת? מדוע איריס, עודד ונינה פונים לדמגוגיה מכפישה ולא מבוססת, בעוד עומר פונה לראיות. אנסה להציע תשובה בהמשך.

עומר ועודד אחר כך מתכתבים. עומר דורש ראיות, עודד ממשיך להתעלם וטוען כי תשובה תדרוש הרבה עבודה (בגלל כל כך הרבה הבלים שעומר, לטענתו של עודד). זהו תרגיל ידוע ברטוריקה-מעוותת. התרגיל הוא לתת תחושה לקהל, כאילו בן שיחך אינו ראוי כלל לתגובה, כי כל דבריו הבל. אבל הדובר החסוד, מועיל בטובו לרחם על הדובר השני, כדי שהקהל ידע שיש להם עסק עם הטוען הראשון שהוא ארך אפיים ורב חסד, המוכן לרדת ממרום כיסאו ולדבר עם דוברי הבל. יחד עם זאת, הוא מבקש מהאוויל לא  לבזבז את זמנו היקר. יש כאן המון התנשאות, ומעט מאד ראיות אם בכלל. בכך הוא אמור לייצר דה-לגיטמציה ל"אוויל".

ואז לראשונה עומר מציע את סיבת המחנק האקדמי. סוף סוף, ניתן להתחיל להבין את העניין. אלא שעומר עדיין לא מציג ראיות לכך. את זה יעשה במהשך יעקב ברגמן.

"זו בדיוק הנקודה – אני יודע את העובדות. לא חל קיצוץ בתקציב ההשכלה הגבוהה, וגם שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים אינו אמת. האמת היא שכן חל צמצום בתקציב לסטודנט באוניברסיטאות. וחל צמצום במספר חברי הסגל. שתי הערות בעניין זה: 1. העלות התקציבית במספר חברי סגל נתון עולה כל הזמן עקב עליות שכר וגידול במספר הפנסיונרים (בעברית ולדעתי ברוב האוניברסיטאות, בשונה מויצמן הפנסיה עדיין תקציבית להוציא חברי סגל צעירים). 2. מוטב היה לו האוניברסיטאות לא היו מגדילות, ואף מצמצמות את מספר הסטודנטים, כך שרובם ילמדו במכללות."

יעקב ברגמן

מיד מופיעה קריאה של עודד לשיח שקט ורחוק מעיני הקהל. קל לפרש זאת, כאילו עודד אומר "בא לא נקלקל, ולא נאפשר לקהל להשתתף או לצפות בדיון. אולי הוא עלול ללמוד משהו שאנו לא רוצים שהוא ידע". אבל בכל זאת, עודד נענה לאתגר ומנסה לדון על הבעיה עצמה (לשם כך נתכנסנו… לא?). וכאן נכנס מהלך דיון לוגי סדור וללא הכפשות כמעט, שבו כל אחד יסיק את המסקנות שלו. הראיות לא מבוססות בהפניה למקורות.

למזלנו נכנס לכאן ד"ר יעקב ברגמן ומציג המון ראיות.

עודד שוב חוזר לביטול זמנו האישי וחוסר חשיבות הדיון. מיעקב הוא מתעלם במופגן "לאדון ברגמן לא אענה". שוב, חוסר דיון, חוסר חיפוש אמת, בטענות לא רציניות (כי עודד ממשיך גם ממשיך להתכתב). ברגמן טוען נגד עודד שהוא לא עונה לו כי את עודד לא מענינות העובדות.

הסיפור נמשך באותו סגנון לסרוגין. המון בוז מצד עודד ואיריס לעומר ויעקב. מן הצד השני יעקב ועומר שוב ושוב קוראים לעודד ולאיריס לפנות לדיון עובדתי.

עודד מסביר למה הוא מתעלם מהעובדות (תוך שהוא מעליב את יעקב) "לאחר שהשתחררנו, בשעה טובה, מחברתו של אדון ברגמן, נותר להדגיש שאין דעת הפורום גסה בנתונים עובדתיים, אלא שרוב קוראיו מבינים שאיסוף נתונים עובדתיים הוא רק חלק מניתוח של המציאות. האיסוף נמצא בהיזון חוזר עם תאוריות על המציאות (שקשה לכפור בחשיבותן גם אם מכנים אותן בשמות גנאי כגון "סברות כרס"): התאוריה מדריכה את האיסוף, והאיסוף מדריך את שינויי התאוריה. כל הנ"ל אמור להיות ברור לכל בר דעת שחשב אי פעם על יסודות המחשבה המדעית (או קרא משהו משל אחרים בנושא)."

