לקוראי הבלוג שלום,

מחר מתקיימת עצרת למען ילדי העובדים הזרים. בניגוד לפרסומים בתקשורת, נראה שעניין האזרחות של ילדיי העובדים הזרים לא הוסדר. מארגני העצרת מבקשים מאד להגיע, כדי שניתן יהיה להראות לחברי הכנסת כי יש תמיכה גדולה באיזורח ילדי העובדים הזרים.

העצרת תתקיים ביום שלישי 25 למאי, בשעה 19:30 ברחבת מוזיאון תל-אביב.

עד כאן תרומתי הקטנה למען אנשים שאכפת להם, ופועלים למען אידאילים הנראים חשובים מאד בעינהם.

מדוע אני אומר בעיניהם, ולא בעיני?

הרי גם אני הייתי צריך לתמוך בכך. היחס לגֵר, הוא אחד מנדבכי המוסר החשובים ביותר בעיניי בחברה מתוקנת. היחס ההוגן לאדם שבא להשתתף במשק הישראלי, ותורם את תרומתו ומקבלו את שכרו, הוא אחד היסודות החשובים ביותר, להבנתי, בתורת ישראל, ובכל תורה מוסרית כל שהיא. כאן נבחנים אדם וחברה במבחנם העליון. היחס לאנשים שאין להם זכויות פוליטיות וכוח פוליטי להשפיע, דורש מאתנו לאמץ את כל שרירינו המוסריים כדי לשמור את זכויותהם ומשפטם.  כפי שנכתב בתורה:

וכי יגור אתך גר, בארצכם לא תונו, אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם, בארץ מצרים. אני, ה' אלהיכם. (ויקרא י"ט, ל"ג-ל"ד)

וממשיך:

לא תעשו עוול, במשפט, במדה, במשקל ובמשורה.  מאזני צדק אבני-צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם:  אני ה' אלהיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.

היחס לגר, הוא המבחן העליון שבו אנו נמדדים כאנשים וחברה.  והנה על פי כך, הייתי צריך להגיד "ערכיכם, ערכי, ואלוהיכם אלוהי"…

אלא שלא בכך נגמר העניין.

יודע אני כי מקור כל פרשת העובדים הזרים הוא בשחיתות ובסיאוב ובכסף גדול שמעבירים קבלנים לאנשי משרד הפנים. וכבר כתבתי, שמי שמרוויח אלו הקבלנים ואנשי משרד הפנים, ומי שמפסיד אלו העובדים הזרים ואנחנו, החברה הישראלית.

ובוודאי, יהיה עלי לתמוך, כאיש התנועה לדמוקרטיה ישירה, בפעילות המתארגנת מלמטה וחותרת לשינוי. ועד כמה שידוע לי, החבר'ה שמארגנים את ההפגנות, והרעש התקשורתי, הם אנשים כאלו. אנשים שפועלים בתבונה, למען שינוי חברתי.

אם כך, מדוע אינני שלם עם דרכם?

כי יש כאן הנחת פלאסטר. יש כאן טיפול בסימפטום, במקום בבעיה עצמה. הבעיה היא בעיה שלנו כחברה שמרשה לשחיתות להשתולל באין מפריע כמעט. במקום להורות על הבעיותיות הגדולה שיוצר המנגנון המדיני שלנו והכוח הרב שהוא נותן לאנשים מעטים. כוח שברור כי סופו להשחית, אנו פונים להצלת הנפגעים. בכך אנו מטייחים את הבעיה עצמה.

במקום לשאול את עצמנו, כיצד אנו דואגים לזר, בצורה הוגנת, אנו מעניקים לו זכויות אזרח. בכך אנו מכסים ומטייחים את הבעיה.

להבנתי, עובדים זרים, צריכים לבוא לתקופה קצובה, וללכת לאחר סיום התקופה. באותו הזמן עליהם לקבל תנאים סוציאלים, ותנאי תעסוקה הוגנים. עלינו להגן עליהם מפני כל התעמרות, ולתבוע באופן קשה כל מי שיעז לפגוע בזכויותהם. עלינו למצוא דרכים לעקוף את ההיטל הגבוה המושת עליהם, כאשר הם מבקשים לבוא לעבוד בישראל. אבל לאחר שמסתיימת תקופת עבודתם, עליהם ללכת מכאן. אלא אם כן, הם עושים מה שעשתה רות המואביה: "אלוהיך אלוהיי".

בני ישראל היו גרים במצרים. הם לא היו אזרחים. הם באו לתקופה, ולאחר תקופה היו צריכים ללכת. אלא שהם ראו שטוב במצרים והחליטו להישאר. הם היו במקום לא להם. ומכך באו כל הצרות והשיעבוד.

