הספרות המחקרית והפופלרית, מתמלאת בשנים האחרונות בידיעות על כך שבני אדם מקבלים החלטות גרועות באופן קבוע. שלושה ספרים מומלצים בנושא זה הם Thinking Fast and Slow של דניאל קהאנמן, זוכה פרס נובל. הספר של דן אריאלי, Predictably Irrational והספר המצויין של ג'ונן הייט The Righteous Mind. הספרים מלאים בדוגמאות ובהסברים מדוע אנו מקבלי החלטות גרועים. אבל לא צריך להיות חוקר מוביל כדי לדעת שאנו מתקשים מאד בקבלת החלטות. כל מי שקונה בסופרמארקט ומחלק לתשלומים יודע שיש משהו בעייתי בהחלטה לחלק את התשלום. כי הרי הסכום הזה נפרס על פני חודשים, ובמצטבר, אנו קונים יותר, וסכום הקניה החודשית של מזון הולך ומצטבר עד שהוא מקשה עלינו לסיים את החודש. כל אחד מאתנו שקנה הליכון או נרשם למכון כושר בסכום של אלפי שקלים לשנה, ולאחר כמה שבועות  גילה שהוא לא מנצל את ההשקעה, מבין שיש משהו קצת בעייתי בדרך שאנו מקבלים החלטות.

אחת הדרכים לברר האם אנו מקבלי החלטות טובות, היא לבחון את ההחלטה בפרספקטיבה של כמה שבועות או חודשים. אם נערוך רישום של ההחלטות שלנו ונבחן אותן בפרספקיבה אורכת-טווח נגלה שיש מעט מאד החלטות שיזכו לציון טוב. מרבית ההחלטות שלנו, יזכו לציון נכשל. כך למשל ההחלטה האם לאכול את אותה עוגה. החלטה שבאותו הרגע היתה מלאת טיעונים לוגיים וקולינריים נפלאים, אבל בפרספקטיבה של כמה חודשים (ועוד כמה מאות החלטות שגויות כאלו) מתבררת כעוד חצי קילו של שומן טהור, שפוגע לנו בבריאות, באסטיקיה ובדימוי העצמי.

אנחנו מתקשים לקבל החלטות גדולות כקטנות, ואנשי שיווק ומכירות מתפרנסים מהקושי שלנו לקבל החלטות שיטיבו אתנו. כל מי שעמד פעם מול אשת מכירות ממולחת, מכיר את ההרגשה הזאת, שמישהו משחק לו במערכת קבלת ההחלטות, ומוביל אותנו להחלטה שבטווח הארוך לא תיטיב איתנו.
מדוע אנו מתקשים בקבלת החלטות? יש לכך הרבה הסברים. ההסבר של קאהנמן, הוא שיש לנו שתי מערכות החלטה. האחת היא מערכת החלטה מהירה (מערכת 1) והשניה היא מערכת החלטות איטית ומורכבת (מערכת 2). המערכת הראשונה, היא גם קלה להפעלה וגם מהירה. היא פועלת באופן אינטואיטיבי ובלא מאמץ. זאת המערכת שנמצאת רוב הזמן בפעולה. והיא אלופה בקבלת החלטות שגויות. היא נוהגת להגזים במידע. לדוגמא, היא תשכנע אותנו שהמחיר שבו אנו קונים הוא מחיר מציאה, אבל תנטרל כל מה שאנו לא רוצים לדעת עליו, כמו שכמה רחובות מכאן יש מחיר יותר טוב, או את הניסיון הנרכש שמוצרים מסוג זה לא שירתו ולא ישרתו את מה שאנו רוצים להשיג. המערכת השניה היא מערכת יקרה באנרגיה, וקשה להפעלה. היא המערכת שמראה לנו סתירות, ובצורה "רציונלית" עוזרת לנו לקבל החלטות טובות יותר. אלא שהפעלת המערכת הזאת דורשת מאמץ רב. קשה להפעיל אותה יותר מאשר לשניות בודדות. היא צורכת גלוקוז, ומתעייפת במהירות. אנו נפעיל אותה רק כשאין ברירה. כדי לראות עד כמה קשה להפעיל אותה, נסו לחשוב בראש כמה זה 765*23. היא בעיקר מתקשה לפעול כאשר אנו עייפים, ולכן את עיקר ההחלטות הגרועות שלנו נעשה לקראת סוף יום עבודה או לקראת סוף השופינג בספרות המקצועית זה נקרא ego deplition.

את ההסבר המעניין ביותר, מעלה ג'ונתן הייט, שמסביר כי עיקר מערכת קבלת ההחלטות הבסיסית התפתחה במשך מיליוני שנים, כדי לשרת אותנו בהשרדות ביער, במציאת מזון ופעילות מוגבלת עם בני מינינו. ואילו המערכת ה"רציונלית" יותר התפתחה באבולוציה של 600 אלף השנים האחרונות. לטענתו של הייט, המערכת הצעירה יותר התפתחה כדי לשרת את האינטראקציות השיבטיות שלנו, ולמעשה היא נועדה לאפשר לנו להסתדר אחד עם השני, יותר מאשר באמת לסייע לקבל החלטות רציונליות וטובות.
על פי התיאוריה של הייט, המערכת האמיתית שמקבלת החלטות היא המערכת הקדומה, ואילו המערכת הרציונלית נועדה "לתרץ" לנו ולאחרים מדוע אנו פועלים (על פי החלטות המערכת הקדומה). הייט מדמה את שתי המערכות לפיל ולרוכב. הפיל הוא המערכת הגדולה והקדומה, והרוכב הוא המערכת "הרציונלית החדשה". אלא שבמקרה שלנו, הפיל הוא המוביל האמיתי, והרוכב רק משרת כעורך-דין של הפיל. כך כשאנו מקבלים "החלטת בטן" ("הפיל") ואנו נדרשים להסביר אותה לנו או לאחרים, המערכת החדשה ("הרוכב"), תתרץ ותנמק לנו ולאחרים מדוע הפעולה  טובה.