הוא משתמש שוב בתורת הפרשנות, כדי להגיד שהעובדות אינן חשובות. לא יאמן!

מדוע נוהגים כך איריס, נינה, עודד, עומר ויעקב? מה מסתתר מאחורי הדיון הזה, ומדוע הוא כל כך לא פורה?

אנסה להציע הסבר

על הקהלת קהלים בסוציאליזם וליברליזם.

ניתן היה לטעון כי הסיבה להבדלי הסגנון, נעוצה בפקולטות בהן פועלים החברים השונים לשיח. איריס ונינה חוקרות במדעי החברה והרוח. מדעי הרוח והחברה הם מדעים שעוד לא התגבשו למדע יציב, ויש בהן מעט ראיות מדידות כמותית, ולכן לא פעם, כדי לשכנע, צריכים אנשי המדעים הללו לעמול קשה יותר על אומנות השכנוע. כתוצאה מכך, נראה שאנשים בתחומים אלו נוטים לפתח יכולות רטוריות טובות יותר. לעומתם יעקב ועומר פועלים בכלכלה ומנהל. אומנם אין כלכלה ומנהל מהווים מדע מדוייק, אבל לפחות ניתן להציג בו ראיות מדידות, ולכן אומנות השכנוע שלהם מוגבלת לראיות, ללא הזדקקות יתרה לאלמנטים רחבים יותר בתורת השכנוע.  אלא שאת המסקנה הזאת מקלקל עודד, שפועל במדעי המחשב. מדעי המחשב משתמשים בלוגיקה, וממעטים להשתמש בראיות. הם אינם נדרשים כלל לתורת השכנוע מלבד, להראות שהלוגיקה שלהם תקינה.  מדוע אם כן משתמש עודד ברטוריקה? ההסבר נמצא כנראה במקום אחר.

לפני שאמשיך, נראה שלהבדלים הללו יש כוח הסברי חלקי, כיוון שניכר שאיריס ונינה משתמשות ברפטואר רטורי רחב יותר מעודד, בעוד עומר ויעקב כמעט לא משתמשים ברטוריקה. אבל אני אציע כי יש כאן פרמטר חשוב יותר והוא תפיסת העולם השונה של הדוברים. הדוברים נחלקים כאן לשני מחנות. המחנה האחד הוא סוציאליסטי או סוציאל-דמוקרטי, והמחנה הליברלי (שמכונה ניאו-ליברלי, על ידי הסוציאליסטים).

הסבר קצר על ההבדלים בין סוציאליזם לליברליזם

כל אחת מהגישות מציעה דרך אחרת להגביר את אושרו של האדם. שתי  הגישות הן תוצר של עידן ההשכלה, והן אמורות להתבסס על ההבנה המדעית של המציאות.

הגישה הסוציאליסטית טוענת כי המדינות והעולם מנוהלים על ידי אוליגרכיות חזקות, ובד"כ עתירות ממון. האוליגרכיות הללו  שולטות בפרלמנט ובממשל, ומתעלות את ההתנהלות המדינית כך שהן תוכלנה להגביר את עושרן על חשבון האזרחים המפוזרים והמוחלשים. כדי להפר את שלטון האוליגרכיות, הסוציאליסטים מחפשים דרכים לאגד ציבורים גדולים לכדי כוח פוליטי. מהמהפכות של תחילת המאה ה-20, ועד היום, עוסקים אירגונים סוציאליסטים ביצירת איגודי עובדים גדולים ואיגודי אזרחים גדולים, ובאמצעות הכוח הזה, הם מקווים להטות את התנהלות המדינה לטובת כלל האזרחים.

הדרך ליצור ארגון כזה, כך נדמה היה לסוציאליסטים, הייתה ליצור הסכמה בתוך שדרת ארגון היררכי. את ההסכמה ניתן להשיג בקלות באמצעות שימוש בתהליכים פוליטיים ורטוריים שנועדו לחסל מתנגדים רעיוניים.  כל מי שמתנגד להלכי הרוח של המנהיגות, הופרש מהארגון. בראש הארגון נשאר קומץ חברים מאד מאוחד בדעותיו, וכך ניתן להוביל את הארגון בבטחה ליעדו, מתוך אחדות דעים.