זה נחמד שאנו רוצים לקבל כאן כל אדם באשר הוא אדם. אבל זאת מדינת היהודים ותושביה הקבועים (קרי, ערבים, דרוזים, בדואים צ'רקסים). לכל עם יש זכות לקבוע את ציוויונו. לקבוע את אופיו. אין זה נכון בעיניי ליצור מדינות קוסמופליטיות. אין זה נכון בעיניי שיכריחו אותי לקבל לכאן אדם שאינו שייך לכאן מבחינה תרבותית. אם ארצה מדינה קוסמופליטית, אלך לחפש אחת כזאת. האמריקאים נאבקים בפלישה המקסיקנית, כי הם רוצים לשמור על תרבותם וערכיהם. גם אנו רוצים לשמור על ערכינו. ערכים שיש בהם צדק, משפט וחסד.  ערכים שבהם אני מגן על העובד הזר, כל עוד הוא עובד זר.

מספיק שעלי ללמוד לחיות עם ערביי ישראל, ועם הצ'רקסי והבדואי. אינני צריך ללמוד לחיות עכשיו עם הסנגלי, והתיאלנדי. הארגונים הללו בעצם כופים עלי, לתחושתי את ערכיהם הקוסמופלוטיים. ערכים שלהם אינני שותף. אלו ערכים ניהליסטיים. ערכים שבהם אדם ועם מאבדים את הזהות שלהם, ואת משנתם המוסרית.

מומלץ ורצוי לעדכן זהות אישית וערכית. אך השינוי הזה צריך להגיע מתוך הדברות, ומתוך חקירה. לא מתוך מסמסוס הזהות העצמית והחברתית.

ואולי אני טועה. אולי מישהו יכול להסביר לי היכן?

זהו העתק של פוסט מהבלוג הישן שלי, שעוסק בקפיטליזם ובדילמות שהוא מעלה, במיוחד לאור הדיונים האחרונים עם ליברטאנים. הוא נכתב לאחר העימות בין עובדי מכון ויצמן ומכון ויצמן. כאן אני מציג את הבעיתיות שבשוק החופשי כאשר הוא נעדר פיקוח ממשלתי, כמו במקרה של הפלסטינים בישראל.

לפוסט…

גם יבשם וגם איתמר טוענים כי עדיף לו הינו מעסיקים עובדים בחוזים אישיים. יש שיקראו לזה שוק חופשי של עבודה. בשוק חופשי המעביד והעובדים, מסכימים על פי ההצע והביקוש, כמה כסף ישלם המעביד לעובד, וכמה עבודה יתן העובד למעביד בתמורה לתשלום.

המצדדים בגישה זאת, אומרים כי בשיטה זאת המשק נשאר גמיש, ויכול להתפתח ביעילות ובמהירות. אני טענתי, כי בניגוד לכל שאר המוצרים האחרים הנסחרים בשוק החופשי, האדם אינו “חפץ”. אין דינו של אדם כדינו של “אמצעי יצור”, ולכן אנו צריכים לגרום למצב בו יווצרו תנאים כאלו שיאפשרו קיום תנאים אנושיים יותר עבור העובד. לשם כך טענתי, יש לחוקק חוקים שיאפשרו לעובדים להתאגד, בהתאגדויות דמוקרטיות.

כדי לבחון את הסוגיה הזאת, אני מבקש להציג מצב קיצון בו אין כלל חוקים המגינים על העובדים, והם נאלצים להתמודד במצב של שוק חופשי. הסרטון הבא מציג מקרה שקרה לאחרונה במפעל “Royal Life” שבאזור התעשיה ברקן. בברקן, שבאזור השומרון, ככל הנראה לא קיימים חוקי המדינה הרגילים, או שהם אינם נאכפים.

לחברי וידידי מהימין שחושבים שהסרט תוקף את השהיה ביהודה ושומרון, אני מציע להתעלם מהטענה הזאת. גם בתחומי מדינת ישראל של גבולות תרום 1967, לא מקפידים לשמור על חוקי העבודה, עם השב”חים (שוהים בלתי חוקיים – פלסטינים הגונבים את הגבול ועובדים בתוך הקו הירוק). הפרת החוקים הזאת התקיימה ערב פרוץ האינתיפדה הראשונה, ובספרם “אינתיפדה”, מרמזים זאב שיף ואהוד יערי, כי ליחס המזלזל ולפגיעה בחוקי העבודה מצד המעסיקים, היה חלק לא מבוטל ביצירת הזעם כלפי ישראל ובפרוץ האינתיפדה.

אתם מוזמנים לצפות בסרט ואז להמשיך לדיון. הסרט ביו-טיוב סובל מבעיות קול, וניתן לצפות בסרטון המקורי באתר של הטלויזיה החברתית.