על פי התיאוריה של הייט, "הפיל" היא זאת שבאמת מכתיבה לנו את דרכי ההתנהלות שלנו ברוב המקרים. וזאת הסיבה שאנו קונים מזון בתשלומים, על אף שרציונלית אין בכך שום הגיון. בטבע, אנו (הפיל) רגילים לחפש מזון ולנסות להשיג אותו במינימום מאמץ. לא נועדנו לחשב עלות לאורך שנה שלמה. אנו רגילים לחפש כמה עולה לנו להשיג את המזון עכשיו. איננו תופסים כלל את המשמעות של הצטברות חובות. בטבע לא היו חובות. או שהשגת מזון או שלא. ולכן כאשר במוח אנו רואים שניתן לחלק את העלות של עגלת מזון בשווי 800 ש"ח, ל-4 תשלומים, הפיל מבין זאת כ"וואו! כל כך הרבה מזון ב-200 ש"ח…. איזה כיף…. בוא נוסיף עוד משהו לעגלה… איזה ממתק לילד". הפיל לא מבין מתמטיקה, ולא מבין שבמצטבר העגלה תעלה לו יותר (בגלל הריבית, התשלום על תשלומים, ובגלל שהוא קונה יותר ממה שהוא צריך).

האם נועדנו לקבל החלטות שיגדילו לנו את האוברדרפט, או שיפגעו ביכולת שלנו לממש את מטרותינו לטווח הארוך?

החלטות בעייתיות אינן גזרת גורל. ישנן דרכים רבות לשפר החלטות

כמי שהתנסה לא מעט בתהליכי קבלת החלטות עם ארגונים ואנשים שונים, אני בהחלט רואה את השפעת המערכות "הפרימטיביות" על דרך קבלת ההחלטות. השאלה היא כיצד ניתן להתגבר על כך. אחת הדרכים הפשוטות יותר, שהמחקר של קאהנמן, אריאלי והייט מתעלם ממנו, הוא שאיננו נסמכים רק על המערכות הללו כדי לקבל החלטות. אנו מסתמכים גם על מערכת נוספת שניתן לקרוא לה בקצרה "ניסוי וטעיה". נכון ההחלטות הראשוניות שלנו בד"כ יהיו מוטות. אבל ברגע שנבצע אותן, ונראה את התוצאות, מתחיל תהליך למידה ושיפור של מערך קבלת ההחלטות. כדי שנלמד, על התוצאות להיות בד"כ מידייות. כאשר אני קונה מוצר נחשק באשראי, ורואה את התוצאה המצטברת של עשרות קניות רק לאחר חודש, "הפיל" לא מצליח להבין זאת. אבל אם אני אשתמש בתקציב יומי או תקציב שבועי, ובעיקר אם אשתמש במזומן (שזה משהו שה"פיל" יכול לראות), אנו נראה שכמות ההוצאות תקטן במהירות, ונוכל לשוב ולהיכנס למאזן תקציבי סביר.

לכן הבסיס ליכולת לשפר את ההחלטות שלנו, הוא פידבק עד כמה שיותר מידי. עסקים משתמשים בהיזון מהיר, על ידי חישוב מאזנים יומיים, שבועיים, חודשיים ורבעוניים. המבט על המאזן, הוא כלי חשוב ביכולת של ארגון ללמוד.

אבל לא תמיד אנו יכולים ללמוד מניסוי וטעיה. לפעמים ההחלטות שעלינו לקבל הן החלטות שאיננו נדרשים להן הרבה. כמו למשל באיזה מסלול לימודים לבחור, או איזו דירה לקנות. כאן כדי להבין מערכים אחרים של מערכת קבלת ההחלטות. אחד מהם הוא ה- dlPFC. אזור במוח שבו נאגרות האלטרנטיבות לפני קבלת ההחלטות. כדי שהאזור הזה יפעל ביעילות, יש להעמיס עליו מידע רלוונטי כמה ימים לפני קבלת ההחלטה. לכן בתחומים ידע בהם איננו מנוסים עדיף לנסות לקבל החלטות לאחר שישנו עליהן. כלומר, לאסוף מידע, להתייעץ עם כמה גורמים, ורק לאחר שנת לילה, לקבל החלטה. חשוב שאת ההחלטה לא נעשה ליד אנשים שאנו יודעים שעלולים לפגוע בתהליך קבלת ההחלטות שלנו (לדוגמא, אל תקבלו החלטה לקנות מכונית, ליד איש המכירות).

ידע הוא כוח:

ככל שיש לנו יותר מידע בתחום, וככל שנכיר את הגורמים בתחום, כך ההחלטות שלנו יהיו מבוססות יותר וטובות יותר. לכן אם מדובר בהחלטות גדולות וחשובות, השתדלו לתת לעצמכם זמן ללמוד את הנושא. התייעצו עם מומחים שאתם סומכים עליהם. קראו חומר, בדקו את האפשרויות, נסו לקבל חוות דעת ניטרליות.

