ויקרא י"ט, ט"ו – "לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך"
זה היסוד – משפט הצדק, שרק על פיו ניתן לחפש את החרות, את האמת… את הדרך ללכת בה מבחינת החרות האישית והחרות הציבורית.
שם, שם, ט"ז – "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך. אני ה'"
האם "רכיל" הוא בית משפט של חצרות אחוריות? רכילות, הנושאת עמה חלקי אמיתות, אך לא אמת אחת מקפת? התשובה לדעתי נמצאת במשפט הבא"
בפוסט הקודם, כתבתי על הדרך שבה יש לנהל מאבק שתפקידו לקבל את השונה לחברה שמרנית. והבטחתי בסוף הפוסט לעסוק בסוגיית משכב הזכר עצמה, כפי שאני מסיק אותה מהתורה.
אני יודע שהפרוש שאציג כאן חריג, אבל כבר מזמן אינני מרגיש בנוח עם פרשנות המסורה. ככל שאני לומד יותר את התורה, כך נראה לי שפרשנות חז"ל לתורה, החטיאה את כוונת הכותבים המקוריים. והפרשנות של פרשני דורינו, הולכת ומתרחקת עוד יותר מהכוונה המקורית של התורה. אציג כאן את הדרך בה אני מבין את הסיבה לאיסור משכב זכר שמופיע בויקרא, פרק כ'. אשמח כמובן לכל ביקורת, חריפה ככל שתהיה. הביקורת היא חיונית, אם מחפשי אמת אנחנו.
בפרק המדובר כתוב כך על משכב זכר:
"ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו, שניהם. מות יומתו, דמיהם בם" (פסוק י"ג שם).
הפסוק מטיל עונש מוות על משכב זכר. וחברי הטוב, ד"ר אורי אמיתי, כבר מחה על כך. אלא שכבר ידוע כי נביאנו היו ממהרים להרוג ולהחריב כל דבר. נבואות ירמיה וגם ישעיהו היו מלאות נבואות חורבן וכעס. גם חלק גדול משאר הנביאים לא נפל הרחק מאחוריהם. אנשי ריב ומדון היו. אנשי אמת בוערת. אש יוקדת.
חז"לינו, כבר היו מתונים מהם הרבה. בשיטות שונות ומשונות, הקהו את חדות פסיקתם של קודמיהם. הרי אם היו פוסקים על פי קודמיהם, תחת כל שן נעקרת, היתה שן אחרת נעקרת, וכך גם הדבר עם עם העניים (עין תחת עין, שן תחת שן…נפש תחת נפש (שמות כ"א, כ"ג-כ"ד)). וברוך השם, שחז"לינו, החליטו להמיר זאת בדמים (כלומר פיצוי כספי). לכן, אני לא הייתי ממהר להתרגש מהמילים עצמן. כיוון שכל התורה הוקהתה, גם משפתים אלה הוקהו.
עכשיו לעניין הכעס הגדול של רבותינו הנביאים על משכבי הזכר (ואולי גם טיפה על איך צריך לפרש פסוק זה בימינו). אם נשים לב, האיסור הזה מתקיים בתוך פרק שלם העסוק ביחסי מין מאד חריגים. זה מתחיל באיסור משכב עם קרובות משפחה. איסור לשכב עם אם וביתה. אסור לשכב עם אשת אביך (שאינה בהיכרך אמך, בפוליגמיה). זה עובר לאיסור משכב עם בהמה. ומכיל בתוכו גם איסור משכב זכר. לכן, הייתי מנסה להבין את האיסור, מתוך כל רקע הפרשה, ולא רק מהמשפט עצמו. והפרשה עוסקת ביצריו העזים ביותר של האדם, והגבלתם.
מתוך התורה, נראה כי כותבי התורה והנ"ך הכירו בכך, שיצר המין אין לו גבולות (שרה אמנו-פרעה ומלך גרר; דוד ובת שבע; שלמה ואלף יותר נשותיו; יוסף ואשת פוטיפר; אמנון ותמר; הטפת ספר מישלי על הסכנה בפיטוי המיני). אדם בעל יצר מיני עז, שאינו שם לעצמו גבולות, הולך ומתדרדר. הוא מתחיל בניצול הנשים לצרכיו, וממשיך משם ומתבהם. אדם יצרי כל כך, שאין יצרו שבע, הופך להיות עוד יותר ועוד יותר יצרי. אדם כזה שהיצר מתחזק אצלו, הולך ומתקשה למשול ביצריו, ואלו הולכים ושולטים בו. אדם נהנתן וחברה נהנתנית, אינם שבעים לעולם. ככל שיש לך יותר, כך אתה רוצה עוד יותר. לאט לאט משיאך היצר לגזול גם מהאחר כדי לספק את יצרך. כך האדם שלא שם לעצמו סייג מתחיל לחמוד נשים לא לו ורכוש לא לו. כך הוא לבסוף דורס אחרים. כך הולכת ונעלמת התשתית לבניית חברת צדק, משפט וחסד. וזאת גם עיקר הביקורת על הקפיטליזם. בקדשנו את ההוללות המינית, אנו בעצם הולכים ושמטים את הבסיס לחברת צדק. כיוון שאדם שלא שולט ביצריו, יצריו ישלטו בו, וישיאו אותו להתעלם מהצדק, ובוודאי שמהחסד.
את יחס השלילה לריבוי זימה, מביעים כותבי התנ"ך גם בביקורתם כלפי דוד, שהרבה בנשים, ולכן נפל לחטא בת-שבע. וכך גם שלמה בנו, שהרבה נשים, ונפל בגינן לעבודת אלילים. נפילה שהביא בסופו של דבר לחורבן ישראל ויהודה. התורה והנ"ך רואים בשלילה רבה את התבהמות האדם תחת יצר המין. הם מבקשים להגביל את היצר למידה סבירה, כי אחרת אנו יוצרים בני אדם נהנתניים ובהמיים, שאינם יכולים למשול ביצריהם.
עכשיו איך נכנסים משכבי הזכר לעניין?
אין הדבר מתכוון להבנתי להומסקסואלים, שזה טבע ברייתם: הומוסקסולאים, שנולדו עם משיכה לבני מינם. מחקרים מדעיים מראים שהומסקסולאיות נגרמת בחלקה, על ידי שינוי מוחי, שנגרם כנראה בזמן ההריון. שינוי שגורם לכך, שההעדפות המיניות יהיו הפוכות. גבר יאהב גבר, ואישה תאהב אישה. אלו, אין יצרם שונה משל גבר או אישה רגילים, מלבד זה שהם נמשכים לבני מינם, במקום לבן המין השני.
מתוך אמור לעיל אני מעריך שמשכבי הזכר המתוארים בויקרא, הם משכבי זכר הנובעים מהתפרקות מינית מוחלטת. בה אדם הטרוסקסואל, מתחיל לחפש ריגושים חדשים בבני מינו, כיוון שכבר הגיע למצב כזה, שהריגושים שבבנות זוג מביני מינו חדלו לעניין אותו, בגלל חיי הוללות פרועים מידי.