אלא שלמנגון הזה יש כשלים פנימיים. מרגע שאין מקום לביקרות רחבה בתוך ארגון, הוא הופך לארגון שמרן, שאינו מסוגל להתמודד עם חידושים. נוצרת בראשו למעשה דיקטטורה שמבטאת את רצונה האישי, יותר מאשר את רצון המתאגדים כולם. לכן בשלב כזה או אחר, הארגון קורס מחוסר התאמה למציאות, ומחוסר עניין למתאגדים. זה מה שקרה לבריה"מ, וזה מה שקרה להסתדרות בארץ.

כדי לפתור את הבעיה, אימצו הסוציאליסטים את הסוציאל-דמוקרטיה. הם מנסים ליצור קצת יותר מקום לדיון וביקורת בתוך הארגונים. יש המדווחים שזה אכן מה שקורה במדינות הסקנדינביות. אלא שכל ניסיון לייבא גישה זאת לארץ נכשל. כאן עדיין נשארו הסוציאליסטים, עם מאפייני דיון דיקטטורים וממדרים. כוח לעובדים שהיה אמור להוות אלטרנטיבה, מתנהג כלפי חוץ, כארגון ממודר ולא פנוי לביקורת. בקשה שלי להציע ביקורת, נדחתה על ידי הארגון.

ליברליזם – ליברליזם פונה אל החרות האישית, ואל ההתאגדות על בסיס חופשי, כבסיס ליצירתיות, לצמיחה ולהתחדשות, שתביא בסופו של דבר אושר לכלל בני האדם. בליברליזם גם יש התאגדויות, אל  שהן נעשות מתוך רצון חופשי, וללא כפיה. עסקים וארגונים כלכלים אחרים הם דוגמאות להתאגדויות חופשיות, סביב משאבים כלכליים. על פי הגישה הליברלית המעסיק שוכר אנשים ומעניק להם חלק ממשאבי המפעל, כדי לקבל מהם עבודה. בתמורה הוא מקווה לזכות בחלק הארי של המשאבים ולהתעשר. יש כאן התאגדות חופשית של המעסיק, העובדים והלקוחות סביב המוצר. לא כופים על אף אחד דבר, וכל אחד מחליט האם הוא מעוניין או לא מעוניין להשתתף בהתאגדות.

הבעיה עם הליברליזם היא שמעבר להתאגדות על בסיס כלכלי, קשה מאד ליצור איגודים יעילים לאורך זמן. כך יוצא, שאכן התארגנויות הכלכליות הופכות גם להתארגנויות פוליטיות עבור ראשי הפרמידה הכלכלית (באמצעות משאבים כלכלים ניתן להשפיע על התקשורת הלאומית ועל מקבלי ההחלטות בממשל). והם אכן יכולים לנצל את המדינה להגביר את רווחיהם.

אחת הדרכים ליצור התארגנות על בסיס ליברלי, ולא על בסיס כלכלי, היא באמצעות דיון חופשי ושיוויוני, המאפשר לאנשים רבים להגיע לאחדות דעים, מתוך חופש מחשבה. כאשר נוצרות הסכמות כאלו, אנשים יכולים לפעול יחד בצורה מסונכרנת כדי להגיע ליעדים משותפים. אחד הפרויקטים שעומדים כיום בפני ליברליים , היא ליצור אירגוני המונים פוליטיים, על בסיס חברה חופשית ובחירה חופשית. אלו אתגרים לא פשוטים, אבל סנוניות שלהן ניתן לראות בקהילות הקוד-הפתוח. להערכתי, אנחנו רק בהתחלה של גל שיצמיח התארגנויות ענקיות, על בסיס בחירה חופשית, כפי שחזה זאת קליי שארקי.

חזרה לדיון

את הבדלי הגישות הללו, ניתן לראות באופן יפה בדיון שהינו עדים לו. איריס, נינה ועודד הם סוציאליסטים. הם פועלים בכל דרך רטורית, פוליטית ואישית, כדי לגרש את מתנגדיהם. הם לא פונים לעובדות, כי ממילא אין בכך טעם. ארגון שמרני, אינו מעוניין בעובדות, אלא בשימור עצמו. הם חומקים מדיון בעובדות פעם אחר פעם, בדיוק בגלל השמרנות הנדרשת מסוציאליסט. לעומתם, יעקב ועומר, מתבססים על הבחירה חופשית, שנוצרת באמצעות בחינה עצמאית של העובדות והמנעות מרטוריקה.