פתחו הרגלי החלטות טובים:

אם אנו כבר לומדים שיש לנו אזורים שבהם אנו חלשים, אעלינו לפתח הרגלים שימנעו מאתנו לקבל החלטות שיובילו לטעות. אנו יודעים כבר שהפיל אינו מקבל החלטות טובות לגבי חלוקה לתשלומים. לכן הזהרו ממנו כאשר אתם קונים. אמצו לעצמכם מדיניות קשוחה של אנטי-תשלומים. ככל שתתרגלו להמנע מתשלומים, כך תגלו שאתם שולטים טוב יותר בהוצאות. אל תתפטו לשום הצעת תשלומים. ההצעה הזאת היא הדרך של המוכרים לגרום לכם לקנות מעבר ליכולתיכם.

כנ"ל גם להצעות חינם. אין כזה דבר שנקרא ארוחות חינם. על כל דבר משלמים, בזמן כל שהוא.

השתמשו במזומן או באפליקציית ניהול תקציב. הפיל לא מכיר כרטיסי אשראי. שימוש בהם יגרום לכם להוציא כספים ללא בקרה, וגרום למצב החשבון שלכם להרע רע יותר ממה שהתכוונתם. הפי כן מכיר נייר אמיתי, וללכן פועל יותר בחסכנות כשהוא מוציא שטרות. אם אינכם רוצים להשתמש במזומן, השתמשו באפלליקציות תקציב שיגבילו את התקציב שלכם בזמן אמת (האפליקציה שאני משתמש בה היא HomeBudjet).

למדו מתי אתם מקבלים החלטות גרועות והמנעו מלקבל החלטות במצבים אלו. מנסיוני למדתי שבזמן כעס אני מקבל החלטות שגויות שלאחרן מכן אני מצטער עליהן. לכן הרגלתי את עצמי לא לקבל שום החלטה קריטית בזמן כעס. עלי להמתין במצבים כאלו יומיים עד שלושה, עד שאוכל שוב לקבל החלטה טובה.

הגבילו את זמן קבלת ההחלטות:

רוב האנשים יודעים לקבל החלטות טובות בטווח של ימים עד כמה שבועות. אך יש בתוכנו מיעוט, בעיקר בעלי הפרעות קשב וריכוז שמתקשים לקבל החלטות גם לאחר חודשים. אם אתם מתקשים לקבל החלטות, הרגילו את עצמכם לקבל החלטה "טובה מספיק" לאחר כמה ימים. אין החלטות מושלמות.

קבלו את ההחלטות על פי האינטואציה:

בסעיפים לעיל המלצתי לקבל החלטות לאחר שיקול דעת. אני עדיין מוצא זאת כנכון, אבל בסוף, לאחר שצברתם את הידע, ולאחר שהתייעצתם, קשה מאד לשקלל כיום (בהעדר תוכנות מתאימות) את כל מגוון השיקולים לכאן ולכאן בטבלה או בצורה רציונלית לחלוטין. לכן, בהעדר ברירה אחרת, לאחר ששקלתם, לאחר שהקשבתם, לאחר שהתייעצתם, השתמשו באינטואציות המבוססות שלכם וקבלו החלטה שנראת לכם טובה. זוהי הדרך של ה- dlPFC לקבל החלטות. אל תתקעו ללא החלטה. במקרים רבים עדיפה החלטה על העדר החלטה.

הפיקו לקחים:

"הפיל" לא זוכר כיצד קיבלנו את ההחלטות. הוא בד"כ זוכר רק את התוצאות. הסיכוי שלכם להצליח בהחלטה הראשונה הוא לא גבוה. אבל אם תקפידו ללמוד מנסיונכם. לרשום היכן הצלחתם, היכן שגיתם, ומה נידרש כדי להשתפר לפעם הבאה, תגלו כי מערכת קבלת ההחלטות שלכם הולכת ומשתפרת  במהירות גבוהה. השתמשו במחברת-החלטות כדי לתעד את ההחלטות שלכם, וללמוד מהן. כך תוכלו להזכיר לפיל את הקשר בין ההחלטה לתוצאה. וכך תחכימו ותהפכו עם הזמן מקבלי החלטות טובים יותר.

בזרו החלטות:

בשלב מסויים תגלו היכן התחומים החזקים שלכם והיכן התחומים החלשים שלכם. בתחומים החזקים שלכם המשיכו להשתפר, ובתחומים החלשים, אולי תגלו שיש לכם שותפים שמקבלים החלטות טובות ואמינות יותר לאורך זמן. טפחו את הקשרים בינכם, ותנו לקולגות לצמוח כמקבלי החלטות בתחומים אלו. שמרו על מערכת קבלת החלטות משותפת, כדי שתדעו מדוע ההחלטות התקבלו, אך תנו לשותפים שלכם להתפתח ולרכוש מיומנות גבוהה בתחומם. כך תוכלו לשפר את מערכת קבלת ההחלטות המשפחתית שלכם או העסקית, או החברית, ותסיעו בשגשוג מערכת הגומלין.

בהחכמה,

טל

בעקבות הפוסט על התאונה, ידידה טובה סיפרה על התחושות שחוותה לאחר תאונה שעברה לפני 15 שנים. היא סיפר כי לטראומה היתה השפעה שיש בה כדי לשנות את האישיות.