מקור: הטלויזיה החברתית

תנאי התעסוקה בגדה גרועים. במידה רבה ניתן להאשים בכך גם את הרשות הפלסטינית המושחתת, שקיבלה סכומי עתק מאירופה, אך תיעלה אותם למנגנונים מושחתים, או לטרור. כיוון שההשתכרות בגדה נמוכה מאד, הרי שהמשכורות שהמעסיק “Royal Life” מציע, מספיק גבוהה כדי למשוך אליו פועלים, המוכנים לעבוד בשכר ובתנאים הללו. אם נמשיך מנקודת מבט קפיטליסטית, המשכורות הנמוכות שהמפעל משלם מאפשרות למפעל לעמוד בתחרות, לגדול ולשגשג, ולהציע עבודה לעובדים נוספים. מיקומו של המפעל ביהודה ושומרון והעסקת פועלים פלסטינים, מאפשרת למפעל לפעול מחוץ להשגחתה של מדינת ישראל, ומצד שני הפועלים הפלסטינים יכולים להגיע בצורה חוקית למפעל ולהרוויח כסף למחייתם.

אם מצד שני, לוקחים נקודת מבט סוציאליסטית-קלאסית על הארוע, הרי שיש כאן ניצול מעמדי. המעסיק תאב הבצע, מנצל את חולשתם של העובדים, ומעסיקם בשכר זעום, המספיק בקושי למחייתם. הוא עצמו מתעשר, בעוד הפועלים נמקים.

אני מציע נקודת מבט אחרת. קצת יותר מורכבת, שמשלבת בין שתי הגישות. אקרא לה גישה סוציאל-ליברלית. על פי נקודה זאת אכן יש לנו כאן משק חופשי. אבל כפי שהמפעל יכול לפעול בחופשיות, כך גם העובדים זכאים לנסות להתארגן ולפעול כדי לשפר את תנאיהם. התאגדות עובדים יעילה, מאפשרת לפועלים לשפר את מצבם מול המעסיק, ובכך להשתכר יותר. המעסיק מצידו מנסה לשבור את השביתה על ידי העסקת עובדים זמניים בשכר גבוה במעט. מצב כזה יוצר משחק כוחות בין הפועלים למעסיק, שבו בד”כ למעסיק יש יתרון, כיוון שיש לו פועלים חליפיים.

הדרך לשפר את מצב העובדים, היא ליצור מארג כוח חזק יותר, על ידי שילוב אירגוני עובדים, כמו המארג שארגון כוח לעובדים מנסה לייצר. שילוב אירגונים כזה יכול ליצור מארג כוח שבו עובדים ממקומות עבודה אחרים יכולים לפגוע במפעל הפוגעני על ידי הטלת קשיים על הספקת חומרי גלם, או שימוש באמצעי תקשורת כדי להפעיל לחץ חיצוני על המפעל.

אם כוח לעובדים, או תאגיד אירגונים כזה יהיה מסוגל להגיע למצב בו יש לו כוח פוליטי להריץ מפלגה לכנסת, או ליצור לוביזם יעיל, הוא יהיה מסוגל לחוקק חוקים שיגנו על העובדים. מארג כוח כזה להבנתי קיים במדינות הסקנדינביות, ולכן זכויות העובדים הקיימות בסקנדינביות מתקדמות מאד. אילו היו מצליחים הפועלים של Royal-Life ליצור מצב מדיני בו המדינה צריכה להגן על זכויותהם על פי חוקי העבודה הישראלים, הרי שהמעסיק היה חייב לשלם להם לפחות את שכר המינימום (כ- 19 ש”ח לשעה, ולא משכרות של שמונה שקלים לשעה.

מן הצד השני, גם לאירגוני עובדים יש בעיה. לאיגודי עובדים בארץ יש נטיה להסתאב ולהפוך להיררכים ודיקטטורים. הדרך לשמור על יעילות הארגונים היא על ידי שימור הכוח בידי העובדים עצמם, ומניעת ריכוזו בידי האולוגרכיות המנהלות את האירגון. כאשר ארגון מתחיל להיות ריכוזי, יש נטיה להנהגת הארגון להפוך להיות מושחתת ומסאובת, וכתוצאה מכך הארגון הזה יפסיק לשרת את מטרות העובדים, יפגע במפעלים ובמשק, וישרת את מטרות האוליגרכיות של האירגונים. הדרך לשמור את הכוח בידי העובדים, היא הקמת איגוני עובדים דמוקרטיים.

התאגדות עובדים, בכל רמה שהיא נובעת מעקרון החרות. שמאפשר לכל אדם להתאגד ולפעול כדי לשפר את אושרו. כמו שמפעלים חופשיים להתאגד על בסיס כספי, כך גם התאגדויות עובדים יכולות להאסף על בסיס כספי וחברתי.