עד כדי כך פער התפיסות בניהם גדול, שיעקב אינו מבין מדוע הוא נדחה מהפורום להגנת ההשכלה הציבורית. בעיניו התאגדות של בני אדם נוצרת באמצעות דיון, ביקורת ובירור עובדות, בעוד שבעיני איריס, התאגדות נוצרת על ידי סילוק של ביקורת לא רצויה.

האם תוכלו להציע ביקורת לניתוח שהצעתי?  איך אתם הייתם מסבירים את הבדלי הסגנונות? היכן אתם רואים את עצמכם בסוגיית הליברליזם והסוציאליזם?

נ.ב.

גילוי נאות: אני ליברל, המבקש למצוא דרכים בהם בני אדם יוכלו להתאגד מתוך בחירה חופשית. לכן אני פעיל בתנועה לדמוקרטיה ישירה. לכן אני פועל בצוות אקלי, ליצירת דיונים אפקטיבים בקרב קבוצות גדולות, ולכן אני פעיל בכנסת פתוחה. אני מנסה לפתח מתודות לדיונים משכילים שיוצרים את הקונצנזוס הדרוש להתאגדות מתוך בחירה חופשית. חשובה לי התארגנות הציבור, ליצירת כוח פוליטי, שיאפשר את ביטוי רצונו. חשוב לי שהציבור יקבל את החלטות בצורה המושכלת והאמינה ביותר. הייתי מגדיר את עצמי ליברל-חברתי.

ביקורת, הארות והערות יתקבלו בברכה.

קיצור שעון החורף – דרושה מנהיגות

נראה כי העצומה נגד שעון החורף, מלמדת כמה דברים:

מאתים שלושים וחמש אלף החתימות, מעידות כי יש אהדה רחבה בציבור לשימור שעון הקיץ. מספר כל כך גדול של חתימות הוביל לבאז בתקשורת ההמונים, אך לא היה ניתן לתרגם את הבאז הזה להשפעה ממשית על הכנסת. הציבור עדיין לא מצליח להשפיע ביעילות על הדרך בה מתנהלת המדינה. אילו הינו חיים בדמוקרטיה ישירה כמו בשוייץ, די היה בכך כדי להביא ליצירת משאל עם. אך כיוון שאיננו דמוקרטיה ישירה, עלינו לפנות אל הנציגים שלנו בכנסת, כדי שיחוקקו את החוק לקיצור שעון החורף.

הדרך לגרום לכך, היא באמצעות שדולה למען החוק. שדולה  שתיצור את ההתגייסות המתאימה של חברי הכנסת,  עד לחקיקת החוק. לצורך הקמת שדולה אזרחית, יש צורך בקבוצה קטנה אך נחושה מאד של מנהיג/ים שיובלו את השדולה.

אנו זקוקים למנהיגים שיובילו את השדולה עד לסיומה המוצלח של המשימה.

השאלה היא האם יש בתוכנו המנהיגים הללו?

הובלת שדולה כזאת דורשת מאמץ והשקעה לאורך זמן. אך מי שיוביל כזאת שדולה יזכה לאהדה רחבה בציבור, ולהוכרה מציבור ענק. יהיו לו הרבה יועצים מנוסים וטובים בדרך, וחברים חשובים לדרך, והוא יוביל את הציבור להשפעה. האם אתם מכירים מישהי או מישהו שינהגו שדולה כזאת?

אני אשמח לתרום מניסיוני בארגונים דמוקרטיים, כדי לסייע לאותם מנהיגים להקים שדולה אזרחית ודמוקרטית, שתתבסס על כוח הציבור.

אם אתם מכירים כאלו אנשים, אנא צרו בינינו קשר.