בעבר גם סבלתי מפוסט-טראומה קלה, שנבעה ממלחמת לבנון השניה. ושמתי לב שאת שתי החווית ניהלתי בצורה שונה, ונראה שהתוצאה שונה. במכתב זה אשתף אותכם בתובנות שלי, ואשמח לחשוב יחד איתכם, האם יתכן כי אופן התיחסות מסויים לארוע יכול להפחית את האפקטים של ארועים קשים. מכתב זה מנסה לעזור לנו להבין טוב יותר איך אולי, ניתן לעבור ארועים קשים בשלמות רבה יותר.
——
שלום רותי (שם בדוי)

אינני בטוח. לא עבר מספיק זמן כדי לדעת מה יהיה מצבה של הטראומה, אבל בינתיים, נראה שהיא בסדר גמור.
זה לא הפעם הראשונה שאני חווה פוסט טראומה. את הראשונה הרווחתי במלחמת לבנון השניה. אז לא הייתי מודע לה. הייתי "גבר-גבר", קשוח. הסתכלתי על הכול בצורה לוגית, התמודדתי. בזמן הארוע לא פחדתי. הייתי קר רוח. כאשר שבתי הביתה, לא חשפתי בפני אישתי את האימה שהכחשתי, לא בכיתי (הרי הייתי גבר-גבר) אלא שעם הזמן, היא התחילה להופיע ולהתחזק. כשהייתי רואה חייל, תחושות מאד קשות עלו אצלי. התחלתי לשנוא את צה"ל. היו לי ביטויים מאד קשים כלפיו. לפעמים הייתי נזכר ברגע שלפני שהקרב, כאשר היה ברור כי אני עומד לההרג (היינו ממקומים במקום גרוע, שבו סביר ששהאויב או כחתינו יהרגו אותנו). הזכרונות הללו, שעלו בהמשך מעצמם,  גרמו לי להרגיש רע מאד (הקרב לא התרחש בסוף, ולכן הסוף היה טוב).

לא ידעתי איך להתמודד איתה. עם הזמן היא קהתה. היום אני שמח לא לעשות מילואים, אבל הטראומה כבר די נשכחה.

כשאני בוחן מדוע היא השפיעה עלי, בעוד הנוכחית, נראת כתקינה למדי, נדמה לי שזה קשור להבדל עיקרי אחד: כעס. הבדל נוסף, שאני מזהה הוא היכולת לבכות.

אחרי המלחמה, שנאתי את הגנרלים של צה"ל. במלחמה ראיתי את מצעד האיוולת מול עיניי. כעסתי עליהם שהם סיכנו את חיינו בחוסר תבונה שכזה. הכעסים רק הלכו והתעצמו, ונראה כי הם נקשרו לחוויה שלפני הקרב. התמונה שלפני הקרב, ניקזה אליה כעס עצום, וכל פעם שניזכרתי בתמונה, גם גאה הכעס האגור על צה"ל.

גם בארוע הנוכחי היה עלי להתמודד עם כעסים. אני יכול לכעוס על מע"צ, ועל הפלסטיני שנהג בפראות, ואולי על חבר שמשום מה לא יצר קשר, או תשומת לב שלא קיבלתי (אם כי בהחלט קיבלתי מספיק תשומת לב). אני מרגיש שקל מאד ליפול למלכודת הכעס. יש כל כך הרבה דברים שמשתנים פתאום, שכעס הוא כמעט בלתי נמנע. אלא שהפעם החלטתי לא לכעוס. אני בוחר להסתכל על הדברים שניתן לעשות. ברגע שמתגנבת טיפת כעס למחשבותיי, אני עוצר ואומר, בסדר…. מה כן ניתן לעשות? מה אפשר לקדם? איך אפשר לפתור את הבעיה, בלי להיתקע? החשיבה החיובית הזאת, עוזרת לי בנתיים להעביר את החופשה בנעימים, ולהנות מהכיף שלהיות עם משפחתי קצת יותר. אומנם הגבס מקשה על הכתיבה, אך בכ"ז אני כותב דברים חשובים עבורי, וההרגשה בסה"כ טובה.

שכנה אמרה לי שהתמונות יחזרו. כרגע אני מרגיש שהתמונות כבר לא חשובות. התמונה מהתאונה כבר לא עולה (אלא אם אני מעלה אותה בכוונה). אולי מה שעזר להן להעלם, היתה הכתיבה של הפוסט. לאחר שקראתי אותו 10 פעמים, הוא כבר נמאס עלי. חוויתי את החוויה עד תום, והרכב לא עושה לי את זה.

בארוע הנוכחי, גם בכיתי. בכיתי עם אישתי ובכיתי לבד. אני חושב שהבכי היה טוב מאד. באורע של המלחמה, הייתי גבר גבר, ו"לא נתתי לזה להשפיע עלי". ההבנה שבכי הוא תהליך חשוב בהחלמה, התחזקה אצלי לאור עדות של מישהי שסיפרה לי שבארוע בו היא היתה מעורבת, היא ניהלה את הארוע בקשיחות, ולא הרשתה לעצמה להיות חלשה ולבכות. עד היום היא סובלת מחרדות הקשורות לארוע.

להתפרק, לבכות נראת לי תרופה כל כך חשובה.

אבל את ההבדל העיקרי, אני מרגיש בצורת ההתבוננות. אני מרגיש שההבדל הגדול בין שני הארועים, היא הדרך בה מתבוננים על מה שקרה. מאד נוח לכעוס, אבל אם מתעלים מעל עצמנו, ובוחרים לאהוב את כל מה שקיבלנו, החיים נראים אחרת. אני מרגיש שהתבוננות באהבה על העולם, יכולה לעשות ניסים.

 

מה דעתכם?