הבעיה עם העובדים הפלסטינים של מפעל Royal life היא שהחוק הישראלי אינו מגן עליהם. התנאים הקשים וחוסר ידע תרבותי בהתארגנות עובדים, אינו מקל העובדים להתאגד. המעביד, בדיוק כמו מכון ויצמן, מאפשר לעובדים להתאגד, אבל מחוץ למפעל.

יכולת ההתאגדות בגדה היא נמוכה. אירגון כמו כוח לעובדים תרם צירף אותם אליו. ולכן מצב הכללי-חברתי שלהם חלש. המצב הזה יצור בהמשך הזמן תסכול, כיוון שפועלי המפעל יראו את פערי החיים בינם לבין המעסיק היהודי שלהם. או את הפער בינם לבין שכניהם היהודים, החיים בעושר רב יחסית אליהם (ובעוני ביחס למקביליהם במרכז הארץ). המצב הלא שיוויוני הזה, והיכולת של המעסיק להמשיך להעסיקם בתנאים גרועים ביחס לחבר’ה בישראל, תיצור שוב את המרירות והכעס שהניעו את האינתיפדה הראשונה. ושוב יתלקח הזעם, ושוב תתחדש המלחמה.

נדמה לי שפתרון בעית Royal-Life, ובעיות ההתאגדות בכלל, חיוני ליצירת של חברה שיוויונית יותר, פחות דורסנית ויותר אנושית.  האם נעזור לפועלי Royal-Life או לעובדי מכון ויצמן?

ובכלל, מה דעתכם?

“וגר, לא תלחץ; ואתם, ידעתם את-נפש הגר–כי-גרים הייתם, בארץ מצריים. “

(שמות כ”ג, ט’)

הודעה: תודה לטל גלילי על הניתוח המקסים של התוצאת. טל סייע לנתח את התוצאות. אך כל תכנון השאלון היה שלי. אני בטוח שאם הייתי נעזר בטל בתכנון, היה לו תוקף גבוה יותר. אלא שהיה לראשותי מעט זמן. ולכן כל שגיאה היא אל אחריותי בלבד. ושוב תודה לטל גלילי על העזרה הרבה.

עוד מעט יוסר צו איסור הפרסום, ועם ישראל (או השניים האחרונים שאין להם אינטרט בקרוב ידעו על הפרשה). בנתיים, בימים האחרונים סביב הבלוגים והפרומים התפתח דיון ער מאד על המפרשה ותפקיד הגיבורים בפרשה. עניין אותי להבין מה אנשים חושבים על הפרשה, ועוד יותר עניין אותי להבין את הקשר בין השקפת העולם של האדם, לבין דרך שיפוטו את המציאות.

לשם כך פניתי לידידי הרב-בלוגר, טל גלילי, מראשי כנופיית הורד-פרס, שהגדירו מחדש מהו בלוג איכותי (בלוג שנכתב על וורד-פרס עצמאי, ליודעי ח"ן), וסטיסטיקאי מקצוען. וביקשתי ממנו לנתח את המידע שקיבלתי מכם.

את המסקנות של ניתוחיו, המעניינים והמרתקים, אני ממליץ לכם לקרוא בבלוג שלו.

כמו טל, גם אני חוזר ומזהיר שניתוח התוצאות אינו משקף כלל את כלל החברה. אחד הנתונים שמראה עד כמה רחוקה הקבוצה הזאת מלייצג את החברה הישראלית, אפשר ללמוד מבחירת המפלגות. מתוך 86 הנשאלים, 35% היו מצביעים למרץ (שווה בערך ל42 מנדטים). נראה בלתי סביר שמאז תחילת הפרשה, או בעקבות קריאה בבלוג שלי, כל כך הרבה דעות השתנו.

ולכן הניתוח הזה, הוא יותר שעשוע ממדע רציני. יחד עם זאת, הוא אולי יעזור בהמשך להבין כמה התנהגויות בטבע האדם. כמובן שביסוס תחושות הבטן שיעלו במחקר הזה, ידרוש עבודת מחקר רצינית.

עכשיו לגבי התוצאות:

המשיבם לא הגיעו להכרעה לגבי מעמדה של ענת. יש נטיה קלה בקרב המשיבים לראות את קם כגיבורה. כאשר יש מיעוט שרואה את ענת כבוגדת בצורה מובהקת.