באותה מידה, היתה יכולה התורה לאסור התהוללות מינית הטרוסקסואלית. אלא שהתורה, מסיבותיה היא, לא אסרה התנהגות זאת באופן ישיר, אלא בעקיפין. היא הגבילה את יחסי המין לתוך חיי המשפחה. היא אסרה לקיים יחסי מין עם מי שהיא לא אישתך. קיום יחסי מין כזה, נחשב כאונס, ולכן דינו מוות. בכל מקרה, התורה מרסנת מאד את יצר המין, כי היא מבינה שיצר מין לא מרוסנים (משכבי זכר-נקבה או משכבי זכר-זכר), אינם מאפשרים קיומה של חברת צדק משפט וחסד (שזה עיקר עניינה של התורה והנ"ך). היא יוצאת נגד כל הוללות מינית הומסקסואלית או הטרוסקסואלית. לא נראה לי שנגד הומוסקסואלים שזה טבעם, ואין הם הוללים, יצאה התורה.
לביקורתכם אמתין 🙂
הפוסט נכתב בעקבות דיון בין אייל ניב לביני. אייל כתב שהשמרנים מנסים לדכא את השונה. אני טענתי כי אין לשמרנים כמעט כוח לדכא את השונה. אבל השונה צריך לדעת איך לאתגר את השמרנים, כדי שיצליח להפוך חלק מקובל בחברה. בפוסט הזה אני מנסה להסביר מה המנגנון שבו כדאי לאתגר את השמרנים, כדי להצליח להתקבל לחברה.
בחברה ליברלית דמוקרטית, הזכות של האחר והשונה להביע את עצמו היא זכות בסיסית שתפקידה לאפשר לבעלי דעות רבות לחיות בשלום אחד עם השני. גם להומו-לסבים, כמו לכל אחר/שונה, יש את הזכות הזאת. בשנים האחרונות, החלה התנגשות הולכת וגוברת בין חרדים לקהילה. ככל שהקהילה החצינה את עצמה, ותבעה את מקומה בתוך המינסטרים, כך עלו וגאו רגשות השנאה וההתססה בציבור החרדי.
חופש הביטוי הוא רכיב חשוב בתהליך שמאשפר את קבלת השונה. תהליך המתאפיין בכמה שלבים: בתחילה מצליח השונה להגיע להכרת המינסטרים. בגלל מאפיניה של תקשורת ההמונים של העידן השלישי, הדרך המקובלת ביותר לחדור לתודה הציבורית היא עלי ידי יצירת פרובוקציות ומשיכת תשומת לב. לאחר שהציבור הרחב "מגלה" את השונה הוא מזועזע. אבל בתהליך מתמשך של חשיפה ודיון, הולך השונה ומתקבל לתוך הקהילה. כך היה במקרה של עדות המזרח, שבתחילה ההגמוניה האשכנזית, ראתם בהם "אחרים". תהליך דומה ליווה את החדרת הרעיון של מדינה פלסטינית לפלסטיניים (אלא שכאן הפרובוקציות היו הטרור). תהליך פחות אלים אך דומה קרה בארה"ב עם השחורים, ואולי תהליך דומה קורה כיום באוסטרליה עם האבוריג'ינים.
אך לא תמיד התהליך הזה עובד על פי התוכנית. אם לא נוצר דו-שיח בין השונה למינסטרים, יכול להיווצר סיכסוך דמים. המקרה של הקרקטורה נורובגית של מוחמד מדגים תהליך כזה. הנורווגים גילו שקריקטורה שהייתה לגיטמית בעינהם, עלולה להביא גל של מלחמות וטרור. כדי לעצור את הטרור, הם השעו את עורך העיתון, והתנצלו בפני האיסלם. הם וויתרו על חופש הביטוי, והעדיפו את השלום. לפעמים יש נקודה בה חופש הביטוי עלול להביא לנזק גדול יותר מהתועלת. הנורווגים היו כנראה מספיק חכמים להבין זאת.
הסיבה לדעתי, לכך שבמקרה הזה היה הדבר עלול להביא למלחמות, היא שלא נוצרה מערכת הידברות יעילה. לא נוצר מעגל שיחות, שיאפשר לברר האם יש קשר בין דת האיסלם לטרור ולרצח. מעגל כזה חינוי לתמיכה בשינוי התודעה של הציבור. הציבור המוסלמי ניזון ממקרות מידע סגורים ובמידה רבה מגמתיים. ולכן כל ניסיון להראות שיש קשר בין האיסלאם לטרור, מוצג מיד כאיום על האיסלאם. במקום דיון, נוצרו חומות שהלכו וגבהו. המערב ראה באיסלם איום הולך וגובר, והאיסלאם ראה במערב כופר המבקש להחריב את אמונת האיסלאם. תהליך כזה רק יכול להוביל למלחמה, ולא לשלום.
נראה כי בארץ קורה דבר דומה. 
החומות בין הקהילה לחרדים, רק הלכו ותפסו גובה. השנאה ההדדית, הכעס וחוסר ההבנה הלכו והתעצמו. אנשים בקהילה חושבים, שלרצח (או "פיגוע") גרמו מסיתים חרדים.
התהליך הזה, אם ימשיך, רק עלול להחמיר, וליצור פירוד הולך וגדל בחברה הישראלית. אם רוצים לשנות את מסלול ההתנגשות, יש צורך להבין את המכניזם שמאפשר את החיבור והקבלה.
כדי להתקבל למינסרים, יש צורך ב"איתגור" הקונצנזוס, אך מצד שני יש צורך לנהל דיון לאורך כל הדרך. כך הולכות ומשתנות התפיסות של השמרנים, והם הולכים ומקבלים את השונה ביתר קלות.
הבעיה שיש לנו כאן, היא שכמעט בלתי ניתן ליצור דיון פורה בין הקהילה לבין החרדים או הציבור הדתי. בגלל פערי תרבות עצומים, מעדיפות שתי החברות לשנוא אחת את השניה, ולא לחפש דרך להידבר.
אני חושב, שאנו כצופים מהצד, שהשלום, והחברה הישראלית חשובים לנו, אסור לנו להניח לשתי החברות הללו לגרור אותנו למחול השדים של שניאה ואיבה. עלינו לפתח שפה שתאפשר לכל הקהילות לדבר אחת עם השניה.
עלינו לחדור לעולם של האחר, ולנסות להבין אותו.
מקור הכעס וההסטה של העדה החרדית כנגד הקהילה ההומו-לסבית, נובע מהאיסור המפורש בתורה למשכב זכר. העונש שמובטח בתורה על הסכמה של החברה הישראלית למשכב זכר, ולעוד עברות על איסוריים מיניים, היא הגליה מארץ ישראל. החרדי, וגם הדתי-לאומי, רואה במשכב זכר, סכנה עצומה לו ולמשפחתו, אם הוא יכיר ויסכים עם משכב זכר (ראו ויקרא, כ' כ"ב).