 

באהבה,

טל

השעה היתה 16:17, יום שני ה-29 לאוגוסט. אמרתי שלום לאישתי ולבנות, ויצאתי לעבודה. ב16:18 התנעתי את הרכב, ונהגתי במסלול המוכר לכיוון מרכז הארץ. הכל היה על מי מנוחות, לא היו טרמפיסטים שביקשו טרמפ, וחציתי בקלילות את רחבי הישוב. ביציאה מן הישוב, פניתי ימינה אל כביש מס' 55, והאצתי את הרכב. שיטטתי בין הסרפנטינות היפות ואז הגעתי לירידה קלה. היום היה יפה, ככל שאר הימים בשומרון.  הבטתי קדימה אל הגבעה במעלה הכביש, בה נהרגו תחיה רוקח ונחמה מגל. היו מאחורי הגבעה שמיים יפים וכחולים. ואז ראיתי אותו מגיע במהירות. ג'יפ פלסטיני אפור וגדול. הוא נכנס למסלול שלי, התנגש בגדר הבטיחות ונזרק חזרה אל הכביש. החושים שלי נדרכו. לא הצלחתי להבין לאן הוא יגיע. לא ידעתי האם הוא ישאר צמוד למסלול שלי, ואז אוכל לחמוק על ידי מעבר לנתיב הנגדי, או שהוא ינתז לנתיב הנגדי, ואז סטיה שלי אל הנתיב הנגדי, תגמר בתאונה חזיתית. לרדת לשוליים לא יכולתי, כי מע"צ ביטלו את השוליים ותחמו את הכביש הצר, בגדרות בטיחות. למעשה מע"צ לא השאירו לי הרבה ברירות.

זאת לא היתה הפעם הראשונה ששמתי לב לסכנה של הגדרות של מע"צ. הבנתי כבר לפני כמה חודשים, כאשר קבעו אותן, כי הן טומנות בחובן סכנה עצומה. הבנתי שאם רכב סוטה מהמסלול שלו, הרכב שמגיע מהכיוון הנגדי אינו יכול לברוח לשוליים ונאלץ להשאר במסלול התנגשות ישיר אל מול הרכב הבא ממולו.

למזלי, כבר חשבתי מה אעשה במקרה כזה. היה ברור לי שאם אין לידי נוסע, עלי לנסות לחמוק לנתיב הנגדי, ולנסות להחלץ, אך אם לא יוותר לי מקום לברוח, אאלץ להתנגש כך שהפגיעה תהיה בצד שליד הנהג, ואני אשרוד את התאונה. אם היה לידי מישהו, אז ההחלטה היתה הרבה יותר קשה. על זה חשבתי כמה וכמה פעמים כשחלפתי בין הגדרות הקטלניות של מע"צ.

המחשבה הזאת כנראה חלפה בראשי, כאשר הבנתי שנלכדתי במלכודת שמע"צ הכינה, בחוסר תבונתה הבלתי נלאה. עברתי לנתיב הנגדי, וניסתי להחלץ מהג'יפ שהסתער עלי במהירות גבוהה. אני לא זוכר אם בלמתי. הכל היה מהיר מידי. אני חושב שכל הארוע מתחילתו ועד רגע ההתנגשות, ערך לא יותר משתיים עד שלוש שניות. אבל המון מחשבות אוטומטיות רצו לי בראש. סטטיתי לנתיב הנגדי, בתקווה להחלץ מההסתערות.

עכשיו, כבר היה מאוחר מידי לכל תמרון. הקבינה האימתנית של הג'יפ דהרה מולי במהירות עצומה, אני זוכר אותה גדולה ומתנשאת מעלי. עכשיו הבנתי שכבר לא ניתן לעשות דבר. נשאר עוד חצי מטר להתנגשות, ושום דבר לא יעזור.

היה בי עצב קל, על אשתי והבנות, אבל בעיקר סקרנות (טוב, לא היה לי ממש הרבה זמן לעבד דברים). היתי סקרן לראות איך זה להיות בתוך תאונת דרכים חזיתית. איך עוצמת המתכת הגועשת פועלת ומשפיעה על גוף האדם. זה היה ניסוי מהסוג שאני מעריך יותר מכל. ניסוי בגוף ראשון. הערכתי שאם אמות, לא ארגיש הרבה. המהירות גדולה מכדי להשאיר אותי גוסס. קיוותי שאם אשאר בחיים, אוכל לתפקד לאחר הארוע.

עכשיו, כבר ידעתי שזה בא. הנה נשמע קול המתכת המתרסקת, ששמעתי כאשר הייתי עד לתאונות אחרות. העולם נעשה לבן. לא ידעתי האם זהו הלם המעבר למוות, או שמא דבר אחר. כשהתפזר העשן, ראיתי שאלו כריות האויר.

הרכב עשה צלחת ועף 180 מעלות מהכיוון המקורי בו היה. ואז הרגשתי שהרכב הפלסטיני נוגח בי שוב מאחור. זה נורא עיצבן אותי. לא מספיק שנכנסת בי חזיתית, אתה עוד נכנס בי מאחורה? מסתבר שהסאגה לא נגמרה. הרכב הפלסטיני הכניס אותי בתוך גדר הבטחון של מע"צ והיא זאת שעצרה את שנינו, כשהרכב שלי משמש כרית אוויר של הג'יפ הפלסטיני.

הייתי שלם. ריח העשן, הדאיג אותי מאד. מיהרתי לחלץ את עצמי מחגורת הבטחון, ולפרוץ את הדלת החוצה. בדקתי שאין אף אחד שידרוס אותי כשאני יוצא החוצה, והלכתי מהר אל מאחורי הג'יפ הפלסטיני. הרגשתי כאב בקרסול ימין. אולי נקע. הלכתי מהר, כדי להעביר את הכאב. לאחר שהכאב הראשוני עבר, נעמדתי והסתכלתי על הארוע. כלי רכב אחרים שעברו בסמוך נעצרו להגיש עזרה. הפלסטני יצא מהג'יפ ושאל אותי האם הכל בסדר. אמרתי לו שכן. לא היה לי עליו כל כעס. רק צורך ענייני לסיים את הכל, לראות שהכל מטופל כמו שצריך.