(עמודת ה-Y מציינת כמה הצביעו עבור כל עמדה)

גם אורי בלאו מקבל הערכה דומה:

לעומתם, יאיר נווה, אלוף פיקוד מרכז בפרשה, נחשב בצורה ברורה כניטרלי או פושע, על ידי המשיבים. אני מניח שכאן יש השפעה גדולה להשקפת העולם הליברלית הרווחת בקרה רוב המשיבים (כפי שנראה בהמשך).

המשיבים, גם חשבו שהצו מטופש, למעט מיעוט קטן שראה חשיבות בצו :

הנתון המשמח ביותר מבחינתי, הוא שהגולשים חושבים שהבלוגרים פעלו בצורה נכונה (לעומת מיעוט שחושב כי הבלוגרים לגמרי טעו). כמה משמח לדעת שאנו מאשרים לעצמנו להפיץ את המידע 😉

השקפת עולם והערכת המוסריות של כל שחקן בפרשה

השאלות שענינו אותי היו אחרות, ונראה לי שלהן יש קצת יותר תוקף מבחינה סטטיסיטת (טל גלילי בטח ישמח להביר טוב יותר מדוע יש להן קצת יותר תוקף סטיסיטי). היה חשוב לי להבין את הקשר שבין השקפת העולם של האדם, לבין הפרשנות של האדם לתפקיד של כל אחד מגיבורי הסיפור.

לכן ביקשתי מטל גלילי, לענות על שתי השאלות הבאות:

1) האם יש קשר בין השקפת העולם למצב גיבורי הסיפור
2) האם יש קשר למפלגה ולהשקפת העולם

טל גלילי מצא כי:

א. ככל שמשיבים היו יותר דמוקרטיים ליברליים (לאומי/אוניברסליים) – כך הם יותר נטו לראות את מעשיהם של ענת קם ואורי בלאו לחיוב. ואת התפקיד של נווה כפושע.

ליברלים אוניברסלים אוניברסלים, ראו באופן מובהק את הצו כלא מוצדק, בעוד ליברלים-לאומיים נטו לחשוב שהוא לא מוצדק, אך לא בצורה מובהקת. גם הלאומיים וגם האוניברסלים חשבו שהבלוגרים פעלו נכון, כשחשפו את הפרשה.

בכל המדדים, האוניברסלים היו יותר בטוחים בעצמם. למעט בחופש הביטוי. הלאומיים ראו הצדקה גדולה יותר בחשיפת הפרשה על ידי הבלוגרים. נתון זה נשמע מוזר, כיוון שגם הצו וגם הבלוגרים, הם שני נתונים הנוגעים לחופש הביטוי. אני מניח, הנחה פרועה, שהאוניברסלים היו קרובים יותר לענת ברמה החברית, ולכן היה חשוב לקיים את בקשתה של ענת. נקודה זאת עוד דורשת ברור.

לעומתם הליברליים, בעלי ראיית עולם סמכותנית-לאומית, ראו את תפקיד גיבורי הפרשה בצורה הפוכה לגמרי. הם ראו באורי ובענת בוגדים, וביאיר נווה גיבור. הם חשבו שגם אסור היה לבלוגרים לחשוף את הפרשה. וחשבו שהצו מוצדק.

קשר בין המפלגות להשקפת העולם:

בעלי השקפה סמכותנית-לאומית, הצביעו למפלגות הללו (לפי רמת מובהקות):

ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי, הבית היהודי והליכוד.

בעלי השקפת עולם ליברלית-לאומית:

בל"ד ושינוי, העבודה, הירוקה מימד,אחרת, חד"ש הליכוד.

בעלי השקפת עולם ליברלית-אניברסלית:

בל"ד, חד"ש, אחרת

נראה שאכן יש תאימות בין השקפות העולם לדרך בהם מצביעים הבוחרים. בעוד הסמכותנים והאוניברסלים מתפלגים בצורה ברורה, הליברליים-לאומיים מתפרשים על פני קשת גדולה יותר. לא ברור לי האם זה כתוצאה מהיותם רוב המשיבים, או כי בהבבחירות שלהם יותר רבגוניות. הדבר דורש חקירה נוספת.

מסקנות ביניים

המסקנות הבאות הן מסקנות שעולות אצלי. אתם יכולים בתגובות להעלות מסקנות משלכם, ולדון על המסקנות של כולם.  בקיצור אני מזמין לחינגה של דיון וחקירה משותפת.

דבר ראשון, ברור (במגבלות המדגם הלא מייצג), כי יש השפעה ברורה להשקפת העולם על דרך הפרשנות. יש שיגידו שהדבר טריוואילי, אך בכל זאת תמיד יפה להראות את זה במדדים סטטיסטיים. כמו כן, נראה כי הקטגוריות שבחנו להשקפת העולם הן מאד מדויקיות. החידוש הגדול הוא בסוג הקטגוריות. עד עכשיו נהגו לפצל לשמאל וימין. או היום מפצלים לקטגוריות חדשות, שהראו שיש קשר ברור בינן לבין הפרשנות לבין הגדרת הקטגוריה. אני חושב שזה מעיד על כך שהעבודה שניצן פוקס, ירדן (יונתן שחם בביקורת) ואני עשינו בכמה פפוסטים קודימים אכן מניבה תוצאות טובות.