בעבר היו שניסו להראות שהאיסור בתורה איננו תקף לימינו, וכי כל מטרתו הוא להפריד בינינו לבין הגויים ולמנוע אונס והיררכיה מסרסת. אבל הבעיה, היא שהחרדים והדתיים לאומיים, מתבססים בעיקר על תורה שבעל-פה, בעוד כותב המאמר התבסס על התורה והמדע. מי שירצה להוריד את החומות יצטרך לעשות אחד משני דברים. או למצוא בתוך ים התלמוד, דרך להכשיר את הקהילה, או להראות לחרדים ולדתיים-לאומיים, שיש בעיה בהסתמכות על תורה שבעל-פה. משימה שהיא גדולה מידי עבור רובנו. כיום קל יותר למצוא אנשים דתיים-ליברליים שינסו להכשיר את הקהילה, מאשר לערער את בסיס התורה שבע"פ.
—
אני אינני יכול כרגע לערער על תורה שבעל פה, וכן אינני מומחה בתלמוד. אבל נראה לי שהפרשנות שניתנה לאיסור בספר ויקרא שגויה. בפוסט הבא, בלי הבטחות, אנסה להציג פרשנות שונה לאיסור משכב זכר.
אינני יודע מי רצח את הנערים אתמול במועדון ההומו-לסביות. אינני יודע האם הוא הוסת, קיבל החלטה עצמאית, או שמא מדובר בחולה רוח.
נראה על פי העדויות, שהרוצח ידע היטב במי הוא הולך לפגוע, והוא עשה זאת בצורה מחושבת. היכולת שלו להעלם, מעידה כנראה על תכנון טוב.
אבל עדיין מוקדם לקבוע, האם הרוצח, הוא יוצא העדה החרדית, או חוזר בתשובה שלקח את החוק האלוהי לידיו, או מישהו אחר עם כוונות שאינן נהירות לנו. אני אחכה ליותר מידע לפני שאכריע.
בינתיים מפריע לי מאד, הדרך שבה החברה שלנו מתנהגת. מפריע לי משפט השדה שעורכים בעדה החרדית. זה מזכיר לי ימים אפלים, ולא חברה נאורה וליברלית, שמתייחסת לעצמה ברצינות.
אין ספק שהעדה החרדית, וחברי ש"ס הסיתו לאלימות. אבל מכאן ועד להאשמה בַרצח, המרחק גדול. חבר טוב מהקהילה ההומו לסבית, אמר לי שכבר שנים שופכים את דמם. הפיגוע לא הפתיע אותם.
אני מבין את הצורך של הציבור להתלהם כנגד ההסתה החרדית. אבל אינני חושב שמשפטי שדה ולינצ'ים ציבוריים, יסעיו לנו לבנות חברה ליברלית ומתוקנת. במקום זה אני מציע שננסה להבין כיצד מתמודדים עם חברה לא דמוקרטית, החיה בחברה דמוקרטית (החרדים). איך חברה ליברלית מתמודדת טוב יותר עם הסתה של ציבור לא דמוקרטי לאלימות, ואיך החברה החילונית, מפסיקה את ההסתה נגד החברה החרדית (מי שיבחן את ההסתה החילונית, יראה לא פעם דימיון לקריקטורות מתקופה מאד חשוכה).
במקום לבצע לינצ', במקום להתלהם ולהרוס עוד קצת את החברה שלנו, הגיע הזמן ולברר דברים מהיסוד. ומוטב שעה אחת קודם.
יום הזיכרון עבורי הוא יום בו אני נזכר בכל הפנים, האנשים, הנשים, שעברו מול עיני, וחלפו מן
העולם. אנשים שחייהם נגדעו בגלל קונפליקט ארוך ומושך המתקיים בינינו לבין שכנינו. מי בחרב, ומי בקליע, ומי מכוחו של כוח נפץ מרסק. כולם, חייהם נגדעו, הרבה לפני שמיצו את רצונם בעולם הזה.
יום הזכרון אומר לי כמה אובדן, וכמה שבר קיים בתוכנו, בגלל הקונפליקט בינינו לבין מתנגדינו. אני יודע שאנו חיים בסביבה קשה. מסביבנו יש מדינות רודניות, המחפשות תרוץ לכישלונן ב"ישראל המרושעת". מסביבנו קיימים משטרים משוחתים, שלצורך קיומם, יוצרים שינאה כדי לקיים את עצמם. מסביבנו מתרקמת ועולה דת מוסלמית קיצונית, המחלקת את העולם לטוב ולרע, ומסמנת את ארצות הברית ואת מדינת היהודים כמרכזי הרוע.
אבל עם כל זה, אני גם יודע שהיינו יכולים ללכת בדרך אחרת, שבה יש פחות אלימות, ויותר הסכמה.
מספרים על תומאס אדיסון, שהתחייב להציג את נורת החשמל עד תאריך מסויים. ככל שהתקרב הזמן, וככל שנעשו יותר ניסויים, היה ברור שכל הניסויים שנערכו עד כה נכשלו. כשהלך והתקרב זמן הסף, פנה עוזרו של אדיסון ואמר לו: "תומס, כבר עשינו יותר מ-200 ניסויים, ועדיין לא הצלחנו למצוא דרך להפעיל את נורת החשמל. מה יהיה? נראה שאנו עומדים להיכשל". אדיסון ענה לו "גילינו כבר 200 דרכים איך לא לעשות זאת. נשארו לנו עוד אינסוף דרכים לגלות איך כן לעשות זאת". בסופו של דבר, אדיסון וציוותו הצליחו להכין את הנורה החשמלית זמן המיועד.
המוח האנושי, הוא מכשיר מדהים, שמאפשר לנו, אם נדע להשתמש בו נכון, למצוא דרכים להשיג את מטרתנו. בינתיים נכשלנו בהשגת ההבטחה התנ"כית, והשאיפה הכתובה על מגילת עצמאותנו "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב', ד').אבל נשארו לנו עוד אינסוף דרכים כדי להגיע אל המטרה הזאת.
לשם כך עלינו ללמוד להשתמש בשכלנו. עלינו להפיל מחסומים המונעים משכלנו ומהחשיבה הקבוצתית שלנו למצוא את הפיתרון. מחסומים כמו אגו, שמעפילים אל חיפוש האמת. מחסומים כמו מצבורי כוח פוליטי שמשחיתים כל פינה בארץ הזאת. מחסומים כמו קבעון מחשבתי וחוסר יצרתיות. מחסומים כמו פאנטיות דתית או סוציאליסטית. רעיונות שכל פתרון נמצא בהפעלת יותר כוח (בין אם הוא מופנה כלפי המתנחלים או כלפי הערבים).
כדי להצליח במשימה, יהיה עלינו לעשות מה שעושים כל הממציאים, המדענים והחוקרים. לבוא עם שאלה ולנסות להיות פתוחים לאפשרויות חדשות. לבוא לדיונים עם מוכנות להקשיב, אבל גם עם ראיות טובות לשכנוע. להיות סקרנים, חקרניים. לבוא עם מעט מאד אגו. להיות מוכנים לבנות חברה של חיבה, ולא של שינאה.
אם נלמד לפעול ביחד. נלמד לשאול שאלות ביחד, ולחפש תשובות ביחד ולחוד. אולי נמצא דרך להגיע אל המנוחה והנחלה. אולי יהיו קורבן הרוגי הטרור והמלחמות לא לשווא.