מאד כעסתי על עצמי, שלא הצלחתי להתחמק. איזה חוסר כשרון, כך להתנגש. ידעתי שהשניות האבודות שבהן לא הצלחתי לקבוע לאיזה כיוון הג'יפ נוסע לא איפשרו לי לקבל החלטה טובה מספיק, כדי לחמוק מהתאונה. הרגשתי שנהג טוב יותר ממני, היה מצליח לחמוק מהארוע ללא פגע. בניתוחים מאוחרים יותר, הבנתי שהיה קשה מאד לחמוק מהתאונה, בהינתן הבעיה לחזות את כיוון ההתקדמות של הג'יפ. אז הכעס נרגע.

פנים ידידותיות התחילו להופיע, ולהציע עזרה. היה נראה לי שאני רואה שם חברים קרובים, וחברים מהשכונה. כולם הציעו לי לשתות, אבל לא רציתי. הודתי להם ואמרתי שאני לא מרגיש צורך. נראה לי שעדיף בלי מים בשלב זה. הרגשתי את חוסר היכולת לסייע לאדם פצוע תאונה. אבל הרגשתי שלראות כל כך הרבה פנים ידידותיות, היתה העזרה הכי טובה שיכולתי לקבל. היה בזה משהו מאד מנחם ומאד חם. זה עזר.

בשלב מסויים, שמתי לב, שאני רואה את כל העולם לבן. פנים נעלמו לי, והתקשתי לזהות מי עומד מולי. הבנתי שאני כנראה קרוב להתעלפות. כביולוג, ידעתי שהסיבה היא מחסור חמצן למוח, והדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה, היא לשכב. אז ישבתי, ומכשזה לא עזר נשכבתי. איתן, השכן, הניח את ראשו מתחת לידי, והניח לי לשכב על הצד ולנשום. כששכבתי שמתי לב שיש לי קשיי נשימה. לא ידעתי ממה הם נובעים. קיוותי שהם אינם נובעים מדמום תוך ריאתי. אמרתי לעצמי, שאם יש לי דימום תוך ראיתי, ובהעדר חובש עם ציוד מתאים, אני עלול להחנק למוות בתוך כמה דקות. לא ניבהלתי. הערכתי שאין מה לעשות. ידעתי שהזעיקו אמבולנס, והוא לא יוכל להגיע יותר מהר. לכן כל מה שנשאר לי לעשות, זה לשכב ולחכות שיגיע חובש. אז נחתי בשלווה.

ואז הרגשתי שאני חוזר לנשום. כנראה המכה מהתאונה וכריות האוויר הקשו על הסרעפת לעבוד. אבל היא שבה לפעולה, ואני התחלתי לראות שוב את העולם בצורה ברורה. כשהנשימה חזרה, התחלתי להתלוצץ עם איתן. זכרתי שהינו צריכים להיפגש על משהו. אמרתי לו שנראה שזה הזדמנות טובה לפגישה. הוא התלוצץ חזרה, ואמר שכדאי שנחכה להזדמנות אחרת.

עכשיו הרגשתי טוב, וחזרתי לעמוד על הרגליים. הכל בסדר.

שוטר ניגש אלי, וניסה לברר מה קרה. הסברתי לו את פרטי הארוע. הוא לקח את הרשיון של הרכב והביטוח מהרכב, ושאל אותי היכן הרשיונות שלי. ביקשתי משכן, שיביא את הרשיון מהתיק, ונתתי לשוטר. בהתחלה השוטר לא הבין איך זה שהרכב שלי נראה כל כך מעוך, כשנראה היה שהתאונה היא תאונה אחורית. הסברתי לו שהמכה החזתית, כנראה גרמה לצלחת של הרכב, ושהתאונה היתה חזתית. הוא נראה המום קלות*.

בינתיים ביקשתי מהשכנים שיביאו לי את הפלאפון ששכן ליד ידית הגיר. שכן שהלך לרכב, אמר שהוא לא יכול למצוא דבר, כי הכל מרוסק שם. שכן אחר ניסה את מזלו, וכן מצא את הסלולר. הסלולר נראה שלם במבט ראשון, ולכן התקשרתי הביתה. המסך הראה שהצד השני ענה, אך לא שמעתי כלום. הבנתי שמשהו בסלולרי התקלקל. לכן, ביקשתי מאיתן שיאפשר לי לחייג הביתה, ולהודיע לאשתי שהכל בסדר. הסלולרי שלו היה בלי סלולה, אך מהסלולרי הקבוע ברכב, יכולנו לדבר. התקשרתי לאישתי, ובטון הכי אגבי שניתן למצוא אמרתי לה שהכל בסדר, אני שלם ובריא, וכי היתה תאונה חזיתית, ואני יצאתי ממנה ללא פגע. באותו רגע הגיע החובש, וביקש לבדוק אותי. ביקשתי מאיתן שימשיך להסביר לאישתי מה קרה.

החובש התחיל לבדוק, וראה את המכות מהכריות ומהחגורה, אך חוץ מזה הכל היה בסדר. באותו רגע נשמעה בקשה מהפלסטינאים שהיו בג'יפ, שהחובש יבדוק את הילד שהיה מאחורה ומרגיש כאבים ברגל. ביקשתי מהחובש שיגש לטפל בילד, כי אני בסדר גמור. הוא ניגש. זה נתן לי הרגשה טובה להבין שגם ברגעים כאלו, אני מסוגל לחשוב על אחרים. היתה בכך נחמה.