דבר שני, על אף שיש חלוקה ברורה לשני מחנות ברורים (ליברלים וסמכותניים), יש יותר מפלגות מהמחנות שהקשפות העולם צריכות. יתכן כי עודף המפלגות נובע מכך שיש עוד פרמטרים שלא בדקנו (כמו קפיטליזם-סוציאליזם, או דתי-חילוני, או אבסולטיזם-ניהליזם). והאפשרות השניה היא שתפקידים של הפוליטיקאים הוא לחדד את ההבדלים וליצור פלגנות מיותרת בציבור. יצכן מאד שהינו יכולים להסתדר בשיטת בחירות שהיתה מעודד רק 2-3 מפלגות גדולות. שיטה אזורית, או האלעת אחוז החסימה. בכל מקרה, מסקנה ברורה יותר, דורשת עוד מחקרים בתחום.

זהו, אשמח לשמוע מה אתם מבינים מהתוצאות.

אלו תוצאות ראשוניות. אני עושה זאת בטיפונת לחץ זמן, כיוון שעד יום ראשון כנראה לא אוכל לכתוב (מפאת בילוי ושבת, ובשאיפה לא ממאסר במרתפי השב"כ).

להת'

טל

לאחר יומיים בהם הפוסטים על פרשת נווה-קם באוויר (אני חושב שזה שם מתאים יותר לפרשה, שמזכירה כי את הסיפור התחיל יאיר נווה, שהתעלם מצו בג"צ), אני עורך עם עצמי חשבון נפש. אני מנסהלל לברר עם עצמי ואיתכם מדוע בעצם פירסמתי פוסט, שבהתחלה חששתי שהוא אולי עובר על צו איסור הפרסום, ובמידה מסויימת מסכן אותי.

אני עדיין לא בטוח שעברתי על צו איסור פרסום

על פי חוק איסור פרסום בויקיפדיה:

"במקרים רבים דולף המידע לרשת האינטרנט למרות איסור הפרסום או לפני הטלתו, ולכן יכולת האכיפה של המשטרה את איסור הפרסום הופכת לכמעט בלתי אפשרית, הן בגלל העובדה שלגולשים יש אפשרות לשמור על אנונימיות ברשת (לא תופס במקרה שלי), והן בשל אי הבהירות לגבי האחריות המשפטית על אתרים המאוכסנים בשרתים שמחוץ למדינה שבה הוצא הצו."

השרת שלי נמצא בארה"ב.

דבר נוסף המקשה על אכיפת הצווים באינטרנט הוא שהצו מחייב רק את מי שלו נמסר כדין. כך נוצר מצב בו האתרים הגדולים שמקבלים את צווי איסור הפרסום לא יכולים לפרסם את המידע, אך צו איסור הפרסום אינו תקף על אתרים קטנים או אנשים פרטיים, שהרי פרסום הצו ברבים משמעו פרסום המידע שהצו ניסה למנוע את פרסומו מלכתחילה.

ולא קיבלתי צו כזה.

השרת שלי נמצא בארה"ב. פרסמתי מידע שהופיע בעיתונים בחו"ל, ובבלוגים אחרים. ממילא כבר ידעו על זה כמה מאות עד אלפים בישראל, לפני שפירסמתי. אני לא עיתון. אני בלוג פרטי, שלפני הסיפור הזה היו לו 50 – 100 כניסות ביום.

עד כאן שלב התרוצים. מכאן, בא נעבור לעניין עצמו.

אני כזה

קודם כל אני כזה. אני רודף אמת, רודף צדק. שונא שחיתות עד עימקי נשמתי. ביחוד שחיתות מוסרית. כשאני רואה אנשים שעוברים את העבירות הללו, אני בקושי מצליח להחזיק את עצמי. עם השנים, אומנם פיתחתי סבלנות מסויימים לכיעור האנושי הזה, רק מכיוון שידעתי, שאם על כל גילוי של כיעור אנושי כזה, אתפוצץ, אהיה עסוק בהתפוצצות כל שתי דקות. אז כיום אני רגוע. צריך באמת משהו מיוחד להוציא אותי משלוותי. כיום אני מסוגל לספוג הרבה שחיתות מוסרית, ועדיין לשבת בשקט רוב הזמן. אבל עד גבול מסויים.

