הדיון ביוצרים שלום, ממשיך, וכאן נמצאים עוד שלושה פרקים לדיון. תהנו. אשמח כמובן להערות והארות.
תקציר הטענה שלי: כדי שניתן יהיה להתחיל בשלום, הפלסטינים צריכים להתייצב כעם בעל מנהיגות אחידה, יציבה, נקיה משחיתות, ומקובלת על הציבור.
הצטרפתי לקהילה הנהדרת של יוצרים שלום. זהו החלק הראשון בדיון שהתעורר שם. אמור להגיע עוד פרק בשיח בינינו. אשמח להערות/הארות:
הארוע הקשה אתמול, הוא סימפטום לבעיה הרבה יותר עמוקה בחברה הישראלית. אנו אומה בהיסטריה. אנו כל הזמן נאבקים. התגובות שלנו הן אגרסיביות, בין אם אנו נמנים על הימין ובין אם אנו נמנים עם השמאל. חבריי בימין מעודדים הפעלת כוח. חבריי בשמאל מתוסכלים מהמדינה, ונאבקים לשלום או נגד הימניים, או עבור מה שזה לא יהיה (לשמאל יש הרבה מאבקים, כך שקשה למנות אותם כבר). כולם כאן במאבק, לחיים ולמוות.
אם החברה הישראלית היתה אדם אחד, אז היתי אומר שהיא משתמשת בעיקר בהיפוטלמוס ובאמיגדלה. שני 
אזורים במוח, האחראים בין היתר על תגובות אימפולסיביות ועל אגרסיביות. אזורים אלו שייכים למוח הקדום שלנו והם משמשים לפעולות פשוטות יחסית. כאשר אנו מאוימים, או רעבים, או צמאים, או צריכים יחסי-מין, אלו האזורים שמופעלים. הם אינם יודעים מורכבות. המערכות הללו יודעות לקבל החלטות פשוטות למשל הילחם-או-ברח. כדי לווסת את הפעולות הפשוטות הללו התפתח באבולוציה (הקב"ה יצר, לבריאתנים שבינינו) אזור במוח שנקרא פרפרונטל-קורטקס. זהו האזור הקידמי במוח, והוא מסייע להבין מצבים מורכבים, ולווסת התנהגות מורכבת הרבה יותר. באזור הזה אגורה כנראה רוב החוכמה שיצרנו במהלך חיינו.
ישנם ממצאים המראים כי אנשים הנוטים לאגרסיביות מפעילים פחות את הפרפורנטל קורטקס. על פי הממצאים הללו, נראה ששאנו הישראלים, בין אם אנו אנשי ימין ובין אם אנו אנשי שמאל, כמעט ולא משתמשים בפרפורנטל-קורטקס. אנו מעדיפים את תגובת הילחם-ברח, על פני ניסיונות להבנות כאן מהלך מורכב ומתוחכם.
אני משוכנע כי באופן אישי, אנשים אכן מפעילים את הפרפורנטל-קורטקס. אני בטוח שביום-יום לא כולנו פועלים באגרסיביות. יש בנו חמלה, ויש בנו התחשבות, ויש בנו הקשבה. אך בכל הנוגע לחיינו המשותפים, נראה שאנו בנסיגה חמורה.
מדוע זה קורה? אינני חושב שאנו עם פחות נבון מעמים אחרים (למעשה יש ממצאים אימפרים שמראים את ההפך). אני חושב שלמצב הזה חברו מספר גורמים. אנסה למנות אותם. אשמח אם תמצאו עוד גורמים:
לשם כך, עלינו להצטייד בכמה שלבים נפשיים (אתם מוזמנים להוסיף עוד, אם אתם מכירים).
אם אתם קוראי בלוגים, אז אתם נמנים עם מה שנקרא אינטלגנציה (אינטלגנט יחשב בעיניי ככל מי שמוכן לחשוב או לכתוב מעבר לשורה בטוקבק או בפורום). אנו אומנם מיעוט, אך אנו מיעוט שמוכן להפעיל את הפרפורנטל-קורטקס שלו ברמה הפוליטית. אם נגבש הסכמות רחבות בתוכנו, והן יהיו מוסכמות על ציבורים גדולים, המידע הזה ידלוף הלאה, וישפיע מחוץ למעגלי הבלוגים. הוא ידלוף לפייסבוק ולעיתונות ההמונים, ומשם לשאר הציבור. ככל שנצליח לגבש הסכמנות רחבות יותר על חיינו המשותפים במדינה ועם הפלסטינים, כך גם ילכו ויתפשטו ההסכמות הללו בכלל האוכלוסיה. הבלוגוספירה היא סוג של בולה (מועצת 500) שיש לה כוח השפעה רב, מרגע שגיבשה הסכמה רחבה.
המון אהבה,
טל
נ.ב.
מותר להעתיק את הפוסט הזה, לשנות אותו, ולעצב אותו כך שתאהבו את הטקסט יותר, ולפרסמו עם או בלי ציטוט המקור (כרצונכם).