בברכה,

טל

על אידאות וסובלנות – ניתוח נוסף לסקר נווה-קם

בשאלון שערכנו בעקבות פרשת נווה-קם, עמדות הגולשים בנושא פרשת ענת קם, מצאנו את הממצאים הראשונים שמוזכרים כאן. ניתוח מאוחר יותר שערך טל גלילי, מצביע על מאפיינים מעניינים יותר של התפלגות הקהל. הניתוח של טל, הצליח להראות שניתן לאפיין את הקהל על פי מספר תת-מאפיינים שלא חשבתי עליהם קודם לכן. המאפיינים הללו, מצטפרים למסע בעקבות ההבנת הפוליטיקה הישראלית שניצן פוקוס, ירדן הוכמן ואני התחלנו כאן וכאן.

הניתוח שבו השתמש טל גלילי להבנת המשיבים, נקרא ניתוח קלאסטרים. בניתוח הזה נותנים לסטסטיקה ליצור תת-קבוצות מקרב המשיבים, על פי מאפיינים דומים. ההתפלגות לתת-קבוצות אינה נוצרת על פי מאפיינים שהוגדרו לתוכנה מראש, אלא שהיא מוצאת אותם לבד על פי מידת הדימיון בין תת-הקבוצות. ההסתכלות הזאת יכולה לסייע לנו להבחין קבוצות חדשות שלא חשבנו עליהן קודם. עלי לציין שלא הצלחתי למצוא תיאור ברור לכל אחד מהקלאסטרים, במציאות הישראלית, אך הם עזרו לי לבחון ולהוציא תובנות חדשות לגבי ציבור המשיבים.

הסבר על קריאת התוצאות

כך נראה הניתוח שטל הכין:

הסבר קצר:

הריבוע בטבלה השמאלית למעלה הוא מקרא לרמת ההזדהות של הגולשים עם כל עמדה (ליברלית-לאומית, ליברלית-אוניברסלית וסמכותנית-לאומית).

כל עמודה בריבוע הגדול מייצגת משיב:

המספרים למטה מציינים את המשיבים שמיוצדגים בעמודה.

שלושת השורות מציינות את מידת ההזדהות של אותו אדם, אל כל אחד מהערכים "ליברל-לאומי, ליברל-אוניברסלי, סמכותן-לאומי). כך לדוגמא, שני האנשים שסומנו בעמודה השמאלית מציינים אנשים שלא כ"כ מזדהים עם הליברליות הלאומית (ורוד=2), מזדהה קצת עם סמכותניות-לאומית (תכלת=4), ומתנגד לגמרי לליברליות-אוניברסלית (אדום=1). ניתן לומר אנשים אלו נמצא היכן שהוא בימין-מרכז.

הקוים למעלה מציינים את ההתפלגות לקלאסטרים (לתת-קבוצות).

מבנה אוכלוסיית המשיבים

ניתן לראות שאפשר להגיע לתת התפלגויות רבות. בואו נתחיל מההתפלגות הראשונה:

הדבר שניתן לשים לב לגבי הקלאסטרים הגדולים שהם נבדלים בעיקר סביב הסוגיה של ההזדהות או אי ההזדהות עם הליברלים האוניברסלים. בעוד רוב המשיבים אינם מזדהים עם הסמכותניים-לאומיים (שורה שניה). הקלסטר הימני מזדהה או סובלני ליברלים-האוניברסליים, והקלסטר השמאלי, מתנגד להם מאד. לפי השורה התחתונה, ניתן לראות שרוב המשיבים מזדהים עם הליבראלים-לאומיים.  כלומר, החלוקה כאן היא בעיקר סביב ליברליים לאומיים שתומכים גם באוניברסליים, לבבין אלו שמתנגדים להם.

אם אני צריך לפרש זאת על פי השפה המקובלת. החלוקה כאן היא בעיקר סביב שמאל-ציוני שסובל או לא סובל את השמאל הלא-ציוני. העמודה הימנית שייכת בעיקר לאלו שסובלים את השמאל הלא-ציוני, בעוד השמאלית שייכת לאלו שלא סובלים את השמאל- הלא-ציוני. ניתן גם לראות שבעמודה הימנית, מתנגדים מאד לסמכותניים, בעוד שבעמודה השמאלי, מתנגדים אליהם או סובלים אותם.

ניתן כאן לראות דומיננטיות ברורה לליברלים הלאומיים. רק העמודות המוקפות בריבוע שחור מציינות ליברליים אוניברסליים, וסמכותניים-לאומיים: (עמודה ימנית היא ליברלים-אוניברסליים ועמודה שמאלית היא סמכותניים-לאומיים).