הגיע הזמן, שיום הזיכרון יגיד לנו כל פעם מחדש: עוד לא עשינו די. עוד לא שינינו את המצב. עוד לא הכשרנו את עצמנו לחפש פתרון יעיל לבעיית הקונפליקט הישראלי-ערבי.
אם אתם מאמינים באינסופיות של הטבע, או ביכולתו האין סופית של הקב"ה, האמינו גם שקיים פתרון. מציאת הפתרון תלויה במוכנות שלנו לחפש אותו.
כל יום זיכרון צריך שיזכיר לנו ש"דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה" שחייהם התבזבזו, בעוד אנו מתעסקים לנו באגו הפרטי הקטן שלנו, במקום לחפש ביחד את הפתרון לסיכסוך.
בואו נענה להם, לאחינו ולאחיותינו שאבדו, שאכפת לנו מהם, ושנעשה הרבה, כדי למצוא פתרון לסיכסוך הזה, וכדי להשיג את מה שהבטיחו לנו נביאינו.
מיום של עצב, ליום של שמחה…
כבר זמן רב אני שואל את עצמי מהי לאומיות. מה יוצר לאומיות? מה מרכיביה?
התשובות שקיבלתי בבית הספר, לא סיפקו את חוש הביקורת שלי. בבית הספר לימדו אותי כי לאום נוצר משפה משותפת, היסטוריה משותפת ותרבות משותפת. אבל ההבחנה הזאת, אינה מתאימה לרבות מהלאומיות שאנו רואים היום. לדוגמא העם האמריקאי הוא עם לכל דבר, אך הוא מורכב מאוסף של אנשים שהגיעו כמעט מכל מקום בעולם, בעלי שפות שונות, היסטוריה שונה ותרבויות שונות. האמריקאי מוכן לצאת בעייתות משבר להלחם למען החרות האמריקאית, הוא נשבע לדגל האמריקאי, והוא מבחין את עצמו מעמים אחרים. הוא רואה עצמו שונה לחלוטין מהבריטים, ומהארופאיים.
אירופה עצמה מורכבת מערב רב של עמים ולאומים. הבריטים מורכבים מערב רב של עממים וכנראה גם תרבויות. בינהם צאצאי השבטים הקלטים. האוכלוסיה הילידה מכילה את האנגלו-סקסיים, הוולשים והאירים. שגם הם תערובות של קלטים, רומאיים, שבטים גרמניים – אנגלו-סקסיים וויקינגים.
אם הבריטים, יכולים להיות ערב רב כל כך של עמים ותרבויות ועדיין להרגיש "בריטים", כיצד יכול להיות שלאומיות מורכבת מהיסטוריה משותפת? ותרבות משותפת? ניתן לאמר אולי שבחלוף השנים, התעצבה באיים הבריטים תרבות מושתפת ושפה משותפת. ויתכן שמאז עליית בריטיניה לגדולה, כלל שבטיה אכן מרגיש שיש להם מכנה משותף.
אולי אחד הדברים שגרם להאצת "התרבות המשותפת" הוא הדפוס. בספרה המתומצת והמעניין של מירי אליאב-פדלון "מהפכת הדפוס", מראה מירי, כיצד הדפוס גרם להאחדת שפה. בבריטיניה היו ניבים רבים, שלפעימים התקשו לתקשר בינהם. המצאת הדפוס הובילה להופעת ניב אחד שליט, שבו הודפסו הספרים, והוא זה שהשתלט על שאר הניבים. באנגליה היה זה האנגלית-האוקספורדית. ומרגע שהאלגלית האוקספורדית הפכה לשלטת בממלכה, יכלו אנשים מרחבי ההמלכה לדבר אחד עם השני, ולהרגיש שייכים לאותו השבט. ספרי ההיסטוריה, דאגו להאחדת ה"נרטיב" המשותף (הסיפור המשותף).
אלמנט אחר שגרם להופעת הלאומיות, על פי ארנסט גלנר, היא המהפכה התעשיתית. המהפכה התעשיתית, על פי גלנר, גרמה לכך שהממשלים יצטרכו להכשיר דורות חדשים של עובדים כללים, שנדרשו להשכלה רחבה יותר, מאשר העובדים החקלאיים. לי קצת קשה לקבל את התיאוריה של גלנר. מניסיוני ומניסויונם של כותבי מסכת אבות*, הרשות (קרי, הממשל) עושה מה שטוב לממשל, ולא מה שטוב בהכרח לנשלטים. יצירת עובדים משכילים, נראת לי סיבה זניחה יחסית ליצירת מערכת החינוך. במיוחד כשאנו רואים האצה בחינוך הממשלתי, דווקא לקראת ולאחר מלחמת העולם הראשונה, כ-120 שנים, לאחר הופעת המהפכה התעשיתית באירופה.
בסקירה ההיסטורית של ויקיפדיה להתפתחות החינוך הציבורי באירופה, מצוין בסוף המאמר הסיבה הבאה, שנראת הגיונית יותר "החינוך התפתח, בעיקר כי פוליטיקאים זיהו את הצורך בחינוך גבוה יותר, כדי לאפשר התנהגות פוליטית סדירה יותר". צריך לזכור שעד תחילת שנות ה-30, הרדיו ולאחר מכן לטלויזיה, לא היו קיימים. ולכן כלי הפצת הרעיונות היו העיתונים, והספרים. כדי לגבש אנשים סביב מפלגות פולטיות. היה צורך שהאנשים ידעו לקרוא בקלות עיתונים. וכדי לבנות שדרה אינטלקטואלית ובירוקרטית שתתמוך במפלגות היה צורך באנשים בעלי השכלה רחבה ומתקדמת. לכן סביר להניח שהחינוך, התפתח בעיקר כדי לשרת את השלטון.
אבל אולי הסיבה החשובה ביותר ליצירת הלאומיות, היא המלחמה. עד המאה ה-18, היה המלך מבסס את צבאו על האצולה, או על צבא שכירי חרב. כל שאר הנתינים היו עוסקים בדרך כלל בעבודת כפיים משחר ועד ערב. אבל לקראת ובמהלך המהפכה הצרפתית, כאשר העם הצרפתי החליט שהוא עם, ושהעם צריך לשלוט, נוצרה המוטיבציה של מיליונים להתגייס לצבא ולהגן על מדינת העם. המלחמות הנאפוליוניות, היו המלחמות הראשונות בהיסטוריה החדשה של אירופה, בה חל גיוס כללי על כל העם. התחושה של העם כבעל הבית, איפשרה לראשונה בהיסטוריה של אירופה המתחדשת לגייס צבא גדול מאד. עד אז צבא גדול נחשב צבא בן מאה עד מאתיים אלף חיילים. לקראת המלחמות הנאפוליוניות, גייסו הצרפתים צבא בן מליון וחצי חיילים! העוצמה הצבאית האדירה שהתחושות ההעממיות הללו יצרו, ביחד עם הגאונות הצבאית של נפוליון, איפשר לצבא צרפת להביס ולכבוש את כל אירופה המערבית, מספר פעמים.