אני בהחלט חושב, שהדרך לשלום תגיע משיח בין אישי
יום הזיכרון עבורי הוא יום בו אני נזכר בכל הפנים, האנשים, הנשים, שעברו מול עיני, וחלפו מן
העולם. אנשים שחייהם נגדעו בגלל קונפליקט ארוך ומושך המתקיים בינינו לבין שכנינו. מי בחרב, ומי בקליע, ומי מכוחו של כוח נפץ מרסק. כולם, חייהם נגדעו, הרבה לפני שמיצו את רצונם בעולם הזה.
יום הזכרון אומר לי כמה אובדן, וכמה שבר קיים בתוכנו, בגלל הקונפליקט בינינו לבין מתנגדינו. אני יודע שאנו חיים בסביבה קשה. מסביבנו יש מדינות רודניות, המחפשות תרוץ לכישלונן ב"ישראל המרושעת". מסביבנו קיימים משטרים משוחתים, שלצורך קיומם, יוצרים שינאה כדי לקיים את עצמם. מסביבנו מתרקמת ועולה דת מוסלמית קיצונית, המחלקת את העולם לטוב ולרע, ומסמנת את ארצות הברית ואת מדינת היהודים כמרכזי הרוע.
אבל עם כל זה, אני גם יודע שהיינו יכולים ללכת בדרך אחרת, שבה יש פחות אלימות, ויותר הסכמה.
מספרים על תומאס אדיסון, שהתחייב להציג את נורת החשמל עד תאריך מסויים. ככל שהתקרב הזמן, וככל שנעשו יותר ניסויים, היה ברור שכל הניסויים שנערכו עד כה נכשלו. כשהלך והתקרב זמן הסף, פנה עוזרו של אדיסון ואמר לו: "תומס, כבר עשינו יותר מ-200 ניסויים, ועדיין לא הצלחנו למצוא דרך להפעיל את נורת החשמל. מה יהיה? נראה שאנו עומדים להיכשל". אדיסון ענה לו "גילינו כבר 200 דרכים איך לא לעשות זאת. נשארו לנו עוד אינסוף דרכים לגלות איך כן לעשות זאת". בסופו של דבר, אדיסון וציוותו הצליחו להכין את הנורה החשמלית זמן המיועד.
המוח האנושי, הוא מכשיר מדהים, שמאפשר לנו, אם נדע להשתמש בו נכון, למצוא דרכים להשיג את מטרתנו. בינתיים נכשלנו בהשגת ההבטחה התנ"כית, והשאיפה הכתובה על מגילת עצמאותנו "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב', ד').אבל נשארו לנו עוד אינסוף דרכים כדי להגיע אל המטרה הזאת.
לשם כך עלינו ללמוד להשתמש בשכלנו. עלינו להפיל מחסומים המונעים משכלנו ומהחשיבה הקבוצתית שלנו למצוא את הפיתרון. מחסומים כמו אגו, שמעפילים אל חיפוש האמת. מחסומים כמו מצבורי כוח פוליטי שמשחיתים כל פינה בארץ הזאת. מחסומים כמו קבעון מחשבתי וחוסר יצרתיות. מחסומים כמו פאנטיות דתית או סוציאליסטית. רעיונות שכל פתרון נמצא בהפעלת יותר כוח (בין אם הוא מופנה כלפי המתנחלים או כלפי הערבים).
כדי להצליח במשימה, יהיה עלינו לעשות מה שעושים כל הממציאים, המדענים והחוקרים. לבוא עם שאלה ולנסות להיות פתוחים לאפשרויות חדשות. לבוא לדיונים עם מוכנות להקשיב, אבל גם עם ראיות טובות לשכנוע. להיות סקרנים, חקרניים. לבוא עם מעט מאד אגו. להיות מוכנים לבנות חברה של חיבה, ולא של שינאה.
אם נלמד לפעול ביחד. נלמד לשאול שאלות ביחד, ולחפש תשובות ביחד ולחוד. אולי נמצא דרך להגיע אל המנוחה והנחלה. אולי יהיו קורבן הרוגי הטרור והמלחמות לא לשווא.
הגיע הזמן, שיום הזיכרון יגיד לנו כל פעם מחדש: עוד לא עשינו די. עוד לא שינינו את המצב. עוד לא הכשרנו את עצמנו לחפש פתרון יעיל לבעיית הקונפליקט הישראלי-ערבי.
אם אתם מאמינים באינסופיות של הטבע, או ביכולתו האין סופית של הקב"ה, האמינו גם שקיים פתרון. מציאת הפתרון תלויה במוכנות שלנו לחפש אותו.
כל יום זיכרון צריך שיזכיר לנו ש"דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה" שחייהם התבזבזו, בעוד אנו מתעסקים לנו באגו הפרטי הקטן שלנו, במקום לחפש ביחד את הפתרון לסיכסוך.
בואו נענה להם, לאחינו ולאחיותינו שאבדו, שאכפת לנו מהם, ושנעשה הרבה, כדי למצוא פתרון לסיכסוך הזה, וכדי להשיג את מה שהבטיחו לנו נביאינו.
מיום של עצב, ליום של שמחה…