חוץ מזה, הייתי לוחם וקצין קרבי. אני כנראה מאותם טמבלים, שמוכנים לצאת ולהתסכן עד מוות עבור הדברים שנראים להם מספיק חשובים. זה היה טוב לצה"ל כששרתתי בו. אני מקווה שזה גם טוב לצה"ל כשיש לי טיפה ביקורת עליו. אני חושב שללא אנשים כאלו, לא יתכן קיומו של עם.

מה הרגיז אותי?

אני יודע שהתבססתי על מידע חלקי. השתדלתי לבדוק בגוגל, ובכמה מקומות במקביל כדי להעריך את מהימנות המידע. אבל המידע הזה, הספיק כדי להעריך שיש כאן משהו מסריח בהתנהגות של מערכת הבטחון. אינני בטוח בכך. אני מקווה שיהיה משפט שקוף, שנוכל לברר את הראיות טוב יותר.

אבל מה שהרגיז אותי יותר מכל היה ההבנה שאלוף פיקוד דרום (יאיר נווה), עבר על חוקי המדינה. וכאשר מישהי חשפה זאת לעיתונות, במקום לטפל בנווה, ולהעמידו לדין, הלכו להרוג את השליח. אם זה נכון, אז זה הצה"ל הגרוע ביודע שאני מכיר בתלודות מדינת ישראל. בינתיים אני משהה שיפוט.

בצה"ל שאני גדלתי עליו, מפקד מודה באשמה, מוכן לעבור תחקיר ולהשתפר. אבל צה"ל שבו אלוף פיקוד דרום יוצא נקי, אינו עומד לתחקיר ואינו לוקח על עצמו אחריות, ובמקום זה, המערכת שבה הוא מפקד בכיר, רודפת אחר החיילת שעשתה כנראה את המעשה הנכון, צה"ל כזה, הוא צה"ל רקוב (שוב, בזהירות, אינני בטוח בכל המידע). אני יודע שכל מערכת, ובמיוחד מערכת צבאית, שבה המנהלים או המפקדים אינם לוקחים אחריות, ומונעים ביקורת, היא מערכת שהולכת ומסתאבת, הולכת ונעשת חלשה.

את הדבר הזה חשתי בצה"ל כבר לא מעט שנים. אבל תמיד שתקתי. קיוותי שאני טועה. שאווירת הכסת"חים, לא באמת הורסת את צה"ל. שאני מדמיין. אבל אז הגיע מלחמת לבנון השניה, ונוכחתי לדעת שטעיתי. כל המפקדים מרמת מח"ט ומעלה כשלו. וחיילי ואני הינו צריכים לשלם את המחיר. זאת היתה מלחמה הגרועה ביותר שאני מכיר, בתולדות צה"ל.

אני אוהב את עמי. אני ציוני ברמ"ח אבריי ושס"ה גידיי. אני אוהב את הארץ הזאת ואת העם הזה. ואני יודע שהגיע הזמן, לעשות שינוי רדיקלי בצה"ל. שינוי תרבות. כמות המפקדים הטובים הולכת ויורדת. לתרבות הכסת"ח יש תפקיד מרכזי ביצירת פיקוד בינוני בצה"ל.

כתבתי והסתכנתי, כיוון שצה"ל והמדינה חשובים לי. כמו שביקשו ממני להסתכן למען המדינה, כששרתתי בקרבי, כך אני מרגיש שצריך לעשות אזרח שמדינתו חשובה לו, והוא רואה אותה הולכת אל פי תהום.

צו תמוה

אני מבין את הצורך לצנזורה ומניעת פרסום. האויבים שלנו לא צריכים לדעת הכל. אבל מזה כמה שבועות הסיפור מופיע בעיתונים בחו"ל, ובבלוגוספירה הישראלית. כלומר, אין כאן סוד צבאי. מדוע אם כך, לא לפרסם?

על פי ויקיפדיה:

תקנה 87 לתקנות ההגנה (שעת חרום), 1945 קובעת שהצנזור רשאי לאסור פרסום, אם לדעתו הדבר יפגע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי.

טוב, אז זה לא פוגע בבטחון המדינה (כי כל העולם ואשתו יודעים כבר). ואיך יפגע שלום הציבור? או הסדר הציבורי. אז חברה, לא להפריע את הסדר… בסדר?

יש כמה פרשנויות לאיסור הפרסום. חלק אומרים כי רצו לתפוס את אורי בלאו (אבל הוא כבר בלונדון). השני הוא שרצו לתזמן את הפרסום יחד עם המשפט, כדי שלענת לא תהיה דרך להגן על עצמה מפני הציבור, והציבור יחשוב שהיא "בוגדת" ובכך יתאפשר להכניס אותה ל-14 שנים בפנים. אפשרות אחרת, בדיוק הפוכה, היא שלא לפרסם עד תחילת המשפט, כדי שיהיה קשה להשפיע על תוצאות המשפט, או שכל המשפט יהיה חסוי, כדי שניתן יהיה לסגור בעונש קטן ולא משמעותי.