לעוצמה הצבאית שיצרה הלאומיות החדשה, שבה העם הוא הריבון, היה כוח משיכה עצום עבור הציבור הרחב. כוח ה"לאום" היה גדולה בהרבה מהכוח לגייס למען המלך. הדבר הזה חייב את השלטון להתאים עצמו, לרצון הציבור להרגיש ריבון. זה אומנם לא קרה במהרה. לאחר אובדן הצבא הצרפתי במלחמות הכושלות במצריים וברוסיה, מלכי אירופה החזירו את הסדר הקודם למקומו. המלוכות חזרו לשלוט. מהפכת אביב העמים של 1848, נכשלה גם היא, אבל השינוי עצמו החל להתרחש לאחר מהפכת אביב העמים, ובעיקר במלחמת העולם הראשונה. מלחמת העולם הראושנה דרשה צבאות בני מליונים רבים. כל מדינה הייתה צריכה לגייס את מירב משאבי האנוש שיכלה להפיק מעצמה. כדי לעשות זאת, הבין כנראה השלטון כי יש להבטיח זכות בחירה לכלל האוכלוסיה. הלחץ הציבורי עשה את שלו. וכדי לנצח במלחמה, יהיה מעתה על הממשלים להבטיח בחירות לכלל הציבור. ואכן ניתן לראות כי שנת 1918, לאחר שוח המלחמה היתה שנה משמעותית מאד בהפיכת העם לריבון.
מיקרה בוחן מעניין, לקשר שבין דפוס, למלחמה וללאומיות, ניתן לראות בהתעוררות הלאומיות הערבית. על פי סיפרה של אליאב-פדלון, בעולם המוסלמי הוטל וואטו על שימוש במכונת הדפוס. יתכן מאד שכתוצאה מכך, נשאר העולם הערבי בפיגור ניכר מאחורי אירופה. הן בהתפתחות
הטכנולוגיה, והן בהתפתחות הלאומיות. נדמה לי שברוך קמרלינג, בספרו "פלסטינים: עם בהיווצרותו, למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינוי הרשות הלאומית", מציין שהלאומיות הערבית והפלסטינית, התפתחה דווקא על ידי המיעוט הנוצרי (אל תתפסו אותי במילה, כיוון שקראתי את הספר לפני חמש שנים, והוא אינו ברשותי). אליאב-פדלון מציינת כי לנוצרים הותר לעסוק בדפוס, ולכן הם יכלו להיות מקדמי הרעיונות החדשניים מאירופה. גם על פי קימרלינג, השימוש בדפוס הנוצרי, איפשר ללאום הערבי-פלסטיני להתעצב. הצורך לגייס את "הלאום הערבי" להילחם בציונים, איפשר את היווצרות של הלאום הפלסטיני על פי קימרלינג.
וכך אנו רואים כיצד דפוס-ומלחמה, מאפשרים את יצירת ה"לאום".
השימוש של גורמי שילטון לעצב "סיפור", ולחנך את הציבור על פי אותו סיפור, באמצעות הדפוס, וכלי התקשורת ההמוניים, הוא זה שכנראה יוצר את הלאום. ולכן, אם נחזור לשאלה לתמיהה הראשונה שלנו לגבי ההיסטוריה-שפה-תרבות, כמוכוננת הלאום, אני הייתי אומר שאכן אלו רכיבים חשובים ביצירת הלאום, אך הם לא נוצרים על ידי ההיסטוריה-השפה-והתרבות, אלא על ידי מערכת החינוך וכלי התקשורת ההמוניים שבשליטת המדינות, שיוצרים עבורינו את השפה-היסטוריה-תרבות.
דוגמא הפוכה לכך, ניתן לראות באליטות האינטלקטואליות, שאינן ניזונות רק מהמסרים הלאומיים המיוצרים על ידי גורמי השלטון, שמועברים באמצעי התקשורת של המדינות, אלא ניזונים מאמצעי מידע רחבים בהרבה. אליטות אלו פעמים רבות בהיסטוריה הקרובה "מוותרות על הלאומיות שלהם".
מעניין גם שלטלויזיה, לרדיו ולקלונוע, שהם המשכיו ההמכוננים של הדפוס, יש אפקט של "אמריקניזציה" של העולם והפיכתו לכפר גלובלי "לאומי" אחד. כיום, יותר ויותר אנשים מדברים אנגלית. כמעט בכל מקום שתהיה בעולם, תוכל לראות אנשים מתלבשים בסגנון אמריקאי, מתנהגים אמריקאית. חושבים אמריקאית. אולי מול עינינו צומח "לאום" חדש, כלל עולמי.
המעניין הוא שיש אנשים שמקוננים על העלמות התרבויות המקומיות. אבל עליהם לזכור שכאשר הוקם "הלאום", נמחקו רבבות תת-תרבויות, דיאלקטים ומסורות כדי לייצר לאום אחד.
יחד עם זאת, אני אישית לא ממהר לוותר על הזהות האישית שלי כיהודי. אני חושב שיש לכל תרבות מתנה מיוחדת משלה לתת לעולם. ואני חושב שליהדות יש עדיין דברים רבים לתרום לעולם. אני מודע כיום לכך, ש"הלאום" שלי, הוא המצאה של ספר. או בעצם של ספר שנוצר אי שם לפני 2600 שנים ומאז העותק בדיוק רב לאורך הדורות. הספר הזה שהוא התורה, הנביאים והכתובים, יצר את העם שלי. ולספר הזה יש עדיין מה לתת. הסיפור שאני קורא בספר הזה הוא של חברת צדק, משפט וחסד**. חברה המחפשת את האמת, ואינה הולכת אחר שיקרי "הנרטיבים". אבל על זה נדבר, בע"ה, בפעם אחרת.
* הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצרך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן. ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו. (מסכת אבות, ב, ג) – המשמעות: הזהרו מהשלטון, שאינם מסייעים לאדם אלא לצורך השלטון. הם נראים כאילו הם אוהבים את הציבור בשעה שהשלטון נהנה מכך, ואין מסייעם לאדם כאשר האדם צריך. – כלומר, מה שהשלטון עושה, הוא עושה למען עצמו.
** כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי–כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'. (ירמיה, ט', כ"ב- כ"ג)
רובנו יודעים שבני ישראל יצאו ממצריים, הגיעו לארץ ישראל, ומאז מידי שנה בשנה מקיימים את חג הפסח. חלקנו שמע שהארכיאולוגיה והמחקר של ביקרות המקרא, שוללים את יציאת מצרים. אבל אני מניח שלרובנו לא ידוע שיש ספר אחד חשוב מאד וחתרני מאד שמסגיר סוד ישן, התואם במידה גדולה את הארכיאולוגיה וביקורת המקרא. על פי הספר הזה, יתכן מאד כי פסח בכלל הומצא כ- 900 שנים לאחר יציאת מצריים. ואם נלמד להבין את הרמזים של אותו ספר, נראה כי החג הזה הומצא תחילה לצרכים פוליטיים. יחד עם זאת, גם אם נקבל את מה שכתוב באותו ספר חתרני, עדיין אהיה מוכן לחגוג את חג הפסח, כהלכתו. כיוון שחג הפסח, אינו החג הפוליטי, כפי שהגו אותו מתכניניו. כיום חג הפסח הוא חג היציאה משעבוד לחרות, וכך הוא הופך לחג העיקרי שלי בשנה. ואין זה משנה לי כלל האם האגדה מספרת על ארוע היסטורי, או על מסה מוסרית.