בתוך דקה, הגיע גם האמבולנס וגם הרבש"צ. השוטר התחיל לדבר איתי על גרירת הרכב, והיה ברור שעלי להחליף פרטים עם הפלסטינאים. ביקשתי מהרבש"צ שיקח את הפרטים, ואיתן אמר לי שהוא לוקח את התיק אליו. עכשיו, משהכל היה מסודר ומאורגן, יכולתי לעלות ברגיעה על האמבולנס. החובשים השכיבו אותי על מיטה, והתחילו בנסיעה. הנסיעה הכאיבה לי, כי הקרסול הימני נשאר תלוי באויר, והנקע, שהרגשתי שם כאב. בינתיים התבדחתי עם החובש. הוא התפלא לראות אותי עומד על הרגליים, לאחר תאונה כזאת. היתי שלם, ועם חתכים קלים וכויות מהכריות, וחוץ מזה שום דבר. הם לא ראו הרבה תאונות כאלו שהפצוע נראה כך אחר תאונה חזתית. התחלתי להבין שהיה כאן נס.

כשהאמבולנס של כפר-סבא קיבל אותי, שאל אותי הנהג, אך זה שאני נראה כך, לאחר התאונה שעברתי, ואז אמרתי בדמעות בעיניים, שכנראה שיש בורא לעולם.

לא הייתי שלם עם האמירה הזאת. אם יש בורא לעולם, אז למה בכלל התנגשתי? ולמה יש כאלו שעשו הרבה טוב ולא נחלצו מתאונות? יותר מאוחר, בשיחת טלפון, יזרוק עדו, החברותא שלי, שכנראה לא סיימתי את המטלות שעלי לבצע בעולם.

כל המחשבות הללו עוברות לי בראש. ואין תשובה ברורה להן. אבל כן היה לי ברור שבשבריר השניה לפני ההתנגשות כשהפגוש האימתני מתנשא מעלי, הערכתי שיש סיכוי גבוה שלא אצא בחיים מהתאונה. לעומת זאת, לאורך ככל ההתרסקות, לא הרגשתי מכה, הייתי בשליטה והבנתי מה קורה.

מצד שני, כל מי שראה את הרכב, לא הבין איך יצאתי משם שלם. הבנות שלי שעברו לאחר התאונה במקום, אמרו שהרכב נראה חצוי. אני עדיין לא ראיתי את הרכב לאחר התאונה.

במהלך נסיעת האמבלונס כבר התקשרתי לאבא שלי (החובש הראה לי שניתן לדבר בסלולר שלי  דרך הרמקול), כי ידעתי שלאישתי אין כרגע רכב (אני הרסתי אותו), וידעתי שאבי ידע לתפעל את הארוע בצורה הטובה ביותר. סמכתי עליו. בנוסף, התקשרתי למאומנות שלי, והודעתי שיש שינוי תוכניות, ונראה שהיום לא נוכל להיפגש.הסברתי שהכל בסדר, ושנקבע מחדש זמן פגישה כשיגמרו הבדיקות בבית החולים. הודעתי גם לחבר'ה מאידומקס שלא אוכל להיפגש איתם הערב.

הכל מאורגן. איזה יופי.

בבית החולים, חיכה לי אבא שלי. נכנסתי לחדר המיון בהליכה. גם שם נראו מופתעים לראות אותי הולך, אחרי הדיווח. אחד הרופאים צחק ואמר שאולי החליפו את התיק הרפואי.  לאישתי (ששכנים הביאו אותה לבית החולים) ולאבי הודעתי שמחר בערב, אני חוזר לרכב על האופניים. אך לאט לאט הסתבר לי שלרופאים יש מחשבות אחרות בנושא. צילום הרנגן ולאחר מכן ה-CT, הראו שיש לי שבר בקרסול. גבס כבד שמכסה כרגע את רגלי, מבטיח כי בששת השבועות הבאים, עלי לשכוח מרכיבת אופניים.

יחד עם זאת, עלינו לראות את הצד הטוב. קודם כל אני חיי. לא טריוויאלי בכלל. לאחר מכן, כל פציעותי מהתאונה הם זוטות, ומסתכמות בשבר קל בקרסול. אני זוכה עכשיו לחופשה של שישה שבועות מכל עבודה (אם כי אני אמשיך את האימונים דרך סקייפ). שישה שבועות שאותם אני מתכוון לנצל לכתיבת מאמרים.

במהלך הזמן הזה, יהיה עלי להתרגל להיות עצמאי עד כמה שאוכל, ולהתרגל לנהל את חיי באמצעות קביים ורגל מגובסת. אישתי בחודש התשיעי להריונה, עושה הכל כדי להקל עלי, והבנות מגלות התחשבות.

זהו, עכשיו לחופשה 🙂

אחרית דבר:

לאחר שהגיע האמבולנס ויכולתי קצת להתפנות למחשבות על המצב, הבנתי שהדבר העיקרי שאני רוצה לדאוג לו, הוא להמנע מ-PTSD (תסמונת פוסט תראומה). לכן, כשאף אחד לא ראה, הרשתי לעצמי לבכות, כדי לשחרר לחץ. כשאישתי הגיעה לבית החולים בכינו קצת ביחד, כדי לשחרר את הלחצים. סיפרתי על התאונה לאבי ולאישתי, ועכשיו גם לכם. זה עוזר לשחרר את המתחים.

מהניסיון שלי עם המאומנים שלי, חלק גדול מהיכולת להתמודד עם פוסט טראומה היא לחזור ולשלוט בחיים. תחושת השליטה מרגיע ומחזירה את האדם להתעסקות בדברים החשובים בחייו. ולכן, אני עסוק עכשיו, בתכנון ובביצעו של משימות שיקדמו את החזון ואת הפרנסה שלי, בשישת שבועות המחלה.