עד כאן, הכל טוב ויפה. הגולשים שענו על השאלון, הם ברובם ליברליים-לאומיים (נדמה לי שזה שמאל-ציוני). יש מיעוט קטן שהוא סמכותן-לאומי (ימין מדיני?). וחלק קצת יותר גדול של ליברליים-אוניברסליים (שמאל-א/פוסט ציוני?).

אבסולוטיזם ואידאות

עד כאן אינני רואה כל חדש. הדבר שעניין אותי לראות הוא את מידת האבסולטיסטים. כלומר, אנשים שחושבים שרק הם צודקים.

נראה שבסמכותניים-הלאומיים, יש יותר נטיה לאבסולטיזם:

המסגרת הירוקה מציינת את כלל הסמכותניים-לאומיים, והמסגרת השחורה מצינת את אלו שמנתגדים לגמרי לשאר האפשרויות.

באוניברסליים-אוניברסליים, יש פחות אבסולוטיסטים:

ואצל הליברלים-לאומיים, יש כנראה עוד פחות אבסולוטיזם:

דיון על התוצאות

אינני יודע כיצד להתייחס לכך. נראה לי שניתן לייחס את אחוזי האבסולוטיזם הגבוה בקרב הסמכותניים-לאומיים, למספר גרומים אפשריים: המצאותם בדעת מיעוט, תפיסתם את הפרשה כסכנה קיומית (ולכן הפעלת מנגנון Flight or fight), שמעצם טבעם של הסמכותניים, נוטים לקבל את המציאות יותר כנכון או לא נכון, ופחות מתחשבים באפרויות שונות.

המצאות של כמות גדול של אבסולוטיסטים בקרב הליברליים-האוניברסליים הפתיעה אותי. היינו מצפים מאנשים כאלו, שיהיו פתוחים לקבלת כלל הדעות. אלא שנראה שהאוניברסליזם אינו נשען על ניהליזם, אלא על פרדיגמה ברורה. כלומר, גם לאוניברסליסטים, יש אידאות ברורות, ו"טובים ורעים" ברורים. זאת בניגוד למקובל לחשוב עליהם בקרב הסמכותניים. יחד עם זאת, מעצם טבעם, הם כנראה פחות אבסולוטיסטיים, ויותר פתוחים לדעות אחרות מהסמכותניים-לאומיים.

מיעוט של אבסולוטליסטים בקרב הלואמיים-ליברליים, יכול להעיד על המצאותם ברוב, ולכן יכולת נינוחות גבוהה, שמונעת את כניסתו של מנגנון Flight or Fight לפעילות, ו/או לחלופין, היותם של הלאומיים-ליברליים במצב אידאולוגי כמעט בלתי אפשרי, היא הגרומת להם לפתח סוג של אי-אידאולוגיה. במיוחד לאחר השבר האידאולוגי במחנה השמאל הציוני, שמתחולל מאז 1967.

הממצאים הללו מחזקים תחושה שהלכה ותהבה לי במשך השנים. מאז היותי נער, חקרתי את החברה הישראלית. דיברתי עם אנשי חד"ש, מרץ, נוער גבעות, דתיים-לאומיים, חרדים, ימניים, שמאל מרכז, ערבים,אתיופיים, רוסים, בולגרים, צ'כים, מרוקאים וכיוב'. אחד הדברים ששמתי לב אליהם שאני מצליח להבין את הפרדיגמה של ההדתיים-לאומיים. את הפרדיגמה של אנשי חד"ש, את הפרדיגמה של החרדים. אבל המרכז, ובעיקר השמאל-מרכז היה נראה לי נעדר פרדיגמות לחלוטין. השמאל-מרכז והימין מרכז, נעו להם על פי תחושות פנימיות, ופחות על פי אידאולוגיות. כשניסתי לברר עם אנשי שמאל-לאומי, כיצד כל מיני דברים מתיישבים אחד עם השני, לא הצלחתי למצוא תשובות. המסקנה שלי הייתה, שהשמאל מרכז והימין מרכז, שונים אחד מהשני, בעיקר בתפיסת עולם כוללת, ופחות באידאולוגיה ברורה וסדורה. התוצאות הללו אוששו את ההערכות הקודמות שלי.

אלו ההערכות שלי,

מה ההערכות שלכם? אשמח לראות זאת מפרספקטיבה אחרת.