הספר החתרני שאני מדבר עליו, שנאגד ונערך על ידי כמה דורות נקרא התנ"ך. מסיבות כל שהן, מחבריו השאירו עבורינו רמזים עבים לגבי המקור האמיתי של הפסח. חז"לינו, וגם אנחנו התעלמו כנראה מהרמזים הללו, והעדפנו את הגירסא המסורתית:
מקור הפסח על פי התורה מתחיל ערב המכה העשרית, מכת בכורות. עם ישראל מצטווה על קורבן הפסח (שמות פרק י"ב):
ג ויקחו להם, איש שה לבית-אבות–שה לבית. ד ואם-ימעט הבית, מהיות משה–ולקח הוא ושכנו הקרוב אל-ביתו, במכסת נפשות: איש לפי אוכלו, תכוסו על-השה. ה שה תמים זכר בן-שנה, יהיה לכם; מן-הכבשים ומן-העיזים, תיקחו. ו והיה לכם למשמרת, עד ארבעה עשר יום לחודש הזה; ושחטו אותו, כול קהל עדת-ישראל–בין הערביים. ז ולקחו, מן-הדם, ונתנו על-שתי המזוזות, ועל-המשקוף–על, הבתים, אשר-יאכלו אותו, בהם. ח ואכלו את-הבשר, בלילה הזה: צלי-אש ומצות, על-מרורים יאכלוהו. ט אל-תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים: כי אם-צלי-אש, ראשו על-כרעיו ועל-קרבו. י ולא-תותירו ממנו, עד-בוקר; והנותר ממנו עד-בוקר, באש תשרופו. יא וככה, תאכלו אותו–מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם; ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה'.
והחג נמשך (במדבר פרק ט')
א וידבר ה' אל-משה במדבר-סיניי בשנה השנית לצאתם מארץ מצריים, בחודש הראשון–לאמור. ב ויעשו בני-ישראל את-הפסח, במועדו. ג בארבעה עשר-יום בחודש הזה בין הערביים, תעשו אותו–במועדו; ככל-חוקותיו וככל-משפטיו, תעשו אותו. ד וידבר משה אל-בני ישראל, לעשות הפסח. ה ויעשו את-הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש, בין הערביים–במדבר סיניי: ככול אשר ציווה ה' , את-משה–כן עשו, בני ישראל.
ועכשיו בלכתם במדבר מחויבים בני ישראל לקיים את הפסח כל שנה (דברים ט"ז):
א שמור, את-חודש האביב, ועשית פסח, לה' אלוהיך: כי בחודש האביב, הוציאך ה' אלוהיך ממצריים–לילה. ב וזבחת פסח לה' אלוהיך, צאן ובקר, במקום אשר-יבחר ה', לשכן שמו שם. ג לא-תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל-עליו מצות לחם עוני: כי בחיפזון, יצאת מארץ מצריים–למען תזכור את-יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך. ד ולא-ייראה לך שאור בכל-גבולך, שבעת ימים; ולא-ילין מן-הבשר, אשר תזבח בערב ביום הראשון–לבוקר. ה לא תוכל, לזבוח את-הפסח, באחד שעריך, אשר-ה' אלוהיך נותן לך. ו כי אם-אל-המקום אשר-יבחר ה' אלוהיך, לשכן שמו–שם תזבח את-הפסח, בערב: כבוא השמש, מועד צאתך ממצריים. ז ובישלת, ואכלת, במקום, אשר יבחר ה' אלוהיך בו; ופנית בבוקר, והלכת לאוהליך. ח ששת ימים, תאכל מצות; וביום השביעי, עצרת לה' אלוהיך–לא תעשה, מלאכה.
אם כן, כדי לזכור את יציאת מצריים, אנו מצווים ללכת למקום שהקב"ה ימצא עבורנו (ירושליים), ולהקריב שם את קורבנות הפסח. כלומר אם היינו רוצים לקיים את פסח כהלכתו, כל אחד מאתנו היה צריך לעלות אם איזה כבש, או שור, ולזבוח אותו בגן סאקר (כדי לא לעצבן את המופתי, שמחזיק במקום שהיה פעם ביהמ"ק). אחלה… נראה לי שדווקא עם ישראל ממלא אחר המצווה הזאת, ואם אינני טועה גם המוסלמים).
אבל אם ממשיכים לקרוא בספר הזה, מתחילות להתגלות קושיות (שופטים, ב' , ז' – י"ב):
ויעבדו העם את-ה', כל ימי יהושע; וכל ימי הזקנים, אשר האריכו ימים אחרי יהושוע, אשר ראו את כל-מעשה ה' הגדול, אשר עשה לישראל. וימת יהושע בן-נון, עבד ה' , בן-מאה ועשר, שנים. ויקברו אותו בגבול נחלתו, בתמנת-חרס בהר אפרים, מצפון, להר-געש. וגם כל-הדור ההוא, נאספו אל-אבותיו; ויקם דור אחר אחריהם, אשר לא-ידעו את-ה', וגם את-המעשה, אשר עשה לישראל.
ויעשו בני-ישראל את-הרע, בעיני ה'; ויעבדו, את-הבעלים. ויעזבו את-ה' אלהי אבותם, המוציא אותם מארץ מצרים, וילכו אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיהם, וישתחוו להם; ויכעסו, את-ה'. ויעזבו, את-ה'; ויעבדו לבעל, ולעשתרות.
כלומר, אומר ספר שופטים, עם ישראל שלאחר מות הזקנים לא ידע את המעשה אשר עשה לישראל… כלומר, גם את עשרת המכות, ובכללם את נס הפסח.
אם חושבים על זה, אז פסח, שהוא חג קורבן גדול, לא מוזכר בזמן דוד המלך, ולא בזמן שלמה המלך. שני מלכים שנחשבו לצדיקים….
האיזכור הראשון של חזרת הפסח נעשה בזמן ממלכת חיזקיהו, בשנים 727 עד 698 לפנה"ס. חיזקיהו מלך לאחר חורבן ממלכת ישראל. ונראה שהוא משתמש בחג הספח כדי לאסוף את שארי ממלכת ישראל החרבה אליו.
חיזקיהו קורא ללויים ולכהנים ומזכיר להם שהם כוהני הקב"ה או לחלופין מסמיך אותם להיות כהני הקב"ה. חיזקיהו פונה אל הכהנים והלווים ואומר להם (דברי הימים ב' כ"ט):
ו כי-מעלו אבותינו, ועשו הרע בעיני ה'-אלוהינו–ויעזבוהו; ויסבו פניהם ממשכן ה', וייתנו-עורף. ז גם סגרו דלתות האולם, ויכבו את-הנרות, וקטורת, לא הקטירו; ועולה לא-העלו בקודש, לאלוהי ישראל. ח ויהי קצף ה', על-יהודה וירושלים; וייתנם לזעווה לשמה ולשריקה, כאשר אתם רואים בעיניכם. ט והנה נפלו אבותינו, בחרב; ובנינו ובנותינו ונשינו בשבי, על-זאת. י עתה, עם-לבבי, לכרות ברית, לה' אלוהי ישראל; וישוב ממנו, חרון אפו. יא בניי, עתה אל-תישלו: כי-בכם בחר ה', לעמוד לפניו לשרתו, ולהיות לו, משרתים ומקטירים.