אומנם לא אוכל לנהוג בששת השבועות הקרובים, אבל אוכל לכתוב מאמרים, וזה דבר חשוב בפני עצמו. עם אקלי אוכל לשמור קשר דרך סקייפ. עם התנועה לדמוקרטיה ישירה, דרך דוא"לים, אבל עיקר העשיה שלי תמוקד לכתיבה. אני חושב שאני הולך להנות מהתקופה הזאת.

שלכם,

טל

—-

* בשלב מאוחר יותר סיפרו לי שכשהשוטר ראה את הרכב הוא לא האמין שמישהו יכול לצאת בחיים מהרכב. השוטר בעל ניסיון עשיר (לצערו ולצערנו) בתאונות דרכים.

 

במשך שנים ארוכות אינני זוכר שחלמתי חלומות. כלומר חלומות כאלו שחולמים בלילה. אהובתי שנמצאת כרגע במהלך התואר השני בפסיכולוגיה מחקרית, טענה כי אין זה נכון שאינני חולם, אלא שאינני זוכר את החלומות. גם אני שמעתי את התאוריה הזאת, וניסיתי להסביר את הסתירה בין תצפיותיי לתיאורה, בכך שאינני זוכר את החלומות. אך הדבר לא הסתדר לי, כיוון שאני קם בשעות שונות, והולך לשון בשעות שונות. אני קם לפעמים לשמירה בשתיים לפנות בוקר, ושעת היקציה שלי משתנה בין 5 – ל 7. ולא תמיד היקיצה מגיעה מרצוני החופשי, ואף פעם אינני זוכר שחלמתי.

הסתירה הזאת לא הציקה לי במיוחד, כיוון שאין זה אחד מתחום עיסוקיי. אבל הלילה היה דבר ששינה עבורי את המחשבות על היחס בין התיאוריה לתצפיות. הלילה חלמתי חלום עצוב. לא ישנתי טוב, והייתי ער-לא-ער. הרגשתי שהשינה היתה קלה יותר, ופחות טובה ומעמיקה. קמתי עייף מהרגיל. בד"כ אני ישן כמו בלוק, ומתעורר עם הרבה כוחות. הלילה הזה היה שונה.

ניסתי להבין מהיכן הגיע החלום העצוב הזה. הוא הטריד אותי. הוא עסק במותם של חברים קרובים, ובהישארות ילידהם היתומים מאחור. ניסתי להסביר את החלום בפעילויות השגרתיות שלי, שלפעמים יש בה סכנות. אך לא גילתי מה שונה היום מכל יום אחר. ואז נזכרתי בדבר שהיה שונה. אתמול בערב ראינו ביחד עם חברים את הסרט Law Abiding Citizen. התמונות בתחילת הסרט היו איומות. ראו שם אב שבתו ואישתו נרצחים, והאב מוטל קשור על הרצפה, מדמם וחסר אונים. התמונות היו קשות, אך המשכנו לצפות. לאחר "כמה שנים", האב התחל לנקום בצורה המזעזעת ביותר האפשרית. כאן נשברנו וסגרנו את הטלויזיה, ופנינו לעיסוקים יותר משמעותיים, כמו שיחה על חוויות החיים.

מזה שנים שאינני רואה כמעט סרטים. אינני רואה טלויזה ואני ממעט מאד לשמוע רדיו. מעט האינפורמציה על העולם מגיעה מקריאה של פעם בכמה ימים בעיתונות האינטרנטית ובבלוגים. אני קורא עיתון רק אצל חותניי בשבת פעם בכמה שבועות. חושיי לא הוכהו על ידי רצף האלימות אליו נחשפים כל מי שקורא בקביעות עיתונים, שומע רדיו וצופה בטלויזיה. הסרט הזה, עבור אדם כמוני, שאינו רגיל בדברים כאלו היה חזק מידי.

החשש ממוות של חברים ויתמות של ילדיי חברים, כנראה היה הביטוי לאנרגיה השלילית שהסרט שתל בי. ומזה שנים, חלמתי. חלמתי חלום עצוב, שבהחלט זכרתי עד בוא הבוקר.

נכון, זאת תצפית אחת, ואינני מתכוון לחזור עליה. אבל פתאום עלתה במוחי השערה, שאני כלל לא חולם בלילה. במהלך היום אני עוסק בפילוסופיה ובאימון לאיכות חיים. אני מנתח את הבעיות שבהן אני נתקל, על בסיס יום יומי. אני מעלה הכל על הכתב (במחברות מחקר רלוונטיות). הכל מעובד, הכל משתדל להיות מפוענח. על בסיס יום-יומי. ואז בלילה, המוח שלי פנוי לעסוק בדבר העיקרי שהוא נזקק לו. בשינה עמוקה וטובה. שנה מרפאת. זאת בעוד אצל מרבית האנשים, הטרדות והדילמות ממשיכות להעסיק את המוח גם בשינה. והן אלו שמהוות יסוד לחלומות אותם אנו חולמים.

האם יכול להיות שעיבוד טוב יותר של הדילמות שלנו במהלך היום, יכול להביא לשינה יותר טובה ולערנות גבוהה יותר במהלך היום? ואולי יכול להיות שעיבוד במודע טוב מהעיבוד הלא-מודע שמתרחש בחלומות?

זאת כרגע רק השערה פרועה ולא מבוססת דיה. כדי לבסס אותה יש צורך לבחון עוד אנשים שמעבדים את חוויותיהם בצורה מודעת (כמו נזירים בודהיסטים?), ולבחון במעבדות שינה, את ההתנהגות המוחית בזמן שינה של אנשים המעבדים את הדילמות שלהם ביחס לאנשים שאינם מעבדים בצורה מודעת .

מישהו/י רוצה לעשות על כך תזה?