אני חשבתי בזמנו שפרשנות השניה היא הנכונה, ולכן פירסמתי. רציתי למנוע מצב שבו השליחה תפגע, במקום עובר העבירה הראשי.

אומרים כי ענת ביקשה מבלוגרים להוריד את הסיפור. היא שלחה לי דוא"ל המבקש את הטלפון שלי. שלחתי לה את מספר הסלולרי, והיא לא התקשרה. אולי, לאחר שקראה את הפוסט, היא החליטה שהוא משרת אותה. אני הבלוגר היחידי אולי, שהוא איש מרכז (אני מתנחל), אשר סיפר את הסיפור שלה. שאר הבלוגרים הם אנשי שמאל, ויתכן כי היא חששה שכתיבה שמאלית עליה, תגרום להצגתה כ"שמאלנית עוכרת ישראל".הדבר מחזק את התחושה שלי, כי אפשרות שתיים היא אכן הנכונה.

אין לי מושג איזו תיאוריה נכונה. עד לרגע זה, ענת לא התקשרה אלי.

בכל מקרה, הצו הזה, פוגע להבנתי בחופש הביטוי שלא לצורך. כל העולם יודע את הפרשה, חוץ מהישראלים. עיתונאית מוחזקת במעצר בית סודי במשך ארבעה חודשים. הדבר נראה כמו היבריס של מערכת הבטחון, וחציית קוים אדומים דמוקרטיים. נראה שאצבע הצנזורה קלה מידי על ההדק, ויש להחזיר אותה לפרפורציה הנכונה.

מחשבות אפלות

אולי עשית זאת ממניעים אגוצנטריים?

מבלוג חביב וידידותי למשתמש בעל מספר כניסות ממוצע של 50 – 100 ליום, עליתי ביומיים האחרונים לכ-1000 כניסות ליום. אבל זה לא מה שחיפשתי. הבלוג הזה נועד לשוחרי פילוסופיה, חשיבה מעמיקה וליצרה אינטלקטואלית משותפת. אני מניח כי מעטים מביןם הנכנסים לכאן בעקבות הפרשה ימשיכו להתעניין בבלוג. מי שיבדוק את ההתכתבות לאחור, יראה כי סביב הבלוג כבר קמה קהילה חביבה, ואינני בטוח שאם הבלוג יהפוך לנקרא יותר, הקהילה הזאת תרוויח. כך שלא בטוח שזה מה שאני מחפש.

אג'נדה פוליטית שאפשר לקדם? הייתי אומר, שמבחינתי הדמוקרטיה הישירה שאני מאמין בה, היא עדיין לא מספיק בשלה לפרסום רחב. יש עוד דברים שצריך ללבן בקהילה אינטלקטואלית קטנה, לפני שאפשר יהיה להוציא לציבור הרחב. מצד שני זה נחמד שאנשים שומעים על המושג. אני חושב שזאת לא הסיבה,אבל לא לגמרי סגור, שאין כאן עניין מסויים.

תשומי (תשומת לב) – לא תודה. מי שמכיר אותי, יודע שאני נהנה מאד משיחות אינטלקטואליות, אבל אינני אוהב את אור הזרקורים. אני אדם שאם הוא לא ממש חייב, מעדיף להישאר עם אישתי, הילדות וחברים אינטלקטואלים. חלק גדול מהם נמצאים כאן בבלוג וקוראים אותו.

לסיכום

אני חושב שמה שהקפיץ אותי יותר מכל, הוא חשש לכסת"ח ברמת המטכ"ל. אם הדבר נכון (ויש לחכות לתוצאות), אז יש לעשות כאן רעידת אדמה, שתנער היטב היטב את המטכ"ל. אני חושב שאם יתברר שהמטכ"ל ניסה להלביש על בחורה צעירה את החטאים שלו, אז יש לבצע תחקיר ולהפיק לקחים. אני קפצתי, כדי למנוע מהשליחה להיפגע על ידי המערכת. אני לא מאמין בעריפת ראשים. עריפת ראשים, היא שהביאה מלכתחילה את אווירת הכסת"ח. מפקד טועה, ומפקד צריך ללמוד. ברגע שמורידים לו את הראש, הוא כבר לא יכול ללמוד 🙁

שתהיה לנו שנת בטחון, אמת וצדק למדינת ישראל, לשופטיה, לצבאה, ולמפקדיה. (על פי התנ"ך, ניסן הוא ראש השנה)