ואכן הם נערכים לערוך את הפסח בפקודת המלך. במקביל חיזקיהו שולח שליחים לרחבי ממלכת ישראל ויהודה, להזמין את העם לערוך את הפסח בירושליים (דברי הימים ב', ל'):
א וישלח יחזקייהו על-כל-ישראל ויהודה, וגם-איגרות כתב על-אפריים ומנשה, לבוא לבית-ה', בירושלים–לעשות פסח, ל-ה' אלוהי ישראל.
ולא נראה שיש הענות כזאת גדולה:
בני ישראל, שובו אל-ה' אלוהי אברהם יצחק וישראל, וישוב אל-הפליטה, הנשארת לכם מכף מלכי אשור. ז ואל-תהיו, כאבותיכם וכאחיכם, אשר מעלו, בה' אלוהי אבותיהם; וייתנם לשמה, כאשר אתם רואים. ח עתה, אל-תקשו עורפכם כאבותיכם: תנו-יד לה', ובואו למקדשו אשר הקדיש לעולם, ועבדו את-ה' אלוהיכם, וישוב מכם חרון אפו. ט כי בשובכם על-ה', אחיכם ובניכם לרחמים לפני שוביהם, ולשוב, לארץ הזאת: כי-חנון ורחום, ה' אלוהיכם, ולא-יסיר פנים מכם, אם-תשובו אליו. {ס} י ויהיו הרצים עוברים מעיר לעיר, בארץ-אפריים ומנשה–ועד-זבולון; ויהיו משחיקים עליהם, ומלעיגים בם. יא אך-אנשים מאשר ומנשה, ומזבולון–נכנעו, ויבואו לירושלים. יב גם ביהודה, הייתה יד האלוהים, לתת להם, לב אחד: לעשות מצות המלך, והשרים–בדבר ה'. יג וייאספו ירושלים עם-רב, לעשות את-חג המצות בחודש השני–קהל, לרוב מאוד.
על פי הטקסטים הנ"ל, נראה כי בעצם הפסח הוא חג שהמלך יוזם ומנהל. סביר להניח כי באמצעות חג הפסח חיזקיהו מנסה לאסוף את יושבי עשרת השבטים שנשארו בארץ (מי שהוגלו היו האליטות) (בפרק ל').
על פי הטקסט נראה שרוב שבטי ישראל לא קיבלו את חג הפסח שחיזקיהו יזם. הם "משחיקים" על שליחי המלך. גם אלו שמקבלים את החג, מקבלים זאת לאחר שהקב"ה נותן להם לב לעשות זאת. כלומר, החג הזה כנראה לא היה מוכר להם, והיתה נדרשת פעולה מיוחדת כדי לחברם לחג. התמורה הפוליטית של החג עבור חזקיהו די ברורה. על ידי החג שמתקיים בירושליים, הוא מצליח לאסוף את העם הפזור, למקום אחד וליצור מהם עם מגובש תודעתית. אם מלך מצליח לאחד את העם תחת מערכת מוסרית-אלוהית אחת, הוא מקבל הרבה יותר נתינים. והנתינים הללו מקנים לו הרבה יותר כוח, והרבה יותר משאבים.
אבל על פי סופר דברי הימים, הרפורמה של חיזקיהו לא מצליחה. חיזקיהו מת, ואחריו עולה בנו מנשה שמחזיר את המצב לקדמותו (דברי הימים ב' ל"ג):
א בן-שתים עשרה שנה, מנשה במולכו; וחמישים וחמש שנה, מלך בירושלים. ב ויעש הרע, בעיני ה': כתועבות, הגויים, אשר הוריש ה', מפני בני ישראל. ג וישב, וייבן את-הבמות, אשר ניתץ, יחזקייהו אביו; ויקם מזבחות לבעלים, ויעש אשרות, וישתחו לכל-צבא השמיים, ויעבוד אותם. ד ובנה מזבחות, בבית ה', אשר אמר ה', בירושלים יהיה-שמי לעולם. ה וייבן מזבחות, לכל-צבא השמיים, בשתי, חצרות בית-ה'. ו והוא העביר את-בניו באש, בגיא בן-הינום, ועונן וניחש וכישף, ועשה אוב ויידעוני: הרבה, לעשות הרע בעיני ה'–להכעיסו.
מסורת הפסח נעלמת, ומופיעה שוב בזמן מלכות יואשיהו, נינו של חיזקיהו. שם כבר קורה דבר אחר ומוזר מאד.
יאושיהו שולח את כהניו לערוך בדק בית בבית המקדש ולשפצו. במהלך התיקון, מגלה חלקיהו הכהן הגדול "ספר התורה"…. וזאת ההתיחסות חילקיהו ושפן הסופר (כנראה תפקיד המקביל למזכיר המלך) (מלכים ב' כ"ב).
ח ויאמר חלקייהו הכוהן הגדול, על-שפן הסופר, ספר התורה מצאתי, בבית ה'; וייתן חלקייה את-הספר אל-שפן, ויקראהו. ט ויבוא שפן הסופר, אל-המלך, וישב את-המלך, …
ויגד שפן הסופר, למלך לאמור, ספר נתן לי, חלקייה הכוהן; ויקראהו שפן, לפני המלך.
למי שקרא הרבה תנ"ך, ומכיר את הדרך בה כתוב התנ"ך, די ברור שיש כאן מעשה לא לגמרי ישר. אם תקראו את הטקסט בקפידה, תראו כמה שפן הסופר וכותב ספר מלכים מתפתלים. הסופר של ספר מלכים לא מתאר את מציאת הספר. הוא רק מתאר שחלקיהו פונה פתאום לשפן עם האמירה "ספר מצאתי". שפן לא אומר למלך שחלקיהו מצא ספר, אלא שחילקיהו נתן לו ספר. ההתחמקות הזאת מההתיחסות למציאת הספר, או לטענה כאילו חילקיהו מצא את הספר,יכולה להעיד כי יש כאן דאגה של סופר מלכים לחמוק ממידע לא נעים. גם שפן, לא רוצה להסתכן יותר מידי, ומעביר את מקור האמינות לחילקיהו. נראה ששפן וסופר מלכים מאד חוששים מהיצמדות לספר, ושניהם מתחמקים מלתת לו גושפנקא.
כאשר המלך קורא בספר מתחולל בו זעזוע:
יא ויהי כשמוע המלך, את-דברי ספר התורה; ויקרע, את-בגדיו. יב ויצו המלך את-חלקייה הכוהן ואת-אחיקם בן-שפן ואת-עכבור בן-מיכיה ואת שפן הסופר, ואת עשיה עבד-המלך–לאמור. יג לכו דרשו את-ה' בעדי ובעד-העם, ובעד כל-יהודה, על-דברי הספר הנמצא, הזה: כי-גדולה חמת ה', אשר-היא ניצתה בנו, על אשר לא-שמעו אבותינו על-דברי הספר הזה, לעשות ככל-הכתוב עלינו.
יאושיהו מלך כבר 18 שנים, כאשר הספר נמצא (ראו תחילת הפרק), והוא נחשב מלך צדיק, ועדיין, במשך 18 שנים הוא אינו יודע דבר על ספר התורה שנמצא בבית המקדש, או על המצוות הקיימות בספר הזה…
אגב, יש לשים לב שהפעם הוא אינו משאיר רק לכהנים לאשר את הרפורמה. חילקיהו פונה לחולדה הנביאה שתאשר את הספר והיא מאשרת את הספר.
לאחר האישור של חולדה הנביאה, המלך מזמן את כל יושבי יהודה. הפעם אין הוא קורא לאנשי ממלכת ישראל, אבל הוא כן מזמין את הנביאים שלא כתוב שנכחו בזמן הפסח של חיזקיהו (פרק כ"ג):
א וישלח, המלך; ויאספו אליו, כל-זקני יהודה וירושלים. ב ויעל המלך בית-ה' וכל-איש יהודה וכל-יושבי ירושלים איתו, והכוהנים והנביאים, וכל-העם, למקטון ועד-גדול; ויקרא באוזניהם, את-כל-דברי ספר הברית, הנמצא, בבית ה'. ג ויעמוד המלך על-העמוד ויכרות את-הברית לפני יהוה, ללכת אחר ה' ולשמור מצוותיו ואת-עדוותיו ואת-חוקותיו בכל-לב ובכל-נפש, להקים את-דברי הברית הזאת, הכתובים על-הספר הזה;
ומהן המצוות הללו שאנשי ממלכת יהודה לא מכירים?
כמובן: הפסח (שם)
כא ויצו המלך, את-כל-העם לאמור, עשו פסח, לה' אלוהיכם–ככתוב, על ספר הברית הזה. כב כי לא נעשה, כפסח הזה, מימי השופטים, אשר שפטו את-ישראל; וכול, ימי מלכי ישראל–ומלכי יהודה.
כלומר, על פי ספר מלכים, עם ישראל לא עשה כפסח הזה מזמן השופטים. השאלה היא איזה פסח הם עשו לפני כן, ומדוע ספר הברית הציג הרבה מצוות לא ידועות. ואם נזכור שהם לא ידעו על מצוות הפסח, וגם על זה שהם לא צריכים לעבוד אלילים (ראו בפרק, כיצד אנשי יהודה מפנים את האלילים מבית המקדש), כיצד ידעו על כך שהיה פסח בזמן השופטים, או בזמן יהושוע, כאשר הם בעצמם, לא ידעו כלל על הפסח, כפי שהוא מוזכר בספר, עד לפני גילוי הספר?!
כלומר, יכול להיות מאד, שמעולם לא נחוג פסח במתכונת שספר הברית אומר, לפני שהוא "התגלה" על ידי המלכים הרפורמטורים, יחיזקהו ויאושיהו.
מי שעדיין לא בטוח במשמעות הפוסקים שהבאתי, מוזמן גם לקרוא את נחמיה שמגלה את חג הסוכות, לעם שלא ידע כלל על חג הסוכות….(נחמיה פרק ח').
לכל שלושת הארועים הללו, היו סממנים פוליטים מובהקים. הם גרמו לעם להתאחד בצורה פיזית ממשית בירושליים, שהיתה המרכז השלטוני של המלכים. הם איחדו את העם תחת אמונה אחת, תחת מוסר אחד, ובעצם כוננו כאן עם בעל תודעה פוליטית מאוחדת.
התודעה הזאת נשארה עד היום. גם היום, 2600 שנים אחרי שהספר ההוא נכתב, אנו מסובים לשולחן, ומרגישים "עם ישראל". עם שיצא מעבדות לחרות. עם שיש לו מטרה, לשחרר את העולם מכבליו הרוחנים. עם שהביא בשורה לעולם, שממנו יצאו הנצרות, האיסלאם, הקומוניזם, ההגות והמדע המורכבים ביותר שיש. אולי אפשר להתווכח על קיומה או אי קיומה של יציאת מצריים, אבל אי אפשר להתווכח על ההשפעה שהיתה לסיפור הזה על ההיסטוריה האנושית.
סיפור פסח, אולי התחיל כבסיס להתגבשות עם ישראל, אבל הוא המשיך ונהיה הרבה יותר מורכב מכך. יש לפסח וליהדות עומקים אדירים שהלכו והצטברו עם חלוף אלפי השנים. אולי בהזדמנות, אנסה להראות שמעבר לאינטרס של מלכי בית דוד ולכהני ירושליים, יש כאן עוד מפלגה ששיתפה פעולה. המפלגה הזאת, דווקא היא זאת שהפכה את הדת היהודית לדת כל כך מיוחדת וחריגה בנוף הדתות, והיא זאת שאיפשרה ליהדות, על צאצאיה הרבים (נצרות, איסלאם, הומניזם, וקומוניזם) להישאר רלוונטית במשך אלפי שנים.
אני מאמין שכשנחשוף את המפלגה הזאת ורעיונותיה, יראו גם האתאיסטים הדולים ביותר בקרבנו, שהיהדות נראה יפה יותר ממה שחשבנו עד כה 😉
יצאיתנו לחרות עוד לא הושלמה. בכל יום ויום, אנו עמלים לצאת משעבוד לחרות. כל חלק בעם ישראל עובד על כך. הדתיים, בחסד ובתיקון המידות, אנשי השמאל בחיפוש אחר צדק, והניאו-ליברליים, בחיפוש אחר החרות. אני מאד מקווה כי יום אחד, ימצאו הזרמים השונים בעם ישראל פרשנות שתאפשר שיתוף פעולה בין הזרמים. יש סיכוי שזה יקרה, אם ננצל את החג הפסח, ונזמין חברים לשולחן "כל דיכפין יטה ויאכל", ונהפוך את חג הפסח לחג הקושיות. החג שנועד לברר הכל.
חג פסח שמח וכשר לכולכם.
—-
מה אתם מפיקים מהפסוקים הללו? האם נראה לכם שניתן לפרשם אחרת? כיצד אתם מתמודדים עם הטקסט החתרני הזה (כלומר של התנ"ך)?
אם אתם דתיים, כיצד הדברים הללו מתיישבים עם השקפת עולמכם?
פוסט המשך ניתן למצוא כאן.
נ.ב.
לא התייחסתי למחקר של ביקרות המקרא, פשוט כי כמעט לא קראתי אותם, מלבד את ספרו של יוליוס ולהאוזן. בעדכון שקיבלתי ממישהו שמכיר את התחום נראה כי עיקר הפרשנות של ביקורת המקרא מבוססת על אופי הטקסט, והמצאות מילים שונות בקטעים שונים. את הניתוח שלי, אני עושה פשוט, על פי קריאה מרובה בתנ"ך, וניסיון להבין את הזרמים הקונפליקטים הרעיוניים שקיימים בו. לאט לאט ראיתי כי הטקסט מורכב מזרמים פוליטיים שהרכיבו אותו ובנו אותו. אשמח כמובן להערות של אנשים יותר בקיאים בביקורת המקרא.